ShidurSlides

* מחבר

* כותרת

תוכן

%author רב"ש
%book כתבי רב"ש-א. [0063-0191]. שלבי הסולם. שנת תשמ"ה.
%break
%page 63
%H עשה לך רב וקנה לך חבר - א'
%break
במשנה אבות (פרק ראשון) יהושע בן פרחיה אומר "עשה לך רב, 
וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". אנו רואים כאן שלשה 
דברים:
%break
א. עשה לך רב,
ב. וקנה לך חבר,
ג. והוי דן את כל האדם לכף זכות.
%break
משמע מכאן, שהאדם, חוץ מזה שעושה לעצמו רב, הוא צריך לעשות 
עוד דבר, היינו כלפי הכלל. זאת אומרת, חוץ מזה שעוסק באהבת 
חברים, אין זה עוד מספיק, אלא הוא צריך להתחשב עם כל אדם, 
ולדון אותם לכף זכות.
%break
ויש להבין את שינוי לשונות האלו, היינו "עשה" ו"קנה", ו"לכף זכות". 
והנה "עשיה" נקרא דבר מעשי. פירוש, שאין שם שום שכל רק מעשה 
לבד. 
%break
היינו, אפילו שהשכל לא מסכים להדבר שהוא רוצה לעשות, אלא 
להיפוך, השכל נותן לו להבין, שלא כדאי לעשות את המעשה, זה 
נקרא עשה, היינו בחינת כח לבד בלי מוח, משום שהוא נגד הדעת.
%break
ולפי זה יש לפרש על דרך העבודה, שזה שהאדם צריך לקבל על 
עצמו עול מלכות שמים, זה נקרא "מעשה". כדרך שנותנין העול 
להשור, כדי שיחרוש לנו את הקרקע, אף על פי שהשור לא רוצה 
לקבל עליו את העבודה זו, ומכל מקום אנו מכריחים אותו בכח.
%break
כמו כן במלכות שמים, גם כן אנו צריכים להכריח ולשעבד את עצמנו, 
מטעם מצות ה', בלי שום טעם וסברה. וזה הוא בשביל, שהאדם צריך 
לקבל את מלכות שמים, לא מטעם שהגוף מרגיש שיצמח לו מזה 
משהו לתועלת עצמו, אלא מטעם להשפיע נחת רוח להבורא.
%break
ואיך יכול הגוף להסכים לדבר זה. לכן מוכרח להיות סדר העבודה 
בבחינת למעלה מהדעת. וזה נקרא עשה לך רב. כי המלכות שמים 
צריך להיות "בגין דאיהו רב ושליט". 
%break
כמו שכתוב בזהר (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה ובהסולם) וזה לשונו 
"אלא יראה, דאיהי עקרא, למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב 
ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה, כלא חשיבין, דהיינו 
שיירא מה' יתברך משום שהוא גדול, ומושל בכל. 
%break
הוא גדול משום שהוא השורש שממנו מתפשטים כל העולמות, 
וגדלותו מתראה על מעשיו. והוא מושל בכל, משום שכל העולמות 
שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם 
מוסיפים משהו על מהותו יתברך".
%break
אי לזאת, סדר העבודה הוא, שהאדם יתחיל ב"עשה לך רב", שיקבל 
עליו עול מלכות שמים למעלה מטעם ולמעלה מהדעת. שזה נקרא 
"עשיה", היינו בחינת מעשה לבד, אף על פי שאין הגוף מסכים. ואח"כ 
"קנה לך חבר". 
%break
שענין קנין הוא, שאדם רוצה לקנות משהו, הוא צריך לוותר על דברים 
שכבר השיג. והוא נותן את מה שיש לו מזמן, ותמורת זה הוא קונה 
חפץ חדש.
%break
וכמו כן כאן בעבודת ה'. בכדי שהאדם יגיע לדבקות ה', שהוא בחינת 
השתוות הצורה, מבחינת "מה הוא רחום, אף אתה רחום", נמצא, 
שהוא צריך לוותר הרבה ענינים שיש לו, בכדי לקנות בחינת 
התחברות בה'. וזהו פירוש "וקנה לך חבר".
%break
ומטרם שהאדם "עשה לעצמו רב", היינו מלכות שמים, איך שייך לומר 
"וקנה לך חבר". היינו, שיתחבר עם הרב. הלא עדיין אין לו רב. אלא 
לאחר שעשה לעצמו רב, אז שייך לדרוש מהגוף, שיעשה ויתורים, 
בכדי לקנות את ההתחברות, שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא.
%break
%page 64
ועוד יותר מזה. יש להבין, כפי ערך גדלותו של הרב, ממש בשיעור 
הזה, יש לו כח לקיים "וקנה לך חבר". מטעם, לפי החשיבות שמרגיש 
בהרב, באותו שיעור הוא מוכן לעשות ויתורים, בכדי שיוכל להתחבר 
עמו. כי אז הוא מבין, שהכל כדאי לעשות, בכדי לזכות לדבקות ה'.
%break
נמצא לפי זה, אם האדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף, מטעם 
שהוא חושב, שהוא בעל כח קטן, היינו שהוא נולד חלש אופי, אין זה 
אמת. אלא מטעם, שאין הוא מרגיש גדלות הרב. זאת אומרת, שעוד 
אין לו חשיבות במלכות שמים. 
%break
לכן בשביל דבר שלא חשוב כל כך, אין לו כח התגברות. מה שאין כן 
בשביל דבר חשוב, כל גוף מסוגל לעשות ויתורים על דברים שהוא 
אוהב אותם, ולקבל את הדבר הנחוץ לו.
%break
למשל, אדם עייף מאוד, והלך לישון בלילה, נגיד בשעה אחת עשרה. 
ומעוררים אותו בשעה שלוש. בטח שיגיד, שאין לו כח לקום ללמוד, 
משום שהוא עייף ביותר. 
%break
ואם עוד מרגיש בעצמו קצת חולשה, או שמרגיש שיש לו קצת חום, 
בודאי אין כוחות בהגוף לקום בשעה הקבועה, שהוא רגיל לקום.
%break
ואם אדם, שהוא עייף מאוד, ומרגיש שהוא חולה, והוא הלך לישון 
בשעה שתים עשרה בלילה, ובשעה אחת מעוררים אותו, ואומרים לו, 
שיש שריפה בחצר, ועוד מעט האש יכנס לתוך החדר שלך, מהר 
תקום, ותמורת היגיעה שאתה נותן עכשיו תקבל החיים שלך. 
%break
אז הוא לא יגיד תירוצים, שאין לו כח, ואין לו מוח, והוא קצת חולה. 
אלא אפילו שהוא חולה ממש, הוא יתן את כל היגיעה בכדי לקבל 
החיים שלו. וודאי שהוא מטעם שישיג דבר חשוב, יש כוחות בגוף 
לעשות מה שביכולתו, כדי להשיג את מבוקשו.
%break
לכן אם האדם, בזמן שהוא עובד בענין "עשה לך רב", והוא מאמין 
בזה שהוא "כי הם חיינו ואורך ימינו", בשיעור שמרגיש שזה הוא 
החיים שלו, כבר יש בהגוף מספיק כוחות, שיהיה ביכולתו להתגבר על 
כל המכשולים, כנ"ל בהמשל. 
%break
לפיכך, כל עבודת האדם שהוא עושה, בין בתורה ובין בתפלה, צריך 
אז לרכז את כל עבודתו, בכדי להשיג את גדלות וחשיבות של הרב. 
וצריכים לתת עבודה גדולה ולהרבות בתפלה רק על דבר זה.
%break
וזה נקרא בלשון הזהר "לאקמא שכינתא מעפרא". שפירושו הוא, 
להעלות את מלכות שמים, שהיא "מושפלת עד לעפר". היינו, שאין 
דבר חשוב נותנים בארץ, אלא דבר שאינו חשוב זורקים אותו לארץ. 
והיות מלכות שמים, הנקראת "שכינה", 
%break
היא "מושפלת עד שאול תחתיה", לכן מובא בכל הספרים, שלפני כל 
עשיה רוחנית, להתפלל "לאקמא שכינתא מעפרא", שפירושו, 
להתפלל שמלכות שמים תהיה חשובה אצלנו, ושיהיה כדאי לתת 
כוחות בשבילה, שירומו אותה לחשיבותה.
%break
ובזה נבין את מה שאנו אומרים בתפילת ראש השנה "ובכן תן כבוד ה' 
לעמיך". ולכאורה זה קשה מאוד להבין, איך מותר להתפלל על כבוד. 
הלא חז"ל אמרו "מאוד מאוד הוי שפל רוח". ואיך אנו מתפללים, שה' 
יתן לנו כבוד.
%break
ויש לפרש כנ"ל, שאנו מתפללים, שה' יתן כבוד ה' לעמיך. היות שאין 
לנו כבוד ה', אלא "עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה", שזה נקרא 
"שכינתא בעפרא", ואין לנו את החשיבות האמיתית בענין "עשה לך 
רב", 
%break
לכן ב"ראש השנה", שאז הזמן לקבל על עצמנו מלכות שמים, אז אנו 
מבקשים מה', שיתן לנו "כבוד ה' לעמיך", ש"עם ישראל" ירגישו את 
כבוד ה'. ואז נוכל לקיים את התורה ומצות בשלימות.
%break
לכן יש לומר "ובכן תן כבוד ה' לעמיך". זאת אומרת, שהוא יתן כבוד 
ה' לעם ישראל. ואין הפירוש, שיתן כבוד ישראל לעם ישראל. אלא 
שה' יתן כבוד ה' לעם ישראל. כי רק זה חסר לנו, שנרגיש את 
חשיבותו וגדלותו, את ענין הדביקות בה'. 
%break
שאם יהיה לנו החשיבות הזאת, אז כל אחד ואחד יכול לתת כוחות. 
ואין אדם בעולם, שיאמר, שאין לו כח לקבל את החיים שלו, לכן הוא 
רוצה להישאר בהמות, אם הוא מרגיש, שהחיים דבר חשוב מאוד, 
משום שיכול להנות מהחיים.
%break
מה שאין כן חס ושלום, אם האדם לא מרגיש טעם בהחיים, יש הרבה 
אנשים שבוחרים למות. מטעם שאין אדם מוכשר להרגיש יסורים 
בהחיים שלו, משום שזהו נגד מטרת הבריאה. 
%break
%page 65
היות שמטרת הבריאה היתה להטיב לנבראיו, היינו שיהנו מהחיים. 
לכן בזמן שהאדם אין רואה שיהיה לו טוב עכשיו, או על כל פנים אחר 
כך, אז הוא מאבד את עצמו לדעת, משום שאין לו מטרת החיים.
%break
היוצא מזה, שלא חסר לנו שום דבר, רק "עשה לך רב", שתהיה 
הרגשה בגדלות ה'. ואז כולם יהיו מוכשרים להגיע להמטרה, שהיא 
להידבק בו יתברך.
%break
וכמו כן יש לפרש את המאמר של ר' יהושע בן פרחיה, שאומר שלשה 
דברים: א. עשה לך רב, ב. וקנה לך חבר, ג. והוי דן את כל האדם לכף 
זכות - על אהבת חברים.
%break
הנה השכל מחייב, שענין חברים שייך לומר בשני אנשים, שיש להם 
אותו שיעור קומה, הן בכשרון והן במידות. שאז הם מוצאים לעצמם 
שפה משותפת, ומתחברים לאחד. 
%break
ואז "איש את רעהו יעזורו". כדמיון, ששני אנשים עושים שותפות, וכל 
אחד מהם נותן לתוך השותפות, הן בכסף והן בכוחות, עבודה שוה 
בשוה. ואז גם הרווחים גם כן מתחלקים ביניהם שוה בשוה.
%break
מה שאין כן אם אחד יותר גבוה מהשני, דהיינו שמשקיע יותר כסף, או 
שמשקיע מומחיות, או יותר כוחות מהשני, אז ההתחלקות הרווחים 
גם כן אינה שוה בשוה, אלא שזה נקרא "שותפות לשליש" או 
"שותפות לרביע". 
%break
נמצא, שזה לא נקרא "שותפות אמיתית", משום שאחד יותר בעל 
שיעור קומה מהשני.
%break
ולפי זה יוצא, שענין חברות אמיתית הוא, שכל אחד יתן את התשלום 
הדרוש לקנות חבירו, הוא דוקא ששניהם הם בשיעור קומה אחת, אז 
שניהם משלמים שוה בשוה. 
%break
כדמיון העסק הגשמי, ששניהם נותנים הכל שוה בשוה. אחרת לא 
יכולה להיות שותפות אמיתית. לכן "וקנה לך חבר". שאי אפשר להיות 
התחברות, שכל אחד יקנה את חבירו, רק בזמן ששניהם שוים.
%break
אבל מצד השני, היינו שכל אחד יהיה לו מה ללמוד מהשני, אי אפשר 
להיות אם אין אחד רואה, שחבירו יותר גדול ממנו. ואם השני יותר 
גדול ממנו, אי אפשר להיות לחבר, אלא לרב, והוא נבחן לתלמיד. אז 
יש מקום, שיכול ללמוד ממנו שכל או מידות טובות.
%break
וזה ענין שאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר", ששניהם צריכים להיות. 
היינו, שכל אחד יחשיב את השני לחבר. אז יש מקום לקנות. זאת 
אומרת, שכל אחד מוכרח לשלם ויתור נגד השני. 
%break
בדומה, שהאב מוותר על מנוחה שלו ועובד עבור הבן שלו, ומוציא 
כסף בשביל בנו. והכל הוא מטעם האהבה.
%break
אבל שם הוא אהבה טבעית, שהבורא נתן אהבה טבעית לגדל 
הילדים, מטעם שיהיה קיום העולם. למשל, אם האב היה מגדל 
הילדים מטעם מצוה, אז היו להילדים שלו מזונות, והלבשה, ושאר 
דברים, הנחוצים להילדים, 
%break
כמו שיש להאדם התחייבות לקיום לכל המצות. זאת פעמים היה 
מקיים את המצות, ופעמים היה מקיים רק לצאת ידי חובתו, והילדים 
שלו היו יכולים לגווע מרעב.
%break
לכן נתן הבורא אהבה טבעית להורים, שיאהבו את הילדים, בכדי 
שיהיה קיום העולם. מה שאין כן באהבת חברים, אז כל אחד צריך 
לעבוד בעצמו יגיעה גדולה, בכדי שיתרקם בלבו אהבת חברים. וכן 
שייך ענין "וקנה לך חבר". 
%break
היינו לאחר שמבין, בשכל על כל פנים, שהוא צריך לעזרה, ואין 
ביכולתו לעבוד את עבודת הקודש, אז אם הוא מבין, שהוא צריך 
לעזרה, בשיעור הזה שהוא מבין בשכל, אז הוא מתחיל לקנות, היינו 
לוותר ויתורים לטובת חבירו.
%break
והוא מטעם, שהוא מבין, שעיקר היגיעה, להשפיע להבורא. וזה הוא 
נגד הטבע שלו, היות שהאדם נברא עם רצון לקבל רק לתועלת עצמו. 
לכן ניתנה לנו סגולה, איך לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת. וע"י 
זה הוא יכול לבוא לאהבת הבורא.
%break
לכן חבר בדרגתו הוא יכול למצוא. אבל שאח"כ יעשה את החבר לרב, 
היינו שירגיש שחבירו הוא במדרגה יותר גבוהה ממנו, זה אין האדם 
יכול לראות, שחבירו יהיה בדוגמת רב והוא בדוגמת תלמיד. 
%break
%page 66
ואם לא יחזיק את חבירו בתור רב, איך יהיה מציאות שילמוד ממנו. 
וזה נקרא "עשה", שזה ענין מעשה בלי שכל. זאת אומרת, שהוא 
צריך לקבל על עצמו למעלה מהדעת, שחבירו הוא יותר גדול ממנו. 
וזה נקרא "עשה", היינו עשיה למעלה מהדעת.
%break
ועיין בספר "מתן תורה" (דף קמ"ב, ד"ה "אמנם"). כתוב שם וזה 
לשונו "לקבל תנאי הא' מחוייב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן 
שבכל החברים. ואז יכול לקבל הערכת הרוממות הגדול".
%break
הרי הוא אומר בפירוש, שכל אחד צריך לראות את עצמו, כאילו הוא 
הקטן מהתלמידים. ואיך אפשר, שהאדם יראה שהוא הקטן מכולם. 
וזה שייך רק למעלה מהדעת. וזה נקרא "עשה לך רב". היינו, שכל 
אחד ואחד הם בחינת רב נגדו, והוא נחשב רק לתלמיד.
%break
וזוהי עבודה גדולה. כי יש כלל "החסרונות של השני הם תמיד מגולים, 
והחסרונות של עצמו הם תמיד מכוסים". והוא צריך להחשיב את 
השני, שהוא בעל מעלות טובות, ושכדאי לו לקבל על עצמו, מה שהוא 
אומר לו, או מה שהוא עושה, שהוא ילמד מהמעשים של השני.
%break
וזה אין הגוף מסכים. כי תמיד הדרך היא, בזמן שמי שהוא צריך 
ללמוד מהשני, זאת אומרת, במקום שאם הוא מחשיב את השני, 
השני מחייב לו יגיעה, אז הגוף מבטל את דעתו ועשייתו של השני. 
%break
והוא מטעם, שהגוף רוצה במנוחה. לכן יותר טוב לו ויותר נח לו לבטל 
את דעתו והמעשים של חבירו, כדי שלא יצטרך לתת יגיעה.
%break
לכן נקרא זה "עשה לך רב", שפירושו, שבכדי שהחבר יהיה לך רב, 
אתה צריך לעשות זה. היינו, לא בשכל, כי השכל מחייב אחרת, 
ולפעמים הוא מראה לו להיפך, שהוא יכול להיות רב והשני תלמיד 
שלו. לכן נקרא "עשה" לשון עשיה ולא שכל, כנ"ל.
%break
ג. "והוי דן את כל האדם לכף זכות".
%break
הנה לאחר שאמרו "קנה לך חבר", נשאלת השאלה, מה הוא עם שאר 
אנשים. למשל, אם אדם בוחר לעצמו מבית הכנסת שלו כמה חברים, 
והשאר הוא משאירם ואינו מתחבר עמהם, אז השאלה היא, איך הוא 
צריך להתייחס אליהם. 
%break
היות שהם אינם חברים שלו, היינו מדוע לא בחר בהם. ודאי צריכים 
לומר, שהוא לא מוצא בהם מעלות טובות, שיהיה לו הכדאיות בהם, 
להתחבר עמהם. זאת אומרת, שהם למטה מחשיבות בערכו.
%break
אם כן איך ומה הוא צריך להתייחס לכל אנשים, שהם נמצאים עמו 
יחד בבית הכנסת. וכמו כן בשאר אנשים, שהם לא ממתפללי בית 
הכנסת. 
%break
איך הוא צריך לנהוג בהם. על זה אומר רבי יהושע בן פרחיה "והוי דן 
את כל האדם לכף זכות". שהאדם צריך לדון את כולם לכף זכות.
%break
היינו, מה שהוא לא רואה בהם מעלות, אין הם אשמים, אלא הוא 
בעצמו אין לו בהכוחות שלו מספיק כשרון לראות את המעלות של 
הכלל. לכן לפי תכונת נפשו, הוא רואה. 
%break
וזהו אמת לפי השגתו. אבל לא לפי האמת. זאת אומרת, יש דבר 
אמת כשהוא לעצמו, היינו בלי המשיגים.
%break
דהיינו, יש ענין של אמת, שכל אחד משיג לפי השגתו. היינו, שהאמת 
מקבל שינויים לגבי המשיגים. זאת אומרת, שאצל המשיגים בעצמם 
הוא עתיד להשתנות, לפי שינוי מצבי המשיג.
%break
אבל מציאות האמת לא נשתנה ממהותו. לכן בדבר אחד כל אחד יכול 
להשיגו אחרת. לכן בעניני הכלל, יכול שכל הכלל הוא בסדר גמור, 
אלא הוא לפי תכונתו רואה אחרת.
%break
לכן אומר "והוי דן את כל האדם לכף זכות". זאת אומרת, שכל הכלל 
חוץ מהחברים שלו, הוא צריך לדון אותם לכף זכות. דהיינו, שכולם 
זכאים הם בערך עצמם, ואין עליהם חס ושלום שום טענות על 
התנהגות שלהם. 
%break
אבל בערכו, היינו שהוא יוכל ללמוד משהו מהם, זה לא משום שאין לו 
שום השתוות עמהם.
%page 67
%H ענין ענף ושורש
%break
ענין ענף ושורש. הנה "ארץ ישראל" היא ענף מספירת המלכות. 
"מלכות" נקראת הכלי, שנאצלה מצד המאציל, להיות כלי לקבלת 
השפע, מה שהמאציל רצה להנות לנבראיו. הכלי הזה נקרא "מלכות".
%break
והסדר היה, שמקודם היה הכלי קבלה בעל מנת לקבל. ואח"כ נעשה 
תיקון, שאסור לקבל בהכלי הזה, רק בתנאי שיכולים לכוון בעל מנת 
להשפיע. ואז נמשך השפע לכלי זו. 
%break
והתיקון הזה נעשה, בכדי שהשפע, שיבוא להנבראים, לא יהיה בהם 
שום חסרון, המכונה "נהמא דכסופא".
%break
אלא יכלו לקבל השפע בלי מצרים, משום שלא יהיה בהם בושה, בעת 
קבלת השפע. אלא כל מה שהם מקבלים הטוב ועונג, הם מכוונים רק 
לטובת הבורא. 
%break
אז ממילא הם ימשיכו תמיד שפע ביתר שאת, מטעם שלא יכולים 
לומר, שכבר השפיעו להבורא מספיק, ולא צריכים עוד להשפיע לו. 
לכן תמיד יהיה להם עילה להמשיך שפע.
%break
מה שאין כן, אם מקבלים השפע לצורך עצמם, היינו מטעם אהבה 
עצמית, אזי הם מוכרחים להיות מוגבלים מטעם בושה. והם היו 
מוכרחים לומר, שמספיק לנו הטוב והעונג, מה שהוא נתן לנו. 
%break
ומשום זה נעשה תיקון, המכונה "צמצום", שלא יקבלו אור לתוך הכלי 
מלכות, רק בתנאי, שיכול לקבל בעל מנת להשפיע.
%break
והנה משורש המלכות, נמשכת למטה, בהענף הגשמי, ארץ, שהוא 
ענף למלכות של מעלה. וארץ זו נקראת "ארץ הקודש". לכן יש כאן, 
בארץ הקודש, תיקונים מיוחדים. היינו, מצות התלויות בארץ, תרומות 
ומעשרות, וכדומה. מה שאין כן בשאר ארצות.
%break
וכמו כן יש שורש מיוחד לעבר הירדן. ושורש מיוחד לסוריא. ושורש 
מיוחד לבבל. ושורש מיוחד לשאר ארצות (עיין תע"ס חלק ט"ז, דף 
א'תתק"ל).
%break
לכן מבחינת ענף ושורש, מקום המקדש הוא דוקא בארץ הקודש, 
שהיא ארץ ישראל. וזה לאחר שנתקדשה. מה שאין כן לפני שבאו עם 
ישראל לתוך הארץ הזאת, היתה היא מקום לארץ של ז' אומות, שהם 
נגד הז' ספירות הקדושות.
%break
והם היו הלעומת של הקדושה, שהם נמשכים מבחינת המלכות, שאין 
שם תיקון המסך, שהוא בחינת הכוונה בעמ"נ להשפיע. לכן מקודם 
היו האומות העולם באים לשם, כי כן היה הסדר ברוחניות:
%break
א. בא רצון לקבל,
ב. תיקון, שיהיה בעמ"נ להשפיע.
לכן לארץ הקודש:
%break
א. מקודם היו צריכים לבוא אומות העולם, שהם שייכים למלכות, 
מטרם שנתקנה במסך, שיהיה הכל להשפיע.
ב. ואח"כ יבואו ישראל ויכבשו אותם.
%break
נמצא לפי זה, שממלכות נמשכת בחינת "ארץ הקודש". וכמו כן 
נמשכת ממלכות בחינת "הרצון לקבל בהאדם". לכן היו:
א. מקודם אומות העולם בארץ.
ב. ואח"כ באו עם ישראל.
%break
וכמו כן בלבו של אדם:
א. מקודם בא היצר הרע,
ב. ואח"כ בא היצר טוב.
הכל נמשך מהשורשים עליונים.
%break
אבל יש הבדל בין לבו של אדם, הנמשך ממלכות, לארץ ישראל 
הנמשכת ממלכות. כי יש להבחין בין פנימיות לחיצוניות. כי בחיצוניות 
צריך להיות דוקא במקום הענף המכוון נגד השורש, אבל בפנימיות 
הוא לאו דוקא במקום הענף המכוון נגדו.
%break
%page 68
כי בבחינת ארץ ישראל, המכוון ללבו של אדם, הנמשך משורש 
המלכות, אין האדם צריך להיות דוקא בארץ ישראל, לזכות לבחינת 
מלכות שמים, הנקרא "ארץ ישראל". 
%break
כי בפנימיות האדם יכול לזכות להשראת השכינה ולהשגות הכי 
גדולות גם בחוץ לארץ, כמו כל הגדולים שלנו, שהיו בחוץ לארץ.
%break
וכמו כן אלו אנשים הגרים בארץ ישראל, יכולים להיות פושעים 
גמורים. ואין ארץ ישראל, הנקרא "ארץ הקדושה", מחייבת אותם 
כלום, שיהיו שומרי תורה ומצות. 
%break
כי מה שנוגע לבחינת פנימיות, אין החיצוניות מחייבת אותם כלום. כי 
ענין פנימיות הוא בחינת עבודה שבלב, ואין כל קשר לחיצוניות.
%break
אבל יחד עם זה, יש ענין של חיצוניות גם כן. דהיינו, יש דין, שאסור 
להגיד "קדיש", רק אם יש מנין של עשרה אנשים. ואז אין אנו בודקים, 
אם אלו עשרה אנשים, שיהיו יראים ושלמים. 
%break
אלא עשרה אנשים פשוטים, כשמתאספים, הם יכולים לומר קדיש, 
ו"ברכו", וקריאת ספר תורה, וכו'. אבל אם יש תשעה גאונים צדיקים, 
אסור להם להגיד "קדיש", ו"ברכו". משום הלכה הנגלית היא לפי 
החיצוניות. ולא לפי מידת הפנימיות.
%break
ועיין כעין זה בהקדמה לספר הזהר (אות ס"ה) וזה לשונו "ואין 
להקשות לפי זה, אם כן למה אסור לחלוק על הראשונים בתורת 
הנגלה. הענין הוא, כי במה ששייך להשלמת חלק המעשי מהמצות, 
הוא להיפך, שהראשונים נשלמו בהם יותר מהאחרונים. 
%break
והוא משום, שבחינת המעשה נמשכת מהכלים הקדושים של 
הספירות (המכונה "חיצוניות", כי כלים נקראים "חיצוניות" לגבי 
האורות, שהאורות נקראים "פנימיות"). 
%break
וסודות התורה וטעמי המצוה נמשכים מהאורות שבספירות. וכבר 
ידעת ערך הפוך מהכלים להאורות".
%break
נמצא, שבחינת הנגלה, היינו חלק המעשה, שייך לחיצוניות. לכן 
מבחינת המעשה, יש דברים, שלא יכולים לעשות אותם, רק דוקא 
בארץ ישראל. כמו שאסור לבנות בנין בית המקדש בחוץ לארץ, 
וכדומה.
%break
אבל בבחינת הפנימיות, שהמדובר בלבו של האדם, לא מוכרח 
להיות דוקא בארץ ישראל, אף על פי שהענף של מלכות היא ארץ 
ישראל דוקא. אבל ישנם יחודים, שאם רוצים לעשות יחוד גם מבחינת 
חיצוניות, בטח שהם צריכים לעשות יחוד זה דוקא בארץ החיצוניות.
%break
כמו שמצינו, שיש יחוד של עש"נ, שהוא ראשי תיבות "עולם - שנה - 
נפש". היינו, שהיחוד הזה היה צריך להיות דוקא בשלשה תנאים אלו, 
שהם:
%break
ע -מבחינת עולם הוא דוקא מקום קדשי הקדשים,
ש -ומבחינת זמן היה צריך להיות דווקא ביום הכפורים, שהוא בחינת 
שנה,
נ -ומבחינת נפש, היה צריך להיות דוקא על ידי כהן גדול.
%break
לכן מבחינת הפנימיות, שמדברים מלבו של האדם, ששם מתחיל 
עבדות ה', היינו שהעבודה היא לצאת מאהבה עצמית, שנקראת "ארץ 
העמים", ולהכניס במקומם את "עם ישראל", זאת אומרת, שכל 
מגמתו יהיה אהבת ה', אז שייך בחינת "יום" ובחינת "לילה".
%break
"יום" נקרא, שיש לו מצב רוח טוב, בלי שום צורך לתיקונים. כדוגמת 
השמש הזורחת, ואין האדם צריך לעשות שום תיקון, שיאיר השמש. 
רק האדם צריך להיזהר, שלא יעשה הפרעות, 
%break
שהשמש לא תוכל לבוא במקום, שהוא צריך שהשמש תבוא. כדוגמא, 
שלא יכנס לבית שאין בו חלונות, שזה המפריע שהשמש יאיר.
%break
מה שאין כן "לילה" נקרא הזמן, שהאדם צריך לעשות תיקונים, בכדי 
שיאיר לו. כדוגמא הגשמיים, שבלילה, שהוא הזמן, שהוא חושך 
בבית, אז על ידי תיקונים, היינו שמכניסים שם מנורה או נר, אז הוא 
מאיר. 
%break
ובלי תיקונים, אפילו שהוא לא עושה שום הפרעות, ומכל מקום בלי 
יגיעה, שזה נקרא "תיקונים", לא יאיר לו שום דבר. אלא על הכל, 
שהוא מסתכל, הוא כמו שמי שמסתכל דרך משקפיים שחורות, הכל 
חושך אצלו.
%break
ואז הזמן, שהאדם יסתכל על מצבו הנוכחי, איך שהוא מרוחק 
מרוחניות ומשוקע באהבה עצמית, ואין לו סיכוים לצאת ממצבו 
בכוחות עצמו, אלא אז הוא הזמן לראות את המצב האמיתי שלו, 
%break
%page 69
איך מצד הטבע, אין בכוחו של אדם לעשות משהו, אלא כמו שאמרו 
חז"ל "אלמלי אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".
%break
אבל יש לדעת, שהלילה ברא ה'. ובטח ברא זה אודות המטרה, שהיא 
להטיב לנבראיו. אם כן כל אחד שואל "למה ברא חושך, שהוא בחינת 
לילה. הלא לפי המטרת הבריאה, היה צריך לברוא רק יום ולא לילה". 
%break
והפסוק אומר, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". היינו דוקא על ידי 
שניהם, שהם לילה ויום, אז בא יום אחד.
%break
אלא כנ"ל, שבכוונה תחילה נברא הלילה, שאינו מאיר בלי תיקונים, 
בכדי לעשות תיקונים, על מה שהלילה מגלה לאדם. כי על הרגשת 
של החושך מתרקמים כלים, שנחוץ להם, בכדי שיהיה להם צורך 
להבורא, שהוא יעזור להם. 
%break
אחרת אין צורך לישועת ה'. היינו, שאין אז צורך להתורה, שהיא 
בחינת "המאור שבה מחזירו למוטב".
%break
ועל זה באו תיקונים, הנקראים "תורה ומצות". תורה, הוא מה 
שמתגלה לנו בחלק הנקרא "הנגלה". שהם דינים, וסיפורים מעשיות 
של האבות, וכדומה. זה הכל נקרא "תורה". 
%break
וזה נקרא חלק של "תורת הנגלה", שהתורה מלמדת אותנו לעשות 
מצות, ואיך לעשות אותם. וכמו כן מספרת לנו את הסיפורים של 
האבות.
%break
אבל צריכים לדעת, שיש בתורה חלק הנסתר. היינו, שנסתר מאתנו 
התורה הזאת. שאנו צריכים לדעת, שכל התורה כולו הוא שמותיו 
של הקב"ה, היינו התגלות אלקות, הנקראים "סודות התורה", 
שמתחיל האדם להשיג דוקא לאחר שזכה לבחינת תורה לשמה.
%break
במאמר רבי מאיר (אבות, פרק שישי) וזה לשונו "רבי מאיר אומר, כל 
העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ומגלין לו רזי תורה, 
ונעשה כמעיין המתגבר". 
%break
נמצא, שחלק הנגלה שבתורה הוא להביא לנו בסגולתו לידי לשמה. 
היינו, שתהיה לו היכולת לכוון על כל מחשבה, דיבור, מעשה, שיהיה 
הכל בעמ"נ להשפיע.
%break
ואח"כ, זאת אומרת, לאחר שכבר זכה לשמה, אז מתחיל 
ההתעסקות בתורת הנסתר ובטעמי מצות, שעל ידי עשייתם הוא 
ממשיך שפע עליון למטה. וכבר דברנו מזה, בענין שהתרי"ג מצות 
נקראים "תרי"ג עיטין", וכמו כן נקראים "תרי"ג פיקודין".
%break
בהקדמת הזהר (מראות הסולם דף רמ"ב) וזה לשונו "המצות 
שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם "פיקודין". ונקראים אמנם גם 
בשם "תרי"ג עיטין". 
%break
וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור. שבחינת ההכנה 
אל הדבר נקרא "אחור". ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". 
ומבחינה זו דפנים של המצות, שנקרא אז בשם "פיקודין", מבאר רבי 
שמעון את הי"ד פיקודין הנ"ל".
%break
הרי אנו רואים מהנ"ל, שחלק הנסתר נקרא בשם "פנים". ולהפנים 
זוכים לאחר שזוכים להגיע לבחינת לשמה.
%page 70
%H ענין אמת ואמונה
%break
ענין אמת ואמונה, שהם שני דברים המנוגדים זה לזה. כי אנו רואים, 
שבהתפלה שלנו, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, גם שם יש לנו שני 
דברים המנוגדים זה לזה. כי מצד אחד סדרו לנו סדר של תפלה. 
שענין תפלה שייך לומר דוקא בזמן, שהאדם נמצא בחסרון. 
%break
ולא עוד, שאמרו חז"ל "תפלה צריכה להיות מעומקא דליבא", 
שפירושו, שהתפלה שאנו מתפללים לה', צריכה להיות מעומק הלב, 
היינו שיהיה החסרון מורגש בכל הלב.
%break
זאת אומרת, שלא יהיה בהלב שום מקום, שיהיה בו שלימות, אלא 
כולו חסרון. וכל שהחסרון יותר גדול, אז התפלה מקובלת יותר משאר 
תפלות. כי על פסוק "תפלה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו", 
%break
כתוב בזהר (בלק ובהסולם דף ע"ב, אות קפ"ז - קפ"ח) וזה לשונו 
"אבל ג' הם, הנקראים תפלה. תפלה למשה איש האלקים. תפלה זו 
שאין כמוהו באיש אחר. תפלה לדוד, תפלה זו שאין כמוהו במלך 
אחר. תפלה לעני. 
%break
תפלה היא מאלו הג', מי חשובה מכולם. הוי אומר, תפלה לעני. תפלה 
זו קודמת לתפלה של משה, וקודמת לתפלה של דוד, וקודמת מכל 
שאר תפלות העולם. 
%break
מאי טעמא. שואל, מהו הטעם. ומשיב, משום שעני הוא שבור הלב. 
וכתוב "קרוב ה' לנשברי לב". והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה. 
והקב"ה מקשיב ושומע דבריו", עד כאן לשונו.
%break
נמצא לפי דברי הזה"ק הנ"ל, שעיקר תפלה היא דוקא בזמן שהאדם 
שבור, שאין לו במה להחיות נפשו. אז נקרא זה "תפלה, שהיא 
מעומקא דליבא". 
%break
וזו תפלה החשובה ביותר מכל התפלות שבעולם, מטעם שאין לו שום 
מעלה, שיכול לומר "אין אני דומה לחברי, כי יש לי איזו מעלה מה, 
שאין בחברי". נמצא, שהוא מלא חסרונות. 
%break
ואז הוא מקום לתת תפלה אמיתית מעומקא דליבא. זאת אומרת, כל 
כמה שהחסרון יותר גדול, אז התפלה יותר חשובה.
%break
וכנגד התפלה שסדרו לנו בסדר התפלות, סדרו לנו סדר של שבח 
והודיה, שזהו בסתירה לתפלה ובקשה, שישנם בסדר התפלות. כי 
מדרך העולם הוא, מי שנותן טובה לחבירו, הוא נותן לו תודה רבה. 
%break
אבל ערך התודה נמדד תמיד לפי ערך ההטבה, שהוא עושה לו. כך 
הוא מביע את ההודאה להמקבל הטבה.
%break
למשל, אם אחד עוזר להשני על חצי פרנסה, היינו על ידו הוא השיג 
פרנסה, שזה מספיק לו רק לפרנס את ביתו רק על חצי, אז התודה 
שהוא נותן לו, איננה עוד בשלימות. 
%break
אבל אם הוא השתדל להמציא למי שהוא פרנסה שלימה, וגם שיהיה 
לו לפרנס גם עם מותרות, היינו שאין לו שום חסרון, מה שהוא לא 
מילא אותו, בטח לאיש כזה הוא מודה ומשבח אותו בכל לבו ונפשו.
%break
נמצא לפי זה, כשאדם מודה ומשבח להבורא, והוא רוצה לשבח 
ולהודות להבורא בכל לבו ונפשו, בטח שהוא צריך לראות, שהבורא 
נתן לו כל משאלותיו, ולא חסר לו שום דבר, אחרת אין ההודאה שלו 
יכולה להיות בשלימות.
%break
אם כן צריך האדם להשתדל אז לראות שלא חסר לו כלום, אלא 
הבורא השלים לו כל חסרונותיו, ולא נשאר אצלו שום חסרון. ורק אז 
הוא יכול לתת להבורא תודה רבה, שזה ענין שירות ותשבחות, 
שסדרו לנו בנוסח התפלה.
%break
אם כן הם, היינו תפלה ובקשה, ושירות ותשבחות, שני הפכים זה 
לזה, כנ"ל. כי בזמן התפלה ובקשה, אם אין לו שום שלימות, אלא הוא 
כולו מלא חסרונות, אז התפלה שלו בשלימות. 
%break
מה שאין כן בשירות ותשבחות הוא להפוך. שאם לא נשאר לו שום 
מקום, שלא יהיה ממולא בשלימות, דוקא אז הוא יכול לתת תודה 
אמיתית.
%break
%page 71
ויש להבין, למה באמת סדרו לנו את שני הפכים האלו, ולאיזה צורך, 
ומה נותן לנו זה הסדר. וכמו כן יש להבין, איך אפשר לקיים את שני 
הפכים האלו, כיון שכל אחת היא בסתירה להשניה.
%break
והנה האר"י הקדוש אומר (תע"ס דף תשפ"ח, אות פ"ג) וזה לשונו 
"והנה צריך שיהיו באישה בחינת דלתות, כדי לסוגרם, ולעכב הוולד 
שם בפנים, שלא יצא לחוץ, עד שיגמור להצטייר לגמרי. וגם צריך 
שיהיה בה כח המצייר את צורת הוולד".
%break
והנה מבאר שם הטעם "כמו בגשמיות, אם יש איזה קלקול בבטן 
האם, אז האם מפילה את הוולד. היינו, שאם הוולד יוצא מבטן האם, 
טרם שנגמרה בחינת צורת הוולד כל צרכו של מדרגת העיבור, 
%break
אז אין הלידה הזאת נקראת "לידה", מטעם שהעיבור לא יכול 
להתקיים בעולם. אלא שזה נקרא "הפלה", שפירושו, לא שנולד, אלא 
שנפל מבטן האם, ואינו יכול לחיות".
%break
כמו כן ברוחניות, יש שם בעיבור ב' בחינות:
א. צורת העיבור, שהיא מדרגת קטנות, שזוהי צורתו אמיתית. אבל 
כיון שאין לו רק קטנות, נבחן זה לחסרון. ובכל מקום שיש חסרון 
בקדושה, יש אחיזה לקליפות. 
%break
ואז הקליפות יכולות לגרום הפלה, היינו שהוולד הרוחני יפול טרם 
שנגמר בחינת העיבור שלו. לכן צריך להיות דבר המעכב, שהוא, 
שנותנים לו בחינת שלימות, היינו בחינת גדלות.
%break
ב. אבל יש להבין, איך יכולים לתת גדלות להוולד, בו בזמן שהוא לא 
מוכשר לקבל אפילו קטנות כל צרכו, מטעם שעדיין אין לו כלים, שיוכל 
לקבל אותם בעל מנת להשפיע. ועל זה יש שם תירוץ, על דרך שאמרו 
חז"ל "עובר במעי אמו, אוכל מה שאמו אוכלת".
%break
כמו כן אמרו "עבור ירך אמו", שפירושו הוא, כיון שעובר ירך אמו, אז 
העיבור לא עולה בשם בפני עצמו. לכן העובר אוכל מה שאמו אוכלת. 
שפירושו, שכל מה שהעובר מקבל, הוא מקבל בכלים של האם. 
%break
לכן, הגם שאין להוולד כלים מוכשרים לקבל גדלות, אבל בכלים של 
העליון, שהוא האם שלו, הוא יכול לקבל, משום שהוא מתבטל כולו 
להאם, ואין לו רשות בפני עצמו, שזהו נקרא בחינת "עיבור", שהוא 
מתבטל לגמרי להעליון.
%break
ואז כשמקבל גדלות, נמצא שהוא בשלימות. לכן אין שם אחיזה 
לקליפות. ולכן נקרא זה "כח המעכב". לכן זהו שמירה, שלא תיפול 
הוולד ברוחניות, כדוגמת שיש הפלה בוולד גשמי, 
%break
שהאם הגשמי צריכה לשמור על הוולד שלה, שלא יהיה שם שום 
קלקול חס ושלום. כמו כן הוא ברוחניות.
%break
היוצא מכל הנ"ל, שיש להבחין שני מצבים בעבודת האדם:
א. מצב האמיתי שבו הוא נמצא, היינו קטנותו. שכל מה שהוא חושב 
ועושה, הכל הוא קטנות, שתחילת הרגשת הקטנות מתחילה בעת 
שהוא רצה ללכת על דרך האמת, שהוא עבודה בעמ"נ להשפיע. 
%break
אז הוא מתחיל לראות את קטנותו, איך שהוא מרוחק מעניני השפעה, 
שאין בכוחו לעשות מעשה כל שהוא, שתהיה בעמ"נ להשפיע. וזה 
נקרא, בחינת "אמת". היינו מצבו אמיתי, שבו הוא נמצא.
%break
ואז, כיון שזהו קטנות, יכולה להיות אחיזה לס"א, ויכול לבוא לידי יאוש 
חס ושלום. נמצא, מה שהוא נכנס בעבודה, נבחן לבחינת עיבור, ויכול 
לבוא לידי הפלה. 
%break
זאת אומרת, שיפול ממדרגתו, בדומה לעובר הגשמי, שנופל מבטן 
האם, ואינו יכול להישאר בחיים. כמו כן ברוחניות, הוא נופל ממדרגתו, 
והוא צריך אח"כ עיבור מחדש. היינו, הוא צריך להתחיל עבודתו 
מחדש, כאילו אף פעם לא היה עובד ה'.
%break
לכן צריך להיות כח המעכב, שלא תיפול הוולד לחוץ. היינו, שאז הוא 
צריך להיות בשלימות. זאת אומרת, שירגיש בעצמו, שלא חסר לו 
כלום בעבודה, אלא שהוא עכשיו מקורב לה' בדבקות גמורה, ולא יכול 
מי שהוא לומר לו 
%break
%page 72
"הלא אתה רואה, שאין לך שום התקדמות בעבודת ה'. אם כן לחינם 
אתה מתייגע, ואין אתה ראוי לשמש בקודש. לכן אתה צריך ללכת כמו 
כל הכלל. ולמה אתה מרעיש עולמות, שאתה רוצה להיות במדרגה 
יותר גבוהה מהכלל, הגם שאין לך סיפוק מהעבודת הכלל. 
%break
וזהו שנתן לך דחיפה, שתוכל לקבל מחשבות ורצונות, שצריכים לצאת 
מעבודת הכלל, וללכת יותר קדימה להאמת. נכון שזהו אמת, אבל 
אתה רואה, הגם שאתה רוצה ללכת להדרך של אמת, אבל אתה לא 
מוכשר לזה, או מטעם חוסר כשרון, או מטעם חוסר כח התגברות, 
%break
שאין אתה מסוגל להתגבר על הטבע, שנולדת באהבה עצמית. לכן 
עזוב את כל עבודה הזאת, אלא תשב בשפל, ככל שאר בני אדם, ולא 
תרום לבבך מאחיו להינשא, אלא יותר נכון לך לפרוש מדרך זה".
%break
ומשום זה, כדי שלא יפול במחשבות כאלו, הוא צריך אז לכח המעכב. 
היינו, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שמה שיש לו אחיזה בדרך 
האמת, הוא דבר גדול וחשוב מאוד. 
%break
ואין לו כח להעריך את חשיבותו, מה שהוא נוגע בדרך האמת. כי זה 
הוא כל הכלי שאור ה' ישכון בתוכו.
%break
אבל זהו בכלים דעליון. היינו, שהבורא יודע, מתי שהאדם צריך 
להרגיש את דביקותו בה'. והגם שבהכלים של עצמו, הוא מרגיש, 
שאדרבה, שהוא עכשיו יותר גרוע, מהזמן שהוא היה הולך בדרך של 
הכלל. 
%break
ששם היה מרגיש, שבכל יום ויום הוא מוסיף והולך במעשים טובים 
ובתורה ומצות. מה שאין כן עכשיו, מעת שהתחיל ללכת בדרך הפרט, 
היינו לשמור תמיד את הכוונה, כמה הוא מסוגל לעשות מעשים בעמ"נ 
להשפיע, וכמה הוא מסוגל לוותר על אהבה עצמית.
%break
ואז הוא רואה בדרך כלל, עד כמה שהוא מתקרב אל האמת, אז הוא 
רואה תמיד יותר את האמת, איך שהוא לא יכול לצאת מאהבה 
עצמית. מכל מקום, בכלים דעליון, היינו למעלה מהדעת, הוא יכול 
להגביה את עצמו. 
%break
ולומר, מה חשוב לי, במה אני משפיע להבורא. ואני רוצה, שהבורא 
יקרב אותי אליו. ובטח הבורא יודע, מתי הזמן שלי, שגם אני ארגיש, 
שהבורא קירב אותי. 
%break
ובינתיים אני מאמין, שבטח הבורא יודע, מה שטוב בשבילי. לכן הוא 
נותן לי להרגיש את הרגשות, מה שאני מרגיש.
%break
אבל מהו הטעם, שהבורא רוצה להדריך אותי בדרך כזה. היינו, שאני 
צריך להאמין בדרך האמונה, שהוא מתנהג עמי בדרך הטוב ומטיב. 
ואני, אם אני מאמין בזה, הוא נתן לי סימן, כמה שמחה שיש לי, וכמה 
אני מסוגל לתת לו רב תודות על זה, 
%break
וכמה שאני מסוגל להודות ולהלל את שמו יתברך. בטח שאנו צריכים 
לומר, שזהו לטובתנו, שדוקא על ידי דרך האמונה נוכל להגיע 
להמטרה, שנקראת "מקבל בעל מנת להשפיע". אחרת בטח שהבורא 
היה יכול לנהוג עמנו בדרך ידיעה ולא בדרך האמונה.
%break
ובזה תבין מה ששאלנו, בשביל מה צריכים את השני דברים, 
המכחישים זה את זה. היינו מצד אחד יש לנו ללכת בדרך האמת, 
היינו להרגיש את מצבנו, מה שאנו מרגישים, 
%break
איך אנו מתרחקים מאהבה עצמית ומתקרבים לאהבת הזולת. ועד 
כמה שחסר לנו, שיהיה בעולם "יתגדל ויתקדש שמו יתברך".
%break
ובזמן שאנו רואים, שעדיין אין הרוחניות בחשיבותו, אנו מרגישים את 
עצמנו בחסרון גדול. וגם לראות, עד כמה אנו מצטערים על זה. וכמה 
כואב לנו במה שאנו מרוחקים ממנו יתברך. זה נקרא "אמת", היינו 
המצב שאנו מרגישים בכלים שלנו, זאת אומרת, לפי הרגשתנו.
%break
ועוד ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא 
להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם 
ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". 
%break
אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב 
בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי 
כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את 
עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע.
%break
%page 73
אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, 
שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, כנ"ל, היינו 
מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח 
ממנו נדח". 
%break
לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו 
במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא 
נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים.
%break
וזה נותן לנו שני דברים:
א. מבחינת האמת, שהוא רואה את מצבו האמיתי, יש לו מקום 
לתפלה. ואז יש לו מקום חסרון. ואז הוא יכול להתפלל, שהקב"ה 
ישלים חסרונו. ואז הוא יכול להתעלות במעלות הקודש.
%break
ב. דרך האמונה, שהיא בחינת שלימות, שמכאן הוא יכול לתת שבח 
והודאה לה'. ואז הוא יכול להיות בשמחה.
%page 74
%H אלה תולדות נח
%break
"אלה תולדות נח, נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, את האלקים 
התהלך נח".
%break
ופירש רש"י, ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. 
רש"י מתרץ, מדוע הוא אומר, "אלה תולדות נח". היה צריך לומר 
שמות של הבנים שלו, דהיינו שם, חם ויפת. 
%break
ולמה אומר, "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". על זה הוא מתרץ, 
משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים.
%break
"בדורותיו", יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה 
בדור של צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, ואילו 
היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.
%break
"את האלקים התהלך נח". פירש רש"י, ובאברהם, הוא אומר, "אשר 
התהלכתי לפניו". נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה 
מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.
%break
הנה לבאר כל הנ"ל על דרך העבודה, צריכים לדעת, ש"אב" ו"בן", 
"אבות" ו"תולדות", הוא ענין סיבה ומסובב. כי דרך העולם הוא, 
כשהאדם עושה איזה מעשה, הוא בטח שמהמעשה הזה יוולד איזה 
דבר. 
%break
למשל שהאדם הולך לעבוד באיזה בית חרושת, אז הוא רוצה, שעל 
ידי המעשים שלו, תיוולד לו משכורת, שיוכל לפרנס את עצמו מזה. 
נמצא, שהאב הוא היגיעה, והתולדה הוא הפרנסה. 
%break
או כשאדם לומד איזו חכמה, הוא רוצה להשיג ע"י זה תואר חכם, 
וכדומה, שכל מה שהאדם עושה, הוא רק לראות תולדות מהמעשים 
שלו.
%break
אי לזאת כשהאדם עוסק בתורה ומצות, בטח שהוא רוצה שיוולדו לו 
איזה תולדות מהמעשים שלו.
%break
ולפי מה שכתוב בזהר הקדוש (הקדמת ספר הזהר דף קפ"ד אות 
קפ"ט ובהסולם) וזה לשונו (בהסולם אות ק"צ), "היראה מפורשת 
לשלוש בחינות. שתים מהן, אין בהן שורש כראוי. 
%break
ואחת היא שורש היראה. יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו 
ולא ימותו, או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, 
שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו 
היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. 
%break
ויש אדם הירא מהקב"ה, משום שהוא ירא מעונש העולם ההוא 
ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות אלו, דהיינו היראה מעונש עולם 
הזה, והיראה מעונש עולם הבא, אינן עיקר היראה ושורשה". 
%break
(ובאות קצ"א), "יראה שהיא עיקר, היא שהאדם יירא מפני אדונו, 
משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב 
כאין לפניו".
%break
נמצא לפי הנ"ל, שמהעבודה, שהאדם מתייגע את עצמו, שנקרא 
בחינת אב, הוא רוצה לראות תולדות מעבודתו, שהוא נקרא פרי 
מעשיו.
%break
יש לראות כאן ג' מיני תולדות:
א. שכר בעולם הזה, היינו שיחיו בניו ויצליח בפרנסה וכדומה,
ב. שכר בעולם הבא,
%break
ג. "בגין דאיהו רב ושליט". שפירושו הוא, שכל התולדות שהוא מקוה, 
הוא שיוכל להשפיע נחת רוח להקב"ה.
%break
היוצא מהנ"ל, שיש ענין תולדות, הנקראים מעשים טובים. שענין, טוב, 
נקרא להשפיע לה', כמו שכתוב (תהילים מ"ה) "רחש לבי דבר טוב, 
אומר אני מעשי למלך", שפירושו, שהוא רוצה, שכל מעשים שהוא 
עושה, שיהיו להקב"ה. 
%break
וזה נקרא, מעשים טובים. ולתועלת עצמו אינו רוצה שום שכר, וכל 
השכר שהוא מקוה, הוא רק שיהיה לו היכולת לעשות מעשים לעשות 
נחת רוח להקב"ה, בלי שום תמורה עבור יגיעתו. 
%break
%page 75
זאת אומרת, שהשכר שלו הוא בזה, שיתנו לו את המתנה הזאת, 
שתהיה לו היכולת לעשות מעשים רק לתועלת הבורא, ולא תהיה שם 
מעורבת שום כוונה לתועלת עצמו. 
%break
זהו השכר שלו, שבשביל זה הוא עוסק בתורה ומצות. ועל המעשים 
טובים כאלה, הוא מצפה שישיג את זה על ידי יגיעתו, שעל זה אמרו 
(קידושין ל') "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין".
%break
לפי זה יוצא, שאצל הצדיקים, מהן התולדות שלהם, רק מעשים 
טובים. זאת אומרת, המסובב שיוצא מהסיבה. שהסיבה היא היגיעה 
בתורה ומצות, שאצל שאר אנשים, התוצאות של הסיבה הוא שכר 
עולם הזה או שכר עולם הבא. 
%break
מה שאין כן צדיקים, המסובב שלהם מהסיבה, שהוא האב שלהם 
שמוליד תולדות, הוא רק מעשים טובים, שזהו הוא כל השכר המקווה 
להם, הוא שיוכלו לעשות נחת רוח להקב"ה.
%break
וזה שמפרש רש"י, "שעיקר תולדותיהם של צדיקים, הוא מעשים 
טובים". המכונה, שכל מעשים שלהם יהיו בעל מנת להשפיע נחת רוח 
להקב"ה. אבל יש להבין במה שרש"י מפרש, עיקר תולדותיהם של 
צדיקים. ומה הוא הטפל אצלם, שזה לא נקרא עיקר אצלם.
%break
הנה ידוע, שיש מעשים, ויש הבנה וידיעה. היינו מה שהוא בתוך 
הדעת, נקרא הבנה וידיעה, שפירושו שגם הגוף מסכים שצריכים 
לעסוק בתורה ומצות, משום שלאחר שהאדם בא למדרגת לשמה, אז 
הוא זוכה לאור החיים, הנמצא בתורה ומצות. 
%break
וכמו שכתוב (תהילים י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש 
ונופת צופים". וזה נקרא בחינת הבנה, שגם הגוף מבין שכדאי להיות 
עובד ה'.
%break
וכמו שאומר רבי מאיר (אבות פרק שישי), "כל העוסק בתורה לשמה, 
זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו, 
ומגלין לו רזי תורה".
%break
את כל אלו הדברים, שמשיגים ע"י התעסקותו בלשמה, כל זה נחשב 
אצל הצדיקים לא לעיקר, היינו לא זו היתה כוונתם בעבודה שבתורה 
ומצות. אלא העיקר שלהם הוא מעשים טובים. היינו, להשפיע נחת 
רוח להבורא. 
%break
על זה הם היו מצפים להגיע לדרגה של מעשים, בלמעלה מהדעת. 
ולא היה כוונתם, שיהיה להם תולדות של הבנה וידיעה, אלא למעשים 
בלבד היתה כוונתם. וזהו שפירש רש"י "ללמדך שעיקר תולדותיהם 
של צדיקים מעשים טובים".
%break
ולפי הנ"ל יכולים לפרש, מה שרש"י מפרש על "בדורותיו". יש 
מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים, 
היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, ואילו היה בדורו של 
אברהם, לא היה נחשב לכלום.
%break
"בדורותיו", משמע שני דורותיו, כי מיעוט רבים שניים. אבל בענין 
עבודה, כל מצב ומצב נקרא דור. וזה ענין "דור לדור ישבח מעשיך", 
שפירושו, בין שהאדם נמצא בדור של רשעים, זאת אומרת, שאם 
האדם נמצא במצב שיש לו מחשבות ורצונות של רשעים, 
%break
שאז יש להאדם יגיעה גדולה, בכדי שיוכל להתגבר על טענת 
הרשעים, שמנקרת את מוחו ומחשבתו עם השאלות של מי ומה, 
כידוע. 
%break
ואז אין לו עצה להתגבר עליהם, אלא עם כח האמונה למעלה 
מהדעת, שזה נקרא, שהוא מכריע את טענת הרשעים לא עם 
תשובות בתוך הדעת, אלא רק עם כח האמונה שלמעלה מהדעת הוא 
יכול לנצח אותם.
%break
וזה נקרא בחינת מעשה, היינו בלי שכל. וזה נקרא בחינת "עשה מצוה 
אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות", שרק 
עם בחינת מעשה יכולים לנצח את טענת הרשע ולא עם שכל וסברה.
%break
ולפי זה יש לומר, שדורו של נח, כוונתו לדור של רשעים, יש לדרוש 
לשבח, מטעם שאז יש לו עיקר עבודה קשה. ויש לדרוש לגנאי, שסוף 
כל סוף הוא נמצא בדור של רשעים, היינו שיש לו מחשבות זרות, שהן 
לא מתאימות לעובד ה', שיהיה לו במוחו ולבו רשעים כאלו.
%break
וכן יש לומר, בדור של אברהם, היינו בדור שישנם צדיקים, היינו כשיש 
לו מחשבות טובות של צדיקים, זה שיש במוחו ולבו רק רצון אחד, 
שהוא לעשות נחת רוח להבורא, ומחשבה ורצון של רשעים לא עלה 
אף פעם לא במוחו ולא בלבו, אדם זה נמצא בדור של צדיקים.
%break
%page 76
ויש דורשים לשבח, שבמצב הזה של צדיקים, אם היה נמצא נח, היינו 
אם היה משוה הכוחות של התגברות, שהיו לו בדור של רשעים, ומה 
היתה ההרגשה שלו אז, בערך הרגשה שיש לו עכשיו, שהוא בחינת 
נעימות ומתיקות התורה, 
%break
בטח שזמן דורו של נח, הנקרא דור של רשעים, הזמן של אז לא 
נחשב לכלום, כי שם עוד לא היה מרגיש את הטוב והעונג, מה 
שמרגיש בדור של צדיקים.
%break
אבל מבחינת עבודה, הזמן שהיה נמצא בדור של רשעים, היה מקום 
עבודה. נמצא, שדורו של נח הוא יותר חשוב, בשביל שיש לו מה 
לעשות, משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.
%break
"את האלקים התהלך נח". ופירש רש"י, ובאברהם הוא אומר, "אשר 
התהלכתי לפניו". נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה 
מתחזק ומתהלך בצדקו. היות שיש ב' מיני כוחות באדם, הנקראים 
כלים דקבלה וכלים דהשפעה. 
%break
כלים דהשפעה מתייחסים להבורא, שהבורא הוא המשפיע. וכלים 
דקבלה מתייחסים להנברא, שהוא, המקבל.
%break
והכלים דקבלה, שמתייחסים להמקבל, הם עומדים לפני הכלים 
דהשפעה. ובלשון הקבלה, הכלים דהשפעה מכונים כתר, חכמה, וג"ר 
דבינה. ולמטה מהם עומדים הכלי דקבלה, שהם ז"ת דבינה, ז"א, 
ומלכות.
%break
ולפי זה נמצא, כלים דהשפעה נקרא, "את האלקים התהלך נח", 
שפירושו, במקום של כלים דהשפעה היה ביכולת ללכת בקדושה, 
היינו כלים דהשפעה שמיחסים אותם להבורא, שהם כלים דהשפעה. 
%break
וזה נקרא, "נח היה צריך סעד לתומכו", כי הכלים דהשפעה, העליון 
נותן אותם, שזה נקרא, ש"נח צריך סעד לתומכו".
%break
זאת אומרת, שהעליון מעורר אותו לעבודה, המכונה אתערותא 
דלעילא, על דרך שכתוב בתע"ס (חלק ט' דף תשל"ה אות ו' ובאו"פ), 
"אמנם בתחילה בפעם הראשונה, עלו המ"ן, שלא על ידי זו"ן באו"א, 
ואז מאותם המ"ן נעשה בחינת זו"ן. 
%break
ואחר שנתקן זו"ן, אז בפעם שנית הם העלו מ"ן". ולאחר שיש לו 
הכלים דהשפעה, שקנו אותם על ידי אתערותא דלעילא, שזה נקרא, 
ש"נח צריך סעד לתומכו", שהוא בא מצד העליון, וזה היה מדרגת נח.
%break
מה שאין כן אברהם לא היה צריך סעד לתומכו. ורש"י מדייק זה 
מלשון, "אשר התהלכתי לפניו", שפירושו, שהוא הלך בכלים דקבלה, 
שהם עומדים לפני כלים דהשפעה. 
%break
דכלים דהשפעה עומדים למעלה, שהם כתר, חכמה, וג"ר דבינה. 
ולמטה מהם עומדים כלים דקבלה, שהם ז"ת דבינה, וזו"ן.
%break
והיות שאברהם הלך בכלים אשר הם לפניו, לפני כלים דהשפעה, 
שמיחסים אותם להבורא, וכלים דקבלה אנו מיחסים להמקבלים, לכן 
נקרא השימוש בכלים דקבלה, אתערותא דלתתא, שמיחסים אותם 
להתחתון.
%break
וזה פירוש, שאברהם אינו צריך סעד לתומכו, כי הוא הלך בכלים 
דקבלה. ועם אלו הכלים היה משמש לה'. מה שאין כן כתוב, "את 
האלקים התהלך נח", היינו בכלים שמיחסים אותם לאלקים, שהם 
כלים דהשפעה, שהם כלים של הבורא. וכלים אלו הבורא נותן, כנ"ל.
%page 77
%H לך לך מארצך
%break
"לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".
הנה מקשה על זה, שזה הוא לא לפי הסדר של המציאות, משום 
מקודם האדם יוצא מבית אביו, ואח"כ ממולדתו, ואח"כ מארצו. כך 
שואלים המפורשים.
%break
הנה על דרך העבודה יש לפרש, ש"ארצך" הוא מלשון רצון, כמו 
שדרשו חז"ל על "תדשא הארץ דשא", סמכה (שמחה) לעשות רצון 
בוראה. 
%break
לפי זה יהיה הפירוש "לך לך מארצך", היינו מהרצון שלך, שהוא הרצון 
שהאדם נברא עמו, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, שהוא בחינת 
אהבת עצמית. לכן נאמר לו, שיצא מאהבה עצמית.
%break
"וממולדתך", יש לפרש, שענין אב ותולדה הוא בחינת סיבה ומסובב, 
גורם ונמשך. כי התולדה באה מטיפה שבמוח האב. וע"י זה יוצאת 
אח"כ תולדה, כמו שדברנו במאמרים הקודמים. 
%break
זאת אומרת, היגיעה, שהאדם הולך לעבוד, היא מטעם, שהוא בכדי 
לקבל שכר. נמצא, שהיגיעה מולידה לו שכר. ולולי השכר לא היה נותן 
שום יגיעה. נמצא לפי זה, מה שהאדם מקיים תורה ומצות, הוא בכדי 
שיוולד לו בן, הנקרא שכר.
%break
ובענין השכר, כבר דברנו מזה, שיש ב' מיני שכר:
א. הנקרא שכר עולם הזה,
ב. הנקרא שכר בעולם הבא.
%break
כמובא בהזהר (הקדמת הזהר ובהסולם דף קפ"ד אות ק"צ), "וב' אלו, 
אומר הזה"ק, שזה לא נקרא עיקר". ומפורש שם בהסולם, משום 
שהם נבנו על יסוד של אהבה עצמית, המכונה רצון לקבל בעמ"נ 
לקבל.
%break
אי לזאת יוצא, אם האדם מתייגע בתורה ומצות על מנת לקבל שכר 
עבור הרצון לקבל שלו, נמצא, שהן האב, היינו היגיעה, והן התולדה, 
שנולדה לו מהיגיעה, הנקראת שכר, הכל היה על בסיס של האהבה 
עצמית. 
%break
זאת אומרת, שהטיפה במוח האב, הנקרא היגיעה, היתה תיכף 
מתחילת עבודתו, היה מחשבתו רק על האהבה עצמית. וממילא 
הוולד שנולד, היינו השכר שהוא מצפה לקבל, הוא גם כן שכר של 
אהבה עצמית.
%break
ונאמר לו, "לך לך מארצך", דהיינו מהרצון לקבל שלך. "וממולדתך", 
היינו תולדות שנולדו. "מבית אביך", היינו השכר שנולד מבית אביך, 
שהם היגיעה, שמוליד שכר של אהבה עצמית, שמכל אלה הוא 
יתרחק.
%break
"אל הארץ אשר אראך". והארץ הזה, יהיה פירוש, רצון של השפעה. 
אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון של השפעה, אשר על ארץ 
הזו, זאת אומרת, על הרצון דלהשפיע, הוא יזכה אשר הבורא יתגלה 
אליו.
%break
"אשר אראך", פירוש, שהבורא יראה את עצמו אליו. מה שאין כן על 
הרצון לקבל נעשה צמצום והסתרה, ששם נעשה חושך ופירוד מחיי 
החיים, שזה גורם חושך.
%break
אי לזאת, על הרצון שלך איני יכול להתגלות לך, אלא על הרצון 
דלהשפיע, שנקרא השתוות הצורה, אז נעבר הצמצום וההסתר 
ומתגלה אליו הבורא.
%break
"ואעשך לגוי גדול". במדרש רבה (פ' ל"ט), "אמר רבי לוי, כשהיה 
אברהם אבינו עליו השלום הולך בארם נהרים, וראה אותם פוחזין 
ואוכלין ושותין, אמר, הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. 
%break
כיון שהגיע לסולמא של צור, וראה אותם עוסקים בניכוש בשעת 
הניכוש, ועודרין בשעת העידור, אמר, הלואי יהיה לי חלק בארץ 
הזאת. ואמר לו הקב"ה, לזרעך נתתי את הארץ הזאת".
%break
ולהבין את דבריו על דרך העבודה, יש לפרש כנ"ל, שפירושו של 
"ארץ" הוא רצון. "בארם", אותיות אברם. כשאברהם הלך בנהרים, 
נהרים הוא מלשון נהור, אז ראה, יש אנשים שכל רצונם הוא 
בהאורות. וזה נקרא "אוכלין ושותין", שהכוונה על השכר. 
%break
%page 78
לכן אמר, "שלא יהיה לי חלק בארץ הזאת". שפירושו, שלא יהיה לי 
חלק ברצון הזה, היינו שכל הכוונה יהיה על השכר, שענין עבודה לא 
מחשיבין, רק מחשיבים את השכר. לכן אמר, "לא יהיה לי חלק ברצון 
הזה".
%break
כיון שהגיע לסולמא של צור, צור מלשון צר, שהיו מרגישים בחינת 
צרות בעבודה, וראה שהם נמצאים בסולמא, שהוא בחינת "סולם 
מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", וראה עוסקין בניכוש בשעת 
הניכוש, ועודרין בשעת העידור, 
%break
שכל מחשבותיהם על ענין עבודת האדם, שעיקר כוונותיהם הם 
נותנים, שהעבודה שלהם תהיה בסדר. זאת אומרת, שהכלים, ששם 
צריך להגיע השפע, זה יהיה בסדר. 
%break
ועל הפירות, שהוא השכר, על זה אין שמים לב. אלא הם מסתכלים 
על סדר עבודה, שזהו שאומר, "שעוסקים בניכוש בזמן הניכוש, 
ומעדרין בשעת העידור".
%break
אז אמר, "הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת", היינו בהרצון הזה, 
שעיקר הוא לכוון שהעבודה תהיה בסדר. ועל השכר, שהם הפירות, 
זה לא עסק שלהם. ועל זה אמרו, "הנסתרות לה' אלקינו", 
%break
דהיינו השכר זה הוא עסקו של הבורא, שאין לנו להסתכל על השכר, 
אלא בכל מצב ומצב שהוא נמצא, הוא שבע רצון, בזה שהוא זכה 
לנגוע קצת באיזו נגיעה כל שהיא בעבודה. וזה לו לזכיה גדולה. ורק 
הנגלות לנו, שהוא בחינת מעשה.
%break
ובזה יש לפרש, "ואעשך לגוי גדול", שענין גדלות הוא דוקא בחינת 
המעשה. כנ"ל, שהגדלות לא נקראת אצל בעלי עבודה, אלא מעשים 
של למעלה מהדעת. ורק בזה הם מרגישים את חשיבותם. 
%break
אבל על האורות שמקבלים ע"י עבודתם, את זה לא לוקחים בחשבון, 
מטעם שאורות שייך לבחינת "הנסתרות לה' אלוקינו", שזה הוא מעשי 
ידיו של הקב"ה, מה שהוא רוצה הוא עושה.
%break
והם לא בקשו ממנו, שיתן להם, כי זה לא מטרתם. כי רק מטרה אחת 
יש להם, שהיא לעשות נחת רוח להבורא בלי שום תמורה, כי כל 
השכר הוא רק בזה, שיש להם זכיה לשמש את המלך. 
%break
ולא חשוב להם באיזה שרות הם משמשים את המלך, אם הוא תפקיד 
חשוב או תפקיד בלתי חשוב. כי הם חושבים רק ממה שהם יכולים 
להנות להמלך.
%break
זאת אומרת, למשל, שעל תפקידים בלתי חשובים אין הרבה קופצים, 
שירצה מישהו לקבל על עצמו, הם תיכף קופצים על זה, מטעם, שכאן 
יהיה להם מקום, שיכלו להנות את המלך, מטעם שאין הרבה קופצים 
עליה.
%break
והנמשל הוא, היות על עבודה שלמעלה מהדעת אין הרבה אנשים, 
שירצו ללכת בכיוון זה, שכולם חושבים, שזה נקרא, עבודה שפלה, 
ועבודה כזו נחשבת להם ל"בחינת גלות", אז אלו אנשים שרוצים 
להסתכל בזה, שיכולים להנות למלך, דוקא לקבל את התפקיד הזה. 
%break
ועבודתם זו נקראת "לאקמא שכינתא מעפרא". וכמו כן נקראת עבודה 
זו "שכינתא בגלותא". ורק עבודה זו הם רוצים. מה שאין כן לעבוד על 
מנת לקבל אורות ושפע מלמעלה, על זה יש הרבה קופצים.
%break
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (שבת קכ"ז), "אמר רב יהודה אמר 
רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, דכתיב, ויאמר אדני 
אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'". ופירש רש"י, "אל נא 
תעבור, והניחו, והלך לקבל האורחים". 
%break
שענין זה יכולין לומר, שלמד ממה שאמר לו הקב"ה, "ואעשך לגוי 
גדול", היינו, שעיקר הוא המעשה ולא האורות. זאת אומרת, שעיקר 
עבודתם הוא באהבת הזולת ואין לו שום חשבון עם עצמו. 
%break
לכן, הגם שקבלת פני השכינה, בטח שיש להגוף יותר הנאה 
מהעבודה באהבת הזולת.
%break
לכן כאן, לאחר שהקב"ה אמר לו, "ואעשך לגוי גדול", שעיקר הגדלות 
יהיה לך בזה, היינו במעשים, לכן היה לו כאן מקום להראות את עצמו. 
היינו, שהוא בעצמו יהיה בטוח, שאין הוא רוצה להסתכל על רווחים. 
%break
%page 79
כי זה הוא ריווח גדול, מי שזוכה לקבלת פני השכינה, ומכל מקום הוא 
בחר לעצמו בחינת המעשה, היינו שאין הוא מכוון לשום שכר עבור 
עבודתו, אלא העיקר הוא העבודה. וכאן מצא מקום הבירור, שבטח 
זה דבר גדול לוותר על שכר ולקבל תמורת שכר עבודה.
%break
ודרך העולם הוא להיפך, שנותנים יגיעה כדי לקבל שכר. והוא עשה 
להיפך, שנתן את השכר, בכדי שיכול לקבל יגיעה. וענין זה למד מזה 
שאמר לו הקב"ה "ואעשך לגוי גדול", כנ"ל שעיקר הגדלות הוא 
המעשה.
%page 80
%H וירא אליו ה' באלוני ממרא
%break
"וירא אליו ה' באלוני ממרא". ופירוש רש"י, "הוא שנתן לו עצה על 
המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו". ובזהר (וירא דף ו', אות י"ז 
ובהסולם) "וירא אליו ה' באלוני ממרא. שואל, למה באלוני ממרא ולא 
במקום אחר. 
%break
ומשיב, אלא משום שממרא נתן לו עצה על ברית מילה שלו. כי בשעה 
שאמר הקב"ה לאברהם, שימול את עצמו, הלך אברהם להיוועץ עם 
חבריו. אמר לו ענר, אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את 
עצמך.
%break
אמר לו ממרא, זכור את היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש, 
ואותו הרעב שעבר על העולם, שכתוב, ויהי רעב בארץ, וירד אברם 
מצרימה, ואת אלו המלכים, שרדפו אנשיך אחריהם, והכית אותם, 
והקב"ה הצילך מכולם, ואיש לא יכול לעשות לך רעה. 
%break
קום עשה מצות רבונך. אמר לו הקב"ה לממרא, ממרא, אתה נתת לו 
עצה על המילה, חייך, איני מתגלה עליו אלא בהיכל שלך.
%break
קושית העולם ידוע, איך אפשר לומר, אם הקב"ה אמר לו, שימול את 
עצמו, אז הלך לשאול בעצת החברים, אם כדאי לשמוע בקול ה'. 
היתכן לומר כך".
%break
ויש לפרש על דרך העבודה, כי כשאמר לו הקב"ה "שימול את עצמו, 
אז הלך להיוועץ עם חבריו", היינו עם הגוף שלו, היות שהגוף הוא 
צריך לעשות את הפעולה. 
%break
לכן שאל את הגוף שלו, אם הוא מסכים, או דעתו היא שלא צריך 
לקיים את ציווי ה'. כי בהגוף שם נמצאים החברים של האדם, היינו 
שהם הרצונות, שהם ביחד בחיבור הגוף, אותם הוא מוכרח לשאול, 
%break
כיון שהם צריכים לקיים את הציווי הזו מה שקיבל מה'. ואז, כשידע 
דעתם, אז הוא יכול לדעת מה לעשות.
%break
כי יש לדעת, שיש בגוף ג' נפשות, כמו שכתוב בזהר וירא (דף צ"ג 
ובהסולם אות שט"ו) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, שלוש הנהגות יש 
באדם. הנהגת השכל והחכמה, וזו היא כח הנשמה הקדושה. 
%break
והנהגת התאוה, שהיא מתאוה בכל תאוות רעות, וזהו כח התאוה. 
והנהגה המנהגת לבני אדם ומחזקת הגוף, והיא נקראת נפש הגוף".
%break
ואלו הג' הנהגות נקראות חביריו של אברהם. זאת אומרת, שהוא 
כולל אותם. ואברהם הלך לשאול אותם, מה דעתם, ורצה לראות את 
הדעת של כל אחד ואחד מ"חביריו".
%break
וענר אמר לו, "הלא אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את 
עצמך". הנה ענר גימטריא ש"ך, המרמזת על ש"ך ניצוצין שיש שם. 
גם כן התערובות, של מלכות הנקראת לב האבן, שהוא הרצון לקבל 
עמ"נ לקבל, שענינו אהבה עצמית. 
%break
לכן אמר לו, "הלא אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את 
עצמך", כי לב האבן, שהוא בחינת נפש המתאווה, אמר לו, אתה צריך 
להשתדל תמיד, איך לקבל הנאה ותענוג, ולא שאתה תצער את 
עצמך. אם כן, הוא אמר לו שלא כדאי לשמוע את ציווי ה'.
%break
וממרא אמר לו, "זכור את היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן 
האש". היינו שאמר לו, הלא אתה רואה שהקב"ה מתנהג עמך למעלה 
מהדעת, כי הדעת נותנת, את מי שמשליכין לתוך כבשן האש הוא 
נשרף. 
%break
אלא שזה שאתה נצלת, הוא למעלה ממה שהדעת מחייבת. לכן גם 
אתה הדבק במידותיו, ותלך גם אתה למעלה מהדעת, היינו אף על פי 
שמצד הדעת הצדק עם ענר, אבל, לך אתה למעלה מהדעת.
%break
ואשכול, הוא נפש הגוף, כנ"ל, הוא מחזקת הגוף, והוא מלשון אשקול, 
שהוא צריך לשקול עם מי כדאי להתחבר, עם נפש המתאווה שהוא 
בחינת ענר, או עם בחינת ממרא שהוא נפש השכל והחכמה. וזו היא 
כח הנשמה הקדושה, כנ"ל בדברי הזהר.
%break
%page 81
וממרא הוא מלשון "כי הוא המרה את פיו של ענר". ואמר לו, שילך 
למעלה מהדעת. וזהו "וירא אליו ה' באלוני ממרא", שדווקא במקום 
שהולכים למעלה מהדעת, שאין שום שכל שם, ואז דוקא במקום הזה 
מתגלה ה' וזוכין לדעת דקדושה. 
%break
ולכן נקרא ממרא, שהוא בחינת למעלה מהדעת, בשם נפש השכל 
והחכמה, משום שדוקא במקום שהולכים למעלה מהדעת, מתגלה 
השכל והחכמה.
%break
נמצא לפי זה, שהפירוש יהיה, מה שהזהר אומר, "שאברהם הלך 
להיוועץ עם חבריו", הוא גופו עצמו של אברהם. שהגוף צריך לקיים 
את המצוה, לכן שאל את הגוף, מה דעתו. 
%break
בכדי לדעת מה עליו לעשות. היינו, אם הוא צריך ללכת בכפיה עמו, או 
שהם מסכימים למה שהקב"ה אמר לו. ומה שאומר, שהלך להתייעץ 
עם חבריו, הכוונה על ג' נפשות שישנם בהגוף שלו, שהם החברים 
שלו, שהוא נמצא עמהם ביחד תמיד.
%break
במדרש רבה (סוף פרשת לך לך, ובתחילת פרשת וירא) כתוב שם 
וזה לשונו, "אמר אברהם, עד שלא מלתי, היו העוברים והשבים באים 
אצלי. תאמר, משמלתי, אינן באים אצלי. 
%break
אמר לו הקב"ה, עד שלא מלת, היו בני אדם ערלים באים, עכשיו אני 
ובני פמליא שלי נגלים עליך".
%break
ויש להבין, הלא, לא קיבל תשובה על השאלה שלו. הוא שאל, מדוע 
אין עכשיו באים עוברים ושבים. ומה היתה התשובה. לא כתוב שום 
תשובה, למה הם לא באים. 
%break
אלא שקבל תשובה ממין אחר, היינו שמקודם היו ערלים ועכשיו 
הקב"ה בא אליו. הלא אין זה ממין הטענה.
%break
ויש לפרש זה על דרך העבודה. הוא שאל, מטרם שנימול, היה סדר 
עבודה שלו, שתמיד היתה באה אליו, בחינת עוברים ושבים באים 
אליו, היינו שהיו לו מחשבות של עוברים, ואח"כ היתה לו בחינת 
שבים. 
%break
שפירושו, שמטרם שנימול, היה לו מקום עבודה, שהיה לו מחשבות 
של בעלי עבירה. ואח"כ היה לו מקום לבחינת שבים, היינו לעשות 
תשובה. אז הוא יודע שהוא בעל עבודה.
%break
מה שאין כן עכשיו, אין לו מקום לעוברים ושבים. והיה משתוקק 
לבחינת עבודה. אז אמר לו הקב"ה, לא כדאי שתצער את עצמך על 
דבר זה, כי סוף כל סוף העבודה שלך על עבודת בני אדם, שהם 
ערלים. 
%break
היינו, העבודה שלך לא היתה על בחינת השפעה טהורה, כיון שעוד 
לא זכית להעברת הערלה, הנקרא הרצון לקבל.
%break
מה שאין כן עכשיו, אתה לא צריך להצטער על מה שאין לך העבודה 
דאז, כיון שסוף כל סוף היתה אז עבודת בני אדם, שזוהי עבודה יפה, 
אבל מכל מקום עדיין היתה מבחוץ, שהיו ערלים. 
%break
מה שאין כן עכשיו, לאחר שנמלת, כבר יש השתוות הצורה, אז אני 
ופמליא שלי יכולים לבוא. מה שאין כן לפני זה.
%page 82
%H חיי שרה
%break
בזהר פרשת חיי שרה (דף ז' אות י"ז ובהסולם) וזה לשונו, "פירוש 
אחר, מלך זה היא אשה יראת ה', כמו שאתה אומר, אשה יראת ה' 
היא תתהלל. דהיינו השכינה. 
%break
לשדה נעבד, זה היא אש זרה, דהיינו הס"א, כמו שאתה אומר, 
לשמרך מאשה זרה, משום שיש שדה ויש שדה, יש שדה שכל 
הברכות והקדושות שורות בו, כמו שאתה אומר, כריח שדה אשר 
ברכו ה', דהיינו השכינה. 
%break
ויש שדה, שכל חורבן, וטומאה, וכליה, והריגות, ומלחמות שורות בו, 
דהיינו הסטרא אחרא", עד כאן לשונו.
%break
ולפי דרכינו הפירוש הוא, שיש לנו שני דרכים: או ללכת בדרך הבאים 
לה', שדרכו הוא דרך השפעה, או דרך המובילה לבני אדם, שהיא 
קבלה. כי מה שהנבראים נקראים נבראים, הוא רק מבחינת קבלה 
ואהבה עצמית, שזה בא לנו מצד קוטב הבריאה.
%break
והיות שעל בחינה זו נעשה צמצום והסתר, שבמקום זה אינו ניכר 
שמלוא כל הארץ כבודו, שרק בזמן שיוצא ממקום הקבלה אפשר 
להשיג שמלוא כל הארץ כבודו, אבל מטרם שיוצאים מבחינת קבלה, 
יכולים רק להאמין שהוא כך.
%break
ובכדי שנוכל להרגיש את זה, נותנים עצה להאדם, לצאת ממקום 
קבלה, שהוא מקום החושך והמיתה, היינו שאין אור החיים יכול 
להתגלות, אף על פי שהוא נמצא, אבל לגבי אדם הוא מכוסה. ומי 
שבא למקום הזה הוא נעשה נפרד ממקור החיים.
%break
לכן נקרא מקום הזה "חושך ומיתה", וכל מיני פורענויות נמצאות שם, 
וזה נקרא סטרא אחרא, היינו, שהוא נגד הקדושה. שבמקום קדושה, 
שנקרא מקום השפעה, ששם הוא מקום של השתוות הצורה, לכן 
במקום הזה מתגלה כל הטוב והעונג, 
%break
שזהו מקום של ברכה וקדושה. וזה נקרא "אשה יראת ה'". וכל 
עבודתינו הוא רק להגיע לבחינת יראת ה', הנקרא, קבלת עול מלכות 
שמים.
%break
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל על פסוק "שחורות כעורב" (עירובין כ"ב). 
"במי אתה מוצאן. רבא אמר, במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני 
ביתו כעורב. ויש שגורסין במי אתה מוציא, סדרי תורה". ופירוש רש"י, 
"עורב אכזרי על בניו, כדכתיב, לבני עורב אשר יקראו".
%break
הנה עורב מלשון ערב, כמו שכתוב "כי קולך ערב". והוא ההיפך 
מהיונה, שאמרו חז"ל על פסוק, "ותבוא אליו היונה, והנה עלי זית 
טרף בפיה" (עירובין י"ח). 
%break
"ואמר רבי ירמיה בן אלעזר, מאי דכתיב, והנה עלי זית טרף בפיה. 
אמרה יונה לפני הקב"ה, רבונו של עולם יהיו מזונותי מרורין כזית ויהו 
מסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש בידי בשר ודם".
%break
כי ידוע, שבזמן שאדם עובד על מנת לקבל, שכל מגמתו הוא רק 
לאהבה עצמית, עבודה זו נקראת עבודה מתוקה. שזהו שהיונה 
אמרה, "מוטב שיהו מזונותי מרורין כזית בידי הקב"ה", שפירושו הוא, 
שהפרנסה שלו, היינו ממה שהוא מפרנס את עצמו, 
%break
שעל פרנסה זו הוא חיי, שהכוונה, אם עבודתו מכוונת שיהיו להקב"ה, 
היינו לשם שמים, ואף על פי שהם מרורין, היות שהגוף לא מסכים 
להמזונות שלו, יהיו תלויים בשיעור שיכול לכוון להשפיע, משום שזה 
הוא נגד הטבע, שבו הגוף נולד.
%break
כי הגוף נולד עם רצון לקבל, שהוא חושק רק מה שיכול לפרנס את 
אהבה עצמית, שזה נקרא, "שהפרנסה היא בידי בשר ודם". ומפרנסה 
זו הגוף נהנה, וזה מתוק לו. וזה הוא בחינת עורב, שרק מ"פרנסת 
בשר ודם" ערב לו. 
%break
מה שאין כן המזונות שתלויים בידי שמים, זאת אומרת, שרק מזה 
שיכול לעשות לשם שמים, מזה הוא בורח, משום מעשים דלהשפיע 
הוא מרגיש טעם של מרירות.
%break
%page 83
נמצא לפי זה, שהעורב נקרא עבודה של אהבה עצמית. והיות שעל 
הרצון לקבל היה הצמצום, שהוא העלם והסתר, ששם אין האור עליון 
מתגלה, לכן עבודה דעורב היא שחורות, וזהו "שחורות כעורב". 
%break
זאת אומרת, במי התורה מצויה, היינו אצל מי אור התורה יכול להאיר, 
רק מי שכבר בא לידי הכרה, שעורב, היינו עבודה דקבלה, הוא גורם 
רק שחור, שרק חושך הוא יכול לקבל ולא אור. 
%break
ועל זה דרשו חז"ל, "שאין התורה מצויה, אלא במי שמשים עצמו 
אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב".
%break
כי ידוע דאב ובן הם סיבה ומסובב. לכן יש לפרש המאמר הנ"ל, כי מי 
שבא לידי הכרה, שבזה שהוא עובד לבשר ודם, שהיא עבודה דאהבה 
עצמית, הגם שזה עבודה, שהוא מתוקין, שהוא עורב. אבל על ידי זה 
הוא יודע מה יהיו התוצאות, 
%break
פירושו, מה יולד מעבודה כזו, רק חושך, שנקרא שחור. אז הוא יודע, 
שהוא נעשה "אכזרי על בניו", היינו שהוא לא מרחם על התוצאות מה 
שיולד מזה.
%break
נמצא, שאם הוא יודע, שהוא נעשה אכזר, בזה שהוא הולך בדרגת 
עורב, אז הוא משנה דרכו ומתחיל ללכת בדרך היונה, שמסכים לעבוד 
לשם הקב"ה, אף על פי שהמזונות האלו הם מרורים כזית. 
%break
אבל התוצאות, היינו הבנים, יהנו מעבודה שלו, כי הסיבה דעל מנת 
להשפיע גורמת, שישפע שפע למקום הזה. ולהיפך הוא העורב, שהוא 
נעשה אכזר על בניו, כנ"ל.
%break
ואפשר לפרש, לכן ישראל נמשלו ליונה, הכוונה להנ"ל. וזה הוא כנסת 
ישראל, שהיא בחינת ישר-אל, שפירושו, שכל מה שעם ישראל 
עושים, הכוונה ישר לה'. מה שאין כן אומות העולם, הם בחינת אל-
זר, שהם לא רוצים לייחס עבודתם לאל, היינו לה'.
%break
ובזה יש לפרש הפסוק "נותן לבהמה לחמה, לבני ערב, אשר יקראו". 
ויש להבין מה הסמיכות בהמה לערב. והוא על דרך שדרשו חז"ל על 
הפסוק אדם ובהמה (חולין ה') וזה לשונו, 
%break
"ואמר רב יהודה, אמר רב אלו בני אדם, שהם ערומים בדעת ומשימין 
עצמן כבהמה", כפי שפירוש אאמו"ר זצ"ל, שהוא בחינת אמונה 
למעלה מהדעת, שהבסיס שלו הוא כלים דהשפעה.
%break
ובני ערב, היינו כשמסתכל ורואה את התוצאות שלו, היינו מה שיולד 
מאהבה עצמית, הם מתחילים לקרוא לה', שיתן להם כלים דהשפעה 
ובחינת אמונה למעלה מהדעת. 
%break
וזהו לאחר שבא לידי הכרה, איזה תוצאות תביא לו אהבת עצמית, 
הנקרא בחינת ערב. וזה יכולים לומר, שזה נקרא, "קרוב ה' לכל 
קוראיו, לכל אשר יקראהו באמת".
%break
וזהו על דרך שפירש אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב בזמירות של שבת 
"משוך חסדך ליודעך אל קנא ונוקם", שהכוונה היא, היות שהאדם 
הגיע לידי הכרה, שאם הוא לא ילך בדרך של השפעה, אז תיכף יקבל 
בחינת נקימה. 
%break
לכן כבר הוא בטוח לשמור את עצמו, שלא יכשל, ולהכנס בדרך 
המובילה לאהבה עצמית, כי הוא יודע שבנפשו הוא. זאת אומרת, 
שהוא יפול למקום חושך וצלמות. אז הוא אומר, "משוך חסדך 
ליודעיך", שהוא, "אל קנא ונוקם".
%break
לכן הם מבקשים מה', שיתן להם את החסד. אחרת הם יודעים, שהם 
אבודים. שרק ע"י החסד, שה' ישפיע להם, הם יקבלו כלים דהשפעה. 
וזה בחינת יונה, כנ"ל. 
%break
מה שאין כן מהעורב, היינו מהמתיקות, שהם דורשים לתנאי 
בעבודתם, שנקרא ערב, בזה הוא נעשה אכזר, היינו שהוא הורג את 
כל הבנים שלו, היינו כל העתיד שלו מאבד אותם, 
%break
עם זה שהוא מודד את סדר העבודה שלו לפי ערך המתיקות שהוא 
מרגיש מצד עבודתו, שכל החישוב שלו הוא לפי מה שהרצון לקבל 
מדריך אותו.
%break
וזה הפירוש "נותן לבהמה לחמה". מתי הוא נותן להם לחם, שנקרא 
בחינת אמונה, כנ"ל. בזמן "לבני ערב, אשר יקראו", היינו שהם 
מבינים, שהתוצאות, שנקרא בנים, הנולדים מהערב, נידונים למיתה 
כנ"ל, 
%break
כי זהו של פירוד בחיי החיים, אז, כשקוראים לה' שיעזור להם, אז הם 
קוראים אל ה' באמת. וזהו כמו שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל 
אשר יקראהו באמת".
%page 84
%H עשה לך רב וקנה לך חבר - ב'
%break
בענין שדברנו במאמר א' [תשמ"ה] יש להרחיב קצת פרטים.
א) יש להבחין , בין אדם למקום. ב) בין אדם לחבירו. ג) בין אדם, 
לשאר בני אדם שאינם חברים שלו, אבל יחד עם זה, יש בחינה שאנו 
אומרים, חברים כל ישראל.
%break
אנו מוצאים פעם בלשון "עשה לך רב, וקנה לך חבר", שזהו דרך 
התיקון, ופעם בלשון "והוי דן את כל האדם, לכף זכות" ( אבות פרק 
א'). ויש להבין מהו הפירוש, "עשה". ומהו הפירוש "קנה". ומהו 
הפירוש, "הוי דן, לכף זכות".
%break
ענין "עשה", צריכים לפרש, שזה בא להוציא, מבחינת השכל, כי בדבר 
שאין השכל מבין אם כדאי לעשות את הדבר, או לא. אם כן, איך שייך 
להכריע, מה שטוב לי, 
%break
או להיפוך, אם בבחינת השכל, הם שוים, אז מי מכריע להאדם את 
מה כדאי הוא לו לעשות, אלא בבחינת המעשה הוא יכול להכריע.
%break
כי צריכים לדעת, כי בפני האדם, עומדים שני דרכים: לעבוד בעמ"נ 
להשפיע. או לעבוד בעמ"נ לקבל. יש חלקים בגופו של אדם, שאומרים 
לו, שיותר תצליח בחיים שלך אם אתה תעבוד בעמ"נ להשפיע: 
%break
ודוקא באופן כזה תהנה בחיים שזה טענת יצר הטוב כמו שאמרו 
חז"ל, "ואם אתה עושה כן אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב".
%break
וטענת היצה"ר, הוא להיפוך, שיותר טוב ויותר כדאי לעבוד בעמ"נ 
לקבל. ואז רק הכח, הנקרא מעשה, שהוא בחינת למעלה מהדעת, 
הוא המכריע ולא השכל וההרגש, לכן עשיה נקרא למעלה מהדעת 
ולמעלה מהטעם. שזהו הכח הנקרא אמונה שהוא נגד השכל.
%break
ו"קנה" הוא בתוך הדעת. שמדרך העולם שהאדם רוצה מה שהוא 
לקנות, אז הסוחר מראה לו הסחורה, והוא עומד על המקח, אם כדאי 
לו לתת המחיר מה שהסוחר דורש, ואם הוא לא רואה את הכדאיות, 
אז הוא לא קונה. נמצא שענין "קנה" הוא בתוך הדעת.
%break
ועכשיו נבאר ענין רב, וענין חבר. שענין חבר, נקרא לפעמים, חברה, 
שמתחברין ורוצים להיות, חיבור-אחד, שזה יכול להיות ע"י השתוות 
הצורה, שהוא באופן שכל אחד דואג באהבת הזולת. נמצא שעי"ז 
מתאחדים והיו לאחד.
%break
לכן כשנתיסדה, איזה חברה, שיהיו לקבוצה אחד, אז רואים אלו 
אנשים שעלו בדעתם לעשות חברה כזאת אז מחפשים בדרך כלל, 
אנשים שיתאימו זה לזה, 
%break
בדיעות ובמידות, שהם רואים, פחות או יותר, שיש להם קצת השתוות 
- אחרת אין הם מקבלים אותם לתוך קבוצה כזאת מה שהם רוצים 
ליסד. ולאח"כ, מתחילה העבודה של אהבת חברים.
%break
אבל אם מלכתחילה, היינו אם עוד מטרם שנכנסו להחברה לא היו 
להם השתוות עם מטרת החברה, אין כבר מה עוד לצפות שיצא משהו 
מהחיבור הזה, 
%break
אלא אם מטרם שהם נכנסו לתוך החברה היו ניכר שיש פחות או יותר 
השתוות, אז שייך לומר שהם מסוגלים להתחיל לעבוד בעבודת של 
אהבת הזולת.
%break
%H בין אדם למקום
%break
הנה בין אדם למקום, מתחיל הסדר מקודם עשה לך רב, ואח"כ קנה 
לך חבר. היינו שמקודם האדם צריך להאמין למעלה מהדעת שהבורא 
ית' הוא רב, 
%break
כמ"ש בזהר (דף קפה אות קצא ובהסולם): "היראה שהיא עיקר הוא 
שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט".
%break
ובשיעור שהוא מאמין בגדלות ה' הנקרא רב, באותו שיעור יש לו כח 
לתת לבחינת קנה, היינו לקנות עם ויתורים על אהבה עצמית בכדי 
לבוא לידי השתוות הצורה, שנקרא בחינת דביקות בה' שזה נקרא 
חבר, שהוא בחינת חיבור עם ה', 
%break
%page 85
כמו שקונים דברים גשמיים מוכרחים לוותר על כסף או כבוד או סתם 
יגיעה, בכדי להשיג משהו, כמו כן כשאדם רוצה לקנות התחברות עם 
ה', הוא מוכרח לעשות ויתורים על אהבה עצמית, כי אחרת אין לבוא 
לידי השתוות הצורה.
%break
ובשעה שאדם רואה, שאין הוא מוכשר לעשות ויתורים בכדי לקנות 
את ההשתוות הצורה, אין זה מטעם שהוא נולד, בתכונת של חלש 
אופי, לכן אין הוא יכול להתגבר על אהבה עצמית שלו. 
%break
אלא החסרון הוא בענין עשה לך רב, היינו שהוא לא עובד בענין 
אמונה, כי, כפי החשיבות, שיאמין בגדלות ה', בשיעור זה יש לו כח 
לעשות ויתורים.
%break
ועוד יותר מזה, האדם צריך לדעת, אם הוא רוצה לשקול את שיעור 
האמונה שלו, הוא יכול לראות זה במידת שיעור הויתורים שהוא יכול 
לעשות בעניני אהבה עצמית אז ידע כמה שיעורו בעבודת האמונה, 
למעלה מהדעת, וזה נוהג בין אדם למקום.
%break
%H בין אדם לחבירו
%break
בין אדם לחבירו צריכים לומר מקודם קנה לך חבר, ואח"כ עשה לך 
רב. משום שבזמן שהאדם מחפש חברים, אז הוא צריך לבדוק אותו 
מקודם, ולראות אם באמת כדאי הוא, שהוא יתחבר עמו, 
%break
כי אנו רואים, שתקנו לנו, תפילה מיוחדת בקשר לחבר, שאנו אומרים 
אחר הברכות, בתפילת "ויהי רצון": "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע".
%break
משמע מזה שמוטל על האדם בטרם שמקבל חבר לעצמו לבדוק אותו 
בכל מה שאפשר לו לבדקו, ואז הוא משמש דוקא עם הדעת שלו. לכן 
לא אמרו עשה לך חבר, שענין "עשה" מרמז על למעלה מהדעת. 
%break
לכן בענין בין אדם לחבירו, הוא צריך ללכת עם הדעת שלו, ולבדוק עד 
כמה שאפשר אם חבירו הוא בסדר, כמו שאנו מתפללים בכל יום: 
"והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע".
%break
ואז כשהוא רואה שכדאי להתחבר עמו, אז הוא צריך לשלם בכדי 
להתחבר עמו היינו לעשות ויתורים מאהבה עצמית, ולקבל תמורת זה 
כח של אהבת הזולת. ואז הוא יכול לצפות לזכות גם כן אהבת ה'. 
%break
ולאחר שהוא כבר התחבר לקבוצה של אנשים שרוצים להגיע לדרגת 
אהבת ה', ורוצה ליטול מהם כח לעבודה שהיא בעמ"נ להשפיע, 
ולהתפעל ממה שהם מדברים, בקשר שצריכים להגיע לאהבת ה', אז 
הוא צריך להחשיב כל חבר וחבר, שבהקבוצה, שהוא גדול ממנו. 
%break
כמ"ש בספר מתן תורה (דף קמג) שאין אדם מתפעל מהחברה שיקח 
הערכה שלהם, על איזה דבר, אם הוא לא מחשיב שהחברה תהיה 
יותר גדולה ממנו. ולכן כל אחד מוכרח להרגיש את עצמו שהוא יותר 
קטן מכולם. 
%break
מטעם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו ומכל שכן שיתפעל מדבריו. 
ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.
%break
נמצא שבשלב השני, זאת אומרת, שכל אחד צריך מה שהוא ללמוד 
מהשני, אז נוהג הענין של "ועשה לך רב", משום כדי שיכול לומר 
שחבירו יותר גדול ממנו כנ"ל, אז הוא צריך לשמש עם בחינת עשיה, 
שהיא מעשה בלי דעת, 
%break
שרק למעלה מהדעת הוא יכול לומר שחבירו נמצא במדרגה יותר 
גבוה ממנו. לכן בין אדם לחבירו, הסדר הוא מקודם הוא צריך לקיים 
קנה לך חבר, ואח"כ עשה לך רב.
%break
%H בין אדם לכל אדם
%break
הנה המשנה אומרת לנו: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל 
האדם לכף זכות" (אבות פרק א).
%break
הנה לאחר שביארנו, שבין אדם לחבירו נוהג הסדר מקודם הולך וקנה 
לך חבר, שהסברנו שענין קנה הוא בתוך הדעת, ואח"כ, צריכים 
לעסוק בעשה לך רב, ובין אדם למקום, הסדר הוא מקודם, עשה לך 
רב, ואח"כ קנה לך חבר, כנ"ל.
%break
הנה יש להבין מהו הפירוש, שאצל כל אדם אומרים, הלשון, והוי דן 
לכף זכות, אם זה בחינת קנה, או זהו בחינת עשה, כנ"ל. ולפי הנ"ל, 
צריכים לפרש, את הפירוש והוי דן את כל האדם לכף זכות, הוא 
בחינת עשה, ולא קנה.
%break
%page 86
אנו צריכים להתבונן למשל, אם יש בית הכנסת, שמתפללים שם 
הרבה מנינים. ומתקבצים שם קבוצה קטנה, ורוצים להתאחד בחברה 
שיעסקו באהבת חברים, נגיד על דרך משל שיש שם מאה מתפללים, 
%break
ועשרה מהם החליטו להתדבק, יש להתבונן בזה, מדוע בחרו דוקא 
אלו עשרה יחידים להתאחד, זה בזה, ולא באחרים, שישנם בבית 
הכנסת.
%break
אם הסיבה היא מטעם שאלו מוצאו שהם יותר במעלה משאר אנשים 
שישנם בבית הכנסת, או מסיבת שאלו, הם יותר גרועים משאר 
מתפללים, לכן הם הרגישו שהם צריכים לעשות איזה מעשה, בכדי 
שיעלו במעלת התורה והיראה.
%break
ובהנ"ל נוכל לפרש באופן כזה, שמה שאלו אנשים, הסכימו שיתיחדו 
לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם 
מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי 
שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. 
%break
כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך 
אין דעותיהם דומות זה לזה".
%break
אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו 
שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את 
נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר 
ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד. 
%break
מה שאין כן שאר אנשים, אין להם כל כך ההבנה בנחיצות העבודה 
של אהבת הזולת לכם אין הם יכולים להתחבר עמהם.
%break
נמצא לפי זה, בזמן שעוסקים באחוד של אהבת חברים אז כל אחד 
בודק את השני, הן בהשכל והן בהמידות שלו, אם כדאי או נגיד אם 
הוא ראוי להכנס בהחברה, 
%break
מה שאלו אנשים החליטו להכניס, כנ"ל כמו שאנו מתפללים בכל יום 
"והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע" בתוך הדעת.
%break
ולפי זה יוצא, שהוא מתגאה נגד שאר מתפללי בית הכנסת, ואיך 
מותר לומר כך, הלא הוא נגד משנה מפורשת וזה לשונה: "רבי לויטס 
איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח" (אבות פרק ד). עד כאן 
לשונו.
%break
ועל זה בא רבי יהושע בן פרחיה ואומר: "והוי דן את כל האדם לכף 
זכות" (אבות פרק א). שפירושו, לגבי שאר אנשים, הוא צריך ללכת 
למעלה מהדעת, שזה נקרא, בחינת עשה, שהוא בחינת מעשה ולא 
שכל. 
%break
כי מצד השכל הוא רואה שהם אינם מוכשרים כל כך כמו האנשים 
האלו שהוא מחבר את עצמו להם, וכך כל אחד ואחד אומר לעצמו. אם 
כן כל אחד הוא מתגאה נגד כולם, והעצה לזה, הוא מה שהוא אומר 
"והוי דן את כל האדם לכף זכות".
%break
שהכוונה הוא, שלגבי כל האדם היינו כנ"ל, שלגבי שאר מתפללי בית 
הכנסת, הוא צריך לדון אותם וכף זכות, ולומר, שבאמת הם אנשים 
יותר חשובים ממנו אלא האשמה תלוי בנו שאין אנו מסוגלים להעריך 
את גדלותם וחשיבותם, של הכלל, הנקרא בדברי חז"ל כל-אדם, 
%break
לכן בתוך הדעת אין הוא רואה את גדלותם ובין אדם לחבירו אמרנו 
צריך להיות קנה, מה שאין כן הוא צריך להשתמש עם בחינת עשה 
שהוא למעלה מהדעת, וזה נקרא "הוי דן את כל האדם לכף זכות".
%page 87
%H ויתרוצצו הבנים בקרבה
%break
"ויתרוצצו הבנים בקרבה". ופירש רש"י וזה לשונו, "רבותינו דרשוהו 
לשון ריצה. כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ 
ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת", עד 
כאן לשונו.
%break
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שזהו סדר של עבודה, שהתחלת העבודה נקראת 
עיבור, בזמן שהאדם מתחיל לעבוד על דרך האמת. 
%break
כשהוא עובר על פתחי תורה, בחינת יעקב שבאדם, מתעוררת, 
ורוצה ללכת בדרך התורה, וכשעובר על פתחי של עבודה זרה, בחינת 
עשו של האדם מתעוררת לצאת.
%break
ויש לפרש דבריו, היות שהאדם נכלל מכלי קבלה מצד הטבע, המכונה 
אהבה עצמית, שזהו היצר הרע, וכמו כן הוא נכלל מנקודה שבלב, 
%break
שהיא בחינת היצר הטוב שלו, וכשנכנס להעבודה דלהשפיע, אז הוא 
בחינת עיבור, מלשון עברה, לכן יש לו עליות וירידות ואין לו יציבות, 
והוא מושפע מהסביבה, ואין לו כח להתגבר.
%break
ומשום זה, כשהוא עובר בסביבה שהם עוסקים בעבודה שזרה לנו, 
היינו באהבה עצמית, אז בחינת אהבת עצמית שבו מתעוררת לצאת 
מההעלם להגלוי, ולקבל השליטה על הגוף. ואז אין לו כח לעשות שום 
דבר, רק מה שנוגע להמקבל שלו.
%break
וכשעובר דרך סביבה שעוסקים במעשים דלהשפיע, אז בחינת יעקב 
שבו, מתעוררת לצאת מההעלם אל הגלוי, ומעשים דלהשפיע שולטים 
אז על הגוף. דהיינו, שאז, בזמן שמסתכל אחורה, ורואה, איך מטרם 
המצב הזה, שבו הוא נמצא, היה כל כך שקוע באהבה עצמית, 
%break
אז הוא לא יכול להבין, איך אפשר שאדם יכול להיות כל כך בשפלות 
ולקבל סיפוק מדברים כל כך שפלים, שלא מתאים לבן אדם מבוגר, 
שיבנה ביתו בין רצונות ומחשבות שפלים ובזויים, שהוא נעלב 
מהרצונות ומחשבות האלו, שבהם היה שם ביתו.
%break
אבל אח"כ, כשעובר על פתחי עבודה זרה, היינו כשבא לסביבה 
שעוסקים באהבה עצמית, אז חוזר ומעורר העשו שבו, והוא מפרכס 
לצאת. וכל פעם חוזר חלילה. 
%break
ודבר זה נמשך אצל העובד יום אחרי יום. ומי שהוא עובד ביותר מרץ, 
המצבים האלו יכולים להיות בכל שעה ושעה, המצבים משתנים אצלו.
%break
"ותאמר, אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרוש את ה'". ופירוש רש"י, 
ותלך לדרוש, לבית מדרשו של שם. לדרוש את ה', שיגיד לה מה תהא 
בסופה. ומה היתה התשובה, אומר הפסוק, "ויאמר ה' לה, שני גויים 
בבטנך, 
%break
ושני לאמים ממעיך יפרדו, ולאום מלאם יאמץ ורב יעבוד צעיר". 
ופירוש רש"י, "ולאם מלאם יאמץ", לא ישוו בגדולה, כשזה קם, זה 
נופל. וכן הוא אומר, "אמלאה החרבה, לא נתמלא צור אלא מחורבנה 
של ירושלים".
%break
להבין התשובה שניתן לה מאת ה', כמו שכתוב, "ויאמר לה ה'", 
צריכים להסביר, שנאמר, ששני כוחות אלו מוכרחים להיות. כידוע, 
שעיקר בחינת נברא הוא הכלי קבלה, שזה נקרא בחינת עשו. 
%break
אלא אח"כ בא כח השני, הנקרא בחינת יעקב, שהוא הרצון להשפיע. 
וכל אחד רוצה לשלוט לבדו. וזוהי ההתאבקות, שיש בין עשו ליעקב.
%break
וזהו שפירש רש"י, "כשזה קם זה נופל, לא נתמלא צור אלא מחורבנה 
של ירושלים". היינו שנאמר לה, שצריכים לדעת בבירור, או שהרצון 
לקבל שולט או שהרצון להשפיע הוא השולט, 
%break
ושניהם ביחד אי אפשר להתקיים. אי לזאת, צריכים להחליט אחת 
ולתמיד, שלא כדאי לגור בתוך המחשבות והרצונות המגונים 
והשפלים.
%break
%page 88
ואז, כשהוא רואה שאין בכוחו להתגבר על הרצון לקבל שלו, אז נקרא 
זה, שהוא רואה, שהוא אין ואפס, שהוא כלום לא שוה, אלא שאז הוא 
רואה, שאף על פי שהוא כבר בא לידי הכרה, שהרצון לקבל הוא 
המזיק, 
%break
ומכל מקום הוא לא יכול להתגבר עליו, ולכן דוקא אז הוא רואה, שהוא 
זקוק לרחמי שמים, שבלי עזרתו אי אפשר לצאת משליטתו של הרצון 
לקבל.
%break
וזהו מה שאמרו חז"ל, (קידושין ל') "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל 
יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". וזהו דוקא אם הוא התחיל 
בעבודה ועשה כל מה שיש בידו לעשות, 
%break
אז הוא לא צריך להאמין, שרק הקב"ה יכול לעזור לו, כי הוא רואה 
עכשיו, שאין לו שום תחבולה ועצה, מה שהוא לא עשה, וכלום לא עזר 
לו. אלא רק הקב"ה עזר לו.
%break
ורק אז הוא יכול להבין, שרק הקב"ה עוזר. אם כן מהו ההבדל בינו 
לבין חבירו. וכמו שהוא עזר לו, כמו כן הוא יכול לעזור גם לאחרים. 
ומשום זה אין לו מקום להתנשאות על אחרים, כיון שזה לא כוחו. 
%break
מה שאין כן אלו שעוד לא התחילו לעבוד בעבודת הקודש, שענינה 
הוא רק להשפיע ולא לקבל, אז הם לא רואים, שרק הקב"ה עזר להם, 
אלא הם אומרים, "שכוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה", וממילא יש 
להם במה להתגאות על שאר אנשים, שאינם בעלי עבודה כמוהם.
%break
ונמצא אז, שאין כל כך מרחק בין הטוב להרע, כיון שגם הטוב שלו 
בנוי על יסוד של אהבה עצמית. ואף על פי שהוא עוסק בתורה ומצות, 
מכל מקום לא ניכר אז ההתאבקות בין יעקב לעשו. 
%break
וממילא הוא לא זקוק לעזרה מן השמים, שיציל אותו מהרצון לקבל, 
ושירחם עליו, שיתן לו כלי דרצון להשפיע. כיון שרואה, שהוא לא 
מסוגל מצד הטבע לעבוד בעמ"נ להשפיע.
%break
והוא מטעם, שבכלל הוא לא חושב שצריכים לעבוד בתורה ומצות, 
בכדי לזכות לדביקות ה', שעל ענין דלהשפיע לא מעניין לו בכלל. לכן 
לא שייך לומר, שזה קם זה נופל. אלא בזמן שרוצים ללכת בדרכי 
השפעה, אז מתחיל הענין של "ויתרוצצו". 
%break
ואח"כ האדם צריך לעשות מה שבכוחו. ואח"כ הוא בא לידי מצב, 
שרואה את האמת, שאינו יכול לעזור את עצמו. ואח"כ הוא רואה, 
שאין לו שום עצה, אלא שהוא זקוק לרחמי שמים. ואז יקויים המאמר 
חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו".
%break
"ורב יעבוד צעיר". ויש להבין, מה הוא בא להשמיענו. ויש לפרש, 
שעוד לא מספיק בזה, שכבר זכה שהיצר טוב הוא השולט, והיצר הרע 
אין לו שום כח להתנגד לו, שזה מכונה, שהוא יכול להיות עובד ה' רק 
עם יצר הטוב, אלא שצריך להגיע למדרגת השלימות. 
%break
כמו שאמרו חז"ל, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשתי יצריך". 
שגם היצר רע ישמש לעבדות ה'. וזה אפשר לפרש רק באופן, שנדע 
מקודם מה זה יצר הרע.
%break
כי צריכים לדעת, כי עיקר הרע שבנו הוא הרצון לקבל, שממנו באים 
לנו כל הדברים רעים, היינו מחשבות ורצונות רעים. והרצון להשפיע, 
הוא מביא לנו כל הדברים טובים, שהם מחשבות ורצונות הטובים 
שבנו. 
%break
לכן כשיצר הטוב שולט באדם, שהוא הרצון להשפיע, אז גם מלמעלה 
מושפע לנו שפע עליון, זאת אומרת שע"י זה בא מלמעלה שפע של 
חסדים.
%break
אבל צריכים לדעת שזהו רק תיקון הבריאה, היינו בכדי שיהיה לנו 
השתוות הצורה, צריכים לכוון הכל לשם שמים, בכדי שיהיה לנו 
השתוות הצורה, המכונה דביקות בה'. 
%break
אבל מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היינו שהתחתונים יקבלו 
מהבורא טוב ועונג, ולא שהם ישפיעו לו נחת רוח, היינו כאילו 
שהבורא צריך משהו שהתחתונים יתנו לו.
%break
לכן, בזמן שהנבראים רוצים משהו מהבורא לקבל, אז הם צריכים 
להשתמש עם הכלי קבלה, שהוא היצר הרע, אחרת מי יקבל התענוג. 
ומקבל התענוג הוא רק ההשתוקקות להדבר. 
%break
וההשתוקקות לתענוגים היא הנקראת רצון לקבל. נמצא, שאז הוא 
מוכרח להשתמש עם היצר הרע, אלא שנותן עליו תיקון, המכונה 
בעמ"נ להשפיע. נמצא אז, שהוא עבד ה' גם עם יצר הרע.
%break
%page 89
והנה היצר הרע נקרא "רב", שהוא נולד ראשון. וכמו כן כשהאדם 
נולד, בא היצר הרע קודם. מה שאין כן היצר הטוב בא לי"ג שנה. לכן 
מתי שהאדם עובד לשם שמים עם הרצון לקבל, נקרא שהוא אוהב ה' 
בכל לבבך, 
%break
היינו בשתי יצריך, כנ"ל. וזהו המכוון בפסוק "ורב יעבוד צעיר", 
שפירושו, שהרצון לקבל, הנקרא רב, הוא יעבוד צעיר, היינו שהוא 
ישמש להרצון להשפיע לה'.
%break
נמצא, שהרצון להשפיע הוא יהיה השולט. ולפעמים הרצון להשפיע 
משמש בכלים דהשפעה, המכונה כלים דיעקב, ואז נקרא שהוא עובד 
ה' ביצר הטוב. ולפעמים הוא משמש בכלים דקבלה, 
%break
ואז נקרא שהוא עובד ה' גם ביצר הרע. וכל זה נאמר לה בבית מדרשו 
של שם, כמו שכתוב "ויאמר ה' לה".
%break
ובזה נבין מה שאמר בן זומא (אבות דרבי נתן, פרק שלשה ועשרים) 
"איזו גבור שבגבורים, מי שעושה שונא אוהבו". ובמסכת אבות (פרק 
רביעי) "אומר בן זומא, איזהו גבור הכובש את יצרו".
%break
ויש להבין את הפירוש, שאומר על "גבור", שאומר, "איזהו גבור 
הכובש את יצרו", לבין הפירוש שנותן על "גבור שבגבורים", שאומר, 
"מי שעושה שונא אוהבו".
%break
ולפי הנ"ל יש לפרש את דברי בן זומא, שבחינת גבור נקרא "ולאם 
מלאם יאמץ", כמו שפירש רש"י כנ"ל, כשזה קם זה נופל, זה נקרא 
גבור, שהכניע את הרע שבו, ורק היצר הטוב שולט, זאת אומרת 
שהוא עובד ה' רק ביצר הטוב.
%break
ו"גבור שבגבורים" נקרא בחינת "ורב יעבוד צעיר", שפירושו "ורב" 
היינו הרע שבו, "יעבוד צעיר", שישמש את הרצון להשפיע, שאז הוא 
עובד ה' גם ביצר הרע, כנ"ל, שאז הוא מקיים את הפסוק "בכל 
לבבך", היינו בשתי יצריך.
%page 90
%H ויצא יעקב
%break
"ויצא יעקב". ופירש רש"י וזה לשונו, ולא היה צריך לכתוב אלא "וילך 
יעקב חרנה". ולמה הזכיר יציאתו. אלא מגיד, שיציאת צדיק מן 
המקום, עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא 
הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין את הנ"ל על דרך העבודה. מה הוא צדיק, ומהו הרושם 
שהצדיק עושה בעת יציאתו.
%break
ויש לפרש, שהקב"ה נקרא צדיק, כמו שכתוב "ה' הוא הצדיק ואני 
ועמי הרשעים". שפירושו הוא, כי בזמן שהאדם מקורב לה', היינו 
שמרגיש שה' קרוב אליו, שמרגיש איך שה' עושה לו טוב, 
%break
אז יש לו טעם בתורה וטעם בתפלה. ובכל עסקיו שהוא עושה, הוא 
מרגיש שה' קרוב אליו. ומה שהוא עושה, הוא עושה הכל בשמחה 
ובהתרוממות רוח.
%break
ואח"כ הוא בא לידי ירידה, היינו שאין לו טעם בלימוד התורה 
ובמעשים טובים, רק שנשאר לו רושם, שהיה לו זמן, שהיה בזמן 
עליה. שכן היה מרגיש טעם בתורה ומצות, והיה לו אז מצב של 
שמחה. והרושם הזה שנשאר גורם לו געגועים לחזור למצב הקודם. 
%break
זאת אומרת, לאחר כמה זמן, הוא מתעורר ע"י הרושם שנשאר בו, 
שיראה לעשות איזה עצות, לחזור למצב שבו היה לו, שהיה נקרא 
מצב של עליה, וכעת הוא מרגיש את שפלותו, איך שהוא מרוחק מכל 
דבר רוחני.
%break
ואז נשאלת השאלה, לשם מה באה לו הירידה הזו. מי מרויח מזה. או 
שבא לו מטעם עונש, שהוא צריך עכשיו לתקן את עצמו, על מה 
שחטא. אבל הוא לא יודע, מה היה החטא שלו, שבשביל זה ירד 
ממצב העליה שבו היה נמצא. אם כן הוא לא יודע מה לתקן. 
%break
נמצא, מצד אחד הוא לא רואה שום חסרון מצד עצמו, שבשביל זה בא 
לידי ירידה. אלא על כורחך מוכרח לומר, שבא מצד ה'. אז באה 
השאלה, מה הרויח מזה, שהוריד אותו ממדרגתו.
%break
וזה יכולים לפרש את מה שאמרו חז"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום 
עושה רושם". כי בזמן העליה, נקרא שהקב"ה נמצא בהמקום, היינו 
בהגוף, ואז הוא גורם לו את ההרגשות וההתפעלות מתורה ומצות. 
%break
והיות שהאדם לא היה לו לתת את החשיבות הזאת, שהקב"ה נמצא 
בתוכו, כמו שכתוב "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם", איך להעריך 
את זה, לדעת מי שנמצא בתוכו, ולתת הכבוד, בשיעור מה שצריכים. 
%break
נמצא, שאף פעם לא היו יכולים לעזור, שיקבל מדרגה יותר עליונה, 
כיון שיש לו סיפוק בעבודה.
%break
לכן הורידו אותו משמים, בכדי שידע עוד הפעם, איך להעריך את זה, 
שמן השמים העלוהו וקרבוהו, והוא לא מחשיב את זה. ואם תשאל, 
למה צריכים, שהאדם יחשיב את מצב העליה שלו, 
%break
זהו כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבאור אין הבחן מדרגות, אלא 
כל ענין גדלות וקטנות תלוי בהשגת הכלים, כפי מה שהכלים 
משיגים את האור, כך הוא גדלותו של האור. 
%break
לכן אמר ז"ל, אם אדם מקבל משהו מלמעלה, ויש לו שכל להחשיב 
את זה, כך ההארה מתגדלת אצלו, ואינו צריך לשום אור יותר גדול, 
אלא הוא בעצמו, על ידי זה שמחשיב אותה (ההארה), היא מתגדלת, 
ומאירה לו כל פעם במדרגה יותר גדולה.
%break
נראה מזה, שכל החטא היה, שבשביל זה נפל ממדרגתו הוא, בזה 
שלא החשיב את מצבו, והיה לו סיפוק. מזה נמצא, שהיה מוכרח 
להישאר בדרגה זו לעולמים. לכן הירידה הזו שקיבל, היתה לטובתו, 
שע"י זה תהיה לו היכולת לעלות במעלות הקודש.
%break
%page 91
ולכן יהיה הפירוש, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן 
שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". פירוש, שכל 
החשיבות היתה נמצאת בה, אלא שלא ידע להעריך את חשיבותה, 
לכן "יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה".
%break
נמצא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שהוא צריך לידע, 
שמשום שבזמן שהצדיק היה בעיר, לא היה משים לב להחשיב אותה, 
"את הודה, זיוה והדרה". אלא פנה, היינו שלא היה לו את החשיבות 
של כל מדרגות החשיבות הנ"ל. 
%break
זה נקרא "עושה רושם", היינו שהוא צריך להירשם אצלו, ש"סיבת 
יציאת צדיק מן המקום", היה לסיבת פנה, היינו שבאמת היו שם כל 
המדרגות, אלא הוא לא שם לב לזה, כי היה לו לדעת, שבאור אין 
השתנות, אלא הכל תלוי בהכלים. 
%break
נמצא, שיכולים לומר, שלא היתה מחמת חטא ההסתלקות הזו, אלא 
שהיתה בכדי שיהיה לו מקום להתעלות במעלות הקודש.
%break
עוד יש לפרש את המאמר הנ"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה 
רושם", הכוונה על האדם, ש"בזמן שהצדיק בעיר", פירושו, שהאדם 
יכול להצדיק את ההשגחה, אז כשהוא מתגבר על מצבו, שבו הוא 
נמצא, ואומר, שבטח הקב"ה, שהוא הטוב ומטיב, 
%break
מתנהג עמי בהנהגת טוב ומטיב, אלא שהוא רוצה, שאני ארגיש כמו 
שאני מרגיש, נמצא, שהוא מצדיק את ההשגחה. אז תיכף הוא רואה 
את חשיבותה של עבודה דלהשפיע, ושל למעלה מהדעת. 
%break
וזה נקרא, "שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". 
שאז הוא (רואה) את כל המעלות.
%break
יצא משם. היינו שיצא מלהצדיק את ההשגחה, ורוצה לראות הכל 
בתוך הדעת. אז הוא לא מרגיש שום טעם בעבודה דעל מנת 
להשפיע. אז "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". 
%break
ונופל שוב לתוך אהבה עצמית. פירוש, שאז אין לו שום מושג, רק 
בעבודה הנבנית על בסיס שבתוך הדעת.
%break
וזה נקרא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שפירושו, שרק אז, 
על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה "עכשיו, 
שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה 
מהדעת", זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. 
%break
זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת 
מהעבודה של למעלה מהדעת. 
%break
וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שמזמן שהאדם אומר, "שעכשיו, כיון 
שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמים לארץ", הוא מוכרח ליפול 
ממדרגתו, כיון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת.
%break
נמצא לפי זה, שדוקא מהסתלקות המדרגה שהיתה לו, זה עושה לו 
רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה 
למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה.
%break
"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים 
עולים ויורדים בו". המפרשים מקשים: "יורדים" היה צריך לומר, ואח"כ 
"עולים". 
%break
להבין זה על דרך העבודה, צריך לפרש, שהסולם מרמז על האדם, 
שהאדם עומד למטה בארץ, אבל ראשו של אדם הוא מגיע השמימה. 
זאת אומרת, כשהאדם מתחיל ללכת למעלה, הוא מגיע השמימה, 
ואין לו להתרעם, בזה שהסולם מוצב ארצה.
%break
אבל צריכים מקודם להבין מה זה "ארצה", שאנו רואים, שהארץ היא 
דבר השפל ביותר, שאין למטה ממנה. ובכל זאת אנו רואים, שכל 
הבנינים היפים ופירות הטובים באים מהארץ דוקא.
%break
זה ידוע, שהארץ מרומז על הרצון לקבל, שהוא היסוד, שכל הבריאה 
וכל הרע שישנו בעולם, נמשך מהרצון הזה, כידוע, שכל המלחמות 
והרציחות וכדומה, הרצון לקבל הוא השורש לכל זה. 
%break
וזה נקרא "סולם מוצב ארצה", שהאדם מוצב בתחילת ביאתו לעולם, 
ארצה, שהוא מלשון ארצה, היינו אני רוצה לקבל. 
%break
וזו היא בחינת שפלות, שאין יותר למטה ממנה. אבל "ראשו מגיע 
שמימה", היינו, שדוקא ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, שארצה, יש 
להמילת ארצה, שתי משמעויות:
%page 92
א. מלשון ארצה, היינו אני רוצה,
ב. מלשון ארץ, שהיא בחינת שפלות.
%break
כידוע, שעיקר הבריאה הוא רק הרצון לקבל, שכך יצא בתחילת 
הבריאה רק הרצון לקבל. ואח"כ נעשו התיקונים, הנקראים השתוות 
הצורה, שפירושו, שהתחתון, הנקרא ארץ, מגיע לידי השתוות עם 
השמים, שהוא נקרא המשפיע. 
%break
וזה יכולים לפרש, שהאדם, אף על פי שהוא עומד בארציות, מכל 
מקום יש בידו לתקן, שראשו, הנקרא סוף של הסולם, מגיע השמימה, 
יהיה בהשתוות הצורה עם השמים, שהיא הבחינת מקבל בעמ"נ 
להשפיע.
%break
וכמו שתחילת הבריאה יצא מקודם המקבל ואח"כ נתקן בעמ"נ 
להשפיע, כמו כן הסולם, המרומז לאדם מוצב ארצה, ההתחלה הוא 
בארציות ואח"כ מגיע השמימה, שהכוונה היא, שלא להתפעל מזה 
שהאדם רואה, שהוא מלא ארציות, ואין בו שום ניצוצי השפעה, 
%break
ואינו יכול להאמין, שיש מציאות, שהגוף שלו יסכים לעבוד רק בעמ"נ 
להשפיע, אלא שיאמין, שדרך וסדר העבודה, רוצה הבורא, שיהיה 
דוקא באופן כזה, שיהיה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
%break
ובזה נבין מה שכתוב, "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". ושאלו 
מפרשים, הלא מלאכים הם בשמים, והיה צריך לכתוב מקודם 
"יורדים" ואח"כ "עולים". ויש לפרש, הכוונה היא על האדם, שהוא 
שליח ה', כי מלאך נקרא שליח. 
%break
ואלו אנשים שהולכים בדרך ה', נקראים מלאכי אלקים. והם מקודם 
עולים, ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, ומגיעים עד הסוף הסולם, 
שנקרא "ראשו מגיע השמימה". "ואח"כ יורדים", שפירושו, שכל עליות 
וירידות הן מסיבת, שיש בהסולם שני קצוות:
%break
א. "מוצב ארצה", היינו מקום השפלות.
ב. ומצד השני "ראשו מגיע השמימה".
זאת אומרת, שבשיעור שהוא מחשיב את "ראשו מגיע השמימה", אז 
הוא יכול להרגיש את שפלותה של "מוצב ארצה",
%break
ולהצטער על זה, מה שהוא נמצא בארציות. מה שאין כן אם אין לו 
מושג אמיתי ב"ראשו מגיע השמימה", אין לו במה להתפעל, בזה 
שהוא נמצא במצב של ירידה.
%break
נמצא, שהפירוש יהיה, שבשיעור שהוא עולה ל"ראשו מגיע 
השמימה", אז הוא יכול להעריך את שיעור שפלותו של הירידה. 
%break
וזה הפירוש של מה שכתוב מקודם "עולים" ואח"כ "יורדים", מטעם, 
שאין אדם מרגיש שהוא נמצא במצב של ירידה, אלא בשיעור שהוא 
משער את חשיבתו של השמימה.
%break
וזהו "עולים" ואח"כ "יורדים", משום שהסולם, שהאדם צריך לעלות, 
בכדי למלאות את שליחותו, שנשלח לעולם הזה מטעם ה', מתחיל 
ממדרגות "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". 
%break
זאת אומרת, מתחילת השפלות, שהוא הרצון לקבל, מצד הטבע שלו, 
"וראשו", היינו בסוף הסולם הוא צריך להגיע השמימה, שהוא בחינת 
רק להשפיע, שזה נקרא "שמים", כי ארץ נקראת "מקבל" ושמים 
נקרא "משפיע".
%break
ועוד יש לפרש "עולים ויורדים", שהאדם צריך לדעת, שבזמן שהוא 
מרגיש שנמצא בזמן ירידה, לדוגמא, שהאדם, בזמן שעוסק במסחר, 
או שעובד בבית חרושת, או סתם שהולך ברחוב וכדומה, פתאום הוא 
מתעורר משנתו, וראה את עצמו, שנמצא במצב ירידה, 
%break
אז הוא צריך לדעת, שזה בא לו, היינו הידיעה הזאת, שהוא בשפלות, 
הוא מצד עליה. וזה נקרא "עולים" מקודם ואח"כ "יורדים", כי אם לא 
היתה עליה בדרגה, מצד התעוררות מלמעלה, לא היה בא לידי 
הרגשה זו, אלא קוראים אותו מלמעלה.
%break
נמצא לפי הנ"ל, שכל עבודה שלנו היא בבחינת "סולם מוצב ארצה 
וראשו מגיע השמימה". זאת אומרת, יש להסולם של אדם שתי 
בחינות, שעם ב' בחינות הוא עולה בסולם החיים:
%break
א. ש"הסולם מוצב ארצה", שהוא הרצון לקבל, מוצב אצלו בבחינת 
ארץ, שהיא בחינת שפלות, שארץ נקרא מקבל בחינת נוקבא, 
שמקבלת מן השמים, ששמים נקרא בחינת זכר, בחינת משפיע. 
%break
%page 93
"וראשו מגיע השמימה", זאת אומרת, שבחינת השפעה, שנקרא 
שמים, היא אצלו בחינת ראש, היינו דבר חשוב. ובשיעור הזה 
שבחינת השפעה נחשבת אצלו לראש, בשיעור הזה ארץ, שהיא 
בחינת רצון לקבל, נחשבת אצלו לבחינת ארצה, היינו בחינת שפלות.
%break
ב. ש"ארץ", היינו ארצה, נקרא אצלו ראש. ובחינת שמימה נקרא 
בחינת שפלות.
%break
והנה "מלאכי אלקים" פירוש, מי שעושה חשבון, שהוא בא לעולם הזה 
בשליחות הבורא, לתקן תיקונים, אז הוא נקרא בחינת "מלאכי אלקים 
עולים ויורדים" בו, היינו שהם רואים את סולם החיים, שהוא מוצב 
ארצה, שהרצון לקבל הוא בחינת שפלות.
%break
"וראשו מגיע השמימה", היינו כנ"ל, שאצלו השמים, שהוא בחינת 
השפעה. זאת אומרת, שהם מחכים לבוא לבחינת השפעה, משום 
שעיקר עבודתם הוא להשפיע נחת רוח להקב"ה. 
%break
וזהו אצלם בחינת ראש. ובזמן שהם מקבלים רצון, שיוכלו להשפיע, 
זה נקרא אצלם בחינת התרוממות. ולזה הם מצפים. ובזמן שהם 
מונחים תחת שליטת ארצה, כנ"ל, אז מרגישים בחינת שפלות. והם 
מצפים רק להשפיע להבורא.
%page 94
%H בענין הוויכוח בין יעקב ללבן
%break
אנו רואים, בענין הוויכוח של יעקב ולבן, הם משונות מהוויכוח של 
יעקב עם עשו:
אצל יעקב ולבן כתוב (ויצא ל"א) "ויען לבן ויאמר אל יעקב, הבנות 
בנותי, והבנים בני, והצאן צאני, וכל אשר אתה רואה לי הוא".
%break
ואצל יעקב עם עשו כתוב (וישלח ל"ג) "ויאמר עשו, יש לי רב, אחי, יהי 
לך אשר לך".
ויש להבין, מדוע לבן היה טוען שהכל שלו, ועשו היה להיפך, שהוא 
אמר, "יהי לך אשר לך".
%break
ואאמו"ר זצ"ל תירץ באופן זה, כי ידוע, שיש בחינת אחיזה לקליפות, 
ויש בחינת יניקה לקליפות. ואמר, שאחיזה נקראת, שהקליפה אוחזת 
אותו ואינה נותנת לעשות איזה דבר שבקדושה.
%break
למשל, שאדם צריך לקום לפנות בוקר, ללכת לבית הכנסת לעסוק 
בתורה. אז באה הקליפה ואומרת לו, בשביל מה אתה מצער את 
עצמך, הלא אתה עייף, וקר בחוץ, וכדומה מטענת היצר, שלא כדאי לו 
לקום לעסוק בעבודה. 
%break
והוא משיב לו, כמו שאתה אומר, אבל כדאי להתייגע בעולם הזה, 
בכדי לזכות לעולם הבא. אז היצר הרע משיב לו, זה שאתה חושב, 
שיהיה לך עולם הבא תמורת היגיעה שלך בעולם הזה, זה יכול להיות 
אם האדם עוסק בתורה ומצות לשם שמים. 
%break
אבל אני יודע, שכל מה שאתה עושה, הכל הוא שלא לשם שמים. אם 
כן למי אתה עובד, רק עבורי. במשל הזה יכולים להבין את דבריו. וזהו 
מה שהקליפה אוחזת אותו ואינה נותנת לו לעסוק בתורה ומצות.
%break
וזו היתה טענת לבן, "הבנות בנותי, וכל אשר אתה רואה לי הוא". 
זאת אומרת, שאתה עובד בשבילי ולא עבור לה'. אם כן, אין לך לקוות 
שיהיה לך עולם הבא. אם כן למה לך להטריח את עצמך בחינם. 
%break
עם כח זה היא מחזיקה את האדם, ולא יכול לצאת מהשפעתה, 
ולעשות משהו אחר נגד רצונה. וזו היתה טענת לבן, כי חשב, עם 
הטענה הזאת, יהיה לו כח להתאחז בו, ולא תהיה לו היכולת לעסוק 
בתו"מ.
%break
ולאחר שהתגבר על טענת של לבן, ואמר, לא נכון, אלא אני כן עוסק 
לשם שמים, אלא אני צריך להאמין, שאתה נשלחת אלי עם כל 
הטענות הצודקות, הוא רק כדי להדיחני מהקדושה, ואני רוצה לעבוד 
את ה' בפשטות, 
%break
ואין לך שום אחיזה בהתו"מ שלי, לכן אני מתגבר עליך, ואני הולך 
לעסוק בתו"מ, ואין לך שום דריסת הרגל אלי בשום פנים ואופן.
%break
אז באה הקליפה בצורה אחרת, וטוענת לנגדו, תראה, אם יש עוד 
אנשים כמוך, שיוכלו להתגבר על היצר הרע. תראה את השפלות של 
שאר אנשים, שאין להם שום כח התגברות. 
%break
ואתה ברוך ה' גבר בגוברין, ואתה, בטח שלא כדאי שאתה תתחבר 
עמהם. ואז כל התעסקותו בתו"מ נכנסת אל הקליפה, משום שהיא 
מכניסה אותו לתוך גאוה וכדומה.
%break
אז צריך האדם להתגבר ולומר להקליפה, לא נכון, אני לא יותר טוב 
משאר אנשים, אלא כל מה שעסקתי בתו"מ לא היה לשם שמים, אלא 
הכל היה בשבילך. אם כן אני עכשיו במצב כמו שאמרו חז"ל, "הלומד 
תורה שלא לשמה, מוטב שנתהפכה שלייתו על פניו". 
%break
אם כן עכשיו אני יותר גרוע משאר אנשים. וזו היתה טענתו של יעקב, 
באומרו לעשו, "קח את מנחתי", ואני רוצה להתחיל מחדש לעסוק 
בתורה ומצות, ועד עכשיו כאילו עדיין לא עשיתי שום דבר לשם שמים.
%break
אבל מה כתוב, "ויאמר עשו, יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך". ולא רצה 
לקבל ממנו, עד אחרי כמה עבודות ויגיעה רבה. אז, "ויקח ממנו", כמו 
שכתוב "ויפצר בו ויקח".
%break
%page 95
נמצא שכאן, היינו לאחר המעשה, התהפך הענין. טענת לבן, שאמר 
"וכל אשר אתה רואה לי הוא", היינו שהכל שייך להקליפה, טוען כאן 
יעקב, שיעקב שולח לו הכל בתור מנחה, היינו שהוא אומר, שזהו 
רכוש הקליפה. 
%break
ומה שיעקב היה טוען אצל לבן, היינו קודם המעשה כנ"ל, שיעקב היה 
טוען, שהכל שייך לקדושה ולא להקליפה, זה טוען עכשיו עשו, כמו 
שכתוב "ויאמר יהי לך אשר לך".
%break
על פסוק "והיה המחנה הנשאר לפלטה" פרש רש"י וזה לשונו, התקין 
עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה. זאת אומרת, שני 
דברים שייכים לעשו, שהוא דורון ומלחמה. ודבר אחד הוא לה', היינו 
תפילה.
%break
הנה על דרך העבודה יש לפרש, שכל השלושה דברים הנ"ל כוונתו 
לה'. והוא על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על פסוק, "הנה מקום אתי 
ונצבת על הצור" (שמות ל"ג), שמשה אמר לה', "הראני את כבודך", 
%break
על זה באה התשובה, "ויאמר ה', הנה מקום אתי". ופירוש שאת"י 
הוא ראשי תיבות אמונה, תפלה, יגיעה.
%break
ואמר, בכדי לזכות לכבוד ה', צריכים להאמין בה'. ואח"כ צריכים 
להתפלל לה', שיקרב אותו אליו. ואח"כ צריכים לתת יגיעה, להכניע 
את יצרו, שירצה לבטל את עצמו לטובת ה'. 
%break
ולאחר ג' פעולות אלו הוא זוכה לכבוד ה'. וזאת התשובה שה' נתן 
למשה, על מה שאמר משה להקב"ה, "הראני את כבודך".
%break
והנה על דרך זה יש לפרש מה שפרש רש"י, שהתקין עצמו לדורון, 
לתפילה, ולמלחמה. מלחמה היינו מלחמת היצר, תפילה, שה' יקרב 
אותו בכדי להגיע לשלמותו, למה שהוא צריך להגיע למדרגתו. 
%break
לדורון היינו אמונה, כי מי שנותן אמון במי שהוא, זה נקרא נתינה, כמו 
שכתוב אצל אברהם, "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית ט"ו). 
ופירש רש"י, הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה, 
שהאמין בו.
%break
נמצא לפי זה, שכל ג' הדברים, שהם לדורון, ולתפילה, ולמלחמה, הוא 
הכוונה, שבאלה ג' הדברים הוא ינצח את עשו. וכל ג' הדברים הנ"ל 
הם בין אדם למקום. 
%break
ואין צריכים לומר, שרק תפילה היא הכוונה בין אדם למקום, מה שאין 
כן דורון ומלחמה היא הכוונה על עשו. אלא הכל הוא מיחס לה'.
%break
אבל העיקר צריכים לדעת, מהו בחינת עשו, שצריכים לתקן אותה. 
והנה זה ידוע, כי נגד הקדושה יש לעומת זה קליפה. ובאופן כללי 
נקרא "קליפה עשו". אבל יש הרבה מדרגות בהקליפה. 
%break
ולכל בחינה יש שם בפני עצמו. וגם להקדושה יש הרבה בחינות. ולכל 
בחינה יש שם בפני עצמו.
%break
ובאופן כללי נקראת הקדושה בשם ספירות, ופרצופים, ועולמות. 
ובאופן כללי נקראת קדושה, הבחינה שהיא בעל מנת להשפיע. 
וטומאה נקראת בעל מנת לקבל, שהיא בחינת אהבה עצמית.
%break
וכשאדם מקיים תורה ומצות, בכדי לקבל תמורת זה עולם הזה או 
עולם הבא, שתי בחינות אלו נקראות "שלא לשמה". ורק מי שמקיים 
תורה ומצות מטעם "בגין דאיהו רב שליט", שפירושו, מטעם גדלותו 
וחשיבותו של ה', זה נקרא "לשמה" 
%break
(עיין בזהר ובהסולם דף קפ"ד אות ק"צ), וזה נקרא בעל מנת להשפיע 
ולא לקבל שום תמורה עבור עבודתו. זה נקרא עבודה טהורה.
%break
והעבודה בעל מנת להשפיע יכולה להיות רק לפי ערך שהוא מחשיב 
את המקבל עבודתו. אז יש לו חומרי דלק. מה שאין כן אם אין ביכולתו 
להגדיל את חשיבותו בשביל מי הוא עובד, אז אין לו כח לעבודה. 
%break
כי זה אנו רואים שיש בטבע, שהקטן מתבטל לגבי הגדול, כנר בפני 
אבוקה. אלא כל העבודה הגדולה היא להגדיל את המקבל עבודה, 
היינו, שיכיר את חשיבותו. 
%break
ואם אין לו במה להחשיב אותו בתוך הדעת, אז עבודה שלנו היא 
כנ"ל, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שפירש על הפסוק "הנה מקום אתי", 
שאלף של אתי מרומז על בחינת אמונה למעלה מהדעת.
%break
%page 96
נמצא, שעיקר עבודתו של אדם הוא לעבוד למעלה מהדעת, שיחשיב 
את ה'. כי באופן כללי הוא, המצב של כל הנבראים, מרגישים את 
הקדושה בבחינת שכינתא הוא בעפרא. 
%break
לכן מובא בכל הספרים, שכל אדם צריך לכוון, לפני התעסקותו בתורה 
ומצות, לאקמא שכינתא מעפרא. כי על עבודה, שהקטן יבטל את 
עצמו לפני הגדול, אין מה לעבוד על זה, 
%break
כי זהו נטבע בהטבע, שקטן מתבטל לגבי גדול. אלא כל עבודתו של 
אדם הוא, רק לעבוד שיכיר את גדלותו וחשיבותו של ה'.
%break
ולמעשה על הכל אדם מבין, שכדאי לעבוד, היינו שמרגיש שחסר לו, 
חוץ מעל גדלות וחשיבות של הבורא. על זה לא מבינים, שרק זה חסר 
לנו. 
%break
ואפשר לפרש זה על הפסוק "הצדיק אבד ואין איש שם על לב". 
הבורא נקרא "צדיק", כמו שכתוב "ה' הוא הצדיק". אבד את חשיבותו, 
ואין איש שם על לב, שצריכים לעבוד בכדי להשיג את חשיבותו.
%break
כי בזמן שהאדם הוא מרגיש את עצמו קצת בהתרוממות, אז הוא 
מבין שכדאי לעבוד רק על רוחניות. 
%break
וצריכים לומר, הטעם הוא, משום שמרגיש את חשיבותה של רוחניות 
בשיעור שכדאי להתייגע על רוחניות ולא על גשמיות, משום 
שהגשמיות אבד ערכה אז אצלו, והרוחניות עלה אז ערכה.
%break
לכן הוא מחליט אז, שרק על קדושה כדאי להתייגע, ולא על גשמיות. 
נמצא לפי זה, כל עליות וירידות הן לא על האדם, אלא על הקדושה, 
דהיינו לפעמים עלה הערך של הקדושה, 
%break
זאת אומרת, שנעשה אצלו יותר חשוב, ולפעמים ירד השער של 
הקדושה, בשפל המצב, שלא כדאי אפילו לחשוב עליה.
%break
ובענין שהקטן מתבטל לגבי הגדול, אנו מצינו שמובא (וילקוט חדש 
ופר"א) כי לאחר שהבורא הגדיל את שמעו של אברהם, כי ראו כולם 
את גדלותו של אברהם, העניק פרעה לשרי נערה, שהיתה בתו, כדי 
שתהיה לשפחה בבית אברהם. 
%break
הגם ששפחה היא מדרגה פחותה מאוד, כי לעבד ולשפחה לא היה אז 
שום זכיות של אדם, וכמו בהמות נדמו אז, מכל מקום נתן את בתו 
להיות שפחה לשרי, והיה מפייס אותה ואומרו, בתי, מוטב לך להיות 
שפחה בבית אברם הברוך, ולא להיות מטרונה בביתי.
%break
וההבדל בין אדם עובד בעבודת הקודש מטעם שכר, או מטעם שהוא 
רוצה לשמש את המלך מטעם חשיבותו וגדלותו, הוא, שאם אדם 
עובד בגשמיות בכדי להשיג שכר גשמי, אנו רואים, שאם יש לאדם 
איזו עצה, שיוכל לקבל שכר ולא צריך לעבוד כל כך שעות, 
%break
בטח שאם יש לו מי שיתן מציאות כזאת, הוא תיכף בוחר לו את הדרך 
הזו. כי אדם אוהב את המנוחה, והוא מוותר על תענוג המנוחה, בכדי 
שיקבל שכר.
%break
אי לזאת, אם מצא מי שימציא לו אופן שלא יצטרך לתת יגיעה, זה 
הוא אצלו דבר מאושר. מה שאין כן אם הוא עובד מטעם חשיבותו של 
המלך, והתענוג שלו הוא מטעם שיש לו זכיה גדולה, בזה שהוא 
משמש את המלך, 
%break
לא שייך לומר אז, שיש מציאות, שלא יעבוד ויהיה לו שכר, כי השכר 
שלו הוא עבודת המלך. וזה הסימן מובהק שאדם יראה את האמת, 
מהי מטרתו של עבודה שלו, אם מטעם שכר או מטעם גדלות הבורא.
%page 97
%H וישב יעקב בארץ מגורי אביו
%break
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען". בזהר (וישב דף ד' אות 
י"א ובהסולם) "רבי חייא פתח ואמר, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו 
ה'. אבל צדיק ההוא, שהוא ירא את רבונו, כמה רעות הוא סובל 
בעולם הזה, כדי שלא יאמין ולא ישתתף עם יצר הרע. 
%break
והקב"ה מצילו מכולם. זהו שכתוב, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'. 
רבות לצדיק, לא כתוב, אלא, רבות רעות צדיק, שזה יורה, שפירושו 
הוא, שהסובל רבות רעות הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו, 
%break
כי הרעות שסובל, מרחיקות אותו מן יצר הרע, כנ"ל. ומשום זה 
הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם".
%break
ויש להבין דבריו:
%break
א. שמשמע מכאן, מי שסובל "רעות רבות", הוא צדיק. ומי שאינו סובל 
"רעות רבות", אינו צדיק.
ב. מדוע אם הוא רוצה שלא ישתתף עמו יצר הרע, מוכרח לסבול 
"רעות רבות".
%break
ג. הלשון "ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם". 
ולאדם אחר משמע שאין הקב"ה חס ושלום אינו מצילו, היתכן.
%break
ד. ויותר קשה, שמצד אחד אומר, כי הרעות שסובל מרחיקות אותו מן 
יצר הרע. ומצד השני הוא אומר, שהקב"ה מציל אותו מכולם, היינו 
שמציל אותו מן "רעות רבות". אם כן, הוא יחזור ויקרב את עצמו ליצר 
הרע, כיון שנתבטלה הסיבה, שהיתה מרחקה אותו מן יצר הרע.
%break
ויש לפרש דבריו, הנה מאמר, בערך זה מצאוני (קידושין ל' ע"ב) 
"ואמר רבי שמעון בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש 
להמיתו, שנאמר, צפה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה 
עוזרו, אין יכול לו, שנאמר, אלקים לא יעזבנו בידו".
%break
הנה במסכת סוכה (דף נ"ב) יש גם מאמר כעין זה: "שבע שמות יש לו 
ליצר הרע, שלמה קראו שונא, שנאמר (משלי כ"ה), אם רעב שונאך 
האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו 
וה' ישלם לך, אל תקרי ישלים לך אלא ישלימנו לך".
%break
ופירש רש"י, "אם רעב יצרך ותאב לעבירה, האכילהו לחם הטריחהו 
במלחמתה של תורה, דכתיב (משלי ט') לכו לחמי בלחמו, השקהו 
מים תורה, דכתיב בה (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים. 
%break
ישלימנו לך. שיהא שלם יצרך עמך ואהבך, ולא ישיאך לחטוא, ולאבד 
מן העולם".
%break
ולהבין את כל הנ"ל, צריכים לדעת, כי עיקרו של יצר הרע הוא, זה 
שנקרא עיקר הבריאה, שהקב"ה ברא יש מאין, שהוא הרצון לקבל, 
שהוא דבר חדש, שלא היה מטרם שבראה, כידוע (עיין בהקדמות). 
%break
וכל עבודת האדם היא, רק לעבוד להפוך מהטבע שלו, היינו שיהיה כל 
רצונו אך להשפיע. והיות שזה הוא נגד הטבע שלו, כי מצד הטבע הוא 
צריך לדאוג רק לצורך אהבה עצמית, ואין לו שום חשק לעבוד לטובת 
הזולת.
%break
והגם שאנו רואים, שלפעמים אדם כן עובד לטובת הזולת, זה יכול רק 
באם הוא רואה שיקבל תמורה עבור עבודתו, שהרצון לקבל יהיה 
שבע רצון מזה, זאת אומרת, שהתמורה תספק את אהבה עצמית 
שלו, אחרת אין באפשרותו לצאת מהכלי קבלה מצד דרך הטבע.
%break
אבל שיהיה האדם ביכולת לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, ולא לקבל 
שום תמורה, זה אינו מדרך הטבע. והגם שאנו רואים, שיש אנשים, 
שהולכים להיות מתאבדים לטובת המולדת, ולא רוצים שום תמורה. 
%break
והוא מטעם, שאם המולדת היא חשובה לו מאוד, וזו החשיבות היא 
גם כן מצד הטבע, כמו שאמרו חז"ל "כי חן המקום על יושביה". ובטח 
שיש הבחן במידת החן, כי לא לכולם יש אותו החן. ולכן יש הרבה 
מתנדבים שהולכים לצבא, מטעם חשיבות המולדת. 
%break
%page 98
אבל מטעם שהם חושבים, שזוהי לא כל כך סכנה גדולה, שתלויים 
בזה כל החיים. כי אני רואה, שחוזרים הרבה אנשים מהמלחמה, 
בריאים ושלמים.
%break
ואם יש לפעמים סכנת מוות ודאי, על זה כבר אינם מוכנים ללכת 
למוות בטוח, אלא יחידי סגולה, שהמולדת חשובה להם. וגם בזה 
מעורב כח תמורה, 
%break
שהוא חושב, שאחר מיתתו כולם ידעו שהוא איש עם כח מסירות נפש 
לטובת הכלל, ושהוא היה איש מורם מעם, שהיה דואג לטובת הכלל.
%break
אבל בעבודת ה', שהאדם ההולך בדרך האמת, הוא מוכרח לעבוד 
בהצנע לכת, מטעם הנ"ל, היינו שלא תהיה אחיזה להחיצוניים. זאת 
אומרת, בעבודת ה' לא תהיה לו אחיזה, שהוא עובד עבור חיצוניים, 
%break
דהיינו, שאנשים, שהם חוץ ממנו, יודעים מעבודתו, אז הוא עובד 
עבודתו של מסירת נפש, שאנשים מבחוץ יאמרו, שהוא היה איש 
מורם מעם. 
%break
וזה נותן לו גם כן סיוע, שתהיה לו היכולת לעבוד בלי תמורה, בכדי 
שאנשים מבחוץ יגידו, שהוא היה עובד ה' בלתי ה' לבדו. והקב"ה נתן 
כח הזה להנבראים, מטעם "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". 
%break
ולא יהיה לו שום סיוע מבחוץ, זה הוא יכול להגיע, אם היה לו מקודם 
שלא לשמה, אבל לא להישאר בהשלא לשמה חלילה.
%break
וזהו מה שאמרו חז"ל (סוכה מ"ה) "כל המשתתף שם שמים ודבר 
אחר, נעקר מן העולם, שנאמר, בלתי ה' לבדו", שפירושו הוא, "בלתי 
ה' לבדו", היינו, שלא תהיה שם שום התערבות של אהבה עצמית 
כלל, כי אם בלתי ה' לבדו, שזוהי המשמעות הלשון בלתי.
%break
אבל מכל מקום יש כאן להבין ענין מקורי. שיש להבחין, בין שאדם 
נותן את מסירת נפש, בכדי להשיג איזה דבר, אפילו שהוא מקבל 
התמורה עבור הכלל, שזה הוא ודאי דבר גדול, 
%break
כיון שהתמורה שהוא מקבל, אם זה לא עבור אהבה עצמית, אלא 
מטעם אהבת הזולת, היות שאוהב את הזולת, ובשבילם הוא מוסר 
את עצמו למוות, כדי לעשות טובה להכל.
%break
אבל בטח אם היתה לו איזו עצה, שיוכל להשיג אותו דבר, לא על ידי 
מסירות נפש, בטח שהיה בוחר את הדבר השני. כי עיקר אצלו הוא 
לקבל איזו תמורה עבור הכלל, ולא העבודה היא המטרה, אלא הנחת 
רוח שיכול לעשות להמולדת, הוא שנותן לו כח לעבוד. 
%break
לכן אין הוא מסתכל על האמצעים, איך להשיג את הדבר להמולדת. 
ואם הוא רואה, שדוקא שע"י זה שהוא ימסור את נפשו עבור המולדת, 
(הוא יכול לעשות להמולדת נחת רוח), הוא גם כן מוכן לזה.
%break
מה שאין כן באהבת ה', שאנו אומרים, שהאדם צריך לעבוד "בלתי ה' 
לבדו", שהכוונה "בלי שום תמורה", הכוונה היא, שהוא מוכן למסירת 
נפש בלי שום תמורה, בלי שתיוולד מזה איזו מציאות של תמורה 
מהמסירות נפש שלו. 
%break
אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו 
לה', היינו (לבטל את) הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה 
הוא רוצה לבטל לה'. נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, 
המטרה שלו היא למסור נפשו לה'.
%break
מה שאין כן בגשמיות לגבי אהבת הזולת, הגם שזו היא מדרגה 
גדולה, ואין כל האנשים מסוגלים לעבוד בשביל טובת הכלל, אבל מכל 
מקום המסירות נפש היא רק אמצעי ולא מטרה. ויותר היה שבע רצון, 
אם הוא היה יכול לעשות ולהציל את הכלל בלי מסירות נפש שלו.
%break
ונשאל לכל אלו המתנדבים ללכת לטובת המולדת למלחמה, ומי שהוא 
היה יכול לתת להם עצות, להציל את המולדת בלי שימסרו את נפשם, 
בודאי היו שמחים. אבל באין ברירה, הם מוכנים ללכת עבור הכלל, 
כדי שהכלל יקבל את התמורה. 
%break
והוא נותן את כל האמצעים, הגם שזה הוא כח גדול, אבל אין זה שום 
שייכות למסירות נפש לה', ששם המסירות נפש היא המטרה, ומה 
שייוולד אחר זה, הוא לא מטרתו, שלא על זה היתה כוונתו. 
%break
לכן מסירות נפש ברוחניות, אין לה שום ערך לגבי מסירות של 
הגשמיים. כי אצל הגשמיים, המסירות נפש היא האמצעי, ולא מטרה. 
מה שאין כן ברוחניות הוא להיפוך, שמסירות נפש היא המטרה.
%break
%page 99
ובזה נבין את ענין "מקבל בעל מנת להשפיע". היות שכל מטרתו של 
האדם היא רק להשפיע להבורא, כי זה הוא ענין השתוות הצורה "מה 
הוא רחום אף אתה רחום". 
%break
וכשהוא מגיע לידי מדרגת מסירות נפש לה', מטעם שהוא רוצה לבטל 
את עצמו, בכדי להנאות לה', אז הוא רואה את מטרת ה', שהיתה 
במחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. אז הוא רוצה לקבל את 
הטוב והעונג, מה שהיה במטרת הבריאה להטיב לנבראיו.
%break
וזה נקרא "מקבל על מנת להשפיע". אחרת יכול להיות, שהוא רוצה 
לקבל את הטוב והעונג, לכן הוא משפיע הכל, בכדי שיכול לקבל. והוא 
על דרך "משפיע בעל מנת לקבל". 
%break
מה שאין כן אם מטרתו היא להשפיע, ואין לו שום רצון לקבל לתועלת 
עצמו שום דבר, כי "בלתי ה' לבדו", אז הוא יכול להגיע למקבל בעמ"נ 
להשפיע.
%break
ובענין מסירות נפש, שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, האדם צריך לצייר לעצמו 
את ענין מסירות נפש, כמו שמצאנו אצל רבי עקיבא (ברכות ס"א 
ע"ב), 
%break
שאמר לתלמידיו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה "בכל נפשך, 
אפילו הוא נוטל את נפשך. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו, 
שבא לידי, לא אקיימנה".
%break
ובודאי אחר רצון להשפיע כזה, כשאדם אומר, שהוא רוצה לקבל טוב 
ועונג, מטעם שזוהי מטרת הבריאה, בטח שאין כוונתו (אלא) רק 
להיות מקבל בעל מנת להשפיע לה'.
%break
ובזה נבין את הד' שאלות הנ"ל:
שאלה א': שמשמע מדברי הזהר, שרק מי שסובל "רעות רבות" הוא 
צדיק. ומי שאינו סובל רעות, אינו יכול להיות צדיק. היתכן. והענין הוא 
כנ"ל, שענין רעות הכוונה על יצר הרע. 
%break
זאת אומרת, שדווקא מי שמרגיש את היצר הרע, שגורם לו רעות 
רבות, בזה שהוא לא נותן לו להתקרב לה', הוא נקרא "צדיק". מה 
שאין כן אם האדם לא מרגיש, 
%break
איך שהוא מרחק אותו מה' ולא מרגיש אותו, שעושה לו רעות בזה, 
הוא לא נבחן לצדיק, כי עוד לא הגיע להכרת הרע, היינו שיכאב לו את 
זה.
%break
שאלה ב': מדוע אם הוא רוצה, שלא ישתתף עמו יצר הרע, מוכרח 
לסבול "רעות רבות", שמשמע, שאין עצה אחרת, רק שמוכרח לסבול 
רעות. ולפי הנ"ל זה פשוט מאוד, שהכוונה של רעות היא על היצר 
הרע. 
%break
ואם לא מרגיש, שהיצר הרע עושה לו רעות רבות, הוא לא נחשב אצלו 
ליצר הרע, שלא ירצה להשתתף עמו, אלא שנחשב בעיניו ליצר טוב, 
היינו שמביא לו רק טובות, ומדוע לא ישתתף עמו. 
%break
מה שאין כן אם הוא רואה את הרעות, מה שיצר הרע גורם לו, אז הוא 
לא משתתף עמו.
%break
שאלה ג': שהסובל "רעות רבות", אומר הזהר, שהקב"ה חפץ באדם 
הזה. משמע, שמי שאינו סובל רעות, אין הקב"ה חפץ בו, היתכן. אלא 
התשובה היא כנ"ל, שאם האדם מרגיש את היצר הרע, שעושה לו 
רעות רבות, והאדם צועק לה', שיעזור לו, באדם הזה הקב"ה חפץ. 
%break
מה שאין כן, כשאינו מרגיש שהיצר הרע עושה לו רעות, אין הקב"ה 
חפץ בו, כי אין לו שום כלי, היינו רצון שה' יציל אותו.
שאלה ד': אם ה' מציל אותו מרעות, אם כן שוב הוא יתחבר עם היצר 
הרע.
%break
תשובה, ההצלה שבאה מה', היא ענין אחר, מהצלה שנוהג בגשמיות. 
כי ענין הרע, שנוהג בזמן האחוריים, שהוא זמן ההסתרת פנים, שאז 
הוא רואה שיש לו הסתר. כי ידוע, שהקטן מתבטל נגד הגדול. ובטח 
כאן, בעבודת ה', האדם צריך להיבטל נגד ה', "כנר בפני אבוקה". 
%break
והגוף שלו, הוא רואה, שאינו מתבטל. וקשה לו להכניעו ולקבל על 
עצמו את האמונה למעלה מדעת. אז הוא רואה, שהגוף עושה לו 
רעות, בזה שלא רוצה לקבל עליו את עול מלכות שמים, שע"י זה הוא 
מתרחק מכל הרוחניות.
%break
נמצא, במקום שהאדם צריך להאמין, שה' ברא את העולם בבחינת 
טוב ומטיב, והרע שבגופו מרחק אותו מכל הטוב. דהיינו, כשבא 
ללמוד תורה, הוא לא מוציא בה שום טעם. 
%page 100
%break
וכמו כן, כשבא לעשות איזה מצוה, אינו מרגיש בזה שום טעם, משום 
שהיצר הרע שבגופו, בכח שלא נותן להאמין באמונת ה' למעלה 
מהדעת, בזה הוא מוציא לו כל טעם, שבכל דבר שהוא מתחיל לגשת 
לאיזה דבר רוחני, הוא מרגיש, 
%break
שהכל יבש בלי שום לחלוחית של חיים. והיות שהאדם התחיל את 
עבודתו, שאמרו לו, והוא מאמין בזה שאמרו לו, שהתורה היא תורת 
חיים, כמו שכתוב "כי הם חייכם ואורך ימיכם" וכמו שכתוב (תהילים 
י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים".
%break
וכשהאדם מתבונן בזה, והוא רואה, שהכל אשם הוא היצר הרע, 
ומרגיש בטוב את הרע, מה שהוא גורם לו, אז הוא מרגיש על עצמו 
את מה שכתוב (תהילים ל"ד) "רבות רעות צדיק" על עצמו, היינו עליו 
נאמר הפסוק הזה. 
%break
אז הוא מסתכל, מה שהפסוק אומר הלאה "ומכולם יצילנו ה'". אז הוא 
מתחיל לצעוק לה', שיעזור לו, כי כל, מה שעלה על מחשבתו לעשות, 
כבר עשה, ולא מועיל לו שום דבר, וכבר הוא חושב, שעליו נאמר "כל 
אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה". 
%break
ואז בא הזמן של הצלה, הצלה שה' מציל אותו מיצר הרע, עד כדי 
כך, שמהיום והלאה כבר היצר הרע נכנע אליו, ולא יכול להסיתו לשום 
דבר עבירה.
%break
ועיין בהקדמה לתע"ס (אות נ"ד) וזה לשונו, "אמנם אחר שרואה 
השי"ת, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו 
לעשות, בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השי"ת, אז עוזר לו השי"ת, 
%break
וזוכה להשגת השגחה גלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה 
שלימה, שפירושה, ששב ומתדבק בהשי"ת בכל לב נפש ומאוד, כמו 
שנמשך מאליו, מצד ההשגה של ההשגחה הגלויה".
%break
ועיין שם (באות נ"ו) וזה לשונו, "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע 
תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". וזה שכתוב, "היכי דמי תשובה", 
כלומר, מתי יהיה אדם בטוח, שזכה לתשובה שלימה. 
%break
ועל כן נתנו לו אות ברור, דהיינו, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא 
ישוב לכסלו עוד". כלומר, שזכה לגילוי פנים, שאז ישועתו יתברך עצמו 
מעידה עליו, שלא ישוב לכסלו עוד.
%break
ובזה תתורץ השאלה הד', אם הקב"ה מציל אותו מהיצר הרע, שלא 
יעשה לו רעות. ואומר הזה"ק, שענין הרעות, שהצדיק סובל, הוא בכדי 
שלא ישתתף עמו. נמצא, אם ה' מציל אותו, ורואה שלא יעשה לו 
רעות, 
%break
אם כן שוב ישתתף עמו היצר הרע, כיון שכל הסיבה שהיצר הרע 
עושה לו רעות, היא בכדי שלא ישתתף עמו. וכיון שבטלה הסיבה, הרי 
חוזר למצב הקודם. אבל לפי מה שפירשנו, שהצלת ה' הוא ענין גילוי 
פנים, עד שה' מעיד, שלא יחטא. 
%break
והרעות, שהצדיק סובל, הם בכדי שיהיה לו מקום לבקש מה', כנ"ל, 
"אם אין אחוריים אין גילוי פנים". נמצא, שבזמן שיש גילוי פנים ה', אז 
הכל כסדרן.
%page 101
%H מעוז צור ישועתי
%break
בשיר של חנוכה אנו אומרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, תיכון 
בית תפילתי, ושם תודה נזבח". השיר מתחיל בדברי שבח, כמו 
שכתוב "לך נאה לשבח". 
%break
ואח"כ מתחיל בדברי תפילה, כמו שכתוב "תיכון בית תפלתי". ואח"כ 
שוב בדברי תודה ושבח, כמו שכתוב "ושם תודה נזבח".
נמצא, שיש כאן ג' דברים, בדומה לסדר התפילה:
%break
א. הג' ראשונות של שמונה עשרה הן שבח והודאה,
ב. והג' אמצעיות הן של בקשות,
ג. והג' אחרונות הן שוב של שבח והודאה.
%break
הנה אנו מתחילים בהווה, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". היינו אנו 
מודים ומשבחים אותך על הטובות שקבלנו ממך. וזה הוא כמו שאמרו 
חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות 
ל"ב).
%break
והטעם הוא, כי מי שמאמין שהקב"ה הוא רחום וחנון, ויש לו רצון 
להטיב לבריות, אז יש מקום לתפילה. לכן מוכרחים מקודם לסדר 
שבחו של הקב"ה. זאת אומרת, שהאדם בעצמו צריך לסדר שבחו של 
מקום. 
%break
אין הכוונה שהקב"ה יראה, שהאדם משבח אותו. כי אין הקב"ה נצרך 
לבריות. אלא שהאדם בעצמו הוא יראה את שבחו של הקב"ה. ואח"כ 
הוא יכול לבקש ממנו, שיעזור גם לו, כיון שמדרכו להטיב לנבראיו.
%break
לכן, לאחר שאמר "לך נאה לשבח", באה אז התפלה, שאומרים "תיכון 
בית תפלתי". ומהו "בית תפלתי". פירושו הוא, כמו שכתוב 
"והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי". 
%break
"הר קדשי", הר מלשון הרהורים. היינו, שיביא להם מחשבות של 
קדושה, שכל ההרהורים שלהם יהיו רק מקדושה.
%break
"ושמחתים בבית תפלתי", זהו לבו של אדם, שיהיה שם מקום 
להשראת השכינה. כי השכינה נקראת "תפלה", כידוע שמלכות 
נקראת "תפלה", כמו שכתוב "ואני תפלה". 
%break
ולאחר ש"תיכון בית תפלתי", אח"כ "ושם תודה נזבח". נמצא, 
שמקודם הוא שבח, ואח"כ תפלה, ואח"כ עוד הפעם תודה ושבח, 
כדוגמת סדר התפלה, שבסוף גומרים עם שבח והודיה.
%break
אבל מה האדם יכול לעשות, שהוא רוצה להתחיל בשבח ולבו סגור, 
ומרגיש מלא חסרונות, ואינו יכול לפתוח את פיו לומר שיר ושבחה. אז 
העצה היא ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהכל "חסדים מכוסים". 
%break
היינו שיאמר, שהכל הוא חסד, רק שמכוסה ממנו, מסיבת שהוא עוד 
לא מוכשר לראות את הטוב והעונג, מה שהבורא הכין לבריותיו.
%break
ולאחר שסידר את שבחו של מקום, היינו שהוא מאמין למעלה 
מהדעת, שהכל הוא טוב וחסד, אז הוא צריך להתפלל, שה' יתקן את 
לבו, שיהיה "בית תפלתי", שפירושו, שיתגלה שם החסדי ה', שזה 
נקרא "חסדים מגולים". ואז "ושם תודה נזבח". 
%break
זאת אומרת, שיתן תודה על מה שזכה לזבוח את הכלי קבלה. וזה 
נקרא "ושם תודה, נזבח", היינו על מה שזכה לזבוח את הרצון לקבל 
שלו, ובמקומה בא רצון להשפיע, שזה נקרא "מקום המקדש".
%break
אבל העיקר הוא, שהאדם צריך ראשית כל, שיהיה לו רצון לזבח את 
הרצון לקבל. והיות שהרצון לקבל הוא כל עיקרו של הנברא, לכן 
הנברא אוהב אותו, וקשה לו מאוד, שיבין שצריכים לבטלו, אחרת אי 
אפשר לזכות לשום דבר רוחני. 
%break
והנה בגשמיות אנו רואים, שיש לאדם רצון וחסרון, מה שנוגע לו, 
הבאה מצד פנימיות גופו. ויש רצון, שאדם רוכש אותו מצד חיצוניותו, 
היינו מבחינתו עצמו. 
%break
זאת אומרת, אם לא היו אנשים מבחוץ, שיולידו לו את החסרון הזה, 
אז האדם לא היה אף פעם מרגיש, שחסר לו זה. רק אנשים מבחוץ 
הם מולידים לו את החסרון הזה.
%break
%page 102
למשל אדם מצד עצמו, אפילו שאין בסביבתו אנשים אחרים, יש לו 
מצד עצמו חסרון לאכילה, ושתיה, ושינה, וכדומה. אבל אם יש אנשים 
בסביבתו, אז יש ענין של בושה, מה שאחרים מחייבים אותו. הוא 
מוכרח לאכול ולשתות, מה שאנשים מבחוץ מחייבים אותו. 
%break
וכן ענין זה ניכר בעיקר בהלבשה, שאדם בבית הוא הולך מלובש במה 
שנח לו. מה שאין כן כשהולך בין אנשים, הוא מוכרח ללכת מלובש 
כפי שאחרים מבינים. ואין לו בחירה, מטעם שענין בושה מחייב אותו 
ללכת לפי טעמם.
%break
כן אותו ענין ברוחניות. יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת 
אומרת, אפילו כשהוא יהיה יחידי, ואין לו שום אנשים מבחוץ, שיתפעל 
מהם, לקבל מהם איזה רצון, אלא מצד עצמו קבל התעוררות וחושק 
להיות עובד ה'. 
%break
אבל הרצון שיש לו מצד עצמו, בטח שהוא לא כל כך גדול, שלא 
יצטרך להגדיל את הרצון הזה, שיכול לפעול עמו, בכדי להשיג את 
המטרה הרוחנית. 
%break
אי לזאת יש עצה, כמו בגשמיות, היינו להגדיל את הרצון הזה על ידי 
אנשים שמבחוץ, שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם.
%break
וזהו ע"י זה שהוא מתחבר לאנשים, שהוא רואה, שיש גם להם צורך 
לרוחניות. והרצון שיש לאלו אנשים שמבחוץ, הם מולידים לו גם רצון, 
שע"י זה הוא מקבל רצון גדול לרוחניות. 
%break
זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו, הוא מקבל רצון על 
רוחניות, מה שהם מולידים לו. ואז הוא משיג רצון גדול, שיוכל לבוא 
להמטרה.
%break
וזה ענין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו 
רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי 
אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים. 
%break
אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק 
את עצמם, את היסוד של עבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או 
לקבל. וכן לראות, אם הם עושים מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, 
שהיא הדרך רק להשפיע.
%break
כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. 
זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו 
את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, 
אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. 
%break
לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם 
מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, 
בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו.
%break
וכנגד זה יש כח מבחוץ, שאסור לקבל ממנו שום סיוע, אף על פי 
שהכח הזה, שהוא יכול לקבל מבחוץ, יתן לו חומרי דלק לעבודה. ועל 
הכח הזה צריכים מאוד להיזהר, שלא לקבלו. וצריכים שמירה יתירה, 
מטעם שהגוף נוטה דוקא לקבל כח לעבודה מאנשים מבחוץ. 
%break
והוא בא לאדם, כשהוא שומע, כשאומרים עליו, למשל, שהוא איש 
בעל מדות, או תלמיד חכם, או איש בעל יראת שמים. או שאומרים 
עליו, שהוא איש מבקש את האמת. 
%break
ובזמן שהאדם שומע אלו הדברים, אז הדברים האלו, שהוא שומע, 
שמחשיבים את עבודתו, זה נותן לו כח לעבודה, היות שמקבל כבוד 
עבור עבודתו.
%break
ואז הוא לא צריך לבחינת אמונה למעלה מהדעת ולכח השפעה, שה' 
יעזור לו, שזה יהיה החומרי דלק שלו. אלא הוא מקבל חומרי דלק 
מהחיצונים. היינו, החיצונים מחייבים אותו לעסוק בתורה ומצות. 
%break
וזה ענין של הצנע לכת, שאחד מהטעמים הוא, בכדי שלא תהיה 
יניקה להחיצונים. לכן האדם צריך ללכת בהצנע לכת, כמו שכתוב 
"והצנע לכת עם ה' אלקיך".
%break
כי "החיצונים" פירושו אנשים, שהם מחוץ ממנו. הם יונקים מעבודתו, 
בזה, שאח"כ, היינו לאחר שהוא שומע שמכבדים אותו, כבר הוא לומד 
עבור החיצונים ולא בשביל ה'. 
%break
כי הוא כבר לא נצרך, שה' יקרב אותו לעבודתו. כי עכשיו הוא בעל 
עבודה, מטעם שאנשים מבחוץ נותנים לו חומרי דלק, שילמד ויעבוד 
בשבילם, היינו בשביל, שהם מחייבים אותו שיעבוד. 
%break
%page 103
ולא ה' מחייב אותו, שיעבוד בשבילו. אלא אחרים מחייבים אותו 
לעבוד בשבילם. היינו, בכדי שהם יתנו לו כבוד, וכדומה.
%break
ונמצא, שזה דומה, שהוא עובד בשביל "אל זר". זאת אומרת, שהם 
מצווים אותו לעבוד עם תמורת הכבוד וכדומה, שהם יתנו לו תמורת 
זה, שהוא יעסוק בתורה ומצות. 
%break
פירוש הדבר, במקרה שהם לא ידעו מעבודתו, והוא לא רואה, שיש מי 
שהוא רואה ועוסק בתורה, אז אין לו מי שיחייב אותו עבודה. וזה 
נקרא "אחיזת החיצונים". ומשום זה האדם צריך לעבוד בהצנע לכת.
%break
אולם בזה שהוא עובד בהצנע לכת, עוד לא מספיק. הגם שזה נכון, 
שעכשיו רק הבורא הוא המחייב אותו לעבוד עבודת הקודש. אבל 
צריך להיות עוד דבר, היינו שהאדם צריך לעבוד שלא בעל מנת לקבל 
פרס. 
%break
וזהו ענין אחר לגמרי, מטעם שזהו נגד הטבע שלנו. כי האדם נברא 
בטבע, הנקרא "רצון לקבל". והוא צריך עכשיו לעבוד רק בעבודה 
דלהשפיע, ולא לקבל לעצמו כלום.
%break
ולזה צריכים לחפש חברה, שכל אחד מהם הוא בדעה כזאת, 
שצריכים לעבוד להשפיע. וכח הזה הוא כח קטן אצל אדם. לכן הוא 
צריך לחפש אנשים, שגם הם מחפשים כוחות כאלו. 
%break
וע"י התחברותם יחד, אז כל אחד יכול לקבל כח מהשני, שרק זה חסר 
לו. וה' ישלח עזרה ממרום, שנוכל ללכת בדרך של השפעה.
%page 104
%H אני ראשון ואני אחרון
%break
הנה הפסוק אומר "אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלקים". ידוע 
דסדר העבודה, על דרך להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', היא 
עבודה בעמ"נ להשפיע. 
%break
אבל לפי מה שהאדם קיבל סדר העבודה מבחינת החינוך, הוא דוקא 
שלא לשמה, כמו שאמר הרמב"ם, (הלכות תשובה, פרק י') וזה לשונו 
"ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, 
שמתוך שלא לשמה בא לשמה. 
%break
לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין 
מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן, 
ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט. 
%break
ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו, וידעוהו, ויעבדוהו 
מאהבה", עד כאן לשונו.
%break
אי לזאת, כשאדם רוצה ללכת בדרך להגיע להמטרה, שהיא דביקות 
בה', שענינו הוא, לכוון, שהכל יהיה בעמ"נ להשפיע, אז הוא צריך 
מקודם לקבל חסרון, היינו שלא מוצא סיפוק בעבודה דשלא לשמה.
%break
אז הוא מתחיל לחפש סדר אחר בעבודה. כי במה שהיה רגיל עד 
עכשיו לעסוק בתורה ומצות, היה על תשתית של רצון לקבל, המכונה 
"שלא לשמה". 
%break
ועכשיו, שהוא צריך להחליף את כל היסוד שלו, שעל יסוד הזה היה 
בונה את כל סדר החיים שלו, זה תלוי בשיעור, שהמצב דשלא לשמה, 
שהוא רואה, שדרך זו לא נכונה, ואינה נותנת לו מנוחה. ולא ינוח ולא 
ישקוט, עד שיצא ממצב זה למצב דלשמה.
%break
אבל מי נותן לו להרגיש, בזמן שהוא נמצא במצב דשלא לשמה, שעוד 
זה לא הדרך הנכונה, ועוד הוא נמצא מרוחק מדביקות ה'. בו בזמן 
שהוא מסתכל על הכלל, שכל הכלל הולכים בתלם הזה, ולמה הוא 
צריך להיות יוצא דופן. 
%break
ועוד קשה לו, בזמן שהוא מסתכל על הכלל, הוא רואה אנשים, שהם 
יותר כשרוניים, והם יותר בעל עבודה ממנו.
%break
והם מסתפקים מסדר העבודה, שקבלו בזמן היותם קטנים, שאז 
המדריכים לימדו אותם לעבוד רק בשלא לשמה, כנ"ל בדברי הרמב"ם 
ז"ל. ואז הוא רואה על עצמו, הגם ש"צרת רבים חצי נחמה", אבל הוא 
לא יכול להשלים עם המצב דשלא לשמה. 
%break
אז באה השאלה, אם באמת שהוא פחות כשרוני ופחות בעל עבודה. 
ומאין בא לו זה, שהמצב דשלא לשמה אינו נותן לו מנוחה.
%break
על זה באה התשובה: "אני ראשון". היינו, שהבורא נתן לו את החסרון 
הזה, שלא תהיה לו היכולת להמשיך בדרך זו. ולא יחשוב האדם, 
שזה השיג מחכמתו עצמו. 
%break
אלא, אומר הקב"ה "אני ראשון. זאת אומרת, אני נתתי לך את 
הדחיפה הראשונה, שתתחיל ללכת על הדרך האמת. בזה שעשיתי 
לך חסרון, שתרגיש, שאתה בעל חסרון מבחינת האמת".
%break
ואז מתחילה העבודה, שמתחיל לצפות להגיע למצב, שידחה אהבה 
עצמית, וכל מעשיו יהיו אך ורק בעמ"נ להשפיע. ואז עליו להקדיש לכך 
את כל המחשבה והמשאבים, העומדים לרשותו, בסוד "כל אשר בידך 
ובכוחך לעשות, עשה".
%break
ואח"כ, כשהוא זוכה לדביקות ה', אז הוא חושב, שעל ידי יגיעתו 
בתורה ומצות, ובהתגברות על אהבה עצמית שלו. והוא חושב, שזכה 
לזה רק על ידי העבודה שלו, שהיתה לו התמדה גדולה, 
%break
ורק הוא, היה לו הכח לנצל עד תום, האפשרות שיש לנצל, עשה לו 
החיל הזה, שזכה למה שזכה.
%break
על זה אומר הפסוק "ואני אחרון. היינו, כמו שאני הייתי הראשון, 
שנתתי לך את החסרון, כנ"ל. כמו כן, אני אחרון. זאת אומרת, אני 
נתתי לך המילוי להחסרון". כי החסרון נקרא "הכלי", והמילוי נקרא 
"האור". 
%break
%page 105
והיות שאין אור בלי כלי, לכן מקודם מתחילים לעשות את הכלי, ואח"כ 
נותנים השפע לתוך הכלי. לכן הבורא נתן קודם כל הכלי, שזה נקרא 
"אני ראשון". ואח"כ נתן השפע, שזה נקרא "אני אחרון".
%break
ובזה נבין את השינוי, שיש בין עבודה, שהפועל עובד בעבודה גשמית, 
באיזה בית חרושת, לבין פועל שעובד עבודה רוחנית. שמסדר העולם 
הוא, כי פועל שאינו עובד, אינו מקבל שכר. אבל עונש הוא לא מקבל, 
אם הוא לא עובד.
%break
מה שאין כן עבודה רוחנית. מי שלא עובד, היינו מי שלא מקיים חס 
ושלום תורה ומצות, הוא מקבל עונש, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק 
ה') וזה לשונו "בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, 
והלא במאמר אחד יכול להבראות. 
%break
אלא להיפרע מן הרשעים, שמאבדין את העולם, שנברא בעשרה 
מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקימין את העולם, שנברא 
בעשרה מאמרות".
%break
וכבר נתבאר זה במאמרים הקודמים, ותמצית הענין הוא, שענין 
"להיפרע מהרשעים" הוא, שיהיו היסורים, מה שיש לרשעים בחייהם. 
שפירושו הוא, כשהוא מסתכל על הרשעים של עצמו, היינו על הרצון 
לקבל שלו, 
%break
ואם הוא רואה, שכל מה שהוא עובד עבור הרצון לקבל, אין לו סיפוק 
בחיים כאלו. ובשיעור שהוא רואה ומרגיש את כל האי נעימות מהחיים 
כאלו, על ידי זה הוא מקבל כלי וחסרון לרוחניות, 
%break
משום שהאי נעימות, מה שהאדם מרגיש בחיים שלו, זה דוחף אותו 
שיחפש מקום, שיכול לקבל משם חיים.
%break
נמצא לפי זה, העונש, שהוא מקבל על מה שהוא לא הולך בדרך 
הנכונה, הוא לא נבחן כנקימה ונטירה על מה שהוא לא רוצה ללכת 
בדרך ה', הנקרא, שצריכים לעבוד לשם שמים, אלא להיפך, זה סיוע, 
שדוחפים אותו להאושר ולהטוב.
%break
לכן יוצא, מה שהוא רואה ענין העונש, מה שיש לרשעים, הוא בעצמו 
צריך להרגיש מיסורים שיש להרשעים. וזה סוד מה שכתוב (תהילים, 
צ"ד) "אשרי הגבר, אשר תיסרהו ה'". 
%break
שפירושו הוא, היסורים, שהוא מרגיש, כשהוא הולך בדרך הלא נכונה, 
זה נקרא שהקב"ה נותן לו כלי, כנ"ל, שזהו "אני ראשון".
%break
אבל לא לכולם הוא נותן להרגיש יסורים, בזמן שהולכים בדרך דשלא 
לשמה. אלא רק "את אשר יאהב ה', יוכיח". שזה נקרא, שמרגיש טעם 
של הרשעים, שמשוקעים באהבה עצמית. וזה דוחף אותו מדרך 
השקר לדרך האמת.
%break
היוצא מזה, שבגשמיות, שפועל לא עובד, אינו מקבל שכר, אבל עונש 
לא נותנים לו על זה שלא רוצה לעבוד. 
%break
מה שאין כן ברוחניות, שהתעצל בעבודה, מקבל עונש, כמו שאמרו 
חז"ל "להיפרע מן הרשעים", ששם לא נכנס בגדר שמענישים אותו, 
אלא שמעלים אותו ללכת בדרך הנכונה. לא נבחן זה לעונש, אלא זה 
נבחן לתיקון. זאת אומרת, שיש ב' אופני התיקון:
%break
א. דרך התורה,
ב. דרך יסורים.
אבל זה לא נקרא "עונש", אלא זה נקרא "תיקון". והתיקון בא לו על 
ידי יסורים.
%break
ואח"כ כשכבר יש לו כלי, הנקרא "כלי דהשפעה", במקום שהיה לו 
מקודם רק רצון לקבלה עצמית, מקבל עכשיו רצון, היינו שהוא מצפה 
לה', שיתן לו את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע". 
%break
וכשיש לו הכלי דרצון להשפיע, אז הוא זוכה להטוב והאושר, שהיה 
במחשבת הבריאה, שהיא נקראת "להטיב לנבראיו". וזהו כנ"ל "אני 
אחרון", שהכוונה על המילוי. שמה שהיה חסר לו מקודם, הוא ממלא 
עכשיו את כל חסרונותיו.
%break
אבל זהו רק מבחינת השגחה פרטית. זאת אומרת, האדם מצד עצמו 
הוא צריך לומר, שהכל תלוי בו, כי רק לפי ערך התגברותו בעבודה, 
הוא יכול לזכות להמטרה, שבשבילה הוא נברא. 
%break
וזהו נקרא, שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש. ויחד עם זה, לאחר 
שעשה את עבודתו, הוא צריך לומר, שהכל הוא בהשגחה פרטית, 
כנ"ל בפירוש "אני ראשון ואני אחרון".
%break
%page 106
וענין זה, שהאדם יגיע להמטרה, הוא צריך לדעת, כי העיקר הוא, 
שהוא צריך להגיע לכוון כל מעשיו ומחשבותיו, שיהיו לשמה, כמו 
שכתוב "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו". 
%break
ויש להבין במה שכתוב "כל הנקרא בשמי בראתיו", וכי מי שלא 
"הנקרא בשמי", לא ברא הקב"ה לכבודו. וכמו כן יש להבין, מהו 
הפירוש של "הנקרא בשמי".
%break
ויש לפרש "הנקרא בשמי", היינו שהוא מתייחס אליו יתברך, כמו 
שכתוב "ישראל עמך", או "עמו ישראל", שהכוונה היא, שהוא מתייחס 
אל ה'. אז הוא צריך להיות בהשתוות הצורה לה', 
%break
כמו שכתוב "מהו רחום, אף אתה רחום", שכוונתו הוא רק להשפיע 
לה', שכל מעשיו הם רק למען כבודו יתברך, ואינו דואג לתועלת עצמו.
%break
ובזה נפרש "כל, הנקרא בשמי". זאת אומרת, מי מתייחס אלי. אלו 
אנשים, שאומרים, שכל הבריאה הוא רק בראה לכבודו יתברך, ולא 
לתועלת עצמו, אז הוא יכול לייחס את עצמו אלי, 
%break
והוא נכנס בכלל, הנקרא "עמו ישראל", או "ישראל". ואז הוא יכול 
להרגיש את מה שכתוב "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
%break
היוצא מזה, שהאדם צריך לקבל חסרון, שירגיש, שהוא זקוק, שה' 
יעזור להגיע "שכל מעשיו יהיו לשם שמים". ואז מתחיל סדר העבודה 
דלשמה. ואז זוכה לדברים, כדברי רבי מאיר.
%page 107
%H ויסב חזקיהו פניו אל הקיר
%break
בזהר (ויחי דף ק"כ אות שפ"ו) "רבי יהודה פתח ואמר, ויסב חזקיהו 
פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה'". וזה לשונו שם בהסולם, "הנה שלא 
יתפלל אדם אלא סמוך לקיר, ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, 
שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר".
%break
ויש להבין מה זה "קיר", שצריכים להתפלל סמוך לקיר. וכמו כן, מה זו 
"חציצה", שאומר, שאסור להיות דבר שחוצץ. (ובאות שצ"ב) מפרש 
הזהר שם ובהסולם, "קיר זה הוא אדון כל הארץ, וזהו השכינה".
%break
ולפי זה יש לפרש מה שאומר, שצריכים להתפלל סמוך לקיר, היינו 
סמוך להשכינה. אולם עוד לא ידוע, מהו שיעור של הסמוך לקיר. אז 
הוא מפרש, שלא יהיה דבר חוצץ בינו להקיר. 
%break
לכן יש לפרש את ענין חציצה, כמו בטבילה, ובנטילת ידים, וכמו 
בארבע מינים, שקושרין את הלולב הדסים והערבות עם עלה של 
לולב, מפני שהוא מאותו מין.
%break
נמצא, שענין חציצה בינו לבין הקיר הוא, כמו שהשכינה היא 
המשפיעה להתחתונים, כן האדם צריך לראות לסלק את כח הקבלה, 
ושכל חשקו ורצונו יהיה אך ורק להשפיע לה'. אז נקרא זה קירוב 
וסמוך לקיר.
%break
אך קודם כל עלינו לדעת, ומחובתינו להשתדל, ולהבין באפס מה כפי 
קט שכלינו, על מה אנו צריכים להתפלל, היינו על איזה חסרון אנו 
צריכים להחשיב, ולומר, שזה הוא עיקר מה שחסר לנו. ובאם נוכל 
למלא את החסרון הזה, כבר לא יחסר לנו שום דבר.
%break
הנה ידוע, שעיקר התפלה על שכינתא בגלותא. אבל גם זה צריך 
פירוש. ובהרבה מקומות כתוב, שעיקר מה שאנו צריכים להתפלל, 
הוא לאקמא שכינתא מעפרא. ויש על זה הרבה פירושים. ומה שאנו 
יכולים קצת להבין, היא מלכות שמים. 
%break
וזהו מה שהאדם מקבל על עצמו, שאין לו שום דבר בעולם, שזה יהיה 
תכליתו, רק לשמש את המלך שלא על מנת לקבל פרס, שע"י זה הוא 
יזכה לדביקות ה', ותהיה לו אז היכולת להנות להמלך, 
%break
על דרך "מהו רחום אף אתה רחום", ויהיה מוכשר אז לקיים את 
מחשבת הבריאה שהיא בבחינת להטיב לנבראיו.
%break
אולם בחינה, הנקראת "להשפיע נחת רוח להבורא יתברך", אינה 
לוקחת מקום אצל הנבראים, בו בזמן שהם נולדו עם רצון לקבל. 
ובעבור זה, אין בכלל מושג של להשפיע מובן להם. וזה דומה לדבר 
המונח בעפר, ואין איש שם על לב, שכדאי להרים אותו. 
%break
וזה נקרא "שכינתא בעפרא". וזהו כמו שכתוב (בסליחות של שלוש 
עשרה מידות) "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה 
בנויה, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה".
%break
ו"עיר" פירושו כמו שכתוב (קוהלת ט') "עיר קטנה ואנשים בה מעט". 
ומפרש אבן עזרא וזה לשונו, המפורשים הקדמונים אמרו, כי זה על 
דרך משל "עיר קטנה" גופו של אדם, ו"אנשים בה מעט" בעלי כח 
התולדות, משרתי הנפש.
%break
לכן גם כאן צריכים לפרש "עיר אלקים", היינו בזמן שהגוף רוצה, 
שישכון בתוכו אלקים, בגוף הזה, אז כל האברים מתנגדים לזה. 
ועבודה דלהשפיע, היינו לעבוד לשם שמים, עבודה זו היא בתכלית 
השפלות, ויש בעבודה זו טעם של עפר. 
%break
וכמו שכתוב בקללת הנחש (בראשית ג') "ארור אתה מכל הבהמה, 
ומכל חית השדה, על גחונך תלך, ועפר תאכל כל ימי חייך", שפירושו, 
שכל מה שיאכל, יהיה לו טעם עפר.
%break
כמו כן כאן, בזמן שאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלשם שמים, ואינו 
רואה מה שיצמח מזה איזה טובת הנאה לאהבה עצמית, אז העבודה 
הזו היא בשפלות, וכל מה שהוא עושה, הוא מרגיש בעבודה זו טעם 
עפר. 
%break
%page 108
וזה נקרא "עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה". זאת אומרת, אם 
יש חציצה בינו לבין השכינה, היינו אם עבודתו בנויה על בסיס של 
אהבה עצמית, הוא חושב על עצמו, שהוא ברום של מעלות השלמות.
%break
מה שאין כן, כשהוא רוצה להעביר את החציצה, שיש בינו לבין הקיר 
כנ"ל, אלא רוצה שהעבודה שלו תהיה על בסיס דלהשפיע, אז הוא 
מרגיש את עצמו, שהוא נמצא בשאול תחתיה, 
%break
כי לא רואה בעבודה זו, שיהיה לו מה לקבל עבור הרצון לקבל שלו, 
אז כל האברים מתנגדים לעבודה זו.
%break
ועכשיו נבין על מה אנו צריכים להתפלל. כי עיקר התפילה צריכה 
להיות על מה שהשכינה היא בעפרא. זאת אומרת, שעבודה בשביל 
להשפיע לה', היא עבודה שפלה ובזויה, ואנו מבקשים מה', שהוא 
יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו.
%break
ועל זה אנו מבקשים, כמו שכתוב (תהילים קי"ג) "מקימי מעפר דל, 
מאשפות ירים אביון", כידוע, שהשכינה הקדושה נקראת "עניה ודלה", 
כמו שכתוב בזהר, "והיא מונחת בעפר, מאשפות ירים אביון" הכוונה 
על אלו שרוצים להידבק בה, 
%break
והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות, 
שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה. אז הם מבקשים לה', שהוא ירים אותם.
%break
ובמקום שהעבודה, שהגוף מסכים, שהיא על בסיס של רצון לקבל, 
שמבחינת להשפיע אין להם שום מושג, אז עבודתם היא בבחינת 
גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה', ואחרים הם בתכלית השפלות, 
שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים.
%break
מה שאין כן אלו שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים להגיע לבחינת 
להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים, ש"אלמלא הקב"ה 
עוזרו אינו יכול לו". אם כן אין הם רואים אצלם שום מעלה יתירה, 
יותר מעל אחרים. 
%break
ואלו אנשים נקראים "שפלים", משום שהם רוצים להתחבר לבחינת 
השפעה, שהיא בחינת שפלות. וזהו טעם נוסף שנקראים שפלים.
%break
אז הם יכולים לומר מה שכתוב "רם ה' גדול ונורא, משפיל גאים עדי 
ארץ, ומגביה שפלים, עדי מרום", שאז הם אומרים, מה שהיה מקודם 
בשפלות, הוא עכשיו רם ונשא גדול ונורא, בזה שמרגישים עכשיו, 
%break
מה שהיה מקודם בחינת עבודה באהבה עצמית, שהיא בחינת גאות, 
שהיו מרגישים בחינת גאוה בעבודה כזאת, נעשה עכשיו בחינת 
שפלות, כי הם מתביישים לעבוד בשביל אהבה עצמית.
%break
אבל מי נתן להם הכח הזה, שירגישו כך. הלא הקב"ה נתן להם. לכן 
האדם אומר אז "משפיל גאים עדי ארץ". והעבודה דלהשפיע, שהיתה 
מקודם בשפלות, 
%break
נעשית עכשיו אצלו עבודה דלהשפיע ברום המעלות. ומי עשה לו זאת, 
רק הקב"ה, אז האדם אומר "ומגביה שפלים עדי מרום".
%break
וענין שכינתא בגלותא, הכוונה, שהאדם צריך להרגיש שהיא בגלותא, 
שפירושו הוא, היות שאדם נקרא "עולם קטן", שהוא כלול משבעים 
אומות, ובחינת ישראל שבו היא בגלות, 
%break
היינו שהעם ישראל (שבו) משועבד לאומות העולם שבו, ואין להם 
לעשות שום דבר לטובתם, אלא רק עבור אומות העולם, שעם ישראל 
נקרא בחינת ישר-אל, שהוא רוצה להשפיע להבורא, והם רוצים 
לעבוד בעל מנת לקבל, שזה נקרא אומות העולם.
%break
ולפי זה יש לפרש "ישראל שגלו", היינו אם ישראל נמצאים בגלות, 
שאינם יכולים לעשות שום דבר לבחינת ישר-אל, "שכינה עמהם", 
שגם היא בגלות, כאילו אינה יכולה לשלוט עליהם, כי, כביכול, שהם 
שולטים עליה. 
%break
וזהו שאמר דוד המלך (תהילים קט"ו) "לא לנו ה', כי לשמך תן כבוד, 
על חסדך על אמתך, למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם, ואלקינו 
בשמים, כל אשר חפץ עשה".
%break
ולפי הנ"ל יש לפרש, שאנו מבקשים לה', שיעזור לנו לצאת מהגלות, 
שזה שאומרים "לא לנו" הכוונה על הרצון לקבל שלנו. זאת אומרת, 
שאנו רוצים, שהמחשבות והרצונות והמעשים לא יהיו עבור הרצון 
לקבל שלנו, שזה נקרא, שכל החשיבות היא לאומות העולם.
%break
%page 109
אלא "לשמך תן כבוד", שלא תהיה שכינתא בגלותא ושתהיה בבחינת 
עפר, אלא שיהיה מגולה הכבוד שמים, שזה נקרא, ש"יתגדל ויתקדש 
שמיה רבה". וזה ענין "למה יאמרו הגויים", היינו אומות העולם 
שבתוך אדם, שהם נקראים "גויים". 
%break
ומה הם אומרים, "איה נא אלקיהם", היינו שהם מתנגדים לאמונת 
ישראל, שעבודתם היא במוחא וליבא, שכל עבודתם (של גויים) היא 
בתוך הדעת.
%break
אבל "אלקינו בשמים", היינו שדוקא למעלה מהדעת הנקרא "שמים", 
שהוא למעלה משכלנו. ולמה עשה (ה') שעבודה שלנו תהיה למעלה 
מהדעת. אין אנו אומרים, שאינו יכול לעשות אחרת, אלא "כל אשר 
חפץ עשה", והוא הבין, שעל ידי עבודה למעלה מהדעת, 
%break
היא דרך יותר צלחה להגיע להמטרה, שנוכל לקבל את הטוב והעונג 
ויחד עם זה ישארו בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו.
%break
ויש לפרש "על חסדך על אמתך", שאנו מתפללים לה' "כי לשמך תן 
כבוד". "על חסדך" הכוונה, שמידת החסד ישפע לנו, שיהיה לנו הכח 
ללכת במידת החסד, הנקרא כלים דהשפעה, שבזה שיהיה לנו 
השתוות הצורה. 
%break
אז נוכל אח"כ לקבל את הטוב והעונג, שזה נקרא מידת האמת, כמו 
שמפורש בתלמוד עשר ספירות (חלק י"ג דף א', תי"ט ובאו"פ שם) 
וזה לשונו, "לכן נקרא גילוי השגחתו בשם "ואמת", 
%break
כי הוא אמיתיות הרצון שלו יתברך, באים רק לגלות אמיתיות הזו 
שבהשגחתו, שהוא להטיב לנבראיו, ולפיכך נקרא תיקון הזה בז"א 
בשם "ואמת". וזה הפירוש "על אמיתך".
%page 110
%H וכאשר יענו אותו
%break
הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני 
ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", 
היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". 
%break
נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי 
שיש מקודם התשתית של עינויים.
%break
ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא 
מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח 
מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי 
עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.
%break
זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, 
והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל 
איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר 
זה. 
%break
והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר 
"טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם 
אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, 
%break
למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך 
היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.
%break
לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו 
מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין 
חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי 
עייפות.
%break
לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים 
אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא 
לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא 
בחינת מצרים, 
%break
כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", 
שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, 
זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת 
לבחינתה.
%break
וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם 
ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות 
מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, 
%break
כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל 
אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".
%break
ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל 
האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו 
היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, 
%break
לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום 
זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":
%break
א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד 
היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, 
רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו 
לעשות שום דבר לשם שמים, 
%break
שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת 
רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו 
רוצים קצת אחיזה ברוחניות.
%break
ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה 
שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא 
לרמז "מן העבודה" השני. 
%break
נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת 
מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת 
להשפיע.
%break
%page 111
הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר 
רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל 
זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של 
ישראל. 
%break
כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני 
ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה 
שעה לא נענו בצעקתם".
%break
ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של 
מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי 
(באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית 
ישראל במצרים, 
%break
דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך 
מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. 
ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", 
%break
כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר 
שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".
%break
והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" 
(דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע 
לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. 
%break
ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי 
הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא 
בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).
%break
וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, 
שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל 
"לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות 
מטרם שמקבל השכר, 
%break
היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה 
שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת 
לקבל לתוכה מילוי.
%break
ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם 
הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, 
היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. 
%break
ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר 
דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.
%break
וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא 
מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו 
יותר, שהוא משתוקק להם. 
%break
נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם 
בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד 
לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".
%break
אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, 
על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, 
שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.
%break
אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי 
בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא 
להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. 
%break
זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא 
הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער 
על זה שהוא מרוחק מה', 
%break
אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים 
את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש 
בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.
%break
אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את 
עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין 
את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה 
שנתרחק מה', 
%break
לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה 
לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. 
ואז הוא נמצא במבוכה.
%break
%page 112
ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל 
שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, 
ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, 
שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, 
%break
אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל 
לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק 
לרפואת הנפש.
%break
ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו 
להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום 
דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.
%break
ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, 
ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש 
אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, 
%break
או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, 
לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.
%break
ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות 
עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא 
הוא לא מקבל מהם שום השפעה.
%break
מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם 
והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא 
אזלא עניותא", 
%break
לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, 
באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל 
החברה שלו.
%break
ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ 
גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. 
וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, 
ושמע תפילתם. 
%break
נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, 
אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.
%break
ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על 
פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, 
כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, 
%break
שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו 
שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).
%break
היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, 
שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות 
ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. 
%break
אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, 
שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים 
בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל.
%page 113
%H וידעת היום והשבות אל לבבך
%break
בזהר וארא (דף כ"ט אות פ"ט ובהסולם) כתוב שם, "פתח רבי אלעזר 
ואמר "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הוי' הוא האלקים". שואל, 
מקרא זה היה צריך לומר "וידעת היום, כי הוי' הוא האלקים" ולבסוף 
"והשבות אל לבבך", 
%break
כי הידיעה שה' הוא האלקים מכשירו להשיב אל הלב. ומשיב, אלא 
אמר משה, אם אתה רוצה לעמוד על זה ולדעת "כי ה' הוא האלקים", 
אז "והשבות אל לבבך". 
%break
הרי שאין לדעת "כי ה' הוא האלקים" אלא על ידי "והשבות אל לבבך". 
לכן הקדים הכתוב "והשבות אל לבבך", לדעת על ידו את הדבר "שה' 
הוא האלקים", עד כאן לשונו.
%break
ויש לפרש את זה על דרך העבודה. דסדר העבודה הוא לא כמו 
שהשכל מחייב, כדעת אומות העולם, מקודם "נשמע" ואח"כ "נעשה". 
אלא מקודם "נעשה" ואח"כ "נשמע", כמו שאמרו ישראל "נעשה 
ונשמע", 
%break
כי חז"ל אמרו (שבת פ"ח) "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, 
יצאה בת קול ואמרה להן "מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת 
משתמשין בו". משמע, שבזה שאמרו "נעשה ונשמע", בזה הם דומים 
למלאכי השרת, ולא לבני אדם. ויש להבין מהו הטעם.
%break
הנה מלאך נקרא שליח. ובזה יש ב' בחינות מלאכים:
%break
א. שאינו חשוב לו מה שהמשלח אומר לו לעשות, ומה הוא עצם 
המעשה לא מעניין לו. כדוגמת מי שנותן איזו חבילה למי שהוא, 
שימסור להשני, לא מעניין מה שיש בחבילה, ומה הקשר בין המשלח 
את החפץ, לשליח. 
%break
אלא אם הוא רוצה למלאות את הציווי של המשלח, הוא עושה את 
הדבר בחפץ לב. ובטח שהשליח מקבל איזה שכר תמורת העשיה. 
וזה נקרא, הוא משמש את הרב על מנת לקבל פרס.
%break
ב. ויש לפעמים, אם המשלח הוא אדם חשוב, אז השכר שלו הוא, 
במה שזכה לשמש את הרב. והוא לא צריך לשום תמורה, המכונה 
פרס. נמצא, שהשליח אין לו שום ענין וצורך לדעת הקשר שיש בין 
המשלח, ששולח חפץ, להמקבל החפץ. 
%break
וכמו כן אין לו צורך לדעת מהו החפץ, היינו מה יש בהחבילה הזו, מה 
שהוא מקבל מהשולח, להוביל את החפץ לפלוני אלמוני.
%break
וזה ענין "נעשה". כמו שליח, ולא מעניין לנו שום דבר. כי אנו רוצים 
לשמש את המלך, שתהיה לו הנאה. והנאה שלנו היא בזה, שהוא 
נותן לנו אפשרות לשמש אותו. וזה הוא בחינת מלאך, היינו שליח.
%break
וענין "נשמע" פירושו, שהוא כבר שומע ומבין את כל הענין סביב 
סביב. זאת אומרת, שאז הוא לא נקרא מלאך שליח, אלא אז הוא 
נעשה להמקבל בעצמו את המתנה מהמשלח. ואז לא נקרא ענין זה 
"שליח ומשלח". 
%break
אלא שזה נבחן ל"מקבל ונותן", משום שהוא בעצמו יודע מה שיש 
בהחבילה זו, משום שהנותן רוצה, שהוא יקבל את החבילה, ויראה 
את החשיבות של המתנה, מה שהוא נותן לו.
%break
ולפי הנ"ל יכולים לפרש ענין "והשבות אל לבבך" הוא ענין "נעשה", 
שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. ואח"כ יכולים לזכות לבחינת 
"הויה הוא האלקים", שהוא בחינת "נשמע".
%break
ובחינת מעשה הכוונה בחינת עשיה בכח, שאין לו שום תשובה להשיב 
להגוף על מה שהוא שואל. והוא רואה מה שהגוף שואל, זוהי שאלה 
נכונה, שאין מה להשיב עליה. 
%break
ואז אין מקום לדין ודברים, כיון שהוא שואל שאלות נכונות. ואז יש רק 
תשובה אחת, שהיא למעלה מהדעת. היינו אף על פי שהגוף מתנגד 
לכל עשיות, מה שהוא רוצה לעשות לשם שמים, מכל מקום הוא צריך 
לומר "מצוה גוררת מצוה".
%break
%page 114
והיות מצוה אחת יש לו, מה שהוא מקיים אותה תמיד, שהיא מצות 
מילה. שעל מצוה זו אין הגוף יכול להתנגד. לכן, אם הוא יכול לשמוח 
עם דבר אחד, אפילו שהוא מקיים מצות ה', 
%break
ואם הוא חושב על קיום מצוה זו, שאין להגוף שום דעה על זה, ובכח 
הזה הוא יכול לעורר בעצמו שוב בחינת עשיה שלו, ולעבוד שוב 
במרץ, כמו שהיה לו קודם הירידה.
%break
אבל צריכים לדעת, כל עליה ועליה היא דבר חדש. זאת אומרת, שאין 
האדם, כשעולה, הוא עולה למצב הקודם. אלא תמיד הוא בחינה 
חדשה, כידוע, כמו שאומר האר"י ז"ל "אין יום דומה לחבירו, ואין רגע 
דומה לחברתה, ואין אדם יכול לתקן מה שיתקן חבירו".
%break
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מנחות מ"ג) "ובשעה שנכנס דוד 
לבית המרחץ, וראה עצמו עומד ערום, אמר "אוי לי שאעמוד ערום 
בלא מצות". כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו, נתיישבה דעתו. 
%break
לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר "למנצח על השמינית מזמור 
לדוד", על המילה שניתנה בשמיני".
%break
הנה "בית המרחץ" יש לפרש, כשאדם נכנס לטהר את עצמו, מצב של 
טהרה נקרא "בית המרחץ". ואז, כשמסתכל על עצמו, היינו כמה 
תורה ומצות יש לו, שיכול לומר, שעשה אותם לשם שמים, אז הוא 
רואה את עצמו ערום. 
%break
זהו על העבר. ואח"כ הוא מסתכל על ההווה. אז הוא רואה, שגם 
עכשיו הוא לא רוצה לעשות שום דבר להשפיע. וזהו שאמר "אוי לי 
שאעמוד ערום בלא מצות".
%break
"כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו, נתיישבה דעתו". משום שמצות 
מילה, לא היו לו שום מחשבות זרות, כיון שדעתו של התינוק לא 
היתה משתתפת בשעת המילה. 
%break
ועל יסוד הזה של המילה הוא מתחיל לבנות עכשיו את כל סדר 
העבודה שלו. היינו, שגם יהיה למעלה מהדעת.
%break
לאחר שיצא, אמר עליה שירה. היינו לאחר שיצא ממצבו, היינו בזמן 
העליה, שזה נקרא, שיצא מבית המרחץ, שכבר נטהר, אמר עליה 
שירה, משום שעל היסוד הזה שלמעלה מהדעת, 
%break
בנה את כל הבנין מכאן ולהלאה, היות שהמצוה הראשונה שהיתה לו, 
היתה למעלה מדעתו.
%break
ולכן יש לפרש "שראה את עצמו עומד ערום", היינו שאין לו שום רצון 
לעשות מצות. אם כן, אין לו עכשיו שום קשר עם קדושה, כיון שהגוף 
מתנגד עכשיו לכל דבר שבקדושה. 
%break
אבל כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו, שעל זה כבר אין הגוף יכול 
להתנגד, ואפילו אלו שמלו את עצמם, הגם בזמן שמלו את עצמם, 
היתה להם בחירה, אבל אז הם היו בזמן עליה, אחרת לא היו מלים 
את עצמם, ואח"כ בזמן הירידה, כבר אין להם בחירה בענין מילה.
%break
אבל בנשים, שלא שייך ענין מצות מילה בגופם, במה הם יכולים 
להתגבר. אפשר מטעם ערבות "ישראל ערבים זה לזה". 
%break
והמצוה הזו נחתמה בבשרו ממש, היינו בהגוף שלו, ולא במצוה 
מעשית, שהוא מחיצוניות גופו. "נתיישבה דעתו", היינו, שגם במצב 
ירידה כזו הוא נמצא מקושר עם המצות של הקב"ה.
%break
וזה יכול לתת לו מקום לבנות בנין דקדושה שלו, ולומר להגוף שלו, אין 
אתה יכול להביא אותי לכלל יאוש, הלא אתה רואה, שאתה מנותק 
מכל ענין תורה ומצות, ואין לך שום חשק, אם כן מה אתה חולם עוד, 
שיש מציאות, שהבורא יקרב אותך יותר מאחרים, 
%break
והלא אתה רואה, שאתה יותר גרוע מאחרים, מאין אתה מקבל חוצפה 
כזאת, שהוא יקרב אותך ללכת על דרך האמת, שהיא בחינת להשפיע 
ולא לקבל כלום, בו בזמן שאתה רואה, שאפילו לעסוק בתורה ומצות 
שלא לשמה אין הגוף שלך מסכים.
%break
ועל זה באה התשובה, שבכוונה תחילה השאיר הבורא יתברך מצוה 
בהגוף שלך, כדי שתוכל להראות, שעדיין יש דבר שמקשר אותך עם 
הבורא, היינו מצות מילה, שאין אתה יכול לבטל אותה. וזהו שיגיד "כי 
לא ידח ממנו נידח", אלא כולם יתקרבו להבורא. 
%break
לכן מזה נתיישבה דעתו, שהתחיל לבנות כל הדעת שלו על מילה 
שבבשרו. וזוהי מילה שניתנה בשמיני, כי בינה נקראת "שמיני", שהיא 
בחינת חסדים מכוסים, היינו למעלה מהדעת.
%page 115
%H ענין המשטינים
%break
בזהר (בא דף א' אות א' בהסולם) וזה לשונו, "רבי יהודה פתח ואמר, 
אשרי העם יודעי תרועה. כמה צריכים בני אדם ללכת בדרכי הקב"ה 
ולשמור מצות התורה, כדי שיזכו על ידה בעולם הבא, ולהציל אותם 
מכל המשטינים למעלה ולמטה. 
%break
כי כמו שיש משטינים בעולם למטה, כן נמצאים משטינים למעלה, 
העומדים להשטין על בני אדם", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, מה הם המשטינים למטה. בשלמא למעלה, אנו מבינים, 
אם רוצים משהו לתת להאדם, באים משטינים ומקטרגים על האדם. 
ואומרים, שלא כדאי לתת לו מה שרוצים לתת. אבל למטה, מתעוררת 
השאלה, לגבי מי הם משטינים על האדם.
%break
אלא יש לפרש, שהמשטינים באים לגבי האדם עצמו. שאם האדם 
רוצה ללכת בדרך העולה להשפיע לה', אז באים משטינים ואומרים 
לו, שהדרך דלהשפיע זה לא בשבילך, שדרך זו היא מתאימה רק 
ליחידי סגולה, שיש להם תכונות מיוחדות, בעלי כשרונות, 
%break
בעלי אמיצי לב, גבורי כח, שיש להם כוחות דהתגברות, וכדומה. אבל 
לא אתה, כי לא נמצאות בך תכונות של מורם מעם. אם כן, יותר טוב 
בשבילך "בתוך עמי אנכי יושבת", היינו ללכת בתלם של כל הכלל, ולא 
שיהיה לך רצון להיות יוצא מהכלל.
%break
לזה בא רבי יהודה ואומר לנו את הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה". 
ופירש רש"י, שיודעים לרצות את בוראם. ובמה מרצין אותו. שישפיע 
להם שפע. על זה מפרש רבי יהודה, ש"צריכים ללכת בדרכי הקב"ה, 
ולשמור מצות התורה". 
%break
ויש להבין, מהם "דרכי הקב"ה". על זה בא הכתוב ואומר לנו "כי לא 
מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכי דרכיכם".
%break
היינו, שרק למעלה מהדעת יכול האדם ללכת בדרכי ה'. אבל בתוך 
הדעת, אז הגוף בעצמו הוא המשטין והמקטרג עליו, שנותן לו להבין, 
שהדרך של להשפיע לה' היא לא בשבילו.
%break
ובזה תבין את הכתוב, (שמות כ"ג) "ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעוור 
פקחים ויסלף דברי צדיקים". הנה אנו רואים, שבזמן שהאדם בא 
לבקר את סדר העבודה שלו, 
%break
ורואה את התנאים שדורשים ממנו, אז הוא בא לידי החלטה, שאין 
באפשרותו לקבל עליו את הדרך הזאת, שהיא העבודה דלהשפיע, 
מב' סיבות:
%break
א. כי שכר העבודה אינו בטוח אצלו במאה אחוז, היות שהוא לא רואה 
את מי שהוא כבר קיבל את השכר, שבעבורו הוא נתן את היגיעה. 
זאת אומרת, כשהוא בא לבקר את האנשים, שהוא רואה, שהם כן 
נתנו את שכמם לסבול את תנאי העבודה, 
%break
והוא רואה, באמת שהם נותנים כוחות גדולים. אבל הוא לא מוצא 
בהם, שהם כבר קיבלו שכרם חלף עבודתם. ואם הוא שואל לעצמו, 
ולמה באמת הם לא קיבלו שכר, אז עולה בידו לתרץ תירוץ יפה מאוד, 
כי מי שהוא מקיים כל תנאי עבודה, בטח שהוא מקבל שכר. 
%break
אלא, הגם שנתנו יגיעה גדולה, אבל לא מאה אחוז, מה שדורשים 
מהם. לכן הם נמצאים במצב, שהוא מוציא אותם, לפי דעתם 
(מהעבודה, לפי דעתם שהם צודקים, שהעבודה דלהשפיע היא לא 
עבורם).
%break
ב. ואז מתעוררת שאלה שניה, מי יודע אם הוא יהיה יותר מוכשר 
מהם, שהוא כן יכול לתת את כל מאה אחוז התנאים שדורשים בכדי 
שיקרבו אותו לדביקות ה'. 
%break
ואחרי כל ב' סיבות הנ"ל, הוא בא לידי החלטה, שהוא צודק במאה 
אחוז, זה שהוא לא רוצה לקבל על עצמו את הדרך הזו, שבנויה על 
בחינת אמונה למעלה מהדעת ועל בסיס דלהשפיע. 
%break
והוא כל כך מבין שהצדק עמו, עד שהוא בטוח, שאין אף אחד, שיוכל 
לעשות עליו בקורת, על מה שהוא לא רוצה ללכת בדרך זו.
%break
%page 116
ולפי זה מתעוררת השאלה, אלו אנשים שכן נכנסו בדרך זו, שקיבלו 
עליהם ללכת בדרך דלהשפיע, איך הם התגברו על כל השאלות האלו. 
כי בטח בו בזמן שאומרים לאדם, לך ותן יגיעה, אבל שלא על מנת 
לקבל פרס, תיכף עוברות עליו כל השאלות הנ"ל. 
%break
כי השאלות הנ"ל אינן נותנות לאדם מנוחה. אם כן, באיזה כח היה 
יכול לצאת ממצב של השאלות, שהם נקראות "מים הזדוניים".
%break
אלא אין עצה אחרת, אלא ללכת למעלה מהדעת. ולומר, כי מה שאני 
רואה שהצדק עמי, ועלי ללכת בדרך שכל הכלל הולכים, אינו אמת 
כפי ראות עיני, כי רק למי שיש עיניים פקוחות, הוא יכול לראות את 
האמת, מה שאין כן למי שאין לו עיניים פקוחות, 
%break
הוא לא מסוגל לראות האמת. והיות האדם, בזמן ששואל כל אלו 
השאלות, הוא משוחד מכח הרצון לקבל שלו, כי הוא מסתכל על מה 
שיכול לצאת טובת הנאה בשבילו, 
%break
לכן הוא כבר לא מסוגל לראות האמת. ועל זה בא הכתוב ואומר לנו 
"ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעור פקחים".
אי לזאת, אין לומר שהצדק אתו לפי הראיה שלו, מסיבת שהוא מקבל 
שוחד מהרצון לקבל. לכן אין לו כבר עינים פקוחות לראות האמת. 
%break
אלא שעליו לומר, הגם שאני שמעתי את כל השאלות הנכונות שלך, 
אבל עכשיו אני לא מוכשר לענות לך, אלא לאחר שיזכה ברצון 
להשפיע, ואז יהיה לי עינים פקוחות, ואז, אם אתה תבוא אלי עם כל 
השאלות שלך, אז בטח אני אתן לך תשובות נכונות.
%break
אבל עכשיו אין לי שום עצה, אלא ללכת למעלה מהדעת. כי כל הדעת 
מה שאני רואה, היא רק מצד שוחד. אני רואה, והגם שאני חושב, 
שכל החשבונות שלי הם צודקים, על זה יש לומר, מה שהפסוק אומר 
לנו "ויסלף דברי צדיקים". 
%break
שאין אני מוכשר לראות עם מי הצדק, זאת אומרת, לומר, שכל ענין 
שצריכים לעשות לשם שמים, לא עלי נאמר, ואני "בתוך עמי יושבת", 
כמו כולם, שמספיק להם שמקיימים תורה ומצות, ואומרים, מה 
שמוטל עלי לעשות אני עושה, 
%break
ובענין כוונות, זה שייך למי שמרגיש חסרון בזה, ואני לא מרגיש שאני 
צריך להיות יותר חכם מכולם, אלא גם אני מסתפק במיעוט. על זה 
הוא נאמר "ויסלף דברי צדיקים", אלא אני הולך למעלה מהדעת.
%break
וזה ענין גודל החשיבות של "נקיות", המובא בכל הספרים, שהאדם 
צריך להיות נקי לפני כל דבר מצוה, שהולך לעשות. שענין נקיות, אמר 
אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להיות נזהר בכל דבר, 
%break
שיהיה על צד האמת, ולא יהיה מעורב שם שום דבר שקר. ועוד אמר, 
כמו שיש הבדל בין איש לאיש בדבר שמירת נקיות בגשמיות, יש 
אנשים שמקפידים, שלא יהיה שום לכלוך על בגדו, 
%break
ויש אנשים שלא מקפידים כל כך, אלא שהלכלוך גלוי לעינים, אז הם 
מסירים את הלכלוך. זאת אומרת, זה תלוי במידת מיאוס, שנמאס 
לאדם את הלכלוך.
%break
כמו כן ברוחניות, אין כל אחד דומה לחבירו, אלא שזה תלוי לפי מה 
שנמאס לאדם בחינת שקר. ובשיעור זה שהוא לא יכול לסבול את 
השקר, ובשיעור זה הוא מתקרב לדרך האמת.
%break
ועוד אמר, שצריכים לדעת, שהלכלוך הזה בעניני הנשמה הוא המזיק 
האמיתי. והיות שהנשמה היא דבר נצחי, לכן האדם צריך להיזהר 
מאוד מבחינת השקר, אלא שהאמת שלו תהיה נקיה מכל מיני לכלוך 
של שקר.
%break
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (שבת קי"ד) "אמר רבי חייא בר אבא, אמר 
רבי יוחנן, כל תלמיד חכם, שנמצא רבב על בגדיו, חייב מיתה, שנאמר 
"כל משנאי אהבו מוות". 
%break
אל תקרי "משנאי", אלא "משניאי". ומפרש רש"י, "משניאי" שממאיסין 
עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים, אוי להם ללומדי התורה, שהם 
מאוסים ומגונים. נמצא, זה משניאי את התורה.
%break
ולכאורה בפשטות קשה להבין, אם יש לו רבב על בגדיו, כבר מגיעה 
לו מיתה. ומביא ראיה מהפסוק, שנאמר, "כל משנאי אהבו מוות". גם 
זה יש להבין, אם הוא בבחינת "משנאי", זהו סימן שהוא אוהב מוות.
%break
%page 117
ולפי מה שפירשנו לעיל, שענין "נקיות" הכוונה היא, שצריך להיות נקי, 
שלא תהיה שם תערובת של שקר, בזמן שרוצה ללכת בדרך של 
אמת, כי אמת נקראת "לשמה", 
%break
כמו שאומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק י') וזה לשונו, "העובד 
מאהבה, עוסק בתורה ומצות, והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר 
בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה 
האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה".
%break
אם כן, לפי זה יהיה פירושו "נמצא רבב שבגדיו" שהם בחינת לבושים 
שבתוכם מקבלים את הטוב והחיים, צריכים להיות נקיים משום 
תערובות של אהבה עצמית, רק כולו לשם שמים. 
%break
לפי זה יהיה הפירוש "כל משנאי, אהבו מות". ושאלנו, מדוע אומר 
הפסוק "כל משנאי", היינו הטעם של משנאי, משום שאוהב מוות.
%break
ולפי הנ"ל זה פשוט, כי ענין מוות מתבאר, כי דוקא מי שדבוק בחי 
החיים, יש לו חיים. מה שאין כן מי שנמצא בפירוד ממנו, אז הוא נפרד 
מהחיים.
%break
לכן נאמר "כל משנאי", היינו שלא אוהב את הבורא, שיעבוד רק לשם 
הבורא, אלא הוא מערב שם קצת מאהבה עצמית. ואהבה עצמית היא 
בחינת מוות, משום שזה גורם הפירוד מחיי החיים. לכן משום שהוא 
אוהב מוות, היינו אהבה עצמית, ומשום זה הוא נעשה שונא להבורא.
%break
ודברי רש"י, שמפרש "משניאי", שממאיסין עצמן בעיני הבריות. 
והבריות אומרות, "אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסים ומגונים. 
נמצא זה משניאי את התורה". וזה קשה להבין, אם נמצא איזה כתם 
על בגדיו, כבר הוא נמאס בעיני הבריות. 
%break
וגם התורה היא גורמת שהבריות הן משניאי התורה. עד כדי כך, 
שבעבור עונש זה כבר מגיעה לו מיתה, כמו שאמרו חז"ל "כל תלמיד 
חכם שנמצא רבב על בגדיו, חייב מיתה".
%break
על דרך העבודה יש לפרש, ש"ממאיסין עצמן בעיני הבריות", היינו 
בהאברים והרצונות והמחשבות של עצמן. היות שגופו של אדם נקרא 
"עולם בפני עצמו", כידוע. ואברי הגוף אומרים, "אוי להם ללומדי 
התורה, שהם מאוסים". 
%break
הנה כתוב "כי הם חיינו ואורך ימינו, והם נחמדים מזהב ומפז רב, 
ומתוקים מדבש ונופת צופים" ואנו לא רואים זה אצל הלומדי תורה 
שלנו.
%break
והסיבה, שלא רואים את כל הדברים היקרים אצל לומדי תורה, היא 
מסיבת שיש "רבב על בגדיו", היינו שאצל לומדי תורה שלנו מעורבת 
באהבה עצמית בזמן העבודה. 
%break
נמצא, שהרבב הזה גורם, שהטוב והחיים שבהתורה, לא יכול 
להתלבש בבגדים האלו, משום שהם לא נקיים, שיהיו הכל לשם 
שמים. ואז "הבריות שבגופו" באים לידי יאוש. נמצא, שהם גורמים 
שישנאו את התורה.
%break
זאת אומרת, במקום שהלומדי תורה היו צריכים לגלות את יקר 
התורה, כמו שכתוב "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", וכאן 
הם רואים את ההיפך. ומי גורם לכל זה. הכל הוא משום שלא נזהרים 
על נקיות, שהוא נקרא "רבב".
%break
ובזה נבין, מדוע "אם נמצא רבב על בגדיו חייב מיתה". הוא 
להשמיענו, שהרבב הזה, שהוא עושה בבגדיו, זהו גורם לו הפירוד 
מחיי החיים. לכן נבחן זה, שהוא מחייב עצמו להגיע לבחינת מיתה. 
%break
והכל משום שלא נזהר על נקיות, אלא מעורבת בהעבודה שלו גם 
בחינת שקר, הנקרא "שלא לשמה", אלא הכל יהיה לשם שמים.
%page 118
%H בא אל פרעה - א'
%break
"בא אל פרעה". וקשה, הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. ומתרץ 
הזהר (בא דף י"א ובהסולם אות ל"ו) "אלא שהכניס אותו את משה, 
חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, כיון שראה הקב"ה 
שמשה ירא, 
%break
אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול, הרובץ 
בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא אחר, כמו 
שאתה אומר, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. נמצא שבא יהיה פירוש 
היינו, שנינו ביחד".
%break
ולפרש את זה בעבודת ה', אז קודם כל צריכים לדעת, מהי הדרישה 
שלנו עבור זה שאנו עוסקים בתורה ומצות. זאת אומרת, איזו תמורה 
אנו דורשים עבור זה. 
%break
והתמורה צריכה להיות ברורה, בכדי שנבין, שכדאי לנו לוותר על 
תענוגי הגוף, אם אנו מבינים, שזה הוא מפריע לנו להגיע להמטרה, 
שהיא התמורה שלנו, שעל ידי התעסקותנו בתורה ומצות, 
%break
נקבל את המטרה הנשגבה זו, שהמטרה היא תמורה עבור ויתור על 
תענוגים גשמיים.
%break
לכן צריכים לדעת, כי עיקר השכר שאנו רוצים עבור קיום תורה ומצות, 
הוא דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה, שהוא בחינת 
"ולדבקה בו", 
%break
כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז) "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו 
תורה תבלין". כי זה הכלי שיכולים לקבל את מטרת הבריאה, שהיא 
נקראת להטיב לנבראיו, שהיא נקראת בשם "גילוי אלקותו יתברך 
לנבראיו בעולם הזה", כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף ס"ד).
%break
וידוע, כי עיקר העבודה הוא בעשיית הכלי. מה שאין כן המילוי, שהוא 
השפע הנשפע להכלי, הוא בא מצד העליון, שהוא בחינת רצונו להטיב 
לנבראיו, ובטח מצדו אין שום מניע שיפריע מלתת לנו. 
%break
וכל החסרונות שאנו מרגישים, הם מסיבה שאין לנו כלים לקבל את 
השפע, כי הכלים שלנו באים מצד השבירה, כי מסיבת שבירת הכלים 
שהיתה בעולם הנקודים, יוצאו הקליפות, שהן בחינת לקבל בעמ"נ 
לקבל, 
%break
שפירושו של "שבירה" ברוחניות הוא, כדוגמת שבירת כלי בגשמיות, 
כמו שכלי הגשמי, אם הוא שבור ואתה נותן בתוכו איזה משקה, אז 
המשקה יוצא לחוץ, כמו כן ברוחניות, אם נכנס בהכלי מחשבה של 
רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצוניים, היינו לחוץ מהקדושה.
%break
"קדושה" נקראת "לשם שמים" וחוץ מלשם שמים נקרא "סטרא 
אחרא", שהוא צד השני של הקדושה. לכן אומרים, שהקדושה נקראת 
"להשפיע" וטומאה נקראת "לקבל". 
%break
ומשום זה, שאנחנו נולדנו אחרי השבירה, וממילא הרצון שלנו הוא רק 
לקבל, לכן לא יכולים לתת לנו שפע, שבטח הכל ילך לצד הסטרא 
אחרא.
%break
וזו היא כל הסיבה שאנו מרוחקים מלקבל את הטוב והעונג, שהכין ה' 
בעדינו. כי כל שהוא יתן לנו לא ישאר זה אצלנו, אלא זה ילך לאבדון, 
כמו שאמרו חז"ל "איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו". 
%break
משמע מכאן, ששורש הסיבה שהוא מאבד, הוא בשביל שהוא 
"שוטה". ומדוע "השוטה" מוכרח לאבד, ו"החכם" נשאר אצלו מה 
שנותנים לו ואינו מאבד.
%break
אלא יש לפרש ש"שוטה" נקרא, אם הוא נשאר עם הטבע שלו, שהוא 
אהבה עצמית, ולא עוסק עם תחבולות, שתהיה לו האפשרות לצאת 
מהרצון לקבל. שלמרות שיש הרבה סגולות ותחבולות לצאת מטבע 
שלו, והוא נשאר עירום כביום הוולדו, 
%break
מבלי לבוש אחר, שהלבוש הזה נקרא לבוש של הרצון להשפיע, שעם 
לבוש דלהשפיע הוא יכול להלביש את הטוב ועונג מה שהוא צריך 
לקבל.
%break
%page 119
אבל יש שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, והוא מסביר להגוף, 
שזוהי כל מטרת עבודה, היינו לקבל כלי דהשפעה. אבל אחרי כל אלו 
הוויכוחים שיש לו עם גוף, הגוף אומר לו, שאין אתה יכול לשנות את 
הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. 
%break
וכיון שהבריאה נבחנת לבחינת "יש מאין", הוא רק מבחינת רצון 
לקבל, איך אתה מעיז לומר, שאתה יכול לשנות הטבע, ממה שהבורא 
ברא אותו.
%break
ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, 
בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני 
אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון 
להשפיע, 
%break
כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, 
ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר, אינו יכול לו".
%break
אולם גם זה יש להבין, בשביל מה צריך הבורא, שיבקשו ממנו. זה 
מתאים לבשר ודם, שהוא רוצה את הכבוד, שיבקשו ממנו, בכדי שידע 
שהוא עזר לו. אבל איך שייך לומר דבר כזה אצל הבורא. 
%break
אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי", זאת אומרת, שאי אפשר לתת למי 
שהוא מילוי, אם אין לו חסרון, כי כל זמן שאין חסרון לדבר, אם נותנים 
לו, אין טעם בהדבר. אם כן, הוא לא יודע להחשיב את הדבר. 
%break
ואז הוא לא ישמור את עצמו, שלא יגנבו את הדבר. היינו, שיש אנשים 
שהם כן מבינים את החשיבות שבדבר, והם יקחו ממנו זה הדבר.
%break
וזוהי הסיבה, שהאדם צריך לבקש עזרה מה', בכדי אם יתנו לו איזו 
הארה מלמעלה, שידע לשמור אותה, שלא יקחו ממנו החיצוניים, 
שהם כן יודעים מה הוא הערך של איזו הארה דקדושה. 
%break
לכן כשהאדם מבקש מה', שיעזור לו, וענין הביקוש האמיתי מתחיל 
דוקא בזמן, שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו, אז הוא 
יודע בבירור גמור, שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שהוא יעזור לו, 
%break
אחרת הוא נשאר בפירוד מהקדושה, ואין שום עצה לצאת מהמצב 
דאהבה עצמית. לכן כשה' עוזר לו, הוא יודע כבר, שזה נכס חשוב 
וצריכים לשמור מאוד, שלא יקחו זה החיצוניים.
%break
וזה כמו שאומר האר"י ז"ל (תע"ס חלק ז' דף תצ"ה) "וזה סוד רדיפת 
היצר הרע וס"א להחטיא את הצדיקים ולהידבק בקדושה, יען אין להם 
חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה, יתרבו חייהם. ואל תתמה 
מעתה, למה היצר הרע רודף להחטיא את האדם. והבן זה".
%break
אי לזאת, כדי שהאדם ידע לשמור עצמו, שלא יאבד מה שנותנים לו, 
מוכרח לתת מקודם יגיעה רבה, שדבר הבא לאדם ביגיעה, זה גורם 
שישמור שלא לאבד את הדבר. 
%break
אולם דבר זה, היינו בזמן היגיעה, כשהאדם רואה, שרחוקה עדיין 
המלאכה מלהיות מוגמרת, הוא לפעמים בורח מהמערכה ובא לידי 
יאוש. ואז להתחזקות יתירה הוא צריך, להאמין בה', שה' יעזור לו.
%break
וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה 
המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החסרון, בכדי לקבל מילוי, 
כמו שאומר (הקדמה לתע"ס דף י"ד אות י"ח) 
%break
וזה לשונו, "ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצר הרע 
ממנו, אין זה אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן 
בעסק התורה, כמו שכתוב "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", או יכול 
להיות שמילאו את כמות היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו באיכות".
%break
לכן "בא אל פרעה" צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי 
גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', 
שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא 
צריך עזרה גדולה. 
%break
ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, 
משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל 
תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע".
%break
לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר, שה' יקרב אותו, אלא הסיבה 
שהוא מתעצל במלאכתו. אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות 
ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש. 
%break
%page 120
וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, 
אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלני לו איחל".
%break
וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי 
שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה 
להפריד אותו מקדושה, 
%break
באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. 
אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.
%break
אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, 
שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת 
אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת 
מתחת שליטת קבלה עצמית. 
%break
אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו 
שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות 
לכם לאלקים".
%break
וזה אנו אומרים ב"קריאת שמע", שהוא קבלת עול מלכות שמים, 
שאנו צריכים לדעת, שהקב"ה הוא מוציא את האדם משליטת הקבלה, 
שנקראת בחינת פירוד, ומכניס אותו להקדושה. 
%break
ואז יקויים "להיות לכם לאלקים", שאז הוא בבחינת "עם ישראל" ולא 
בבחינת "עם הארץ".
%break
וזהו כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה 
שאמר הקב"ה לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו 
דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד". 
כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", מיד נתקררה דעתו".
%break
אולם יש להבין טענתו של אדם הראשון, שהקשה על מעשה הקב"ה, 
מדוע מגיע לו, שהוא יאכל עם החמור באבוס אחד, שהיא טענה 
צודקת. והראיה לזה, שהקב"ה נתן לו עצה לאכול לחם. 
%break
ואם לא היתה טענה צודקת, לא היה הקב"ה מקבל טענתו. וטענה זו, 
שאמר "אני וחמור נאכל באבוס אחד", קשה להבין. הלא מהו היחוס 
שלו. 
%break
הלא חז"ל אמרו (סנהדרין ל"ח) "תנו רבנן, אדם נברא בערב שבת, 
שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו "יתוש קדמך במעשה בראשית".
%break
ולפי זה, שאם יתוש קודמו, אם כן מהי הטענה ש"אני וחמור נאכל 
באבוס אחד". אלא יש לפרש, שלאחר החטא נפל לבחינת אהבה 
עצמית. נמצא לפי זה, שנעשה דומה לחמור שאינו מבין רק אהבה 
עצמית. 
%break
וזהו ש"זלגו עיניו דמעות ואמר, אני וחמור נאכל באבוס אחד", היינו 
מבחינה אחת, שהיא אהבה עצמית. לכן נתן לו עצה "בזיעת אפיך 
תאכל לחם", שלחם נקרא מאכל אדם. 
%break
פירוש, על ידי יגיעה בבחינת "זיעת אפיך תאכל לחם", שהוא מאכל 
אדם, הוא יוצא מבחינת "עם הארציות", ונקרא אז בשם "עם ישראל", 
שהוא בחינת ישר-אל.
%break
מה שאין כן בחינת מצרים, שהיה עם ישראל בגלות, שמצרים נקרא 
"עם הדומה לחמור", שהכוונה היא רק לאהבה עצמית, ולכן הישועה 
היתה אז לישראל, שהקב"ה הוציא אותם ממצרים. 
%break
וזהו שצריכים לכוון בקבלת עול מלכות שמים "אני ה' אלקיכם, אשר 
הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים", שדוקא בכח ה' 
יכולים "לצאת ממצרים" ולזכות לבחינת "להיות לכם לאלקים".
%page 121
%H מי שחיזק לבו
%break
בזהר בשלח (ובהסולם דף נ"ה אות קפ"ו) כתוב שם וזה לשונו, "ואמר 
רבי יצחק לא מצינו מי שחזק את לבו לפני הקב"ה כפרעה. אמר רבי 
יוסי, הרי סיחון ועוג חזקו גם כן את לבם. 
%break
אמר לו אינו כן, הם חזקו את לבם כנגד ישראל אבל כנגד הקב"ה לא 
חזקו את לבם, כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה 
גבורותיו ולא היה שב", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, מהו ההבדל שהם לא חזקו את לבם לפני הקב"ה, או 
שחיזקו את לבם נגד ישראל, הלא כל השנאה שיש לגויים נגד עם 
ישראל, הוא רק מטעם שהם עם של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל, (שבת 
פ"ט) "מאי הר סיני, שירדה שנאה לעכו"ם".
%break
ולגופו של ענין, היינו בקשר לשנאת ישראל, הנה פרעה היה שונא את 
עם ישראל ורצה לשעבד אותם, ומשה בא בשליחות הקב"ה, אז לא 
רצה לשמוע, ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", וסיחון ועוג גם להם 
היה שינאת ישראל. 
%break
ומאי ההבדל לגבי ישראל, הסיבה, משום מה שונאים את ישראל, טוב 
מטעם התחזקו את לבם, סיחון ועוג, שעם ישראל לא חשוב לכן 
שונאים אותם, 
%break
או מטעם שהתחזקו את לבם נגד ה', שה' לא חשוב בעיניו לכן יש לו 
שנאה לעם ישראל. אם כן מה הוא ההבדל, לגבי ישראל.
%break
ויש לפרש המאמר של הזהר הנ"ל על דרך העבודה. אנו צריכים 
לדעת, שיש שני מפריעים, שעומדים נגד האדם ולא נותנים לעבור את 
המחסום, להגיע לאהבת ה', היות שהאדם נולד עם רצון לקבל לעצמו, 
ואינו מסוגל לעשות שום דבר בלי כדאיות, 
%break
היינו שהאדם יכול לוותר על קבלה עצמית, בכדי להשפיע משהו, 
למישהו, אם זה נותן לו סיפוק נפשי, אז הוא יכול לוותר על קבלה 
עצמית, לדוגמא, האדם מסוגל לעבוד בשביל אדם חשוב, אם נגיד 
כשבא אדמו"ר מליבאויץ' לשדה תעופה עם מיזוודה, 
%break
ונתן לאחד מהחסידים שלו, והוא נותן לו שכר טרחה 100 דולר. בטח 
שהחסיד לא רוצה לקבל שכר טרחא מן הרבי והוא מחזיר לו, אז הרבי 
שואל אותו, מדוע אתה לא רוצה לקבל, אם זה פחות מידי שילמתי לך 
עבור הטרחא, 
%break
הלא סבל פשוט אם הייתי נותן לו 10 דולר, בטח שהיה שבע רצון, אם 
כן מדוע אתה לא רוצה לקבל. אז החסיד השיב לו, זה שיש לי זכיה 
לשמש את הרבי, שווה יותר מכל הון דעלמא שהרבי יתן לי.
%break
רואים אנו, שבעבור אדם חשוב, האדם מסוגל לעבוד בלי שום 
תמורה. ומשום זה כשבא האדם לעסוק בתורה ומצות בעמ"נ 
להשפיע, בטח שהאדם יכול לוותר על אהבה עצמית לטובת הבורא. 
%break
מה עושה אז המפריע לעבודת ה', שהאדם לא יוכל ללכת בדרך ה', 
הוא עושה אז פעולה אחת, היינו שלא נותן להאדם לצייר את גדלות 
וחשיבות ה'. 
%break
נמצא, שכל החוזק שיש לסטרא אחרא הוא נגד ה', והוא אומר לו, אני 
יודע שאתה בעל כח גדול, היינו שאתה יכול להתגבר על התאוות שלך 
לא כמו אנשים חלושי אופי רכי הלב, אלא אתה אמיץ שבגבורים, 
%break
אלא כל מה שאתה לא הולך בדרך האמת הוא, משום שלא כל-כך 
חשוב את המטרה, שאתה צריך לבטל את עצמך בשביל זה. ואם כח 
זה הוא מפריע לו להגיע להמטרה.
%break
וזהו שאומר הזהר בשם רבי יצחק, "לא מצאנו מי שחזק לבו לפני 
הקב"ה כפרעה". היינו שלא החשיב את ה', ואמר "מי ה' אשר אשמע 
בקולו", שזה הוא המפריע הראשון.
%break
והמפריע השני הוא, כי בזמן שהוא רואה שהאדם התגבר על טענותיו, 
והולך למעלה מהדעת, ולא מסתכל מה שהוא אומר לו, אז בא בטענה 
נגד ישראל, זאת אומרת, זה שרוצה ללכת בדרך ה', הוא נקרא ישר-
אל, שהוא בחינת ישר - לאל, 
%break
%page 122
היינו שכל המעשים שהוא עושה, הוא רוצה שזה יעלה ישר לאל, ולא 
רוצה שיהיה כוונה אחרת, לכן מה עושה המפריע השני, הוא משפיל 
את בחינת ישראל שבו, ואומר לו, הישראל שבקרבך הוא חלש מאוד, 
%break
הן בכשרון והן בכח התגברויות, הלא אתה חלש אופי, הדרך הזה, 
שאתה רוצה ללכת בו, שהוא שכל המעשים יהיה רק לשם שמים, זה 
יכולים לדרוש מבחינת ישראל שיש בו כל התכונות המתאימות לזה, 
היינו שהיה לו חינוך טוב, ובעל כשרון, והוא אמיץ לב, 
%break
שיכול להילחם עם הרע שבקרבו, הוא יכול ללכת בדרך הזה, ולא 
אתה. נמצא, במה הוא מפריע לו, הוא כבר לא מדבר עמו בקשר 
להחשיבות המטרה, כמו טענת פרעה, שהוא היה חולק על חשיבות 
המטרה. 
%break
אלא שאומר לו, המטרה היא חשובה מאוד, אלא אתה לא חשוב 
שתוכל ללכת בדרך גבוה כזה, ועל כן לך בתלם של כל הכלל, ואין 
אתה צריך להיות יוצא מהכלל, ורק דרך זה שייך לך.
%break
וכעין זה מצאנו בזהר (שלח ובהסולם דף כ"ב אות ס"ג) אצל 
המרגלים, וזה לשונו, "וישובו מתור הארץ, וישובו, היינו שחזרו לצד 
הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב 
בעולם, עמלנו בתורה, והבית ריקם, 
%break
ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתת לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים 
כל כך, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו. 
וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו 
בתורה. 
%break
אבל מי יכול לזכות בה. אפס כי עז העם, עז הוא העם שזכה לעולם 
ההוא, שלא החשיב כל העולם כלל, לעסוק בו, כדי שיהיה לו עשירות 
גדולה, מי הוא שיוכל לעשות כן שיזכה בה. 
%break
אפס כי עז העם. ועשיר יענה עזות, וגם ילידי הענק ראינו שם, דהיינו 
שצריכים גוף חזק גבור כארי, משום שהתורה מתשת כוחו של אדם".
%break
נמצא, טענת המרגלים לפי מה שהזהר מפרש הוא, של אי חשיבות 
של ישראל, כמו שביארנו, שהוא כמו טענת המפריע הב', זאת 
אומרת, שכל החיזוק הוא כנגד ישראל.
%break
ובזה יכולים לפרש ההבדל בין טענת פרעה שחיזק לבו נגד ה', 
לטענת סיחון ועוג, שהחזיקו לבם נגד ישראל. פרעה שאמר "מי ה' 
אשר אשמע בקולו", 
%break
זהו שכל כוחו היה למעט את חשיבות של ה', כנ"ל שהוא המפריע 
הא', וסיחון ועוג הם החזיקו לבם נגד ישראל, היינו למעט את חשיבות 
של ישראל כנ"ל, שהוא כנגד המפריע הב'.
%break
ולזה, היינו לכל אלו הטענות, אין עצה אחרת אלא ללכת בדרך 
האמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על טענות שלהם, אלא לבטוח 
בה' שהוא יכול לעזור לכולם ואין שום כח שיכול להתנגד לכוחו של 
הקב"ה, לכן לבטוח בה' שהוא יעזור.
%break
וכעין זה מצאנו בזהר (בשלח דף נ"ה, ובהסולם אות קפ"ז) וזה לשונו, 
"אמר רבי יהודה, אמר רבי יצחק, פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו, 
ובכל הצד שלהם לא ראה שיהיה גאולה לישראל, 
%break
ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל הכוחות 
של הס"א, ועל כן היה מחזק את לבו".
%break
נמצא לפי דברי הזהר, שענין פרעה הוא בתוך הדעת, שמצד השכל 
אין שום אפשרות לצאת משליטתם אלא רק בכח אמונה למעלה 
מהדעת, שכח זה מבטל כל הכוחות שישנם בעולם.
%page 123
%H יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה
%break
יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה. "תורה" נקרא מה שהיא בחינה 
בפני עצמה. ואז אין לדבר מהאדם, אלא כאילו אין האדם מופיע כלל. 
אלא מדברים מהתורה, כשהיא לעצמה, שהיא בחינת שמותיו של 
הקב"ה. ולתת תשומת לב על חשיבותה. היינו, ממי אנו מדברים.
%break
זאת אומרת, שאנו צריכים תמיד לזכור, שאנו מדברים מהמלך, איך 
שנתן סדר והנהגה, איך ששמותיו הקדושים שלו ישפיעו להנשמות. 
ושהם יקבלו אותם, ושיוכלו להתקיים עם גילוייהם, כמו שכתוב "מי 
יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו".
%break
ובזמן כשהאדם נותן תשומת לב, ולהרגיש ממי הוא מדבר, שהוא 
מדבר מהבורא, רק שאין לנו את ההבנה, שיהיה לנו איזה קשר, 
שנבין, שמדברים מהבורא, רק אנו צריכים להאמין, שכל התורה כולה 
היא שמותיו של הקב"ה.
%break
אלא שהוא מלובש או בעניני דינים והלכות, מה שהאדם צריך לקיים 
את המצות, שהם נוהגים בין אדם למקום, או בין אדם לחבירו, או 
בסיפורי מעשיות, או שמלובשים בשפת הקבלה, והשמות הקדושים. 
%break
אז צריכים לזכור, שהפנימיות המלובש בתוך אלו הלבושים, הוא רק 
אלקות, שזה מכונה "כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה".
%break
אם כן, בזמן שלומדים תורה, צריכים ללמוד עם דרך ארץ. היינו, 
שצריכים לזכור ממי אנו מדברים. ובאופן כזה אנו יכולים להמשיך 
מאור התורה, ושנרגיש "כי הם חיינו ואורך ימינו". 
%break
וממילא, כשלומדים עם הכוונה הנ"ל, אז יכול האדם להיות בשמחה, 
מטעם שהוא דבוק אז בחיי החיים, שזה נקרא "כי הם חיינו ואורך 
ימינו". כי האדם מתחיל להרגיש את בחינת להטיב לנבראיו, שזוהי 
סיבת בריאת העולמות כנודע.
%break
ואת הטוב הזה אנו צריכים להוציא מהתורה. וזה נקרא, שאנו מדברים 
רק בשבח התורה ולא חושבים כלל על האדם. לכן נמצא, שבזמן 
לימוד התורה, האדם נמצא בשלימות, כפי הכלל "במקום שאדם 
מחשב, שם הוא". 
%break
ומזמן זה צריך האדם לקבל חיות על כל היום, כי זה נקרא "זמן תורה 
לחוד, וזמן תפלה לחוד", משום שכל אחד בסתירה להשני.
%break
וזמן עבודה זה הוא דבר אחר לגמרי. כי עבודה מדברים דוקא 
מהאדם. מה שאין כן תורה מדברים דוקא מהבורא, שזה נקרא "תורת 
ה'". אבל עבודה, דבר זה שייך דוקא אצל אדם, כי האדם צריך לעבוד, 
כמו שכתוב "אדם לעמל יולד". 
%break
והיות שהאדם הוא בריאה, והבריאה נקראת בחינת חסרון, שהוא 
בחינת יש מאין, והיש הזה, הנקרא "רצון לקבל", צריכים למלאותו, כי 
זוהי תכלית הבריאה. והיות שמטעם השתוות הצורה, נעשה צמצום 
על הרצון הזה, 
%break
אז צריכים לתקן ולהעביר את הצמצום, שהיה על הרצון הזה, בכדי 
שיוכל לבוא להמטרה, המכונה "רצונו להטיב".
%break
ובכדי להעביר את הצמצום, ניתנה לנו סגולה, שהיא תורה ומצות, 
שזה נקרא "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", כידוע. וכאן, בענין 
עבודה, יש להבחין, אם הוא מתקדם להמטרה של העברת הצמצום. 
%break
היינו, אם יש כבר ניצוצי השפעה. היינו, שכבר קיבל משהו מסגולת 
התורה והמצות בבחינת זיכוך המחשבה והרצון, ונמצא בעניני עבודה 
שייך ביקורת על עצמו.
%break
מה שאין כן בתורה, אל יעשה שום ביקורת על עצמו, אלא שילמוד 
תורה כמו שהיא. רק צריכים לעשות עצות, איך להחשיב את התורה. 
ותורה בפני עצמה היא מציאות, הנקראת "שמות של הקב"ה". 
%break
%page 124
נמצא, כשלומדים מן התורה איזה דינים, או דברי מוסר, או סתם 
סיפורי מעשיות, או דרך של עבודה, זה הכל עוד לא נקרא תורה, אלא 
זה לומדים מן התורה, והתורה בעצמה אין לה יחס להנברא אלא 
להבורא, היות שזה הוא שמותיו של הקב"ה.
%break
זאת אומרת, "תורה" נקרא התגלות אלקות. וזה מכונה בשם 
"פנימיות התורה". ומה שמגולה לחוץ, הלכות, ומוסר, ודרכי עבודה 
וסיפורי מעשיות, זה הכל נקרא לבושים על התורה. לכן נקרא זה 
"חיצוניות התורה". ושמותיו של הקב"ה נקרא "פנימיות התורה".
%break
ולפי הנ"ל יש לשאול, אם התורה כשלעצמה היא מתייחסת להבורא, 
שהוא בחינת אלקות, אם כן זה דומה רק לבחינת דרוש. ומה יכול 
האדם להוציא מזה, ממה שלומד תורה, אם אין הוא מבין שום קשר 
אליו. 
%break
על זה אומרים חז"ל "גדול המדרש שמביא לידי מעשה". כי בטח 
האדם רק לבחינת מעשה הוא צריך, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים 
לעשות".
%break
לכן "לא המדרש עיקר, אלא המעשה". ועל זה באה התשובה "גדול 
המדרש, שמביא לידי מעשה" (קידושין, דף מ', שם הלשון "תלמוד 
גדול", וב"ק ר"ז). 
%break
היינו, שמאור התורה, שהוא הפנימיות, מאיר לאדם, שיהיה לו כח 
לעשות מעשים טובים. וזהו בסגולת התורה, שמביא לו כוחות, שיכול 
לעשות. כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות".
%break
וזה שאמרו חז"ל "זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד". שכל אחד הוא 
בסתירה להשני כנ"ל. כי בזמן לימוד התורה, האדם צריך לחשוב רק 
על חשיבות התורה, ולא על עצמו כלל. 
%break
מה שאין כן בזמן התפלה, האדם צריך קודם כל חסרונותיו שיהיו 
מגולים. בכדי שיכול לבקש עליהם, שיתמלאו. כי אין חסרון בלי 
שמחפשים אותו.
%break
כי רק בגשמיות החסרונות מגולים, מטעם שהחסרונות באים מהרצון 
לקבל, והרצון לקבל הוא מגולה. מה שאין כן ברוחניות, שכל הבנין של 
קדושה בנוי על בסיס של רצון להשפיע, והיות שהרצון להשפיע אנו 
מתייחסים להנברא. 
%break
כמבואר, שהמלכות הנקראת "רצון לקבל" חשקה להשתוות הצורה, 
המכונה "להשפיע", לכן כשנמשך ענין זה להנבראים, שהם באים כבר 
אחר שבירת הכלים, שהיה, 
%break
וכמו כן אחר חטא דעץ הדעת, כבר החסרון הזה, שהאדם ירגיש 
שחסר לו הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", כבר אינו בנמצא.
%break
אלא האדם צריך לתת יגיעה, עד שירגיש חסרון של רצון להשפיע. 
ולפי ערך הרגשת חסרונו, בשיעור זה הוא יכול להתפלל לה', שיעזור 
לו, שיתן לו הכלי הזה, 
%break
שכל דאגותיו שלו יהיו רק על מה שאין לו כח הזה, הנקרא "רצון 
להשפיע". ובשיעור שהוא רחוק מכלי זו, בשיעור הזה הוא צריך 
להצטער, ולבקש רחמים מה', שיושיע לו ויתן לו הרצון הזה.
%break
ועוד יותר מזה יכולים לומר, שהאדם צריך לבקש מה', שיתן לו חסרון 
הזה, היינו שירגיש, שחסר לו רצון להשפיע, ושזה כל המעכב להגיע 
לרוחניות, כנ"ל, כי החסרון הזה אינו באה מצד עצמו.
%break
נמצא לפי זה, שהבורא צריך לתת להאדם הן הכלי והן האור. ובזה יש 
לפרש מה שאמרו "אחור וקדם צרתני". "אחור" נקרא "הכלי", "קדם" 
נקרא "הפנים", שהוא המילוי. נמצא, הן האור והן הכלי, הכל בא ממנו 
יתברך.
%break
וזה ענין שאמרו חז"ל (קידושין, ל') תנו רבנן "ושמתם, סם תם, 
נמשלה תורה כסם חיים". כך הקב"ה אמר לישראל "בני, בראתי יצר 
הרע, בראתי לו תורה תבלין. 
%break
ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו". והענין הוא כנ"ל, 
המאור שיש בתורה, שהוא פנימיות התורה, הוא מחזירו למוטב. אבל 
צריכים לכוון לקבל את המאור התורה בזמן הלימוד, כמבואר 
בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות י"ז.
%page 125
%H כל התורה היא שם אחד קדוש
%break
בזהר (שמיני ובהסולם אות א') "רבי יצחק פתח, ואורייתא כולא חד 
שמא קדישא איהי דקב"ה". ובהסולם, וכל התורה היא שם אחד קדוש 
של הקב"ה, ובאורייתא אתברי עלמא, ובהתורה נברא העולם, שהיתה 
כלי אומנות שלו לבריאת העולם. 
%break
ובאות ב' כתוב שם, "ובהתורה נברא האדם. זה שכתוב, ויאמר 
אלקים, נעשה אדם. שכתוב, לשון רבים. אמר לה, אני ואת נעמיד 
אותו בעולם, רבי חייא אמר, תורה שבכתב, שהיא ז"א, ותורה שבעל 
פה, שהיא המלכות, העמידו את האדם".
%break
אנו רואים כאן ג' דברים:
א. שכל התורה היא שם אחד קדוש.
ב. שהעולם נברא בהתורה.
ג. שהאדם נברא בהתורה.
%break
ידוע דרשת חז"ל בראשית, בשביל התורה שנקרא ראשית, ובשביל 
ישראל שנקראו ראשית, דענין בריאת העולמות היה בשביל "להטיב 
לנבראיו", היינו בשביל הנשמות, היינו שהנשמות יקבלו את הטוב 
והעונג. 
%break
אם כן שמצד ה' הוא להשפיע. ומה חסר להנבראים, שיקבלו. ולמדנו, 
שבכדי שתהיה השתוות הצורה, צריכים הנבראים להשיג הכלי, 
הנקרא "רצון להשפיע".
%break
והיות שהרצון להשפיע אינו מצד הטבע, לכן צריכים לדבר שיתן לו 
הכח הזה, הנקרא "רצון להשפיע". וכח הזה, שהתחתון מקבל, שיהיה 
בידו כח להשפיע, הוא על ידי התורה, משום ש"המאור שבה מחזירו 
למוטב". 
%break
נמצא לפי זה, כמו ש"ראשית" הוא "ישראל", כמו כן צריכים 
ל"התורה", שיוכלו לקבל את הטוב והעונג, לכן גם התורה נקראת 
"ראשית", משום שזה בלי זה לא הולך. 
%break
וידוע מאמר הזהר כי "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא". ולפי הנ"ל 
הוא, כשישראל משתדלים בתורה, ע"י זה הם זוכים לבחינת "קוב"ה", 
היינו לבחינת "שמותיו של הקב"ה".
נמצא שיש להבחין ב' ענינים בתורה:
%break
א. המאור התורה, שזה בא כדי להחזירו למוטב, שהוא תיקון הכלים.
ב. להשיג את האור תורה, שהוא בחינת "שמות הקדושים", המכונה 
בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה". (עין בספר "מתן 
תורה", דף ס"א).
%break
ולפי זה יוצא, כשאנו לומדים תורה, יש שם להבחין את ב' הענינים 
הנ"ל:
%break
א. להמשיך בחינת מאור, שיעשה לנו כלים דהשפעה. ובלי מאור 
התורה, אי אפשר להשיג כלים אלו. אי לזאת, למה הוא מצפה, שישיג 
שכר עבור לימוד התורה, כל חשקו הוא רק להשיג את הכלי הזו, 
שנקרא "כלי דהשפעה". 
%break
וזהו דוקא לאחר שהתחיל בעבודה דלהשפיע, ועשה הרבה מאמצים, 
שיוכל לעשות מעשים רק בכוונה דלהשפיע. ורק אז הוא יכול להגיע 
לידי ידיעה, שבחינת הרצון לקבל, שנטבע בו מצד הטבע, אי אפשר 
לבטלו. 
%break
ואז מתחיל להבין, שהוא זקוק ל"רחמי שמים", שרק הקב"ה יכול 
לעזור לו לזכות לכלי דהשפעה. ועזרה זו באה מבחינת "המאור 
התורה", כנ"ל.
%break
ומשום זה צריכים לתת תמיד תשומת לב בעת הלמוד, מה המטרה 
שלו מלמוד התורה, היינו מה הוא צריך לדרוש מהלמוד התורה. אז 
אומרים לו, שהוא צריך לבקש קודם על "כלים", היינו שיהיו לו כלים 
דהשפעה, המכונה "השתוות הצורה", 
%break
שבזה מסתלק הצמצום וההסתר, שנעשה לגבי הנבראים. ובשיעור זה 
מתחיל להרגיש את הקדושה, ומתחיל להרגיש טעם בעבודת ה'. ואז 
הוא יכול להיות בשמחה, משום שקדושה מולידה שמחה, ששם מאיר 
האור דלהטיב לנבראיו. 
%break
מה שאין כן אם הוא עוד לא החליט, שצריכים ללכת תמיד בדרך של 
השפעה, כמו שאמרו חז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים". וזה נקרא 
"הכנת הכלים", שיהיו מוכשרים לקבל את השפע עליון, 
%break
והוא רוצה שעל ידי הלימוד יזכה לכלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל 
"המאור שבתורה מחזירו למוטב".
%break
%page 126
ולאחר שכבר זכה לבחינת כלים דהשפעה, אז הוא בא לידי מדרגה 
הנקראת "השגת התורה", שהיא מבחינת "שמותיו של הקב"ה", 
הנקרא בלשון הזה"ק "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא".
%break
ובזה נבין מה שכתוב שם בזהר אות ב' "ובאורייתא אתברי בר נש", 
פירושו, "בתורה נברא האדם". ויש להבין מה הקשר בין "תורה" 
"להאדם", שנגיד "שהאדם נברא מהתורה". 
%break
וצריכים להקדים מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"א) "וכן היה רבי שמעון 
בן יוחאי אומר, קברי עכו"ם אינן מטמאין באוהל, שנאמר "ואתן אתם 
צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים 
קרויין אדם".
%break
וצריכים לדעת מהו "בחינת אדם", היינו איזה דרגה הוא אדם, שאין 
העכו"ם יכולים להיקרא בשם "אדם". הנה חז"ל אמרו על הפסוק 
(ברכות רבי ע"ב) "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא", 
%break
"מאי כי זה כל האדם". אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה "כל העולם כולו 
לא נברא אלא בשביל זה".
%break
נמצא, שהאדם נקרא מי שיש בו יראת שמים. והיות שהאדם נברא עם 
יצר הרע, שהוא מרחק אותו מיראת שמים, אם כן מהי העצה, שנוכל 
לומר, שע"י זה הוא יזכה "ליראת שמים". 
%break
על זה באה התשובה, שעל ידי תורה הוא יוכל לנצח את היצר הרע, 
כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, כי המאור 
שבה מחזירו למוטב". 
%break
ולפי זה יכולים לפרש "שהאדם נברא ע"י התורה", כי הסיבה שיכולה 
לצאת בחינת "אדם" כנ"ל, היא דוקא ע"י תורה. וזה פירוש "ובהתורה 
נברא האדם".
%break
ועל דרך זה יש לפרש מה שכתב שם בזה"ק "ובאורייתא נברא 
העולם". גם זה קשה להבין, איזה קשר יש מהתורה, שהיא דבר 
רוחני, והתורה, נקראת "שמותיו של הקב"ה". ואיך נמשך ממנה עולם 
הגשמי. 
%break
ולפי הנ"ל ניחא, שהכוונה היא "שהעולם נברא", הכוונה על עולם 
ומלואו, שפירושו עולם שבו נמצאות הנשמות, שמטרת הבריאה היתה 
"להטיב לנבראיו", להנשמות, שהנבראים יקבלו טוב ועונג, 
%break
והיות שבריאת העולם הכוונה להרצון לקבל, ובכדי שתהיה "השתוות 
הצורה" מענף להשורש, כידוע, היה הצמצום, שפירושו הסתר להיעלם 
שלא יהיה נגלה האור העליון, שהוא בחינת טוב ועונג.
%break
אם כן איך אפשר לקיום העולם, שיכלו לקבל ולא ימותו, כדוגמת 
שהיתה בשבירת הכלים, שנשברו ומתו מטעם שלא יכלו לכוון בעל 
מנת להשפיע. 
%break
אלא ע"י התורה "שהמאור שבה מחזירו למוטב" יקבלו כלים 
דהשפעה, שבכלים אלו יכולים לקבל שפע ועונג ויתקיים מטעם שהם 
יוכלו לקבל בעמ"נ להשפיע.
%break
וזה הפירוש "ובאורייתא נברא העולם". שבריאת העולם, שהיתה 
מטעם "להטיב לנבראיו" היה תיכף על כוונת לשם שמים. וזהו ע"י 
התורה. היוצא מכל הנ"ל, שאנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, 
שהיא "להטיב לנבראיו". 
%break
ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא 
לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול 
להתחיל בעבודה דלהשפיע.
%break
זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו 
בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, 
שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. 
%break
היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי 
"פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות 
מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע.
%break
והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים 
דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, 
אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. 
%break
לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן 
לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת".
%break
%page 127
וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל 
עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמים נתנו לו רצונות 
ומחשבות, 
%break
בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה. נמצא לפי זה, אדרבה 
שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה.
%break
ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו 
בה". היינו אם הוא זוכה, הוא מקבל ע"י זה עליה. ואם לא (זוכה), הוא 
מקבל ע"י זה ירידה ברוחניות. וסדר הירידות הוא לאט לאט, כל אחד 
לפי סדר שלו. 
%break
ובדרך כלל האדם בא לידי שכחה, היינו ששוכח שיש בכלל ענין 
עבודה, שצריכים להשתוקק "לדביקות ה'", אלא כל המרץ שהיה לו 
נכנס בדברים גשמיים, היינו שאז הוא מוצא יותר טעם בדברים 
גשמיים.
%break
היינו, שבזמן שהיה קשר עם עבודת ה', היה קצת מרוחק מדברים 
גשמיים. זאת אומרת שלא היו (דברים גשמיים) מקבלים אצלו ערך, 
שיש להתחשב עמהם. 
%break
מה שאין כן בזמן שמתחיל להתרחק מהעבודה, אז כל דבר גשמי, 
שהיה בעיניו לדבר בלתי חשוב, מקבל אצלו צורה חשובה, עד כדי כך, 
שדבר הכי קטן נעשה לו למפריע גדול, ועושה לו מחסום באמצע 
הדרך, ולא יכול ללכת קדימה.
%break
ולפעמים בזמן הירידה שקבל, הוא כן נזכר שיש ענין עבודה רוחניות, 
אז כשנזכר מזה, הוא בא לידי עצבות, שעצבות זאת מביאה לו שהוא 
רוצה רק לישון. פירוש, שהוא רוצה לסלק את עצמו מהמצב שבו הוא 
נמצא, והוא חושב שע"י שינה הוא ישכח מכל המצבים שלו. 
%break
ולפעמים הוא בא לידי יאוש בכלל, היינו שאומר, אני לא רואה אצלי 
שום התקדמות, אלא להיפך, היינו כל כמה שאני משקיע כוחות, 
והייתי צריך להתקדם קצת, 
%break
לפי הכוחות שאני עשיתי עבור להשיג משהו רוחניות, ואני רואה שכל 
פעם אני הולך אחורה, ובטח דבר עבודה באופן זה, היינו עבודה 
דלהשפיע, הוא לא בשבילי, משום שאני לא מוכשר לזה.
%break
בדרך כלל אומרים "משום שאני חלש אופי, אין בי הכח שאני אוכל 
להתגבר על הרצונות שלי". ולפעמים הוא נעשה יותר חכם ואומר 
"בכלל אני לא רואה מי הוא שכן זכה למשהו ברוחניות". 
%break
אז אחרי כל הווכוחים שיש לו עם הגוף שלו, והגוף נותן לו להבין, איך 
שהוא מדבר כל כך בצדק מאה אחוז, וזה מביא לו מצב, שהוא רוצה 
לברוח מהמערכה ושוב להכנס לעולם הגשמי כמו הכלל, 
%break
ולא יהיה יותר חכם מהכלל כולו, אלא ללכת עם התלם של הכלל. 
ובעיקר, שהוא בטוח, שמה שהוא החליט לא יכול להיות אחרת.
%break
ומה עושה הבורא יתברך. לאחר שכבר (אדם) שכח הכל, פתאום הוא 
מקבל איזה התעוררות מהשי"ת ומתחילה שוב לפעפע בלבו 
השתוקקות לרוחניות, ומתחיל שוב לעבוד בהתמדה, וכח הבטחון 
עובד בקרבו, כאילו שבטח יזכה להתקרבות ה', 
%break
ושוכח כל ההחלטות שעשה בדעתו צלולה ובחשבון מדויק עד כי כך 
שהיה כבר "מתחרט על הראשונות", זאת אומרת, שלבו היה מצטער 
על מה שנכנס מלכתחילה לבוץ כזה, הנקרא "עבודה דלהשפיע", 
%break
והוא היה בטוח שהחשבון שלו הוא מאה אחוז צודק, אבל 
"האתערותא דלעילא" שקבל עכשיו, היא משכיחה לו הכל.
%break
והטעם הוא, כי כן סדר העבודה האמיתית, שרוצים להראות מלמעלה, 
שהאדם הוא "אין ואפס" עם כל השכל שלו, אלא אם יבקש מה' שהוא 
יעזור לו, ואם זה יהיה באמת, היינו שיודע בברור, 
%break
שאין שום אפשרות שהאדם תהיה לו היכולת לצאת מהמצב שבו הוא 
נמצא תחת שליטת אהבת עצמית, המכונה "גלות מצרים", שזהו נוהג 
בין במוחא ובין בליבא.
%break
אבל אם האדם רק אומר ולא מרגיש מאה אחוז שאין בידו לעזור 
משהו, אז האין התקרבות אמיתית באה מלמעלה, אלא אז חוזר 
חלילה, כמו שהיה מקודם, היינו שעוד הפעם באות לו מחשבות 
ורצונות מהגוף, ושוב מתחיל ועוד הפעם הווכוחים הקודמים, 
%break
ושוב בא לידי המצבים הנ"ל, ושוב מחליט שהיה בורח מהמערכה, 
כנ"ל, ושוב בא לידי החלטה כנ"ל. ושוב אח"כ באה לו מלמעלה איזו 
התעוררות, שזה נקרא "קריאה", שקוראים אותו ורוצים שוב לקרב 
אותו לה'. 
%break
%page 128
ואם אז גם כן אינו משתדל בההזדמנות שנותנים לו, אז חוזר חלילה 
אותו הסדר כמו שהיה לפני המצב הזה כנ"ל.
%break
וכעין זה מצאנו בזהר (תזריע ובהסולם אות ו') "רחוק מפנינים מכרה", 
מקחה היה צריך לומר, דהיינו שקשה לקנותה יותר מפנינים, מהו 
שאומר "מכרה". 
%break
ומשיב, אלא כל אלו שאינם מתדבקים בה בשלמות, ואינם שלמים 
עמה, היא מוכרת אותם ומסגירה אותם בידי עמים אחרים, כמו 
שאתה אומר "ויעזבו בני ישראל את ה', וימכור אותם ביד סיסרא". 
%break
ואז כולם רחוקים מאלו פנינים העליונים הקדושים, שהם סודות 
ופנימיות התורה, שלא יהיה להם חלק בהם. וזה שכתוב "ורחוק 
מפנינים מכרה".
%break
אי לזאת לא להתבהל מה שהגוף לפעמים הוא מראה צבעים שחורים, 
אלא שצריכים תמיד להתחזק למעלה מהדעת ולא לשמוע לעצת 
הגוף, מה שהוא מספר לנו דברי פירוד מהקדושה, 
%break
אלא להתגבר בתפילה אמיתית, ובטח ניוושע לצאת משעבוד שליטת 
מצריים ולזכות להגאולה.
%page 129
%H על משכבי בלילות
%break
הזהר (תזריע דף א' ובהסולם אות א') שואל על פסוק "על משכבי". 
וזה לשונו "רבי אלעזר פתח, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה 
נפשי. שואל, אומר, על משכבי, במשכבי, היה צריך לומר. מהו, על 
משכבי. 
%break
ומשיב, אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ובקשה ממנו על 
הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת לעפר, 
ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת הטמאה, 
%break
אמרה, על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה 
לילות. ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה".
%break
ידוע שכנסת ישראל היא מלכות, שהיא כוללת כל הנשמות. וידוע שכל 
אדם נבחן לעולם קטן, כמו שכתוב בזה"ק, היינו "שהאדם נכלל מע' 
אומות העולם", שזה מכוון נגד "הז' ספירות", 
%break
שכל ספירה נכללת מעשר, הרי הם ע' בחינות. והם הלעומת דקדושה, 
שיש ז' ספירות דקדושה והע' אומות, שהאדם נכלל מהן. פירושו הוא, 
שיש לכל אומה תאוה מיוחדת, השייכת לבחינתה. והאדם נכלל מכל 
הע' תאוות, שיש באופן כללי בהאומות העולם.
%break
ויש בחינת "ישראל" גם כן באדם, שזוהי בחינתו עצמו. אבל היא 
נקראת "נקודה שבלב", שפירושו של נקודה היא חושך, 
%break
דהיינו שבחינת ישראל שבה אינה מאירה והיא נבחנת לבחינת 
אחוריים. והטעם הוא, משום שהיא נמצאת בגלות, תחת שליטת "הע' 
אומות" שיש בהאדם.
%break
ובמה יש להם כח לשלוט על "בחינת ישראל" שבה, הוא שעל ידי 
שאלות ששואלין לבחינת ישראל, מתי שרוצה לעשות משהו להקב"ה, 
שזה נקרא ישר-אל, אז הם נותנים להבין, שלא כדאי לעבוד, (אלא) 
רק לשם אהבה עצמית, 
%break
מה שאין כן לשם שמים, אז הם שואלים "מה", "מה העבודה הזאת 
לכם", שלמדנו, שזוהי "שאלת רשע". ואם הוא רוצה להתגבר על 
טענתו, אז באה לו "שאלת פרעה", שאמר "מי ה', אשר אשמע 
בקולו".
%break
ואם השאלות לא פועלות על האדם בשאלה חד פעמית, אז השאלות 
האלו חוזרות ונשנות כל היום, כמו שכתוב (תהילים מ"ב, י"א) "ברצח 
בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלקיך". ואין האדם 
מסוגל לצאת מתחת שליטתם. 
%break
והם משפילים את "בחינת ישראל" שבאדם עד לעפר, כמו שכתוב 
(שם) "כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו". ויש לפרש, שע"י "כי 
שחה לעפר נפשנו" זה גורם לנו "דבקה לארץ בטננו", 
%break
שענין "בטן" הוא הכלי קבלה של האדם, והוא "שהנקודה שבלב" היא 
"בבחינת עפר". וזה גורם שהכלין שלנו יש להם דביקות רק עם 
ארציות, שהיא "אהבה עצמית".
%break
מה שאין כן אם היתה "המלכות שמים" בבחינת "כבוד", אז "לכבוד" 
היה לנו בודאי אם יש לנו ההזדמנות לשמש לה' עם משהו, אפילו 
שיהיה שרות הכי קטן, להון רב יחשב לנו. 
%break
וכדאי בשביל כבוד זה לוותר על כל התענוגים, שבאים לנו על ידי 
אהבה עצמית. וזהו שאנו אומרים בתפלת מוסף דשלוש רגלים "אבינו 
מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה", 
%break
שפירושו, שאנו מבקשים מה', היות שמלכות שמים היא בשפלות, 
והיא בבחינת "שכינתא בעפרא", לכן אנו רוצים, שה' יגלה לנו את 
החשיבות והכבוד של מלכות שמים, ואז לזכיה גדולה יהיה לנו, 
שנזכה ע"י זה לצאת מאהבה עצמית ולזכות לאהבת ה'.
%break
וזהו שמפרש הזהר "ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני 
ממנה". כידוע, שהאדם נכלל מג' נפשות:
%break
א. נפש דקדושה,
ב. נפש דקליפת נוגה,
ג. נפש דשלוש קליפות הטמאות.
%break
%page 130
והנפש דקדושה היא מאירה רק בבחינת נקודה כנ"ל. אי לזאת הנפש 
דקליפת נוגה, שהיא צריכה להתחבר להנפש דקדושה, כמו שביארנו 
במאמרים הקודמים בשם אאמו"ר זצ"ל, 
%break
והיות שעיקר הפועל היא הנפש דקליפת נוגה, כי הנפש דשלוש 
קליפות הטמאות אי אפשר לתקן, ונפש דקדושה לא צריכים לתקן, 
משום שהיא קודש, אלא כל העבודה היא עם הנפש דקליפת נוגה.
%break
ובזמן שעושה (האדם) מצות, אז הקליפת נוגה מצטרפת לקדושה. 
וכשעושה חס ושלום עבירות, אז הנפש דקליפת נוגה מצטרפת לנפש 
דשלוש קליפות הטמאות. 
%break
אבל הנפש דקדושה היא באחוריים, שלא מאירה, והיא נמצאת 
בשפלות. לכן לא רוצים להשתדל ולעשות מעשים טובים, בכדי 
שהקליפת נוגה תצטרף להקדושה.
%break
לכן "על משכבי בלילות, בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאנו ממנה", 
שנפש דקדושה היא שייכת לכנסת ישראל, והיא נמצאת בארץ אחרת 
הטמאה, ומבקשת מאת האהבה נפשי, שיוציאני ממנה, מארץ 
הטמאה. 
%break
פירוש, היות שנפש דקדושה היא בשפלות, לכן הנפש דנוגה עושה 
מעשים מה ששלוש קליפות הטמאות רוצים. 
%break
נמצא אז לפי זה, שהנפש דקדושה מוכרחת לסבול את השליטה של 
הקליפות הטמאות, ששולטות אז. לכן הנפש דקדושה מבקשת, 
שיוציאני מהגלות הזה, המכונה "לילות".
%break
שם בזהר (ובהסולם אות ט') וזה לשונו "רבי אחא אמר, זה שלמדנו, 
שהקב"ה גוזר על הטפה, אם הוא זכר או נקבה, ואתה אומר, אשה 
מזרעת תחילה יולדת זכר. 
%break
ואל כן לא צריכים לגזירת הקב"ה. אמר רבי יוסי, ודאי שהקב"ה מבחין 
בין טפה של זכר ובין טפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, 
אם תהיה זכר או נקבה".
%break
והתירוץ הזה הוא בלתי מובן, מה הוא מתרץ, כיון ש"מבחין בה, אם 
זכר", הוא גזר. ולמה הוא צריך לגזור, הלא זה יהיה מאליו זכר או 
נקבה. ומפרש שם בהסולם וזה לשונו "פירוש, כי ג' שותפין באדם, 
הקב"ה ואביו ואמו, שאביו נותן הלבן שבו, ואמו האדום שבו, 
%break
והקב"ה נותן הנשמה. ואם הטפה היא זכר, נותן הקב"ה נשמה של 
זכר. ואם נקבה, נותן הקב"ה נשמה של נקבה. ונמצא, שבזה שאשה 
הזריעה תחילה, עוד לא היתה הטפה בסופה לזכר, אם הקב"ה לא 
שלח בה נשמה של זכר. 
%break
והבחנה זו שהקב"ה מבחין בהטפה, שהיא ראויה לנשמה של זכר או 
של נקבה, נחשבת לגזירה של הקב"ה. שאם לא הבחין בזה, ולא 
שלח נשמה של זכר, לא היתה נגמרת הטפה להיות זכר. ונמצא שב' 
המאמרים אינם סותרים זה את זה".
%break
ולהבין את כל הנ"ל על דרך העבודה, יש לפרש כל "הג' שותפים" הוא 
באדם אחד, "ואביו ואמו" הם הגורמים שיולד בן, "אביו" נקרא 
"הזכר", ונקרא "איש", ונקרא "שלימות" כי זכר בחינת שלמות. ואביו 
נותן את הלובן, כי "לבן" נקרא "שלימות", שאין שם שום לכלוך. 
%break
"ואמו" נקראת "נקבה", ונקראת "אשה", ונקראת בחינת "חסרון", כי 
נקב פירושו חסרון ונקרא אודם. כמו שאומרים, יש שם אור אדום, שאי 
אפשר לעבור שם, שזה נקרא מחסום, 
%break
שלא יכולים ללכת קדימה. והקב"ה נותן את הנשמה, כי הכל יכול 
האדם לעשות, אבל רוח חיים זה שייך להקב"ה.
%break
וסדר העבודה הוא, שהאדם צריך לחלק את יום עבודה לבחינת יום 
ולבחינת לילה. "יום" נקרא שלימות ו"לילה" נקרא חסרון. ובכדי שיולד 
בן, שתהיה לו "אריכות יום", הבן הזה צריך להולד על ידי אביו ואמו. 
כי אביו נותן לו הלובן היינו השלימות, שזהו בחינת "איש זכר". 
%break
ואמו נותנת לו בחינת החסרון, שזה הנקרא "אשה נקבה". וענין 
השלימות וחסרון צריך להיות מטעם, היות כי האדם צריך לקבל מזון 
לחיות, ואז הוא יכול לעבוד. 
%break
וכמו כן כאן בעבודת ה', האדם מוכרח לקבל מזונות רוחניים, ואח"כ 
הוא יכול לראות, מה שיש לתקן, אחרת אין לו כח לעבודה בלי מזונות. 
ומזונות מקבלים רק משלימות.
%break
אי לזאת, ניתן לנו להוציא שלימות, בזמן שעוסקים בתורה ומצות, 
שאז אין לנו להסתכל עד כמה שאנו משתדלים בקיום תורה ומצות, 
שהם יהיו על צד היותר טוב בלי שום חסרון. 
%break
%page 131
היינו להסתכל על עצמנו ולראות, אם אנחנו בסדר או לא. אלא אז 
הזמן להסתכל על התורה ומצות, הם כשלעצמם, היינו תורה ומצות 
של מי אנו מקיימים. 
%break
שאנו צריכים לחשוב על "הנותן התורה", כמו שאנו מברכים "ברוך 
אתה ה' נותן התורה". ובמצות אנו אומרים "אשר קדשנו במצותיו", 
והיינו לדעת, שאנו מקיימים מצות ה'.
%break
ולכן אנו צריכים להסתכל על החשיבות של הנותן, ואנו צריכים לקבל 
מזה חיים ושמחה, מזה שאנו זכינו לקיים, מה שהוא צוה לנו, באפס 
מה, לומר אז, שגם העשיה, שאף על פי שזה הוא עדיין לא "קיום 
אמיתי", שיהיה בכל "לשם שמים", 
%break
אבל מכל מקום אנו צריכים להאמין, שיש אנשים שלא עלה ברצונם 
ומחשבתם לקיים התורה ומצות אפילו בקטנות שבקטנות. 
%break
ולנו נתן הקב"ה רצון וחשק לקיים קצת, היינו במיעוט הבנה, אבל אנו 
סוף כל סוף עושים משהו, מה שאין כן אנשים, גם המשהו אין להם, 
וכשמשימים לב לזה אז מקבלים חיים ומזונות מזה.
%break
וזה נקרא "אביו נותן את הלובן", כנ"ל ששלימות נקרא "לבן", שאין 
שם שום ליכלוך, והרווח בזה הוא בשתים:
%break
א. שע"י זה הוא מקבל התרוממות הרוח, משום שהוא דבוק בהשלם, 
היינו בהבורא. ומה שהוא נותן, צריכים להאמין, שהוא שלימות. 
ושלימות משלים את האדם, שירגיש שגם הוא שלם. 
%break
וממילא הוא לוקח מזה מזונות, שיוכל לחיות ולהתקיים, שיהיה לו כח 
אח"כ לעבוד עבודת הקודש.
%break
ב. לפי שיעור החשיבות, שיקנה בזמן עבודת השלימות, יהיה לו אח"כ 
מקום להרגיש את החסרון, מצד עבודה שלו, שאינה על צד הטהרה 
אמיתית. 
%break
היינו, שאז הוא יכול לצייר לעצמו עד כמה שמפסיד עם התרשלותו 
בעבודה, שהוא יכול לעשות השואה בין חשיבות הבורא לשפלות 
עצמו, שזה יביא לו כח לעבודה.
%break
אבל האדם צריך לתקן את עצמו גם כן, אחרת הוא ישאר בחושך, ולא 
יראה אור אמיתי, המאיר על כלים המוכשרים לכך, המכונים "כלים 
דהשפעה". ותיקון הכלים נקרא "בחינת נוקבא", חסרון, שעובד לתקן 
את החסרונות שלו. 
%break
וזה נקרא "ואמו נותנת האודם", היינו שרואה אז את האור אדום, 
שהם המחסומים העומדים לו על הדרך, ולא נותנים לו להגיע 
להמטרה.
%break
ואז בא זמן התפילה, היות שהאדם רואה את שיעורי העבודה, מה 
שיש לו בעניני "מוחא וליבא", ואיך שהוא לא התקדם בעבודה 
דלהשפיע. 
%break
וגם רואה, איך שהגוף שלו הוא גוף חלש, שאין לו כוחות גדולים, 
שיוכל להתגבר על הטבע שלו. לכן הוא רואה, שאם ה' לא יעזור לו, 
הוא אבוד, כמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא 
עמלו בוניו בו".
%break
ומב' אלו, היינו מהשלימות ומהחסרון, שהם בחינת "אביו ואמו", כנ"ל, 
יוצא שהקב"ה עוזר לו, שהוא נותן לו נשמה, שהיא רוח חיים. ואז נולד 
ולד. וזהו שאמרו חז"ל "ג' שותפים באדם", כנ"ל. 
%break
והולד הזה, הזה שנולד, נבחן ל"זרע של קיימא", היינו שיש לו אריכות 
ימים, אחרת אם אין לו מה שהקב"ה נותן לו נשמה, נקרא הולד הזה 
שנולד "נפל", היינו שאין לו זכות קיום, והוא "נופל ממדרגתו". 
%break
ויש לדעת, שמצד הבורא הוא רוצה לתת, כמבואר בכמה מקומות, 
ש"אור העליון אינו פוסק מלהאיר", אלא לכלים מוכשרים לקבל אנו 
צריכים.
%break
אי לזאת, שתלוי בהכנת האדם, יש להבחין בזה ב' בחינות, היות 
ובאדם יש שני כוחות:
א. כוחות דקבלה.
ב. כוחות דהשפעה.
%break
וב' כוחות אלו צריכים לתקנם, שיהיו בעל מנת להשפיע. כח השפעה 
שבאדם נקרא "איש". וכח הקבלה שבאדם נקרא "אשה", "נקבה". 
וענין "זריעה" נקרא, שהאדם נותן עבודה, בכדי להשיג דבר מה. 
%break
למשל, כשהאדם צריך לחטים, אז הוא זורע חטים, היינו מעבודתו 
ירויח חטים. ואם הוא צריך לתפוחי אדמה, הוא יזרע תפוחי אדמה. 
היינו, מאיזה מין שהוא רוצה, אותה עבודה הוא נותן, וזה מרויח.
%break
%page 132
כמו כן בעבודת ה', אם הוא רוצה לתקן את הכלים דהשפעה, המכונים 
"זכר, "איש", שזה נקרא "אם האיש מזריע תחילה", היינו תחילת 
מחשבתו הוא לתקן כלים דהשפעה, אז "וילדה נקבה", כידוע שיש 
ערך ההופכי בין כלים לאורות, ש"אור הנקבה" נקרא בחינת קטנות.
%break
"ואם האשה מזריעה תחילה", היינו שרצונו לתקן כלי קבלה, שיהיו 
בעמ"נ להשפיע, אז "וילדה זכר", היינו "אור הזכר", שהוא אור 
דגדלות. "והקב"ה הוא נותן נשמה". "והקב"ה מבחין בהטפה", היינו 
בעבודת האדם, מאיזה בחינה היתה "הזריעה" שלו, היינו ההכנה, 
%break
זאת אומרת, אם הוא רוצה שהכלים דקבלה יהיו בעמ"נ להשפיע, אז 
הקב"ה נותן לו נשמה של זכר, הנקרא "נשמה דגדלות", ואם הוא 
מבחינת "איש", היינו שהוא רוצה רק שכלים דהשפעה יהיו בעמ"נ 
להשפיע, אז הוא מקבל מהקב"ה אור דקטנות הנקרא "נקבה".
%page 133
%H ג' זמנים בעבודה
%break
יש להאדם להבחין בזמן עבודתו ג' זמנים:
א. עבר,
ב. הווה,
ג. עתיד.
%break
"עבר" פירושו, כשהוא מתחיל לכנס בעבודת ה'. אז הוא צריך 
להסתכל על העבר, היינו מהי הסיבה, שהוא רוצה עכשיו לקבל עליו 
עול מלכות שמים. זאת אומרת, שהוא צריך לעיין את הסיבה, שאם 
הסיבה הזו מספקת לו לכנס בעבודת ה', 
%break
עד לבחינת "והגית בו יומם ולילה". שאין לו שום דבר להגות רק 
מהתורה, כי הוא בא לידי החלטה, שאין לו שום דבר שיהא כדאי 
לחשוב, רק בתורה.
%break
וזה בטח שמוכרח להיות, משום שהוא מרגיש, שהוא נמצא בצרה 
גדולה, שאין לו שום דבר בעולם, שיהיה כדאי לחיות בשביל זה, ולא 
מוציא דבר אחר, אלא דביקות ה'. 
%break
ולהיות לזכות לדביקות ה', מוכרחים לצאת מאהבה עצמית. ובכדי 
לצאת מאהבה עצמית, הוא מאמין בדברי חז"ל "בראתי יצר הרע, 
בראתי תורה תבלין".
%break
וזוהי הסיבה שמחייבת אותו להגות בתורה יומם ולילה. כי אחרת לא 
יכול לצאת מאהבה עצמית. נמצא לפי זה, הסיבה לתורה היא 
דביקות ה'. והסיבה שמחייבת אותו, שצריך לזכות לדביקות ה', 
הסיבה הזו צריכים תמיד לחדש. 
%break
כי על הסיבה הזו יש הרבה מתנגדים. שכל פעם בא הגוף עם שאלות 
חדשות, ורוצה לעורר על הסיבה הזו. פעם אומר לו, שזה דבר קשה. 
ופעם אומר לו, שזהו לא בשבילו, ומביא לו ניצוצי יאוש. ופעמים מביא 
לו מחשבות זרות במוחא ובליבא.
%break
אי לזאת, צריכים להתבונן על בחינת העבר. היינו, על הסיבה, שנתנה 
לו את ההתעוררות הראשונה לזה, צריכים תמיד לבדוק. היינו, שיכול 
להיות שהיו סיבות אחרות, שהביאו לו, שיכנס לעבדות ה'.
%break
היינו, שהסיבה הראשונה שלו לא היתה בכדי להגיע לדביקות ה', אלא 
יכול להיות שאר סיבות. ואח"כ מטעם "מתוך שלא לשמה באים 
לשמה". לכן הסיבה השניה הוא בכדי להגיע לדביקות ה'. 
%break
וכן יכול להיפך, שהסיבה הראשונה היא כדי להגיע לדביקות ה', 
ואח"כ מסיבות שונות, קיבל סיבות אחרות, שיחייבו אותו לקבל עליו 
עול תורה ומצות.
%break
היוצא מכל הנ"ל, שצריכים תמיד לבדוק את הסיבה, שמחייבו ללכת 
בעבודת ה'. וזה נקרא, שצריך ללמוד מהעבר, שהכוונה על הסיבות, 
המסובבות את כל דרכי עבודה שלו. 
%break
זאת אומרת, שהסיבה נקראת המטרה. דהיינו, לפי גודלה וחשיבותה 
של המטרה, בשיעור זה האדם מסוגל לתת כוחות.
%break
אבל יש הבדל, מה נקרא "חשיבות", שבענין החשיבות תלוי מה 
האדם מחשיב. שבדרך כלל האדם מחשיב דברים, שמביאים תועלת 
עצמו. היינו, רק שנוגע לאהבה עצמית. 
%break
מה שאין כן אם המטרה היא להשפיע, אין זה מדרך הטבע, שיהיה 
דבר זה חשוב בעיני האדם.
%break
ומשום זה, אם אין הסיבה, סיבה אמיתית, אין בידו ללכת עד הסוף, 
היינו להגיע לידי דביקות. כי בזמן שהוא רואה, שלא תהיה לו תועלת 
עצמו, 
%break
אז הוא תיכף בורח מהמטרה, כיון שהסיבה שלו, שבשבילה לקח על 
עצמו לקיים תורה ומצות, לא היתה בעמ"נ להשפיע, אלא לתועלת 
עצמו.
%break
ולכן, כשהוא לא מרגיש תועלת עצמו בזמן עבודה, הוא מוכרח 
להתרשל בעבודה. כי מה שהוא רואה, אינו מרגיש, שזה יהיה שכר 
בשבילו. כיון שכל היסוד של עבודתו היה בשלא לשמה. 
%break
אבל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". אז הסדר הוא, שמראים לו 
הרגשה מהו לשמה, היינו "לא לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה'", אז 
הוא תיכף בורח מהמערכה.
%break
%page 134
אי לזאת, צריך תמיד האדם לברר את מטרתו, היינו הסיבה שלו, 
ושיזכור תמיד, שהמטרה היא להשפיע להבורא. ואז, כשמראים לו 
ענין הרגשת דלהשפיע, הוא לא מתבלבל, אלא שיודע, שזה דבר 
קשה, היות שזה הוא נגד הטבע שלו.
%break
ורק עכשיו, היינו לאחר שהוא רואה, שקשה לעבוד בעמ"נ להשפיע, 
אז יש מקום לתפילה מעומקא דליבא. מטעם, שהוא רואה, שאין בידו 
לעשות שום דבר, רק להתפלל לה', שיתן לו את הכח הזה. 
%break
לכן צריכים תמיד ללמוד את העבר, היינו שתהיה לו סיבה אמיתית, 
שיחייבו לעסוק בעבודת הקודש.
%break
"הווה" זוהי ההבחנה, מה שהאדם מרגיש בזמן עבודה. כי יש לאדם 
לעבוד עבודת הקודש בכמה בחינות, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק 
א', משנה ב') וזה לשונו "הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם 
עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".
%break
"עולם" פירושו האדם, "כי כל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו", כמו 
שכתוב בזה"ק. ובכדי שיהיה קיום להאדם, 
%break
היינו שהאדם יתקיים בעולם, וירגיש וישיג את ה' בבחינת טוב ומטיב, 
הוא צריך לג' דברים הנ"ל. מטעם שהאדם נברא עם יצר הרע, שהוא 
הרצון לקבל אך לעצמו.
%break
ועל הרצון לקבל הזה היה הצמצום, שפירושו, העלם והסתר על 
השפע העליון. ולא מורגש את הטוב והעונג, מטרם שאדם בא לידי 
השתוות הצורה, דהיינו, שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע. 
%break
לכן צריכים לתורה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין, ל' ע"ב) "בראתי יצר 
הרע, בראתי לו תורה תבלין".
%break
עבודה צריכים, כי עבודה היא בחינת תפלה. כי תפלה היא עבודה 
שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, 
והוא צריך להפוך, שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו 
עבודה גדולה להפוך אותו.
%break
והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה', שיעזור לו לצאת 
מהטבע, ולכנס לבחינת למעלה מהטבע, שזה נקרא "נס". ונס רק 
הבורא יכול לעשות. זאת אומרת, שתהיה יכולת לאדם לצאת מאהבה 
עצמית, זהו מעשה נסים.
%break
גמילות חסדים פירש רש"י וזה לשונו "מלוה מעותיו לעני, שהוא יותר 
גדול מהצדקה, לפי שאינו מתבייש. ועוד, שגמילות חסדים בין 
בעשירים בין בעניים, בין במתים בין בחיים, בין בגופו בין בממונו". 
%break
מה שאין כן בצדקה, כמו שאמרו "גדולה גמילות חסדים יותר מן 
הצדקה". וכהאמור "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, כי אמרתי 
עולם חסד יבנה, ללמדך שבשביל החסד העולם מתקיים".
%break
היות שענין החסד, הוא הפתח יציאה מאהבה עצמית לאהבת ה', כמו 
שאמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". לכן 
בבחינת ההווה, צריכים לראות, איך שג' בחינות הנ"ל פועלים אצלו 
בזמן ההווה. 
%break
וגם הוא צריך לשתף אז בההווה את העבר. היינו, המטרה, שהיא 
הסיבה, שבשבילה הוא נותן את כל היגיעה.
%break
העתיד, והוא צריך לראות את העתיד, מה שיש להשיג עד להגיע 
לשלימותו. כי ידוע, ש"אור פנימי" נקרא, מה שמאיר בהווה. ו"אור 
מקיף" נקרא, מה שהוא צריך לקבל בעתיד.
%break
ודרך העולם הוא, כשהאדם עושה איזה מסחר, והוא השקיע הרבה 
כסף, זה היה בודאי בכדי להרויח הרבה כסף. ולפי זה אנו מבינים, 
אם הוא קנה הרבה סחורה, היה זה בכדי להרויח הרבה כסף, עם זה 
שהוא מוכר את הסחורה מיד. 
%break
היינו, שהסוחר קנה סחורה על היריד. וכשהביא את הסחורה, כל בני 
עירו, שראו שהוא הביא הרבה סחורה, כולם הבינו, שתיכף ישכור 
הרבה חנויות, בכדי למכור את הסחורה תיכף ומיד. 
%break
ולבסוף ראו, שהכניס את כל הסחורה לתוך מחסנים, ולא רוצה למכור 
את הסחורה. וכולם ראו, שאף על פי שלא מכר את הסחורה, מכל 
מקום הוא שמח, כאילו היה מרויח הון תועפות. 
%break
והמקורבים אל הסוחר לא יכלו להבין אותו, ושאלו, שמחה מה זו 
עושה, הלא לא מכרת שום דבר, וממילא לא הרוחת שום רווח, אם כן 
מה אתה כל כך שמח.
%break
%page 135
אז הוא השיב להם: "אני קניתי סחורה הרבה ובזול, כי ירד השער 
מהם, וכל הסוחרים היו מפחדים לקנות אותם, ואני קניתי אותם, 
מטעם שאני יודע לפי החישוב, שבעוד שנתיים יהיו הרבה קופצים על 
סחורה זו, כי לא יהיה בנמצא. 
%break
ואז אני יכול להתעשר מזה. לכן כשאני מסתכל על העתיד שלי, אני 
שמח, אף על פי שעכשיו בהווה לא הרווחתי כלום".
%break
אז אנו רואים, שאם העתיד מאיר בההווה, אף על פי שבההווה אין לו 
עדיין כלום, זה לא משנה. אלא, הוא יכול לשמוח עם העתיד כמו 
ההווה. 
%break
אבל זה דוקא אם העתיד מאיר בההווה. וזה נקרא בלשון הקבלה, 
שהוא נהנה מאור מקיף, שפירושו, שהוא נהנה מהאור העתיד לבוא.
%break
זאת אומרת, אם הוא רואה, שיש דרך של אמת להגיע להמטרה, אף 
על פי שעוד לא הגיע להשלמות, מכל מקום אם הבטחון של המטרה 
מאיר לו, הוא יכול להנות בהווה, כאילו האור מקיף מאיר לו עכשיו 
בפנימיות הכלים.
%break
וכעין זה אמר אאמו"ר זצ"ל על מאמר חז"ל "צדיקים אומרים שירה 
לעתיד לבוא", שהכוונה היא, שהצדיקים יכולים לומר שירה, על מה 
שעתיד לבוא להם אח"כ. 
%break
היינו, שהם מאמינים, שסוף כל סוף הם יזכו לשלימות. על סמך זה 
הם אומרים שירה, אפילו שעדיין לא זכו לשלימות.
%break
וענין זה מובא בזהר (וילך, ובהסולם אות מ"ז) "אמר רבי אלעזר, 
עתידים הם ישראל לומר שירה ממטה למעלה וממעלה למטה, 
ולקשור קשר של אמונה, שכתוב, אז ישיר ישראל את השירה הזאת. 
%break
אז שר, לא נאמר, אלא, אז ישיר, דהיינו לעתיד". נמצא לפי הנ"ל, 
שהאדם צריך לקבל הארה מבחינת אור מקיף, שהיא מבחינת לעתיד 
לבוא, אחר ההווה. והוא צריך להמשיך אותו לתוך ההווה.
%break
לכן כל ג' הזמנים, שהם היה - הווה - יהיה, נכללים בהווה. אבל 
עצת היצר הרע הוא תמיד להיפך, היינו לחלק את הג' זמנים, בכדי 
שלא יאירו ביחד. 
%break
אי לזאת, צריכים תמיד ללכת נגד היצר הרע, ולומר, מה שהוא אומר, 
בטח הוא שלא לטובתנו. כי זה לא מהתפקיד שלו, שיתן לנו סיוע 
לעבודה.
%break
דוגמא, כמו שכתוב במאמר י"א [תשמ"ה], כשהיצר הרע אומר לאדם 
"בשביל מה אתה כל כך מאריך בתפלה ובתורה, וכדומה, הלא לא 
כוונתך לשם שמים. בשלמא שאר אנשים, שמאריכים בתורה 
ובתפלה, הוא משום שכוונתם לשם שמים. 
%break
מה שאין כן אתה". אז צריכים לענות לו "להיפך, אני כן עובד לשם 
שמים. ואני לא רוצה לשמוע בקולך". וזה מטעם, שהוא רוצה להפריע 
לו בעבודה, היינו שלא לעסוק בתורה ומצות.
%break
ואח"כ הוא בא וטוען "אתה צדיק, שכל כוונתך הוא לשם שמים, ואין 
אתה דומה לשאר אנשים". אז האדם צריך לומר לו "להיפך, אני כל 
עסקי הוא שלא לשם שמים. ואני יודע, שכל מה שאתה טוען, זהו לא 
לטובתי".
%break
והוא מטעם, שהוא רוצה להכשילו בעבירה של גאוה, שהוא דבר רע 
יותר מכל דבר, כמו שאמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני 
והוא יכולים לדור במדור אחד". אי לזאת, אין אדם יכול לקבוע אצלו 
באיזו דרך ללכת, אם בדרך שפלות או גדלות. והכל הוא לפי הענין.
%page 136
%H בכל דבר יש להבחין בין אור לכלי
%break
בכל דבר יש להבחין בין אור לכלי. היינו בין המשפיע, שהוא הבורא. 
ובין המקבל שהוא הנברא.
%break
והיות שאין אור בלי כלי, פירוש אם אין מי שישיג אותו, אם כן מי יכול 
לדבר ממנו, לכן יכולים רק לדבר, מהאור המלובש בהכלי, זאת 
אומרת, מהשפע שהמשפיע, נותן להגוף, היינו משיעור התפעלות 
הגוף מהשפע הנשפע אליו.
%break
וצריכים להאמין שכל מה שהאדם מקבל לתוך גופו, הכל בא ממנו ית', 
הן גשמיות והן רוחניות, כי כח אחר אין בעולם כידוע, שישפיע לו.
%break
ולכן כשהאדם מתחיל להכנס בעבודת ה', וצריכים להודות ולהלל 
להבורא, שזהו תחילת כניסת האדם לתוך העבודה, ושסדר עבודה 
מתחיל כמו שאמרו חז"ל: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ 
יתפלל. 
%break
מנא לן ממשה, דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא וכתיב ה' אלקים 
אתה החלות וכו', וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" 
(ברכות לב, ע"א).
%break
לכן כשמתחיל להודות לה', קודם כל, הוא צריך לתת תודה לה' שברא 
את העולם, כמו שאנו אומרים בעת התפלה ברוך שאמר והיה העולם, 
אז מתחיל העבודה, היינו השיעור שעד כמה הוא בכוחו להודות לה' 
על מה שברא העולם. היינו שיעור ההודאה הוא בשיעור הנאה.
%break
וכאן מתחיל הבירור של אמת ושקר, וכאן הוא ההבדל בין עבודת 
הפרט לעבודת הכלל, היינו בין שתורתו אומנתו, או לא. והפירוש הוא 
כמו שביאר אאמו"ר זצ"ל, תורתו אומנתו הכוונה, שע"י התורה הוא 
רוצה לזכות להאמונה. 
%break
או לפי אנשים השייכים להכלל, היינו שלומדים תורה לזכות לעוה"ב, 
היינו על מנת לקבל ולא לאנשים השייכים להפרט, שעוסקים בעל מנת 
להשפיע.
%break
וכשהאדם מתחיל בסדר השבחים של הקב"ה, אז יש ענין בירור, של 
אמת ושקר. היינו שמדרך האדם הוא בזמן שהוא צריך לתת תודה 
להשני שעזר לו, אז שיעור התודה הוא לפי שיעור הרגשה בהעזרה 
שקבל ממנו. 
%break
אי לזאת כשאדם מתחיל לתת תודה לה' על מה שנתן לו, מתחיל אז 
הגוף לחשוב את הטובות שעשה עמו, ובשיעור זה שהוא מתפעל 
מהטובות שעשה עמו, כך שיעור גדלות של התודה.
%break
לכן כשהאדם אומר "ברוך שאמר והיה העולם", תלוי גם כן בשיעור 
שהוא נהנה מהעולם. ואז מתחיל הגוף להראות לו, שחסר לו גשמיות 
וחסר לו רוחניות, ולא נותן לו לסדר את השבחים לפני הקב"ה, 
%break
אז הוא עבודה גדולה שצריך ללכת אז למעלה מהדעת, ולהאמין שה' 
עושה עמו רק טובות, וכן יש בירור של אמת ושקר.
%break
והיות שהשם הכללי של הבורא הוא טוב ומטיב, לכן יש יגיעה גדולה 
להאמין למעלה מהדעת שהבורא הוא טוב ומטיב. נמצא לפי זה בזמן 
שהאדם מתחיל לסדר שבחו של הקב"ה, אז כבר יש לו על מה 
להתפלל כדי שיוכל ללכת למעלה מהדעת, 
%break
ולפני זה לא היה כל כך חסרון באמונת ה' למעלה מהדעת. מה שאין 
כן עכשיו הוא מרגיש את חסרונו באמונה, ואז הוא נצרך ללמוד תורה 
בכדי שהמאור שבה יחזירו למוטב.
%break
נמצא שזה שרוצה לסדר שבחו של מקום זה הוא גורם לו מקום 
חסרון, וכשיש לו חסרון שנקרא כלי, וכפי שיעור ההתפעלות מזה 
שהוא רחוק משלימות, בשיעור זה יש לו מקום עבודה וצורך לתפלה 
ולתורה כנ"ל.
%break
%page 137
אבל יש חסרון אחר, שלפעמים שהאדם רואה את שפלותו הוא 
מתיאש ובורח מהמערכה, וכל התענוגים שהוא מקבל אז הוא רק אם 
הוא שוכח ממצבו, היינו שלא חושב על רוחניות, או שיכול לישון, היינו 
שמרגיש תענוג גדול בהשינה, 
%break
וזהו לא מפני שיש לו אז תענוג מיוחד בהשינה אלא בזמן השינה, הוא 
לא זוכר מעניני עבודה, מזה הוא התענוג שלו. היות בו בזמן שהוא 
זוכר מעניני עבודה, תיכף הגוף מביא לו שפלות ויאוש.
%break
אי לזאת האדם צריך תמיד להזהר שלא יפול לתוך יאוש, היינו שבא 
לו מצב של יסורים היות שהוא רואה שלא יכול להמשיך בעבודה כנ"ל. 
לכן אמר אאמו"ר זצ"ל שהאדם צריך להיות זהיר שלא לעשות ביקורת 
על עצמו רק בזמן שהוא קובע מצב מיוחד לזה, 
%break
ולא מתי שהגוף אומר לו, לעשות חשבון הנפש, אלא שיגיד להגוף 
שיש לי זמן מיוחד לבקר את עצמי אם אני הולך לפי הקו שנותנו לי או 
סטיתי מהקו הנכון. 
%break
אלא עכשיו אני עוסק בתורה ובתפלה, ואני בוטח שהשם יעזור לי כמו 
שעזר לכל עובדי השם שרצו ללכת בדרך הנכונה להגיע למטרה 
שבשבילה נברא.
%break
וכמו שכתבתי במאמר הקודם, ובמאמר י"א [תשמ"ה]. שצריכים לומר 
ההיפוך ממה שהגוף אומר לו.
%break
ובזה נבין קושית הזהר ותירוצו (בחקותי אות יח'), וזה לשונו: 
"ועשיתם אותם, שואל מהו ועשיתם אותם, כיון שכבר אמר תלכו, 
ותשמרו, למה עוד ועשיתם. 
%break
ומשיב, אלא מי שעושה מצות התורה והולך בדרכיו, הוא כאלו עשהו 
למעלה. אמר הקב"ה כאלו עשאני. והעמידוהו. ועל כן ועשיתם אותם 
לחוק ומשפט", עד כאן לשונו.
%break
ולכאורה התירוץ הזה תמוה מאוד, איך אפשר לומר שעל ידי קיום 
התורה ומצות, עושים אותו למעלה, הלא "מלא כל הארץ כבודו" גם 
לפני עשיית הנבראים תורה ומצות, אם כן מהו הפרוש כאילו אתם 
עשיתי אותי.
%break
אלא כנ"ל כי לא מדברים מאור בלי כלי, כי לגבי מי נבחן שיש אור, 
אלא כשיש כלי, אז הכלי משגת האור. אי לזאת כשאנו אומרים 
שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, זה נאמר רק לגבי הנבראים 
כשהם מקבלים את הטוב והעונג, 
%break
זה נקרא שיש כלי שהכלי משגת אותו בצורה שיש להם מהבורא רק 
טוב ועונג. מה שאין כן בזמן שאין הנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, 
נשאלת השאלה לגבי מי, מתגלה השם של הקב"ה שנקרא "טוב 
ומטיב".
%break
ומשום זה בכדי שיהיה מגולה שמו של הקב"ה טוב ומטיב שהוא שם 
הכללי של כל השמות, והיות כי בכדי שהנבראים כשיקבלו את הטוב 
והעונג מהבורא, שההטבה זו יהיה בשלימות, היינו שלא יהיה 
בהמתנה בחינת נהמא דכסופא, 
%break
היה צמצום והסתר, שלא יכולים להשיג ולהרגיש את הטוב מטרם 
שמכשירים את עצמם, עם כלים דהשפעה, שהוא בחינת השתוות 
הצורה. 
%break
נמצא אז שהשם של טוב ומטיב אינו מגולה, וזה מביא להנבראים 
שלא ירגישו את הבורא ומשום זה יש רשעים בעולם שאינם מאמינים 
בה'.
%break
ובכדי ששמו יתברך יתגלה בעולם לעיני כל, אז לא חסר שום דבר רק 
הכלים דהשתוות הצורה, ובכדי שיהיה היכולת לבוא לידי כלים 
דהשפעה, שהם כלים דהשתוות הצורה, זה יכולים להשיג רק על ידי 
קיום תורה ומצות.
%break
היינו בעת עשיית תורה ומצות צריכים לכוון שיהיה בעל מנת שיביא 
בזכות קיום התורה ומצות, להרמת קרן ישראל. שענין ישראל פירשנו, 
שהוא אותיות ישר-אל, שהמעשים יהיו ישר להקב"ה, ולא לתועלת 
עצמו, שזה נקרא השתוות הצורה. 
%break
ובלשון הזוהר הקדוש נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא", היות 
שהרוחניות אינו מכובדת בעינינו, שנוכל לומר להגוף שלנו שזה לזכיה 
גדולה, מה שאנו יכולים לשמש לה' ואז הגוף נכנע ומתבטל 
להקדושה.
%break
וזהו פירוש מה שהזה"ק אומר שע"י זה ש"בחקתי תלכו ומצותי 
תשמורו", אז על ידי זה "ועשיתם אותם", היינו כאלו אתם עושים אותי 
למעלה. 
%break
היינו אתם עושים על ידי זה שיתגלה השם של הקב"ה בבחינת טוב 
ומטיב, היינו שכולם ירגישו, את הטוב מסיבת שתזכו להשתוות 
הצורה.
%page 138
%H הראני את כבודך
%break
ויאמר "הראני את כבודך, והסירותי את כפי, וראית את אחורי, ופני לא 
יראו" (שמות ל"ג). ויש להבין, מה מרמזת לנו את השאלה של משה 
רבנו עליו השלום, והתשובה של הקב"ה בנוגע לעבודה שלנו.
%break
הנה האדם, כשמתחיל להכנס לעבודת ה', הוא משתוקק לראות את 
כבוד ה'.
%break
היינו, בזמן שה' מאיר לו, זאת אומרת, בזמן שיש לו טעם בתורה 
ובמצות ומשתוקק לרוחניות, אז הוא יכול לעסוק בעבודת הקודש, ואז 
הוא יודע בעצמו, שהולך בדרך ה', ומרגיש את עצמו, שהוא מרים 
מעם, שכל הכלל מגושם, ורק הוא יודע ומבין, מה זה רוחניות.
%break
והיות שידוע שאמרו חז"ל (אבות פרק ד', ד') "רבי לויטס איש יבנה 
אומר, מאוד מאוד הוי שפל רוח". 
%break
לכן יש לו עבודה גדולה, שימצא בעצמו איזה חסרון, שיכול לומר, 
שהוא שפל. אבל היות שמצוה לקיים מאמר חז"ל, אז לוקח את זה 
למעלה מהדעת, ואומר, בטח שעדיין הוא לא שלם.
%break
וכמו כן יש זמן אחוריים, היינו, שלא מאיר לו את החשק לתורה 
ולמצות, ולא מרגיש חסרון בזה שאין לו תשוקה לדביקות ה'. ובמצב 
של אחוריים האדם יכול לראות עצמו, היינו את מצבו האמיתי, איך 
הוא, אם עוד הוא רואה שהוא מרים מעם, 
%break
והוא צריך אז לעבוד על שפלות, לקבל על עצמו המצוה של שפלות 
למעלה מהדעת, ומסתכל על אנשים אחרים, שהם עומדים במצב של 
ירידה ברוחניות, והוא במצב עליה. 
%break
נמצא, שרק בזמן אחוריים הוא יכול לראות האמת, מה שאין כן בזמן 
הפנים הוא יכול לרמות את עצמו.
%break
אבל גם במדרגת אחוריים יש הרבה הבחנות. כי אם האדם כבר נכנס 
בעבודה של אמת, היינו בדרך שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, 
שרק אז מתחילים להרגיש את מצבים אמיתיים של אחוריים. 
%break
כי אז לפעמים באה תמונה של אחוריים, שהוא רואה הנפילה שלו, 
הגם שהיה לו מצב של פנים, לפני הנפילה למצב שבו הוא נמצא. אבל 
עכשיו, זה שהוא רואה, שאין לו שום תשוקה לא לתורה ומצות, ולא 
לתפילה, וכדומה, 
%break
והוא מרגיש, שהוא עכשיו ככלי ריק, שאין לו שום לחלוחית מעבודת 
ה'. נוסף לזה, הוא רואה בעצמו, כאילו אף פעם לא עבד עבודת 
הקודש, ובכלל הוא לא יודע עכשיו מה זה עבודת ה'.
%break
ולפעמים הוא בא לידי חשכות, שאם הוא מתחיל לדבר עם עצמו, 
שצריכים להכנס לעבודה, וזה לא תכלית, להישאר בלי שום תכלית 
בחיים, אז נדמה לו, שהוא מדבר לעצמו דבר חדש, שאף פעם לא 
שמע מענינים רוחניים. 
%break
ואז הוא מתפלא על עצמו, איך אפשר להיות הרגשה כזאת, שהוא 
נמצא עכשיו במצב של מתחיל, שאף פעם לא עסק בעבודה, בו בזמן 
שנשאר קצת רשימו בזכרונו, 
%break
שהיה חשב את עצמו, שהוא היה תמיד בין המתקדמים בעבודה, 
ופתאום הכל נשכח מלבו, והוא זוכר זה רק כמו בחלום.
%break
נמצא, שהוא רואה את מצבו האמיתי רק בזמן של אחוריים. וזהו 
"וראית את אחורי ופני לא יראו". ואז יש לו כבר מקום לעבודה, היינו 
לבקש מה', שיקרבו אליו, ויגלה לו את הארת פנים שלו, שאז הוא בא 
לידי תשובה "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד".
%break
ועיין בהקדמה לתע"ס (אות נ"ג, נ"ד) וזה לשונו, "וצריכים לדעת, שכל 
ענין העבודה בקיום התורה והמצות בדרך הבחירה, נוהגת בעיקר בב' 
בחינות של השגחה המוסתרת, ועל זמן הזה, אומר בן הא הא, "לפום 
צערא אגרא". 
%break
%page 139
שהיות שהשגחתו יתברך אינה גלויה, ואי אפשר לראותו יתברך אלא 
בהסתר פנים, דהיינו רק דרך אחוריו. אמנם אחרי שרואה ה' יתברך, 
שהאדם השלים מידת יגיעתו, 
%break
וגמר מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת ה' 
יתברך, אז עוזר לו ה' יתברך, וזוכה להשגת השגחה הגלויה, דהיינו 
לגילוי פנים.
%break
נמצא לפי הנ"ל, שהתחלת העבודה בדרך האמת, היא בבחינת 
האחוריים. וזהו בכדי שהאדם יכין לעצמו כלים, ששם ישכון אור ה'. 
וכלים נקראים רצונות. 
%break
זאת אומרת, שמטרם שהאדם עובר את בחינת האחוריים, אין הוא 
יודע, שצריך שה' יעזור לו, אלא חושב שהוא בכוחות עצמו יכול 
להגיע לשלימותו, ולא צריך לעזרת ה' באופן יוצא מהכלל.
%break
אלא שיודע ומאמין, כנוהג בישראל, הגם שהאדם רואה, שהשכל 
מחייב, שהאדם הוא עושה, מכל מקום הוא מאמין, שה' עזר לו להשיג 
את מבוקשיו. 
%break
מה שאין כן בעבודה דלהשפיע, האדם רואה, שהשכל אומר לו, שאין 
בידו להגיע לדרגת השפעה, אלא יושב ומצפה, שה' יעזור לו. נמצא, 
שרק זה נקרא, שהוא נצרך לה'. וזה נקרא כלי ורצון.
%break
כי דרך האמת נקראת "לשמה", היינו שעושה הכל בעל מנת להשפיע 
נחת רוח לה'. ואז באה לו התנגדות הגוף, שטוען, שהוא מבין, שכל 
עבודתו היא למלאות לכלי הגוף, שהיא בחינת אהבה עצמית. 
%break
ואז מתחיל האדם להבין, שאין בידו ללכת נגד הגוף. ואז הוא נצרך 
לעזרת ה'. וזה נקרא, שכבר יש לו כלי, היינו רצון וצורך שהבורא 
ימלא אותו. 
%break
ואז מתקיים בו מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (זהר נח 
ובהסולם אות ס"ג) וזה לשונו, "אתא בר נש, אם האדם בא לטהר, 
עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, 
ונקרא קדוש".
%break
הרי אנו רואים, מטרם שיש לו כלי, לא יכולים לתת לו אור. אלא לאחר 
שנקבע בלבו, שצריך עזרה מאת הקב"ה, אז הוא מקבל עזרה, כנ"ל, 
שדוקא בעת שבא לטהר, ורואה שלא יכול, 
%break
אז הוא מקבל מלמעלה נשמה קדושה, שהוא אור, המתייחס לו לעזור 
לו, שתהיה לו היכולת ללכת קדימה, ולנצח את הכלי קבלה שלו, 
שיוכל להשתמש עמהם בעל מנת להשפיע לה'.
%break
וזה יש לפרש מה שכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב". כי שלום 
מראה על שלימות המחלוקת, כי המחלוקת היא כמו שאמרו חז"ל 
"לעולם ירגיז אדם יצר הרע על יצר טוב". ופירש רש"י, שיעשה עמו 
מלחמה. 
%break
האדם חושב, כי רק בזמן, שהוא מרגיש עצמו קרוב לה', אז הוא 
בבחינת השלימות, שנראה אצלו, שהוא כבר זכה לבחינת פנים. אבל 
בזמן שהוא מרגיש עצמו שהוא מרוחק מה', אז הוא חושב, שאינו 
הולך על מסלול השלימות.
%break
אז אומרים "שלום שלום", היינו בחינת שלום שה' אומר. כמו שכתוב 
(תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל 
חסידיו, ואל ישובו לכסלה". המאמר הזה, צריכים להאמין כי ה' אומר 
"שלום" גם בזמן שהוא (האדם) מרגיש, שהוא מרוחק מה'. 
%break
כי מי נתן לו להבין, שהוא עכשיו מרוחק יותר מזמן אחר. כי בדרך כלל 
האדם מתחיל להרגיש שהוא מרוחק, בזמן שהוא מרבה בתורה 
ומצות, ושרוצה ללכת יותר על דרך האמת, 
%break
אז הוא רואה, שהוא יותר מרוחק. נמצא, לפי הכלל "מצוה גוררת 
מצוה", אם כן הוא היה צריך להרגיש שהוא יותר מקורב.
%break
אלא כנ"ל, שהקב"ה מקרבו, בזה שמראה לו את האמת, בכדי שיתן 
תשומת לב לעזרת ה'. היינו, שמראה לו, שאין אדם מסוגל לנצח את 
המלחמה בלי עזרת ה'. נמצא, בזמן המרוחק (שהאדם מרגיש שהוא 
מרוחק), שהיא בחינת אחוריים, אז הוא הזמן של התקרבות לה'.
%page 140
%H מאמר התשובה
%break
הנה בזהר (נשא אות כ"ח ובהסולם) וזה לשונו "פקודא דא. מצוה זו 
הוא מצות תשובה. וזה הוא בינה. ומה היא בינה. היא אותיות בן י"ה. 
ובן הזה הוא ו', הדבוק בה, ומקבל ממנה מוחין די"ה. 
%break
וכל מי שחוזר בתשובה, הוא כאילו השיב אות ה', שהיא המלכות, אל 
אות ו', שהוא בן י"ה, ונשלם בו הוי"ה".
%break
ובזהר (נשא אות כ"ט ובהסולם) "כי אות ה' ודאי היא, ודוי דברים. 
וסוד הדבר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו, ונשלמה פרים 
שפתינו. כי ודאי כשאדם חוטא, גורם שתתרחק הה' מאת הו'. 
%break
ומשום זה נחרב בית המקדש, ונתרחקו ישראל משם, וגלו בין העמים. 
ומשום זה כל מי שעושה תשובה, גורם להשיב את הה' לאות הו'".
%break
ובזהר (נשא אות ל"א ובהסולם) "ותשובה דא אתקריאת חיים. 
ותשובה זו, שהיא המלכות, וה' דהוי"ה, נקראת חיים, שכתוב, כי 
ממנו תוצאות חיים, שהן נשמות ישראל, שהן תוצאות של המלכות, 
הנקראת חיים, 
%break
היא הבל היוצא ונכנס בפיו של האדם בלא עמל ובלא יגיעה, שהוא 
סוד ה' דהבראם, כי אות ה' מתבטאת מן הפה בקלות יותר מכל 
האותיות. ועליה נאמר, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. 
%break
כי המלכות נקראת מוצא פי ה'. והיא על ראשו של האדם, דהיינו, ועל 
ראשי שכינת אל. ועליה נאמר, ותמונת ה' יביט, כי המלכות נקראת 
תמונת ה'. וכן, אך בצלם יתהלך איש".
%break
ובזהר (נשא אות ל"ב ובהסולם) "ובגין, ומשום שהיא על ראשו של 
האדם, אסור לו לאדם ללכת ד' אמות בגילוי ראש. כי אם היא 
מסתלקת מעל ראשו של אדם, מיד מסתלקים החיים ממנו".
%break
ובזהר (נשא אות ל"ד ובהסולם) "אלא ודאי על צורה זו של אות ה' 
העמידו, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. כי שבת היא 
המלכות, בשעה שהיא עולה לבינה. 
%break
וכשזו המלכות, שהוא סוד שבת, שורה על ישראל, אין להם יגיעה ולא 
שעבוד. ובה נפש העמלה והיגיעה, שבת וינפש".
ויש להבין את כל אלו השמות, שהזה"ק מכנה להמלכות:
%break
א. מהו שמלכות נקראת "ה'", והיא "הבל בלי עמל ובלי יגיעה". והלא 
יש כלל "מצאתי ולא יגעתי אל תאמין".
ב. מהו שמלכות נקראת "חיים". ובכמה מקומות בזה"ק מכנה מלכות 
"מדת הדין", שממנה נמשכת בחינת מותא.
%break
ג. מהו הרמז שמלכות נקראת "פי ה'".
ד. מהו הפירוש שהיא "על ראשו של אדם".
ה. מהו שאומר שמלכות נקראת "תמונת ה'", כמו שכתוב "תמונת ה' 
יביט".
%break
ו. מהו שמלכות נקראת "צלם", שכתוב "אך בצלם יתהלך איש".
ובכדי לבאר את הנ"ל, צריכים להבין מקודם את כל הענין של מטרת 
הבריאה, היינו כל הקשר שצריך להיות להנבראים, שיתקשרו עם 
הבורא. 
%break
שעל קוטב הזה מתבססת כל היגיעה שלנו, והעונשים, שנוהגים, באם 
שלא הולכים לתקן את זה. וזהו כל השכר שאנו מקבלים בזמן 
שהנבראים מתקשרים עם הבורא.
%break
זה ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא בכדי שלא תהיה 
נהמא דכסופא, שהוא ענין השתוות הצורה, כי שינוי צורה ברוחניות 
נקרא "התרחקות" והשתוות הצורה נקראת "התקרבות", 
%break
לכן הגם שרצונו להטיב לנבראיו הוא בלי הגבלות, מכל מקום נעשה 
ענין של השתוות הצורה, היינו שלא לקבל טוב ועונג, אלא בתנאי 
שיהיה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא.
%break
%page 141
ומזה נמשך לנו ענין של יגיעה, היינו שצריכים לעשות מסך, בכדי 
שיוכל לקבל את הטוב והעונג בעמ"נ להשפיע. וזהו שורש היגיעה, 
הנמצא אצלנו, 
%break
כמו שכתוב בפתיחה כוללת לספר פנים מאירות ומסבירות (אות ג') 
וזה לשונו "ודע, שהמסך שבכלי מלכות הוא שורש לחושך, והיינו בכח 
העיכוב המצוי במסך על אור העליון, שלא יתפשט בבחינה ד'. 
%break
והוא השורש גם כן ליגיעה על מנת לקבל שכר, כי ענין היגיעה היא 
בחינת פעולה שלא ברצון, להיות הפועל רק במנוחה ניחא ליה, אלא 
מפאת שבעל הבית משלם לו שכר, נמצא מבטל רצונו מפני רצון של 
בעל הבית".
%break
הרי כל מה שאנו צריכים לעשות, היינו עבודה, שרק זה מוטל עלינו, 
כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות", שענין ברא הוא מה שאנו 
מתייחסים להבורא, שהוא הרצון להטיב לנבראיו, ומבחינת ברא 
נמשך לנו ענין הפירוד ושנוי צורה. 
%break
אבל על ידי לעשות, היינו עם עבודה שלנו, מה שאנו עובדים, בכדי 
להגיע למדרגת עמ"נ להשפיע, אנו שוב מתקרבים להבורא בבחינת 
השתוות הצורה.
%break
וזה ענין שותפות, שיש להנבראים עם הבורא, כמו שכתוב בזהר 
(הקדמת הזהר אות ס"ז) וזה לשונו "ולאמר לציון עמי אתה. אל תקרי 
עמי, אלא עמי אתה שפירושו, להיות שותף עמי". 
%break
היינו כנ"ל, שהבורא נותן את הרצון לקבל, שהוא החסרון שברא, 
הנקרא "חושך", כמו שכתוב "ובורא חושך", שזה בא מכח רצונו 
להטיב. והנבראים צריכים לתת את המסך, שע"י זה יוצאת לנו בחינת 
השתוות הצורה, 
%break
שרק אז יש לנו כלים המוכשרים לקבל את השפע, הבא מבחינת 
להטיב לנבראיו. נמצא, אשר ברא - בא מלמעלה, לעשות -  בא 
מתחתונים.
והנה בענין היגיעה אנו מוצאים בה שני ענינים:
%break
א. העבודה והשכר הם ב' ענינים, שהעבודה הוא שלא במקום שכר, 
היינו שזמן עבודה לחוד וזמן השכר לחוד.
ב. שהעבודה והשכר הם במקום אחד ובזמן אחד.
%break
כי ענין "יגיעה" נקרא, שהוא צריך לעשות איזו תנועה. והתנועה גם כן 
נוהגת בג' אופנים:
א. יגיעת הגוף.
ב. יגיעת המוח.
%break
ג. יגיעה פנימית. שזה הוא הכי קשה. והוא בזמן שהוא צריך לעבוד 
עם המוח, ולעשות מעשים, שהם נגד המוח והשכל, היינו שהוא צריך 
לבטל את השכל שלו, שזה נקרא שהשכל מחייב אותו לעשות כך וכך, 
%break
והוא עושה תנועה ומבטל את השכל שלו, מה שהוא מבין שזה הוא 
אמת מאה אחוז לפי שכלו, ומכל מקום הוא מבטלו, זו היא יגיעה 
אמיתית.
%break
ונחזור לענין היגיעה. וניקח דוגמא, האדם עושה איזו תנועה, הוא 
בכדי לקבל תמורה עבור התנועה, אחרת היה נשאר במצב המנוחה, 
היות מצד הבריאה אדם משתוקק למנוחה. 
%break
ומבואר הטעם בתע"ס (הסתכלות פנימית חלק א' אות י"ט) "שהוא 
משום שהשורש שלנו אינו בעל תנועה, אלא בעל מנוחה, שאין תנועה 
נוהגת בו כלל".
%break
וזה אנו רואים, כפי גודל וחשיבות ונחיצות שיש לו להתמורה, בשיעור 
זה הוא מסוגל לתת יגיעה. 
%break
אבל אם האדם היה מוציא איזו תחבולה, שיוכל לקבל התמורה בלי 
עבודה, תיכף היה מוותר על היגיעה, כי אצלו היגיעה היא רק אמצעי 
להשיג את השכר. 
%break
אי משום זה, אם יכול להשיג את השכר על ידי אמצעי אחר, היינו לא 
ע"י עבודה, אז הוא חושב, למה לו לעבוד בחינם, כי אינו מקבל שום 
שכר עבור עבודתו, 
%break
כי מה שיתנו לו תמורת עבודה, הוא יכול להשיג בלי עבודה. נמצא, 
שהוא בלי תשלום. וכנ"ל, בלי תמורה אי אפשר לעבוד. לכן הוא מוותר 
על העבודה.
%break
וזה נקרא ש"השכר והעבודה נמצאים אז בב' מקומות בב' זמנים", כי 
העבודה היא, על דרך משל, שהוא בבית חרושת, והשכר הוא, מה 
שהוא מקבל משכורת בהקופה. ובב' זמנים. 
%break
זאת אומרת, זמן עבודה לחוד וזמן קבלת השכר לחוד. כי העבודה 
היא בכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע, והשכר אינו מקבל אלא בסוף 
היום, שגומר את העבודה, כמו שכתוב (כי תצא שביעי) "לא תעשק 
שכיר, ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש".
%break
%page 142
אבל יש לפעמים שהעבודה והשכר נמצאים במקום אחד ובזמן אחד. 
וזהו במקום שהעבודה בעצמה היא השכר ולא מצפה שיתנו לו שכר 
אחר עבור העבודה שלו, היינו כל תנועה ותנועה מה שהגוף עושה, 
כפי הנ"ל, אין הגוף מסוגל לעשות שום תנועה בלי שכר. 
%break
מה שאין כן כאן, שהעבודה שלו היא השכר, נמצא שמקבל את השכר 
באותו מקום שהוא עובד. וכמו כן הוא מקבל את השכר באותו זמן 
שהוא עובד. 
%break
זאת אומרת, שאינו צריך לחכות לזמן אחר שיתנו לו שכר, כמו בסוף 
היום כנ"ל, אלא על כל תנועה ותנועה הוא מקבל שכר תיכף על 
המקום.
%break
דוגמא, אם בא לארץ איזה אדמו"ר. נגיד למשל, אם בא אדמו"ר 
מלובאויץ'. ובטח אז הלכו לקבל פניו כל החסידים שלו, ויש לו איזו 
חבילה קטנה ביד ובוחר לאיזה חסיד, שיוליך את החבילה להמונית. 
%break
ואח"כ הוציא הרבי שטר של מאה דולר ונותן לו תמורה עבור 
הסבלות, שהוביל את החבילה להמונית. בטח החסיד שלו לא ירצה 
לקבל את הכסף. 
%break
ואם הרבי ישאל אותו, מדוע אתה לא רוצה לקבל את הכסף, וכי זהו 
דבר מועט, הלא סבל פשוט שהוא לא חסיד, שלא יודע מה זה רבי, 
שלא מכיר שאני איש חשוב, 
%break
הייתי נותן לו שטר של עשר דולר, אז הוא היה נותן לי תודה רבה. 
ואני נותן לך פי עשר מסבל פשוט, ואתה לא רוצה לקבל.
%break
רק מה צריכים לומר על זה. שהחסיד שלו לא רוצה לקבל ממנו את 
התמורה עבור הסבלות, היות שהוא כן מכיר גדלותו וחשיבותו של 
הרבי, והרבי בוחר בו, שהוא ישמש אותו, זהו לשכר גדול, ששוה ערך 
גדול. 
%break
שאם מי שהוא מהחסידים היה יכול לקנות ממנו את השרות הזה, מה 
שהרבי נתן לו לשמש אותו, החסיד בטח שהיה אומר לו, כל הון 
דעלמא אין לו ערך כלפי השמש הזה שהרבי נתן לי, ובחר בי יותר 
מכולם.
%break
וכאן אנו רואים, שהיגיעה והשכר הם במקום אחד ובזמן אחד. כי בזמן 
העבודה, היינו בזמן שהוא נושא את המשא על עצמו, והוא צריך 
לקבל שכר, מטעם שבלי שכר אי אפשר לעבוד, אין הוא מקבל שכר 
במקום אחר. 
%break
זאת אומרת, שהעבודה היא החבילה, שהוא נושא. והשכר שלו יהיה 
במקום אחר, שהוא כסף, או בזמן אחר, היינו לאחר שגמר את 
עבודתו הוא מקבל שכר.
%break
אלא כאן, העבודה והשכר הם במקום אחד. העבודה היא שהוא נושא 
את החבילה, והשכר גם כן בזה שנושא את החבילה של הרבי, שאין 
הוא צריך לתת לו דבר אחר, שיהיה נקרא שכר. 
%break
אלא העבודה בעצמה, מה שהוא נושא את החבילה של הרבי, זהו 
השכר שלו. וגם זה הוא נקרא בזמן אחד, היינו שבאותו זמן שהוא 
עובד, באותו זמן הוא מקבל שכר, ואין שייך לומר כאן, שהוא מקבל 
שכר לאחר שגומר את עבודתו, 
%break
אלא הוא מקבל שכרו ממש באותו רגע. שאין להפריד כאן בין זמן של 
עבודה לזמן של השכר, משום שכל השכר שלו הוא השרות, מה 
שהוא נותן שרות להרבי, שהוא נהנה מהשרות הזה יותר מכל הון 
דעלמא. 
%break
נמצא כאן דבר חדש, שאין שום מציאות, שיוכל להיות דבר כזה, 
שיקבל שכר בכל רגע ורגע על עבודתו, אלא תמיד בא השכר אחר 
העבודה, כמו שכתוב "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". וכאן שאני, 
היינו שהעבודה והשכר באים כאחד.
%break
ולפי זה יוצא, ש"אין העבודה נקראת יגיעה", שיקבל עבורה שכר. רק 
בזמן שהעבודה והשכר הם בב' מקומות ובב' זמנים, כנ"ל, אז 
העבודה נקראת "יגיעה". זאת אומרת, שהעבודה היא רק אמצעי 
לקבל שכר. 
%break
לכן אם היה באפשרותו לזרוק את האמצעי ולקבל תיכף את המטרה, 
בשביל מה הוא צריך את האמצעי. אל כן, היות שכל המטרה היא 
השכר, אז כל תשומת הלב שלו רק על שכר. ומסתכל תמיד, איך 
לעבוד פחות ולהרויח יותר.
%break
מה שאין כן אם העבודה והשכר הם בזמן אחד, עבודה זו לא נקראת 
יגיעה, שנוכל לומר, שהוא רוצה להפטר מהעבודה, שהרי העבודה 
והשכר הם במקום אחד ובזמן אחד, כיון שהוא נהנה מזה שהוא 
משמש אדם חשוב.
%break
%page 143
ולפי זה יוצא, שהיגיעה בתורה ומצות היא רק בזמן שהוא הנושא 
בעול תו"מ, כמו הסבל שנושא חבילה של הרבי ואינו מכיר בחשיבתו 
של הרבי, אז הוא תמיד עומד על המקח ורוצה יותר שכר מכפי 
שהרבי משלם לו עבור טרחתו, כנ"ל בהמשל של הרבי מלובויץ'. 
%break
היינו החסיד, שהוא לוקח את החבילה, מה שהרבי נותן לו, היות 
שהחסיד מכיר את חשיבותו וגדלות של הרבי, אז הוא לא רוצה שום 
שכר מהרבי, אלא גודל השכר נמדד לפי מה שהוא מכיר את גדלות 
וחשיבות של הרבי, כך הוא מקבל תוספת שכר. 
%break
כי הגם שיש בטבע הנאה גדולה בזמן שמשמשים את האדם חשוב, 
אבל בטח יש הבדל בחשיבות גם כן, כי אם האדם משמש את האדם 
הכי חשוב בעיר, הגם שיש לו הנאה. 
%break
אבל אינו דומה, אם הוא יודע שמשמש את האדם הכי חשוב במדינה. 
ומכל שכן שהנאתו גדולה ביותר אם הוא יודע שהוא משמש האדם 
הכי גדול בעולם, שהנאתו מרובה לאין קץ.
%break
נמצא מה שהאדם מתייגע בתורה ומצות, הוא מסיבת שחסר לנו את 
חשיבותו וגדלותו של הבורא יתברך. וזה נקרא בלשון הזה"ק, שכל 
מחשבותינו צריך להיות רק "לאקמא שכינתא מעפרא", שכל הרוחניות 
היא אצלנו בבחינת הסתרת פנים, 
%break
שלא מרגישים את חשיבות של עבודתינו, היינו שלא מרגישים את 
החשיבות למי אנו עובדים, את מי אנו משמשים. לכן כשמתגברים אז 
בעבודה, אז עבודה זו היא על דרך הכפויה, זאת נקראת "יגיעה", כיון 
שהשכר אינו במקום עבודה.
%break
היינו, בזה שהוא עובד בכפיה, הוא מצפה לקבל שכר לאחר זמן 
ובמקום אחר. וכיון שהשכר הוא מרוחק מזמן עבודה, לכן יש לו זמן 
לחשוב, שהוא עכשיו עובד ולאח"כ יקבל שכר, אז יש זמן שבחינת 
עבודה שורה שם. וזו נקראת "יגיעה". 
%break
מה שאין כן כשמרגיש את חשיבות של העבודה, היינו שהוא מרגיש 
את מי הוא משמש, אז השכר במקום העבודה. עבודה כזו לא נקראת 
יגיעה, כי העבודה והשכר הם בזמן אחד ובמקום אחד, אין זה נקרא 
יגיעה.
%break
ואת זה יכולים להבחין כנ"ל, שכאן, כשהעבודה והשכר הם במקום 
אחד, נמצא שהעבודה בעצמה היא המטרה. לכן הוא לא ירצה לוותר 
על העבודה. כי מדרך העולם, שעל מטרה לא מוותרים, רק על 
אמצעים מוותרים. 
%break
לכן, בזמן שהשכר והעבודה הם במקום אחד וזמן אחד, אין האדם 
יכול לוותר על העבודה, כי אם הוא מותר על העבודה, הוא מוותר על 
השכר, כיון שהם במקום אחד.
%break
מה שאין כן אם האדם עובד כמו סבל, כמו המשל הנ"ל, כיון ששם 
שישנה יגיעה, משום שהעבודה והשכר הם בשני מקומות, אז האדם 
רוצה לוותר על היגיעה, שהיא רק אמצעי להשכר, ורוצה את השכר. 
%break
למשל, האדם עובד בשביל להשיג עולם הבא, אז הוא מוכן לוותר על 
העבודה, היינו אם יתנו לו עולם הבא בלי עבודה, כי רק להמטרה הוא 
צריך ולא את האמצעים.
%break
אותו דבר יש להבחין במתנה. אדם חשוב נותן מתנה למישהו. מקבל 
המתנה מבחין במתנה הזאת שני דברים:
א. שהוא אוהב אותו, אחרת לא היה נותן לו את המתנה.
ב. המתנה בעצמה.
%break
וגם כאן יש להבחין אותה הבחנה, היינו מהי המטרה ומהו האמצעי. 
וגם קובע את החשיבות של הנותן, אם הנותן הוא אדם חשוב, אז 
האהבה היא המטרה והמתנה היא רק אמצעי, שע"י המתנה נתגלה 
כאן ענין של אהבה. 
%break
נמצא, שגם כאן הוא מוכן לוותר על המתנה ולא על האהבה. מה שאין 
כן אם הנותן הוא אדם פשוט, אז המתנה היא המטרה והאהבה היא 
אמצעי, ויכול לוותר על האהבה, ובעיקר שיתן לו מתנות. נמצא, שבין 
שהוא נותן ובין שהוא מקבל, תמיד נוהג אותו החשבון של אדם חשוב.
%break
הנה עד כאן דברנו משכר ועבודה, אבל יש עוד ענין, היינו עונש. זאת 
אומרת, שאם הוא לא מקיים את התו"מ, הוא מקבל עונש על זה. אבל 
גם כאן יש להבחין, אם העונש הוא במקום שעובר על החוקים, או 
שהעונש הוא במקום אחר ובזמן אחר.
%break
%page 144
וניקח לדוגמא שכר ועונש לגבי חוקי המדינה. מי שעובר על חוקי 
המדינה הוא מקבל עונש, והעונש שלו הוא לא במקום אחד ולא בזמן 
אחד. אדם, שגנב רכוש חבירו, ונודע שהוא היה הגנב, 
%break
אז הוא מקבל עונש, נגיד תפיסה או תשלומי כסף. אבל הכל הוא לא 
במקום אחד ולא בזמן אחד. ואם לא נודע שהוא גנב וכדומה, אף פעם 
לא יקבל עונש.
%break
אותו דבר נוהג גם לעוברים חוקי התורה. ומכל מקום יש הפרש גדול 
בין שעוברים חוקי התורה לעוברים חוקי המדינה. בבחינת חלק 
הנגלה, היינו מעשה תו"מ, שכל אדם יכול לראות מה שהשני עושה, 
בחלק הזה גם כן אין העבירה והעונש במקום אחד ובזמן אחד. 
%break
שאם אדם עבר עבירה ושיש עדים שראו, אז הוא מקבל עונש על 
העבירה שעבר. למשל, הוא אכל חזיר ויש עדים על זה. 
%break
אח"כ הבית דין נותן פסק, שמגיע לו עבור עבירה זו עונש מלקות. 
נמצא, שהעבירה והעונש הם בשני מקומות ובשני זמנים, כדמיון 
כשעוברים על חוקי המדינה.
%break
אבל בבחינת עבודת האדם, לגשת לפנימיות התורה, שנקרא "חלק 
הנסתר", שם הענין דוקא בהצנע לכת, שאין שום איש יכול לראות 
עבודה פנימית של אדם, כי אין יודע מה שבלב חבירו. 
%break
אם נגיד למשל, בא איש אחד ואומר, אני רוצה לתת תרומה גדולה 
עבור ישיבה שלומדים תורה, אבל אני רוצה שיעשו לי אבן גדולה 
בהישיבה, 
%break
ששם יהיה רשום שאני נתתי את התרומה גדולה, ולפרסם בעיתונים 
שאני נתתי את התרומה גדולה כזו, בכדי שיכבדו אותי בכל מקום 
שאני אבוא.
%break
אז בטח יכולים לומר שהוא נדבן גדול, אבל לא יכולים לומר שכוונתו 
בעל מנת שרוצה דוקא לתמוך בלומדי תורה, אלא שמעורב גם כבוד, 
שנקרא "אהבה עצמית", בתוך התמיכה של חיזוק לומדי תורה. 
%break
אבל כוונתו האמיתית נסתרה מאתנו, כי יכול להיות שהוא באמת 
רוצה רק לחזק לומדי תורה, ובכדי האנשים האלו, שמקבלים את 
הכסף ממנו, שהם לא יכבדו אותו, לכן הוא מראה להם פנים, 
%break
שהוא באמת רוצה כבוד, שרוצה לתת סכום כסף לצדקה מטעם 
שרוצה להחליף תאות כסף בתאות כבוד, וממילא לא יכבדו אותו.
%break
זה הוא בין אדם לחבירו, שיש להבחין בין חלק נגלה לחלק נסתר. 
ומכל שכן בין אדם למקום, ששם בודאי שיש הבחן גדול. וחז"ל אמרו 
"לעולם יעסוק בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא 
לשמה בא לשמה" (פסחים נ', ע"ב). 
%break
הנה במעשה המצות ובלימוד התורה יש הבחן גדול בין חלק הנגלה, 
היינו המעשה, וחלק הנסתר, היינו הכוונה. כי אין שום אדם שתהיה לו 
היכולת להסתכל על הכוונה. 
%break
כי המעשה שהוא עושה בין אדם למקום, אין אז אדם באמצע שיעשה 
לו הבקורת מה כוונתו, כי בדרך כלל כל אחד ואחד עסוק בעניני עצמו 
ואין לו זמן לחשוב את החשבונות של חבירו. נמצא, על הכוונה רק 
הוא בעצמו חושב. 
%break
זאת אומרת, כשהוא עוסק בשלא לשמה, היינו שמצפה לשכר, אז 
העבודה והשכר אינם במקום אחד ובזמן אחד. וכאן, שאנו מדברים 
מעונשים, אין העבירה והעונש במקום אחד ובזמן אחד, 
%break
כי העונש הוא מקבל לאחר שהוא עובר את העבירה, ואח"כ הוא 
מקבל עונש, עונש בעולם הזה או עונש בעולם הבא. וזה נוהג רק 
בחלק דשלא לשמה.
%break
מה שאין כן באלו אנשים שעובדים על הכוונה, היינו שיוכלו לבוא לכוון 
כל מעשיהם בעל מנת להשפיע, בהם השכר והעונש הם במקום אחד 
ובזמן אחד, כי זה שאינו יכול לכוון את המעשה להשפיע נחת רוח 
להבורא, 
%break
זהו העונש שלו, ואינו צריך שיתנו לו עונש אחר, כי אין לו יסורים יותר 
גדולים, בזה שהוא רואה, שהוא עוד מרוחק מהבורא.
%break
והראיה לזה, שאין לו אהבת ה', שירצה לכבד אותו. וכל זה הוא 
מטעם, שהוא נמצא במצב "אחוריים והסתר" מהבורא, זהו שכואב לו, 
וזה הוא העונש שלו. וכאן הוא השכר שלו, אם יש לו אהבת הבורא 
ורוצה להשפיע לו נחת רוח. 
%break
אבל זה הוא כנ"ל דוקא באלו שרוצים להגיע לעבוד רק לשם שמים, 
ולא ב"לא לשמה", באלו שייך לומר שהעונש והשכר הוא באותו מקום 
ובאותו זמן.
%break
%page 145
אבל בכללות העולם נקרא עונש דוקא כשהם נמצאים בשני מקומות, 
כי בכללות העולם נקרא קיום תורה ומצות בחלק הנגלה, היינו 
בבחינת מעשה לבד, שזה נקרא "נגלה", משום שמבחינת המעשה 
מגולה לכל, 
%break
מה שהוא עושה ומה שהוא מדבר. ובחלק הנגלה, ביארנו לעיל, ששם 
נוהג הן השכר והן העונש בב' מקומות.
%break
ועם כל הנ"ל נבוא לבאר דברי הזה"ק, ששאלנו ו' שאלות. הנה ידוע 
שמלכות נקראת "ה' אחרונה שבשם הוי"ה", המכונה "בחינה ד' דאור 
ישר", שתכונתה היא מקבל בעמ"נ לקבל. 
%break
וכל התיקונים, שאנו צריכים לעשות על ידי תורה ומצות, הם לתקן 
אותה, שבחינת הקבלה שיש בה תהיה בעמ"נ להשפיע, שזה מכונה 
"דביקות בה'". משא"כ אם אין כוונתה בעמ"נ להשפיע, היא נעשית 
מרוחקת מה'. 
%break
וידוע, שכל מה שלומדים בהעולמות עליונים המדובר הוא כלפי 
הנשמות, כמו שאמרו חז"ל (ויקרא ל"ו ד') וזה לשונם "אמר רבי 
ברכיה שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל, 
%break
דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא ישראל, שנאמר 
(ירמיה ב') "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה".
%break
לכן כל מה שלומדים בעולמות עליונים הוא רק כדי שהנשמות יקבלו 
את השפע העליון, כידוע, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. 
ובכדי לתקן את השינוי צורה, השולט על המלכות מבחינתה עצמה, 
%break
שהיא נקראת "מקבל בעמ"נ לקבל", כי שינוי צורה גורם פירוד 
ברוחניות, ומכלי זה, שנקראת "מלכות", היא הכלי של כל הנשמות, 
שמהם נברא האדם, שמוטל עליו לתקן זה, שכל הכלי קבלה יהיו 
בעמ"נ להשפיע.
%break
ועיין במה שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות י' י"א) וזה לשונו "ובכדי 
לתקן דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך 
את כל העולמות כולם, והבדילם לב' מערכות, בסוד הכתוב זה לעומת 
זה עשה אלקים, 
%break
שהן ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. 
והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת העולמות 
אבי"ע דטומאה. ונשתלשלו העולמות עד למציאות עולם הזה הגשמי, 
%break
דהיינו למקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי 
הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה, 
כנ"ל, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, 
%break
כמו שכתוב עייר פרא אדם יולד, ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא 
עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול. ועל ידי עסק המצות מי"ג שנים ואילך, 
שעוסק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר הרצון 
לקבל לעצמו, המוטבע בו, 
%break
ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך נפש קדושה 
משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת דרך המערכה של 
העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. 
%break
וכן מוסיף והולך לקנות ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה 
שבאין סוף ב"ה, עד שהן מסייעות לו להאדם להפוך את הרצון לקבל 
לעצמו שבו, שיהיה כולו בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח 
ליוצרו".
%break
ולפי מה שמביא שם בהקדמת הזהר, אנו רואים, שכל מה שאנו 
מדברים מהעולמות העליונים הוא רק מה שנוגע לנשמות. אי לזאת, 
מה שאנו אומרים, 
%break
שהמלכות, שנתרחקה משם הוי"ה, הוא כלפי הנשמות, שהן צריכות 
לתקן אותה, שתחבר עם השם הוי"ה, כי כלפי הנשמות נתרחקה.
%break
אלא בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים למעלה מהדעת, 
והוא בבחינת השפעה, שזה גורם בשורש של האדם, שהוא המלכות, 
שגם כן תהיה בבחינת השפעה, שזו היא בחינת השתוות הצורה, 
%break
אז נבחן שמלכות, שהיתה מרוחקת מהמשפיע בבחינת שינוי צורה, 
ועכשיו שהאדם עוסק בבחינת השפעה, המכונה "השתוות הצורה", 
זה נבחן שהמלכות התקרבה את עצמה להשם הוי"ה, 
%break
היינו להמשפיע. וזהו פירוש "תשיב ה' לגבי ו'", ש - יה"ו נקראים ט' 
ראשונות, שהן בחינת המשפיע, ואות ו' נקראת שהיא המשפיעה 
למלכות, 
%break
כיון שעתה מלכות היא בבחינת משפיע כמו ה - ו'. וזהו מה שמכנה 
הזה"ק מלכות בשם ה'. זוהי תשובה על השאלה הא', ששאלנו.
%break
%page 146
הנה מצד אחד, מלכות משורשה, שהיא שורש הנבראים, שנקראת 
מלכות מצד שורשה "מקבל בעל מנת לקבל", מבחינה זו נמשכת 
בחינת מיתה, כי ע"י הקבלה נפרדים מחיי החיים. לכן נמשכת מכאן 
בחינת מיתה. 
%break
לכן נקראת מלכות אילן המות (זהר בהעלותך דף ל"ג אות צ"ו) וזה 
לשונו "אמר רבי יהודה, אמר רבי חייא, המקרא מעיד, שכל מי שנותן 
צדקה לאביונים, מתעורר עץ החיים, שהוא ז"א, להוסיף חיים לאילן 
המות, שהוא המלכות, ואז נמצא חיים ושמחה למעלה, במלכות".
%break
הרי אנו רואים, שמצד אחד מלכות נקראת "אילן המות", היינו כנ"ל 
מצד שורשה. אבל כשהנשמות עוסקים בעניני השפעה, אז היא 
בבחינת השתוות הצורה, 
%break
אז יורדת ממנה בחינת הצמצום וההסתר, שהיתה עליה, ודוקא מכאן, 
היינו ממלכות, נמשכים חיים להעולם. ומבחינה זו נקראת מלכות 
"חיים".
%break
ובזה תירצנו שאלה הב', למה נקראת מלכות "חיים", והלא מלכות 
נקראת "אילנא דמותא". והתשובה היא, לאחר שמתקנים אותה 
בבחינת "עובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא", 
%break
היינו במעשים שהתחתונים עושים מעוררים את השורשים עליונים, 
שע"י זה גורמים יחוד קוב"ה ושכינתה, שמיחוד הזה באים חיים 
לעולם.
%break
והנה השאלה הג', מהו שמלכות נקראת "פי ה'". הנה אנו רואים 
בגשמיות, שהפה מגלה מה שיש במחשבתו. הנה הוי"ה נקרא מדת 
הרחמים, שפירושו, שהבורא הוא המשפיע טוב ועונג להנבראים. 
%break
ובזמן שהמלכות נקראת "חיים", שהוא בזמן שהתחתונים עוסקים 
בהשפעה, אז באים מהמלכות החיים עליונים, שמטרת הבריאה, 
שנקראת "אור החכמה", שהוא אור החיה, 
%break
ובזמן שמלכות מגלית זאת, נקראת מלכות "פי ה'", שמגלת את 
מחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
%break
ובזה נבוא לפרש מה ששאלנו בשאלה הד', מהו שאומר "ומשום 
שהיא על ראשו של אדם, אסור לאדם ללכת ד' אמות בגילוי ראש". כי 
ידוע שמלכות נקראת "אמונה", ואמונה היא תמיד למעלה מהדעת. 
ו"ראשו" של אדם נקרא השכל של האדם. 
%break
ולפי זה יוצא, שמלכות שמים, שצריכים לקבל על עצמו, צריכה להיות 
למעלה מהדעת והשכל. לכן נקרא, שהמלכות היא על ראשו של אדם. 
לכן אסור ללכת ד' אמות בגילוי ראש, כי אם היא מסתלקת מעל ראשו 
של אדם, מיד מסתלקים החיים ממנו. 
%break
שפירושו של גילוי ראש, היינו שאין המלכות, שהיא בחינת אמונה, 
שורה על השכל והדעת שלו, כנ"ל שאמונה נקראת, שהיא למעלה 
מראשו, היינו למעלה מהדעת. וכיון שאין לו אמונה, בטח שאור 
החיים, שבא ממלכות, מסתלק ממנו, כנ"ל, 
%break
כי מלכות נקראת "חיים" רק על ידי תיקון של כלי דהשפעה. מה שאין 
כן בכלים דקבלה, מלכות נקראת "אילנא דמותא", לכן מסתלקים 
החיים ממנו.
%break
ושאלה הה', מה שמלכות, נקראת "תמונת ה'" הוא מטעם, שענין 
תמונה פירושה, כמו שאומרים, אני רוצה לדעת תמונה כללית על כל 
הדבר. 
%break
אי לזאת, כשרוצים לדעת תמונה כללית על רוחניות, אומרים לנו 
"ותמונת ה' יביט", היינו לראות תמונה כללית על רוחניות תלוי כפי מה 
שזכה לבחינת אמונה בה', שענין אמונה מתבטאת במוחא וליבא. 
%break
ולפי אמונה שזכה, כך הוא מקבל תמונה על הנ"ל. לכן, היות שמלכות 
נקראת "אמונה", לכן מלכות נקראת "תמונת ה'", לומר שלפי האמונה 
שלו כך הוא מקבל תמונה על רוחניות.
%break
כמו כן על דרך הנ"ל נוכל לתרץ שאלה הו', מהו הפירוש שמלכות 
נקראת "צלם", כמו שכתוב "אך בצלם יתהלך איש", ש"צלם" נקרא גם 
כן בחינת אמונה. כי "שמש" נקראת דעת ו"צל" היא בחינה המסתירה 
את השמש. 
%break
וזוהי בחינת אמונה, שזהו נקרא לבוש, שאם יש להאדם הלבוש הזה, 
אז מתלבש בו אור העליון, כמו שכתוב בזהר (ויחי דף ס"ד ובהסולם 
אות ר"א) "שאם מסתלק הצלם מסתלקים המוחין וכפי הצלם, כך 
מתלבש המוחין".
%page 147
%H מאמר המרגלים
%break
הנה הזה"ק מפרש את ענין מרגלים, ששלח משה לתור את הארץ 
(שלח דף כ' ובהסולם אות נ"ו, נ"ז, נ"ח) על ארץ הרוחני וזה לשונו 
"מה כתוב שהקב"ה אומר להם עלו זה בנגב, השתדלו בתורה, וממנה 
תדעו אותו העולם. 
%break
וראיתם את הארץ מה היא, היינו שתראו ממנה אותו העולם, שאני 
מביאכם בו. ואת העם היושב עליה, הם הצדיקים שבגן עדן.
%break
החזק הוא הרפה, היינו, בה תראו, אם זכו לכל זה משום שהתגברו 
על יצר שלהם בחזקה ושברו אותו, או ברפיון בלי יגיעה. או אם נחזקו 
בתורה לעסוק בה יומם ולילה, או שהרפו ידיהם ממנה, ועם כל זה זכו 
לכל זה.
%break
המעט הוא, אם רב. אם רבים הם העוסקים בעבודתי ומתחזקים 
בתורה, וזכו לכל זה, או לא.
%break
ומה הארץ, השמנה היא אם רזה. בתורה תדעו מה הארץ, היינו מה 
הוא עולם ההוא, אם מרובה בה טוב העליון ליושביה, או אם יחסר בה 
כלום.
%break
ויעלו בנגב ויבוא עד חברון. ויעלו בנגב פירושו, שבני אדם עולים 
בתוכה, בתורה. בנגב, היינו בלב עצל, כמי שמשתדל בחנם ביבשות, 
שחושב שאין בה שכר. הוא רואה שעושר עולם הזה אבד בשבילה. 
הוא חושב שהכל הוא אבוד. בנגב, היינו, חרבו המים.
%break
ויבוא עד חברון, היינו שבא להתחבר עם התורה. וחברון שבע שנים 
נבנתה, אלו הם ע' פנים לתורה.
ויבואו עד נחל אשכול, אלו הם דברי אגדה ודרוש, התלויים מצד 
האמונה.
%break
ויכרתו משם זמורה, למדו משם ראשי פרקים, ראשי דברים.
אלו שהם בני אמונה שמחים בדברים, והדברים מתברכים בתוכם, 
ומסתכלים שהם שורש אחד ועיקר אחד ולא נמצא בהם פירוד.
%break
אלו שאינם נמצאים בני אמונה, ואינם לומדים תורה לשמה, עושים 
האמונה, שהיא המלכות, בפירוד מז"א, משום שאינם מאמינים שהם 
עיקר אחד ושורש אחד. זה שאומר וישאוהו במוט בשנים, שעשו 
פירוד בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.
%break
ומן הרימונים ומן התאנים, שמו אלו הדברים לגמרי לס"א, לצד 
המינים ולצד הפירוד. כי רימונים הוא מלשון מינים, ותאנים הוא מלשון 
"וה' אינה לידו", דהיינו מקרה, שאינם מאמינים בהשגחה, ואומרים על 
הכל מקרה הוא, ומפרידים השם יתברך מן העולם.
%break
וישובו מתור הארץ. היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, 
שאמרו, מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה 
והבית ריקם. וישבנו בין הירודים שבעם. ולעולם ההוא, מי יזכה, ומי 
יבוא לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך. 
%break
ויספרו לו ויאמרו, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו 
שיעצת לנו, וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו 
שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה. 
%break
אפס כי עז העם, עז הוא העם שזכה לעולם ההוא, שלא החשיב כל 
העולם כלל לעסוק בו, כדי שיהיה לו עשירות גדולה. מי הוא שיוכל 
לעשות כן שיזכה בה. 
%break
ודאי אפס, כי עז העם היושב בארץ, מי שרוצה לזכות בה צריך שיהיה 
עז בעשירות, כמו שהכתוב אומר, ועשיר יענה עזות.
והערים גדולות בצורות. דהיינו בתים מלאים כל טוב, שלא יחסר בהם 
כלום.
%break
ועם כל זה, וגם ילידי הענק ראינו שם. דהיינו שצריכים גוף חזק גבור 
כארי, משום שהתורה מתשת כוחו של אדם, מי יוכל לזכות בה.
%break
%page 148
ועוד, עמלק יושב בארץ הנגב. שאם יאמר האדם, שאפילו בכל זה 
יזכה להתגבר, עמלק יושב בארץ הנגב, הרי יצר הרע, הקטיגור 
המקטרג על האדם, נמצא תמיד בגוף.
%break
בדברים אלו, ויניאו את לב בני ישראל, משום שהוציאו שם רע עליה.
אינון בני מהימנותא. אלו בני האמונה, מה אמרו, אם חפץ בנו ה' 
ונתנה לנו. דהיינו כיון שאדם משתדל ברצון הלב להקב"ה, יזכה בה, 
כי אינו רוצה ממנו אלא הלב.
%break
אבל אך בה' אל תמרודו. אבל צריכים שלא למרוד בתורה, כי התורה 
אינה צריכה עשירות ולא כלי כסף וזהב.
%break
ואתם אל תיראו את עם הארץ. כי גוף שבור אם יעסוק בתורה ימצא 
רפואה בכל, וכל המקטרגים, שיש על האדם, מתהפכים לו לעוזרים", 
עד כאן לשונו.
%break
לפי מה שמבאר הזה"ק, את ענין המרגלים בקשר לכניסת האדם 
לעבודת הקודש, שמכונה באופן כללי "לקבל על עצמו עול מלכות 
שמים", שע"י זה זוכים לקבלת התורה, כמו שהיה במעמד הר סיני, 
%break
שאמרו "נעשה ונשמע", כמו כל אחד ואחד שרוצה לזכות להתורה 
הוא צריך לעבור זמן, הנקרא בחינת "נעשה", ואח"כ הוא יכול לזכות 
לבחינת "נשמע".
%break
ובענין "נעשה" יש הרבה מדרגות. באופן כללי הוא מתחלק לב' 
אופנים:
%break
א. חלק הנגלה, שנקרא שמקיים במעשה את התורה והמצות, שלומד 
ביום ובלילה ונזהר במצות על כל פרטיה ודקדוקיה, שאין לו עוד מה 
להוסיף מבחינת המעשה. 
%break
וכוונתו, שעושה הכל לשם שמים לקיים מצות המלך, ותמורת זה הוא 
יקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא. ובבחינה זו הוא נקרא "צדיק".
ב. חלק הנסתר. הוא בחינת הנסתר שבתורה, שהוא בחינת הכוונה, 
שמה שהאדם מכוון בעת עשיתו, זהו נסתר מבני אדם. 
%break
ובעיקר שנסתר מהאדם עצמו, משום שעבודה זו צריכה להיות 
למעלה מהדעת. אם כן אין הדעת יכולה לעשות בקורת על עבודתו, 
אם הוא הולך בדרך העולה לדבקות ה', 
%break
היינו אם הולך על המסלול שנקרא "בעל מנת להשפיע", שנקרא 
"שלא על מנת לקבל פרס". אם כן זהו נסתר, כיון שהוא עובד בלא 
שכר, אם כן השכר נסתר ממנו.
%break
פירוש, האדם העובד בשכר, הוא יודע שהוא עובד בסדר, כיון שמקבל 
שכר. אבל מי שעובד בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו שהבורא יהנה, 
אז אין הוא יכול לראות אם הבורא נהנה מעבודתו. 
%break
אלא הוא צריך להאמין שהבורא נהנה. נמצא, שגם השכר נקרא 
"עמ"נ להשפיע", והוא גם כן למעלה מהדעת.
%break
ויש עוד טעמים, שנקראים "חלק הנסתר". ועבודה זו שייכת לא להכלל 
כולו אלא לאנשים פרטים, כמו שאומר הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות 
תשובה) וזה לשונו "ואומרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו 
שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. 
%break
לפיכך, כשמלמדים את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין 
מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן 
ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותם 
לענין זה בנחת, עד שישיגהו וידעהו ויעבדהו מאהבה".
%break
וענין מרגלים, מתחיל בעיקר אצל האדם בזמן שרוצה ללכת בדרך 
הדביקות, שהוא בבחינת להשפיע, שאז באים המרגלים עם 
טענותיהם הצודקות לפי שכל שלהם, שנותנים להבין בדרך השכל, 
שהצדק עמהם.
%break
כי ידוע מה שאומר הזה"ק "כי כל אדם הוא עולם קטן", היינו שכלול 
משבעים אומות וגם מבחינת ישראל, שפירוש הדבר הוא, היות שיש 
שבע מידות, שהם שבע ספירות. 
%break
וכנגדם יש שבע מידות בסטרא אחרא. וכל אחת כלולה מעשר, הרי 
הם שבעים. ושלכל אומה ואומה יש לה תאוה משלה, ורוצה לשלוט 
את התאוה שלה על כולם. וגם לעם ישראל שבאדם יש לו גם כן תאוה 
מיוחדת, שהיא להידבק בה'.
%break
יש כלל, שאין אדם יכול להילחם עם עצמו, אלא לזה צריכים כח 
מיוחד, שאדם תהיה לו היכולת ללכת נגד דעותיו. מה שאין כן 
להילחם עם השני, אז יש לו כח ועצמה, אם הוא מבין שדעתו הוא 
דעת אמיתי, ואף פעם לא רוצה להיכנע בפני דעתו של השני.
%break
%page 149
ולפי זה, אם השבעים אומות נמצאים באדם עצמו, איך הוא יכול 
להילחם עם עצמו. זאת אומרת, פעם גוברת על השבעים אומות איזו 
אומה עם התאוה שלה, אז האדם תחת שליטת תאוה זו. 
%break
אז האדם, שהוא חושב על עצמו, אז הוא רואה שזוהי התאוה שלו, 
ולא אומר שמישהו מע' אומות רוצה לשלוט עליו, אלא שהוא חושב 
שזה הוא בעצמו, ועם עצמו מאוד קשה להילחם.
%break
לכן האדם צריך לעשות ציור לעצמו, שיש לו בגוף שבעים אומות וגם 
עם ישראל. והוא צריך לקבוע לעצמו לאיזה עם הוא שייך. היינו שיש 
כלל, כל אדם אוהב את המולדת שלו והוא הולך ללחום לטובת 
המולדת. 
%break
אם כן הוא צריך לקבוע בעצמו, אם הוא שייך לעם ישראל או לאיזה 
אומה מע' אומות. ואם הוא קובע לעצמו, שהוא שייך לעם ישראל, ואז 
הוא יכול להילחם עם הע' אומות, בזמן שהוא רואה, שהם באים 
להילחם.
%break
ואז הוא רואה, שהע' אומות רוצים לכלות את עם ישראל, כמו שכתוב 
בהגדה של פסח "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד 
עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה 
מצילנו מידם". 
%break
ואם הוא יודע בעצמו שהוא שייך לעם ישראל, אז יש לו כח להילחם 
עם הע' אומות. כי יש כח בהטבע להילחם לטובת המולדת, כיון שהוא 
יודע, שהוא "ישראלי", והם רוצים לכלות אותו. נמצא, שיש כאילו שני 
גופים הלוחמים זה עם זה. אז יש לו כח להילחם.
%break
נמצא, כאן, כשמדברים בעבודת ה', אז "עם ישראל" נקרא מה שהוא 
ישר-אל, הוא רוצה להידבק בה', שהוא רוצה מלכות, היינו לקבל על 
עצמו עול מלכות שמים. 
%break
ומלכות נקראת "אל", כמו שכתוב בזה"ק (קרח דף ה' ובהסולם אות 
י"ד) וזה לשונו "וזה שכתוב ואל זועם בכל יום, שהוא המלכות, וע' 
אומות שבו מתנגדים לזה, 
%break
ולוחמים עם בחינת ישראל שבו, ורוצים עם כל מיני תחבולות לבטל 
ולכלות את בחינת ישראל, הנמצא בגופו של אדם".
%break
וכאן, בהעבודה דבחינת הכוונה, שהוא רוצה לכוון ללכת דוקא בבחינת 
להשפיע, אז מתחילה טענת המרגלים, מה שהזה"ק מפרש את 
טענותיהם לפי הפסוקים, הכתובים בתורה, שהם חולקים ולוחמים עם 
בחינת "ישראל" שבו, ורוצים לכלותם מעל פני האדמה. 
%break
היינו שאל ידמה לו, שיגיע לזה שהוא חשב להגיע עם כל מיני טענות, 
שהם לוחמים עמו. כי הבסיס של ע' אומות הוא על הרצון לקבל, 
ובחינת ישראל הוא דוקא להתבטל אליו יתברך בלי שום תמורה כלל. 
%break
ולכן דוקא בזמן שהאדם רוצה ללכת נגד דעתם, אז מתחילה עיקר 
טענת המרגלים, שנותנים להבין על פי שכל, שאין לו שום סיכויים 
להגיע להמטרה, מה שהוא חושב להגיע.
%break
אבל יש לפעמים, שהמרגלים באים לאדם להבין דבר, שקשה מכל מה 
שהמרגלים טוענים. שהם אומרים לאדם, תדע, לאדם שפל כמוך אין 
הקב"ה יכול לעזור. וזה קשה מכולם, כי הסדר הוא, שבכל עת שיש 
צרה לאדם, יש לו מקום להתפלל. 
%break
מה שאין כן כשהם באים בטענות לאדם, שחבל על עבודה שלך, 
משום שאין הקב"ה יכול לעזור, אם כן לקחו ממנו מקום התפלה, כי 
מה יש לו לעשות אז, ולמי הוא יכול לפנות שיעזור לו.
%break
ובזה"ק (אות פ"ב ובהסולם) אומר וזה לשונו "אמר רבי יוסי, עצה 
לקחו לעצמם, להוציא שם רע על הכל. מהו, על הכל. היינו על הארץ 
ועל הקב"ה. אמר רבי יצחק, על הארץ, נכון הוא. על הקב"ה, מאין לנו. 
%break
אמר לו, זה משמע משכתוב, אפס כי עז העם. שפירושו, מי יכול להם. 
כי עז העם, הוא בדיוק, כלומר, שאפילו הקב"ה לא יוכל להם. והוציאו 
שם רע על הקב"ה".
%break
ועל כל הדברים של המרגלים, שבאים לאדם, אין לו שום עצה 
להתווכח עמהם עם השכל, או לחכות עד שיהיה לו מה לתרץ להם, 
ובינתיים להיות תחת שליטתם. אלא שהוא צריך לדעת, כי אף פעם 
לא יוכל לתרץ את קושיתם עם השכל החיצוני. 
%break
%page 150
אלא דוקא מתי שיזכה לשכל הפנימי, אז תהיה לו שפה, מה להסביר 
להם. ובינתים הוא צריך ללכת למעלה מהשכל, היינו לומר, אף על פי 
שהשכל הוא דבר חשוב מאוד, ומכל מקום אמונה עומדת למעלה 
בחשיבות מהשכל. 
%break
לכן אין לו ללכת על פי השכל, אלא לפי דרך האמונה, להאמין מה 
שרבותינו אמרו לנו, שהאדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים 
בבחינת אמונה למעלה מהדעת. ואז אין שום מקום לטענת המרגלים, 
כיון שהם מדברים רק בתוך הדעת של השכל החיצוני.
%break
וזה ענין שאמרו ישראל בעת הכנה לקבלת התורה "נעשה" ואח"כ 
"נשמע", שענין "עשיה" נקרא בלי שכל חיצוני, אלא הוא עושה על 
חשבון המצוה, שבטח המצוה יודע מה שטוב בשבילו ומה לא, היינו 
מה שטוב עבור האדם ומה לא. 
%break
אבל נשאלת שאלה גדולה, ומדוע הקב"ה נתן לנו שכל חיצוני, 
ובהשכל הזה אנו משתמשים בכל דבר ודבר. וכאן בעבודת ה', אנו 
צריכים ללכת נגד השכל הזה, ולא עם השכל שאנו נולדנו בו.
%break
זה בא משום שהקב"ה רצה, שיבקשו עזרה ממנו. והעזרה שהוא 
נותן, היא בחינת אור התורה. ואם הם היו יכולים ללכת בלי עזרת ה', 
אז לא היה להם שום צורך לאור התורה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי 
יצר הרע, בראתי תורה תבלין". 
%break
לכן כדי שיהיה לו צורך להמשיך את אור תורה, לכן ניתנה לנו עבודה 
זו בבחינת הסתר על הכוונה, שהאדם יהא נצרך לשכל פנימי. כי מצד 
שכל החיצוני עשה הקב"ה שלא יתן שום עזרה לעבודה, אלא להיפוך, 
שהוא יהיה המפריע לו לעבודה דעמ"נ להשפיע. 
%break
וזהו מה שכתוב בזה"ק (נח דף כ"ג ובהסולם אות ס"ג) וזה לשונו "אם 
האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, 
ומקדשים אותו, ונקרא קדוש".
%break
וע"י זה יש צורך לאדם לזכות לנרנח"י השייך לשורש נשמתו. לכן 
נעשה תיקון של הסתרה, שהוא הדעת, היינו השכל החיצוני של 
האדם יהיה נגד עבודה של לשם שמים, שזה נקרא "בתוך הדעת" של 
השכל החיצוני, מה שהוא עושה כל החשבונות להאדם, 
%break
שלא כדאי לו לעבוד בעמ"נ להשפיע. וכשהוא מתגבר ולא בורח 
מהמערכה, ומתפלל להבורא שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת, היינו 
שלא יהיה תחת שליטת הרצון לקבל, אז כשהבורא עוזר לו, אז הוא 
מקבל שכל פנימי, הנקרא "דעת פנימית". 
%break
אז, על ידי דעת הזה, כבר הגוף מסכים לעבוד בעל מנת להשפיע 
נחת רוח להבורא, כמו שכתוב "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים 
אותו", היינו היצר הרע.
%break
נמצא, בזמן שהוא בתוך הדעת, היינו שהשכל אומר לו, שכדאי לעבוד 
עבודה זו, הוא כבר מסוגל לתת כוחות עבודה. לכן כשיש לו שכל 
חיצוני, אז הדעת מחייבת אותו, היינו על הכוונה בעמ"נ לקבל. 
%break
וזה נקרא "בתוך הדעת". ובזמן שהוא זוכה לשכל הפנימי, היינו לדעת 
פנימית, אז השכל מחייב אותו, שכדאי לעבוד בעל מנת להשפיע נחת 
רוח להבורא.
%page 151
%H קרוב ה' לכל קוראיו
%break
בזהר חקת (דף כ"ו ובהסולם אות ע"ח) וזה לשונו "מהכא אוליפנא, 
מכאן למדנו, שכל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, בין במעשה בין 
בדיבור, אם מעשה ההוא או דבור ההוא לא נעשה כראוי, אינו 
מתעורר כלום. 
%break
כל בני העולם הולכים לבית הכנסת לעורר דבר שלמעלה, אבל 
מועטים הם שיודעים לעורר. והקב"ה קרוב לכל אלו, שיודעים לקוראו 
ולעורר דבר כראוי, אבל אם אינם יודעים לקוראו, הוא אינו קרוב, 
%break
שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". מהו באמת, 
היינו שיודעים לעורר דבר אמת כראוי. וכן בכל דבר", עד כאן לשונו.
משמע מכאן, שמי שאינו יודע לקוראו, אין לו ללכת לבית הכנסת, כיון 
שאינו יודע לקוראו, משמע שתפלתו אינה מתקבלת. 
%break
אם כן יש כאן פתחון פה, וזה תירץ, שלא מספיק שלא ללכת לבית 
הכנסת, כיון שאינו יודע לקוראו. אם כן יש לדעת, מה לעשות לאדם, 
בכדי שידע לקוראו, ושיהיה קרוב לה'.
%break
על זה בא הזהר ומפרש לנו, מה יש לדעת, ואח"כ נראה להשתדל 
להגיע להידיעה. ואומר, הידיעה היא רק אמת, שמי שקראו באמת 
הוא קרוב לה'. ולפי זה, ש"ידיעה" נקרא זה שקראו באמת, 
%break
מהו החידוש שבכאן, שאומר, שאצל הקב"ה משמע שצריכה להיות 
ידיעה מיוחדת בכדי לקוראו לה'. כי מהמשמעות של הכתוב, שאומר 
"קרוב ה' לכל קוראיו", משמע בלי יוצא מהכלל, היינו שהוא קרוב לכל 
מישהו בלי יוצא מהכלל. 
%break
ואח"כ מסיים הכתוב תנאי, משמע שזה הוא תנאי גדול, ומהו התנאי, 
שיהיה קורא באמת, וזהו התנאי הגדול שדורשים מהאדם.
%break
ותנאי הגדול זה, שדורשים מהאדם, שנקרא "אמת", הלא מדרך 
העולם הוא, שמי שקורא להשני, אם הוא יודע שקורא אותו בשקר, 
בטח שלא ישמע אותו בזה שקוראו, 
%break
כיון שהוא יודע, מה שהוא קורא אותו, הוא רק שקר, ועושה את עצמו, 
כאילו הוא עומד מרחוק ואינו שומע את קולו, כיון שהוא שקר, מה 
שהוא קורא אותו.
%break
אם כן, מהו התנאי הגדול שדורשים מהאדם, שבטח אצל ה' נוהג 
תנאים מיוחדים שאינו נוהג אצל בני אדם, אבל תנאי הזה, שצריכים 
"לקוראו באמת", 
%break
זה הוא תנאי פעוט שאפשר להיות, אלא ודאי שהתנאי של אמת יש 
כאן כוונה מיוחדת, שהכוונה זו היא נקראת "באמת".
%break
ובכדי להבין את ענין של אמת נקדים מאמר חז"ל "כל המתגאה, אומר 
הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". ויש לשאול, מאי 
איכפת ליה להקב"ה, אם הוא מתגאה. 
%break
ונגיד אם אדם נכנס ללול של תרנגולים, ורואה שתרנגול אחד מתגאה 
על השני, אז האדם שרואה מתפעל מזה. ואאמו"ר זצ"ל אמר, הקב"ה 
אוהב את האמת ולא יכול לסבול שקר, כמו שכתוב "דובר שקרים לא 
יכון נגד עיני".
%break
ובאמת הקב"ה ברא את האדם עם רצון לקבל, שהוא האהבה עצמית 
שיש בו. וזהו המקור לכל התאוות הרעות שישנן בעולם, דהיינו 
הגנבות והרציחות והמלחמות, הכל נובע מהרצון לקבל הזה, שהוא 
של האדם. 
%break
נמצא, שהבורא ברא את האדם בתכלית השפלות, והוא מתגאה, היינו 
שאומר שהוא לא דומה לאחרים, נמצא, שהוא אומר שקר, והאמת אין 
סובל שקר.
%break
נמצא לפי הנ"ל, אם האדם בא לבית הכנסת, לבקש מהקב"ה שישמע 
תפלתו, מטעם שמגיע לו שהקב"ה ישמע תפלתו, שיתן לו מטעם 
שמגיע לו, שהקב"ה יתן לו יותר משנותן לאחרים, אפילו כשהמדובר 
הוא רוחניות, הוא נמצא מרוחק מה', כי השקר הוא רחוק מהאמת. 
%break
%page 152
לכן הוא נקרא, שאינו יודע איך לקוראו, כי הוא קורא לה' בשקר, וזה 
נקרא "רחוק" ולא קרוב, כפי הכלל ברוחניות "קירוב מקום נקרא 
השתוות הצורה, וריחוק מקום נקרא שינוי צורה".
%break
והיות שאין שינוי צורה יותר גדול מבין אמת לשקר, לכן נקרא זה, 
שאינו יודע לקוראו, משום שהקב"ה אינו קרוב לו, מטעם שהוא, בעת 
התפלה שמבקש, הוא נמצא בשקר, 
%break
מטעם שהוא מרגיש עצמו לבעל מעלה יותר מאחרים, משום שרואה 
כל חסרונות שלו אצל אחרים, ובשביל זה הוא רוצה שהקב"ה יעזור 
לו.
%break
ובאמת הוא כמו דאמרו חז"ל (קידושין דף ע') "ותניא כל הפוסל פסול, 
ואינו מדבר בשבחה של עולם. ואמר שמואל, במומו פוסל". ומשום 
שיש אנשים שמסתכלים תמיד על השני, אם השני לומד כפי שהוא 
מבין או מתפלל כפי שהוא מבין, השני הוא בסדר, 
%break
ואם לא בסדר כבר מצא פסול אצל השני. וזהו כמו שאמר אאמו"ר 
זצ"ל, שמנהג של אנשים הנקראים בשם "קנאים" הוא כך, אם הוא 
מתנהג בחומרות יותר ממנו, הוא נקרא "פרומר", היינו קיצוני יותר 
מדי. 
%break
ממילא מאדם הזה אין מה לדבר, חבל שמעלין את האדם הזה על 
המחשבה. ואם הוא מתנהג פחות חומרות כפי שהוא נוהג, הוא אומר, 
שהשני הוא ודאי קל שבקלים וכדאי לרודפו עד חרמה, בכדי שלא 
יקלקלו אחרים רחמנא ליצלן.
%break
ואדם הזה, שבא להתפלל לה', שיקרב אותו משום שהוא בעל מעלה, 
אז הוא מרוחק מה', היינו שיש לו שינוי צורה מה', כי הקב"ה הוא 
בחינת אמת, ובחינתו של אדם ההוא היא כולה שקר. לכן נבחן זה כמו 
שה' רחוק ממנו. בשביל זה הוא לא שומע בקולו.
%break
ויש לשאול הלא "מלוא כל הארץ כבודו", אם כן מהו הפירוש, שה' 
רחוק ממנו. וזה כדרך, שאם האדם עומד רחוק משני, אינו שומע את 
קולו. לכן ברוחניות ידוע, ששיעור התרחקות והתקרבות תלוי 
בהשתוות הצורה או שינוי צורה.
%break
מה שאין כן אם האדם בא להתפלל לה' ואומר לה', לי אתה צריך 
לעזור יותר מאחרים, היות האחרים לא נצרכים כל כך לעזרה שלך, 
משום שהם יותר מוכשרים ממני, והם לא כל כך משוקעים באהבה 
עצמית כמוני, 
%break
והם יותר בעלי משמעת ממני, ואני רואה שאני צריך יותר לעזרתך 
משאר אנשים, היות שאני מרגיש בעצמי את שפלותי, איך שאני 
מרוחק ממך יותר מכולם, ובאתי לידי הרגשה, כמו שכתוב "ומבלעדיך 
אין לנו מלך גואל ומושיע".
%break
נמצא, שטענתו היא טענת אמת, וטענות כאלו הקב"ה סובל, משום 
שהן אמת. ועל זה נאמר "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם", היינו 
אף על פי שהם משוקעים באהבה עצמית, שהיא מקור הטומאה, 
%break
אבל כיון שהוא טוען טענת אמת, הקב"ה קרוב אליו, משום שאמת עם 
אמת נקרא השתוות הצורה, והשתוות הצורה נקרא "קרוב".
%break
ובזה נבין השאלה בדברי הזה"ק הנ"ל, שמשמע, שמי שאינו יודע 
לקוראו, אין לו מה ללכת לבית הכנסת, מטעם שאין הקב"ה ישמע 
בקולו, משום שהוא רחוק מה', אם הוא לא יודע לקוראו. 
%break
ועוד קשה, הלא הוא נגד הכתוב "רם ה' ושפל יראה" (תהילים קל"ח). 
ומה הפירוש "שפל", שאין יודע כלום, משמע שאפילו אינו יודע 
לקוראו, גם כן יראה.
%break
ובהנ"ל נבין היטב, שהוא לא צריך לדעת שום דבר, אלא לדעת באמת 
מצבו הרוחני שלו, שאין הוא יודע שום דבר חכמה ושום דבר מוסר 
שיכול לעזור לו, והוא נמצא במצב הכי גרוע שאפשר להיות בעולם, 
ואם אין הקב"ה עוזרו הוא אבוד. 
%break
רק זאת הידיעה הוא צריך לדעת, היינו שאין הוא יודע כלום, והוא 
השפל שבכולם, מה שאין כן אם הוא לא מרגיש את זה, אלא שהוא 
חושב שיש אנשים יותר גרועים, כבר הוא נמצא בשקר, והוא כבר 
נמצא במצב של התרחקות מה'.
%break
ובזה נבין את השאלה השניה ששאלנו, מה יש לו לעשות, בכדי לידע 
לקוראו את ה', ושיהיה קרוב אליו, איזה לימוד הוא צריך ללמוד בכדי 
לידע. אז אומרים לו, הוא לא צריך ללמוד שום דבר משהו מיוחד, אלא 
רק ישתדל ללכת על דרך אמת, אז ממילא יהיה לו על מה להתפלל, 
%break
%page 153
היינו על הכרחיות ולא על מותרות, כמו שכתוב (תהילים ל"ג) "הנה 
עין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו, להציל ממות נפשם ולחיותם 
ברעב". פשוט שחסר לו חיים רוחניים.
%break
ובזה נפרש הכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו" בלי יוצא מהכלל. ומה 
שאומר תנאי "לכל אשר יקראוהו באמת", זה לא נקרא "תנאי מיוחד". 
אלא בין ילדים, אם אחד קורא להשני, והוא יודע שהוא בשקר, גם כן 
לא יסתכל עליו. 
%break
אלא כאן אצל הקב"ה, צריכים לדעת על מה נופל ענין של אמת. וזה 
קשה, שהאדם ידע בעצמו, מה זה מצב של אמת, ומה זה מצב של 
שקר, כי אין האדם מסוגל לראות את האמת. 
%break
לכן הוא זקוק למדריך, שידריך אותו, ולהגיד לו מה שחסר לו, ומה 
שיש לו, עוד אפילו דברים מיותרים, שמפריעים לו להגיע להאמת.
%break
וזה ענין שכתוב "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב", בטח 
"בהיותו קרוב" מוצאים אותו. אבל איפה המקום שנקרא "קרוב". וזהו 
כנ"ל "לכל אשר יקראוהו באמת". אם האדם קורא אותו ממצב 
האמיתי, אז מוצאים אותו.
%page 154
%H ג' תפלות - א'
%break
בזהר בלק (ובהסולם אות קפ"ז דף ע"א) כתוב שם וזה לשונו "ג' הם 
הנקראים תפלה, תפלה למשה, תפלה לדוד, תפלה לעני. מאלו הג' מי 
חשובה מכולן. הוי אומר, תפלה לעני. תפלה זו קודמת לתפלה של 
משה וקודמת לתפלה של דוד. 
%break
שואל, מהו הטעם. ומשיב, משום שעני הוא שבור הלב, וכתוב, קרוב 
ה' לנשברי לב. והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה, והקב"ה מקשיב 
ושומע דבריו, תפלה לעני כי יעטוף. והיה צריך לומר, כי יתעטף. מהו, 
כי יעטוף. 
%break
אלא הפירוש הוא, הוא עושה איחור, שמאחר כל תפלות שבעולם, 
שאינן נכנסות עד שתפלה שלו נכנסת. והקב"ה בלבדו נתייחד באלו 
התרעומות, שכתוב, ולפני ה' ישפוך שיחו. 
%break
כל צבאות השמים שואלים אלו לאלו, במה עוסק הקב"ה, במה 
משתדל. אומרים להם, הוא מתייחד בתשוקה בכלים שלו, דהיינו 
בנשברי לב. וזו היא תפלה שעושה איחור ועיכוב לכל התפלות 
שבעולם.
%break
ויש להבין בענין ג' תפלות אלו, מהו הבדל בין אלו התפלות בין משה, 
דוד, עני. ומה היא החשיבות של עני, בזה שיש לו תרעומות על 
הקב"ה, ובשביל זה הוא מאחר כל התפלות. 
%break
וגם יש להבין, מהו הפירוש, שמאחר כל תפלות שבעולם. וכי אין 
הקב"ה יכול לענות לכל התפלות בבת אחת, אלא שצריך לקבל זמן, 
כאילו צריכים לעמוד בתור בזה אחר זה חס ושלום.
%break
ונפרש זה על דרך העבודה, שכל אלו התפלות נוהגות באדם אחד. 
וזהו ג' מצבים שהולכים בזה אחר זה לפי סדר העבודה.
והנה אנו מוצאים ג' חסרונות, שהאדם צריך לבקש מה', שימלא לו את 
ג' חסרונות האלו:
%break
א. היא בחינת תורה, המכונה בחינת "משה".
ב. בחינת מלכות שמים.
ג. עני, שהוא בחינת נשברי לב, שנקרא בחינת כלים שלו, כנ"ל.
%break
ויש להבין במה שאומר "קרוב ה' לנשברי לב", שזה נקרא "קרוב", 
שענין קרוב לומדים שהמשמעות היא השתוות הצורה. ומה שייך לומר 
שיש השתוות הצורה לגבי ה', אם הוא שבור לב. ועוד יש להבין, שאנו 
לומדים "קרוב לכל אשר יקראוהו באמת". 
%break
משמע מהו קרוב, שאמת נקרא קרוב ולא שבור לב נקרא קרוב. ועוד 
יש להבין, מהו ענין התרעומת שיש לעני לה', וכאילו שה' אומר, 
שהצדק עם העני. כי אנו רואים, שבשביל התרעומות הוא שומע בקולו 
יותר מלאחרים, כנ"ל בדברי הזה"ק.
%break
והנה בזהר (הקדמת הזהר דף קע"א אות קע"ד) כתוב שם וזה לשונו 
"פתח רבי שמעון, מי ששומח במועדים, ואינו נותן חלקו להקב"ה". 
ובזהר ובהסולם (אות קע"ה) מבאר שם מהו חלקו של הקב"ה וזה 
לשונו 
%break
"חלקו של הקב"ה הוא לשמח את העניים, כפי מה שיכול לעשות, כי 
בימים האלו, במועדים, הקב"ה בא לראות את אלו הכלים השבורים 
שלו".
%break
ומפרש שם בהסולם, מדוע חלקו של הקב"ה הוא עניים, שהכוונה על 
שבירת הכלים שהיתה קודם בריאת העולם. וזה לשונו "כי ע"י 
שבירת הכלים דקדושה, ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין 
קדישין לקליפות, 
%break
שמהם באות תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, 
שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו, והם גורמים בזה לכל 
מיני עברות, כמו גנבה גזלה ורציחה".
%break
ולפי זה יש לפרש, מה זה עני שטענתו היא בתרעומות. כי הוא אומר: 
"מה אני אשם, שהוא ברא אותי מהכלים הנשברים, שבשביל זה יש 
בי כל התאוות רעות ומחשבות רעות, שכל זה באה לי רק מזה שאני 
ממשיך משבירת הכלים, 
%break
%page 155
ששם היה מקום הראשון שרצו להמשיך את השפע עליון לתוך כלי 
קבלה על הכוונה על מנת לקבל, ולא כלל על הכוונה דלהשפיע. 
ומשום זה נקבעה בי בחינת אהבה עצמית, ובעבור זה אני נמצא 
מרוחק מכל דבר רוחני, ואין לי שום חלק בקדושה, 
%break
ששם הוא היסוד רק בכלים שיש להם כוונה דלהשפיע. נמצא, שכל 
מה שאני סובל, שאין לי שום גישה לקדושה, ואני רואה, שאני מרוחק 
ממך בשביל שינוי הצורה, שיש לי מאהבה עצמית, 
%break
שזה הוא כל השונא שיש בליבי, שהוא הוא הגורם לכל המצבים 
הרעים שיש לי, הכל בא מזה שאתה בראת אותי כך".
%break
ומשום זה הוא בא בטענות ואומר: "אין אני מסוגל לשנות את הטבע, 
שאתה בראת אותי, אלא אני רוצה ממך, כמו שבראת אותי עם אהבה 
עצמית, תן לי עכשיו טבע שני, כמו שנתת לי הראשון, היינו רצון 
להשפיע, כי אין אני מסוגל להילחם נגד הטבע, מה שאתה הטביע בי. 
%break
ויש לי ראיה לזה, שאתה אשם, היינו שאין בידי כוח להתגבר, כמו 
שאמרו חז"ל (קידושין ל') וזה לשונם, ואמר רבי שמעון בן לוי, יצרו של 
אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, 
%break
שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין 
יכול לו, שנאמר, אלקים לא יעזבנו בידו".
%break
נמצא, שהתרעומות של העני הן צודקות. זאת אומרת, שאין בידו כח 
להתגבר עליו אם לא שהקב"ה עוזרו, כדרשת חז"ל. אם כן הוא בא 
בטענה להקב"ה, שרק הוא יכול לעזור ולא אחר, 
%break
משום שמדרשת חז"ל משמע, שהקב"ה עשה כך בכוונה תחילה, כדי 
שיהיה צורך לתפלה, כי "הקב"ה מצפה לתפלתן של צדיקים", היינו 
באלו שמתפללים שרוצים להיות צדיקים. והטעם לזה נתבאר 
במאמרים הקודמים בשם אאמו"ר זצ"ל.
%break
נמצא לפי זה, שהתרעומות שיש לו על הקב"ה, שברא אותו בשפלות 
כזה, הוא צודק, היינו שהקב"ה בעצמו עשה, שאין לצפות ששום עזרו 
רק מהקב"ה. לכן נקרא תפלת עני בשם "נשברי לב", היינו שבא 
מבחינת שבירת הכלים כנ"ל. 
%break
נמצא, שטענתו של נשברי לב היא טענת אמת. ואמת נקרא "קרוב", 
מטעם שהוא השתוות הצורה עם הבורא. לכן תפלה זו נתקבלה 
בראשונה, משום שכאן מתחיל סדר העבודה.
%break
ובזה נבין מה ששאלנו: כאן אומר, ש"קרוב" נקרא נשברי לב. ושם 
למדנו, ש"קרוב" אמת, כמו שכתוב "קרוב ה' (נקרא) לכל אשר 
יקראוהו באמת". והתשובה, כי הטענה של נשברי לב היא טענת 
אמת. 
%break
נמצא, ששניהם אותו דבר הוא, שפירושו הוא, שצריכים לדעת, 
כשבאים להתפלל להקב"ה, צריכים לדבר אליו דברי אמת.
%break
וזה כמו שביארנו במאמר הקודם [כ"ט, תשמ"ה], שבא להתפלל לה', 
אז הוא צריך לדבר לה' שיעזור לו: היות שאני נמצא באמת במצב הכי 
גרוע מכל העולם, מטעם, הגם שיכול להיות, שיש אנשים שהם 
עומדים למטה ממני, הן בתורה והן בעבודה, 
%break
אבל הם לא מרגישים את האמת כמו שאני רואה את מצבי. לכן עדיין 
אין להם החסרון כמו שיש לי. לכן אין נזקקים כל כך שאתה תעזור 
להם. אבל אני רואה את מצבי האמיתי, שאין לי שום שייכות לרוחניות 
אחר כל העבודה שהשקעתי, הן בזמן והן בכוחות. 
%break
ומכל מקום אני רואה היום, "איך שהימים הראשונים היו טובים 
מאלה". ועד כמה שאני משתדל ללכת קדימה, אני מרגיש שאני הולך 
אחורה. זה נקרא "טענת אמת". ואליו שייך לומר, השתוות הצורה 
להקב"ה בזה שטוען טענת אמת.
%break
ובזה נבין את השאלה, מדוע תפלת עני מעכבת כל התפלות, וכי אין 
הקב"ה יכול לענות על כל התפלות בבת אחת. אלא אנו צריכים ללמוד 
את כל הג' תפלות בגוף אחד. והפירוש יהיה, שאי אפשר לענות לאדם 
על מה שהוא מבקש, אלא לפי סדר המדרגה, מה שהאדם יכול לקבל. 
%break
היינו, שאם יקבל את זה, יהיה לטובתו. מה שאין כן אם יקבל איזה 
מילוי שהוא מבקש, וזה יהיה לרעתו, בטח לא יתנו משאלתו, בשביל 
שהבורא רוצה להטיב לו ולא להרע לו.
%break
%page 156
אי לזאת, מוכרח התחתון לקבל מלמעלה כפי מה שחסר לו לפי 
אמיתית של התחתון. לכן הוא מוכרח להתפלל על עניות שלו, שיש לו 
תרעומת על מה שברא אותו עם רצון לקבל, שזה הוא מרגיש, שהוא 
כל הרע שבו, שעושה לו כל הצרות. 
%break
ואח"כ הוא יכול לבקש שיתנו לו מלכות שמים, היות שכבר נתנו לו 
כלים דהשפעה, וכבר הוא יכול לקבל בחינת אמונה, הנקראת "מלכות 
שמים". זאת אומרת, אין האדם יכול להשיג עול מלכות שמים, הנקרא 
"אמונה", מטרם שיש לו כלים דהשפעה, 
%break
כמו שאומר בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח, בהסולם ד"ה "כי 
חוק") וזה לשונו "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו 
יתברך בגלוי, כי הוא פגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו 
כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. 
%break
ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה 
על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך".
%break
אי לזאת, מקודם האדם צריך לקבל בחינת כח מלמעלה, שיהיה לו 
טבע שני, שהוא רצון להשפיע. ואחר כך הוא יכול לבקש מדרגה 
שניה, שהיא בחינת "דוד", היינו בחינת "מלכות שמים". 
%break
נמצא, שתפלת העני מאחרת לכל התפלות. זאת אומרת, שמטרם 
שקבל העני את מבוקשו, אין הוא מסוגל לקבל מדרגות יותר גבוהות. 
לכן כתוב "תפלה לעני כי יעטוף", כנ"ל.
%break
ואחר זה באה תפלה שניה, שהיא "תפלה לדוד", שהיא בחינת מלכות 
שמים, שהוא מבקש, שתהיה לו אמונה, שירגיש את הפועל, מה 
שהוא פועל עם השגחתו על כל העולם, 
%break
כי עכשיו כבר יכול להשיג את הבורא כפועל טובות, כנ"ל בהסולם, כיון 
שיש לו כבר כלים דהשפעה, אז הוא כבר יכול לראות, איך שהוא פועל 
טובות.
%break
נמצא, שאי אפשר להשיג אמונה, שהוא מלכות שמים, מטרם שהשיג 
מקודם בחינת תיקון המידות, שהוא צריך להיות תמיד מוכן להשפיע 
ולא לקבל בעמ"נ לקבל. אחרת מן השמים לא נותנים לו להשיג בחינת 
אמונה. 
%break
וזה נבחן, שתפלת עני מעכבת כל התפלות. דהיינו כנ"ל, שטרם 
שהאדם מגלה את חסרונו, על זה שהוא משוקע באהבה עצמית, 
ורוצה לצאת מזה, אין לו לבקש על שאר דברים.
%break
ואח"כ בא הזמן ל"תפלה למשה", שהיא בחינת "תורה", כי אי אפשר 
לזכות לבחינת תורה מטרם שמשיג בחינת אמונה, כי "אסור ללמוד 
תורה לעכו"ם", שנאמר "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני 
ישראל". 
%break
וכמו שאומר בזהר "אסור ללמוד תורה לעכו"ם", וכן מי שנימול עצמו 
ולא שומר מצות התורה, כמי שלא נימול דמי [דומה למי שלא נימול], 
%break
כמו שכתוב (יתרו מפטיר) "ואם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה 
אתן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה, אף על פי שחרבך הנפת 
עליה היינו שמול עצמו אבל ותחללה, שפירושו, כי חלל את המילה".
%break
משמע מכאן, אפילו מי שנימול ויש לו הורים יהודים, עוד לא נקרא 
לגבי תורה בחינת "ישראל", שיהא מותר ללמוד עמו תורה, אם לא 
שומר מצות התורה. כך משמע מדברי זהר הנ"ל.
%break
הנה בזהר (פנחס דף כ"ד ובהסולם אות ס"ח) וזה לשונו "ויין ישמח 
לבב אנוש, זהו יינה של תורה, כי כך עולה יין כחשבון סוד. 
%break
ומה ביין צריך להיות סתום וחתום, שלא יתנסך לעבודה זרה, אף סוד 
התורה כך, שצריך להיות סתום וחתום. וכל הסודות שלה אינם נשקים 
אלא ליראיו".
%break
הרי שבחינת תפלה למשה, שהיא בחינת תורה, היא מדרגה שבאה 
אחר בחינת מלכות שמים, שנקראת בחינת יראה, וזהו שתורה 
נמסרה ליראיו דוקא. 
%break
וזה ענין מה שאמרו חז"ל "תפילין של יד קודם לתפילין של ראש", 
משום דכתיב "וקשרתם לאות על ידך, והדר, והיו לטוטפות בין עיניך".
%break
והזה"ק מפרש, ענין תפילין של יד הוא מלכות, ותפילין של ראש הוא 
בחינת ז"א. ותפילין של יד צריך להיות מכוסה, משום שכתוב "והיו לך 
לאות על ידך", ודרשו "לך לאות ולא לאחרים לאות". 
%break
ואמר אאמו"ר זצ"ל, שמלכות נקראת "אמונה", לכן צריך להיות 
בהסתר, שפירושו הוא, שמלכות, משום שהיא בחינת אמונה למעלה 
מהדעת, נקרא זה בחינת "הסתר". 
%break
%page 157
לכן לאחר שמקבל את בחינת אמונה, שנקרא "מלכות שמים", אז 
יכולים לזכות לבחינת תורה, שנקרא בחינת "ז"א", שהוא מרמז 
לתפילין של ראש, ששם כבר יש בחינת גילוי תורה. 
%break
לכן אמרו חז"ל על פסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך 
ויראו ממך", אלו הם בחינת תפילין של ראש, ששם שייך בחינת ראיה.
%page 158
%H אין אדם משים עצמו רשע
%break
בענין "אין אדם משים עצמו רשע" כתוב בזהר (בלק דף ע"ג ובהסולם 
אות קצ"ג) וזה לשונו "דוד המלך השים עצמו בד' דרכים. השים עצמו 
עם העניים, השים עצמו עם החסידים, השים עצמו עם החסידים, 
שכתוב, שמרה נפשי כי חסיד אני. 
%break
כי אדם צריך שלא ישים עצמו רשע. ואם תאמר, אם כן לא יתוודה על 
חטאיו לעולם, אינו כן. אלא כשיתוודה על חטאיו, אז הוא חסיד, כי בא 
לקבל תשובה, ומוציא עצמו מצד הרע, שהיה בטנוף שלו עד עתה. 
%break
ועתה התדבק בימין העליון, שהוא חסד, הפשוטה לקבל אותו. וכיון 
שנתדבק בחסד, נקרא חסיד. ואל תאמר, שהקב"ה אינו מקבלו, עד 
שיפרט כל חטאיו מיום שבא לעולם, או גם אלו שנסתרו ממנו. 
%break
אינו כן, אלא שאינו צריך לפרש רק אלו החטאים שזוכר אותם, ואם 
משים רצונו בהם להתחרט בעת הווידוי, כל החטאים אחרים נמשכים 
אחריהם", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין:
א. איך אדם אומר על עצמו שהוא חסיד, הלא זו כבר מדרגה של 
חשיבות, ואיך משבח עצמו לבדו.
%break
ב. אומר, שאין לאדם להשים עצמו רשע, ומצד שני הוא אומר, שצריך 
לפרט חטאיו, אלא שאומר שלא צריך להיות פירוט על כל חטאיו מיום 
שבא לעולם, אלא צריך לפרט חטאיו אלו שהוא זוכר אותם. 
%break
אם כן, כשמפרש חטאיו שחטא, כבר הוא רשע. ומדוע אומר, שאין 
לאדם להשים עצמו רשע. וכי יש הבדל שאומר, שעשה מעשים רעים, 
רק אינו אומר על עצמו שהוא רשע. 
%break
הלא אם אומר שהוא עשה מעשים רעים, הלא הוא ממילא אומר על 
עצמו רשע. כמו שמצינו בדברי חז"ל (סנהדרין ט' ע"ב) וזה לשונם, 
%break
ואמר רב יוסף, פלוני רבעו לאונסו, הוא ואחר מצטרפין להורגו, לרצונו 
רשע הוא, והתורה אמרה, אל תשת רשע עד. רבא אמר "אדם קרוב 
אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע".
%break
אם כן משמע מכאן, אם הוא אומר שחטא, אינו נאמן על עצמו משום 
שהוא רשע. וכאן, כשהוא מתוודה על חטאיו, הלא צריכים לומר 
שבאמירה לבד הוא נקרא "רשע", 
%break
הלא אתה אומר, אין אדם משים עצמו רשע. אם כן חזרה קושיא 
לדוכתא, איך הוא מפרט חטאיו בשעת וידוי.
%break
ויש לדעת הטעם שאמרו, ש"אין אדם משים עצמו רשע", הוא משום 
ש"אדם קרוב אצל עצמו". יש לומר בזה, היות ש"על כל פשעים תכסה 
אהבה", ולכן את מי שאוהבים אין מקום לראות שום חסרון, משום 
שחסרון הוא דבר רע, ואין אדם יכול להרע את עצמו, 
%break
כי הוא משוחד מחמת אהבה עצמית. לכן "אין אדם משים עצמו רשע", 
ואינו נאמן להעיד על עצמו דבר רע, כמו קרוב, שהוא פסול.
%break
וזה צריכים לדעת, בזמן שהאדם בא לבקש מהקב"ה שרוצה לעשות 
תשובה, ומבקש מהקב"ה, שהוא יעזור לו, שיוכל לחזור בתשובה, 
ונשאלת השאלה, אם הוא רוצה לחזור בתשובה, מי מפריע לו, הלא 
הבחירה בידו לעשות תשובה. 
%break
ובשביל מה צריך לבקש מה', שיעזור לו לעשות תשובה. ובתפלת 
שמונה עשרה אנו מתפללים "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו 
לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", 
%break
משמע, בלי עזרתו אין האדם מסוגל לחזור בתשובה. ויש להבין, למה 
הוא כך, שאין האדם בעצמו מסוגל לעשות תשובה.
%break
ובמאמרים הקודמים הסברנו, מטעם, היות שהבורא ברא בנו טבע של 
רצון לקבל. ויצא, הרצון הזה מלכתחילה בעל מנת לקבל. רק אח"כ 
אנו לומדים שנעשה תיקון, שלא לקבל בעמ"נ לקבל אלא בעל מנת 
להשפיע. 
%break
%page 159
וזה נקרא "תיקון הצמצום", היינו שמטרם שהתחתון יהיה מוכשר בעל 
מנת להשפיע, יהיה המקום הזה חלל ופנוי מאור. ומתיקון הזה נמשך 
למטה לגבי הנבראים, שמטרם שיוצאים מאהבה עצמית, 
%break
אין האדם מסוגל להרגיש את אור ה'. ומשום זה צריכים מקודם לצאת 
מאהבה עצמית, אחרת שורה עליו סוד הצמצום.
%break
ובכדי לצאת מהטבע שהבורא ברא, אין האדם מסוגל לצאת, כי ה' 
ברא את הטבע הזה. אי לזאת, אין עצה אחרת, אלא לבקש מה', 
שהוא יתן לו טבע שני, שהוא הרצון להשפיע. 
%break
וכל הבחירה שאנו מתייחסים להאדם, היא רק בבחינת התפלה, היינו 
שהאדם יבקש מה', שהוא יעזור לו, שיתן לו את הטבע השני. 
%break
ומשום זה, כשהאדם רוצה לעשות תשובה, הוא צריך רק לבקש מה', 
שהוא יעזור לו, היינו לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת. לכן אנו 
מבקשים מה', ואנו אומרים ומתפללים "השיבנו אבינו".
%break
אבל מתי האדם מבקש לה' באמת, שה' יחזיר אותו בתשובה. יכול 
להיות רק בזמן שהוא מרגיש, שהוא צריך לחזור בתשובה. אבל 
מטרם שהוא בא לידי החלטה שהוא רשע, אין מקום לתפלה שיחזיר 
אותו למוטב, הלא הוא אינו רע כל כך, שיהא צריך לרחמים מאת ה'. 
%break
והמשמעות של התפלות שצריכים להתקבל, משמע דוקא, שהאדם 
צריך לרחמים, כמו שאנו אומרים בתפלת "שמונה עשרה" "כי אתה 
שומע תפלת כל פה (משמע אבל מתי) עמך ישראל ברחמים".
%break
משמע מכאן, מתי הקב"ה שומע תפלת כל פה, אם האדם מרגיש 
שהוא צריך לרחמים. וזה שייך לומר דוקא בזמן, שהוא מרגיש שהוא 
במצוקה גדולה, ואין מי שיכול לעזור לו, אז שייך לומר, שהוא בא לה' 
לבקש ממנו רחמים. 
%break
מה שאין כן כשבא לה' ומבקש שיתן לו מותרות, היינו שבהמצב שהוא 
נמצא עוד לא נורא כל כך, שיש אנשים שהוא רואה שמצבם הוא עוד 
יותר גרוע ממצבו, נמצא, זה שהוא מתפלל לה', 
%break
הוא לא מטעם שהוא זקוק לרחמי שמים, אלא הוא רוצה להיות במצב 
יותר טוב ויותר משובח מאנשים אחרים. זה נקרא, שהוא מבקש מה', 
שיתן לו לחיות חיי מותרות, היינו שהוא רוצה להיות יותר מאושר 
מאחרים.
%break
אי לזאת, כשהאדם רוצה שהקב"ה יקבל תפלתו, אז קודם כל הוא 
צריך לראות את עצמו שהוא נצרך שיתנו לו חיים יותר מאחרים, היינו 
שהוא רואה, שכולם חיים בעולם, ולו אין שום חיים, מסיבת שהוא 
מרגיש את עצמו רשע, 
%break
והוא רואה שהוא משוקע באהבה עצמית יותר מאחרים. אז הוא 
רואה, שהוא זקוק לרחמי שמים, לא מטעם שהוא רוצה לחיות חיי 
מותרות, אלא שאין לו שום חיים דקדושה.
%break
נמצא, שאז הוא מבקש ממש רחמים, להיות משהו להחיות את נפשו, 
אז הוא צועק לה', היות ש"אתה נותן לחם לרעבים", "ה' מתיר 
אסורים", זאת אומרת, שפשוט שהוא רואה שחסרה לו בחינת אמונה, 
שנקראת "לחם". 
%break
והוא רואה שהוא יושב בבית אסורים, הנקרא "אהבה עצמית", ולא 
יכול לצאת משם, כי רק ה' יכול לעזור לו. זה נקרא, שהוא נותן תפלה 
אמיתית.
%break
שצריכים לדעת, שתפלה שייכת על חסרון. וחסרון לא נקרא מה שאין 
לו, אלא חסרון נקרא צורך. ולכן חסרון גדול נקרא, שיש לו צורך גדול 
להדבר שהוא מבקש. ואם אין לו צורך גדול, נקרא שאין לו חסרון 
גדול, 
%break
וממילא אין תפלתו גדולה כל כך, משום שהוא לא נצרך כל כך לדבר 
שהוא מבקש, לכן גם הבקשה לא כל כך גדולה.
%break
היוצא מכל הנ"ל, שאין אדם יכול לראות על עצמו דבר רע. ולפי זה יש 
לשאול, אם האדם יודע שהוא חולה, ובטח להיות חולה הוא דבר רע, 
והוא הולך לרופא, בכדי שירפא אותו ממחלתו. 
%break
ואם הרופא אומר לו, שהוא לא רואה שום דבר רע בגוף שלו, בטח 
הוא לא סומך עליו, אלא שהוא הולך לרופא שהוא מומחה גדול. והוא 
אומר לו, שמצא איזה דבר רע בגופו, וצריכים לעשות לו נתוח. 
%break
בטח שהאדם זה הוא שמח, שהוא מצא את הרע שלו, ומשלם לו 
עבור זה סכום הגון, עבור זה שהוא מצא את המחלה שלו, ויודעים 
איך לעשות לו גוף בריא, שיחיה ויוכל להנות מהחיים.
%break
%page 160
רואים אנו, אם במקרה מוצאים את הרע, הוא דבר טוב, כנ"ל 
בהמחלה, אין לומר אז שאין אדם רואה רע לעצמו, משום שבזמן הזה 
שהוא רוצה לתקן את הרע, אז הרע נקרא דבר טוב. נמצא, שאז 
האדם כן יכול למצוא אצלו רע.
%break
ולפי זה יכולים להבין דברי הזהר, מה ששאלנו, שמצד אחד הוא אומר 
"אין משים עצמו רשע", ואח"כ אומר, שצריך לפרש חטאיו. הלא 
כשמפרש את חטאיו שעשה, הרי משים עצמו רשע, בזה שאומר, 
עשיתי עבירה זו וזו. 
%break
יכולים לתרץ כאן, שאני, היינו בזמן שבא לבקש מהקב"ה, מקרב אותו 
משום שהוא משוקע ברע, היינו באהבה עצמית, ואם הוא רוצה 
שתפלתו תתקבל, אז הוא יודע שצריכים להתפלל להקב"ה מקרב 
הלב, 
%break
היינו שהוא צריך לרחמים מרובים יותר משאר אנשים, משום שהוא 
מרגיש בעצמו, שהוא יותר גרוע מהם.
%break
אז הוא צריך לראות בעצמו את הרע שיש לו יותר משאר אנשים, 
אחרת נקרא זה, שהוא אומר שקר שהוא גרוע מהם. וכתוב "קרוב ה' 
לכל אשר יקראוהו באמת". 
%break
לכן, אם הוא מוציא בעצמו רע, שאז הוא יכול לראות בעצמו, שיש לו 
צורך גדול, שהקב"ה יעזור לו, נחשב לו דבר זה לדבר טוב. לכן 
כשמפרש חטאיו, לא נקרא זה "משים עצמו רשע", אלא להיפך, עכשיו 
הוא יכול לתת תפלה אמיתית, שהקב"ה יקרב אותו אליו.
%break
נמצא, שבזה שהוא מוצא רע בעצמו, הוא נעשה נצרך גדול לה'. וצורך 
נקרא "חסרון". וצריכה להיות התפלה שהוא מתפלל, שתהיה מעומקא 
דליבא. 
%break
שענין עומק פירוש שהתפלה שהוא מתפלל על חסרון שלו אינו חסרון 
שטחי, אלא החסרון הזה נוגע לנקודת לבו, היינו שכל האברים 
מרגישים את חסרונו. ורק אז נקרא זה "תפלה".
%break
ובזה נבין את השאלה ששאלנו, איך הוא אומר על עצמו שהוא חסיד, 
הלא חסיד זוהי כבר מדרגה, שלא כל אחד נקרא "חסיד". ואיך אמר 
על עצמו שהוא "חסיד". 
%break
ולפי מה ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שאמר מה שכתוב "יהיב חכמתא 
לחכימין", הלא "יהיב חכמתא לטפשים" היה צריך לומר. ואמר על זה, 
ש"חכם" נקרא על שם העתיד, היינו מי שרוצה להיות חכם, כבר נקרא 
"חכם".
%break
אי לזאת, יוצא, כשאמר "חסיד אני", הכוונה שהוא רוצה להיות חסיד, 
שזה נקרא "אהבת הזולת". מקודם אמר "תפלה לעני", היינו שהוא 
נמצא באהבה עצמית, "ואני רוצה להיות חסיד". 
%break
וזה שמסיים שם הזה"ק וזה לשונו "אז הוא חסיד, כי בא לקבל 
תשובה, ומוציא עצמו מצד הרע, שהיה בטנוף שלו עד עתה, ועתה 
התדבק בימין העליון, 
%break
שהוא חסד הפשוטה לקבל אותו, וכיון שנתדבק בחסד, נקרא חסיד". 
היינו שבא עכשיו להתדבק בחסד, לכן נקרא "חסיד", על שם העתיד.
%break
ובזה נבין גם כן מה שאומר הזה"ק וזה לשונו "ואל תאמר שהקב"ה 
אינו מקבלו עד שיפרט כל חטאיו מיום שבא לעולם, אינו כן, ואם משים 
רצונו בהם להתחרט עליהם בעת הווידוי, כל החטאים אחרים נמשכים 
אחריהם". 
%break
צריכים לומר, אם הוא מתפלל על הכלל והשורש, שמשם באים כל 
החטאים, שהוא הרצון לקבל, ממילא כל החטאים נמשכים אחריהם, 
היינו אחר אהבה עצמית.
%page 161
%H בענין השכר המקבלים
%break
ידוע, שאין אדם מסוגל לעבוד בלי שכר. זאת אומרת, שאם לא היו 
נותנים לו שכר, לא היה עושה שום תנועה. וזה נובע משורש של 
הנבראים, שהוא חס ושלום אינו בעל תנועה. 
%break
כמו שכתוב בתע"ס (חלק א', דף כ', אות י"ט) וזה לשונו "אנו אוהבים 
את המנוחה, ואנו שונאים מאוד את ענין התנועה. עד שאין אנו עושים 
שום תנועה, זולת בשביל השגת המנוחה. 
%break
והיה זה, בשביל שהשורש שלנו אינו בעל תנועה, אלא בעל מנוחה, 
שאין התנועה נוהגת בו כלל. ועל כן הוא גם כן נגד טבענו, והוא 
שנואה לנו", עד כאן לשונו.
%break
ולפי זה צריכים לדעת, מהו השכר שלנו, שבשביל זה כדאי לנו לעבוד. 
כדי לבאר זה, צריכים להסתכל קצת במה שידוע לנו, שיש מטרת 
הבריאה ותיקון הבריאה.
%break
מטרת הבריאה היא מצד הקב"ה, היינו אנו אומרים, זה שהקב"ה ברא 
את הבריאה, היה מטעם רצונו להטיב לנבראיו. ועל זה באה השאלה 
הידועה, מדוע אין הנבראים מקבלים טוב ועונג. 
%break
כי מי יכול ללכת נגדו יתברך, ולומר, שלא רוצה טוב ועונג, אם הוא 
נתן טבע בהנבראים, שכל אחד ירצה לקבל.
%break
כי אנו לומדים, כי רק הרצון לקבל נקרא "בריאה", שהמשמעות של 
בריאה הוא דבר חדש, שזה מכונה "יש מאין". אם כן הוא ברא את 
הטבע הזה בהנבראים. אם כן בטח שכולם רוצים לקבל, והוא רוצה 
לתת. ומי מעכב.
%break
ועל זה בא התירוץ, המובא בדברי האר"י ז"ל (בתחילת ספר "עץ 
חיים") "בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, והנה אז צמצם את 
עצמו". ומבאר שם באור פנימי, שפירושו הוא, היות שיש הבדל בין 
משפיע למקבל, 
%break
וזה גורם שינוי צורה, היינו אי נעימות להמקבלים, ובכדי לתקן את זה, 
נעשה תיקון, שאין השפע מאיר אלא להמקום שיש שם הכוונה בעל 
מנת להשפיע, כידוע, כי זה נקרא "השתוות הצורה". וזה נקרא 
"דביקות ה'".
%break
ואז כשמקבל את הטוב והעונג, אין הוא מרגיש אז אי נעימות. אז יכול 
השפע לבוא להמקבל, כי המקבל לא ירגיש אז שום חסרון בקבלת 
השפע כנ"ל. 
%break
היינו, שלא ירגיש את החסרון מזה שהוא המקבל, כיון שכוונתו הוא 
מטעם, שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא, ולא מטעם שהוא 
רוצה לקבל תענוג לעצמו.
%break
נמצא לפי זה, אם נעשה חשבון נפש, מה עלינו לעשות, בכדי לקבל 
הטוב ועונג, הוא רק להשיג את הכלים, שהוא טבע שני, הנקראים 
"כלים דהשפעה". וזה נקרא "תיקון הבריאה". 
%break
אי לזאת, אנו צריכים לדעת איזה שכר אנו צריכים לדרוש מהקב"ה, 
שיתן לנו עבור היגיעה שלנו בתורה ומצות. הוא, שיתן לנו כלים 
דהשפעה.
%break
וכמו שכתוב בפתיחה לספר "פנים מסבירות", ששורש השכר הוא 
המסך והאור חוזר. לכן לא התענוג והשפע אנו דורשים בתור תמורת 
עבודה, אלא כלים דהשפעה. 
%break
כי רק זה חסר לנו, לקבל את הטוב והעונג. ומטרם שמשיגים את 
הכלים דהשפעה, האדם סובל יסורים בהחיים שלו, כי אין לו הכלים 
המוכשרים לקבל טוב ועונג.
%break
ובסדר העבודה שלנו, אנו רואים, שיש לנו להבחין בהמעשים שלנו ג' 
הבחנות, הנקראים:
%break
א. דברים האסורים,
ב. דברים המותרים,
ג. מעשה מצות.
%break
והנה, בדברים האסורים אין שייך לומר שם כוונות לשם שמים, שאני 
יכול לעשות דבר איסור אפילו לשמה. גם כן אין שייך לומר "לעשותם". 
וזה נקרא בדברי חז"ל "מצוה, הבאה בעבירה".
%break
ורק בדברים המותרים, אז שייך לומר, שיש לכוון לשם שמים. או שלא 
יכול לכוון, ואז אין לו מצוה. אלא בזמן שיכול לכוון בעמ"נ להשפיע, אז 
נקרא מעשה זו בחינת "מצוה".
%break
%page 162
במעשים של מצוה, דהיינו אכילת מצה, לאכול בסוכה, וכדומה, אפילו 
שלא מכוון אותם בעמ"נ להשפיע, נקרא גם כן "מצוה", כי גם שלא 
לשמה הוא מצוה. ובזמן שהוא כן מכוון אותו בעמ"נ להשפיע, אז 
המצוה הזאת גורמת לו לזכות להאור שבהמצוה.
%break
וכשלא יכול עוד לכוון, אלא עושה את המצוה שלא לשמה, אמרו חז"ל 
"לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה 
יבוא לשמה". 
%break
נמצא, אפילו כשלא מכוון, הרי הוא מקיים מצות ה'. מה שאין כן 
בדברים המותרים, כשהוא עשה, נקרא זה "דבר רשות", שאין זה יכול 
להכנס בתור חשבון מצות.
%break
אבל בדברים האסורים, כשחס ושלום עושה, הרי נרשם עבירה על 
חשבונו. נמצא, שאז הוא הולך אחורה מדרך התורה, שנעשה יותר 
מרוחק מה'. 
%break
וכשהוא עושה מעשה מצות שלא לשמה, הוא נעשה גם כן מקורב לה'. 
אבל זוהי דרך איטית, היינו שעל ידי זה הוא מתקרב לה' בדרך 
ארוכה, עד שתהיה לו היכולת להידבק בה'.
%break
מה שאין כן כשעושה מעשי המצות לשמה, אז ע"י זה נעשה דבוק 
בהקב"ה, כל פעם יותר ויותר, עד שהוא זוכה לטעמי תורה ולטעמי 
מצות.
%break
ומכאן יש גם כן להבחין בין שהוא נהנה או לא ממצוה. דהיינו, כשהוא 
אוכל כזית מצה, ואי אפשר לקיים המצוה, אם הוא לא נהנה. כי מי 
שאוכל כזית מצה, שלא כדרך הנאתן, אינו יוצא, אלא צריך להנות, 
אחרת אין לברך.
%break
וכמו כן תענוג שבת הוא מצוה. ואם הוא לא נהנה מאכילה של סעודת 
שבת, הוא גם כן לא יצא. לכן יש דין, שבערב שבת סמוך למנחה לא 
יאכל אדם עד שתחשך, כדי שיהנה מן הסעודה, כדברי חז"ל (פסחים, 
דף צ"ט) 
%break
וזה לשונם "דתניא לא יאכל בערבי שבתות וימים טובים, מן המנחה 
ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דברי רבי יהודה".
%break
ומכל מקום אפילו שלא יכול לכוון בעל מנת להשפיע, הוא גם כן מקיים 
מצות אכילת מצה, וכדומה. וכמו כן יש בדברים המותרים, שאפילו 
שאינו יכול לכוון בעל מנת להשפיע, מכל מקום נקרא זה, שאינו 
מתגשם יותר, 
%break
בזה שאוכל דברים המותרים, בזמן שהם דברים ההכרחיים, היינו 
שבלעדם אין האדם יכול להתקיים. ואותם דברים מותר לקבל אותם 
בכל אופן. היינו, אפילו שלא יכול לכוון בהם בעל מנת להשפיע.
%break
מה שאין כן בדברים המותרים, שאינם ההכרחיים, כשאדם משתמש 
בהם, הוא נעשה יותר מגושם, אף על פי שאינו עושה שום עבירה, 
כשהוא אוכל אותם. 
%break
ומצד אחד יכולים לומר, שדברים הכרחיים עומדים מדרגה אחת 
למטה מדברי מצוה, כשעושים אותם שלא לשמה.
ולפי זה יוצא, שיש להבחין מלמטה למעלה:
%break
א. דברים אסורים.
ב. דברים מותרים, שלא יכול לכוון אותם בעל מנת להשפיע.
ג. דברים מותרים, אבל הם הכרחיים.
ד. דברים של מצוה, שאינו מכוון אותם בעמ"נ להשפיע.
%break
ה. דברים של רשות, שמכוון אותם בעמ"נ להשפיע. (אבל מצוה שלא 
בכוונה, ודברי רשות בעמ"נ להשפיע, צריכים בירור, איזה מהן חשוב, 
משום שיש לטעות בזה. לכן אני לא רוצה לברר את זה).
%break
ו. דברים של מצוה, שמכוון אותם בעל מנת להשפיע.
היוצא מזה, כי עיקר השכר הוא רק להשיג כלים דהשפעה. 
וכשמשיגים את כלים האלו, כבר יש לו הכל.
%page 163
%H פושעי ישראל
%break
"אמר ריש לקיש: פושעי ישראל, אין אור של גיהנום שולטת בהן, קל 
וחומר ממזבח הזהב וכו', פושעי ישראל, שמלאים מצות כרמון, 
דכתיב, כפלך הרמון רקתך, אל תקרי, רקתך, אלא ריקנין שבך מלאים 
מצות כרמון, על אחת כמה וכמה" (סוף חגיגה).
%break
ויש להבין בענין "פושעי ישראל", לגבי מי הם נקראים "פושעי ישראל":
א. אם לגבי התורה.
ב. או לגבי הכלל ישראל, הם נבחנים לפושעי ישראל.
%break
ג. או לגבי האדם עצמו. היינו שהוא בעצמו רואה ומרגיש שהוא פושעי 
ישראל. כי בפשטות קשה להבין, איך אפשר להיות, שיהיה מלא מצות 
כרמון, ומכל מקום הוא נקרא "פושעי ישראל".
%break
ואם נפרש זה לגבי האדם עצמו, יכולים לומר ולפרש, זה שאמרו "אף 
על פי שמלאים מצות כרמון", ומכל מקום הוא רואה, שהוא עדיין 
פושעי ישראל. יש לפרש "רמון" מלשון רמאות. היינו שהוא רואה, 
שהוא מרמה עצמו. 
%break
זאת אומרת, אף על פי שהוא מלא עם מצות, היינו שהוא רואה, שאין 
לו עוד מה להוסיף על הכמות שלו, ובטח שהיה צריך להיות על ידי 
היגיעה שהוא נותן, שיהיה כבר "ישראל", שפירושו ישר-אל, היינו הכל 
לשם שמים, אבל אחרי הבקורת שעשה על עצמו, 
%break
הוא רואה, שהוא מרמה עצמו. שעיקר הסיבה המחייבתו לעסוק 
בתורה ומצות היא אהבה עצמית, ולא בעמ"נ להשפיע נחת רוח 
ליוצרו. שזה נקרא ישר-אל, שפירושו, שכל עבודתו הולך ישר 
להקב"ה.
%break
והיות שראה, שכל עבודתו היא רק בעמ"נ לקבל, אז הוא ראה, שהוא 
פושע בענין ישראל. דהיינו שלא רוצה שעבודתו תהיה עבור למעלה, 
הנקרא "בעמ"נ להשפיע להקב"ה", 
%break
אלא שכל עבודתו היא על בסיס שישאר הכל למטה, שהוא בחינת 
מקבל. כי המקבל נקרא "למטה בחשיבות", והמשפיע הוא בחינת 
"למעלה בחשיבות".
%break
וזה נמשך מכח השורש. היות שהבורא הוא המשפיע, לכן הוא נקרא 
בחינת "למעלה". והנברא, שהוא המקבל מהקב"ה, הוא נקרא "למטה 
בחשיבות". לכן אם עבודתו היא בעמ"נ לקבל, נקרא בשם, שהוא 
רוצה שעבודתו בתורה ומצות ישאר למטה, היינו בבחינת קבלה.
%break
וזה נקרא "פושעי בבחינת ישראל". כי במקום שהוא ישמש את 
הבורא, שהוא רוצה לעבוד להשפיע להבורא, הוא עושה להפוך, 
שהוא רוצה שהבורא ישמש את האדם. 
%break
והיות שאמרו, שבחינם לא נותנים שום דבר, אלא שנותנים שכר לפי 
ערך היגיעה, כנהוג כך בעולם הגשמי. וכך הוא רוצה לתת יגיעה, 
ועובד עבור הבורא, בתנאי שהבורא ישלם לו שכר תמורת עבודתו. 
אחרת אין לו שום כח, שיוכל לעשות שום תנועה בלי שום תמורה.
%break
אבל איך האדם יכול להגיע לראות את האמת, שהוא מרמה את עצמו 
באיכות המטרה, שהוא לא יכול לעבוד עבודת הקודש על דרך האמת. 
ועל זה באו חז"ל ואמרו, שאי אפשר לראות את האמת מטרם שיש לו 
אור. 
%break
היינו אם הוא רואה, שעושה הרבה מצות, היינו שהוא מלא במעשים, 
שהוא לא רואה שום אפשרות, שיהיה בידו לעשות עוד מעשים, 
שיעזרו לו להיות בחינת "ישראל". 
%break
כנ"ל, שפירושו "רק לשם שמים", ואין לו שום צורך לאהבה עצמית. 
וזה הוא לא רואה, שיגיע פעם בכוחות עצמו, אם לא שיהיה לו מן 
השמים עזרה, וזה אי אפשר, שיהיה דבר כזה בידי אדם.
%break
%page 164
נמצא, שהמצות שעשה, זה גרם לו לראות את האמת, שעד עכשיו 
היה מרמה עצמו, והיה חושב, שהכח המחייב בעל מנת להשפיע, 
האדם בעצמו יכול להשיג. עכשיו הגיע לידי ידיעה ברורה, שזה לא 
נכון.
%break
וזה יכולים לפרש "אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון", יהיה 
פירושו "אפילו שמלאים מצות" הם מרגישים עצמם לריקנים, משום 
שרואים שהם כרמון, מלשון הכתוב "קראתי למאהבי המה רמוני" 
%break
(איכה א'), היינו בחינת מרמה, שכל עבודתם בתורה ומצות היתה רק 
לתועלת עצמם ולא לתועלת ה'.
%break
ומי היה הגורם לידע זאת. הוי אומר, דוקא זה שהוא מלא במצות, זה 
גרם לו לראות, שאל ישלה עצמו לחשוב, שהוא יכול להגיע להיות 
בחינת "ישראל", אלא שהוא רואה עכשיו, שהוא פושעי ישראל, כנ"ל.
%break
נמצא, שאי אפשר להגיע לידיעה אמיתית, מה דרגתו ברוחניות. אלא 
רק לאחר שהוא מלא במצות, ואז הוא רואה, שמצבו, שהיה עד 
עכשיו, היה ברמאות. 
%break
והוא עכשיו דרגת של "פושעי ישראל". מה שאין כן בלי מצות, נקרא 
זה "בלי אור", אז לא יכולים לראות את האמת, שהוא נצרך להבורא, 
שיעזור לו להיות בחינת ישראל.
%break
אבל צריכים לדעת, שזה שאומרים, אם הוא מלא מצות, אז הוא כבר 
רואה, שהוא כרמון, יש תנאי בדבר, שזה נאמר דוקא בזמן, שהוא 
איש המבקש את האמת. 
%break
ואז אומרים, שזה שמבקש האמת, הוא עוד לא יכול לראות את 
האמת, מטרם שהוא מלא מצות, אבל לא לפני זה. לכן צריכים לב' 
דברים:
%break
א. מצד אחד הוא צריך לעסוק בתורה ומצות כפי יכולתו, בלי שום 
בקורת, אם זה הוא על דרך האמת או לא, רק לאחר המעשה, אז הוא 
הזמן לעשות בקורת. 
%break
אבל לא בזמן שעוסק בתורה ובמצות. כי אז הוא צריך להרגיש עצמו 
בבחינת שלימות, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות 
שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה". 
%break
אם כן לא חשוב עכשיו באיזה אופן הוא עושה, כיון שבאיזה אופן 
שיהיה, הוא מקיים דברי חז"ל כנ"ל.
%break
ב. אבל אח"כ הוא צריך לעשות על עצמו בקורת, אם המעשים שלו 
היה לשם שמים, או שהיה גם דבר אחר מעורב בו. ומבין שניהם הוא 
יכול להגיע לבחינת "כרמון", לפי מה שפירשנו לעיל.
%break
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה דף י"ז) "תנו רבנן, כשנתפסו 
רבי אליעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, וכו', אוי לי שנתפסתי על 
דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא 
עסקתי אלא בתורה לבד. 
%break
וכרב הונא, דאמר רב הונא, כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו 
אלוקי, שנאמר (דב"ה ט"ו) וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת, וללא 
כהן מורה, וללא תורה. מאי ללא אלוה אמת. אמר רב הונא, כל 
העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה".
%break
ויש להבין, מדוע אם לא עוסק בגמילות חסדים, אז כבר דומה כמי 
שאין לו אלוק. ועוד קשה, מדוע דוקא מצות של גמילות חסדים, הלא 
יש עוד מצות שצריכים לקיימם. 
%break
ומדוע דוקא בגמילות חסדים דומה ללא אלקי אמת. כאילו בגמילות 
חסדים יש מקום להכיר, אם התורה שלומד הוא "ללא אלקי אמת".
%break
ולפי שאנו לומדים, שכל עבודתינו היא בכדי להגיע להשתוות הצורה, 
שהיא בחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום". ומשום זה בזמן למוד 
התורה אין לעשות בקורת, 
%break
איך התורה שלו, היינו תורה של מי הוא לומד, ואז יכול ללמוד אפילו 
שלא לשמה, הוא גם כן מצוה, כדברי חז"ל, "לעולם יעסוק אדם 
בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".
%break
וזה בזמן שבודק את עצמו, איך מצבו בבחינת השתוות הצורה, כמה 
הוא כבר מרוחק מאהבה עצמית, וכמה הוא כבר מקורב לאהבת 
הזולת, כנ"ל, שזה ענין "הדבק במידותיו". 
%break
ולכן מדייק, שעיקר הכרה לדעת, זה הוא לבדוק עצמו במידת החסד, 
כמה הוא עוסק בה, ונותן יגיעה על זה, וחושב כל מיני עצות 
ותחבולות, איך להגיע להשתוות הצורה, אחרת אין הוא מגיע לדרך 
האמת.
%break
%page 165
לכן נמצא אז, שאין לו "אלוקי אמת". כי "אמת" פירושו כמו שמבואר 
(תע"ס חלק י"ג) "תיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא נקרא ואמת". ומפרש 
שם באור פנימי, "שאז מתגלה מידתו של הקב"ה, שברא את העולם 
על הכוונה להטיב לנבראיו, 
%break
משום שמתגלה אז אור החכמה, שהוא אור דמטרת הבריאה, שכולם 
מרגישים את הטוב והעונג, אז כולם אומרים אז בידיעה ברורה, שזה 
הוא "אמת", היינו על המטרה".
%break
ולפי זה יוצא, אם הוא לא עוסק בגמילות חסדים, שהיא הסגולה 
להגיע לאהבת הזולת, שע"י זה הוא יגיע לכלים דהשפעה, שרק 
בכלים האלו נמשך השפע העליון, 
%break
ואם אין לו כלים דהשפעה, אז הוא לא יכול להגיע להשיג את הטוב 
והעונג, שברא הקב"ה להטיב לנבראיו. נמצא, שמצב זה נקרא אצל 
האדם "ללא אלקי אמת". דהיינו, שאמיתיות השגחתו יתברך, שהוא 
"להטיב לנבראיו", אינו חס ושלום אמת. וזה נקרא "ללא אלקי אמת".
%break
וזה יכולים להשיג דוקא ע"י התעסקותו בגמילות חסדים. אבל בלא 
תורה אי אפשר לדעת את מצבו. היינו, איך הוא נמצא. כי בלא אור לא 
רואים שום דבר. אלא כנ"ל, היינו לראות שהוא פושע ישראל, הוא 
צריך להיות מלאים במצות. 
%break
היינו, הן במצות לימוד התורה, והן בשאר מצות. והבדיקה היא, בזמן 
שכבר יש לו זמן מסוים, שעסק בתורה ומצות, אח"כ הוא צריך לעשות 
בקורת, ולא בזמן עבודתו.
%page 166
%H ואתחנן אל ה'
%break
"ואתחנן אל ה'. ופירש רש"י, אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת 
חנם, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין 
מבקשים מאת המקום, אלא מתנת חנם".
%break
ובמדרש רבא וזה לשונו "ואתחנן אל ה', ומכולן לא נתפלל משה אלא 
בלשון תחנונים. אמר רבי יוחנן, מכאן אתה למד, שאין לבריה כלום 
אצל בוראו, שהרי משה רבן של הנביאים, לא בא אלא בלשון 
תחנונים. 
%break
אמר רבי לוי, למה לא בא משה אלא בלשון תחנונים. המשל אומר, 
הוי זהיר שלא תתפס מקום דבורך. כיצד כך אמר הקב"ה למשה, 
וחנותי את אשר אחון. 
%break
אמר לו, מי שיש לו בידי, וריחמתי, במדת הרחמים אני עושה עמו, ומי 
שאין לו בידי, וחנותי, במתנת חנם אני עושה עמו".
ויש להבין את הנ"ל:
%break
א. איך שייך לומר "וריחמתי, אצל מי שיש לו בידי". כי הלשון "מי שיש 
לו בידי" הוא מלשון חז"ל "מנה לי בידך", שפירושו, שמגיע לו חוב. אם 
כן מהו הפירוש שהקב"ה אמר, שמי שמגיע לו חוב מהקב"ה, אז 
הקב"ה אומר לו "וריחמתי". 
%break
"ואשלם" היה צריך לומר, כמו שכתוב, מי הקדימנו ואשלם לו. ואם כן 
איך שייך לומר לפריעת חוב לשון רחום.
%break
ב. יש להבין, איך אפשר להיות ב' דעות כל כך מרוחקות, שדעה אחת 
היא שמגיע לו חוב מהקב"ה, כמו שאומר, מי שיש לו בידי, והשניה 
היא, שאין לו בידי כלום. במה הם כל כך טענותיהם מרוחקות זו מזו, 
היינו מהי הנקודה שמכאן הם באים לידי דעות כל כך מרוחקות.
%break
ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת, שבאלו שעוסקים בתורה ומצות יש 
להבחין בהם שני סוגים, שהגם בענין המעשים אין הבדל ביניהם, 
שבבחינת המעשה אין שום היכר, אבל בבחינת הכוונה יש הבדל 
עצום בין ב' סוגים הנ"ל.
%break
סוג הא' הוא, שהמטרה שהם רוצים להגיע ע"י התעסקותם בתורה 
ומצות, לקבל תמורה עבור היגיעה. כי יש כלל בהטבע שלנו, שאי 
אפשר לעבוד בלי תמורה. אם כן, המחייב לקיים תורה ומצות הוא 
היראה. 
%break
היינו, שמפחדים, אולי לא יקבלו את המילוי על החסרונות, מה שהם 
מרגישים, שזה וזה חסר להם, ויש להם רצון חזק והשתוקקות גדולה 
להמילוי שלהם.
%break
אי לזאת, הם עושים כל מה שביכולתם להשיג את מבוקשם. לכן 
היראה הזאת היא הסיבה המחייבת אותם לעסוק בתורה ומצות, שזה 
נקרא, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה' אלא מטעם תועלת עצמו, 
%break
כמובא בהסולם (הקדמת ספר הזהר אות קצ"א) וזה לשונו "ונמצא 
שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת 
עצמו".
%break
נמצא, הסוג הזה, מה שהם עוסקים בתורה ומצות, הוא בכדי 
שהקב"ה ישלם להם. נמצא, שמגיע להם חוב מהקב"ה, היות שהם 
הכניסו הרבה יגיעה בעסק על מנת לקבל פירות. 
%break
ומשום זה הם באים להקב"ה עם תביעה: "תשלם לנו עבור יגיעתנו". 
ובזה יש לפרש דברי המדרש הנ"ל, מה שרבי לוי אמר, שהקב"ה 
אמר, מי שיש לו בידי, היינו שמגיע לו חוב, היינו שכוונתו היתה 
מלכתחילה, שהקב"ה ישלם לו עבור טרחתו בתו"מ.
%break
נמצא שהוא בא בטענה, כנ"ל בלשון חז"ל "מנה לי בידך". ובזה יכולים 
לפרש דברי המדרש הנ"ל. אבל עדיין יש לבאר, מדוע אמר הקב"ה על 
טענה זו "וריחמתי". איזה רחמנות יש כאן, אם מגיע לו חוב. מה שייך 
לומר כאן "במדת הרחמים אני עושה עמו".
%break
%page 167
וסוג השני הוא, שיש להם כוונה אחרת לגמרי, היות שהם רוצים 
לעבוד את ה' בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו בלי שום תמורה. ולפי 
הכלל, שהאדם נברא עם רצון לקבל לעצמו, איך אפשר לעבוד בלי 
שום תמורה. 
%break
אלא כמו שאמרתי במאמרים הקודמים, שיש מי שעובד על מנת 
שיקבל אח"כ תמורה, ויש שעובד שהעבודה בעצמה היא נחשבת לו 
לשכר ותמורה, שאין לו תמורה יותר גדולה מזה שנתנו לו לעבוד.
%break
וזה כמו לשמש אדם חשוב, שזה נטבע בהטבע, שלשמש אדם חשוב 
אין לך שכר יותר גדול מזה. זאת אומרת, הוא מסוגל את כל מה שיש 
לו לתת, בכדי שתהיה לו הזכיה לשמש את המלך. 
%break
נמצא, שהעבודה בעצמה היא השכר, ולא מצפה לשום שכר נוסף. 
אלא הוא מצפה, שתהיה לו הזכיה, לשמש תמיד את המלך בלי שום 
הפסקה. וזה הוא כל החיים שלו. וזהו כל מטרת החיים שלו. וזה 
נטבע בהטבע.
%break
אבל יש להבין, בשביל מה עשה הבורא טבע כזה, שהתחתון, אם הוא 
יודע את חשיבותו של העליון, הוא רוצה לשמש אותו בלי שום תמורה. 
על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, היות שהבורא, שברא את העולמות בכדי 
להטיב לנבראיו, 
%break
משום זה ברא רצון והשתוקקות בהנבראים לקבל הנאה ותענוג. 
אחרת, אם אין רצון לקבל הנאה, אז אין הנברא יכול לקבל הנאה 
ותענוג, כי אין מילוי בלי חסרון.
%break
אבל יחד עם זה יצא מזה ענין של נהמא דכסופא, שאין כאן דביקות, 
מחמת שינוי הצורה שנולד. ומשום זה נעשה תיקון הצמצום, היינו 
שלא לקבל, רק מטעם שהוא רוצה לעשות נחת להבורא, לכן הוא 
מקבל ממנו, אחרת הוא מוותר על ההנאה.
%break
אבל מתעוררת השאלה, אם הוא נולד ברצון לקבל וזה הוא הטבע 
שלו, מאין הוא יכול לקבל רצון להשפיע, הלא זהו נגד הטבע. לכן ברא 
טבע שני, היינו שהקטן יתבטל נגד הגדול, ותהיה לו הנאה ותענוג, 
בזה שהוא משמש להגדול. 
%break
ואז, כשיש לו הרצון להשפיע להגדול, ואז הוא חושב, מה הוא יכול 
לתת להבורא, שהבורא יהנה מזה, היות שהוא רוצה להשפיע לו 
תענוג שיהנה, אז הוא רואה, שכל מה שהוא יכול לתת להעליון, דבר 
שאפשר לומר, כביכול, שזה חסר להעליון, הוא דבר אחד, 
%break
היינו שהתחתון מקבל מהבורא הנאה ותענוג, מזה יש להבורא הנאה, 
כי זו היתה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
%break
נמצא לפי זה, מה חסר להאדם, שיהיה לו הרצון להשפיע, הוא רק 
גדלות הבורא. כי תיכף ברגע שמשיג את גדלות ה', תיכף הוא רוצה 
להשפיע לו מטעם הטבע, שהתחתון, שהוא קטן, מתבטל להגדול, 
כנ"ל.
%break
לכן ניתן לנו ענין לקונן על גלות השכינה, שפירושו, שכל ענין הרוחניות 
הוא בבחינת שפל המצב, המכונה שכינתא בעפרא, שהחשיבות שלה 
היא כמו עפר, שדורכין עליה ואין לה שום חשיבות. וזה ענין שמובא, 
שבכל מצוה צריכים לכוון, שהוא רוצה בזה לאקמא שכינתא מעפרא. 
%break
זאת אומרת, שבכל עשיה יכוון, שעל ידי זה יעלה כבוד השכינה. וזהו 
כמו שאנו אומרים (בשמונה עשרה בתפלת מוסף דראש השנה) 
"אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו", שפירושו, שמלכות שמים לא 
תהיה אצלנו כבחינת עפר, אלא שתהיה בבחינת כבוד.
%break
נמצא, שסוג אנשים האלו, מה שהם דורשים מהקב"ה, שיגלה להם 
כבוד מלכותו, אין להם להקב"ה שום דבר, כי הם לא דורשים מהקב"ה 
שום תמורה, 
%break
אלא הם רוצים רק לשמש את המלך ולעשות לו נחת רוח. והם 
מבקשים מהקב"ה, שיגלה להם בחינת כבוד של מלכות שמים.
%break
אם כן, אין להם בידי הקב"ה כלום, שתהיה היכולת לומר, שהם נתנו 
משהו להקב"ה, שעבור זה הם דורשים, שהקב"ה ימלא חסרונם. כי 
מה שהם יכולים משהו לעשות בעל מנת להשפיע, הוא רק בזכות 
שהקב"ה מגלה להם בקצת חשובות, שמרגישים קצת רוממות ה'. 
%break
נמצא, באלו אנשים שאין להם ביד הקב"ה כלום, נמצא, מה שהוא 
נותן להם, הוא רק מטעם "וחנותי", "במתנת חנם אני עושה עמו".
%break
%page 168
מה שאין כן באלו אנשים שעובדים בעל מנת לקבל תמורה, אז הם 
אומרים, שיש להם בידו של הקב"ה. היינו, שהם נותנים לו עבודה 
ומבקשים תמורה מאת ה', שישלם את השכר תמורת עבודתם. והיות 
שאין הקב"ה מקפח שכר לכל בריה, לכן הוא משלם להם כפועלם. 
%break
אבל צריכים להבין, מהו הלשון "וריחמתי, במדת הרחמים אני עושה 
עמו", משום שהקב"ה אומר, שיש לו רחמנות על אלה אנשים 
שהולכים בדרך הזו. אבל אין הקב"ה מקפח שכר לכל בריה, לכן הוא 
משלם להם כפי דרישתם.
%break
ובזה מובן מה ששאלנו, איך יכול להיות הבדל כל כך גדול בין ב' דעות 
הנ"ל. והענין הוא, כי מצד ה', אנו לומדים, שמטרת הבריאה היא 
להטיב לנבראיו, אלא הנבראים בעצמם עושים את הדבר לשתי 
בחינות. 
%break
כי אלה שאינם יכולים להבין את החשיבות של גדלות הבורא, אין להם 
שום דרך להתחיל בעבודה אלא בעל מנת לקבל פרס, כמו שאמרו 
חז"ל "לעולם יעסוק בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה" (פסחים נ'). 
והם מרגישים את עצמם, שנותנים משהו להקב"ה.
%break
מה שאין כן אלו אנשים שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הם רואים, 
שאין הם יכולים להשפיע להקב"ה שום דבר. וזה נקרא, שאין בידיהם 
כלום. 
%break
נמצא, מה שהם דורשים, שהקב"ה יגלה להם קצת גדלותו יתברך, 
הם מבקשים זאת מטעם חנינה, אז הקב"ה אומר להם: "וחנותי" - 
במתנת חנם אני עושה עמו.
%page 169
%H כשאדם יודע מהי יראת ה'
%break
הזה"ק בפרשת ואתחנן (דף כ"ה ובהסולם אות ס"ח) וזו לשונו "ואחר 
כך בדרך פרט, דהיינו כשאדם יודע מה היא יראת ה', דהיינו כשמשיג 
מידת המלכות עצמה, שזו היא יראה מחמת אהבה, 
%break
שהיא העיקר והיסוד לאהוב את הקב"ה, יראה זו עושה שישמור כל 
מצות התורה, שהאדם יהיה עבד נאמן להקב"ה, כראוי", עד כאן 
לשונו.
%break
ויש להבין מה שאומר "כשמשיג מדת המלכות עצמה, היא יראה 
מחמת אהבה". משמע כיון שזכה למלכות עצמה, היא בחינת אהבה. 
ואהבה זו גורמת לו יראה. ומדוע האהבה גורמת לו יראה. וכמו כן יש 
להבין, מהי היראה לאחר שכבר זכה לאהבה.
%break
ויש לפרש את זה, לפי מה ששמעתי, שפירש אאמו"ר זצ"ל על הכתוב 
"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט" (לך לך, שלישי). 
הנה אברם נקרא "אב האמונה", שכל עבודתו היתה על בסיס אמונה 
למעלה מהדעת, 
%break
בלי שום תמיכה, שיהיה לו על מה לסמוך את כל בנינו, שהולך לבנות 
עצמו בנין בחיים שלו. והוא הלך בתמימות, שדוקא על ידי אמונה 
למעלה מהדעת, אז הוא יכול לבוא לידי התקרבות לה', שרק זה היה 
רואה שהיא מטרת החיים.
%break
ולזכות לדביקות ה' בתוך הדעת, הוא ראה שהשכל מחייב לו אחרת, 
כי בכל מקום שהוא היה פונה, אז הוא ראה סתירות בהנהגה, איך 
שהקב"ה מתנהג עם הנבראים. אז הבין, שהקב"ה רוצה, שיעבוד 
אותו דוקא בלמעלה מהדעת. 
%break
והבין, שאם היתה הדרך של תוך הדעת יותר מסוגלת להביא את 
האדם לידי דביקות ה', בטח היה הקב"ה מתנהג אחרת, "כי מי יאמר 
לך מה תפעל".
%break
אלא הוא האמין, שמה שאין לו דרך אחרת, רק ללכת בלמעלה 
מהדעת, זהו בכוונה תחילה, שה' עשה כך משום שדוקא דרך זו היא 
לטובת האדם. לכן החליט, שהוא רוצה לעבוד את ה' דוקא למעלה 
מהדעת. 
%break
זאת אומרת, אם תהיה לו אפשרות לבוא ולהשיג את השגחתו יתברך 
בתוך הדעת, הוא נגד זה, כי הוא החשיב את עבודתו למעלה 
מהדעת, שבזה הוא יותר בטוח, שכוונתו תהיה רק בעל מנת להשפיע 
נחת רוח לה'. 
%break
אבל מה הוא יכול לעשות, אם הוא רואה, שהשגחתו יתברך מתלבש 
בו בתוך הדעת, ואז אין לו כבר ברירה בידו ללכת למעלה מהדעת, 
כיון שהכל מגולה אליו.
%break
ותירץ אאמו"ר זצ"ל, שבזמן שהוא ראה איזה גילוי אור ושפע 
שמתגלה אליו, לא אמר על זה, שעכשיו הוא שבע רצון, שכבר הוא לא 
יצטרך ללכת למעלה מהדעת, כי זאת היא עבודה שאין הגוף מסכים 
לזה. כי הגוף נהנה יותר אם יש לו איזה סמיכה על מה לסמוך. 
%break
היינו על איזה יסוד בנוי כל יגיעתו, וכל הבנינים שאדם עושה, הוא בנוי 
על יסוד של שכל, היינו שהשכל מחייבו, שכך הוא צריך לעשות. 
ומשום זה במקום שאין השכל יכול לומר, שכל מה שהוא עושה הוא 
בסדר, בטח שקשה לו ללכת בדרך זאת.
%break
לכן במקום שיש לו איזו הזדמנות, שיכול להשיג מה שהוא בתוך 
השכל, תיכף הוא זורק את היסוד שלו של למעלה מהדעת, ותיכף 
מתחיל לעבוד על יסוד חדש, שהוא בנוי על השכל. 
%break
וכבר יש לו תמיכה, על מה לסמוך את יגיעתו, וכבר לא צריך לעזרת 
ה'. מטעם, שלמעלה מהדעת קשה ללכת, לכן הוא צריך תמיד לעזרת 
ה', שיהיה לו כח ללכת למעלה מהדעת.
%break
מה שאין כן עכשיו, שכבר השכל אומר לו, שיש לך עכשיו תמיכה של 
השכל ודעת, כבר אתה יכול ללכת לבד, בלי עזרת ה', קדימה, ולהשיג 
מה שיש להשיג, אז העצה שלו, שהוא אמר, עכשיו אני רואה, שדרך 
אמיתית היא ללכת דוקא למעלה מהדעת, 
%break
%page 170
כי דוקא על ידי זה שהלכתי למעלה מהדעת, שדרך זו מרוצה לה', לכן 
זכיתי עכשיו להתקרבות ה'. וראיה לזה היא, שעכשיו הוא מרגיש טעם 
בעבודת ה', הן בתורה והן בתפלה.
%break
נמצא לפי זה, במה שזכה להתקרבות ה' ומרגיש עכשיו אהבת ה', אין 
הוא לוקח מזה יסוד לעבודה, היינו תמיכה לעבודת ה', מטעם שהשכל 
מחייב אותו שכדאי לקיים תורה ומצות, וכבר אינו צריך ללכת בדרך 
האמונה למעלה מהדעת. 
%break
אלא הוא נזהר, שלא לפגום בבחינת אמונה, זאת אומרת, לקבל 
עכשיו את הדרך שבתוך הדעת ולזרוק את בחינת אמונה.
%break
כי אמונה נקראת "מלכות". ואז נקרא שהוא ביזה ופגם בבחינת 
אמונה. כי עכשיו רואים, כי מלכתחילה, שלא היתה לו ברירה, לכן 
לקח בחינת האמונה, אחרת לא היה לקח אותה. 
%break
ובו בעת שהוא רואה, שהוא יכול להפטר ממנה, תיכף הוא מבזה 
אותה, וזורק אותה, ומקבל במקומה את בחינת הידיעה. ועל זה נאמר 
"כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו". וכמו כן כתוב "כי ישרים דרכי ה', צדיקים 
ילכו בה ופושעים יכשלו בה".
%break
ולפי זה נוכל להבין מה ששאלנו, מאחר שכבר זכה לבחינת מלכות, 
היא בחינת יראה מחמת אהבה. ושאלנו, אם כבר יש לו אהבה, מה 
שייך לומר אז יראה. ומהי בחינת יראה שייך לומר בזמן שכבר זכה 
לבחינת אהבה.
%break
ולפי פירוש של אאמו"ר זצ"ל, שפירש בענין רועי מקנה אברהם, נוכל 
להבין בפשטות. כי אמר, ש"רועי מקנה אברהם" פירושו, שאברהם 
היה רועה את בחינת האמונה. "מקנה" הוא מלשון "קנין", היינו שכל 
הקנינים שזכה היו מרעה את האמונה שלו. 
%break
היינו שאמר, עכשיו אני רואה שדרך האמונה היא דרך אמיתית, משום 
זכיתי להתקרבות ה', לכן מכאן ואילך אני מקבל עלי ללכת רק בדרך 
אמונה למעלה מהדעת.
%break
מה שאין כן רועי מקנה לוט. היו קנינים שלו מה שרכש ולקח אותם 
לבחינת לוט. "לוט" מכנה הזה"ק בשם "ארץ דאתלטיא", היינו שאין 
מקום ברכה, שנקרא "שדה, אשר ברכו ה'", אלא מקום קללה, שהוא 
בחינת בתוך הדעת, שנקרא, מה שהשכל מחייב אותו הוא עושה. 
%break
אבל כשהתחיל ללכת בדרך ה', הוא התחיל גם כן באמונה למעלה 
מהדעת. אלא הוא היה תמיד מצפה, מתי אני יכול להפטר מעבודה זו 
שלמעלה מהדעת.
%break
כי תמיד הגוף דורש ממנו איזה בסיס, על מה הוא מבסס את כל 
היגיעה שלו בתורה ומצות. היות שבזמן שהעבודה בנויה על השכל, 
והשכל נותן לו להבין את הכדאיות של העבודה, אז הגוף עובד ביגיעה 
גדולה ובהתמדה רבה, כי לפי שהשכל מחייב אותו.
%break
כדוגמת אדם, שהלך לישון בשעה 12:00 בלילה. והוא עייף מאוד, ויש 
לו חום, שאסור לו לרדת מהמיטה, כי קבל פתאום צמרמורת. 
ובחדרים הסמוכים לחדרו פרצה שרפה. 
%break
ובאו ואמרו לו, שתרד מהמיטה מהר מאוד, כי עוד מעט לא יוכל לצאת 
מהבית ויכול להישרף. אז השכל מחייב אותו במאה אחוז בלי שום 
ספיקות, שאם הוא יסתכל על מצבו, איך שלא נח לו לרדת מהמיטה 
מכמה סיבות, אז הוא יכול להישרף. 
%break
ובטח שהוא קופץ מהמיטה בלי שום ויכוחים, מטעם שהבסיס, שעליו 
הוא צריך לעשות יגיעה, השכל, המחייב את הכדאיות שלו. לכן בטח 
שיעשה הכל בלי שום ספק.
%break
נמצא, במקום שהשכל מחייב את היגיעה, אז לא מסתכלים על ערך 
היגיעה, אלא מסתכלים על הכדאיות, היינו מה שהוא יכול להשיג על 
ידי היגיעה. אבל בזמן שעובדים על בסיס שלמעלה מהדעת, אז הוא 
תמיד תחת לחץ הגוף, 
%break
ששואל אותו, במה אתה בטוח שאתה הולך על דרך הנכונה, האם 
באמת כדאי לתת את היגיעה שאתה נותן עבור השגת המטרה, האם 
זה באמת בר בצוע, שתוכל להשיג את המטרה, מה שאתה מבקש.
%break
אי לזאת, יש לו תמיד עליות וירידות, שפעם מתגבר השכל ופעם 
מתגבר הלמעלה מהדעת. ותמיד הוא חושב, מתי יבוא הזמן, שאני 
אוכל לקבוע את העבודה שלי בתוך הדעת, שאז יהיה לי בסיס חזק, 
כיון שאני יוכל לבנות הכל על פי שכל. 
%break
%page 171
ובטח אז לא תהינה לי שום ירידות בעבודת ה', כדרך כל הדברים 
הבנויים על השכל הבריא. אבל הוא לא יודע, שמזה שהוא מקוה 
להשיג, לא ישיג ברכה אלא קללה, 
%break
כי בתוך הדעת הוא מקום אחיזה לס"א כנ"ל, שהקב"ה בחר, שאלו 
שרוצים להגיע לידי דביקות ה', דוקא בלמעלה מהדעת זוהי הדרך 
האמיתית להשיג התקרבות ה'.
%break
וזוהי מדרגת לוט, ארעא דאיתלטיא, ארץ ששורה בה קללה ולא 
ברכה. וזה נקרא "רועי מקנה לוט", שתמיד היה מחפש קנינים 
לבחינת תוך הדעת, הנקרא בחינת "לוט", היינו קללה. 
%break
וזהו מה שכתוב "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט", 
שפירושו, שהריב היה, שכל אחד אמר, שהצדק אתו.
%break
כי אלה שהיו בבחינת רועי מקנה לוט, היו אומרים, אם אנחנו נוכל 
לבנות הבסיס שלנו על השכל, המכונה תוך הדעת, לא יהיו לנו עליות 
וירידות. כי תמיד אנחנו נהיה במצב עליה. 
%break
כי במקום שהשכל מחייב לעשות את המעשים, אין מי שיפריע להם. 
אם כן בזמן שאין לנו ברירה, אז אנו מוכרחים ללכת בלמעלה מהדעת. 
%break
אבל בו בזמן שיש לנו הזדמנות לבחור ללכת בתוך הדעת, אז להיפך, 
אנו צריכים לומר, שיש מזה נחת למעלה, בזה שמהיום והלאה לא יהיו 
לנו ירידות בעבודה. אם כן, בטח שהדרך שלנו היא יותר נכונה.
%break
אבל רועי מקנה אברם, אלו אנשים שהבסיס שלהם היה דוקא על 
אמונה למעלה מהדעת, שאמרו, אם הקב"ה היה רוצה, שאנו נעבוד 
על בסיס של השכל, לא היה מלכתחילה מתנהג עמנו בבחינת 
הסתרה. אלא שבטח זאת היא הדרך המוצלחת ביותר. 
%break
ולכן אין לנו לחפש הזדמנויות להפטר מן האמונה למעלה מהדעת. 
אלא אם מקבלים איזה שכל והתקרבות לה', לא ניקח זה בתור בסיס 
לזרוק את האמונה, אלא לומר, עכשיו אני רואה, שזאת היא הדרך 
האמיתית, כי על ידי זה זכיתי להתקרבות. 
%break
לכן הוא צריך להתגבר ולקבל על עצמו, שמהיום והלאה לא יחפש 
שום הזדמנות להפטר מהאמונה, אלא להפך, אלא להתחזק באמונה 
למעלה מהדעת.
%break
ובזה נבין מאמר הזה"ק, שלאחר שזכה לבחינת מלכות עצמה, שהיא 
בחינת אהבה, שזו היא יראה מחמת אהבה. ושאלנו, מה שייך יראה, 
אם כבר יש שם בחינת אהבה. ועוד, מהי בחינת יראה.
%break
ולפי הנ"ל יוצא, לאחר שזכה לבחינת אהבה, אם כן אין לך דבר יותר 
גדול שיחייב את העבודה, כי זה הוא בסיס שבתוך הדעת. כי עכשיו 
השכל מחייב לו את העבודה. 
%break
כי מדרך העולם הוא, כי מי שאוהבים, הרי רוצים לשמש לו. אם כן, 
כבר אין מקום לאמונה. כי מה שייך אז לומר "למעלה מהדעת".
%break
ולכן הוא מתיירא, אולי הוא יפגום עכשיו בבחינת האמונה, כי עכשיו 
הגוף יותר נהנה מהעבודה, כי יש לו בסיס של תוך הדעת. ואם הוא 
יפגום באמונה, נמצא "שאגלאי מילתא למפרע", שהאמונה למעלה 
מהדעת שהיתה לו, היתה בבחינת הכרח, היינו לא בדרך כבוד, 
%break
אלא היה מצפה כל הזמן, מתי אני אוכל להפטר ממנה, ואני אוכל 
לעבוד עם בחינת ידיעה ולא עם בחינת אמונה.
%break
ואז כיון שפוגם בבחינת אמונה, תיכף נופל ממדרגתו, ותיכף הוא 
מתרחק מה', כיון שבחינת ידיעה היא בחינת קבלה. ידוע, שבחינת 
קבלה, שהיא בחינת אהבה עצמית, מובנת לנו בשני אופנים:
%break
א. במוחא.
ב. בליבא.
%break
נמצא שבזמן שכבר זכה לבחינת אהבה, אהבה בעצמה גורמת לו 
יראה, שהוא מפחד, שלא יהא נמשך לבחינת ידיעה. לכן הוא צריך אז 
לשמירה גדולה, שלא יפול להרצון לקבל. 
%break
אז מובן לנו, שאהבה בעצמה היא הגורמת היראה. ועכשיו כבר אנו 
יודעים מה היא היראה, שאהבה גורמת, היינו שהוא מפחד שלא יפול 
על ידי אהבה זו לידי אהבה עצמית.
%break
ועם זה נוכל להבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל כלל גדול, שהגם שמקובל 
שעל החטא בא עונש, אבל בפנימיות הוא מובן אחר לגמרי, שזה 
קשה קצת להבין. ואמר, שאנו צריכים לדעת, שהחטא הוא העונש, 
והעונש הוא כבר תיקון.
%break
%page 172
ועל זה יש לשאול, אם החטא הוא העונש, אם כן מה הוא החטא. 
ובהנ"ל נוכל לפרש, כי החטא היה דוקא בזמן העליה, שדוקא בזמן 
שזכה לבחינת האהבה, היה לו אז רצון לקבל את בחינת האהבה 
לבסיס, וזרק את האמונה, כדעת רועי מקנה לוט, כנ"ל.
%break
ואז קבל בחינת ירידה, ונפל שוב לאהבה עצמית, שמזה נמשכים כל 
מיני חטאים. נמצא, שהוא נכשל דוקא בזמן העליה, שהוא היה חושב, 
אדרבה, שעל ידי זה שהוא יקבל את בחינת האהבה לבסיס ותמיכה 
על מה לתת יגיעה. 
%break
וחשב, שעל ידי זה כבר לא תהינה לו ירידות. כי במקום שהשכל 
מחייב, זוהי דרך בריאה ולא יפול לעולם. וזהו ממש היה החטא. וזה 
נקרא "כל המוסיף הוא גורע". 
%break
נמצא, מה שנפל לאהבה עצמית, זהו העונש על מה שפגם בבחינת 
אמונה. והעונש שהוא מקבל, זהו תיקון, שיחזור לעלות בדרגת הדרך 
הישרה.
%page 173
%H ויהי ערב ויהי בוקר
%break
על פסוק, "ויהי ערב ויהי בוקר", אומר הזה"ק (בראשית ג', דף צ"ו 
ובהסולם אות קנ"א) וזה לשונו, "ויהי ערב, שאומר הכתוב, נמשך מצד 
החושך, דהיינו המלכות. ויהי בוקר, נמשך מצד האור, שהוא ז"א. 
%break
על כן כתוב בהם, יום אחד, להורות שהערב ובוקר הם כגוף אחד, 
ושניהם עושים את היום. רבי יהודה אמר, מאי טעמא. שואל, כיון 
ש"ויהי ערב ויהי בוקר" יורה על יחוד זו"ן, שמשניהם יוצא אור היום. 
%break
אם כן אחר שהכתוב הודיע זה ביום א', מהו הטעם שבכל יום ויום 
כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר". ומשיב, לדעת שאין יום בלי לילה, ואין 
לילה בלי יום, ולא יבוא להתפרד זה מזה. 
%break
על כן חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום ויום, כדי להורות שאי אפשר 
שיארע פעם, שיהיה אור היום בלי הקדם חושך הלילה. וכן לא יארע 
חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום, כי לא יתפרדו זה מזה 
לעולם", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין את הנ"ל על דרך העבודה, מה פירושו אור ומהו פירוש 
חושך. ומדוע אי אפשר להיות יום רק משניהם ביחד, היינו מאור 
וחושך יוצא לנו יום אחד, היינו משניהם נבנה יום אחד. 
%break
משמע מכאן, שהיום מתחיל משהתחיל להיות חושך, אז כבר מתחיל 
סדר הולדת יום אחד. ויש להבין, איך שייך לומר הלשון יום על חושך, 
כי משהתחיל החושך כבר אני יכול להתחיל למנות את זמן של היום.
%break
הנה ידוע, כי לאחר הצמצומים והסתלקות האור, שהיה בעולמות 
העליונים, ואחר צמצום ב', ואחר השבירה, יצאה מערכת הקליפות, 
עד שמקום בי"ע נתחלקה לשתי בחינות, 
%break
היינו מחציה ולמעלה היתה בי"ע דקדושה, ומחציה ולמטה נעשה 
מקום של מדור הקבע של הקליפות, כמבואר בתע"ס (חלק ט"ז, דף א' 
תתקל"ח אות פ"ח).
%break
ומזה נמשך למטה בעולם הזה, כי האדם "עייר פרא אדם יולד", ואין 
לו שום חסרון לרוחניות. נמצא לפי זה, מאין בא לאדם הרגש וחסרון 
של רוחניות, עד שנגיד שיש לו הרגשת החושך, שנקרא אצלו לילה, 
בזה שהוא מרגיש שהוא מרוחק מה'. 
%break
כי אנו צריכים לדעת, כי בו בזמן שהוא מתחיל להרגיש שהוא מרוחק 
מהבורא, כבר מתחיל להאמין באפס מה ממציאות הבורא, אחרת איך 
אפשר לומר, שהוא מרוחק מדבר שאין מציאות בעולם. 
%break
אלא שמוכרח לומר, שיש לו איזה הארה מרחוק, שמאיר לו, בשיעור 
שהוא ירגיש שהוא מרוחק מהבורא.
%break
נמצא לפי הנ"ל, שתיכף שמתחיל החושך, היינו להרגיש מציאות 
חושך, תיכף מתחיל האור להאיר באפס מה. ושיעור הארת היום ניכר 
רק מבחינת השלילה. 
%break
זאת אומרת, שמרגיש חסרון, שאין לו אור ה', שיאיר לו בבחינת 
החיוב. אלא שהאור מאיר לו בבחינת חסרון, שעכשיו הוא מתחיל 
להרגיש, שחסר לו אור ה' הנקרא יום.
%break
מה שאין כן מי שלא מאיר לו אור היום, הוא לא יודע בכלל, אם יש 
מציאות כזאת, שהאדם צריך להרגיש חסרון של אור ה', הנקרא יום. 
ונגיד באדם אחד, היינו בגוף אחד, יש לפעמים שהוא מרגיש בחינת 
חושך, 
%break
היינו שהוא נמצא מרוחק מה', ומשתוקק להתקרב לה', ומרגיש 
יסורים, בזה שהוא מרוחק מה'.
%break
והשאלה היא, מי גורם לו שידאג על רוחניות. ולפעמים מרגיש חושך 
ויסורים, שרואה, שהשני מצליח בגשמיות ברכוש ובנפש, והוא מחוסר 
הן מבחינת פרנסה והן מבחינת כבוד. 
%break
והוא רואה בעצמו, אליבא דאמת הוא יותר מוכשר מהשני, הן מבחינת 
הכשרון והן מבחינת היחס משפחה, מגיע לו יותר כבוד, ולמעשה הוא 
עומד הרבה מדרגות יותר תחתון מהשני, וזה כואב לו ביותר.
%break
%page 174
ואין לו אז שום שייכות לרוחניות, ואפילו הוא לא זוכר, שהיה פעם, 
שהוא בעצמו הסתכל על כל החברים, שלמד איתם בהישיבה, שבזמן 
שהיה רואה אותם, את היסורים שלהם על מה הם דואגים להגיע לידי 
שלימות בהחיים, היה נראה בעיניו כמו ילדים קטנים, 
%break
שלא יכולים לעשות חשבון תכליתי, אלא כל מה שעיניהם רואות, לזה 
הם משתוקקים, פעם הבינו עיקר החיים הוא כסף, ופעם הבינו עיקר 
החיים הוא לקבל עמדה של כבוד בין אנשים, וכדומה. 
%break
ועכשיו הוא נמצא ממש בדברים שהיה צוחק מהם, ועתה הוא מרגיש 
שאין לו טעם בחיים, אלא שהוא יקבע את שלימות תקות ושלות 
החיים באותה הרמה, שהם קבעו, שזה נקרא מטרת החיים.
%break
ומה הוא האמת. אלא שעתה הקב"ה ריחם עליו, והאיר לו בחינת יום, 
שהיום הזה מתחיל מבחינת שלילה. זאת אומרת, בזה שמתחיל 
להאיר בלבו בחינת חושך, זה נקרא התחלת זריחת היום. 
%break
ואז הוא מתחיל להתרקם בו כלים, שיוכשרו להאיר בהם היום בבחינת 
החיוב, שהוא אור ה', שמתחיל להרגיש את אהבת ה', ומתחיל 
להרגיש את טעם התורה וטעם המצות.
%break
ומזה נבין דברי הזה"ק הנ"ל, שדוקא מבין שניהם יוצא יום אחד, כמו 
שכתוב "על כן כתוב בהם, יום אחד, להורות שהערב ובוקר הם כגוף 
אחד, ושניהם עושים את היום. 
%break
וכמו כן שאמר רבי יהודה, שעל כן חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום 
ויום, כדי להורות, שאי אפשר שיארע פעם שיהיה אור בלי הקדם 
חושך הלילה, וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום, 
כי לא יתפרדו זה מזה לעולם.
%break
והיינו כנ"ל:
א. לפי הכלל, שאין אור בלי כלי.
ב. בכדי לעשות כלי, גם כן צריכים אור, הנקרא יום.
%break
אבל יש להבין, מדוע אם האדם כבר זכה לקצת יום בבחינת השלילה, 
היינו שמרגיש, שכל החיים שלו הוא רק באם יזכה לדביקות ה', ולזה 
הוא מתחיל להרגיש יסורים, בזה שהוא מרוחק מה', כנ"ל. 
%break
אם כן מי הוא הגורם, שיפול ממצבו של העליה, היינו שכל החיים 
צריך להיות רק בחיים רוחניים, וזה כל התקוות שלו, ופתאום נפל 
למצב השפלות, 
%break
למצב שתמיד היה שוחק מאלו אנשים, שכל תקות החיים שלהם, הוא 
להשיג המילוי למלאות תאוות בהמיות. ועכשיו הוא בעצמו נמצא 
איתם במחיצתם, וניזון מאותם מזונות שהם ניזונים.
%break
ועוד יותר מזה יש להתפלא, איך נשכח מלבו, שפעם הוא במצב עליה 
כנ"ל. שיהיה עכשיו במצב של שכחה, בשיעור שלא עלה על זכרונו, 
שהיה מסתכל על אנשים האלו, שהוא נמצא עכשיו ביניהם, היינו שיש 
לו עכשיו רק שאיפותיהם ברמה כה נמוכה, 
%break
ולא מתבייש מעצמו, איך מלאו לבו לכנס לתוך אויר כזה, שתמיד היה 
בורח ממנו, היינו שמהאויר הזה, שהם נושמים לרווחה, היה תמיד 
אומר, שזה אויר מחניק את הקדושה, ועכשיו הוא נמצא בתוכם, ואינו 
מרגיש שום חסרון בהם.
%break
והתשובה היא, הנה הכתוב אומר (תהילים א') "אשרי האיש אשר לא 
הלך בעצת רשעים". וצריכים להבין, מהו עצת רשעים. זה ידוע, 
ששאלת הרשע, המובא באגדה, הוא "מה העבודה הזאת לכם". 
%break
ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהפירוש, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעל 
מנת להשפיע, באה אז השאלה של רשע, ושואל, מה יהיה לך מזה 
שאתה לא עובד בשביל תועלת עצמו.
%break
וכשאדם מקבל שאלה כזו, הוא מתחיל אז להרהר, אולי באמת הצדק 
אתו. אז הוא נופל ברשת שלו. נמצא, לפי זה צריכים לפרש, "אשרי 
האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", 
%break
זאת אומרת, שבזמן שבאו אליו הרשעים ויעצו לו שלא כדאי לעבוד, 
אם הוא לא רואה שמזה יצא לו רווח לתועלת עצמו, הוא לא שומע 
בקולם, אלא שמתחזק בעבודה, ואומר, 
%break
עכשיו אני רואה שאני הולך על דרך האמת, והם רוצים לבלבלני. 
נמצא, האדם הזה כשהוא מתגבר, הוא מאושר.
%break
%page 175
ואח"כ אומר הכתוב, "ובדרך חטאים לא עמד". ויש לפרש, מהו דרך 
חטאים, שאומר לא עמד. ענין חטא הוא, כמו שביארנו במאמר הקודם 
[ל"ה, תשמ"ה], שהחטא הוא, אם הוא עובר בבל תוסיף, היינו שהדרך 
האמיתי הוא, שצריכים ללכת בלמעלה מהדעת, 
%break
הנקרא בחינת אמונה, ולהיפוך מזה הוא בחינת ידיעה, שהגוף מבין, 
שכל זמן שאין לו ברירה אחרת, אלא רק להאמין בבחינת למעלה 
מהדעת.
%break
לכן בו בעת שהוא מרגיש איזה טעם בעבודה, והוא לוקח זה לבחינת 
תמיכה, ואומר, עכשיו הוא כבר לא צריך לבחינת אמונה, היות שיש לו 
כבר איזה בסיס, תיכף הוא נופל ממדרגתו. 
%break
והאדם שהוא נזהר בזה, ולא עמד אפילו לרגע קט, להסתכל אם כדאי 
אפשר להחליף את בסיס שלו, זה נקרא שהוא מאושר, משום שבדרך 
החטאים לא עמד, להסתכל על הדרך שלהם.
%break
ואח"כ אומר הכתוב, "ובמושב ליצים לא ישב". ויש לדעת, מה זה 
מושב ליצים. היינו אלו אנשים שמבלים ימיהם בלא כלום, שלא 
לוקחים את חייהם ברצינות, שכל רגע יהיה יקר בעיניהם, אלא יושבים 
וחושבים על אחרים, אם אנשים אחרים הם בסדר, 
%break
ועד כמה שהאחרים צריכים לתקן מעשיהם, ועל עצמם אינם חסים, 
שהם ידאגו על חייהם, וזה גרם להם כל הירידות. 
%break
והרד"ק מפרש, הליצים הם ערומים בדעת לרעה ונותנים דופי ומום 
בבני אדם, ומגלים סוד זה לזה, והענין הזה לאנשים בטלים, יושבי 
קרנות. ומפני זה אמר, ובמושב ליצים לא ישב. וזוהי סיבת הירידות.
%page 176
%H מי מעיד על האדם
%break
בזהר שופטים (ובהסולם דף ח' אות י"א) וזה לשונו "מצוה זו היא 
להעיד בבית דין, שלא יפסיד חבירו כסף, בשביל שאינו מעיד. ומשום 
זה העמידו בעלי המשנה, מי מעיד על האדם, קירות ביתו. מהו קירות 
ביתו. אלו הם קירות לבו, שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. 
%break
והעמידו בעלי המשנה, מלמד שחזקיהו התפלל מקירות לבו. ולא עוד 
אלא אנשי ביתו מעידים עליו. אנשי ביתו, אלו הם רמ"ח אברים שלו. 
כי הגוף מכונה בית. שכך העמידו בעלי המשנה, רשע עוונותיו חקוקים 
על עצמותיו. 
%break
וכך צדיק, זכיותיו חקוקות על עצמותיו. ובשביל זה אמר דוד, כל 
עצמותי תאמרנה. ולמה העוונות חקוקים בעצמות יותר מבשר גידים 
ועור. הוא משום שהעצמות הם לבנים. 
%break
וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן. כמו התורה, שהיא לבן מבפנים, 
דהיינו הגויל, ושחור מבחוץ, דהיינו הדיו. שחור ולבן הם חושך ואור. 
ולא עוד אלא שהגוף עתיד לקום על עצמותיו, ומשום זה הזכיות 
והחובות חקוקים על עצמותיו. 
%break
ואם יזכה, יקום הגוף על העצמות שלו. ואם לא יזכה, לא יקום ולא 
יהיה לו תחית המתים", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, במה שמפרש הזה"ק, על הדין שהאדם צריך להעיד בפני 
בית דין, בכדי שלא יפסיד חבירו כסף. ומפרשים זה על סדר עבודת 
ה'. אם כן יש להבין, מהי התביעה שהוא תובע, וממי הוא תובע, ובכדי 
שיהא נאמן, אז האדם צריך להעיד.
%break
ובעבודת ה' האדם תובע מה', שיתן לו מה שהוא דורש מה'. אם כן 
בכדי להראות שטענתו טענת אמת, וכי הקב"ה לא יודע אם האדם 
מדבר אמת או שקר. 
%break
אלא אם האדם מעיד, אז הוא יודע שטענתו, שאומר, היא אמת. ועוד, 
איך האדם נאמן להעיד על עצמו. ועוד יש להבין, מדוע כאן העדות 
צריכה להיות מקירות לבו, 
%break
כי מביא ראיה על פירוש "קירות ביתו" מחזקיהו, שכתוב "ויסב חזקיהו 
פניו אל הקיר". ופירשנו, שהכוונה "מקירות לבו".
%break
אם כן, כאן אצל העדות של האדם, גם כן צריכה להיות מקירות לבו. 
והלא ידוע, שעדות צריכה להיות מפיו, שאמרו חז"ל "מפיהם ולא מפי 
כתבם". וכאן אומר, שצריך להיות מקירות לבו ולא מהפה.
%break
וגם יש להבין מה שאומר, "שכך העמידו בעלי המשנה, רשע עוונותיו 
חקוקים על עצמותיו, וכך צדיק, זכיותיו חקוקות על עצמותיו". וכי על 
עצמות גשמיים חקוקים עוונות וזכיות. איך ענין רוחני, שהם עבירות 
ומצות, נרשמו על עצמות. 
%break
ועוד יותר קשה בזה שמתרץ "היות שעצמות הם לבנים, וכתב שחור 
אינו ניכר אלא מתוך לבן". ועוד יש להבין במה שאומר וזה לשונו "ולא 
עוד, אלא שהגוף עתיד לקום לתחית המתים על עצמותיו". מה זה 
דוקא "על עצמותיו", היינו שבעצמותיו תלוי אם יקום לתחיה או לא.
%break
ובכדי להבין את הנ"ל על דרך העבודה, צריכים לזכור את הכלל 
הידוע, ש"אין אור בלי כלי". היינו, שאי אפשר לקבל איזה מילוי, אם 
אין שם חסרון ונקב, שיהיה מקום לכנס המילוי. 
%break
כדוגמת, שאין האדם יכול לאכול סעודה, אם הוא לא רעב. ועוד יותר 
מזה, כי שיעור התענוג שהאדם מסוגל להנות מהסעודה, נמדד כפי 
שיעור חסרון שיש לו להסעודה.
%break
נמצא, במקום שהאדם לא מרגיש לשום חסרון, אין לו לקוות לשום 
הנאה בעולם, שיהיה באפשרות לקבל אותה, כיון שאין מקום לקבל 
איזה מילוי.
%break
נמצא, כשאנו מדברים מסדר העבודה, שהאדם מתחיל להכנס 
בפנימיות העבודה, זאת אומרת, שרוצה לעבוד עבודת הקודש 
בבחינת הכוונה דלהשפיע נחת רוח ליוצרו, ובטח לפי הכלל הנ"ל 
מוכרח להיות לו חסרון לזה, 
%break
%page 177
היינו שהוא מרגיש, שהוא צריך להשפיע להבורא. ולפי שיעור שהוא 
מרגיש את הצורך להשפיע לה', בשיעור הזה אנו יכולים לומר שיש לו 
כלי. והמילוי להכלי הזו, הוא בזמן שהוא משפיע לה', היינו שרוצה 
לעשות נחת רוח, שפירושו, שהגוף כבר מסכים להשפיע להבורא.
%break
והיות שהאדם נברא עם טבע לקבל ולא להשפיע, ואם האדם רוצה 
לעסוק בהשפעה, בטח שהגוף מתנגד לזה, ואם האדם רוצה לעסוק 
בהשפעה, היינו שיש לו רצון להשיג כלי כזה, שכלי נקרא "רצון 
וחסרון", 
%break
אז תיכף בא הגוף ושואל, בשביל מה אתה רוצה לשנות את הטבע 
שבו נוצרת. ומה הוא החסרון, שאתה מרגיש שחסר לך זה. האם 
אתה מבין במאה אחוז, שאתה צריך לעבוד בעל מנת להשפיע. 
%break
הלא תראה איך הכלל עובדים עבודת הקודש, ולא מדקדקים 
בהמעשים שהם עושים. זאת אומרת, הן בעת התעסקותם בתורה או 
במצות, הם רואים בעיקר, שהמעשה יהיה בסדר עם כל דקדוקיה 
ופרטיה, ולא על הכוונה. 
%break
ואומרים, בטח מה שיש יכולת לעשות אנו עושים. ועל הכוונה לא 
שמים לב, כי אומרים, שעבודה לשמה שייכת ליחידי סגולה ולא לכל 
הכלל.
%break
נמצא, שהגוף, שבא ושואל את שאלותיו, כנראה שהוא שואל כענין. 
והיות שלא נותנים לו תשובה מספקת, לכן הוא לא מרשה לאדם 
לחשוב מחשבות של רצון להשפיע, כי הצדק אתו. "כי אין אור בלי 
כלי". 
%break
כי אם אתה לא מרגיש את החסרון, שצריכים לעסוק בהשפעה, למה 
אתה מרעיש עולמות. לכן מקודם הוא אומר לו, תגיד לי את הצורך 
לזה, היינו לרצון להשפיע, ואח"כ נדבר הלאה. 
%break
וכפי הנ"ל, הצורך להרצון הזה צריך להיות, שירגיש יסורים בזה שאין 
הוא יכול להשפיע. אם כן, כיון שאין לו כלי, בטח שלא יכול לזכות 
להאור, היינו להמילוי.
%break
אי לזאת, האדם צריך להשתדל להיות חסרון גדול, בזה שהוא לא יכול 
להשפיע לה'. וחסרון נקרא, כידוע, כפי הרגשת היסורים, שהוא 
מרגיש מהחסרון. 
%break
אחרת, הגם שאין לו את הדבר שהוא מבקש, מכל מקום עוד לא נקרא 
חסרון, מטעם כי חסרון אמיתי נמדד כפי הכאב שיש לו, מזה שאין 
לו, אחרת נקרא זה משפה ולחוץ.
%break
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (תענית ב' ע"א) וזה לשונם "לאהבה את 
ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם". איזו היא עבודה שהיא בלב. הוי 
אומר, זו תפלה. ויש להבין, למה הוציאו את התפלה מפירוש הפשוט. 
%break
כי מדרך העולם הוא, כשהאדם רוצה משהו מהשני, שיתן לו, הוא 
מבקש ממנו בפה, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", ולמה 
אמרו שתפלה נקראת "עבודה שבלב".
%break
אלא כנ"ל, כי "תפלה" נקראת חסרון. ורוצה שימלא לו חסרונו. ואין 
שום חסרון ניכר בפה של אדם, אלא ההרגשים של אדם ניכרים בלב. 
לכן אם אין האדם מרגיש חסרון בלב, מה שמוציא בפה לא עולה 
בחשבון. 
%break
שנגיד, שבאמת חסר לו מה שהוא מבקש בפה. כי המילוי, מה שהוא 
מבקש, צריך לכנס במקום חסרון, שהוא הלב. לכן אמרו חז"ל 
ש"תפלה צריך להיות מעומקא דליבא", שפירושו, מעומק הלב, היינו 
שכל הלב ירגיש את החסרון מה שהוא מבקש.
%break
וכידוע, "אור וכלי" מכונה חסרון ומילוי. והאור, שהוא המילוי, אנו 
מתייחסים להבורא. והכלי, שהוא החסרון, אנו מתייחסים להנבראים. 
אם כן האדם צריך להכין את הכלי, בכדי שהבורא ישפע שם את 
השפע. אחרת אין מקום להשפע. 
%break
אי לזאת, בזמן שהאדם מבקש מה', שיעזור לו, שיוכל לכוון את מעשיו 
בעמ"נ להשפיע, בא הגוף ושואל אותו, בשביל מה אתה מתפלל 
תפלה כזאת, מה חסר לך בלי זה.
%break
לכן צריכים ללמוד, ולעיין בספרים שמדברים בנחיצות של עבודה 
דלהשפיע, עד שהאדם יבין וירגיש, שאם לא יהיה לו הכלי הזה, אין 
הוא מסוגל לזכות להכנס להקדושה.
%break
ולא להסתכל על הכלל, שאומרים, שעיקר הוא המעשה, ורק כאן 
צריכים לתת כל המרץ. שמעשי המצות וקביעת התורה, מה שאנו 
עושים, זה כבר מספיק בשבילנו.
%break
%page 178
אלא שצריך לעשות כל המעשים של תורה ומצות, בכדי שיביאוהו לידי 
הכוונה בעמ"נ להשפיע. ואח"כ, כשכבר יש לו הבנה שלימה, כמה 
שנחוץ לו לעסוק בעמ"נ להשפיע, 
%break
ומרגיש כאב ויסורים מזה שאין לו הכח הזה, אז נקרא, שיש לו כבר 
על מה להתפלל תפלה על עבודה שבלב. כי הלב מרגיש את מה 
שחסר לו.
%break
אז על תפלה זו באה עניית התפלה. היינו, שנותנים לו מלמעלה את 
הכח הזה, שהוא כבר יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. כי אז יש לו כבר אור 
וכלי. 
%break
אבל מה יכול האדם לעשות, שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומכל 
מקום עוד לא הרגיש חסרון, מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב 
ויסורים. 
%break
אז העצה, לבקש מה', שיתן לו את הכלי, המכונה "חסרון מזה שלא 
מרגיש", והוא בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מזה שלא 
יכול להשפיע.
%break
נמצא, אם הוא יכול להצטער ולהרגיש יסורים על חסרון, מזה שאין 
לו חסרון, היינו שלא מרגיש איך שהוא מרוחק כל כך מהקדושה, 
ומגושם בתכלית הגשמה, ולא מבין שהחיים, מה שהוא חי בהם 
ומשתוקק למלאות את הצרכים הגשמיים, 
%break
אין לו שום חשיבות יותר משאר בעלי חי, שהוא מסתכל עליהם, ואם 
היה עושה תשומת לב, איך שהוא דומה עליהם עם כל השאיפות 
שלהם, ואין הבדל, אלא רק בהערמומיות שיש לו להאדם, שיכול לנצל 
את השני, ובעלי חי לא כל כך פקחים, שיוכלו לנצל את השני.
%break
ויש לפעמים, שאפילו שהוא רואה, שלומד תורה ומקיים המצות, אבל 
אין הוא יכול לזכור, בעת העשיית המצות או בעת שלומד תורה, 
%break
שצריך לקבל קשר עם הבורא מזה שעוסק בתורה ומצות. וכאילו הם 
נראו אצלו לדבר נפרד, היינו תורה ומצות זהו דבר אחד, והבורא זהו 
דבר שני לו.
%break
ואם הוא מצטער, על זה שאין לו שום הרגש של חסרון, בזה שהוא 
דומה לבעלי חי, גם זה נקרא "עבודה שבלב". וזה נקרא "תפלה". 
זאת אומרת, על חסרון זה כבר יש לו מקום לקבל מילוי מהבורא, 
שיתן לו את ההרגש חסרון, 
%break
שזה הוא הכלי, שהבורא יכול למלאות לו את הכלי עם מילוי. ובזה 
נבין מה ששאלנו, מדוע תפלה היא בלב ולא בפה. כי תפלה נקראת 
"חסרון". וחסרון לא שייך לומר שיש לו חסרון בפה, אלא החסרון הוא 
הרגש הלב.
%break
ועתה יש לנו לבאר, מהו הפירוש ששאלנו על זה שאומר "הזכיות 
והעוונות חקוקות על העצמות, ומעצמות הוא יכול לקום לתחיה, או חס 
ושלום לא". והזה"ק מדמה את העצמות שהם לבנים, 
%break
שהם דומים לתורה, שהוא שחור על גבי לבן, והשחור הוא בחינת 
חושך, והלבן הוא בחינת אור.
%break
ויש לפרש את ענין עצמות שהם לבנים. לכן רשום עליהם הזכיות 
והעוונות. כי בענין עבודת ה' צריכים לפרש, את זה שהאדם עוסק 
בתורה ומצות, זה נקרא "עצם". ועיקר תורה ומצות הם בחינת לבן. כי 
בדבר שאין שם חסרון, נקרא "לבן". 
%break
והיות על המעשים שהאדם עושה אין מה להוסיף, כי על זה נאמר "לא 
תוסיף ולא תגרע", ומשום זה נקרא את התעסקותו בתורה ומצות 
בשם "עצמות". והם לבנים, שעליהם חקוקות הזכיות והחובות של 
האדם.
%break
אבל אם האדם עושה אח"כ בקורת על המעשים שלו, על איזו סיבה 
הוא בונה את היסוד שלו, היינו מה היא הסיבה המחייבת אותו לעסוק 
בתורה ומצות, מהי הכוונה, שהוא מכוון בעת עשיית המעשים, 
%break
האם הוא משתדל לראות, אם באמת הוא עושה את המעשים שלו 
לשם שמים, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הוא יכול לראות את 
האמת, שהוא נמצא בהטבע שהוא נולד, הנקרא "מקבל בעמ"נ לקבל" 
ולא רוצה לעסוק בתו"מ בלי שום תמורה.
%break
והסיבה האמיתית היא, מה שאין האדם יכול לצאת מהטבע שלו, הוא 
משום שהוא לא רואה את הצורך לזה, שיצטרך לשנות את טבעו 
שנטבע בו, המכונה "אהבה עצמית", ולקבל על עצמו אהבת הזולת, 
בכדי להגיע לאהבת ה'. 
%break
%page 179
כי האדם מרגיש, שחסר לו אהבת הסביבה, שבה הוא נמצא, היינו 
שהמשפחה יאהבו אותו, ובני עירו, וכדומה. ומה הוא ירויח בזה שהוא 
יאהב את ה'. וגם מה הוא ירויח, אם יאהב את החברים שלו. 
%break
הלא הוא תמיד מסתכל על הרווחים, מה שנוגע לאהבה עצמית. לכן 
איך הוא יכול לצאת מאהבה הזאת.
%break
ואם הוא ישאל לעצמו, מדוע הוא מקיים תורה ומצות בבחינת 
המעשה, וגם הוא מדקדק בכל פרטיה ודקדוקיה, אז הוא מתרץ 
לעצמו, שזה הוא קבל בחינת אמונה בדרך החינוך, 
%break
שמדרך החינוך מתחילים להדריך את האדם לעסוק בתורה ומצות 
שלא לשמה, כמו שאומר הרמב"ם (סוף הלכות תשובה). נמצא, 
שקבל עליו להאמין בה', שהוא יעבוד עבודת הקודש, ותמורת זה הוא 
יקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא.
%break
ומשום זה אומרים לאדם, כי עבודה אמיתית היא להאמין בה', שנתן 
לנו לקיים תורה ומצות. שע"י זה נזכה להגיע להשתוות הצורה, 
המכונה "דביקות ה'". זאת אומרת, שהאדם צריך לצאת מאהבה 
עצמית, ולקבל על עצמו אהבת הזולת. 
%break
ובשיעור שיצא מאהבה עצמית, בשיעור הזה הוא יכול לזכות לאמונה 
שלימה. אחרת הוא נמצא בפירוד, כמו שאומר בהסולם (הקדמת ספר 
הזהר, דף קל"ח, ד"ה "כי חוק") 
%break
"כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי 
הוא פגם בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות. כי אין זה 
מתאים לפועל השלם. 
%break
ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה 
על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך, שהוא העונש 
היותר גדול בעולם".
%break
ואם האדם עושה חשבון נפש לעצמו, ומכיר את האמת שבתורה 
ומצות צריכה להיות לשם שמים, ומרגיש איך שהוא מרוחק מהאמת, 
ועל ידי ההתבוננות הוא בא לידי כאב ויסורים, איך שכל הזמן הוא 
הולך לא על דרך הנכונה, שיהא נקרא "עובד ה'". 
%break
אלא כל עבודתו היתה לתועלת עצמו, שזה נקרא "עובד לעצמו", שזו 
היא הדרך של כל בעלי חי, אבל זה לא מתאים לבחינת מדבר.
%break
נמצא, שעל ידי היסורים האלו הוא מקבל כלי היינו חסרון, כנ"ל. וכיון 
שרואה, שאין הוא מסוגל לצאת מאהבה עצמית בכוחו עצמו, כי אין לו 
כח ללכת נגד הטבע, אז העצה היא לבקש מה', שהוא יעזור לו, 
%break
כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". נמצא, שיש לו אז מקום 
למילוי חסרון, "כי אין אור בלי כלי", כנ"ל.
%break
ונתעוררת כאן השאלה, ששאלנו לעיל, מה האדם יכול לעשות אף על 
פי שמבין הכל שכדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע, ומכל מקום אין לו כאב 
ויסורים, מזה שהוא לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. 
%break
אז הוא צריך לדעת, שאין הפירוש שיש לו אמונה שלימה בה', רק 
שלא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. אלא הוא צריך לדעת, שחסרה לו 
אמונה שלימה. כי בזמן שיש לו אמונה שלימה בה', יש לנו חוק 
בהטבע, ש"הקטן מתבטל לגבי הגדול". 
%break
לכן, אם באמת היתה לו אמונה שלימה בגדלות הבורא, ממילא היה 
מתבטל להבורא והיה רוצה לשמש אותו בלי שום תמורה.
%break
נמצא לפי זה, שאין כאן חסרון מצד שאין לו כח התגברות על הטבע, 
אלא חוסר אמונה שלימה יש כאן. הגם שיש לו אמונה. וראיה לזה, 
הלא הוא שומר תורה ומצות. אבל לא אמונה שלימה, כמו שצריכים 
להיות באמונה שלימה. היינו שכל השלימות היא שמאמינים בגדלותו. 
%break
ואם האדם רוצה לדעת, אם יש לו אמונה שלימה, אז הוא יכול לראות 
עד כמה שהוא מוכן לעבוד בעל מנת להשפיע, עד כמה שהגוף 
מתבטל בפני ה'. 
%break
זאת אומרת, שאין האדם יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, זהו החסרון, 
אלא יש כאן חסרון יותר גדול, וזהו עיקרו, היינו שחסרה לו אמונה 
שלימה.
%break
אבל מה האדם יכול לעשות, אף על פי שהוא רואה, שחסרה לו אמונה 
שלימה, מכל מקום החסרון הזה לא מוליד לו כאב ויסורים, בזה 
שחסר לו. והסיבה האמיתית היא, משום שהוא מסתכל על הכלל, 
ורואה שהם אנשים חשובים, בעלי עמדה, בעלי השפעה, 
%break
ולא ניכר שחסרה להם אמונה שלימה. כי כשמדברים עמהם, אז הם 
אומרים, שזהו רק בשביל יחידי סגולה, כידוע הדעה שלהם לרבים. 
וזה המחיצה הגדולה, שנעשה מחסום להאדם, שלא יוכל להתקדם 
בדרך הנכונה.
%break
%page 180
ומשום זה לסביבה אנו צריכים, היינו לקיבוץ אנשים, שיהיו כולם 
בדעה אחת, שצריכים להגיע לאמונה שלימה. ורק זה יכול להציל את 
האדם מפני הדעות, שנמצאו אצל הכלל. 
%break
שאז כל אחד מחזק את השני, להשתוקק להגיע לבחינת אמונה 
שלימה, ושיכול להשפיע נחת רוח להבורא, ושזה יהיה כל שאיפותיו.
%break
אבל בזה עוד לא נגמרה העצה להגיע לידי חסרון של אמונה שלימה. 
אלא הוא צריך להרבות יותר מעשים מכפי שהוא רגיל, הן בכמות והן 
באיכות. ובטח הגוף מתנגד לזה, ושואל, מה היום מיומיום. 
%break
והוא עונה לו, שאני מתאר לעצמי, איך הייתי עובד את ה', אם היתה 
לי אמונה שלימה. לכן אני רוצה לעבוד באותו קצב, כאילו כבר הייתי 
זוכה לאמונה שלימה. 
%break
אז ממילא נקבע אצלו חסרון וכאב מזה שאין לו אמונה שלימה, כי 
ההתנגדות הגוף גורמת לו, שיהיה לו צורך לאמונה. אבל בודאי זה 
נאמר דוקא במקום, שהוא הולך נגד הגוף בדרך הכפיה, שעובד עם 
הגוף שלא לרצונו.
%break
נמצא לפי זה, ששתי פעולות האלו, היינו זה שהוא עובד בעבודה יותר 
גדולה מכפי שהיה רגיל, וההתנגדות הגוף, גורמים לו צורך להאמונה 
שלימה. ואז ע"י זה נתרקם אצלו כלי, שאח"כ יוכל האור להתלבש 
בתוכו. 
%break
כי עכשיו יש לו מקום תפלה בלב, כנ"ל, היינו מקום חסרון. ואז ה', 
שהוא שומע תפלה, נותן לו האור אמונה, שע"י זה הוא יכול לשמש 
את המלך "שלא על מנת לקבל פרס".
%break
ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש, שעל עצמות גשמיים חקוקות 
זכיות ועוונות. כי עצמות, הכוונה על העצם שבהדבר, שהכוונה על 
תורה ומצות שהוא עושה. שזה נקרא, שזהו ניתן לנו לקיים בבחינת 
המעשה. ועל זה אין מה להוסיף, כמו שכתוב "לא תוסיף ולא תגרע".
%break
ועל המעשים האלו חקוקות עוונות וזכיות, שאם הוא רוצה ללכת בדרך 
האמת ועושה בקורת על המעשים שלו, אם הם על הכוונה בעמ"נ 
להשפיע או לא, 
%break
והוא איש האוהב את האמת, ולא מעניין לו מה שהשני עושה, אלא 
הוא רוצה לדעת, אם הוא עוסק בתורה ומצות לשמה או הכל לתועלת 
עצמו, אז הוא רואה, שהוא משוקע באהבה עצמית, ואין הוא מסוגל 
לצאת משם בכוחות עצמו.
%break
נמצא, שהוא צועק לה', שיעזור לו לצאת מאהבה עצמית ולזכות 
לאהבת הזולת ולאהבת ה'. ו"קרוב ה' לכל, אשר יקראוהו באמת". לכן 
הוא זוכה לדביקות ה'. 
%break
נמצא אז, שהזכיות חקוקות על עצמותיו, שהתורה ומצות שהוא קיים, 
שהם נקראים "בחינת לבן", כי בבחינת המעשה הכל לבן, היינו חיוב, 
שאין מה להוסיף עליהם, ורק לאחר שעשה בקורת הוא ראה שאין 
הכוונה בסדר, 
%break
וראה שעליהם שורה חושך, משום שהוא בבחינת הפירוד, כי אין לו 
בחינת דביקות, שנקראת "השתוות הצורה", שהוא יעשה הכל על 
הכוונה דלהשפיע, אלא הוא נמצא בשליטת של אהבה עצמית.
%break
נמצא, שיש לו בחינת חושך, השורה על הלבן, שהם העצמות הלבנים, 
כנ"ל בדברי הזה"ק. זאת אומרת, שעל התורה ומצות שעשה, הוא 
רואה ששורה בחינת חושך, שהוא בחינת פירוד מהאור. 
%break
כי האור הוא להשפיע, והוא עושה הכל בעל מנת לקבל. שהוא לא יכול 
לעשות שום דבר, רק מה שנוגע לאהבה עצמית.
%break
נמצא, שהעצמותיו, היינו התורה והמצות בבחינת המעשה, הם 
לבנים, שפירושו, שאין בהמעשה שום חסרון, שיהיה לו מה להוסיף. 
רק ע"י הבקורת שהוא עושה על הלבן הזה, הוא רואה ששורה שם 
חושך. 
%break
ואם הוא משים לבו לזה, לתקן, משום שמרגיש כאב ויסורים, בזה 
שנמצא בחושך, ומתפלל לה', שיעזור לו להוציא אותו מאהבה עצמית, 
ע"י זה הוא זוכה אח"כ להידבק בה'.
%break
%page 181
וזה נקרא, ש"צדיק זכיותיו חקוקים על עצמותיו", שהבקורת שעשה 
על העצמותיו הלבנים גרמה לו שיזכה לקום לתחית המתים, כי 
"רשעים בחייהם נקראים מתים", בשביל שהם נפרדים מחיי החיים. 
לכן כשהם זוכים להידבק בה', זה נקרא שזכו לבחינת תחית המתים.
%break
מה שאין כן "רשע עוונותיו חקוקות על עצמותיו", כי "רשע" נקרא מי 
שהוא עדיין משוקע באהבה עצמית, כי "צדיק" נקרא "טוב", ו"טוב" 
נקרא "השפעה", 
%break
כמו שכתוב "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשה למלך". שפירושו, 
מה זה דבר טוב, שיכול לומר "מעשה למלך", היינו שכל מעשיו הם 
להקב"ה ולא לתועלת עצמו.
%break
לכן "טוב עין הוא יבורך". לכן אלו אנשים שיש להם תורה ומצות 
מבחינת המעשה, שזהו בחינת עצם, שהתורה ומצות נתנו מפי ה' 
לקיימם. וזה נקרא "לבנים", משום שאין להמעשים שום חסרון, כמו 
שכתוב "לא תוסיף ולא תגרע". לכן הם עצמותיו לבנים, כנ"ל.
%break
ועוונותיו חקוקות על עצמותיו, שהם לבנים, היות שלא עשה בקורת 
על המעשים שלו, אם הם בעל מנת להשפיע או לא, וסמך עצמו על 
הכלל, איך שהם מקיימים תורה ומצות. 
%break
והם אומרים, לעשות לשם שמים, זוהי עבודה ששייכת ליחידי סגולה, 
ולאו כל אדם מוכרח ללכת בדרך הזו, שידאג לעשות את העבודה שלו 
על הכוונה בעל מנת להשפיע.
%break
וזו נקראת "דעת בעלי בתים". מה שאין כן "דעת תורה" היא אחרת, 
כידוע, ש"דעת בעלי בתים הפוכים מדעת תורה". כי דעת בעלי בתים 
היא, שהאדם, בזה שהוא עוסק בתורה ומצות, 
%break
הרכוש שלו מתגדל ומתרחב, היינו שהוא נעשה בעל בית יותר גדול, 
זאת אומרת, שהכל מה שהוא עושה, נכנס באהבה עצמית.
%break
מה שאין כן דעת תורה הוא, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "אדם כי 
ימות באוהל". אמרו "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו 
עליה", שפירושו ממית את עצמיותו, שהיא אהבה עצמית הוא ממית. 
%break
אם כן אין לו שום רכוש, כי אין בעל בית שנוכל ליחס אליו רכוש, כי כל 
מגמתו היא רק להשפיע ולא לקבל. נמצא, שהוא מבטל את עצמיותו.
%break
נמצא, ש"רשע עוונותיו חקוקים על עצמותיו". היינו, בזה שלא הלך 
בדרך התורה, כי התורה נקראת "שחור על גבי הלבן", כלשון הזה"ק, 
שאומר, שלכן זכיותיו חקוקים על עצמותיו, משום שהעצמות הם 
לבנים וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן. 
%break
כמו התורה, היינו אם יש לבן, היינו שהוא מקיים תורה ומצות, אז 
שייך לומר, או שהוא כמו התורה, שיש לו שחור על גבי הלבן. אז הוא 
משתדל להגיע לידי דביקות, או שנשאר עם העצמות הלבנים, ולא 
כותב עליהם שום דבר. 
%break
לכן נקרא "רשע, שעוונותיו חקוקים על עצמותיו". מה שאין כן באלו 
שאין להם לבן, שאין להם תורה ומצות בבחינת המעשה, הם לא 
שייכים לבחינת רשע, אלא הם שייכים לבחינת בעל חי, שהם סתם 
בהמות.
%page 182
%H צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו
%break
הנה הזה"ק מפרש את ענין "צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו" (כי תצא דף 
ד' אות י"ג בהסולם) וזה לשונו "ומאן דאיהו צדיק ורע לו, דהיינו זה 
שהוא מעץ הדעת טוב ורע, כיון שרע נמצא עמו. 
%break
אין צדיק אשר לא יחטא ברע הזה, מאחר שנמצא עמו. רשע וטוב לו, 
הוא שנתגבר היצר הרע על יצר הטוב שלו, ועל זה אמרו, וטוב לו, 
שהטוב הוא תחת רשותו של הרשע. 
%break
ומשום שהרע שולט על הטוב, הוא רשע, כי מי שנתגבר, לוקח השם. 
אם מתגבר הטוב על הרע, נקרא צדיק ורע לו, שהרע היא תחת 
רשותו. ואם הרע מתגבר על הטוב, נקרא רשע, וטוב לו", עד כאן 
לשונו.
%break
ולהבין את הענין טוב ורע באופן כללי, צריכים לדעת, היות ששורש 
הנבראים נמשך מספירת המלכות. ומלכות משורשה נקראת "מקבל 
בעמ"נ לקבל". וזה הוא שורש כל הרע שנמצא בהנבראים. 
%break
כי הרצון הזה הוא מפרידנו מהשורש. כי אנו לומדים, שמחשבת 
הבריאה שהיא להטיב לנבראיו, ברא יש מאין בחינת חסרון, הנקרא 
"רצון לקבל הנאה ותענוג".
%break
והיות שברוחניות דביקות ופירוד הוא בענין של השתוות הצורה, והיות 
שהבורא הוא המשפיע והנבראים הם מקבלים, אם כן יש ביניהם שינוי 
צורה. ושינוי צורה הזה מפרידנו מהבורא. 
%break
וממילא אין אנו מסוגלים לקבל את הטוב והעונג, מה שהוא רצה לתת 
לנו, שזו היתה סיבת הבריאה. ולכן, בכדי לקבל את הטוב, חסר לנו 
הכשרת הכלים, שיהיו בעמ"נ להשפיע, ואז נקבל את הטוב.
%break
היוצא מזה, מה הוא הרע שלנו, שמסיבה זו אין לנו טוב ועונג. הווי 
אומר, שאינו לא פחות ולא יותר אלא אהבה עצמית שבנו, שהוא 
המפריע לנו מלקבל את הטוב ועונג. 
%break
והוא הגורם לנו בחינת מיתה, היות שהוא המפריד אותנו מחיי החיים. 
לכן אנו נקראים "מתים", כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים 
מתים".
%break
וכשנתבונן בענין הרע שלנו, איך הוא מדבר עמנו ורוצה לשלוט עלינו, 
עם איזה כח הוא בא אלינו, בכדי לשמוע את טענותיו, יש להבחין כאן 
ד' הבחנות:
%break
א. יכולים לדמות וליחס לתשובה מאהבה (הגם שתשובה מאהבה הוא 
ענין גדול, כאן אנו מדברים רק בבחינת היחס).
ב. לדמות בערך כמו תשובה מיראה.
%break
ג. שלא יכול להתגבר ולעשות תשובה, אבל על כל פנים הוא נשאר 
שבור ורצוץ, בזה שלא יכול לעשות תשובה.
ד. שהוא לא מתפעל מזה שלא יכול להתגבר על הרע ולעשות 
תשובה.
%break
ונבאר אותם אחת אחת. ידוע, כי בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך, 
לעשות הכל לשם שמים, כי על מה שהוא עושה, הוא חושב איזו 
תועלת תהיה מזה לה', 
%break
ולא חושב על תועלת עצמו, אז בא אליו הגוף עם טענות, ומתחיל 
לדבר לשון הרע על דרך הזו, הנקראת "דרך של השפעה, ולא 
לתועלת עצמו". והוא טוען "טענת פרעה", ו"טענת רשע", שהם 
בחינת "מוחא וליבא", שהם בחינת "מי ומה".
%break
וכשהאדם מתחיל לשמוע טענותיהם, הוא מתחיל אז להשתומם, כי 
אף פעם לא שמע מהגוף שלו טענות חזקות, מכפי ששומע עכשיו. 
הוא חשב, כשמתחיל בעבודה, אז הוא צריך להתקדם כל פעם יותר 
להמטרה, היינו שכל פעם הוא צריך להבין, שכדאי לעבוד לשם שמים.
%break
ופתאום הוא רואה, שבמקום שהיתה צריכה להיות לו יותר תשוקה 
לעבודת ה', הוא שומע התנגדות מצד הגוף, שאומר לו עכשיו, מדוע 
אתה לא רוצה ללכת בתלם של כל העולם, שבעיקר צריכים לדקדק 
על המעשים בכל פרטיה ודקדוקיה, 
%break
%page 183
ובענין הכוונה צריך לומר "יהי רצון כאילו כוונתי". ועתה, אומר הגוף, 
אני רואה, שאתה משים לבך דוקא על הכוונות, היינו שתוכל לכוון 
שהכל יהיה לשם שמים ולא לתועלת עצמו. 
%break
היתכן שאתה תהיה יוצא דופן. ואתה לא רוצה ללכת כמו הכלל, שהם 
אומרים, שזוהי הדרך הבטוחה ביותר. והראיה לזה, תסתכל על 
הרבים, איך שהם נוהגים.
%break
ואז מתחיל סדר עבודה של התגברות. היינו, שהוא צריך להתגבר על 
טענותיהם, ולא להיכנע למה שהם דורשים ממנו. ובטח שהוא צריך 
לתת להם תשובות ברורות, על מה שהם נותנים לו להבין, שזה, מה 
שהוא רוצה לכוון, 
%break
שכל מעשיו יהיו רק להשפיע ולא לתועלת עצמו, זהו נגד השכל. כי 
השכל מחייב, היות האדם נברא עם רצון לקבל הנאה ותענוג, ויש 
דרישה מצד הטבע למלאות אותה, 
%break
אחרת בשביל מה הוא צריך לכל החיים, אם לא להנות מהחיים, 
למלאות הדרישות מה שהגוף דורש, והוא נותן לו להבין, שזה על פי 
השכל מאה אחוז, ואין שום תירוץ להשיב על טענותיו.
%break
והתשובה הברורה צריכה להיות, שאנו מאמינים בדברי חכמים, 
שלמדו אותנו, שאנו צריכים ללכת למעלה מהשכל ודעת. זאת אומרת, 
שאמונה אמיתית היא דוקא למעלה מהדעת, 
%break
ולא הכל נכון מה שהשכל מבין, כי לגבי הקב"ה, אנו לומדים, כמו 
שכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכי דרכיכם".
%break
וכאן מתחילות ההבחנות שבסדר העבודה:
ומדרגה א' היא, שאומר להגוף שלו, כל הטענות שאתם אומרים לי, 
שמצד השכל הצדק אתכם, גם אני מסכים לדעתכם. 
%break
אבל תדעו, היות שהדרך האמיתית, כפי שקבלתי מאמונת חכמים, 
היא למעלה מהדעת, אבל לא היתה לי הזדמנות לגלות את הדרך שלי 
לעיני, שבאמת הוא כך, שאני הולך בלמעלה מהדעת.
%break
מה שאין כן עכשיו, שאתה בא אלי עם הטענות שלך, שצריכים ללכת 
בתוך הדעת, ואתה מדבר לשון הרע על הדרך דלהשפעה ואמונה, אז 
אני שבע רצון מזה שאתה בא אלי על הלשון הרע שלך, 
%break
כי עכשיו אני יכול לגלות את מחשבותי, שכל היסוד שבניתי את 
עבודת ה', הוא על דרך האמת. היינו, שעכשיו אני יכול לומר, שאני 
הולך למעלה מהדעת. מה שאין כן מטרם שאתה באת אלי, לא היתה 
לי הזדמנות לגלות את הדרך שלי.
%break
אי לזאת, אני אוהב את הטענות שלך, כי עשית לי טובה גדולה, בזה 
שאמרת לי לשון הרע. זאת אומרת, על הלשון הרע ששמעתי ממך, 
זה גרם לי, שאני עושה עכשיו תשובה, כי עכשיו אני מוכרח להתגבר 
עם הבחינה של למעלה מהדעת. 
%break
נמצא, מי גורם לי שאני צריך לקבל עלי עכשיו, עול מלכות שמים 
בבחינת השפעה ולמעלה מהדעת. רק הלשון הרע שלך. 
%break
ואם אתה לא היית בא אלי בטענות, לא היה לי צורך לקבל עלי את 
מצות האמונה. אבל עכשיו אני מוכרח לעשות תשובה. נמצא, שהוא 
לא ברוגז על הלשון הרע ששמע.
%break
וזה יכולים לדמות מבחינת היחס לתשובה מאהבה (ובאמת תשובה 
מאהבה ותשובה מיראה, הן שתי מדרגות גדולות), כמו שאמרו חז"ל 
"תשובה מאהבה, זדונות נעשו לו כזכיות". כמו כן אפשר לפרש גם 
כאן, שזדונות נעשו לו כזכיות. ויש להבין, הכיצד נעשה מזדונות זכיות. 
%break
כי ענין זדונות, זה דבר שהאדם ברוגז, שבא לידו זדונות. וזכיות הוא 
דוקא דבר, שאדם נהנה, מזה שבא לידו זכיות. 
%break
ואיך אפשר לומר, שמזדונות נעשה זכיות, כי מה כאן הזדון, שבא 
הגוף עם טענותיו על האמונה, שהוא קבל עליו למעלה מהדעת. ואיך 
אפשר להיות זדון יותר גדול, ממי שהוא מדבר סרה על האמונה 
הקדושה.
%break
אבל אם הוא עושה תשובה מאהבה, היינו זה שעושה תשובה עכשיו, 
ומקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, בדעת צלולה, הוא מכריע 
ללכת דוקא בדרך האמונה. כי עכשיו יש לפניו שתי דרכים, והוא 
מכריע, אם כן יש לו מקום בחירה. 
%break
מה שאין כן מטרם שבא אליו עם הלשון הרע, הגם שקבל על עצמו 
בחינת אמונה למעלה מהדעת, אבל אז לא היה מגולה כל כך, שיש 
לפניו שתי דרכים. מה שאין כן עתה הוא עושה בחירה ממש, שהוא 
מכריע, שצריכים ללכת דוקא באמונה למעלה מהדעת.
%break
%page 184
נמצא לפי זה, שהוא שבע רצון מהלשון הרע ששמע, ואוהב את 
דברתם רעה, שדברו על בחינת האמונה, הגם שזה זדונות. והיות 
שהם גורמו לו מקום לבחירה, שיהא גלוי לפניו, שבאמת הוא רוצה 
ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, 
%break
נמצא, שהזדונות האלו חשובות לו כזכיות, שבלעדם לא היה לו מקום 
לבחירה. נמצא, אם התשובה שהוא עושה עכשיו, הוא שבע רצון 
מהעבודה שנזדמנה לו עכשיו, אז נקרא זה ביחס לתשובה מאהבה. 
היינו שהוא אוהב את מעשה התשובה, שעשה עכשיו. 
%break
אז ממילא הגורמים שלו, שהם הזדונות, נחשבו לו כזכיות. היינו 
שאוהב אותם כמו זכיות. כי זה בלי זה לא הולך. ויש לו בערך, כיחס 
אור וכלי. היינו חסרון שגורמו לו הזדונות, נקרא "כלי". 
%break
והתשובה, שהוא עשה את הבחירה, דומה ליחס של אור. וזה הוא 
מדרגה הא' שישנם בסדר העבודה.
%break
ומדרגה ב' היא, הגם שהוא מתגבר על הלשון הרע, שהגוף מדבר על 
דרך האמת, שהיא בחינת השפעה ואמונה, ועושה תשובה, היינו 
שעונה להגוף, שכל מה שאני שומע ממך, הוא רק מה שאתה אומר, 
שהשכל מחייב. 
%break
אבל אני הולך לפי מה ששמעתי, שעיקר הבסיס של עבודת ה', הוא 
בחינת אמונה למעלה מהדעת. היינו שאני לא הולך לפי מה שהשכל 
מחייב, אלא למעלה מהשכל. אם כן זו תשובה אמיתית.
%break
אבל אומר, שהוא היה יותר שבע רצון, אם הוא לא היה שומע את 
הלשון הרע שלהם, כי הוא היה בסכנה, אולי לא היה יכול לעשות 
בחירה. נמצא, שתשובה זו היא בבחינת יראה. 
%break
זאת אומרת, שהוא מתיירא מהעבודה דהתגברות, שזו היא עבודה 
קשה. כי בזמן שהאדם עומד לפני נסיון, הוא קשה מאוד להיות בוחר 
בטוב.
%break
נמצא, שהתשובה זו יש לה יחס לתשובה מיראה, שזדונות נעשים לו 
כשגגות. כיון שעשה תשובה על הזדונות, הם נעשים כשגגות. אבל לא 
כזכיות. כי זכיות משמע, שהוא דומה לזכיות. 
%break
באופן, כמו שהאדם משתוקק לזכיות, כמו כן הוא שמח בעבודתו, 
שניתנה לו הזדמנות לעשות בחירה. מה שאין כן כשהוא מתיירא 
מהלשון הרע, אז הוא בעצמו אומר, שזהו לא זכיות, אלא שזה דומה 
לשגגות.
%break
נמצא, הגם שהעלה את הרע לקדושה, היינו שתיקן את הרע, בזה 
שעשה תשובה, אבל מדרגה זו היא יותר נמוכה מתשובה מאהבה, כי 
הוא בעצמו אינו עושה אותם לזכיות. לכן נבחן זה למדרגה שניה, 
שישנה בעבודה.
%break
ומדרגה ג' היא, שיש להבחין בסדר העבודה, היא, שבזמן שבא אליו 
הגוף עם הטענות הידועות, שמדבר לשון הרע על בחינת מוחא וליבא. 
והוא נכנע תחתיהם, ואינו יכול להתגבר עליהם. ואח"כ הוא מוכרח 
לרדת מדרגתו. 
%break
היינו במקום שמקודם לכן היה חושב, שהוא כבר נחשב בין העובדי 
ה', ועכשיו הוא רואה, שהוא רחוק מזה. כי מטרם שבא אליו הגוף עם 
טענותיו הידועות, היה חושב על עצמו, שהוא כבר בסדר, 
%break
היינו שאין לו שום תשוקות לאהבה עצמית, אלא כל מה שהוא, בטח 
שהוא בעמ"נ להשפיע.
%break
מה שאין כן עתה הוא רואה, איך שהוא לא יכול להתגבר על טענותיו, 
הגם שעכשיו הוא לא עומד בפני נסיון בפועל, שהרי עתה הוא כל 
הוויכוחים רק בכח. 
%break
ומכל מקום הוא רואה, שהוא נכנע נגד טענותיו, ולא יכול עכשיו לקבל 
על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, ולהגיד, שאני רוצה ללכת רק 
בדרך השפעה.
%break
והאדם עתה יושב ומשתומם על עצמו, איך נהפך המצב. ונראה 
בעיניו, כאילו זה הוא גלגל החוזר בעולם, בדבר שהוא היה תמיד 
מסתכל על שפלותו, הוא בעצמו נפל לשמה, ולא יכול לצאת מהמקום 
הזה, 
%break
אף על פי שהוא זוכר, עד כמה שהוא היה ממאס, והיה מסתכל על 
אנשים האלו לאנשים קטנים, והם עושים מעשי ילדות, ותמיד היה 
מתרחק מהם. עכשיו הוא נמצא שם, ולא יכול לצאת משם בכוחות 
עצמו.
%break
%page 185
ועכשיו הוא רואה, כעין המעשה שמספרים על הרבי יונתן ז"ל, שהיה 
לו ויכוח עם כומר אחד, שהכומר אמר, שיכול לשנות את הטבע, והרבי 
יונתן ז"ל אמר, שהטבע שהבורא ברא, אי אפשר לשנות. רק הבורא 
בעצמו יכול לשנות, אבל האדם בכוחות עצמו אינו מסוגל.
%break
ומה עשה הכומר, לקח כמה חתולים ולימד אותם להיות מלצרים, 
והלביש אותם בבגדי מלצר, והלך להמלך, וספר לו כל הענין, שהיה לו 
עם הרבי יונתן. והכומר עשה סעודה, והזמין את המלך והשרים. 
%break
ולפני הסעודה חזר הכומר על הענין של טבע שני, אם יכולים לשנות. 
והרבי יונתן אמר, שרק הבורא יכול לשנות ולא האדם.
%break
ואח"כ נתן הכומר פקודה. ואמר, קודם נאכל את הסעודה, ואח"כ אנו 
נגמור את הוויכוח שלנו. ותיכף נכנסו המלצרים, היינו החתולים, שהיו 
מלובשים בדיוק כמו מלצרים אמיתיים. 
%break
והם הכינו את השולחן, וכן הם הביאו את כל המנות לכל אחד ואחד. 
והכומר והמלך והשרים ראו ותמהו על מעשי הפלאי של המלצרים. 
וכולם ראו עכשיו, שאין שום מקום לעשות עוד הפעם ויכוח לאחר 
הסעודה. 
%break
וכולם התפלאו על הרבי יונתן, איך שהוא יושב כל כך בשלוה, ואינו 
מתפעל מהמעשה, שהביא שחור על גבי לבן, שכן יש ביד האדם 
לשנות את הטבע.
%break
ומספרים, מה עשה אז הרבי יונתן. לאחר שגמרו את הסעודה, 
והמלצרים עומדים ומחכים לשרת את הכלל, הוציא הרבי יונתן קופסה 
של טבק. וכולם חשבו, שהוא רוצה להריח טבק. אבל כשפתח את 
הקופסא, יצאו משם כמה עכברים. 
%break
וכשהמלצרים ראו איך שהעכברים יוצאים מהקופסא ובורחים, תיכף 
עזבו המלצרים את האורחים ורצו אחרי העכברים, כהטבע שלהם. 
ואז ראו כולם, שהצדק עם רבי יונתן.
%break
אותו דבר אצלנו, בשעה שבא הגוף ומתחיל עם לשון הרע שלו, 
ומתחיל להראות לו באופן מוחשי את הטעם של אהבה עצמית, תיכף 
הוא עוזב את התורה והעבודה ואת הרבונו של עולם, 
%break
ורץ להשיג את אהבה עצמית, מה שהגוף מראה לו את התענוג 
שבהדבר. אז הוא רואה, שאין לו שום כח שיוכל לצאת מאהבה 
עצמית.
%break
נמצא, שכאן, בזה המצב, שהוא רואה עכשיו, איך שהוא משוקע 
באהבה עצמית מכח הטבע שלנו, נקרא זה, שהגיע לאיזו דרגה 
בעבודה. זאת אומרת, שהוא הגיע לדרגת האמת שנקראת "הכרת 
הרע". 
%break
ויודע עכשיו, שהוא צריך להתחיל העבודה שלו מחדש. כי עד עתה 
הוא היה הולך בדרך, שהיה מרמה עצמו. והוא חשב על עצמו, שהוא 
בבחינת מרים מעם. ועכשיו הוא רואה את מצבו האמיתי.
%break
לכן יש לו עכשיו מקום חסרון, להתפלל לה' מעומק הלב. כי עתה 
פשוט הוא רואה, איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע, שאין בידי 
אדם לצאת, אלא רק הקב"ה יכול לעזור בזה. וזוהי דרגה שלישית, 
שהיא יותר נמוכה משתי דרגות הקודמות.
%break
ומדרגה ד' היא, שהיא הנמוכה ביותר מכל ג' מדרגות הראשונות, 
שיש לפעמים, שהגוף בא אליו עם כל הטענות שלו. והוא שומע, והוא 
לא עונה לו שום דבר. אלא הוא לוקח את טענותיו ברצינות. וגם הוא 
רואה, שזה דבר טבעי, שאין בידו לעשות מעשים שהם להשפיע. 
%break
ונשאר בתוך אהבה עצמית, באופן רגיל בלי שום התפעלות. ולוקח 
את כל זה בקור רוח. והוא שוכח על מקומו ומצבו, שהוא היה לפני 
רגע, היינו מטרם שבא אליו הגוף עם השאלות שלו, 
%break
שהיה חושב על עצמו, שהוא לא דומה לשאר אנשים, שכל עבודתם 
בנויה על אהבה עצמית. אלא עכשיו הוא מרגיש בעצמו, שזו היא דרך 
עבודה, כמו כל הכלל כולו עובדים.
%break
נמצא, שמכל שאלות שבאו אליו, שהיה בטח כרוז מלמעלה, בכדי 
להביאו לידי שתהיה לו הזדמנות לעלות בדרגה, או כבחינה א', שהיא 
דומה לבחינת תשובה מאהבה, או כבחינה ב', שהיא דומה לתשובה 
מיראה, 
%break
או לבחינה ג', שהיא שיהיה לו מקום חסרון, היינו שהיה לו עוד מקום 
להתפלל לה', היות שהוא רואה עכשיו, שאין שום מציאות, שאדם 
מכוחות עצמו יוכל לעזור לעצמו.
%break
ועכשיו הוא בא למצב, שהוא מאמין ורואה מה שאמרו חז"ל (סוכה 
נ"ב) "אמר רבי שמעון בן לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, 
ומבקש להמיתו, 
%break
%page 186
שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה, שעוזר 
לו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו".
%break
והוא רואה, שבאמת הגוף מבקש להמיתו, היינו עם טענותיו הוא רוצה 
להפריד אותו מחיי החיים. והוא רואה עכשיו, שאינו בכוחו עצמו 
להתגבר, אלא שהוא מחכה, שה' יעזור לו. 
%break
נמצא, השאלות שבאו אליו, לא היו בחינם, אלא שנותנו לו מקום 
תפלה מעומק הלב. מה שאין כן במדרגה ד', שהוא לוקח הכל בקור 
רוח, נמצא כאילו השאלות באו לו בחינם, בלי שום תועלת.
%break
אבל צריכים לדעת, אצל אדם, שהתחיל ללכת בדרך של השפעה 
ואמונה, אין שום דבר הולך לריק. אלא אח"כ, כעבור ימים או שעות, 
הוא מתאושש ממצבו, שבו היה נמצא, לאחר ששמע את הלשון הרע. 
%break
ואז הוא רואה דבר חדש, איך שהאדם יכול ליפול ממדרגה גבוהה, 
למדרגה שהיא תכלית השפלות בערך מצבו, שהיה נמצא בו. ומכל 
מקום לא היתה לו שום הרגשה, אלא שהוא מרגיש את עצמו, כאילו 
לא קרה שום דבר, 
%break
אלא הוא לוקח הכל בשקט ובשלוה, והוא מסכים להישאר במצב 
הנוכחי, והוא רגוע, ונמצא במצב רוח לא נורא, במקום, שמקודם לכן 
היה חושב, אם אין לו התקדמות ברוחניות, היה מרגיש, שטוב לו מותו 
מחייו. 
%break
והיה תמיד רועד ורוגש איך להתקדם. והיה תמיד מסתכל על אנשים, 
שהם שלוים, כשעוסקים בתורה ומצות בבחינת היבשות, היינו בלי 
מוח שום מחשבה, אלא כמצות אנשים מלומדה.
%break
ועכשיו הוא לא מרגיש, שהוא צריך מה שהוא לקבל איזו תמיכה ממי 
שהוא, שירגיש שאיננו בעל חסרון. אלא, שזה פשוט טבעי, שאדם 
רוצה לחיות במנוחה, ולא לחפש חסרונות על עצמו, אלא לדון את 
עצמו לכף זכות. 
%break
היינו, שעל כל דבר, שהוא חושב שזהו חסרון, יש לו תיכף הרבה 
תירוצים. ובעיקר הוא רוצה לחיות בלי שום יסורים, כי הוא זוכר, 
שפעם, שהוא כן חשב על רוחניות, 
%break
אז היה מלא יסורים, והיה תמיד מלא דאגות. ועכשיו ברוך ה' אין לו 
דאגות של רוחניות, אלא הוא חי כמו כל אנשים.
%break
אבל כשבאה לו אח"כ איזו התעוררות מלמעלה, אז הוא שוב מתחיל 
לדאוג על רוחניות. אז הוא רואה דבר חדש, שאין האדם בעל בית על 
עצמו. אלא הוא נמצא בכף הקלע, שמלמעלה זורקים אותו כמו 
שרוצים, והוא נמצא בידיהם של מעלה. 
%break
היינו שפעם נותנים לו מחשבות, שיזרוק כל עניני גשמיים, השייכים 
לתועלת עצמו. ופעם זורקים אותו למטה לתוך עולם הגשמי, זאת 
אומרת, שהוא שוכח מכל ענינים רוחניים.
%break
נמצא לפי זה, אפילו מדרגה הד', גם זו היא מדרגה, שנותנים לו 
הזדמנות, שילמד מזה לראות את האמת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא 
להתדבק בה', מזה שהוא רואה, שהוא תלוי ביד ה', אז הוא יתעורר 
לבקש מה', שיעזור לו לצאת מאהבה עצמית, ולהגיע לאהבת ה'.
%break
אבל זוהי דרך ארוכה. אלא הסדר הוא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, 
שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". שהאדם צריך לומר, שהכל 
בהאדם. כי כל הבחירה ניתנה ביד האדם לעשות, ולא לחכות עד 
שתגיע לו התעוררות מלמעלה.
%break
ולאחר המעשה הוא צריך להאמין, שהכל הוא בהשגחה פרטית, ואין 
האדם יכול להוסיף מה שהוא על עבודתו. אלא כמו שרוצים מלמעלה, 
הוא מוכרח לעשות. 
%break
ואין לו שום בחירה. וזו דרך קצרה ומוצלחת ביותר, היות שמרויחים 
זמן ויסורים, שאינם סובלים מסיבת אריכת הזמן.
נמצא, שבסדר העבודה דלהשפעה ואמונה, כשהאדם מתחיל ללכת 
בה, אנו מוצאים כאן ד' בחינות:
%break
א. שבזמן שבא אליו הגוף עם הטענות של הלשון הרע שלו, הוא 
מקבל אותם באהבה. ואומר, עכשיו יש לי הזדמנות לקיים מצות 
אמונה למעלה מהדעת, כי אחרת אני הייתי עובד רק בתוך הדעת. 
ולזה יש יחס לתשובה מאהבה, היינו שהוא אוהב את התשובה הזו.
%break
%page 187
ב. בזמן שבא אליו הגוף עם הטענות של לשון הרע שלו, הגם שהוא 
מתגבר עליהם, אבל לא אוהב את העבודה הזאת. כי זו עבודה קשה, 
להתגבר בזמן שהוא שומע לשון הרע. 
%break
זה דומה לתשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות, כנ"ל מטעם 
שהוא היה יותר שמח אם הם לא היו באות אצלו.
%break
ג. בזמן שבא אליו הגוף עם הטענות של לשון הרע שלו, הוא נכנע 
תחת טענותיו, ואין לו כח להתגבר. ואז הוא מרגיש את עצמו ברע, 
מחמת כי מקודם לכן היה חושב, שהוא כבר נחשב לבין עובדי ה'. 
%break
ועכשיו הוא רואה, שאין לו כלום. והוא מצטער על זה, אבל אין הוא 
יכול לעזור את עצמו. נמצא, שרע לו את המצב שבו הוא נמצא.
%break
ד. בזמן שבא אליו הגוף עם הטענות של לשון הרע שלו, הוא רובץ 
תחת משאו, ומקיים כל מה שהגוף אומר לו, ומקבל הכל בקור רוח, 
ותיכף על המקום הוא שוכח, שהוא היה פעם עובד ה', ומרגיש את 
עצמו בטוב, כאילו לא קרה כלום, אלא נהנה ממצבו, 
%break
כי אין לו עכשיו שום יסורים, בזה שהוא לא חושב על עניני עבודת ה', 
ורוצה להמשיך את כל החיים בהמשכיות דמצב הזה. ולפעמים גם על 
זה לא חושב, היינו שבכלל הוא לא חושב על תכלית בחיים, רק פשוט 
טוב לו כך.
%break
ואלה הד' מצבים יש לדמות לד' מדרגות, שאמרו חז"ל:
א. צדיק וטוב לו.
ב. צדיק ורע לו.
%break
ג. רשע ורע לו.
ד. רשע וטוב לו.
והגם שחז"ל מדברים ממדרגות גבוהות, מכל מקום מבחינת היחס 
אפשר לעשות השוואה.
%break
מצב א', שהוא דומה לתשובה מאהבה. נכנה אותו בשם "צדיק וטוב 
לו", שפירושו, שאין לו רע כלל, משום שהזדונות נעשו לו כזכיות.
%break
מצב ב', שהוא דומה לתשובה מיראה, נכנה אותו צדיק ורע לו, כמו 
שמפרש הזהר לעיל (בדף א') "צדיק ורע לו, שהרע הוא תחת רשותו", 
היינו שהוא שולט עליו, שהוא עשה תשובה על הלשון הרע, ששמע 
מהגוף שלו. 
%break
והיות שהזדונות לא נעשה זכיות, נמצא שיש לו זדונות, אבל הם 
כשגגות, כיון שהרע תחת רשותו של הטוב. נמצא, שעדיין יש לו רע, 
אבל הטוב שולט עליו.
%break
מצב ג', שהוא, בזמן ששומע לשון הרע מהגוף, הוא נכנע תחת הרע, 
ואין לו כח לעשות תשובה על הלשון הרע, ומקבל את הלשון הרע. 
אבל הוא מצטער על זה שאינו יכול להתגבר עליו. 
%break
וזה יכולים לכנות בשם "רשע ורע לו". הגם שהוא רשע, היינו שאינו 
עושה תשובה, אבל מרגיש אי נעימות מהמצב הזה, שזה נקרא "שרע 
לו", בזה שלא היה לו כח התגברות.
%break
מצב ד', שהוא מקבל את הלשון הרע בקור רוח, ואפילו לא מרגיש 
ששמע עכשיו לשון הרע. וזה יכולים לכנות בשם "רשע וטוב לו". היינו, 
הגם שהוא רשע, אבל טוב לו כך, ואינו מרגיש בעצמו שום חסרון.
%page 188
%H שמע קולנו
%break
אנו אומרים בסליחות "שמע קולנו ה' אלקינו, חוס ורחם עלינו, וקבל 
ברחמים וברצון את תפלתנו". ובתחנון של יום שני וחמישי אנו אומרים 
"חוסה ה' עלינו ברחמיך, ואל תתנו ביד אכזרים. 
%break
למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם. קולנו תשמע ותחון ואל תטשנו 
ביד אויבנו למחות את שמנו. ובכל זאת שמך לא שכחנו. נא אל 
תשכחנו".
%break
יש להבין את מה שמסיים "ובכל זאת שמך לא שכחנו. נא אל 
תשכחנו". משמע שזה הטעם, שאנו מבקשים, שה' יעזור לנו, מטעם 
שאומר "ובכל זאת שמך לא שכחנו". 
%break
איזה טעם וסיבה הוא בזה ש"שמך לא שכחנו". שבשביל זה אנו 
אומרים "נא אל תשכחנו".
%break
ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים לדעת, מי הם הגויים, ששואלים שאלת 
כפירה רחמנא לצלן. כי אנו אומרים "למה יאמרו הגוים, איה נא 
אלקיהם". וגם להבין, מה שאנו אומרים לה' "ואל תתנו ביד אכזרים". 
מי הם "האכזרים". 
%break
ועוד, שמשמע אם לא היה אנו נמסרים בידי אכזרים בגלות, לא היה 
נורא כל כך, ולא היינו צריכים להתפלל להוציא אותנו מהגלות של 
גויים.
%break
ונבאר את זה על פי דרכנו. היות שאנחנו נולדנו אחרי הצמצום 
וההסתר, ורק הרצון לקבל לתועלת עצמו מגולה אצלנו, שזה נותן לנו 
להבין, שלא כדאי לעבוד, אלא רק לתועלת עצמו. 
%break
ועל ידי זה שאנו משועבדים לתועלת עצמו, אנו מרוחקים מה'. כידוע, 
שענין קירוב וריחוק הכוונה על שנוי צורה והשתוות הצורה.
%break
ומשום זה, בזמן שהאדם משוקע באהבה עצמית, הוא נפרד מחיי 
החיים. וממילא הוא לא יכול להרגיש את טעם של תורה ומצות. כי רק 
בזמן שהוא מאמין, שהוא מקיים את מצות הבורא, ולא לתועלת עצמו, 
אז הוא יכול להיות דבוק בנותן התורה. 
%break
והיות שה' מקור החיים, אז האדם מרגיש את טעם החיים. ואז התורה 
נקראת אצלו "תורת חיים". ואז הוא מה שכתוב "כי הוא חייכם ואורך 
ימיכם".
%break
אבל בזמן הפירוד, הכל חושך אצלו. הגם שחז"ל אמרו "לעולם יעסוק 
אדם בתו"מ שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה". אבל גם 
בזה יש הרבה תנאים. קודם כל הוא צריך, שיהיה לו צורך לבוא 
לשמה. 
%break
כי האדם חושב "מה אני מפסיד, שאני עוסק שלא לשמה, שבשביל 
זה, אני צריך לזכור תמיד, את הסיבה, מה שאני לומד לשמה, היא לא 
בשביל שאני אקבל שכר גשמי או רוחני. 
%break
אלא הסיבה, שאני לומד שלא לשמה, היא מטעם, שעל ידי זה אני 
אזכה להגיע למדרגת לשמה".
%break
אז מתעוררת אצלו השאלה "וכי לדבר שלא חסר לי, אני צריך לתת 
יגיעה". כי הגוף בא אליו ואומר לו "מה אני ארויח, בזה שאתה רוצה 
לעבוד בעל מנת להשפיע, הנקרא "לשמה". שאם אני אתן יגיעה 
בשלא לשמה, אז אני אקבל דבר חשוב, הנקרא "לשמה".
%break
ובאמת הוא להיפך. אם הוא אומר להגוף שלו "תעסוק בתו"מ שלא 
לשמה, שזו היא סיבה, שעל ידה תגיע לשמה". אז בטח הגוף מפריע 
לו, אם זוהי מטרתו, בכדי להגיע לשמה. והוא מביא להאדם הרבה 
תירוצים, שלא יוכל לעבוד את העבודה דשלא לשמה.
%break
ויכול להיות שמזה נמשך, שאלו אנשים, שלומדים שלא לשמה, על 
המטרה שזה יביא להם להגיע לשמה, הגוף מפריע להם, ולא נותן 
להם לעסוק אפילו שלא לשמה. כי הגוף מפחד "אולי האדם יגיע 
לשמה".
%break
מה שאין כן לאלו סוג אנשים, שלא לומדים על הכוונה בכדי להגיע 
לשמה, זאת אומרת, שהם עוסקים בתורה ומצות, משום שהקב"ה 
צוה לנו לקיים את התו"מ שלו, תמורת זה נקבל שכר בעולם הבא, 
%break
%page 189
אבל אין מכוונים בעת הלימוד התורה, ש"אני לומד בכדי שאני אצא 
מאהבה עצמית, ואני אוכל לקיים תו"מ בעל מנת להשפיע". ולפי זה 
יוצא, היות שהוא לא הולך נגד הגוף, היינו נגד אהבה עצמית, 
%break
משום זה אין הגוף מתנגד כל כך לקיים תו"מ. כי דעתו של הגוף, 
שהוא ישאר הכל ברשות שלו, היינו באהבה עצמית.
%break
מה שאין כן באלו אנשים, שמכוונים בעת התעסקותם בתורה ומצות, 
שהם רוצים על ידיהם לזכות לשמה. לכן גם שלא לשמה קשה להם 
לקיים. כי הגוף מפחד, אולי הוא יפסיד את כל אהבה עצמית, ויעשה 
הכל לשם שמים, ולא ישאיר בידי הגוף שום דבר. 
%break
נמצא, שיש הבדל גם בשלא לשמה עצמה. זאת אומרת, בהכוונה 
עצמה דשלא לשמה. שאם הכוונה להשאר בתוך השלא לשמה ולא 
ילך הלאה, היינו להגיע לשמה, אז האדם יכול להיות מתמיד בלימוד 
התורה, כי אין לו התנגדות אמיתית מצד הגוף.
%break
מה שאין כן אם האדם מכוון בעת התעסקותו בשלא לשמה, שעל ידי 
זה יגיע לשמה, שזה נגד דעתו של הגוף, אמת הוא שעדיין עוסק 
בשלא לשמה, אבל היות שהמטרה היא להגיע לשמה, לכן על כל 
תנועה ותנועה הגוף מתנגד ונותן הפרעות על כל דבר קטן.
%break
זאת אומרת, שאלו אנשים, שהם לא הולכים על המטרה "בכדי להגיע 
לשמה", כשמסתכלים על ההפרעות, שאומרים האנשים, שכן הולכים 
על דרך להגיע לשמה, צוחקים מהם. ואומרים עליהם, שאינם מבינים 
אותם, שעל כל דבר קטן הם חושבים, שזהו הר גבוה. 
%break
וכל דבר קטן נעשה נגדם למחסום גדול. וצריכים התגברות גדולה על 
כל תנועה ותנועה. והם לא מבינים אותם, ואומרים אליהם "תסתכלו 
בעצמכם על דרך שלכם, איך שהיא דרך לא מוצלחת. 
%break
ואנחנו, ברוך ה', לומדים ומתפללים, ואין שום שליטה להגוף, שתהיה 
לו יכולת להפריע אותנו מלעסוק בתורה ומצות. ואתם, עם הדרך 
שלכם, אתם בעצמכם אומרים, שכל דבר קטן, שאתם עושים, אתם 
אומרים, כאילו כבשתם הר גבוה".
%break
ואפשר לדמות זה למה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב.) "לעתיד לבוא מביאו 
הקב"ה ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים, 
נדמה להם כהר גבוה. ורשעים, נדמה להם כחוט השערה". והגם שם 
מדברים מלעתיד לבוא, אבל דוגמא יכולים לקבל משם. 
%break
היינו לפרש כאן, שאלו, שהכוונה לבוא לשמה, הם בבחינת "צדיקים", 
כי המטרה שלהם היא להיות צדיק, שפירושו, שכל כוונתו היא רק 
לשם שמים. ואצלם נחשב היצר הרע להר גבוה, כנ"ל.
%break
ולאלו, שאין להם המטרה להגיע לשמה, היינו לצאת מאהבה עצמית, 
הם בבחינת "רשע", מטעם שהרע הנקרא "מקבל על מנת לקבל", 
נשאר אצלם. שהם בעצמם אומרים, שלא רוצים לצאת מאהבה 
עצמית. ואצלם, היצר הרע נדמה להם כחוט השערה, כנ"ל.
%break
וזה דומה בערך, להמעשה, שמספרים על הרבי בונים זצ"ל, ששאלו 
אותו בעיר דאנציג במדינת גרמניה "מדוע היהודים בפולניה הם 
שקרנים והולכים במלבושים מלוכלכים, מה שאין כן היהודים בגרמניה 
הם אנשי אמת והולכים במלבושים נקיים".
%break
ורבי בונים השיב, זהו כמו שאמר רבי פנחס בן יאיר (עבודה זרה, 
כ"א:) "אמר רבי פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, נקיות 
מביא לידי פרישות, יראת חטא מביא לידי קדושה".
%break
אי לזאת, כשבני גרמניה התחילו בנקיות, בא להם היצר הרע ואמר 
להם, אני לא אתן לכם ללכת לעסוק בנקיות, כי נקיות מביאה לשאר 
דברים, עד שמגיעים לקדושה. אם כן אתם רוצים, שאני אתן לכם 
להגיע לקדושה. זה לא יהיה. 
%break
ומה הם היו יכולים לעשות, היות שהם השתוקקו לנקיות. אז הם 
הבטיחו לו, שאם יעזוב להם מלהפריע מעבודת הנקיות, אז הם לא 
ילכו הלאה. 
%break
ואין לו מה לפחד, שהם יגיעו לקדושה, כי הם אנשי אמת. ומשום זה 
אנשי גרמניה הם הולכים בנקיות, כי היצר הרע לא מפריע להם.
%break
%page 190
וכשראה היצר הרע, שאנשי פולניה עוסקים בנקיות, גם כן בא אליהם, 
ורצה להפריע להם, מטעם שהם יבואו לידי קדושה. והוא נגד זה. אז 
הם אמרו לו, לא נלך הלאה. 
%break
אבל מה עשו. כשהוא הלך מהם, אז הם המשיכו הלאה, עד שהגיעו 
לידי קדושה. כיון שהיצר הרע ראה, שהם שקרנים, לכן תיכף הוא 
לוחם עמהם על הנקיות. לכן אנשי פולניה, היות שהם שקרנים, לכן 
קשה להם ללכת בנקיות.
%break
באותו אופן יש להבין את ענין של אלו, העוסקים בשלא לשמה, 
ואומרים, שחז"ל הבטיחו לנו "שמתוך שלא לשמה באים לשמה". ולכן 
אין לנו להרבות יגיעות, בכדי להגיע לשמה. 
%break
אלא סוף הכבוד לבוא. אם כן, מה שיש דעה, שצריכים לזכור תמיד, 
שכל מה שאנחנו עוסקים בתו"מ, הוא בכדי להגיע לשם שמים, וזה 
הוא השכר שלנו, ולזה אנו מצפים, אין לנו עסק עם דעות אלו.
%break
אלא אנחנו נעסוק בשלא לשמה. וסוף הכבוד לבוא, כמו שהבטיחו לנו 
חז"ל, כנ"ל. ולכן אין היצר הרע בא להפריע להם מלעסוק שלא 
לשמה. כיון שהוא רואה, שאין להם בכלל השתוקקות להגיע לשמה. 
לכן הוא לא מפריע להם, כנ"ל במעשה של רבי בונים זצ"ל.
%break
מה שאין כן באלו אנשים, שיש להם תשוקה להגיע לשמה. היצר הרע 
רואה, מה שעוסקים שלא לשמה, הוא מטעם שאין עצה, אלא 
מוכרחים להתחיל בשלא לשמה, 
%break
כמו שאמרו חז"ל "שלא יעסוק בשלא לשמה, אלא מתוך שלא לשמה 
מגיעים לשמה". והם יושבים ומצפים "מתי אני כבר אגיע לשמה".
%break
כיון שהיצר הרע רואה, שהם עושים מאמצים, בכדי להגיע לשמה עם 
הסגולה שלא לשמה, לכן תיכף הוא בא אליהם, ועשה כל מיני 
פעולות, להפריע להם, בכדי שלא יגיעו לשמה. 
%break
ולא נותן לעשות דבר קטן שלא לשמה, מטעם פחד, היות שהם עושים 
מאמצים להגיע לשמה, כנ"ל בתשובה של רבי בונים זצ"ל.
ולפי זה משמע, שגם בשלא לשמה יש שתי הבחנות:
%break
א. שמטרתו בהשלא לשמה הוא בכדי להגיע לשמה. והוא תמיד בודק 
את עצמו, אם יש לו כבר איזו פסיעה בתוך העבודה שלו, שכבר 
התקרב מעל לבחינת לשמה. 
%break
וכשהוא רואה, שהוא עוד לא זז כמלא נימא, אז הוא מצטער על זה, 
ועושה את עצמו, כאילו עוד לא התחיל כלל בעבודת ה'. כי המודד שלו 
בתורה ומצות הוא, כמה שהיה בידו לכוון לשם שמים. 
%break
ומשום זה, כשהוא רואה, שאפילו דבר קטן הוא לא יכול לכוון לשמה, 
אז ההרגשה שלו היא כאילו עוד לא עשה שום מעשה בעבודת ה'. 
ומחזיק את עצמו, כאילו הוא כלי ריק שלא יצלח לכלום.
%break
ואז הוא מתחיל לחשוב, מה יהיה התכלית שלו. הימים עוברים והוא 
לא יכול לצאת ממצבו, שבו הוא נמצא. אך ורק באהבה עצמית הוא כל 
חשקו. 
%break
ועוד יותר גרוע מזה, שבכל יום, במקום שהוא היה צריך להסתכל על 
דברים, המפריעים לו בעבודה, כאילו הם "מה בכך", הוא מסתכל 
עליהם, כאילו הם "הר גבוה". ורואה תמיד מחסום גדול לפניו, שלא 
יכול להתגבר עליו.
%break
ועל מצבים כאלו אמר אאמו"ר זצ"ל, שדוקא במצבים האלו, 
הנקראים "מצבים של אחוריים", האדם מתקדם. אבל זה לא ניתן 
להאדם לראות, אחרת זה יחשב לו בחינת פנים. 
%break
כי בזמן שהאדם רואה, שהוא מתקדם, אז נחלש אצלו כח התפילה, 
כיון שהוא לא רואה, שהמצב תהיה כל כך רע. כי סוף כל סוף הוא 
מתקדם, נגיד צעדים קטנים. 
%break
אז יקח עוד קצת זמן, אבל הוא הולך. מה שאין כן כשהוא רואה, 
שהוא הולך אחורה, אז כשהוא מתפלל, אז התפילה היא מעומק הלב, 
לפי שיעור היסורים, שהוא מרגיש ממצבו הרע.
%break
ובזה תבין את מה שאנו אומרים בתחנון "חוסה ה' עלינו ברחמיך, ואל 
תתננו בידי אכזרים". וצריכים לדעת, מי המה האכזרים. אז צריכים 
לדעת, בזמן שמדברים מעבודת הפרט, אז האדם הוא כלל. היינו, 
שכולל בתוכו גם בחינות "אומות העולם". 
%break
זאת אומרת, שיש לו התאוות והדעות של אומות העולם. והוא בגלות 
בידי "האומות העולם", שיש בו עצמו. וזה נקרא "ידי אכזרים". ואנו 
מבקשים מה' "ואל תתננו בידי אכזרים". ואכזר בגשמיות, הוא שעושה 
צרות לאדם  בלי רחמנות, ולא איכפת לו, שגורם להשני יסורים.
%break
%page 191
כמו כן כאן בעבודת ה', שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות 
שמים, באים הדעות של "האומות העולם" שבו. ומענים אותו עם 
הלשון הרע, מה שהוא שומע מהם. והוא צריך להלחם עמהם. והם 
יותר חזקים ממנו. והוא נכנע בפניהם, ומוכרח לשמוע בקולם.
%break
וזה גורם לו צער ויסורים, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, 
ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את 
נאקתם". 
%break
הרי אנו רואים, שהיסורים מה שהאדם סובל מהיצר הרע, זוהי סיבה, 
שיהיה לו מקום תפילה. נמצא לפי זה, דוקא בזמן שיש לו מלחמת 
היצר, והוא חושב, שהוא לא יכול להתקדם, דוקא כאן יש לו מקום 
התקדמות.
%break
והוא זצ"ל אמר, שאין אדם מסוגל להעריך את החשיבות של הזמן, 
שיש לו מגע רציני עם הבורא יתברך. היוצא מזה, שהאדם מרגיש, 
שהוא נמצא בידי אכזרים, ואין להאומות העולם שבקרבו שום רחמנות 
עליו, 
%break
ועיקר אכזריות שלהם, שהם שואלים לו, כמו שכתוב "למה יאמרו 
הגויים, איה נא אלקיהם", שזו שאלה של כפירה, שרוצים למחות את 
שם ישראל ממנו, כמו שכתוב "ואל תטשנו ביד אויבנו למחות את 
שמנו".
%break
נמצא, שעיקר מה שהם רוצים, הוא לעקור את אמונת ישראל בה'. 
ובטענות כאלו הם מפרידים אותו מה', שלא יכול להתקשר לה', 
להדבק בחיי החיים, ולהרגיש טעם בחיים הרוחניים. 
%break
לכן הוא אומר, הגם שהוא שומע כל יום את רוח הכפירה שלהם, כמו 
שכתוב, "למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם", "אבל שמך לא 
שכחנו", שאני עוד זוכר את הכתובת, לאן לפנות.
%break
זאת אומרת, הגם שה' לבד נשאר בנו, ולא מה שיש בהשֶם. כי הם 
גורמים לנו, שהשֶם ישאר לנו, שֶם יבש בלי שום טעם, אבל מכל 
מקום, על כל פנים "שמך לא שכחנו". 
%break
לכן אנו מבקשים "נא אל תשכחנו". היינו, שהוא יתן לנו כח התקרבות 
אליו, בכדי שנוכל להשיג, מה שנכלל בהשם הקדוש.
%break