ShidurSlides

* מחבר

* כותרת

תוכן

%author רב"ש
%book כתבי רב"ש-ב. [0787-0964]. שלבי הסולם. שנת תשמ"ט.
%break
%page 787
%H מהו השיעור של תשובה
%break
הנה הכתוב אומר (הושע י"ד) "שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת 
בעוונך". ויש להבין:
%break
א. מהו הפירוש "עד ה' אלקיך", שמשמע, שאם לא הגיע התשובה 
"עד ה' אלקיך", עוד לא נקרא "תשובה". אם כן, איך אנו יכולים לדעת, 
אם התשובה כבר הגיע "עד ה' אלקיך". ומי יכול לעלות ולראות, אם 
כבר הגיע או לא.
%break
ב. יש להבין זה שכתוב "כי כשלת בעוונך". משמע, שזהו הטעם למה 
התשובה צריך לעלות "עד ה' אלקיך". ויש להבין מהי השייכות זה 
לזה.
%break
ג. יש להבין מהו הפירוש "כי כשלת בעוונך". מהי הכוונה "בעוונך". 
משמע, שיכול להיות כשלון מדבר אחר, שלא מהעוון של האדם. לכן 
הכתוב אומר לנו "כי כשלת".
%break
היינו, שהכשלון שלך בא "מעוונך", ולא מדבר אחר. אם כן, מהו הדבר 
אחר, שהאדם יכול לחשוב, שזה לא בא לו "מעוונותיו".
%break
וענין כשלון, המשמעות היא, שהאדם עשה חשבון, שיש לו לעשות 
עכשיו עסק טוב, ולבסוף הפסיד מהעסק, שהיה לו כשלון על ידי איזה 
דבר. כדמיון, שאדם הלך בדרך ונכשל ע"י אבן שהיה בדרך, שהוא לא 
ראה ונפל.
%break
אם כן צריכים להבין, כאן ברוחניות, שקיבל נפילה, בטח שנכשל 
באיזה אבן, שהיתה באמצע דרך. לכן יש לדעת, מהי האבן שהאדם 
נכשל בה, ושזה גרם לו, שנפל באמצע דרך הליכה. ובא הכתוב 
ואומר, שהכשלון היה מעוונך, שזהו האבן, שעל ידו נכשלת ונפלת.
%break
והידיעה זו אנו צריכים לדעת, כדי להיזהר מהאבן נגף. אם כן יש 
להבין, מדוע העוון של האדם הוא המכשול, שבשביל העוון שיש בו, 
הוא לא יכול ללכת בדרך ה' ולקיים תורה ומצות.
%break
והענין הוא, כי העוון הראשון מתחיל מחטא עץ הדעת. שאדם הראשון 
נולד מהול (אדר"נ ב', ה'). אלא אח"כ, ע"י החטא, הוא משך בערלתו 
היה (סנהדרין ל"ח). וכמו שמפרש בהקדמה לפנים מסבירות (דף ו'), 
שענין "משוך בערלתו", 
%break
הוא ענין ערלה של שלוש קליפות הטמאות. וכשהוא נולד, לא היה לו 
את הערלה הזו. כי הגוף החיצון של אדם הראשון, אומר האר"י 
הקדוש, שהיה מבחינת מלכות שעלתה לבינה דמלכות דעשיה, 
הנקרא "מלכות הממותקת בבינה". וזה נקרא שנולד מהול.
%break
וע"י חטא של עץ הדעת, המשיך עליו את המלכות מבחינת מידת 
הדין, שהוא צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי. וזה נקרא, שהיה משך 
בערלתו. כלומר, שהמשיך עליו את שלוש קליפות הטמאות,
%break
שמכאן באים כל החטאים שהאדם עושה. זאת אומרת, גדלות 
הקבלה, שאדם הראשון המשיך בעצמו ע"י החטא, זהו הגורם לכל 
החטאים, שהשורש של החטאים נמשך בבחינת מוחא וליבא.
%break
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש "כי כשלת בעוונך". הכוונה 
היא על עוון שלך, הנמשך מחטא של עץ הדעת. זה נקרא "בעוונך". 
כלומר, אבן הזה, הנכשלים כל הנבראים, 
%break
הוא בזה שהאדם אומר, שאני רוצה להבין את הכדאיות, אם זה 
משתלם, אם אני אקיים תו"מ, מה ירויח מזה המקבל לעצמו, הנמשך 
מגדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך לעצמו בסיבת חטא של עץ 
הדעת.
%break
וכמו בגשמיות, האדם כשהולך בדרך, והוא נכשל ע"י אבן הנמצא 
באמצע הדרך, הוא לא רואה את האבן, לכן הוא נופל ע"י האבן. כמו 
כן בעבודה, שהאדם הרוצה ללכת בדרך ה',
%break
הוא לא רואה, שהאבן, שהוא הרצון לקבל, אבן מלשון "אבין", שהוא 
רוצה הכל להבין, מה שתצמח מזה הנאה להמקבל לעצמו.
%page 788
ובזמן שאומרים לאדם, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, 
שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב, הוא אומר, אני רוצה 
לראות שהוא כך. אבל להאמין, זהו נגד ההבנה. כי ההבנה אומרת, 
מה שאתה רואה, זהו אמת, 
%break
ומה שאתה לא רואה, איך אתה יכול לומר, שהוא אמת. וכשאומרים 
לו, שצריכים להאמין, הוא טוען, מאיפה אתה יודע, שזה שאתה 
מאמין, הוא אמת. וזה האבן נגף, שבני אדם נכשלים על ידו.
%break
ובהאמור יוצא, כי האבן שבה נכשלים, הוא רק שחסר ענין האמונה. 
והאדם, כשמתחיל ללכת בדרך העבודה דלהשפיע, האדם טוען לה', 
מדוע אתה עשית הסתרת פנים שלך,
%break
עד שאין ביכולתנו להתגבר על ההסתרה שהקב"ה עשה. שנוכל 
להתגבר על ב' דברים אלו, היינו על בחינת מוחא ועל בחינת ליבא.
%break
ובאמת נשאלת השאלה, מדוע עשה הקב"ה כך, שנצטרך להאמין. 
ולא עשה אחרת, דהיינו, שכל מי שמתחיל בעבודה, תיכף יראה את 
גדלות ה'. ונמצא, זה שעשה ה', 
%break
שצריכים לעבוד בבחינת אמונה, זה גורם, שהרבה אנשים מתרחקים 
מהעבודה. הלא אנו מבינים, כאילו חס ושלום, שהדרך שהבורא עשה, 
לעבוד בבחינת האמונה, זהו אבן נגף לכל הכושלים. אם כן מדוע עשה 
ככה.
%break
ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים להאמין, שהדרך הזו 
שהבורא עשה, שהעבודה שלנו תהיה בבחינת "ויאמינו בה' ובמשה 
עבדו", זו היא הדרך המוצלחת ביותר בכדי להגיע לשלימות המטרה, 
שהיא להטיב לנבראיו.
%break
כי דוקא ע"י האמונה, הנבראים יכלו להגיע לשלימות המטרה, שהוא 
בכדי לקבל הטוב והעונג, מה שהבורא חשב לתת להנבראים.
%break
אבל אסור לנו לומר, שהבורא לא היה יכול לעשות דרך אחרת, היינו 
בבחינת ידיעה. שבטח שהקב"ה הוא כל יכול, ויכול לעשות הכל מה 
שהוא רוצה, אלא כמו שאנו צריכים להאמין במטרת הבריאה, שהיא 
להטיב לנבראיו,
%break
וכמו כן יש לנו להאמין על הדרך, איך להגיע להמטרה, שבחינת 
אמונה היא הדרך הטובה ביותר ומוצלחת ביותר. לכן בחר הקב"ה 
בדרך של האמונה, שרק ע"י דרך של אמונה תהיה היכולת להאדם 
להגיע לשלימות המטרה.
%break
ובהאמור, שהביאור "כי כשלת בעוונך" הוא בחינת גדלות של כלי 
קבלה, שאדם הראשון המשיך עליו מחמת חטא של עץ הדעת, יש 
לפרש מה ששאלנו, מהו ענין "כשלת בעוונך" ל"שובה ישראל עד ה' 
אלקיך".
%break
ושאלנו, וכי האדם יכול לעלות למעלה ולראות אם התשובה הגיע "עד 
ה' אלקיך". ובהנ"ל יש לפרש, היות שכל הכשלונות, שאין האדם יכול 
להגיע לשלימות, והוא נכשל באמצע, הוא רק מטעם, 
%break
כי עוון הראשון הוא אבן הנגף שבשבילה האדם נופל. לכן האדם, 
כשרוצה לעשות תשובה, ואינו יודע מהי תשובה, אז אומר הנביא 
"שובה ישראל עד ה' אלקיך".
%break
פירוש, שכל המעשים, שהאדם עושה, יהיו בשביל "ה' אלקיך". נמצא, 
שפירושו "עד", היינו עד שתדע בבירור, שכל מה שאתה עושה הוא 
בשביל ה' אלקיך. זאת אומרת,
%break
שהגיע למדרגה, שהוא מרגיש, שבשביל עצמו אינו כדאי לחיות, אלא 
מה שהוא חי, הוא בשביל תועלת ה', וזה נקרא "תשובה".
%break
מה שאין כן אם עוד לא הגיע לדרגה זו, עוד לא נקרא זה "תשובה". 
והטעם הוא כנ"ל "כי כשלת בעוונך", שהוא הקבלה עצמית. כלומר, כי 
רק זה הוא הכשלון,
%break
שאין האדם יכול לבוא לידי דביקות ה'. וממילא לתקן זה הוא רק עד 
שיגיע "עד ה' אלקיך", שכל מעשיו יהיו רק להשפיע, וזה נקרא 
"תשובה".
%break
ולזה אין האדם צריך לעלות למעלה, ולראות אם התשובה שלו הגיע 
"עד ה' אלקיך". אלא האדם בעצמו הוא רואה ומרגיש, אם אין לו שום 
כוונה בחיים, אלא רק מה ששייך לתועלת ה', ולתועלת עצמו הוא 
אומר, שאינו כדאי לחיות. אולם גם בזה האדם יכול לרמאות עצמו.
%page 789
כלומר, שיכול להיות, שזה שמסכים לעבוד בשביל תועלת ה', בטח 
הוא חושב שתגיע מזה לתועלת עצמו הנאה גדולה.
%break
אולם על זה גם האדם יכול לראות את האמת. היות לפי הכלל, אם 
באמת האדם רוצה להידבק בה', ויש לו כבר השתוות הצורה, אז הוא 
צריך לזכות לפקיחת עינים בתורה.
%break
לפי הכלל "הלומד תורה לשמה מגלין לו רזי תורה". ואם הוא עדיין לא 
זכה לרזי תורה, זה הסימן שהוא עדיין רחוק מלהיות, שכל כוונתו 
תהיה אך ורק לתועלת ה'.
%break
וכמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (דף י' אות ל"ב) וזה לשונו "הוא 
העבודה בתו"מ לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס. 
שעבודה זו מטהרת את הרצון לקבל לעצמו שבו, ומהפכתו ברצון 
להשפיע. אשר בשיעורי הטהרה של הרצון לקבל,
%break
נעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י. כי הן 
עומדות ברצון להשפיע. ולא תוכלנה להתלבש בגופו, כל עוד שהרצון 
לקבל שולט בו, כי ענין התלבשות והשואת הצורה עולות בקנה אחד. 
%break
ובעת שיזכה, שיהיה כולו ברצון להשפיע ולא לצורך עצמו כלום, נמצא 
שזכה בהשואת הצורה לנרנח"י שלו העליונים".
%break
ובהאמור רואים, שאם האדם הולך בדרך השפעה, הוא צריך לזכות 
לבחינת רזי תורה, ואם לא זכה, זהו סימן שעדיין הוא נמצא באהבה 
עצמית. הגם שהוא מרגיש, שהוא רוצה לעשות מעשים אך ורק 
להשפיע. לכן אז הוא צריך עוד הפעם להרבות עצות ותחבולות,
%break
לזכות לאהבת ה' ולא לאהבה עצמית. אבל צריכים לזכור, שבכדי 
לזכות לאהבת ה' ולא לתועלת עצמו, אין זה בידי אדם, אלא זהו 
מתנת אלקים.
%break
אולם צריכים לדעת, שבעת שהאדם רוצה לצאת מעבודה המעשית 
בלבד, שהיא בלי כוונה, ורוצה להתחיל בעבודת המעשה עם הכוונה 
דלהשפיע, יש בזה עבודה רבה. 
%break
היות שבזמן שהגוף מתחיל לשמוע מבחינת הכוונה דלהשפיע, תיכף 
על המקום הוא מתחיל להתנגד, ולא נותן להמשיך בעבודה זו, ומראה 
לו צבעים שחורים על עבודה זו.
%break
ובמצב הזה, האדם צריך להאמין, שרק ה' יכול לעזור. וכאן המקום, 
שהאדם יכול לתת תפלה אמיתית. ונקרא "אמיתית", משום שהאמת 
שכך הוא. כלומר שהבורא עשה, שהאדם לא יוכל לעזור לעצמו. 
והסיבה היא כידוע, ש"אין אור בלי כלי",
%break
כמו שדברנו מזה כמה פעמים. וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזה 
שעשה הבורא, שאין האדם יכול בעצמו לצאת מאהבה עצמית, הוא 
בכדי שהאדם יהיה נצרך להבורא, שיעזור לו. ובמה עוזר ה', בנשמתא 
קדישא, כמו שכתוב בזה"ק.
%break
היות אחרת אין להאדם צורך לקבל אור התורה, אלא הוא היה 
מסתפק במה שהוא מקיים תורה ומצות, ולא היה לו שום צורך לקבל 
את הנרנח"י דנשמה שהוכן עבורו.
%break
מה שאין כן, כשהוא רואה, שאין הוא יכול לצאת מאהבה עצמית 
ולזכות לבחינת השתוות הצורה, אז הוא צריך לעזרת ה', שיעזור לו. 
ועל ידי מה הוא נותן להאדם את העזרה. הוא ע"י נשמתא קדישא, 
הנקרא "אור עליון", המתגלה בהאדם,
%break
שירגיש שיש בו נשמה, שהיא "חלק אלקי ממעל". נמצא, לפי 
התגברות האדם, הוא מרבה בגילוי אור ה'. ולסיבה זו עשה ה' 
הכבדת הלב, שלא יהיה בכוחו של אדם להתגבר על הרע שבו, אלא 
שיהא נצרך להבורא,
%break
וע"י זה יהיה להאדם הצורך לזכות לבחינת נרנח"י שבנשמה. אולם 
הסדר הזה של הכבדת הלב, בא דוקא בעת שהאדם רוצה לעבוד בעל 
מנת להשפיע, והוא נותן כוחות, בכדי להגיע לשמה, אז מתחיל ענין 
של הכבדת הלב.
%break
וזה דומה להאם, שרוצה ללמד את הילד, שיוכל ללכת לבדו. היא 
יושבת על הברכים, ונותנת להילד שיתקרב אליה. ובזמן שהיא רואה, 
שהילד כבר קרוב אצלה, האם מתרחקת מן הילד.
%break
וזהו בכדי שהילד יתרגל ללכת לבד, בשיעור יותר גדול מכפי שהלך. 
אולם הילד מתחיל לבכות.
%page 790
הלא הוא התאמץ, ונותן כוחות בכדי שיתקרב אל האם, והוא בוכה, 
מדוע אמו התרחקה ממנו. והוא חושב, כאילו האם שונאת אותו, לכן 
היא מתרחקת ממנו. ולא יכול לדון את אמו לכף זכות,
%break
שההתרחקות שלה היא לטובת הילד. מה שאין כן כשהילד לא התחיל 
ללכת, אין האם מתרחקת ממנו, אלא הוא רואה, שכל הזמן שהוא 
הולך, האם מחזיקה אותו בידה ומוליכה את הילד.
%break
וכמו כן בעבודה. מטרם שהאדם מתחיל ללכת לבד, כלומר מטרם 
שהוא יוצא מהכלל, שכל עבודתם הוא רק בחלק המעשה לבד, בלי 
כוונה דלהשפיע, זה נקרא, שהאם מחזקת את הילד בידה, ומוליכה 
אותו. זאת אומרת,
%break
אין הוא מרגיש שיש לו התרחקות מצד העליון, אלא אדרבה, הוא לא 
רואה שום חסרון בעבודתו. וממילא הוא לא יכול לומר, שמתרחקים 
ממנו. הלא הוא מרגיש שהוא קרוב. והסיבה היא, היות שהוא הולך 
בתלם של הכלל,
%break
שהשכר הוא תועלת עצמו. אם כן, הדעה הזו היא קרובה אצל הגוף. 
לכן אין הגוף מתנגד לעבודתו, וממילא הוא מרגיש לאיש שלם. נמצא, 
שהוא במצב כמו שאמו מחזקת אותו ביד ומוליכה אותו.
%break
מה שאין כן בזמן שהוא יוצא מהכלל, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת 
להשפיע, הוא נבחן לילד שכבר מתחיל ללכת לבד. אז האם מתרחקת 
ממנו. כל פעם שהוא חושב, שכבר הגיע לעבודה דלהשפיע, אז 
מלמעלה מראים לו,
%break
שהוא עוד רחוק מעבודה דלהשפיע. ובמה מראים לו שהוא רחוק, 
היות שמראים לו כל פעם מהו "על מנת להשפיע". אז המחשבות 
האלו מביאות לו להאדם מחשבות זרות, עד שלפעמים הוא רוצה 
לברוח מהמערכה.
%break
ואח"כ נותנים לו עוד פעם התקרבות, שהוא מתחיל לחשוב, שעכשיו 
הוא קרוב להאם. אבל עוד הפעם מראים לו, שמתרחקים ממנו. וזה 
שכתוב "אל תרחק ממנו". וכמו כן כתוב "אל תסתר פניך ממנו". שיש 
בזה ב' פירושים:
%break
א. היות שאתה מתרחק ממנו, זה גורם שאנחנו רוצים לברוח 
מהמערכה.
%break
ב. אל תרחק ממנו, תן לנו להבין, שזה לא התרחקות, אלא שזה אתה 
עושה לטובתנו, ושנדע שכל מה שאתה עושה, הכל לטובתנו.
%page 791
%H מהו חטא גדול או קטן, בעבודה
%break
קודם כל אנו צריכים לדעת מהו נקרא "עבודה". זאת אומרת, במילת 
עבודה, שאנו משתמשים, מהו פירוש. יש לדעת, שניתן לנו לקיים 
תרי"ג מצות התורה, וז' מצות דרבנן.
%break
וכמו כן יש לנו לקיים את מנהגי ישראל, מה שגדולי ישראל הנהיגו, כל 
מקום לפי מנהגו. והם קבעו לנו, מהי מצוה גדולה ומהי עבירה גדולה.
%break
דוגמא, חז"ל אמרו "גדול כיבוד אב ואם, שהחמיר בו הקב"ה יותר 
מכבודו" (ירושלמי, פ"א, ה', א'). או "גדולה גמילת חסדים יותר מן 
הצדקה" (סוכה, מ"ט). ורבות כהנה יש בחז"ל.
%break
וכן על דרך זה אנו רואים בעבירות. שחז"ל אמרו "גדול עונשו של לשון 
הרע מעונש של עבודה זרה" (מדרש גדול וגדולה, פי"ח).
%break
נמצא, שהם קבעו מהי מצוה גדולה ומהי מצוה קטנה, זה לגבי זה. 
וכמו כן לגבי עבירה קבעו, מהי עבירה גדולה, וכנגד זה מהי עבירה 
קטנה. ומה שהם קבעו, אנו צריכים להאמין שכך הוא,
%break
שזה ענין אמונת חכמים, שאנו צריכים להאמין מה שאמרו. ואסור 
להרהר אחריהם. וכל זה נקרא בחינת "תורה". כלומר, שאין יד אדם 
שום שייכות לנוגע בזה.
%break
"עבודה" נקראת על שם האדם, מה שהוא עושה. היות שהאדם 
העובד, הוא עושה את השיעורים, איך לקיימם. כלומר, אין הכוונה 
שעל המעשה הוא ברשותו של אדם,
%break
לעשות שם איזה שינויים חס ושלום. אלא הפירוש הוא על הסיבה. 
כלומר, שבשביל הסיבה הזו הוא מקיים תורה ומצות. בזה יש 
שיעורים מצד העובד.
%break
וזהו כמו שאומר הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה, פרק י"א) וזה לשונו 
"לפיכך כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין 
מלמדין אותם, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה 
דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".
%break
רואים אנו, שהרמב"ם אומר, שיש שיעורים בהסיבה. דהיינו נשים, 
ולקטנים, וכלל עמי הארץ, להם יש סיבה של שלא לשמה.
%break
ואלה, שכבר הרבה דעתן והחכימו חכמה יתירה, להם נותנים סיבה 
אחרת, שהיא הסיבה דלשמה, שהם שצריכים לעבוד בעמ"נ להשפיע 
נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמם.
%break
נמצא לפי זה, שבבחינת המעשה אין הבדל בין קטן לגדול. מה שאין 
כן בבחינת הכוונה, היינו בבחינת הסיבה, שבשבילה מקיימים תו"מ, 
כן יש הבדל בין סוגי אנשים. כלומר, יש אנשים, ששייכים להכלל. 
היינו, כמו שאומר הרמב"ם ז"ל "כלל עמי הארץ". 
%break
שיש הבחן בין הכלל להפרט. זאת אומרת, שיש אנשים פרטיים, שהם 
לא רוצים ללכת בתלם של הכלל, כלומר לעבוד לתועלת עצמם, אלא 
שנתעוררת בלבם תשוקה לעבוד בעל מנת להשפיע.
%break
ויש לדעת, כי העבודה דלהשפיע נקראת, שהאדם הוא הנותן. מה 
שאין כן בהעבודה דלקבל שכר, הקב"ה הוא הנותן. ויש בזה הבחן 
גדול מאוד. כי בזמן שסיבת העבודה היא מה שמקבל תמורתו, נמצא, 
שהאדם מסתכל על גודל המצות,
%break
כפי שיעור התמורה. כלומר, שאם יש תמורה גדולה וחשובה תמורת 
העבודה, זה נקרא אצל האדם "מצוה גדולה", היות שהוא מסתכל על 
השכר.
%break
מה שאין כן בעבודת דלהשפיע, שהאדם הוא הנותן, אז מסתכלים על 
גודל המקבל, כלומר למי האדם נותן. וכל שהמקבל הוא יותר חשוב, 
אז הנתינה זו יותר גדולה וחשובה,
%break
כמו שאמרו חז"ל "באדם חשוב, באם נתנה היא, ואמר הוא, הרי את 
מקודשת, הרי זה דומה כאילו נתן הוא, מטעם בההוא הנאה דמקבל 
מניה".
%page 792
הרי אנו רואים, שגדלות הנתינה תלויה למי שאנו נותנים. בזה מודדים 
את גודל המעשה. זאת אומרת, שאם נותנים לאדם גדול, נקרא 
"נתינה גדולה" ואם נותנים לאדם קטן, הרי זה "נתינה קטנה".
%break
ומזה אנו יכולים למדוד את שיעור העבודה של השפעה. כלומר, אם 
האדם משפיע למלך קטן, הרי היא עבודה קטנה, היות שאין הנותן 
מתפעל כל כך בעת שנותן למלך קטן.
%break
מה שאין כן אם האדם משפיע למלך גדול, אז המעשה של הנתינה 
הוא מעשה גדול, היות "בההוא הנאה דמקבל מניה". היא הנאה 
גדולה, משום שמשפיע למלך גדול.
%break
הרי אנו רואים, שענין גדלות וקטנות של נתינה תלוי בהעובד בעצמו. 
כלומר, שהעובד בתו"מ הוא הקובע לאיזה סוג הוא שייך, כנ"ל. שאם 
האדם עדיין נמצא בבחינת החינוך, הנקרא "מצות אנשים מלומדה", 
%break
כלומר, שהוא עדיין עובד בתורה ומצות מטעם קבלה עצמית, כנ"ל 
בדברי הרמב"ם, שאומר "כשמלמדין את הנשים וקטנים וכלל עמי 
הארץ, מלמדין אותם בעמ"נ לקבל שכר", הנקרא "שלא לשמה".
%break
וענין "מלומדה" פירושו, כמו שהוא רגיל לעבוד עד עכשיו, שהיה הזמן 
של שלא לשמה, אדם הזה מודד קטנות וגדלות לפי שיעור השכר. מה 
שאין כן אלו שעובדים בעל מנת להשפיע, הם מודדים לפי שיעור 
גדלות של המקבל את העובד, כנ"ל.
%break
ובהאמור נבין, שיכול להיות שני אנשים, שעושים אותה מצוה. ולאחד 
נחשב זה למצוה גדולה, היות שהוא נותן את העבודה שלו למלך 
גדול. אם כן הוא מרגיש, 
%break
שהוא משמש למלך גדול. לפיכך הוא שש ושמח, ויש לו התרוממות 
הרוח מזה שיש לו זכיה גדולה, שנותנים לו רשות לכנס ולשמש מלך 
גדול. ואין קץ להשמחה שלו.
%break
מה שאין כן השני, שהוא לא חושב, שכל מה שהוא עושה, הוא משמש 
בזה למלך גדול, אלא למלך קטן. כלומר, שהוא רואה, שאף אחד לא 
מחשיב אותו לשמור את מצותיו. אלא הוא ריחם על המלך הזה, 
ושומר מצותיו.
%break
אז האדם מבין, שהמלך צריך להתחשב עמו, היות שהאדם מרחם על 
המלך, בזמן שאף אחד לא רוצה להסתכל על המלך. והאדם הזה 
מודד מה המלך משלם לו בעד עבודתו.
%break
ואם אינו מאיר לו השכר שמלך נותן לו, הגם שעושה את כל מה 
שהמלך ציווה עליו, לכן הוא עושה זה בעצלתיים, בלי חיות, היות 
שאינו מאיר לו את השכר, מה שהמלך יתן לו תמורת עבודתו.
%break
ולפי זה יוצא, באלו שני אנשים, שעושים אותו דבר, ולאחד נחשב זה, 
שעושה מצוה גדולה, מסיבת שמקבל הרבה חיות והתרוממות רוח, 
בזה שהוא משמש מלך גדול. ולהשני אין לו מצב מרומם, 
%break
ועושה זה בהכרח, משום שלא מאיר לו את השכר, למה שהוא חשוב 
שיקבל אח"כ.
%break
לכן ההבדל ביניהם הוא גדול מאוד. כי אחד חושב על המצוה שהוא 
עושה, מצוה קטנה, כלומר קטן בחשיבות. ולהשני נחשב זה למצוה 
גדולה, כלומר שהוא אומר,
%break
שאין בידו שכל להעריך את חשיבותה וגדלותה של המצוה, שהוא 
מרגיש עכשיו בה, היות שהוא לא צריך לשום שכר שיתנו לו אח"כ.
%break
אלא עכשיו כבר הוא מרגיש את השכר, בזה שיש לו הנאה גדולה, 
בזה שזכה לשמש מלך גדול. נמצא, שהוא שמח משום שכבר קיבל 
את השכר. והוא לא צריך להאמין, שיקבל שכר.
%break
ואין לו שום ספיקות על השכר, שנוכל לומר, שהוא לא שמח, היות 
שהוא בספק על ענין שכר ועונש, מטעם, שהוא כבר קיבל את השכר 
תיכף על המקום, ואין מצפה לשכר אחר.
%break
אלא זה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול, מזה הוא נהנה. 
ובשביל זה, היינו שכדאי להיוולד, בכדי להיות לו זכיה לשמש מלך 
גדול. נמצא, שהאדם בעצמו הוא הקובע מהי נקראת "מצוה גדולה" 
ומהי "מצוה קטנה".
%page 793
אולם לפעמים יכול להיות להיפך, דהיינו זה שהולך על קו אחד, שכל 
מעשיו הם רק לכוון שהמעשה יהיה בסדר, בכל פרטיה ודקדוקיה, ועל 
הסיבה שבשבילה הוא עוסק בתורה ומצות, הוא בכדי לקבל אח"כ 
שכר בעולם הזה או בעולם הבא, 
%break
והוא מאמין בשכר ועונש, כשהוא עושה את המצוה, ומדייק לעשות 
את המצות החשובות ביותר, מה שאמרו חז"ל, איזו מצוה הוא גדולה, 
ואיזו מצוה היא פחות חשובה.
%break
וכשעושה את המצוה, מה שהוא בחר, שזוהי מצוה גדולה, הוא שמח, 
ומרגיש עצמו, שהוא אדם החשוב ביותר משאר אנשים, היות שיהיה 
לו שכר יותר משאר אנשים, וממילא הוא עושה את המצוה 
בהתלהבות גדולה.
%break
מה שאין כן החבר שלו, שהוא עושה אותו מצוה גדולה מה שהחבר 
שלו עושה. אבל הוא לא רוצה לעבוד בעל מנת לקבל שכר, אלא רוצה 
לעבוד בעל מנת להשפיע. ובכדי לעבוד בעל מנת להשפיע, אז האדם 
צריך להאמין,
%break
שהוא משמש מלך גדול וחשוב, שכדאי לשמש אותו בלי שום תמורה. 
ואם האמונה שהוא מאמין בה', אינו יכול להרגיש בעצמו, שהוא 
משמש מלך גדול, אין לו אז כח לעבוד בשמחה.
%break
אלא שהוא עובד אז בכפיה, שהוא מתגבר על ההתנגדות, מה שהגוף 
נותן לו להבין, שלא כדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע למלך קטן. ואומר לו, 
בשלמא החבר שלך, שהוא עובד בכדי לקבל שכר, אם כן מה חשוב 
אם הוא מלך גדול או קטן. כי בעיקר מסתכלים על השכר.
%break
ומהו ההבדל בין שהוא מלך גדול או קטן. כי עיקר השכר עושה אותו 
למלך גדול. ואם הוא נותן שכר קטן, זה נקרא "מלך קטן". נמצא, כאן 
הוא סדר אחר מבין להשפיע נחת רוח ליוצרו,
%break
שזהו כל הסיבה המחייבו לעסוק בתו"מ, לבין שהסיבה שלו המחייבו 
לעסוק בתו"מ הוא בכדי לקבל שכר.
%break
רואים אנו, שאי אפשר לקבוע את האמת לפי הרגשת האדם. כי זה 
שהאדם רואה, שהוא עובד בשמחה ובהתלהבות גדולה, זה עוד לא 
אומר, שהוא הולך על דרך הנכונה, כנ"ל. לכן אמרו חז"ל "עשה לך 
רב", שרק הרב יכול להדריכו ולקבוע באיזו דרך הוא הולך.
%break
מה שאין כן אדם העובד, הגם שהוא המרגיש, מה זה טוב ומה זה 
רע, מכל מקום האדם בעצמו אינו יכול לדעת את האמת, מסיבת 
שעדיין אין להאדם להבין, אלא בירור אחד, שהוא בירור "מר ומתוק". 
היות שבזמן שיש לו שמחה ועובד בהתלהבות, 
%break
הוא מרגיש טעם של "מתוק". לכן אומר האדם, שהוא הולך על דרך 
הנכונה. ובזמן שהאדם צריך לעבוד על דרך הכפיה, האדם מרגיש 
ש"מר" לו. האדם מבין אז, שהוא נמצא במצב של ירידה. וההבחנה זו 
האדם לוקח לדעת, שזהו בירור אמיתי.
%break
אולם הבירור הזה של "מר ומתוק" היה לפני חטא דעץ הדעת. מה 
שאין כן לאחר חטא דעץ הדעת, ניתן לנו בירור אחר, הנקרא, בירור 
של "אמת ושקר". כלומר, שיכול להיות,
%break
שהאדם מרגיש מצב של מתוק אבל זהו בבחינת שקר. ויכול להיות 
מצב, שהאדם מרגיש שהוא "מר" אבל זהו אמת.
%break
וזהו כמו שכתוב בהקדמה לפנים מסבירות (אות ט"ז) וזה לשונו 
"וצריכים לדעת טוב של ב' מיני הביאורים, הנוהגים אצלנו:
בירור א' נקרא בירורי טוב ורע.
בירור ב' נקרא בירורי אמת ושקר.
%break
והנה בירור הא' הוא כח הפועל גופני, שאופני פעולתו ע"י הרגש מר 
ומתוק, שהוא ממאס ודוחה צורת המר, כי רע לו. ונאהב לו ומקרב 
צורת המתוק, כי טוב לו, וכו'.
%break
ונוסף עליהם מין האדם, שהטביע בו ה' יתברך כח פועל שכלי, 
שאופני פעולתו בבירור הב', שדוחה עניני שקר וריקות, במיאוס עד 
להקאה, ומקרב ענינים אמיתיים, וכל תועלת באהבה גדולה. 
%break
ובירור זה נקרא "בירור אמת ושקר". ואינו נוהג אלא במין האדם. כל 
אחד ואחד לפי שיעור.
%page 794
ותדע, שכח הפועל הזה הב', נברא והגיע להאדם בסיבת עטיו של 
הנחש. כי מצד היצירה, לא היה לו זולת כח הפועל הא', מבירורי טוב 
ורע, שהיה די ומספיק לו לתועלתו בעת ההיא".
%break
ובהאמור אנו רואים, שבזמן שהאדם רוצה ללכת לפי הבחן "מר 
ומתוק", כבר אין הבירור הזה אמת, לאחר חטא של עץ הדעת. אלא 
שיכול להיות, שהאדם מרגיש טעם מתוק בעבודה,
%break
והוא נמצא בתוך השקר כנ"ל. וכן להיפך. ומשום זה אמרו "עשה לך 
רב, והסתלק מן הספק" (אבות, פרק ראשון, ט"ז).
%break
אבל האדם בעצמו, הגם שהוא הקובע, במה שהוא מרגיש. אבל כנ"ל, 
שהאדם יכול להרגיש מתוק, אבל זהו לא על דרך האמת, שנוכל לבוא 
לידי דביקות בה'. היות שיכול להיות, שהוא הולך בדרך הפוך מן 
המסילה המוליכה לידי דביקות בה', 
%break
וכל היגיעה שלו הוא בכדי לבוא להשתוות הצורה, שזה נוהג בכל 
המדרגות, שזה ענינו של מסך, השורה על העביות, שדוקא ע"י עשיית 
המסך מתגלה הטוב ועונג.
%break
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות, פרק שני, א') "והוי זהיר 
במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". 
ולכאורה יש סתירה לדברי חז"ל, שאמרו "גדול כיבוד אב ואם, 
שהחמיר בו הקב"ה יותר מכבודו". 
%break
או "גדולה גמילת חסדים יותר מן הצדקה". ורבות כהנה. ואם הם 
אמרו "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", אם כן מהו הפירוש גדולה. 
במה מתבטא, שמצוה זו גדולה מן האחרת.
%break
ובהאמור, שאין לדעת בעת העשיית המצות, המצות של מי הוא 
מקיים. כי בטח מי שמקיים המצות של מלך גדול, שהוא צוה לנו 
לקיים, בטח שהוא יותר חשוב, ממי שמקיים את התו"מ של מלך קטן.
%break
נמצא, שמצוה קלה, אבל היא מצוה, שמלך גדול צוה אותו לעשות. 
בטח שזהו יותר חשוב, ממי שמקיים מצוה חמורה של מלך קטן.
%break
והיות שהאדם הוא נמצא תמיד בעליות וירידות, כלומר שפעמים אדם 
מאמין שהוא משמש מלך גדול, ולפעמים הוא להיפך, לכן חז"ל הורו 
לנו, שנדע, שאין הגדלות וקטנות תלוי בהמצוה, אלא בגדלות הַמְצַוֵה 
את המצות.
%break
ועל זה האדם צריך לתת תשומת לב, שכל פעם יאמין, שיש מלך 
גדול. היינו, שהאדם צריך להשתדל להשיג גדלות ה'. וזהו העיקר ולא 
דברים אחרים.
%break
%page 795
%H מהו השינוי שבשער הדמעות משאר השערים
%break
הנה חז"ל אמרו (ברכות נ"ט) וזה לשונו "אמר רבי אלעזר, מיום 
שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה. ואף על פי ששערי התפלה 
ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו",
%break
עד כאן לשונו. ומקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, ובשביל 
מה צריכים שערים, אם הם לא ננעלין.
%break
אנו רואים, שבזמן שילדים קטנים בוכים, בזמן שהם משתוקקים 
לאיזה דבר, או שמי שרואה שילדים משחקים במשחקים, וילד אחד 
חוטף מהשני איזה דבר, והילד בוכה,
%break
מכל מקום אנשים שעוברים על ידם, מי שם לב לזה, היות שכולם 
יודעים, שעכשיו הם מתקוטטים זה עם זה, אמנם אח"כ שוב יעשו 
שלום ביניהם. אם כן הבכיות של הילדים, אף אחד לא שם לב להם.
%break
מה שאין כן אם אדם הולך ברחוב, והוא איש מבוגר, ורואים שהוא 
בוכה, מי שעובר על ידו מתעוררת בו תשומת לב, לדעת מהי הסיבה 
שהוא בוכה. שבטח אדם מבוגר אינו בוכה על שטויות. לכן הבכיות של 
אדם מבוגר גורם התעניינות, אולי הוא יכול לעזור לו.
%break
וכמו כן בעבודה, יש אנשים כשמקיימים תורה ומצות בכל פרטיה 
ודקדוקיה, והם חושבים בעצמם שהם יראים ושלמים. אבל בטח 
צריכים לקיים מה שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח".
%break
וזה גורם להם עבודה רבה, היות שהם צריכים לחפש בעצמם איזה 
חסרון, שתהיה להם היכולת לומר, שהם שפלים.
%break
למשל שמעתי מאיש אחד, ששאל לתלמיד חכם, איך הוא אומר, 
שהוא שפל ויש לו עבירות, בו בזמן שהוא רואה בעצמו, שאין בעולם 
הרבה תלמידי חכמים ויראת שמים כמוהו. נמצא, בזה שהוא אומר, 
שהוא שפל, הוא אומר דבר שקר.
%break
והוא השיב לו, שהוא מאמין בחז"ל שאמרו "אין אדם ניצול מאבק לשון 
הרע". לכן כבר יש לו חסרון. נמצא, שאדם דוגמתו, שהוא יודע 
בעצמו, שהוא אדם שלם, וכשהוא בוכה, שה' יתן לו כח לעסוק בתורה 
ומצות, אין הוא בוכה על דבר עיקרי,
%break
שה' יקרב אותו לתו"מ, אלא שחסרה לו איזו תוספת על מה שהוא 
בעצם אדם שלם. והגם שהוא בוכה בדמעות שליש, היות שהוא בוכה 
על מותרות, אין מי שיסתכל על בכיותיו.
%break
נמצא, לפני אדם זה יש שערים של דמעות, והם סגורים, ולא נותנים 
להכנס את תפלתו. והטעם הוא כמו בגשמיות, על מותרות לא בוכים, 
אלא על דברים הכרחיים נהוג ענין של בכיות.
%break
וזה דומה לפי המשל, שאדם אחד בא מחוץ לארץ ונכנס לאיזו עירה, 
או לאיזה מושב. והועד של המושב רוצה ממנו למשל עשרת אלפים 
דולר, בכדי שיתנו לו מקום לגור בהמושב. ואין להיהודי הזה את 
הסכום הדרוש. הוא נכנס להרב ומספר לו כל לבבו,
%break
והרב הבטיח לו, שבשבת לפני קריאת התורה, הוא ידרוש לפני 
הקהל, ובטח עם ישראל נתבעין ונותנים. וכך היה. הרב הרים קולו 
בבכי, איך אדם מטופל בילדים, ובא מרוסיה, ועד כמה שהאדם סבל, 
%break
ועכשיו הוא נמצא במצב של חוסר דירה וחוסר פרנסה, ואנחנו יכולים 
להציל את האדם הזה. והבכיות של הרב עשה רושם על הקהל, ונותנו 
לו את הסכום הדרוש.
%break
וכעבור חצי שנה בא עוד הפעם הרב להקהל לפני קריאת התורה, 
ושוב התחיל לבכות, וצועק, יהודים רחמנים, אני זקוק עכשיו גם כן 
לעשרת אלפים דולר, היות שהרבנית שלי היתה באיזו חתונה,
%break
ושם באה איזו רבנית מאמריקה, שהיתה לה טבעת עם יהלום, ששוה 
עשרת אלפים דולר, והרבנית רוצה, שאני אקנה לה גם כן דבר כזה.
%page 796
והרב הרים קולו בבכי. ואף אחד מהקהל לא רוצה להתנדב עבור 
הטבעת בשביל הרבנית. והרב מתחיל יותר לבכות, עד שהקהל פרץ 
בצחוק מהבכיות שלו. והוא טוען להקהל,
%break
מדוע כשבאתי לאסוף כסף בשביל אדם פשוט, כל אחד נתן כפי נדבת 
לבו. ועכשיו אני מבקש כסף בשביל תלמיד חכם, ואני גם כן רב, ואיפה 
כבוד התורה, ומדוע אין אתם עוזרים לי.
%break
והנמשל הוא, כי בזמן שהאדם בוכה והדמעות שלו הם על הכרחיות, 
כלומר שהוא צועק ובוכה לה', שיעזור לו בכדי שיהיה אדם פשוט, 
אפילו לא רוצה להיות תלמיד חכם, אלא פשוט יהודי פשוט שיאמין 
בה',
%break
שתהיה לו האפשרות לקיים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל 
נפשך", ושלא יהיה שקוע באהבה עצמית, אלא רוצה להיות איש 
פשוט, כלומר שיהיה לו תמיד רצון לאהוב את ה', ולא לעבוד לתועלת 
עצמו, והוא רואה, שאין לו שום כח,
%break
שיהא בידו להתגבר על אהבה עצמית, אלא כל מה שהוא עושה, הכל 
הוא לתועלת עצמו, ובמה הוא נקרא "יהודי", בו בזמן שאפילו קריאת 
שמע אין בידו לקיים, אלא כשהוא אומר "ואהבת את ה' אלקיך", הוא 
רואה איך שהוא רחוק מזה,
%break
ועל זה הוא בוכה, וכבר הוא רואה, שכבר עשה הכל בכדי שיזכה 
למשהו אמת, וכבר היה אצל כל השערים עם התפלה שלו, וכל 
השערים, הוא רואה שהם ננעלים.
%break
אז מרוב צער הוא מתחיל לבכות. הדמעות האלו, בזמן שבאים לשער 
הדמעות, הוא רואה שהשער הזה לא ננעל, מטעם שהוא לא מבקש 
מותרות, כלומר הוספה על מה שיש לו כבר רכוש של תורה ומצות, 
אלא הוא מבקש שהוא רוצה להיות פשוט יהודי,
%break
שיאמין בה' ולאהוב אותו, ולא להיות שקוע באהבה עצמית, ולתועלת 
ה' אין הוא מסוגל לעשות שום דבר, אם כן הוא מרגיש, שפשוט אין 
הוא יהודי.
%break
כלומר, הוא שואל לעצמו, אני מאמין בה', והוא גדול מאוד, ומכל מקום 
הוא רואה, שאין הוא מסוגל לוותר על תועלת עצמו בפני תועלת ה'. 
אם כן הוא צועק ובוכה פשוט שחסר לו ענין אמונה, להאמין בה' 
באמת, ולא משפה ולחוץ.
%break
וזה דומה אצלו, כאילו הוא אומר איזה לחש, שהוא מקבל על עצמו 
אמונת ה', ולמעשה, אין לו התפעלות ממה שאמר "הריני מקבל על 
עצמי עול מלכות שמים", והוא עושה הכל לתועלת עצמו,
%break
ולתועלת ה' אין לו שום כח - בפני אדם כזה אמרו "שערי דמעות לא 
ננעלו", מטעם כי הוא מבקש הכרחיות ולא מותרות, כמשל הנ"ל, 
מהרב התלמיד חכם, שביקש שיתנו לו כסף עבור יהלום להרבנית 
שלו.
%break
ולפי זה יוצא, שמה שאמרו, ששערי הדמעות לא ננעלו, ושאלנו, אם 
לא ננעלו למה צריכים בכלל שער. התשובה היא, ששער הדמעות 
ננעל בפני אלה שבוכים על מותרות. שהדמעות שלהם דומה לילד, 
שבוכה על דברים של מה בכך,
%break
או כנ"ל במשל של הרב. מה שאין כן מי שבוכה על הכרחיות, שהם 
דברים שנוגעים לכל האדם, שהוא רואה, שעומד בין החיים והמות, 
היות שהוא מאמין מה שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", 
משום שאין להם דביקות בה',
%break
אלא הם משוקעים באהבה עצמית, שזהו נבחן לבחינת פירוד מחיי 
החיים, לכן נקראים "מתים", נמצא, שהוא בוכה שיתנו לו פשוט חיים. 
ובטח מי שמתפלל על חיים, שהוא מפחד מפני המות, הוא בוכה 
מעומק הלב, והתפלה שלו היא לא סתם בכיות.
%break
אולם בחיצוניות אין האדם יכול להבחין בין שהוא בוכה על דברים של 
מה בכך, כדוגמת הילדים שבוכים, או כנ"ל במשל הרב. אמנם למעלה 
יודעים על מה שהאדם מבקש, בכדי שימלא לו מבוקשו.
%break
כי אין נותנים מלמעלה דברים של מותרות, כי בטח לא ישמור את מה 
שנותנים לו, והס"א יקבל את הכל.
%page 797
לכן אם האדם רואה, שתפלתו לא נתקבלה, אז עליו מוטל לעבור על 
הבקשה שלו, מה שהוא מבקש, ולראות, אם באמת הוא זקוק לרחמי 
שמים, או סתם שחסר לו דברים של מותרות. והאדם צריך להאמין, 
שבזמן שהוא יסדר תפלתו על הכרחיות,
%break
אז תפלתו תתקבל, כנ"ל, ש"שערי הדמעות לא ננעלו", בזמן שהאדם 
מבקש שיצילו את חייו, ולא ישאר במצב של "רשעים נקראים מתים", 
אלא שיזכה לדביקות ה'.
%break
וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט על מה שכתוב "ששערי 
התפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו". שהפירוש "מתי שערי 
הדמעות לא ננעלו", בזמן שהאדם כבר עבר על כל השערים, והוא 
רואה, שהכל ננעלו עבורו,
%break
אז במצב כזה האדם מתפרץ מתוך לבו הבכיות והדמעות האלו 
שנתגלו אצל האדם, לאחר שהוא ראה שכל השערים ננעלו, ואין לו 
שום תקוה להגיע להתקרבות ה'. הדמעות האלו פועלים, ששערי 
הדמעות לא ננעלו.
%break
מה שאין כן סתם דמעות, מטרם שהאדם ראה, שכל השערים ננעלו, 
אין הדמעות האלו יכולים להתקבל בשער הדמעות. לכן נגדו כן השער 
הדמעות ננעלו, היות שעדיין אין לו חסרון אמיתי,
%break
שירצה שה' יקרב אותו, אלא הוא חושב, שגם מכוחו עצמו הוא יכול 
להתקרב לקדושה. אם כן, אין תפלתו שלימה, שיהא באמת נצרך לה', 
שיעזור לו.
%break
ובהאמור נוכל לפרש, מה שאנו מבקשים (בתפלת נעילה) "פתח לנו 
שער בעת נעילת שער". ויש להבין, מדוע דוקא בעת נעילת שער, אנו 
צריכים שיפתח לנו שער. הלא התפללנו כל היום,
%break
ומדוע זה לא מספיק שתתקבל בקשתינו, אלא שאנו מבקשים, שיפתח 
לנו רק עכשיו בעת נעילת שער, וכאילו רק עכשיו אנו יכולים להתפלל, 
מה שאין כן לפני זה לא היה מספיק התפלות שלנו.
%break
והענין הוא, שיש לנו להתפלל ב' מיני תפלות:
%break
א. הוא כשהאדם בא להתפלל לה' על צרכיו, הוא עוד לא יודע מה 
שחסר לו, כנ"ל. יכול להיות שהוא בוכה בדמעות שליש לה', שיתקבל 
את מבוקשו, אבל הוא מתפלל על דברים של מה בכך,
%break
ב. כנ"ל במשל של ילדים או במשל של הרב התלמיד חכם. לכן 
התפלה הראשונה של האדם היא, שה' יודיע לו, מה שחסר לו באמת, 
בכדי לדעת על מה לבקש.
%break
וכמו שאנו אומרים בראש השנה וביום הכפורים בתפלת מוסף "היה 
עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, העומדים לבקש תפלה ותחנונים 
מלפניך על עמך בית ישראל, הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, 
השיבם מה שישאלו, ידעם איך יפארו".
%break
ידוע כשמדברים מבחינת עבודה, כל אדם הוא "עולם קטן". לכן "עמך 
בית ישראל" יהיה פירושו, האדם בעצמו. "השליח של עמך בית 
ישראל" יהיה פירושו, זה שהאדם מתפלל ומבקש, שה' יושיע לו, 
המתפלל נקרא "שליח" עבור האדם בעצמו,
%break
שהאדם בעצמו הוא נקרא "עמך בית ישראל", כנ"ל. ואנו צריכים 
להתפלל, שהשליח שלנו ידע על מה להתפלל, היות שאין האדם יודע 
מה שחסר לו באמת, אלא הקב"ה צריך להודיע לאדם, מהו עיקר ומהו 
תפל. כלומר, מה נקרא "הכרחיות" ומה נקרא "מותרות", כנ"ל.
%break
לכן ניתן לנו להתפלל עבור בעלי תפלות, הורם מה שיאמרו, הבינם 
מה שידברו, השיבם מה שישאלו. וזה אנו מתפללים, שה' יודיע לנו 
מה להתפלל.
%break
ובעת נעילת שער אנחנו מאמינים שכבר יש לנו הידיעה, כלומר 
שאנחנו כבר מבינים על מה להתפלל, היינו שאנו כבר יודעים להתפלל 
על העיקר מה שחסר לנו.
%break
ב. אז מתחיל מין הב' של התפלה, ששם שייך, שהוא נותן דמעות 
אמיתיות, כלומר על צורך אמיתי. ועל זה אנו מתפללים "פתח לנו 
שער בעת נעילת שער". בעת נעילת שער אנו מאמינים, שכבר אנו 
קבלנו את הידיעה מלמעלה על מה להתפלל.
%break
לכן אנו אומרים: אל תסגור את השער. כאילו עכשיו, בסוף היום של 
כל התפלות, אנו יכולים עכשיו לבקש על תפלה אמיתית.
%break
%page 798
ובזה יש לפרש, מה שאנו אומרים בראש השנה ויום כפור "וכל 
מאמינים שהוא עונה לחש, הפותח שער לדופקי בתשובה". ויש להבין, 
למה צריכים להתפלל לפתוח השער. הלא השער פתוח, כלומר 
בשביל מה צריכים להתפלל,
%break
שיפתח לנו השער. הלא יש עצה פשוטה מאוד, שיתן דמעות על 
התפלה שהוא מתפלל. וידוע ששער הדמעות לא ננעל, אם כן יש עצה 
להאדם לבכות, ואינו צריך לבקש, שיעשה לו טובה, שיפתחו לו 
השער. אם כן מדוע האדם צריך להאמין על זה,
%break
כמו שכתוב "וכל מאמינים, שהוא עונה לחש, הפותח שער לדופקי 
בתשובה". הלא יש לו עצה טובה, שיבכה הבעל תשובה עם דמעות, 
והשער הזה לא ננעל.
%break
אלא כנ"ל, שהאדם צריך להתפלל מקודם, שידע מה הוא באמת חסר 
לו. ואז מודיעים לו מלמעלה, שלא חסר לו דברים של מותרות, אלא 
כמו שאמר הזה"ק על פסוק "או הודע לו חטאתו",
%break
שהקב"ה מודיע לו החטא. אז הוא יודע, על מה הוא צריך לעשות 
תשובה. כלומר, להשיב לו מה שחסר לו.
%break
נמצא, בזמן שהאדם כבר יודע שהוא רשע בבחינת "רשעים בחייהם 
נקראים מתים", שכבר בא לידי הכרה, שזה שהוא מונח תחת שליטת 
הרצון לקבל, אם כן הוא נפרד מחיי החיים, ועל זה הוא דופק עכשיו 
ורוצה לעשות תשובה.
%break
כלומר, שהוא רוצה עזרה, שיתנו לו מלמעלה, שתהיה לו היכולת 
לצאת מאהבה עצמית, ותהיה בידו היכולת לאהוב את ה' בכל לבבך. 
נמצא, שהוא מרגיש שהוא רשע, היות שבמקום שצריכים לאהוב את 
ה', הוא אוהב את עצמו.
%break
נמצא, שהדפיקות שלו, מובן לנו, שהוא עושה מה שביכולתו, שה' 
יקרב אותו, ולהוציאו משליטת הרע שלו, זה נקרא "דמעות אמיתיות". 
וזהו כנ"ל, שביארנו "פתח לנו שער בעת נעילת שער". היינו היות 
שרואה, שכל השערים הם סגירות,
%break
ואז הוא מתחיל לדפוק. נמצא, בעת נעילת שער, היינו שכבר התפלל 
והודיעו לו סיבת החטא, אז הוא מתחיל לתת הדמעות האמיתיות, 
כלומר שהוא רוצה אז פשוט להיות יהודי. אז הדפיקות שלו נבחנות 
לדמעות. וזהו "הפותח שער לדופקי בתשובה".
%break
%page 799
%H מהו מבול מים, בעבודה
%break
בזה"ק נח (דף נ"ד, ובהסולם אות קמ"ח) מפרש את הכתוב, "ואני 
הנני מביא את המבול מים על הארץ". וזה לשונו, "רבי יהודה פתח, 
המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל. ושואל, וכי במקום אחר לא רבו 
בני ישראל את ה'.
%break
ומשיב, אלא אלו היו מי מריבה ודאי, שנתנו כח וגבורה לבעל הדין 
להתחזק. משום שיש מים מתוקים, ויש מים מרורים. שהוא סוד 
הקדושה והלעומת דקו ימין. ויש מים צלולים, ויש מים עכורים. שהוא 
סוד הקדושה, והלעומת של קו שמאל.
%break
יש מים שלום, ויש מי מריבה. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו 
האמצעי. ועל כן אומר הכתוב, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל 
את ה', להורות שהוא הלעומת של קו אמצעי,
%break
כי המשיכו עליהם את מי, שלא היו צריכים להמשיך, דהיינו הלעומת 
הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו. וזה שאומר ויקדש בם".
%break
ויש להבין את ענין ג' מיני מים, שאומר, שהם נגד ג' קוים. מהו הענין 
בדרך העבודה. בטח שהזה"ק מדבר ממדרגות עליונות, ששם שייך 
ענין ג' מיני שפע, המתגלים בג' אופנים. ומה יש לנו ללמוד מזה בדרך 
העבודה.
%break
קודם כל אנו צריכים לדעת, מה זה "מבול מים" בעבודה, שהמבול 
הזה היה המחבל, אשר "וימח את כל היקום". ידוע, שבזמן שהאדם 
מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, אז הגוף טוען, מה העבודה הזאת 
לכם, איזה הגיון יש בזה,
%break
שאתה לא רוצה לעבוד לתועלת עצמך, הלא אתה צריך לדאוג, שאתה 
תהנה מהחיים, ולהשפיע נקרא, שאתה תעבוד לא בשבילך. איזה 
תועלת תצמח לך מזה שאתה עובד, שהבורא יהנה, מזה שאתה 
מקיים את התורה ומצות שלו,
%break
אשר צוה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום. האם יתן לך שכר תמורת 
עבודתך, כלומר שאתה מתייגע בתורה ומצות.
%break
על זה אתה עונה לי, שאתה רוצה לעבוד בלי שכר. איך אפשר להבין 
דבר כזה, לעבוד בלי שכר. הלא הוא נגד ההגיון. הלא הטבע שבו 
נולדנו, הוא רצון לקבל הנאה ותענוג,
%break
ואם אנו מתייגעים באיזה דבר, בטח שאנחנו מקבלים הנאה ותענוג 
תמורת היגיעה. אם כן הרי זהו נגד הטבע שלנו. וזה נקרא "טענת 
מה".
%break
אולם יש עוד טענה, שהגוף מתנגד לעבודת ה', בזמן שהאדם אומר 
להגוף, שאנו צריכים להאמין בה', שהוא המשגיח ומנהיג את העולם 
בבחינת טוב ומטיב. אז בא להאדם הגוף, וטוען טענת פרעה, שאמר 
"מי ה' אשר אשמע בקולו",
%break
כלומר, שקשה לו להאמין בה'. זאת אומרת, שהוא אומר, שהוא 
מסוגל לעבוד לתועלת ה', אבל בתנאי, שאם הוא היה מרגיש את 
גדלות ה', היה מבין, שכדאי לעבוד בשבילו.
%break
כמו שאנו רואים בגשמיות, שאם בא איזה גדול, שיש הרבה אנשים 
שקבעו שהוא גדול, והשכל מחייב, כדעת אלו, שאמרו שהוא גדול, 
בטח כמו בגשמיות האדם מסוגל לעבוד ולשמש את הגדול, בטח אם 
היתה לו הרגשה כזו בגדלות ה',
%break
היה גם כן יכול לעבוד ולשמש את ה'. מה שאין כן לגבי הבורא, אין לנו 
הרגשה כזאת, אלא, כמו שרואים, הוא בבחינת "שכינתא בגלותא", 
ואין שום הרגשה בגדלות ה'. אם כן איך הוא יכול לבטל את תועלת 
עצמו בפני תועלת ה'.
%break
לכן ב' אלה, היינו "מי ומה", כשהם מתחברים, נעשה צירוף מים, 
שזהו מה שכתוב "המבול מים על הארץ", שעל ידיהם מתו. כלומר, 
שכל בחינת הרוחניות, הנקראת חיים, נאבדה בגלל המים הנ"ל, שהם 
ב' השאלות, מי ומה.
%page 800
פרחו מהם רוח החיים דקדושה ונשארו מתים. כמו שכתוב "רשעים 
בחייהם נקראים מתים". וזה נקרא מי המבול בעבודה, שבגלל המים 
האלה מתו בעבודה, ולא היו יכולים להמשיך בעבודת ה', מסיבת 
הטענות של מה ומי, כנ"ל.
%break
וזה שכתוב בזה"ק (נח דף ע"א ובהסולם אות רבי) וזה לשונו, "אמר 
רבי יוסי, ראה את מלאך המות, שהיה בא עם מי המבול, ועל כן נכנס 
אל התיבה. כלומר שהמחבל, שהוא מלאך המות, הוא בתוך הטענות 
של מה ומי. כנ"ל".
%break
וענין הצלת התיבה מהמבול, בעבודה, הוא, היות שיש ענין למעלה 
מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות. כלומר, אף 
על פי שההגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו חז"ל. אבל 
הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים,
%break
ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב 
"ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג 
ברוחניות.
%break
ובחינה זו נקראת בחינת בינה, שהיא בחינת חסדים מכוסים, שהיא 
נקראת בחינת "כי חפץ חסד". שפירושו, אין הוא רוצה שום דבר 
להבין, ועל כל דבר הוא אומר, בטח שזהו חסד של הקב"ה, שעושה 
עמו.
%break
והגם שהוא לא רואה את החסדים שה' עושה עמו ועם כל העולם, 
מכל מקום הוא מאמין, שהקב"ה מנהיג את עולמו בהשגחה פרטית 
של טוב ומטיב, כמו שכתוב, "והכל מאמינים שהוא טוב לכל, הטוב 
ומטיב לרעים ולטובים".
%break
וזהו חסדים מכוסים, כלומר, הגם שאינו רואה שזה יהיה חסדים, מכל 
מקום הוא מאמין למעלה מהדעת, ואומר "עינים להם ולא יראו". וזה 
נקרא בחינת "תיבה", שמי שנכנס לבחינת חסדים מכוסים,
%break
ומקבל הכל למעלה מהדעת, במקום זה אין שום שליטה להס"א, כי 
כל השאלות, מה שהס"א שואלת, הן יכולות לשלוט רק בתוך הדעת.
%break
מה שאין כן למעלה מהדעת, זה השטח שייך להקדושה, כי כל 
השאלות הם רק לפי שכל החיצוני. מה שאין כן שכל הפנימי, שהוא 
בא לאחר שהאדם זכה לבחינת השתוות הצורה, שהוא זוכה אז לשכל 
הפנימי, שאז הוא מבין בתוך הדעת הפנימי,
%break
ואז הוא רואה, שכל מה שהשכל החיצוני הבין שהצדק אתו, לאחר 
שהוא זוכה לשכל הפנימי, הוא רואה, שהכל מה שהשכל החיצוני 
טוען, אין בזה ממש, כמו שכתב אאמו"ר זצ"ל במאמר תש"ג.
%break
ובהאמור, "שהמחבל הנמצא בתוך מים של המבול, שהוא ממית את 
האדם", פירושו, שבתוך המים, שהם מי ומה, כלומר, שעם הטענות 
האלה הוא הורג את בני אדם. וזה שאומר הזהר "אמר רבי יוסי, ראה 
את מלאך המות בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה".
%break
כלומר שראה, שע"י הטענות האלה, תאבד לו רוח החיים שיש לו. אז 
הוא נכנס לבחינת למעלה מהדעת, שהיא בחינת בינה, שהיא בחינת 
כי חפץ חסד, שפירושו הוא, שרוצה להיות רק משפיע ולא לקבל כלום. 
אלא שהוא שמח בחלקו,
%break
כמה שהוא מבין ומרגיש משהו בעבדות ה', הוא לזכיה גדולה אצלו, 
ואת כל הטענות, מה שהוא שמע מהמי ומה, הוא שמח בזה, שיש לו 
עכשיו מקום ללכת למעלה מהדעת. נמצא, שעל ידי זה הוא ניצול 
ממבול מים.
%break
ובהאמור נוכל לפרש מה שאומר הזה"ק (נח דף ע', ובהסולם אות 
קצ"ו) וזה לשונו, "כי ודאי הוא, שהאדם צריך להסתיר עצמו, שלא 
ייראה לפני המשחית, כשהוא שורה בעולם, כדי שלא יסתכל בו. כי כל 
אלו שמתראים לפניו, יש לו רשות להשחיתם".
%break
(ובאות רבי) בהסולם אומר הזהר וזה לשונו, "ועל כן ביקש הקב"ה 
לחפות על נח להסתירו מעין רואה, כדי להסתר מעין, מפני מי המבול, 
כי המים דחקו אותו אל התיבה, כלומר כי ראה את מי המבול ופחד 
מהם, ועל כן בא אל התיבה".
%break
%page 801
ויש להבין, איך שייך לומר לגבי מלאך המשחית, שאם נח נכנס 
בהתיבה, אז המלאך כבר לא רואה אותו, שהוא נמצא בהתיבה. איך 
אפשר להבין זאת, אם הקב"ה היה מייעץ לנח, שיכנס להתיבה, בכדי 
שלא יראה אותו המחבל המשחית,
%break
בטח כשהיה רואה את התיבה, מה הוא היה חושב, שזהו תיבה ריקה 
מבלי אנשים. הלא אפילו אם היה המחבל המשחית גשמי, היה בטח 
רוצה לראות מה שיש בתיבה, ובפרט מלאך, לא רואה מה שיש 
בתיבה. היתכן.
%break
אלא בבחינת עבודה יש לפרש כנ"ל, "שהמחבל המשחית", הוא רואה 
באלו אנשים שהולכים בתוך הדעת. עמהם הוא יכול להתוכח בטענות 
של מי ומה כנ"ל. מה שאין כן שה' אמר, שהוא יכנס בבחינת בינה, 
הנקראת "עלמא דאתכסיא", שפירושה,
%break
שהוא מכוסה בפני חיצונים. כלומר, לאלו אנשים שהולכים עם שכל 
החיצון, המחבל יכול לראות, משום שיש להם שפה משותפת. היינו, 
בבחינת חיצוניות.
%break
מה שאין כן אלו שהולכים למעלה מהדעת, הנקרא שעושים הכל 
מטעם אמונת ה', וע"י אמונת צדיקים, שהם נותנים ההדרכה, איך 
ללכת ולהגיע לדביקות בה', ולזכות לשכל הפנימי,
%break
הנקרא שכל התורה. במקום הזה נבחן, שאין להמלאך המשחית שום 
אמצעים לראות, היות שהראיה שלו היא בכלים דקבלה.
%break
לכן אמרו חז"ל, "כיון שניתן רשות למשחית, שוב אינו מבחין בין טוב 
לרע". ופירשנו, שהכוונה היא, בזמן שניתן רשות למשחית, אפילו אלו 
אנשים שעוסקים בקבלה בעל מנת להשפיע, שהם נקראים טובים, 
מכל מקום היות שעוסקים בקבלה,
%break
יכול להיות קטרוג ע"י. לכן גם הם נכנסים בבחינת בינה, שהיא כלים 
דהשפעה, שבהם אין שום אחיזה להס"א, שזה נקרא, "שאין המלאך 
המשחית יכול לראות מי שנמצא בהתיבה". כי כל אחיזה שלו הוא רק 
בכלים דקבלה. שם הוא יכול להשטין ולקטרג.
%break
אבל מי שנכנס בהתיבה, היינו שהיא בחינת בינה, כלי דהשפעה, אין 
הס"א רואה אותם. היינו, שאין להם שפה משותפת, שתהיה מציאות 
להבין מה שהס"א טוען נגד העבודה, כשהאדם הולך בדרך השפעה, 
שזה נבחן למעלה מהדעת, שהוא בחינת אמונה,
%break
שעד בחינת אמונה יש יכולת להס"א להתווכח עם האדם. אבל, ברגע 
שהאדם נכנס לתיבת האמונה, למעלה מהדעת, הס"א נשארה עומדת 
על יד שער האמונה ואינה יכולת ללכת הלאה.
%break
וכמו שכתוב בתע"ס (חלק י"ד, דף תקל"א, ד"ה אמנם) וזה לשונו, 
"אלא בינה זו, עדיין אינה נחשבת למחסרת ראש (היינו שלימות) 
מטעם, דבינה אינם סובלים משום כח של צמצום".
%break
שפירושו, היות שבינה נקראת בחינת חפץ חסד, שהוא כלי דהשפעה, 
שאינה צריכה בשביל עצמה שום דבר, וכל דבר שהיא יכולה לעשות 
למעלה מהדעת, היא מרגישה בעצמה שיש לה משהו לתת. כלומר, 
שענין צמצום נקרא חסרון.
%break
והחסרון בא תמיד על ידי שהאדם רוצה לקבל משהו. ואם הוא צריך 
לקבל, ואם יש הפרעות מצד מי שהוא, היינו שהנותן אומר, כן אני 
מסכים לתת לך, אולם רק לפי התנאים שאני רוצה, ואם אתה תסכים 
לתנאים האלו, אתה תקבל, אחרת לא. כאן יש מקום להפרעות.
%break
כלומר, אם אין המקבל מוכשר לקיים התנאים מה שהנותן דורש, 
נמצא, אז המקבל בבחינת חסרון. זאת אומרת, התנאים שהנותן 
רוצה, זה נקרא הגבלות וצמצומים, שלא תמיד המקבל מוכן לקיים את 
התנאים האלו.
%break
מה שאין כן אם הוא לא רוצה לקבל שום דבר מהנותן, מה איכפת לו 
מזה שהנותן לא רוצה לתת, רק לפי ההגבלות, הלא אין לו שום עסק 
עם הנתינות של הנותן. זה מכונה בחינת בינה, כלי דהשפעה, היא 
רוצה לתת ולא לקבל כלום.
%break
אולם כאן יש עמקות גדולה, בזה שהבינה רוצה לתת ולא לקבל כלום. 
כי גם כאן יש תנאי מצד התחתון, הנותן. כלומר, זה שהתחתון רוצה 
להשפיע, התחתון אומר, שרק לפי התנאי שאני אציג לפניך,
%break
אני מוכן להשפיע לך, אחרת אינני מסוגל לתת לך משהו. ומה התנאי, 
אני רוצה לראות, אם באמת אתה חשוב.
%page 802
ולא סתם חשוב, אלא בכדי שאני אהיה מסוגל לתת לך את הכל, ולא 
להשאיר בשבילי שום דבר, אלא לקיים "בכל לבבך ובכל נפשך", זה 
אני יכול לתת לך רק בתנאי,
%break
שאני ארגיש את הגדלות והחשיבות שלך, אז אני מוכן להכל. אחרת 
אין בידי לתת לך, מה שאתה דורש ממני.
%break
נמצא, בזמן שאין אדם מרגיש את גדלות ה', אין הגוף יכול להתבטל 
אליו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך. אולם, לאמיתו של דבר, זה 
שהתחתון מציג תנאי, שאומר שאני מסכים לעבוד בשבילך רק בתנאי 
שאני אראה את החשיבות והגדלות שלך,
%break
נמצא, שכבר הוא רוצה לקבל מהבורא, היינו גדלות ה', אחרת אין הוא 
רוצה לעבוד בכל לבבך, כבר האדם מוגבל ומונח תחת שליטת 
ההסתר, ואין הוא בן חורין, לומר, שאין הוא רוצה שום דבר, אלא הוא 
רוצה רק להשפיע, זה אינו נכון,
%break
שהרי כן רוצה משהו, מטרם שיקיים "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", 
היינו שרוצה לקבל מקודם גדלות ה', ואח"כ האדם אומר, שהוא 
יתבטל לה'. ובטח שבחינה זו לא נקראת בחינת בינה כי חפץ חסד, 
ואינה רוצה שום דבר, כי כן היא רוצה.
%break
ובהאמור יוצא, שבחינת בינה, שתכונתה כי חפץ חסד הוא, שלא 
צריכה שום דבר לקבל, לכן היא בן חורין, כי רק מי שצריך לקבל 
משהו, הוא כבר מוגבל, ותולה בדעת אחרים. אלא מי שהוא הולך 
בעינים עצומות, ולא צריך לא גדלות ולא שום דבר, אז נקרא חירות.
%break
אבל צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד 
שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, 
ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול 
להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.
%break
אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה 
שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' 
יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות,
%break
ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, 
אף על פי שהגוף מתנגד לזה.
%break
כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך 
להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא 
יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח 
את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו.
%break
לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר 
אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה'. מה שאין כן הוא יותר גרוע 
מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם. 
לכן הוא מתבייש כלפי עצמו,
%break
איך שהוא נמצא בשפלות כל כך. ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, 
שיוציא אותו משליטת היצר הרע, ולא משום שהוא יותר חשוב משאר 
אנשים, לכן הוא מבקש, שיתן לו עזרה, אלא,
%break
שהוא יותר גרוע משאר אנשים, מטעם שהרצון לקבל שלו יותר 
מפותח, במרץ יותר גדול הוא עובד אצלו.
%break
אולם אינו מבקש, שיתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז תהיה לו 
היכולת לצאת משליטת הרע. הגם שזה אמת, אבל הוא לא רוצה 
להגיד להבורא, שהוא רוצה להציג להבורא תנאים, שרק אז הוא 
יתבטל לה', כנ"ל.
%break
אלא הוא מסכים להישאר במיעוט שכל ובמיעוט הרגשה, לא יותר 
מכפי שיש לו עכשיו. אלא, היות שאין לו כח התגברות, לכן הוא מבקש 
מה', שיתן לו כח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה.
%break
כי כל מה שהאדם נותן להקב"ה עצות, נראה כאילו שהוא מציג תנאים 
לה', כאדם בעל עמדה, וכאדם בעל שכל. וזה הוא חוצפה להאדם, 
שיציג תנאים לה', ולומר, אם תיתן לי למשל טעם בעבודה, אני יכול 
לעבוד בשבילך, אחרת אני לא מסוגל.
%break
אלא האדם צריך לומר, אני רוצה להתבטל ולהיכנע ללא תנאים. אלא 
תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' 
"בכל לבבך".
%break
%page 803
מה שאין כן אם האדם מציג תנאים, זה לא מראה על שפלותו של 
האדם, אלא להיפך, זה מראה שהאדם מחזיק עצמו לישות ולבעל 
גאוה. וזהו כמי שאומר, שאר אנשים אין להם שכל, הם יכולים לעבוד 
בשבילך, אבל אני לא כמו שאר אנשים,
%break
אני מבין יותר מה זה יהדות, מה זה עבודת ה'. לכן הוא אומר 
להבורא, שהבורא צריך להתחשב עמו, כמו שהאדם מבין, ולא כמו 
שהבורא מבין.
%break
ובהאמור נבין את ענין ג' קוים מה שהזה"ק מביא ג' בחינות.
%break
א. מים מתוקים, והלעומת דקדושה הוא מים מרורים. כידוע, שימין 
נקרא שלימות, כמו שכתוב במאמר של אאמו"ר משנת תש"ג, שהאדם 
צריך להאמין למעלה מהדעת שהוא שלם. והלעומת דשלם הוא, שבא 
הס"א ומראה לו כל החסרונות,
%break
איך שהוא לא הולך בדרך ה', ומפיל את האדם למצב של עצבות, עד 
כדי כך, שהאדם רוצה אז לברוח מהמערכה, ורוצה אז רק להרוג את 
הזמן, ואז הוא רואה הכל שחור.
%break
ב. קו שמאל. הוא בזמן שהאדם רוצה לעשות חשבון הנפש בתוך 
הדעת, לראות איך הוא באמת לפי ראות עיניו, אם הוא שלם או בעל 
חסרון. והיות שהוא הכין עצמו לבירור הזה, וזה שעבר לקו שמאל, 
הוא משום שהוא רוצה עכשיו להתפלל לה',
%break
שיעזור לו, שיאהב את ה' בלב ונפש, זה נקרא "מים צלולים", מטעם 
שאין כאן שום פסולת ועירוב, אלא הוא רוצה לראות מקום, שיוכל 
להתפלל לה'. מה שאין כן הלעומת דקדושה בא בטענות, ונותן להבין, 
שהוא בסדר גמור,
%break
אין לו על מה להתפלל. זה נקרא "מים עכורים", כי צלול נקרא, שאין 
שם שום תערובות, כלומר שהוא רואה את האמת, איך שהוא רואה 
לפי דעתו ולפי שכלו, והוא רואה, שהוא לא בסדר, ויש לו כח ורצון 
להתפלל לה', שיעזור לו,
%break
שיזכה לאהוב את ה' "בכל לבבך". אז בא הלעומת דקדושה, ומערב 
שם שקר, ואומר לו, שהוא כן בסדר, ואין לו על מה להתפלל. נמצא, 
שזה הוא מים עכורים, שמעורבת שם בחינת שקר, במה שהם 
אומרים, שהם בסדר ואין להם על מה להתפלל.
%break
וכן יש לפרש מה שאומר הזה"ק "יש מים שלום, ויש מי מריבה, שהוא 
סוד הקדושה, והלעומת של קו האמצעי". כי כלל הוא, שקו האמצעי 
הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת 
שלימות, מבחינת למעלה מהדעת,
%break
וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא 
להיפך מלא חסרונות.
%break
לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים. כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה 
מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה 
לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל 
מחייב אותו לעשות,
%break
אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה 
שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו.
%break
מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר 
שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות 
שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך 
לשניהם. ומדוע נקרא זה שלום.
%break
יש לפרש, שבזמן שיש לו ב' קוים ביחד, שאז צריך להרים את קו ימין 
על קו שמאל. כמו שכתוב בזה"ק, שפירושו, שהקו של שלימות הנבנה 
על הלמעלה מהדעת, על הקו שמאל, שע"י זה קונים בחינת רצון 
לאהבת ה', שזהו הסגולה של למעלה מהדעת.
%break
כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שאמר, זה שהבורא רוצה שנעבוד אותו 
למעלה מהדעת, הבורא בחר זה הדרך, היות שהוא הדרך היותר 
מוצלח, שהנבראים יזכו לבחינת דביקות, ואז זוכים לבחינת שלום. 
כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה',
%break
כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". נמצא, 
שההתכללות של ב' קוים נקראת שלום. וזהו קו האמצעי בקדושה.
%break
%page 804
מה שאין כן בהלעומת דקדושה, נקרא "מי מריבה", "כי המשיכו 
עליהם את מי שלא היו צריכים להמשיך, הנקרא מי מריבה, ונטמאו 
בו". פירוש, שהלעומת דקדושה הגביהו את הקו שמאל על הקו ימין, 
כלומר, שאמרו ממש להיפך מהקדושה.
%break
הדרך של הקדושה, זה שצריכים התוך הדעת, שהוא מתנגד למה 
שהלמעלה מדעת אומר, זהו שצריכים להשתמש ולעסוק עם הקו 
שמאל, אינו הטעם שהם רוצים ללכת בקו שמאל ולשמוע בקולו, אלא 
להיפך, הם צריכים להשתמש ולעסוק עם הדעת,
%break
בכדי שיהיה להם מקום ללכת למעלה מהדעת. ומה עשו הלעומת 
דקדושה, שהם המשיכו קו שמאל, שישלוט על הקו ימין, כלומר ללכת 
בתוך הדעת.
%break
וזה ממש טומאה, שטומאה בעבודה נקרא טמטום הלב. כלומר, 
שהרצון לקבל סותם את הלב, שלא יכול לכנס הקדושה לתוך הלב, 
מטעם שינוי צורה.
%break
וממילא נעשה ריב עם ה', מדוע שה' לא נותן להם טוב ועונג, שזהו 
ההיפך מהשלום. לכן צריכים להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה 
מהדעת.
%break
%page 805
%H מהו,שבריאת העולם היה בנדבה
%break
הראשונים תירצו על ענין בריאת העולם, לא היה מטעם חסרון חס 
ושלום, שאין לומר על הבורא, שהוא בעל חסרון חס ושלום, אלא 
שבריאת העולם היה בנדבה. זאת אומרת,
%break
מה שמובא (במדרש רבה בראשית), "שהקב"ה אמר להמלאכים, 
בשעה שרצה לברוא את אדם הראשון, ואמרו, מה אנוש כי תזכרנו".
%break
והקב"ה השיב להם, "למה הדבר דומה, למלך שיש לו מגדול מלא כל 
טוב, ואין לו אורחים". זהו חס ושלום לא חסרון, אלא שזהו רק שרוצה 
לתת נדבה, שהנבראים יהנו. מה שאין כן חסרון נקרא, מה שהאדם 
צריך לקבל, ואם אין לו היכולת לקבל,
%break
זה נבחן לחסרון. מה שאין כן להשפיע זה לא נקרא חסרון. לכן זה 
שאנו לומדים, שבריאת העולם היה מסיבת, שרצונו להטיב לנבראיו, 
זה היה מטעם נדבה, ולא מטעם חסרון.
%break
אבל מי, שמקבל איזה דבר, הוא מוכרח להיות בעל חסרון. כלומר, אם 
המקבל רוצה להנות ממה שהוא מקבל, אז מוטל על המקבל לבחור לו 
לקבל רק דברים שהוא משתוקק להם. אחרת אין לו הנאה מזה, 
שהוא רוצה להנות, והוא בלתי אפשרי,
%break
כך אנו רואים בהטבע שלנו. ויותר מזה הוא, שגודל הנאה מהדבר 
שהוא מקבל, תלוי כפי שיעור ההשתוקקות, כלומר שההשתוקקות 
להדבר, היא קובעת שיעור של הנאה להדבר, אם מעט או הרבה.
%break
ובכדי שרצונו להטיב, זאת אומרת, שהנבראים יהנו מטוב ועונג, לכן 
ברא בהנבראים, רצון וחשק להשתוקק תמיד לקבל הנאה. ואם לא 
יכולים למלאות החסרון לדבר שהוא משתוקק,
%break
הוא סובל יסורים. וגם גודל היסורים, בזה שאינו יכול למלאות את 
חסרונו, תלוי גם כן לפי מידת השתוקקותו להדבר.
%break
ולפעמים מגיע היסורים, עד שהאדם אומר, "טוב לי מותי מחיי", אם 
אין אני יכול למלאות את מה שחסר לי. וזהו מסיבת היסורים, שהוא 
סובל מהחסרון שיש לו. ומובן מאליו, כשהוא מקבל המילוי על 
החסרון, שאמר עליהם,
%break
"טוב לי מותי מחיי", איזה הנאה האדם מרגיש, בעת קבלת המילוי. 
ובאמת כשמדברים מעבודה, האדם צריך להגיע לחסרון, בזה שאין לו 
דביקות בה', עד שאומר,
%break
אם אין אני יכול להגיע לדביקות ה', חסרון זה גורם לו להביאו יסורים 
כל כך גדולים, עד שיאמר, "טוב לי מותי מחיי".
%break
וזה נקרא רצון אמיתי, כלומר, החסרון הזה ראוי למילוי. וסדר העבודה 
הוא, שכל פעם יתעורר באדם השתוקקות לדביקות ה'. והאדם, 
כשהולך על המסילה להגיע לדביקות ה',
%break
הוא בודק עצמו תמיד, האם כבר זכה להתקרבות ה'. כלומר, זה 
שאומר, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", האם באמת אוהב את ה', 
או שגם אוהב את עצמו גם כן.
%break
וזהו כמו שאמרו חז"ל (סוכה מ"ה) "כל המשתתף שם שמים ודבר 
אחר, נעקר מן העולם". שפירושו הוא, שמתפלל לה', שיעזור לו, 
שיהא בידו לעשות הכל לשם שמים, כלומר, שכל כוונתו הוא רק 
להשפיע.
%break
אולם הוא משתתף גם קצת לצורך עצמו, שהוא דבר אחר מ"לשם 
שמים". כי "לשם שמים" הוא להשפיע, והוא בעת התפלה, שה' יעזור 
לו, גם רוצה לצורך המקבל לעצמו, שזהו דבר אחר מרצון להשפיע, 
שהוא ממש ההפכי.
%break
"לכן נעקר מן העולם", שפירושו, זה שברא ה' את העולם, בכדי 
להטיב לנבראיו, מהעולם הזה הוא נעקר, מסיבת חסרון של השתוות 
הצורה. לכן כל פעם הוא עושה בקורת על עצמו, לראות, אם הוא 
הולך על דרך הנכונה.
%page 806
ואם הוא רואה, שהוא לא בסדר, זה גורם לו יסורים. אבל היסורים 
צריכים להיות בשיעור גדול. כלומר, שיסורים זהו תוצאה מהצורך. 
כלומר, שאין הכוונה, שצריך להיות לו יסורים,
%break
אלא שצריך להיות לו צורך. והצורך גורם יסורים. כלומר, שהיסורים 
מה שהוא סובל, זה מעיד לו כמה שיעור הצורך שלו.
%break
ובהאמור יוצא, זה שהנבראים נבראו ברצון לקבל, היה מן ההכרח, כי 
בלי רצון והשתוקקות לקבל תענוג, לא היה לנו מושג של תענוג. אם כן 
לפי זה, מדוע אין אנו מקבלים תענוג,
%break
בזמן שכבר יש לנו רצון וחשק להתענוג, אלא אנו מוכרחים לתת 
יגיעה, אחרת לא נותנים לנו תענוגים, הן בגשמיות והן ברוחניות.
%break
והתשובה, היא גם כן על הכוונה הנ"ל, דלהטיב לנבראיו, כמו שכתוב 
(בספר עץ חיים) בתחילתו, "שהצמצום היה בכדי להוציא לאור 
שלימות פעולותיו". ומבואר שם (בתע"ס חלק א'), שפירושו הוא, 
"היות שיש ענין, שכל ענף רוצה להדמות לשורש,
%break
לכן הנבראים, בזמן שיקבלו את הטוב ועונג מהבורא, יהיה בהם ענין 
בושה. לכן נעשה תיקון לטובת הנבראים, שאם יקבלו בעמ"נ להשפיע, 
אז לא יהיה שום בושה בעת קבלת התענוגים".
%break
ובהאמור יש להבין, אם אומרים שרצונו של הבורא להטיב לנבראיו 
הוא בבחינת נדבה כנ"ל, אם כן מאין יש לנו רשעים. שמכאן משמע, 
שמי שאינו רוצה לקבל את הטוב והעונג,
%break
נקרא רשע. ומדוע אם הוא לא רוצה לקבל טוב, הוא נקרא רשע. ומי 
שכן מקבל טוב ועונג, נקרא צדיק.
%break
כי ענין שמירת תורה ומצות, הוא כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצר הרע 
בראתי תורה תבלין", שע"י תו"מ יתוקן הרע. ומה הוא הרע, זה שלא 
יכולים לקבל טוב ועונג, מסיבת שינוי, שזה גורם לנו בחינת בושה. 
ומטעם בושה לא יכולים לתת לנו,
%break
כי מסיבת הבושה לא יהיה שלימות בטוב ועונג. לכן לא נותנים לנו את 
הטוב ועונג. לכן אומרים להם, לא די שלא נותנים להם טוב ועונג, אלא 
שמוסיפים להם שם, שנקראים רשעים. אם כן יש להבין, מדוע הם 
נקראים בשם רשעים. אם אין הם יכולים לקבל טוב ועונג.
%break
ובהאמור נבין, היות שהבורא ברא את העולם בנדבה, זה דומה 
לעשיר, שיש לו כל טוב ולא חסר לו שום דבר. ועלה ברצונו לתת 
צדקה לעניים. והיות שהוא רוצה, שבזמן שהעני יקבל את הנדבה, 
שירגיש עצמו בהתרוממות הרוח,
%break
ולא ירגיש שום אי נעימות בעת קבלת הנדבה, אז העשיר אמר, אני 
נותן נדבה גדולה או קטנה, רק על תנאי אחד. כלומר, שנדבה, גדולה 
או קטנה אינו תלוי בהנותן, אמר, אלא בהמקבל. היות שמצד הנותן, 
הוא יכול לתת הרבה יותר מכפי השגת המקבל.
%break
זאת אומרת, שאין המקבל מסוגל לדעת, עד כמה שהנותן יכול לתת 
לו טוב ועונג, מסיבת, שאין המקבל יודע מהו הרכוש של הנותן. אלא 
עד כמה שהמקבל ישתדל עצמו לדרוש טוב ועונג,
%break
לפי ערכו וידיעתו שהוא מבין שהנותן יכול לתת לו. ובאמת מה יש 
להנותן, שיכול לתת לו, גם זה הוא למעלה מהשכל של אדם, שאין 
ביכולתו להעריך שום דבר שהוא למעלה משכלו.
%break
ועל כן הכל הוא צריך להאמין, שיש יותר דברים יקרים וחשובים, ממה 
שהמקבל יכול לצייר לעצמו. כי כל השגותיו של התחתון בנויים על 
שכל גשמי וחיצוני. מה שאין כן הרוחניות בנוי על שכל פנימי. וכמו 
שכתוב בהקדמות,
%break
"שכל עולם תחתון לגבי עולם עליון הוא כמו גרגיר חרדל נגד עולם 
מלא". לכן כל הנתינות של העליון, שאומרים נתינה גדולה וקטנה, אינו 
תלוי בהעליון, אלא בהכשרת התחתון,
%break
מה שהוא מסוגל לתת התנאים של הנותן, שרק כמה שהתחתון 
משתדל לתת התנאים, בשיעור זה התחתון מקבל. כלומר, אם 
התחתון יכול לתת הכוונה על נתינות גדולות, הוא מקבל נתינות 
גדולות.
%break
ומה הם התנאים, שהנותן רוצה לתת דוקא, שהתחתון ימלא אותם. 
הלא הבורא ברא את העולם בנדבה. כלומר, שאין הוא חס ושלום בעל 
חסרון.
%page 807
אם כן למה הוא צריך שהתחתון ימלא רצונו, כאילו זה נראה, שהנותן 
לא רוצה לתת לו, אם הוא לא מקבל איזה תמורה מיד המקבל.
%break
התשובה הוא, זה שהבורא התנה תנאים בעת הנתינה, שהמקבל לא 
יקבל את הנדבה מצד השתוקקות של המקבל, אף על פי 
שההשתוקקות להנתינה, מה שהנותן רוצה לתת, הוא בשיעור גדול 
מאוד, מכל מקום רוצה הנותן,
%break
שמסיבה זו הוא צריך לוותר מלקבל, רק שיקבל את הנדבה מצד שיש 
הנאה להנותן, שהוא המשפיע להמקבל, שזה נקרא בחז"ל "כל 
מעשיך יהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו".
%break
אולם צריכים לדעת התנאי הזה, מה שהקב"ה רוצה, שכולם יעבדו רק 
בשבילו ולא לתועלת עצמו, אינו חס ושלום לתועלת הבורא, שהוא חס 
ושלום נצרך לזה, אלא זה שהנבראים עובדים בשביל תועלת ה', זהו 
בשביל תועלת הנבראים. כלומר,
%break
שהנבראים, בעת קבלת הנדבה מהנותן, שלא ירגישו אי נעימות. לכן 
הציג הנותן התנאי הזה, שצריכים לעשות הכל לשם שמים ולא 
לתועלת עצמו, כנ"ל.
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אלו שלא רוצים לקיים תו"מ, הם 
נקראים רשעים. הלא התו"מ נתנה כדי לזכות בהם את ישראל, כמו 
שאומר רבי חנניא בן עקשיא. נמצא, מי שאינו מקיים תו"מ, הוא לא 
יקבל טוב ועונג. ומדוע הם נקראים רשעים.
%break
אלא זה דומה לרופא גדול, שבא לבית חולים, שמונחים שם חולים 
במחלת הסרטן, שהיא מחלה רחמנא ליצלן, שלא יכולים לצאת ממנה, 
והוא אומר, שיש לו תרופה, שאם יקבלו את התרופה, כולם ישארו 
בחיים. ולא עוד, אלא שכולם יגידו אח"כ,
%break
שעכשיו אנחנו נהנים מהחיים. כלומר, שהם יגידו, שעכשיו אנו רואים, 
שהיה כדאי להיוולד, בכדי לקבל ההנאות האלו. ואח"כ בטח כל אחד 
מכם יגיד בפה מלא, "ברוך שאמר והיה העולם", היות שהם יהיו 
נמצאים בעולם שכולו טוב.
%break
אולם יש קבוצת אנשים, שהם לא נותנים להרופא להכנס לבית חולים. 
ואפילו שהרופא נכנס לאחר כמה הפצרות, ונותן התרופה שלו 
להחולים, הקבוצה הזאת עומדים בתוקף ומפריעים, שלא לקבל בשום 
אופן את התרופה של הרופא.
%break
ומעוררת השאלה, איזה שם יכולים וצריכים לתת להקבוצה הזאת, 
שלא נותנים לרפאות את החולים האלו, מסיבת שהחולים מונחים 
תחת שליטתם. וזהו מטעם, שכל זמן שהם חולים,
%break
אז יש פרנסה להקבוצה הזאת. מה שאין כן אם הם יחלימו ממחלתם, 
אז לא יהיה להקבוצה הזאת פרנסה. ובטח שהם נקראים בשם 
רשעים.
%break
וכל אחד מן הצד מבין, שאם הרופא יכול להענישם, בזה שלא נותנים 
לרפאות את החולים, בודאי הרופא צריך לעשות את זה. ובודאי לא 
יעלה על דעתו של מי שהוא לומר, שהרופא ברוגז על הרשעים האלו, 
מסיבת שהם לא שומעים בקולו,
%break
אלא הרופא מעניש אותם לטובת החולים. זאת אומרת, הגם שהרופא 
רוצה לרפאות את החולים בנדבה, ולא צריך לשום שכר, כי לא חסר 
להרופא שום דבר, שהחולים יתנו לו משהו,
%break
אלא הוא בא לרפאות את החולים, רק בכדי שהחולים ירגישו עצמם 
בטוב, ויהיו להם היכולת להנות מהחיים, ובודאי מי שרואה את מעשי 
הרופא, בטח לא יגיד על הרופא, שהוא עושה משהו לתועלת עצמו.
%break
לכן כשהרופא אומר, שהקבוצה הזו, שלא נותנים להחולים לתת את 
התרופה, הם רשעים ומגיע להם עונשים, שע"י העונשים שיקבלו, 
היסורים האלו, שהרשעים יקבלו,
%break
יפסיקו אז מלהפריע את החולים, שיקבלו את התרופה. וכולם מבינים, 
שזהו לתועלת החולים ולא לתועלת הרופא.
%break
ובזה יש לפרש, אף על פי שהקב"ה ברא את העולם בנדבה, ואין חס 
ושלום שום חסרון להבורא, שהנבראים יתנו לו משהו להשלימו, כי 
הבורא הוא שלם, ואין בו שום חסרון חס ושלום, מכל מקום, כיון 
שרוצה לתת להנבראים שיהנו מהחיים,
%break
אלא הוא רוצה תנאי, שהוא, שהנבראים יקבלו הכל בשביל שהבורא 
רוצה שיקבלו טוב ועונג. שע"י זה יהיה הטוב ועונג בלי שום בושה, 
שזה נקרא "שלימות פעולותיו".
%break
%page 808
וזהו התרופה, שהרופא רוצה לתת להחולים, שהם קרובים למיתה, 
המכונה "רשעים בחייהם נקראים מתים". וע"י התרופה, הנקרא רצון 
להשפיע, הם יגיעו לדביקות, שיהיו דבוקים בחיי החיים. נמצא לפי זה, 
אלו אנשים שלא רוצים שהחולים יקבלו,
%break
היינו שלא נותנים להם לעסוק בתורה ומצות, שע"י זה יכולים לזכות 
את התרופה, הנקראת רצון להשפיע, שבכלים האלו הבורא יכול לתת 
את הטוב ועונג, היות שבכלים האלו,
%break
שיקבל את הטוב ועונג, לא יפסידו את הדביקות, הנקרא השתוות 
הצורה, שענין הדביקות נקרא, שהם יוצאים מבחינת רשעים הנקראים 
מתים, וזוכים לחיים.
%break
נמצא לפי זה, מהו הפירוש שהקבוצה הזאת לא רוצים, ומפריעים 
מלקבל התרופה. עם מה הם מפריעים, בזה שלא נותנים להם לקיים 
תו"מ, שע"י זה מקבלים התרופה, שהוא בעל מנת להשפיע. וממילא 
מובן, מדוע הם נקראים רשעים,
%break
בזה שמפריעים שלא לקבל את התרופה. זאת אומרת, התרופה שע"י 
זה יזכו לחיים, נקרא רצון להשפיע. והכוחות שמפריעים ולא נתן להם 
לקבל את התרופה, נקרא תורה ומצות, כמו שאמרו חז"ל, "בראתי 
יצר הרע בראתי תורה תבלין".
%break
לכן מגיעים לאלו המפריעים, שהם בחינת רשעים, עונשים, שע"י 
היסורים שהם יקבלו, יפסיקו מלהפריע לקבל את התרופה. נמצא לפי 
זה, את הכל מה שהבורא עושה, היינו העונשים, הם הכל לטובת 
הנבראים.
%break
%page 809
%H מהו למעלה מהדעת,בעבודה
%break
הנה כתוב בתפלת מוסף דראש השנה "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו 
ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלקים". ויש להבין, 
שכתוב "מלך ישראל", ולאומות העולם אינו מלך, הלא הוא מלך 
העולם.
%break
והענין שאנו צריכים לדעת, כי כל מה שאנו מדברים מה', אין אנו 
מדברים מה' לגבי עצמו, כי על זה אמרו "לית מחשבה תפיסה ביה 
כלל וכלל". אלא כל התוארים,
%break
שאנו אומרים על ה', הוא מה שהנבראים השיגו אותו לפי השמות 
האלו, כמו שכתוב "ממעשיך הכרנוך".
%break
לכן, הגם שהבורא הוא מלך העולם, כלומר שאפילו אין הנבראים 
רוצים להכיר במלכותו, אין הוא צריך שהם יסכימו, שהוא יהיה מלך 
עליהם. אלא הוא מושל בלי שאלת פיהם. ועושה, מה שהוא רוצה. 
ואין לאף אחד שום דעה בעולם,
%break
אלא הוא עושה מה שהוא רוצה. ואין הוא צריך להסכמת הנבראים, 
כמו שכתוב "אני מאמין באמונה שלמה, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה 
לכל המעשים".
%break
מכל מקום אין לשאול, אם כן, אם הוא מלך עלינו בלי שאלת פינו, אם 
כן למה אנו צריכים לקבל עלינו את עול מלכותו, הלא בין כך ובין כך 
הוא מושל עלינו. והתשובה היא כנ"ל,
%break
היינו שאנחנו צריכים לדעת את זה, שהוא מושל עלינו. ומטרם 
שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת אמונה למעלה 
מהדעת. כלומר, שהדעת לא יכול להבין את זה.
%break
כלומר, כי בתוך הדעת אין אדם רואה, שהנהגתו יתברך היא בבחינת 
טוב ומטיב. אלא כל אדם מרגיש חסרון בבחינת הנאה, שהוא נהנה 
בהחיים שלו. וכל אחד מבין, שאם באמת היה רואה,
%break
כי מה שהוא מתפלל ומבקש מה', הוא מקבל תיכף את מבוקשו, זה 
נקרא "בתוך הדעת". כלומר, שאין הוא צריך להאמין, שה' שומע 
תפלה, הלא הוא רואה בעיניו, שה' עזר לו.
%break
מה שאין כן כשהוא מתפלל לה' כמה פעמים, ונדמה בעיניו, כי ה' אינו 
פונה לתפלתו, והוכחה לזה, כי לא קבל שום דבר על מה שהוא 
התפלל, אז האדם צריך להתחזק ולומר, שהוא מאמין, כמו שכתוב "כי 
אתה שומע תפלת כל פה".
%break
והיות שזהו נגד הדעת, כי ההגיון מראה לו, כי חס ושלום אין ה' פונה 
אליו. וכשהוא מתגבר ואומר, מה שהשכל ודעת מחייב אותו להבין, 
הוא אומר "אני לא מסתכל, אלא אני מאמין באמונת חכמים, שאמרו 
לנו, כי ה' כן שומע תפלת כל פה", זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".
%break
ועל ידי קבלת עול מלכות שמים באופן זה, זוכים אח"כ לבחינת 
"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", ולידי השתוות הצורה, הנקרא 
"כלים דהשפעה", שבכלים האלו הבורא משפיע את הטוב ועונג, מה 
שהיה ברצונו לתת.
%break
ובהאמור אנו מבינים, את מה שאנו צריכים להשיג, על ידי זה שאנחנו 
ממליכים עלינו את ה'. כי מזה אנו מקבלים כלים, שנוכל להנות 
מהבורא. לכן מה שהבורא עושה,
%break
בזמן שאין לנו קשר עמו, הוא לא נותן לנו כלום, כלומר שאין אנו 
יכולים להנות מדבר שאינו נמצא בנו. זאת אומרת, שאין אנו יכולים 
להנות מהבורא.
%break
רק משיעור שהאדם מאמין בהבורא, אז שייך לומר, שהוא מקבל 
מהבורא. אולם מי שחס ושלום אינו מאמין בהבורא, איך הוא יכול 
לקבל ממנו. אלא כפי שיעור האמונה בו יתברך, בשיעור הזה האדם 
יכול לקבל ממנו, מה שהוא רוצה לתת להנבראים.
%break
%page 810
אולם בכדי להגיע לדרגת קבלת עול מלכות שמים, זוהי עבודה גדולה:
א. שהאדם צריך לדעת, אם אין לו אמונה בה', איך הוא יכול לבקש 
משהו מה'.
%break
ב. מה יתן לו בזה שיהיה לו יראת שמים. כלומר לתועלת מי הוא צריך 
לקבל על עצמו מלכות שמים. היינו האם זה לתועלת עצמו או לתועלת 
הבורא. ואם נגיד שזהו לתועלת הבורא, נשאלת השאלה, מה יתן זה 
להבורא, אם אנחנו נאמין בו,
%break
שהוא מלך. מה זה מוסיף עליו. במלך בשר ודם, אנו מבינים, שהוא 
צריך לכבוד. מה שאין כן הבורא. האם הוא צריך שהנבראים יכבדו 
אותו, והוא נצרך לנבראיו חס ושלום.
%break
וזה כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קפ"ה, ובהסולם אות קצ"א) 
"אלא יראה דאיהי עקרא, דהיינו שיירא מהשם יתברך, משום שהוא 
גדול ומושל בכל. הוא גדול, משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים 
כל העולמות.
%break
וגדלותו מתראה על מעשיו. והוא מושל בכל, משום שכל העולמות 
שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם 
מוסיפים משהו על מהותו יתברך". זאת אומרת, שכל הנבראים אין 
מוסיפים לו שום דבר עליו.
%break
אם כן בגלל מה אנו צריכים לעבוד הכל לשם שמים, כמו שכתוב "כל 
מעשיך יהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו". הלא הבורא לא מקבל 
מזה שאנו עובדים בשבילו כלום, כנ"ל, היות שהוא אינו בעל חסרון. 
אם כן לשם מה אנו צריכים לעבוד בעל מנת להשפיע.
%break
אלא שזהו רק לטובת הנבראים, שעל ידי זה הם ינצלו מבחינת שינוי 
צורה מהבורא, אלא שיזכו לבחינת השתוות הצורה, שזה מכונה "מה 
הוא רחום אף אתה רחום". ולא שהוא צריך שיעבדו בשבילו חס 
ושלום, כאילו הוא נצרך לכבוד הנבראים,
%break
אלא זה שיעבדו לתועלת הבורא, הנקרא "אך ורק לשם שמים", מזה 
יצמח תועלת להנבראים, שהם יהנו. וזה נקרא, שהצמצום וההסתר 
היה בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו.
%break
כלומר שהנבראים יוכלו להנות ולא ירגישו שום בושה, שזהו ענין של 
השתוות הצורה ודביקות בה'.
%break
ובזה נבין מה ששאלנו, שכתוב "מלך ישראל". וכי לאומות העולם אינו 
מלך חס ושלום. והתשובה היא, כי בדרך העבודה כל אדם הוא עולם 
מלא, כמו שכתוב בזהר הקדוש. לכן האדם כלול מן אומות העולם, 
ומבחינת ישראל.
%break
אם כן יהיה הפירוש "מלך ישראל", הוא בזמן שהאדם מקבל על עצמו 
מלכות שמים, הוא נקרא "מלך ישראל".
%break
כלומר "ישראל" נקרא ישר-אל, היינו שהאדם אומר, שהוא מלך שלו. 
כלומר, שאינו אומר, מה שהקב"ה הוא מלך העולם, מצדו, היינו בלי 
שהנבראים מקבלים מלכותו על עצמם מדעתם. אלא "מלך ישראל" 
נקרא, מה שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים מדעתו.
%break
מה שאין כן "אומות העולם" נקרא, שהוא מולך עליהם שלא מדעתם. 
כלומר, שהקב"ה מלך העולם, אף על פי שאין הם יודעים כלל מענין 
אמונה בה', ולא רוצים אפילו לחשוב מענין מלכות שמים.
%break
זה נקרא, שה' הוא מלך על האומות העולם. כלומר שהוא מולך 
עליהם, ועושה מה שהוא רוצה בלי ידיעתם, שהוא העושה ויעשה לכל 
המעשים. לכן בזמן שכתוב "מלך ישראל", הכוונה היא על אלו, שקבלו 
עליהם עול מלכות שמים מדעתם ורצונם. זה נקרא "מלך ישראל".
%break
וזהו כמו שכתוב (אבות ג' כ') "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא 
מדעתו". "מדעתו" פירושו בחינת מלך ישראל. "שלא מדעתו" היינו 
אומות העולם, שהוא מולך עליהם,
%break
אף על פי שהאדם אין לו דעת, אפילו לתת מחשבה על ענין אמונה, 
בחינה זו של האדם נקראת "אומות העולם שישנו באדם".
%break
ובהאמור יהיה הפירוש "כה אמר ה', מלך ישראל", שלאלו אנשים, 
שכבר קבלו עליהם עול מלכותו יתברך, אומר "וגואלו ה' צבאות". 
כלומר, שהם מרגישים, שה' גאל אותם מיד "אומות העולם", 
ששליטתם היא בבחינת "מוחא" ו"ליבא".
%page 811
שפירושו מוחא, זה שהאומות העולם אומרים, שרק מה שהדעת 
מחייב, זה הוא אמת. מה שאין כן להאמין למעלה מהדעת, הם לא 
נותנים רשות לאדם, שילך בדרך הזה.
%break
וכמו כן ליבא פירושו, שהם לא נותנים להאדם לצאת מאהבה עצמית. 
אלא שהם אומרים, מה שהלב רוצה ומרגיש, שזהו לטובת עצמו, את 
המעשים האלה הם נותנים רשות לעשות.
%break
מה שאין כן אם האדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, הם עומדים 
בכל תוקף, ואין כח ביד אדם לצאת משליטתם. אלא ה' בעצמו הוא 
גואל אותו מיד שליטתם.
%break
וזה שכתוב, "מלך ישראל וגואלו". היינו, לאחר שקיבלו עליהם את 
מלכות שמים, שנקרא "מלך ישראל", אז השיגו, שה' הוא "גואלו". 
כלומר, שרק ה' גאל אותם מיד שליטת הרע, והם בעצמם, לא היה כח 
לזה.
%break
ועל דרך הנ"ל יש לפרש מה שכתוב "ה' צבאות". השם הזה מורה לנו, 
כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל, שאמר צבאות הם שני מילים צא - ובא. 
שפירושו צבא הם אנשי מלחמה. זאת אומרת, אלו אנשים שהולכים 
כל יום להלחם עם יצר הרע,
%break
הם נקראים "צבא". לכן לאחר שזכו לבחינת גאולה, היינו לאחר 
שכבשו את היצר הרע, ויצאו משליטת הרע, והסדר העבודה שלהם 
היו בדרך עליות וירידות,
%break
זה נקרא "צבאות". כלומר, פעם יצאו משליטתם, ואח"כ שוב באו 
תחת שליטתם, שהשם של עליות וירידות נקרא "צבאות".
%break
ובשעת עבודה, שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי", חושבים 
אז במצב העבודה, שהם עושים בעצמם את העליות וירידות. כלומר, 
שהם אנשי מלחמה, הנקרא "צבא",
%break
"גיבורי חיל". מה שאין כן אח"כ, בזמן שנגאלו, אז הם השיגו, שה' 
צבאות. כלומר, כל העליות וירידות, שהיו להם, ה' עשה זה.
%break
היינו, אפילו הירידות גם כן בא מה'. שסתם אין האדם מקבל עליות 
וירידות כל כך הרבה פעמים. אלא שה' סיבב אותם את כל אלו 
יציאות. שאפשר לפרש "יציאה" היינו "יציאה מקדושה".
%break
ו"בא" "ביאתם להקדושה". הכל עשה ה'. לכן אחר הגאולה ה' נקרא 
"ה' צבאות". ומי הוא. "מלך ישראל וגואלו", היינו כנ"ל.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "ועלו מושיעים בהר ציון, לשפוט את 
הר עשו". ש"הר" פירושו הרהורים, שהם מחשבות, שמביאים לבחינת 
"ציון", שהוא מלשון "יציאות". "הר ציון" יהיה הפירוש ההרהורים 
והמחשבות,
%break
שמביאים לאדם ירידות. היינו, שמוציא עצמו מחוץ לקדושה. 
ההרהורים האלו, יתגלה אח"כ, שמהם "עלו המושיעים", "לשפוט את 
הר עשו".
%break
הנה "הר עשו" פירושו המחשבות והרהורים, השייכים לעשו הרשע. 
"לשפוט" היינו לכבוש ולהכניע את ההרהורים של עשו הרשע. ויהיה 
הפירוש "ועלו מושיעים",
%break
מי הם שהושיעם לכבוש את הר עשו. זהו "הר ציון". היינו המחשבות, 
שגרמו להם ליציאה מהקדושה. הם בעצמם, היינו הירידות, עזרו 
להכניע את הר עשו.
%break
וזה כמו שכתוב "ממכה עצמה מתקן רטיה". זה שהיו להם ירידות, 
שזה נקרא "מכה", היות שיצא אז מהקדושה ונפל לרשות דס"א. ומזה 
עצמו יצא רק טוב. וכמו כן זה נקרא, כמו שכתוב "מוריד שאול ויעל". 
שמזה שהאדם רואה,
%break
שהוא יותר גרוע מכל הכלל כולו, לכן הוא עושה מה שיכול. ולא נח, 
עד שהוא רואה, שה' מוציאו וגואל אותו משליטת עשו הרשע. וזה 
שכתוב "ועלו מושיעים בהר ציון, לשפוט את הר עשו".
%break
וזה שכתוב "והיתה לה' המלוכה". שמשמע, שדוקא אז והיתה לה' 
המלוכה. היינו בזמן הגאולה, כמו שכתוב "מלך ישראל וגואלו", ומלפני 
זה אין חס ושלום המלוכה לה'. אלא מי מושל בעולם.
%break
ויש לפרש, ידוע שלמלכות ישנם ב' שמות:
א. ציון,
ב. ירושלים.
%break
ובדרך עבודה יש לומר, ש"ציון" נקרא בזמן שעוד אינה מגולה 
בבחינתה עצמה. שזה נקרא, מלכות, שהיא פנימי.
%page 812
כלומר, שעוד לא ניכר להנבראים, שמלכות היא השולטת בעולם, ואין 
שום כח אחר בעולם, אלא ה' הוא המלך. ובחינה זו עדיין נעלמת אצל 
הנבראים. ובחינה זו מלכות נקראת "ציון", כנ"ל, שפירושו הוא, 
היציאות מהקדושה.
%break
והאדם חושב, שהס"א שולטת אז עליו. והוא מטעם, שהוא מרגיש אז, 
שאין לו שום צורך לרוחניות. זאת אומרת, שהאמונה בגדלות ה' היא 
בהסתרה. ולפעמים הוא בא לידי יציאה מהעבודה,
%break
עד כדי כך, שהוא שוכח בכלל, שישנו ענין של עבודת ה'. שזה נקרא 
"שנפל ממצבו", שהיה עובד בהתלהבות, וחשב, שמהיום והלאה כבר 
הוא ישאר בעבודת הקודש בקביעות.
%break
ופתאום הוא רואה, לאחר כמה זמן, שהוא בכלל יצא מהקדושה. 
כלומר, שאין הוא זוכר את נקודת האפס. כלומר, שאין הוא מסוגל 
לזכור את הרגע, שיצא מהקדושה ונפל לעולם הגשמי.
%break
וזהו מטעם, כי בזמן הנפילה האדם נמצא מחוסר הכרה, ואינו זוכר 
שום דבר. כמו בגשמיות, כשהאדם נופל ממקום גבוה, אינו זוכר 
שנפל. רק לאחר ההתאוששות הוא רואה שהוא נמצא בבית חולים, 
כמו כן בסדר העבודה.
%break
וזהו בחינת "ציון". כלומר, בזמן הגאולה, שאז הוא רואה את מלכות 
שמים בגלוי, שהוא משיג, שה' גאל אותו מיד עשו הרשע. אז המלכות 
נקראת "ירושלים", ששליטתה היא בגלוי. אז הזמן לראות, שגם כל 
אלה הירידות היו מהמלך. כלומר,
%break
שכל ההרהורים והמחשבות זרות שהיו להם, לא היה שום כח אחר, 
אלא ה' שלח להם. כלומר, שגם הירידות שלח להם ה', שעל ידם יהיה 
להם הצורך לעזרת ה'.
%break
נמצא, שהר ציון כנ"ל, ש"עלו מושיעים לשפוט את הר עשו", אומרים 
עכשיו, שהר ציון היה גם כן בחינת מלכות, הנקרא "ציון". היינו, 
שכוחה היתה בהעלמה. והיא עזרה לשפוט את "הר עשו".
%break
היינו, שכבשו את בחינת עשו הרשע. כלומר, שנתקנו את בחינת עשו. 
ועכשיו הם משיגים, שאין שום כח אחר בעולם.
%break
וזה שכתוב "והיתה לה' המלוכה". כלומר, שעכשיו הם רואים, שגם אז 
היתה לה' המלוכה. ולאו דוקא עכשיו. אלא היתה גם מלפני זה, כי אין 
עוד מלבדו. ועכשיו, שזכו לבחינת גאולה, הם משיגים, שכך היה 
מלפני כן.
%break
אולם שגם בזמן ההסתר צריכים להאמין, שהכל עושה הקב"ה. וזהו 
בבחינת למעלה מהדעת. מה שאין כן עתה, הם משיגים, שכך הוא. 
אמנם אחר זה צריכים לבוא לבחינת גמר התיקון, שזה נקרא בחינת 
"לעתיד לבוא".
%break
שאז "יהיה ה' למלך על כל הארץ", פירוש, אפילו על אומות העולם, 
שפירושו, שה' יהיה מגולה גם באומות העולם. כמו שכתוב "כי כולם 
ידעו אותי מגדלם ועד קטנם".
%break
וזה נקרא "ה' מלך על כל הארץ". כלומר, שגם לפני גמר התיקון ה' 
הוא המלך על כל הארץ. אלא כנ"ל, שזה נקרא "שלא מדעתו". כלומר, 
שהם לא יודעים את זה, שה' הוא המנהיג של העולם.
%break
כמו שכתוב (בתפלת שחרית, בקריאת שמע דקרבנות) "ומי בכל 
מעשה ידיך בעליונים או בתחתונים, שיאמר לך, מה תעשה ומה 
תפעל". שרק הוא עושה הכל, ואין כח אחר בעולם חוץ ממנו.
%break
אולם זה שייך לעם ישראל, שהם מאמינים בה', אצלם שייך לומר, 
שה' הוא המלך. היינו מדעתם, שגם הם יודעים, שה' מולך עליהם. 
ולא דוקא שה' יודע בעצמו, שהוא המלך.
%break
שזה נקרא "שלא מדעתו", כנ"ל. אלא הם קבלו עליהם עול מלכות 
שמים בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ונחשב אצלם כאילו זה היה 
בתוך הדעת.
%break
וזה נקרא "מדעתם". כלומר, שענין אמונה למעלה מהדעת בעבודה, 
פירושה, שצריכים להאמין, אף על פי שהשכל לא רואה שהוא כך, ויש 
לו כמה הוכחות שאינו כך, כמו שהוא רוצה להאמין, זה נקרא, אמונה 
למעלה מהדעת.
%page 813
היינו, שהוא אומר, שהוא מאמין, כאילו היה רואה זה בתוך הדעת. זה 
נקרא "אמונה למעלה מהדעת" בעבודה.
%break
כלומר, שזוהי עבודה גדולה, שהאדם יקבל על עצמו זה, הוא נגד 
הדעת. זאת אומרת, שאין הגוף מסכים לזה, מכל מקום הוא מקבל על 
עצמו, כאילו זה היה בתוך הדעת. ולאמונה כזאת צריכים עזרה מה'. 
לכן על האמונה בצורה כזו, האדם צריך להתפלל,
%break
שיתן לו כח, שיהיה דומה אליו, כאילו השיג זה בתוך הדעת. כלומר, 
אין להאדם להתפלל לה', שיתן לו להבין הכל בתוך הדעת. אלא 
שיתפלל לה', שיתן לו כח לקבל את האמונה למעלה מהדעת, כאילו 
שזה היה בתוך הדעת.
%break
אולם מקודם זה הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שכך הוא רצון 
הבורא, שנקבל עלינו את אמונת ה' בלמעלה מהדעת. וכאן, בסדר 
הזה, מתחיל עליות וירידות. לפעמים הוא מחוזק בהאמונה. ולפעמים 
הוא נופל ממדרגתו,
%break
ואז הוא צריך להאמין, בזמן שהוא מתפלל לה', שיעזור לו, והוא לא 
רואה, שקבל את העזרה הנחוצה לו. גם אז עליו להאמין באמונה 
למעלה מהדעת, שהכל בא מה'. ויחד עם זה להגיד "אם אין אני לי מי 
לי". ואז הוא בא לבחינת "הר ציון".
%break
ואז באים לבחינת "הר עשו". שכל העבודה היא אז, מטרם שזוכים 
לבחינת גאולה, לצאת משליטתם.
%break
ואז באים לידיעת העבודה, שכתוב "כה אמר ה', מלך ישראל וגואלו, 
ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלקים, והיתה לה' 
המלוכה, והיה ה' למלך על כל הארץ".
%break
כמו שכתוב "וכל בני בשר יקראו בשמך, להפנות אליך כל רשעי ארץ, 
יכירו וידעו כל יושבי תבל". כלומר שאז כולם ידעו, שהקב"ה הוא 
המלך. ולפני זה רק עם ישראל יודעים, שהוא המלך.
%break
%page 814
%H מהו "מי שלא טרח בערב שבת,
%H מה יאכל בשבת" בעבודה
%break
חז"ל (עבודה זרה ג') אמרו שם וזה לשונם "אמרו לפניו, רבונו של 
עולם, תנה לנו מראש ונעשנה, (תנה לנו עכשיו התורה, ונקיימנה). 
אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם,
%break
מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן 
יאכל בשבת", עד כאן לשונו. ויש להבין זה בדרך העבודה:
%break
א. מהי "הטרחא בערב שבת",
ב. מה נקרא "שבת" בבחינת עבודה,
ג. ומדוע צריכים "טרחא", בכדי להשיג בחינת "שבת"
%break
ידוע, ש"שבת" נקראת תכלית מעשה שמים וארץ. כלומר, התכלית 
של בריאת שמים וארץ היתה לצורך "שבת". זאת אומרת, בחינת 
הגילוי של רצונו להטיב לנבראיו, בזמן שזה מתגלה לעיני כל,
%break
אז נקרא שבת. היינו, ש"שבת מכל מלאכתו", היות שיש מלאכה 
גדולה, שיתגלה לעיני כל את הנהגתו יתברך בבחינת טוב ומטיב.
%break
ואז אין כבר מלאכה לעבוד בבחינת יומין דחול. שענין עבודה הוא 
"לעשות מחול קודש". שענין קדושה, הוא בחינת קדש, שמפריש עצמו 
מכל כלי קבלה, ועושה כל מעשיו על הכוונה דלהשפיע.
%break
כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני". שפירושו הוא, כמו שהבורא 
הוא המשפיע, כמו כן הנבראים צריכים להגיע להשתוות הצורה.
%break
בגשמיות אנו רואים, שהאדם עובד רק בשביל פרנסה. ופרנסה 
נקראת מזונות שהגוף ניזון מהם. שפירושו, שהמזונות הוא, שנותן 
להגוף, הן חיי גשמיים, הנקרא אכילה, שתיה, וכדומה. והן מזונות 
רוחניים, הנקראים כבוד, השכלה, שליטה, ממשלה, וכדומה.
%break
בכדי לקנות המזונות הללו, האדם מוכרח לתת יגיעה, אחרת הוא לא 
יקבל את זה. זאת אומרת, שהמזונות שהאדם משתוקק לקבל תמורת 
עבודתו, דומה לסעודה. והיגיעה, היא דומה להכנה להסעודה.
%break
זאת אומרת, מי שלא מוכשר לתת יגיעה, אינו מקבל לא מזונות 
גשמיים ולא מזונות נפשיים. כלומר, שמי שרוצה משהו, שיתנו לו, 
הנותן לא יתן, אם לא יתנו לו את התנאים, מה שהנותן דורש.
%break
לכן בקדושה, שנקרא "בעל מנת להשפיע", והיות שהאדם נברא עם 
רצון לקבל לעצמו, והנותן דורש שיעבוד בשבילו, הנקרא "כל מעשיך 
יהיו לשם שמים". אחרת, אם הנותן יתן להמקבל על הכלים דאהבה 
עצמית,
%break
הכל ילך להס"א, שהיא עושקת השפע מהקדושה. כי קדושה נקרא, 
מה שהוא עושה לתועלת הבורא. ואם הכוונה לעצמו, שזה נקרא 
"שינוי צורה", הוא ההיפך מהקדושה.
%break
אמנם היות שזהו נגד הטבע, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, זה 
נקרא "יגיעה". וזהו ההכנה להסעודה. כלומר, זה שהאדם צריך לכוון 
לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו, בכדי להשיג הכלי הזה,
%break
הנקרא "עמ"נ להשפיע", זוהי עבודה ויגיעה גדולה. וזה הוא הנקרא 
"הכנה לסעודה", ש"הסעודה" נקראת בחינת "שבת".
%break
ובהאמור יוצא, שהעבודה נקרא "זמן של חול". כלומר שצריכים לעבוד 
להוציא את החול שישנו בלבו של אדם, ולהכניס שם קדושה. 
ש"קדושה" נקראת, דביקות בה'. ו"חול" נקרא, פירוד מה'. כי כל 
העבודה היא לתת על הרצון לקבל כוונה בעל מנת להשפיע.
%page 815
שאז האדם מתדבק בה', כנ"ל "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'". ועל 
זה הוא משיג כלים, שהם מוכשרים לקבל את מה שהבורא רוצה 
לתת, את הטוב ועונג הנקרא "סעודה" כנ"ל. וזהו סעודת שבת. וזהו 
"מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת".
%break
ואאמו"ר זצ"ל אמר משל, על ענין עבודה לטובת ה', ולא לעבוד בכדי 
להשיג תועלת עצמו, אלא שיהיה הכל לשם שמים, שאחרת ילך כל 
השפע לקליפות. וזה מובא בספר "פרי חכם" (חלק ב', דף פ"ט),
%break
וזה לשונו "מלך גדול, טוב ומטיב, כי לא נזקק לשום עבודה שיעבדוהו, 
אלא כל שאיפתו היתה להטיב עם בני מדינתו, נתן צו לכל בני המדינה 
כולם, וייחד מקום בהיכלו לכך.
%break
והתנה בפירוש, שאסור לעבוד מחוץ למקום המיועד, והנה שכרם 
אתם במקום פעולתם, שהכין להם סעודות גדולות. ותחל העבודה 
סבורים היו, שהמלך הכין משגיחים על אופן עבודתם, לדעת מי עובדו 
ומי לא עובדו.
%break
אמנם המלך הסתתר, ואין שום השגחה. ולא ידעו מהמצאה הנפלאה, 
אשר נתן מין אבק רע במעדנים ומגדנות. וכנגדו, נתן אבק מרפאה 
בבית של העבודה.
%break
ובזה התבררה ההשגחה מעצמה. כי אוהביו שמרו מצות המלך 
בדקדוק, וגם דייקו לעבוד במקום המיועד לכך דוקא. וממילא שאבו 
לתוך גופם את אבק המרפאה.
%break
וגם כאשר הגיע זמן האכילה, טעמו את המגדנות, מעודם לא השיגו 
טעמים כאלו. ועל כן היו מהללים את המלך.
%break
אבל השפלים, שאינם מבינים כלל בחינת מעלה במלך, שראוי משום 
זה לאהוב אותו, כיוון שראו, שאין השגחה, לא שמרו את מצות המלך 
כראוי, וכשהגיע זמן האכילה, כיון שטעמו את המגדנות, נתמלאו חיכם 
טעם מר, מחמת האבק הנ"ל, ויחרפו ויבזו את המלך".
%break
ובהאמור, שבכדי להרגיש את הטוב והעונג שיש בתו"מ, אי אפשר 
להרגיש מטעם צמצום ודין שנעשה. שאי אפשר להרגיש שום אור 
בכלים דקבלה, שבכלים דקבלה אין שם אלא חושך ומות, מסיבת 
השינוי צורה שיש בין האור והכלי.
%break
לכן, כשרוצים לטעום טעם בתו"מ עם הכלים דקבלה, אין שם שום 
טעם. ובכלים דקבלה יכולים להשיג רק טעם בתענוגים גשמיים, ששם 
כן מגולה טעם של מתיקות, בזמן שהאדם משיג את התענוגים 
הגשמיים.
%break
והטעם הוא, שבכוונה תחילה נעשה כך, בכדי שיהא קיום הבריאה, 
שיהיה ממה להנות, עוד מטרם שהאדם משיג כלים דהשפעה, שהם 
נקראים "כלים דיחוד עם ה'". היינו, שאין האדם נעשה מרוחק מה' 
בזמן קבלת התענוגים.
%break
ובכדי שיהיה להאדם ממה לקבל חיות ותענוג, לכן למדנו, שע"י 
שבירת הכלים מאיר הארה דקיק, שהיא הארה קטנה של קדושה, 
המאירה בתוך הקליפות, שמזה ניזונים כל התענוגים הגשמיים.
%break
לכן בתענוגים גשמיים יכול האדם לקבל תענוג ומצב רוח מרומם. מה 
שאין כן להרגיש תענוג אמיתי, שהוא העיקר המכוון בהרצון דלהטיב 
לנבראיו, שורה שם האבקה של הסתר,
%break
והעלם, וחושך, ומרירות, שאין שם שום טעם בתו"מ. זאת אומרת, 
האבק המר היא בחינת ההעלם וההסתר, שיש שמה מכח תיקון 
הצמצום.
%break
ואבק המרפא הוא נתן היגיעה בתורה ומצות. כלומר, שדוקא בהיגיעה 
בתו"מ מוצאים שם סם המרפא. ולמה דוקא בהיגיעה, ולא סתם 
שעוסקים בתו"מ, לא מספיק לקבל את הסם המרפאה, שירפא האדם 
מהסם המר, שישנו בהסעודה.
%break
ובכדי להבין זה, צריכים מקודם לדעת, מהו סם המרפא את האבק 
המר, שה' נתן בהסעודה. ומהו היגיעה בתו"מ, שעל ידי היגיעה דוקא 
יכולים למצוא מקום, להשיג את הסם המרפאה.
%break
ידוע, עיקר היגיעה היא בזמן שעובדים נגד הדעת. כלומר, שאין 
האדם יודע בשביל מה הוא צריך לעבוד, והוא צריך לעבוד נגד הדעת. 
זהו קשה מאוד. וזה נקרא "יגיעה בתו"מ".
%break
אולם יש להבין, מדוע צריך האדם לעבוד בתו"מ נגד הדעת, שזה 
קשה מאוד, ולא כל אדם מסוגל לזה, ולמה לא יכולים לעבוד בתו"מ 
בתוך הדעת, שיהא דבר השוה לכל נפש.
%break
%page 816
והענין, כי צריכים לדעת, מהו הלמעלה מהדעת, הנקרא "יגיעה", 
שצריכים להתייגע בעסק תו"מ. אלא הענין הוא, היות שהאדם נברא 
ברצון לקבל לעצמו, והיות על הרצון לקבל הזה נעשה תיקון,
%break
בכדי שלא יהיה בחינת שינוי צורה בעת קבלת השפע, אלא שאפילו 
בזמן קבלת השפע יהיה בדביקות, הנקרא "השתוות הצורה", לכן 
נעשה צמצום והסתר.
%break
זאת אומרת, בזמן שהאדם רוצה לקבל את הטוב ועונג בכלים 
דקבלה, אז הוא לא רואה שום אור, אלא רק חושך, הנקרא "חלל פנוי 
מאור". אלא האדם צריך להמציא לעצמו כלים דהשפעה, שהוא בחינת 
"מה הוא רחום אף אתה רחום".
%break
ואיך משיגים הכלים האלו. הוא ע"י היגיעה בתו"מ. כלומר, שעוסקין 
בתורה ומצות, כדי להשיג הכלים דהשפעה. שפירושו, שאין האדם 
רוצה לקבל שום תמורה עבור עבודתו בתו"מ, אלא התמורה והשכר 
שלו יהיה, שיהיה לו כח לעשות הכל לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו.
%break
זאת אומרת, אם האדם מקיים תו"מ על מנת שיקבל תמורה, שישיג 
טוב ועונג לתועלת עצמו, זה נקרא "המקיים תו"מ בתוך הדעת". היינו, 
שעל זה הגוף לא מתנגד. כי בשיעור שהוא מאמין, שיקבל מזה הנאה 
לתועלת עצמו, זה נקרא "בתוך הדעת".
%break
ועל בחינה זו אומר הרמב"ם ז"ל "כשמלמדין את הקטנים, ואת 
הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי 
לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז 
זה מעט מעט" (רמב"ם, הלכות תשובה. דף ס' ע"ב).
%break
רואים אנו מדברי הרמב"ם, שיש ב' בחינות בקיום תו"מ:
%break
א. לתועלת עצמו. שהוא לקבל שכר, ולא לעבוד למעלה מהדעת. כי 
בשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, כיון שהוא הכל לתועלת עצמו, 
עבודה זו נקראת "עבודת כלל עמי הארץ",
%break
שהוא בתוך הדעת. ובבחינת עבודה אין זה נקרא יגיעה. (אולם 
בבחינת הכלל גם זה נקרא יגיעה).
%break
ב. היגיעה בתו"מ. כלומר, שעוסק בתו"מ שלא עמ"נ שיקבל עבור זה 
איזה שכר, אלא הוא עובד הכל לתועלת ה'. וזהו נגד הדעת. כי השכל 
מחייב, שהאדם עובד הוא בשביל תועלת עצמו. לכן כשהוא אומר, 
שהוא מקיים תו"מ,
%break
בכדי שע"י זה הוא יקבל כח לעבוד רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו, 
אז הגוף מתחיל להתנגד בכל כוחו, וצועק, מה, השתגעת, אתה רוצה 
לבטל עצמך להבורא, תגיד אתה, מה יהיה לך מזה.
%break
בחינה זו נקראת יגיעה גדולה, היות שהוא צריך להילחם עם הגוף 
שלו, בזמן שהצדק והשכל הישר הוא עם הגוף, היות שזהו הטבע 
שלו. נמצא, שזה נקרא יגיעה, משום שזהו למעלה מהדעת, כנ"ל, 
שאין הגוף מסכים לזה, לעבוד לתועלת ה'.
%break
וזה נקרא, שהוא עוסק בתו"מ בבחינת היגיעה. כלומר, שע"י 
התעסקותו בתו"מ, הוא רוצה לזכות לבחינת להשפיע. שזה יכולים 
להשיג דוקא ע"י זה שלומד בבחינת יגיעה,
%break
כנ"ל, שהוא עוסק בתו"מ על הכוונה, מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר 
הרע בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב".
%break
פירוש, היות שהוא רואה, שאין בידו אהבת ה', אלא אהבה עצמית, 
ולשם שמים אינו מסוגל לעשות שום תנועה קלה, מסיבת שהגוף 
מתנגד לזה, וכל פעם ופעם הוא מתגבר,
%break
ומכל מקום הוא לא מתקדם, אלא להיפך, אחרי כל היגיעה שנתן 
בהתגברות, הוא רואה, שהוא הולך אחורה ולא קדימה.
%break
והיגיעה הזו גורמת לו מקום תפלה, שה' יעזור לו. נמצא לפי זה, שכל 
פעם שהוא רואה, שהוא הולך אחורה, לעומת זה כל פעם הוא 
מתקדם בתפלה. כי לפי מה שהוא רואה, שהוא רחוק מהמטרה, יש לו 
מקום להתפלל יותר מעומק הלב, היות שהוא רואה את מקום הסכנה.
%break
%page 817
זאת אומרת, שהוא מפחד, אולי יתגבר עליו הרע, ויתן להבין, שהוא 
יברח מהמערכה. כלומר, כי הגוף נותן לו להבין, שהעבודה הזו ניתנה 
לאנשים בעלי אופי חזק, ולא להכלל. והגם שעתה האדם קבל על 
עצמו ללכת בדרך האמת,
%break
היינו לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, אבל היות שלא הולך לו, אלא 
הוא הולך אחורה, לכן הוא מפחד, שלא יתגבר עליו הרע, ושיתן לו 
להבין בתוך הדעת, שהצדק הוא עם הגוף,
%break
מטעם שהוא רואה את המציאות, שאין לו שום ספק, בזה שהגוף 
אומר לו, שזו עבודה בשביל יחידי סגולה.
%break
לכן זה נותן לו להתפלל לה' בכל הלב, שיציל אותו מסכנה זו, שיהא 
מוכרח לברוח מהמערכה. לכן הוא אומר, ריבונו של עולם, תעזור לי 
עתה, כי עכשיו עדיין יש לי כח להתפלל אליך. אבל אני לא יכול לדעת, 
מה יהיה אח"כ. אולי לא יהיה אפילו מי שיבקש ממך עזרה.
%break
לכן הוא אומר, ריבונו של עולם, עזור לי כל זמן שהנשמה עוד בקרבי, 
כי אני מפחד, אולי אחר כך אני אמות, ואני ארד למקום פירוד, שהוא 
יאוש, ואין שם אמונה בה' אפילו שיעור קטן, שיהיה לו מקום להתפלל 
לה'. כי האדם הנופל למקום יאוש,
%break
כבר לא מבקש שום עזרה. כי כל זמן שיש להאדם בטחון, שיצא 
ממצבו, הוא עדיין עושה פעולות בבחינת "כל אשר בידך ובכוחך 
לעשות, עשה".
%break
נמצא, שהיגיעה, בזה שרוצה לעבוד בבחינת השפעה, זה גורם לו 
יגיעה. וזה גורם לו תפלה, שה' יעזור לו, ולהאמין באמונת חכמים, מה 
שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".
%break
נמצא, שהסם המרפא נמצא בהיגיעה. כלומר, זה שמתייגע עצמו 
בתו"מ להגיע לשמה, ה"לשמה" שהוא משיג, זה גורם לו אח"כ, 
שיהיה ביכולת להנות מהסעודה, הנקרא "טוב ועונג". היות שכבר יש 
לו הכלי דהשפעה, שהם מעבירים את ההעלם וההסתר,
%break
שרוכב על הסעודה. שההסתר הזה מרחק את כל מי שרוצה לטעום 
מהסעודה, ואומר על הסעודה, שיש לו טעם מר. ובזה יש לפרש מה 
שאמרו חז"ל, שהקב"ה אומר "שוטים שבעולם, מי שטרח בערב 
שבת, הוא יאכל בשבת".
%break
ושאלנו, מהו בעבודה "סעודת שבת". יש לפרש, כמו שאמרו חז"ל, 
שהקב"ה אמר בעת בריאת אדם הראשון, למה הדבר דומה, למלך 
שיש לו מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים. שהסעודה נקראת "מגדל 
מלא כל טוב".
%break
וזה נקרא "סעודת שבת". שפירוש, לאחר גמר העבודה, שהוא השגת 
כלים דהשפעה, שזהו כל היגיעה ביומין דחול, שחול נקרא "ששת ימי 
המעשה", שהוא ענין עשיית כלים מוכשרים, שתהיה להם היכולת 
לקבל הסעודה הכוללת לכלל ישראל,
%break
שזה יהיה בגמר התיקון, שזה נקרא בחז"ל בחינת "ישראל", שדרשו, 
שבריאת העולם היתה בשביל ישראל, כמו שכתוב "בראשית ברא. 
ואין ראשית אלא ישראל", כמו שכתוב "ראשית ישראל". כלומר, 
שהמגדל מלא כל טוב הוא בשביל הכלל כולו.
%break
ובאופן פרטי נוהג הסעודה בזמן שהאדם מתקן מעשיו ובא לבחינת 
"ישראל", הנקרא ישר-אל, שפירושו, שכל מעשיו הוא לשם שמים, 
הנקרא, אל, אז הוא זוכה לבחינת "הסעודה" באופן פרטי. ובגמר 
התיקון יהיה,
%break
שכל הפרטים יבואו עם כלים מוכשרים לקבל את הסעודה, כנ"ל, 
שאמר הקב"ה, מי שטרח בערב שבת, הוא יאכל בשבת, כנ"ל בהמשל 
של סם המרפאה. כלומר, שע"י היגיעה בתו"מ, שם בהיגיעה ימצאו 
את התרופה המבטלת את הצמצום וההסתר הרוכב על הסעודה.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שמובא במסכת שבת (דף קי"ט) וזה לשונו 
"אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא, מפני מה תבשיל של שבת ריחו 
נודף. אמר לו, תבלין אחד יש לנו, ושבת שמה,
%break
שאנו מטילין לתוכה, וריחו נודף. אמר, תן לנו הימנו. אמר לו, כל 
המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת, אינו מועיל 
לו".
%break
%page 818
הגם שהפירוש הפשוט הוא, שהוא מי ששומר שבת, אולם בעבודה יש 
לפרש "השומר שבת" פירושו שומר מלשון "ואביו שמר את הדבר", 
שהפירוש, שהוא יושב ומצפה ואומר, מתי אני יכול להשיג את הכלים,
%break
המוכשרים לקבל סעודת שבת, שיהיה ריחו נודף, היות שסעודת שבת 
נקראת "טוב ועונג, המלובש בתרי"ג מצות בבחינת תרי"ג פקודין".
%break
וכמו שכתוב בהסולם (חלק א', דף רמ"ב, אות א') "שבכל מצוה ומצוה 
יש שם בפקדון אור מיוחד. וזה כבר נקרא בחינת הסעודה של שבת, 
שיכולים לקבל זה דוקא אחר העבודה ויגיעה,
%break
שזה בא ע"י שמקיימים את התרי"ג מצות בבחינת עיטין, היינו עצות, 
איך להגיע לבחינת המאור שבה מחזירו למוטב".
%break
לכן יהיה הפירוש "מי ששומר" היינו ששומר את התרי"ג מצות 
בבחינת עצות איך להגיע לבחינת השפעה. שדוקא בכלים דהשפעה 
יכולים להנות מסעודת שבת, שאז כבר הצמצום וההסתר נסתלק 
מהטוב ועונג.
%break
וזהו כמו המשל הנ"ל של סם המרפאה, היינו האבקה הנמצאת בקיום 
תרי"ג מצות בבחינת עצות, זה מרפאה את הסם המר, השורה על 
הטוב ועונג. לכן אם לא משיגים את הכלים דהשפעה, הנמצאים 
בתו"מ, ע"י היגיעה, נשאר ההסתר על הטוב ועונג.
%break
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות, פרק שני, כ"א) וזה לשונם 
"ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך. ודע, שמתן שכרן של 
צדיקים לעתיד לבוא". וזה תמוה,
%break
הלא צריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. אם כן איך אומרים "ודע 
שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא". ובהנ"ל יש לפרש, שחז"ל 
מסבירים לנו, מהו השכר של צדיקים לעתיד לבוא.
%break
כלומר, כל היגיעה שנותנין בכדי לקבל שכר, אומרים לנו, מהו השכר 
שלהם. לעתיד לבוא. היינו, שיזכו לעבוד רק בבחינת  "כל מעשיך יהיו 
לשם שמים", שהוא כלים דהשפעה.
%break
ועל זה הם נותנים כל היגיעה, בכדי להשיג "לעתיד לבוא" בכלים 
אחרים ממה שיש להם עכשיו, שהם כלים דקבלה. ולעתיד יזכו לכלים 
דהשפעה. וזהו "ודע שמתן שכרן לצדיקים לעתיד לבוא".
%break
%page 819
%H מהו, שאם הטוב מתגדל,
%H גם הרע מתגדל, בעבודה
%break
הכתוב אומר (תולדות כ"ב), "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר, אם כן 
למה זה אנכי, ותלך לדרוש את ה'". ומביא רש"י את דרשת חז"ל, 
"לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר,
%break
יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס 
לצאת. דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני 
עולמות", עד כאן לשונו.
%break
אנו רואים, שבזמן העיבור, היה זה פונה לקדושה, וזה פונה לעבודה 
זרה. אם כן מה החידוש שהתורה מספרת לנו אח"כ "ויגדלו הנערים 
ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה. ויעקב איש תם, יושב אוהלים". 
בטח כמו שנולדו, כן המשיכו בדרכם לפי תכונתם.
%break
ורש"י מתרץ זה, ואומר, וזה לשונו, "ויגדלו, כל זמן שהיו קטנים, לא 
היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם, מה טיבם, כיון שנעשו 
בן י"ג שנה, זה פירש לבתי מדרשות, וזה פירש לעבודה זרה".
%break
ובכדי להבין זה בדרך עבודה, איך אנו לומדים זה באדם אחד את 
יעקב ועשו, צריכים להבין מקודם מהן בחינת יעקב ובחינת עשו 
בעבודה.
%break
ידוע שכל הרע, שאנו לומדים, שהוא נגד הקדושה, נקרא בעבודה 
"רצון לקבל לעצמו". מה שאין כן קדושה נקראת "רצון להשפיע לה'", 
כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'", שפירוש "קדוש" הוא 
מופרש מלקבל לעצמו, אלא רק להשפיע,
%break
שהבורא משפיע להנבראים, והנבראים צריכים להשפיע להבורא, כמו 
שאמרו חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום".
%break
לכן נכנה את הרצון לקבל לעצמו בשם עשו, והרצון להשפיע לה' בשם 
יעקב. וממילא נבין מהו הפירוש עשו, כמו שפירש רש"י, הכל קראו לו 
כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו, כבן שנה הרבה. שזה מראה על 
הרצון לקבל לעצמו, שעל זה לא צריכים לעבוד,
%break
מטעם שזה כבר עשה הבורא, בזה שהרצון להטיב לנבראיו ברא את 
הרצון לקבל. ומטעם זה נקרא היצר הרע בשם "מלך זקן וכסיל", כמו 
שכתוב בזה"ק.
%break
מה שאין כן על הרצון להשפיע, הנקרא יעקב, צריכים לתת הרבה 
עבודה עד שמשיגים את הרצון הזה. שזה ממש ההיפך מעשו, שהוא 
נעשה ונגמר מאליו, מצד הבורא. מה שאינו כן הרצון להשפיע, זה 
שייך לעבודת האדם, כי זה נמשך מתיקון הצמצום,
%break
שמלכות, הנקראת רצון לקבל, חשקה להיות משפיע, כמו המאציל, 
לכן עשתה תיקון הצמצום, שלא לקבל, רק בעמ"נ להשפיע. ובזה היא 
מקבלת השתוות הצורה.
%break
וזה נקרא בחינת עשו, כמו שפירש רש"י על עשו, הכל קראו לו כן, לפי 
שהיה נעשה ונגמר. כלומר, שאין האדם צריך לעבוד בכדי להשיג 
כלים דקבלה, אלא תיכף כשנולד, יש לו כבר היצר הרע, כמו שאומר 
בזה"ק, שתיכף כשנולד יש לו היצר הרע,
%break
כמו שכתוב "לפתח חטאת רובץ". ומפרש, ש"פתח" נקרא פתח 
הרחם. תיכף בא לו היצר הרע, הנקרא "חטאת", כמו שאמר דוד 
"וחטאתי לנגדי תמיד".
%break
מה שאין כן יעקב, שהוא בחינת כלים דהשפעה, שהם ישלטו בהאדם, 
זה בא דרך רמאות, כמו שכתוב (תולדות שישי) "ויאמר, בא אחיך 
במרמה, ויקח ברכתך". וענין הרמאות הזה, אמר אאמו"ר זצ"ל, היות 
שתחילת העסק בתו"מ מתחילים בשלא לשמה,
%break
ועל זה הרצון לקבל יכול להסכים. אמנם אח"כ ע"י זה זוכים לשמה. 
אז העשו צועק, אתה רמיתני, כמו שכתוב "ויאמר הכי קרא שמו יעקב 
ויעקבני זה פעמיים". ענין פעמיים יש לפרש, הן במוחא והן בליבא.
%page 820
ומתחילים בשלא לשמה, לכן אין לו כל כך התנגדות מהגוף, היות 
שהוא נותן לו להבין, שיאמין לו, שהוא עובד רק לטובת הגוף, שזה 
מכונה אהבה עצמית.
%break
אולם לצאת אח"כ משליטה זו של אהבה עצמית ולזכות לאהבת ה', 
כאן מתחילה העבודה האמיתית, וכאן מתחיל את סדר העבודה, 
הנקרא, שהאדם רוצה לעלות על המסילה ההולכת לדביקות ה'.
%break
ותחילת העבודה מתחילה בעיבור, היינו בזמן שרוצים לעבור מהרצון 
לקבל לעצמו, ולהכנס לבחינת רצון להשפיע. וזה שכתוב, "ויתרוצצו 
הבנים בקרבה". ופירש רש"י, לשון ריצה.
%break
כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס 
לצאת. עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת.
%break
ואאמו"ר זצ"ל פירש, כי בזמן שהאדם מתחיל בעבודה, אז הוא הזמן 
שבאות לו מחשבות הפוכות זו מזו, כלומר שמטרם שמתחיל בעבודה 
דלהשפיע, אינו יכול לשים לב כל כך להבחין ההבחנות הדקות שיש 
בסדר העבודה.
%break
מה שאין כן כשרוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, אז הוא יכול להרגיש 
כל מצב ומצב שבו הוא נמצא.
%break
ואמר, שבזמן שהאדם עובר על פתחי תורה, האדם מתעורר, ובאות 
לו מחשבות, שכדאי להכנס למקום תורה, שהיא בחינת "כי הם חיינו 
ואורך ימינו". וזה נקרא, שבחינת יעקב מתעוררת.
%break
והוא חושב אז, שבטח הוא ישאר במחשבות כאלו תמיד, היות שהוא 
מרגיש, שזוהי תכלית החיים, ועל גשמיות אינו כדאי לתת תשומת לב, 
כי זה לא עיקר החיים, שכדאי לחיות בשביל זה.
%break
אולם אח"כ, כשעובר על פתחי עבודה זרה, שפירושו, בזמן שיצא 
לשוק, ורואה שכל אנשים שקועים רק באהבה עצמית, ובכלל ענין 
להשפיע לא מעניין אותם, באות לו תיכף מחשבות שכדאי ללכת 
בתלם שלהם,
%break
ושוכח עכשיו את כל העבודות שהשקיע בענין לשמה, שזהו עיקר 
החיים, ועכשיו הוא מבין בכלל אחרת. זה נקרא עבודה זרה. היינו, 
שעובד את עצמו, ואינו עובד את ה'.
%break
וזה נקרא עבודה זרה בדרך עבודה. זאת אומרת, שהאדם רואה, 
שבחינת עשו שבקרבו מפרכסת לצאת ולהשתתף עמהם. אולם את 
זה רואים רק בזמן העיבור, כלומר בזמן שהאדם רוצה לעבור מבחינת 
אהבה עצמית לאהבת ה',
%break
שהוא עמ"נ להשפיע. מה שאין כן בזמן שהאדם עדיין עובד בבחינת 
הכלל, הוא אינו מסוגל להבחין את ההרגשים האלו, אף על פי 
שנמצאים אצלו.
%break
והטעם הוא פשוט, כמו שאמרו חז"ל "מילתא דלא אתרמו על אינשא 
לאו אדעתהו", שפירושו, דבר שלא כל כך מעניין לאדם, אינו עולה על 
דעתו לחשוב על זה. לכן דוקא אלו אנשים, שרוצים ללכת בדרך 
הפרט, הנקרא בעל מנת להשפיע,
%break
היות שהם מעונינים לדעת, אם הם מתקדמים בעבודה, אצלם חוש 
הבקורת מפותח, לראות כל דבר דק. וכל חוט השערה הם רואים, אם 
הם בסדר או לא. לכן בעיבור מתחילה הריצה הנ"ל בין יעקב לעשו.
%break
וזה שכתוב "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר אם כן למה זה אנכי". 
כלומר, בזמן שהאדם מתחיל לראות, פעם הוא משתוקק לאהבת ה', 
ופעם הוא משתוקק לאהבה עצמית, ואז הוא אומר "אם כן למה זה 
אנכי". פירוש,
%break
למה לי כל העבודה הזאת, אם אני רואה, שעליות וירידות שלי, אין 
להם סוף, ואני מרגיש עצמי, שמעת שנכנסתי לעבוד בדרך של 
השפעה, נשארתי קרח מכאן וקרח מכאן.
%break
כלומר, בזמן שעבדתי בבחינת הכלל, ידעתי שבכל יום ויום אני 
מתקדם בעבודת ה', היות שכל יום הייתי יכול לעשות חשבון הנפש, 
וראית כמה זמן שהתפללתי, וכמה זמן שלמדתי,
%break
והיה לי על מה להסתכל, והייתי בשמחה ובמצב רוח מרומם, היות 
שהסתכלתי רק על מעשים, וראיתי שברוך ה' אני מצליח בעבודה.
%break
%page 821
מה שאין כן עכשיו, שנכנסתי לעבוד על הכוונה דלהשפיע, ואמרו לי, 
שלא מספיק המעשים, שאני עושה, על הכוונה, משום שה' צוה לנו 
לעשות ולקיים את התו"מ, אלא שצריכים לכוון בעל מנת להשפיע, 
היינו לתועלת ה', ואני רואה,
%break
עד כמה שאני משקיע כוחות, ואני לא מסוגל להתגבר, אף על פי 
שלפי דעתי עשיתי מה שביכולתי, ואין אני מתקדם אף שעל וצעד 
קדימה, ומה תהיה התכלית, "אם כן למה זה אנכי", בשביל מה עזבתי 
את העבודה בבחינת הכלל.
%break
וזה שכתוב "ותלך לדרוש את ה'". כלומר, שראה, שאין עכשיו שום 
עצה, היות כי לחזור להכלל כבר אינו יכול, מטעם כיון שראה, שיש 
דרך של אמת, כבר אינו מסוגל לעבוד,
%break
רק בבחינת המעשה, לכן אין ברירה, רק לדרוש את ה', שהוא יעזור 
לו, כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו".
%break
ואומר, עכשיו אני רואה, מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו 
כל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו", את זה הוא לא צריך 
להאמין, שאינו יכול לו, אלא את זה הוא רואה בתוך הדעת.
%break
מה שאין כן אלו אנשים, שעובדים בתוך הדעת, הם צריכים להאמין, 
שהקב"ה עוזר להם, היות שבתוך הדעת הם רואים, שהם עוסקים 
בתו"מ, והם רואים, מתי שהגוף רוצה להתעצל קצת, תיכף הם 
מתגברים על עצלות הגוף,
%break
ואין הם רואים, שיש להם חסרון בעבודה, הגם שהוא רואה, שיש 
אנשים יותר גדולים ממנו, הן בכמות והן באיכות, אולם ידוע לגדלות 
אין שיעור, אמנם ברוך ה', הוא רואה, שהוא נחשב בין אנשים 
חשובים, ואף פעם לא באות לו מחשבות רעות,
%break
כלומר, שיחשוב, שיש לו רע, אלא הוא כמעט בסדר, מטעם "אין צדיק 
בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא". לכן הוא מאמין למעלה מהדעת, 
שיש לו חסרונות. אולם זה הוא רק מטעם שהוא מחפש שפלות, אבל 
באמת מצבו לא כל כך נורא ברוחניות.
%break
מה שאין כן בזמן שרוצים לעבור לבחינת עבודה דלהשפיע, הוא בתוך 
הדעת, שאין לו שום התקדמות בתו"מ, שתהיה לו היכולת לכוון בעל 
מנת להשפיע. לכן הוא רואה, שאין לו ברירה אחרת,
%break
אלא לדרוש מה', שיעזור לו. וגם כן קשה לו להתפלל, שה' יעזור לו, 
מטעם שנופלים ספקות חס ושלום, בזה שה' ישמע תפלתו.
%break
וזה בא לו מטעם שהוא כבר התגבר הרבה פעמים, וביקש מה' 
שיעזור לו, שיהיה ביכולתו לעסוק בעבודה דהשפעה, והוא לא קיבל 
שום התקדמות בעבודה דלהשפיע. אם כן, הוא צריך עתה להתגברות 
גדולה, שיהא בידו כח להתפלל לה',
%break
שיעזור לו. כלומר, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' יעזור לו. 
ובתוך הדעת הוא רואה, שהוא בעירום וחוסר כל מבחינת עבודה 
דלהשפיע. שזהו ממש ההיפך משהיה עוסק בבחינת עבודת הכלל.
%break
ועתה נבאר מה ששאלנו, מה שכתוב "ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש 
שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים". ושאלנו, מהו החידוש. בטח כמו 
שהיו בעיבור, כך יהיו כשיגדלו. ורש"י מתרץ זה ואומר, "כל זמן שהיו 
קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם,
%break
ואין אדם מדקדק בהם, מה טיבם. כיון שנעשו בן י"ג שנה, זה פורש 
לבתי מדרשות, וזה פורש לעבודה זרה".
%break
ויש לפרש זה על דרך שאמרו חז"ל (קידושין מ') וזה לשונם, "תנו 
רבנן, לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, 
אשריו שהכריע עצמו לכף זכות". ומתעוררת השאלה,
%break
לאחר שעשה מצוה אחת, וכבר הכריע עצמו לכף זכות, איך הוא יכול 
לומר אח"כ, שיראה עצמו חציו חייב וחציו זכאי, הלא כבר הכריע עצמו 
לכף זכות.
%break
אלא יש לתרץ כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) וזה לשונם, "אתא ההוא 
סבא תנה ליה, כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". וגם זה יש להבין, 
מדוע אם הוא נעשה גדול, מדוע מתגדל אצלו גם היצר הרע. אלא 
כנ"ל, היות שצריכים, שיהיה חציו על חציו,
%break
אחרת לא שייך לומר בחירה, שיש בידו להכריע. כי זה שעשה מצוה 
אחת, כבר הכריע לכף זכות או להיפך. לכן כשמוסיפים לו רע, מתי 
שנעשה גדול, היינו, לאחר שכבר עשה מצוה אחת. נמצא לפי זה, 
שכל פעם שנעשה גדול, מוסיפים לו רע.
%page 822
לכן תמיד הוא נמצא בחציו טוב וחציו רע. וזה שאומר "לעולם יראה 
אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי".
%break
ובזה יש לפרש מה שמפרש רש"י "ויגדלו הנערים", "כל זמן שהיו 
קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. 
כלומר, היות כשהם קטנים, אין לו הרבה טוב.
%break
וממילא אין לו הרבה רע, שיהיה ניכר הרע שבו. זה שמפרש רש"י "לא 
היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם".
%break
מה שאין כן "ויגדלו", אז נגדלו שניהם. ואז יש היכר בין יצר טוב לרע. 
וזה בא ללמדינו, שבתחילת העבודה בזמן העיבור, זאת אומרת, בזמן 
שמתחיל לעבור מעבודת הכלל לעבודת הפרט, תיכף מתחיל אצלו 
להתגלות הרע. אמנם לא ניכר כל כך.
%break
אבל כשמתחיל להתעלות בעבודה, שמתחיל להתגדל, כמו שכתוב 
"ויגדלו הנערים", לפי סדר ושיעור גדלות, מתגדל הרע, לפי שיעור 
הטוב, מה שהוא עושה, בשיעור זה מתגדל הרע אצלו, כנ"ל, בכדי 
שיהיו חציו חייב וחציו זכאי.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שפירש רש"י "דבר אחר, מתרוצצים זה עם 
זה, ומריבים בנחלת שני עולמות". ויש להבין, לאיזה צורך צריך להיות 
הריב בין שניהם. אלא כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה') "אמר רבי לוי, 
לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע".
%break
ופירוש רש"י, שיעשה מלחמה עם יצר הרע. ויש להבין, המלחמה הזו 
לאיזה צורך. הלא יותר טוב היה, שאם האדם רואה, שהרע שבו לא 
מתעורר בקרבו. בשביל מה הוא צריך לעורר ולעשות עמו מלחמה.
%break
הלא יותר טוב שלא יכניס עצמו לסכנה, אולי לא יכול לנצחו, כדברי 
חז"ל, "שאין לאדם להכניס עצמו בסכנה".
%break
ובדרך עבודה, שרוצים להגיע להשפיע, אז מוטל על האדם להגיד, 
בזמן שהוא עושה מעשי מצות, או שעוסק בתורה, שהוא רוצה לעשות 
הכל על הכוונה דלהשפיע, זה נקרא שירגיז את יצר טוב על יצר הרע. 
כי בזמן שהאדם אומר להגוף שלו,
%break
שצריכים לעבוד לשם שמים, ולא לתועלת עצמו. תיכף הגוף מתרגז, 
ועומד בכל תוקפו נגדו, ואומר לו "את הכל אתה תוכל לעשות, אבל 
לשם שמים ולא לתועלת עצמו, זה לא בא בחשבון". נמצא, שאם לא 
ירגיז אותו, אף פעם לא יהיה לו מציאות להגיע להאמת.
%break
%page 823
%H מהו פורענות הבאה לרשעים
%H מתחלת מן הצדיקים, בעבודה
%break
חז"ל (בבא קמא ס') אמרו וזה לשונם "אין פורענות באה לעולם, אלא 
בזמן שהרשעים בעולם, אלא מצדיקים תחלה", עד כאן לשונם.
%break
ויש להבין, מדוע מגיע פורענות לצדיקים, אם הפורענות צריכה לבוא 
לרשעים, מה הצדיקים אשמים בזה.
%break
ובדרך עבודה יש לפרש מקודם, מה זה "פורענות" בעבודה, ומהו 
"רשעים" בעבודה, ומהו "צדיקים" בדרך עבודה. ובכדי להבין כל זה, 
צריכים לדעת מה זה "עבודה". וגם יש להבין בכלל, בשביל מה 
צריכים לעבוד. כלומר, מה אנו מרויחים, בזה שאנו צריכים לעבוד.
%break
הלא מי ברא כל הדברים שישנם בעולם. הכל הבורא עשה. אם כן 
לאיזה צורך היה, בזה שברא בעולם הזה, שצריכים לעבוד על כל 
דבר, שאנו רוצים לרכוש, הן להשיג צרכים גשמיים, והן להשיג צרכים 
רוחניים.
%break
ולהבין כל זה, צריכים קודם להבין, מהו ענין של כל הבריאה. כלומר, 
לאיזה צורך ברא הקב"ה את העולם. על זה באה התשובה, כמו 
שאמרו חז"ל "להטיב לנבראיו". ומסיבה זו ברא נבראים,
%break
והטביע בהם רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג. וזה נקרא "מטרת 
הבריאה". והיות שזה אינו בהשתוות הצורה להבורא, משום זה 
ירגישו המקבלים בהטוב ועונג בחינת בושה.
%break
לכן נעשה תיקון, הנקרא "צמצום והסתר", שלא יקבלו רק על הכוונה 
בעל מנת להשפיע. והיות שהכלי הזה, התחתון צריך לעשות, וזהו נגד 
הטבע,
%break
היות שהבורא ברא את הנבראים עם רצון לקבל הנאה ותענוג, לכן כל 
דבר שאינו מצד הטבע, זה קשה להאדם לעשות. וזה נקרא "יגיעה".
%break
לפי זה יוצא, שענין היגיעה אין הכוונה שהאדם צריך להתייגע. אלא 
זה הוא תוצאה. היות שזהו נגד הטבע, לכן קשה לעשות את הפעולה 
הזו. וזהו היגיעה. וזהו בין אדם למקום. וכמו כן אותו תיקון יש בין אדם 
לחבירו, בכדי שלא יהיה בושה. כי האדם מתבייש לאכול לחם חסד.
%break
לכן ניתן ענין מקח וממכר, שהפועל נותן להבעל בית את העבודה, 
והוא נותן לו עבור העבודה כסף. וממילא אין כאן שום בושה. וגם כאן 
בין אדם לחבירו, אין רצונו של בעל בית שיתן לו יגיעה,
%break
אלא שיתן לו עבודה. הכוונה על התוצרת, שהוא ענין חליפין. הפועל 
נותן לבעל הבית תוצרת, ותמורת זה בעל הבית נותן לו כסף.
%break
ובמוכר וקונה הדבר הוא להיפך. המוכר נותן לקונה תוצרת, והקונה 
נותן למוכר כסף. ולא חשוב איך שהוא, אלא שצריך להיות, ששניהם 
יתנו. אחרת,
%break
היינו אם אחד נותן והשני רק מקבל ולא נותן לו שום דבר חזרה, הרי 
יש כאן ענין שינוי צורה. ואז נמצא במקום הזה בחינת בושה אצל 
המקבל.
%break
ובהאמור יוצא, שענין היגיעה, אין הכוונה על היגיעה. אלא הכוונה 
היא, היות שבכדי שלא יהיה בחינת בושה, לכן שניהם צריכים לתת. 
ובהיות מצד הטבע, האדם נברא רק לקבל, זהו היגיעה.
%break
אם כן היגיעה היא רק תוצאה, ולא זהו הכוונה, כלומר המטרה. נמצא, 
שלא היגיעה אנו צריכים, אלא השתוות הצורה אנו צריכים. והיגיעה 
נמשך מכח שאין לנו זה מצד הטבע.
%break
ובהנ"ל נבין מהו "רשעים" ומהו "צדיקים". ומדוע "אין פורענות באה 
לעולם, אלא בזמן שהרשעים נמצאים בעולם".
%page 824
בעבודה נקרא "פורענות", שאין גילוי לטוב ועונג. כלומר, שלא יכול 
להתגלות להנבראים את רצונו להטיב לנבראיו, מסיבת שינוי צורה, 
כנ"ל, היות שכל זמן, שאין להאדם כלים דהשפעה,
%break
שזהו נקרא "השתוות הצורה", זוהי הסיבה המעכבת לרדת השפע 
להנבראים. נמצא, "רשע" נקרא מי שהוא מרוחק מה'. כלומר, 
בעבודה נקרא "רשע" מי שהוא בשינוי צורה מה', שהוא לא בבחינת 
"מה הוא רחום, אף אתה רחום".
%break
נמצא, זה שהשפע עליון לא יכול לרדת לתחתונים, הוא מסיבת בחינת 
הרשעים, הנמצא באדם, כי בעבודה נבחן, שהאדם בעצמו נכלל 
מבחינת רשעים, שהם הניצוצי קבלה.
%break
וזהו הפירוש "אין פורענות, אלא בזמן שהרשעים בעולם". כלומר זה 
שהשפע אינו בא לעולם, זה נקרא "פורענות באה לעולם", הוא 
מסיבת הרצון לקבל שישנו באדם, הוא המעכב מהטוב ועונג.
%break
ובזה יש לפרש כל ענין של הרשעים, מה שלא שומעים בקול ה'. 
שהוא צוה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום, שאנו צריכים לשמוע בקול 
ה', אחרת הוא מעניש אותנו. שעל זה יש לשאול, בשלמא מלך בשר 
ודם, שהוא דורש כבוד,
%break
יש להבין שהוא מעניש לכל מי שלא שומע בקולו. אבל לגבי הקב"ה, 
מדוע הוא מעניש על זה שלא שומעים בקולו. וכי לכבוד הוא צריך, 
בכדי לקבל כבוד מהנבראים. ואם לא מכבדים אותו, הוא נפגע מזה.
%break
והרי זה דומה לאדם, שנכנס ללול של תרנגולים. והוא נותן להם 
פקודות, והם אינם שומעים בקולו. וכי שייך לומר, שהאדם נפגע מהם. 
וקל וחומר, הנבראים לגבי הבורא. איזה ערך יש לומר, שהבורא נפגע 
מהנבראים, שלא שומעים בקולו, ובשביל זה הוא שולח להם פורענות.
%break
אלא אנו צריכים להאמין, שכל ענין נקימה ונטירה של הקב"ה אינו חס 
ושלום לתועלת הבורא, אלא לתועלת הנבראים. כלומר, שע"י 
העונשים שהם יקבלו, זה יביאו אותם לזכות להטוב ועונג, שזהו רצון 
הבורא, שהנבראים יקבלו ממנו.
%break
זאת אומרת, שהיסורים מביאים את הנבראים, שיקבלו עליהם את 
ענין השפעה, שרק הם הכלים האמיתיים, המסוגלים לקבל את השפע 
העליון, מה שהבורא רוצה לתת להם. וזה שכתוב "אין פורענות באה 
לעולם, אלא בזמן שהרשעים בעולם".
%break
לכן הם מרגישים בחינת יסורים. כלומר, שכל מה שהם עושים 
בעבודה, הם מרגישים טעם מר, היות שאין להם כלים דהשפעה, 
שרק בהם מאירים את הטוב ועונג. נמצא, הרשעים, שהם בחינת 
קבלה שבאדם, זהו המעכב מלקבל את הטוב.
%break
וזהו כמו שאמר הרמב"ן (מובא בתע"ס, חלק א', דף י"ד, אות א') וזה 
לשונו "יש הפרש מן אחד, ויחיד, ומיוחד. פירוש, מתייחד לפעול בכח 
אחד, רצונו לומר, שפועל להטיב כראוי ליחודו. וכשהוא מתחלק לפעול 
פעולתו, דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו,
%break
ונראה חס ושלום כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד, מפני שלכל 
פעולותיו המשונות יש להן תוצאה יחידה, להטיב. ונמצא, שהוא יחיד 
בכל פעולה ופעולה".
%break
וזהו כמו שפרשנו, שענין "פורענות באה", אין כאן ענין של נקימה 
ונטירה מצד הבורא, על מה שלא שומעים בקולו. אלא זה שהוא רוצה, 
שכן ישמעו בקולו ולשמור את התו"מ,
%break
זהו לטובת הנבראים ולא לטובת הבורא. כי הוא חס ושלום אינו בעל 
חסרון, שהוא צריך משהו בשבילו.
%break
אלא כל מה שהוא רוצה מהתחתונים, הוא, שיקבלו טוב ועונג בלי שום 
אי נעימות. אלא שהנאה תהיה בתכלית השלימות. מה שאין כן אם 
היתה בחינת בושה בעת קבלת התענוג,
%break
אז אין שלימות בהתענוג. נמצא, שהפורענות, שהרשעים מרגישים, 
הוא לטובתם, שזה יגרום לתקן מעשיהם.
%break
אולם יש לדעת, מהו ענין תיקון המעשים בדרך העבודה. זהו כנ"ל, 
שעל כל מעשה ומעשה, שעושים, צריכים לתת עליו כוונה. והכוונה 
היא, שרוצה עם המעשה הזה לעשות נחת רוח ליוצרו.
%break
וע"י זה הוא יגיע לדביקות ה'. ולא שעושה המעשה, שיהיה בזה 
הכוונה לתועלת עצמו. אלא כל דאגותיו יהיו איך לעשות נחת רוח 
להבורא.
%break
%page 825
ואלה אנשים שרוצים ללכת בדרך שיגיע לבחינת להשפיע, הם 
נקראים "צדיקים". כלומר, הגם שעוד לא הגיעו לדרגה זו, שתהיה כל 
כוונתם בעל מנת להשפיע, אבל הם רוצים להגיע לזה,
%break
המה נקראים "שהולכים בדרך צדיקים", זאת אומרת להגיע לדרגת 
"צדיק", כבר נקראים על שם סופו.
%break
מה שאין כן אלו אנשים שעובדים בבחינת הכלל, כלומר שאין הם 
עוסקים על בחינת הכוונה, בכדי שיגיעו לדרגת צדיקים, מהם לא 
מדברים בבחינת עבודה של דרך האמת. אלא הם שייכים לבחינת 
עבודה על המעשים. וכוונתם בתו"מ,
%break
הוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, ש"מלמדין אותן בכדי לקבל שכר". רק 
אלו שכבר באו לידי הבנה, שצריכים לעבוד לשם שמים, אלו אנשים 
נקראים, שהולכים בעבודה להגיע לדרך האמת.
%break
והגם שעוד לא הגיעו, להם אומר הרמב"ם ז"ל, ש"מגלין להם רז זה 
מעט מעט". ומהו הסוד, שאסור לגלות "לקטנים, ולנשים, ולכלל עמי 
הארץ". הסוד הוא, שלא מספיק המעשה לבד, אלא שצריכה להיות 
גם כוונה, שתהיה בעל מנת להשפיע ולא לקבל שכר.
%break
אלא כל הנאה שיש לו הוא בזה, שהוא יכול לשמש להבורא, וזה הוא 
השכר שלו, וזה שוה אצלו כמו שיש לו הון תועפות, לכן אין הם צריכים 
עוד משהו עבור עבודתם, אלא זה שהם משמשים את המלך, זהו כל 
הנאה שלהם, ולזה הם מצפים.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, אם הפורענות באה לעולם מחמת 
הרשעים, מדוע מתחלת הפורענות מן הצדיקים. והתשובה היא, כי 
צדיקים נקראים בדרך העבודה, אלו אנשים, שרוצים ללכת בדרך 
האמת, אף על פי שעדיין לא הגיעו,
%break
אלא שהולכים בקו הזה. לכן אנו צריכים לדעת, כי הפורענות הזו, הוא 
בזה שמרגישים טעם עפר בתו"מ. ובמקום שהיו צריכים להרגיש "כי 
הם חיינו ואורך ימינו" הם מרגישים טעם מר.
%break
והם שואלים לעצמם, הלא מטרת בריאת העולם היתה בכדי להטיב 
לנבראיו. ואיפה זה. הלא אנו רואים את ההיפך. והלא אנחנו צריכים 
להרגיש טעם מתיקות בעבודה, בזה שאנו משמשים להמלך,
%break
ולא לבקש שום תמורה. ואנו רואים, שהגוף מתנגד לזה. וזה גורם 
להם להבין, שכל החסרון הזה, הוא מטעם שהמלך הוא מלך שפל, 
ואין להמלך שום חשיבות.
%break
כי אחרת הם היו צריכים להרגיש את חשיבות המלך ולהיבטל אליו. 
מטעם שאנו רואים, שיש בהטבע שלנו, שיש זכיה גדולה, שהקטן 
משמש להגדול. ועל זה אין לנו עבודה להיבטל נגד הגדול.
%break
ומדוע לגבי הבורא אין אנו רואים את זה. על זה אנו מוכרחים לומר, 
שהבורא, שהוא מלך של כל העולם, אין אנו מאמינים בגדלותו, אלא 
להיפך. וזה נקרא בזה"ק "שכינתא בגלותא" או "שכינתא בעפרא".
%break
אם כן, מה חסר לנו, רק בחינת אמונה בה', שהוא מלך גדול וחשוב. 
נמצא, שדוקא אצל אלו אנשים, שהם נקראים "צדיקים", כלומר 
שרוצים להיות צדיקים ולעבוד את ה' בלי שום תמורה, הם רואים 
ומרגישים את הרע שבהם. כלומר,
%break
שהם מרגישים את הפורענות, שאין הם מסוגלים לקבל טוב ועונג, 
מסיבת הרשעים שבקרבם. פשוט שהם מרגישים, שהם רשעים, 
שחסר להם האמונה בה', שהוא מלך גדול וחשוב.
%break
ואין לך רשעים יותר גדולים מזה, שהם רואים פשוט, שחסר להם את 
האמונה בה'. נמצא, מתי מתגלים את הרשעים באדם, דוקא בזמן 
שהם רוצים להיות צדיקים.
%break
ובזה יש לפרש מה שכתוב "ואינה מתחלת אלא מצדיקים תחלה". 
שפרושו "צדיקים תחלה", כלומר, שהפורענות מתחילה להיות ניכרת 
ונרגשת מתחילה, היינו מעת שמתחיל להיות עובר מבחינת עבודת 
הכלל לעבודת הפרט. ש"עבודת הפרט" נקרא "דרך צדיקים".
%break
לכן חז"ל מרמזים לנו, שתיכף מתחילה, מעת שרוצה לעבוד בעל מנת 
להשפיע, אז ניכר אצל האדם הפורענות. שמרגיש, שהוא רחוק 
מבחינת אמונה בה'. וממילא הוא רחוק מלקבל את הטוב והעונג, מה 
שברצונו הוא להטיב לנבראיו.
%page 826
והאדם, במצבים האלו, הוא רואה אצלו בחינת ירידות ועליות. אם כן 
יהיה הפירוש "אלא מצדיקים תחלה", ש"תחלה", שמתחיל להכנס 
בדרך צדיקים, כנ"ל.
%break
מה שאין כן אלו שעובדים בבחינת הכלל, אין הם מרגישים איך שהם 
מונחים תחת שליטת הרע, ואין הם רואים, שחסר להם אמונה בה'. 
אלא להיפך, הם יודעים, שיש להם שיעור כל כך גדול באמונה,
%break
עד שיכולים לתת לאחרים. ואומרים, עוד מוסר לאחרים, מדוע אין הם 
הולכים בדרך הישר, שיבינו, כי העיקר הוא רק רוחניות ולא גשמיות.
%break
ואלה אנשים, שהם שומעים את דבריהם, הם חושבים, מה שהם 
אומרים להם מוסר, שצריכים לעשות הכל לשם שמים, בודאי הם 
יודעים, מהו הפירוש "לשם שמים", כי אחרת לא היו אומרים להם 
דברי מוסר. ובאמת הם לא יודעים אפילו מהו להשפיע.
%break
כי ענין להשפיע, שזהו נגד הטבע. ובזמן שהאדם רואה, איך שקשה לו 
להתגבר ולעסוק בעבודה דלהשפיע, איך הוא יכול להגיד להשני. כי 
רואה, שפשוט חסרה לו אמונה, שיאמין בה',
%break
שהוא מלך גדול, כנ"ל, כי מצד הטבע, יש בהטבע, שקטן יכול לשמש 
להגדול בלי שום תמורה.
%break
מה שאין כן האנשים שהם בבחינת הכלל, כשאומרים שצריכים לעבוד 
לשם שמים, לא יודעים אפילו פירוש המלים, אלא כפי ששמעו אלו 
המלים בזמן החינוך, ולא הבינו מה ששמעו,
%break
הם ממשיכים עם המליצה הזו, כי אצלם הרע הוא רק בבחינת "כחוט 
השערה", כמו שאמרו חז"ל אצל יצר הרע "רשעים נדמה להם כחוט 
השערה, וצדיקים כהר גבוה".
%break
והוא מטעם שיש תיקון, שהאדם לא יראה את הרע, יותר מכפי מה 
שהוא ראוי לתקן. לכן "רשעים" נקראים בעבודה אלו שאין להם צורך 
לעבוד לשם שמים, אלא שהם עוסקים בתו"מ לתועלת עצמם.
%break
לכן ניכר אצלם הרע, שהוא הרצון לקבל לעצמו, לרע. זה נקרא, 
שהיצר הרע הוא "כחוט השערה".
%break
אלא "אצל צדיקים". כלומר, אלו אנשים, שרוצים ללכת בדרך של 
השפעה, ומתחילים לתקן את הרצון לקבל, הם רואים כל פעם, איך 
שמתראה אצלם את הרע בשיעור היותר גדול, עד שנעשה אצלם 
"כהר גבוה".
%break
לכן אין הם מסוגלים לומר מוסר לאחרים, היות שהם עסוקים לבקש 
אמונה בה' לצורך עצמם. ובזה מתפרש מה שאמרו חז"ל "אין 
פורענות באה, אלא בגלל רשעים. ואינה מתחלת, אלא מצדיקים 
תחלה".
%break
%page 827
%H מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה
%break
הכתוב אומר (ויצא כ"ח ל') "ויחלום, והנה סולם מוצב ארצה וראשו 
מגיע השמימה. והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". ויש להבין מה 
מרמז לנו שהסולם מוכרח לעמוד באלכסון, שכך אנו רואים אצלנו, אם 
הסולם עומד ישר,
%break
אי אפשר לעלות עליו. וכמו שרש"י מביא דרשת חז"ל וזה לשונו, 
"אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרה, הסולם הזה עומד בבאר 
שבע, ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש". זאת אומרת, הסולם 
מוכרח לעמוד בשיפועו.
%break
מה מרמז לנו זה בעבודה. וכן יש להבין קושיית המפורשים, מדוע 
כתוב "מלאכי אלקים עולים", ואח"כ "יורדים". היה צריך לכתוב 
להיפך.
%break
ולהבין כל זה מוכרחים להבין מהו בכלל הבריאה עבודה, שניתן לנו 
בקיום תו"מ. הלא מטרת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. אם כן 
עבודה זו, לשם מה אנו צריכים,
%break
כמו שכתוב "יגעתי ומצאתי תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", 
היגיעה הזו למה לי, ומה זה מוסיף לנו במטרת הבריאה, שהיא 
"להטיב לנבראיו".
%break
אלא לפי מה שכתוב בספר "עץ חיים" (בתחילתו), "שבכדי להוציא 
לאור שלימות פעולותיו, היה תיקון הצמצום. כלומר, שנעשה העלם 
והסתר במקום מלכות, הנקראת מקבל בעל מנת לקבל.
%break
ונעשה במקום הרצון לקבל, המכונה עביות, תיקון המסך. שענינו הוא, 
שלא לקבל יותר מכפי שהוא יכול לכוון בעל מנת להשפיע. זהו שגרם 
לנו עבודה, ובגלל זה אמרו חז"ל דוקא "יגעתי ומצאתי תאמין".
%break
ומהי היגיעה. היות שמצד הטבע אדם נברא ברצון לקבל לתועלת 
עצמו, והיות על כלי זה נעשה צמצום והסתר, אלא שהאדם צריך 
לעבוד בעל מנת להשפיע, והיות שזהו נגד הטבע, לכן זוהי היא יגיעה, 
משום שעבודה זו היא קשה.
%break
לכן, אם אומר מי שהוא, שהוא עובד ה', ולא מרגיש שום יגיעה, בטח 
שזהו מטעם שהוא עובד לתועלת עצמו, ולא לתועלת ה'. היות מי 
שעובד לתועלת ה', סימן הוא, שהגוף, המכונה רצון לקבל, הוא 
מתנגד לזה.
%break
וזהו שכל כך קשה לעבוד בעל מנת להשפיע בכוחות עצמו, עד 
שמוכרחים לעזרת ה', שעל זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל 
יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". נמצא, שהעבודה נקראת, זה 
שצריכים לעבוד לתועלת ה'.
%break
וזה שצריכים לעבוד לתועלת ה', אינו חס ושלום ממש לתועלת ה', 
שהקב"ה צריך את עבודתו של אדם, אלא כנ"ל, שזה נכנס בתור 
שלימות פעולותיו. כלומר, שע"י זה שהאדם עובד לתועלת ה' ולא 
לתועלת עצמו,
%break
אז האדם מוכשר לקבל את הטוב והעונג בלי שום בושה, הנקרא 
נהמא דכסופא, היות שהוא מקבל על הכוונה של על מנת להשפיע ולא 
לקבל לעצמו.
%break
אולם בסדר העבודה, שהאדם צריך להגיע למעלת הדביקות, כמו 
שכתוב "ולדבקה בו", אין האדם יכול לעלות ברגל אחת. אלא צריכים 
שתי רגליים, ימין ושמאל.
%break
כמו שאמרו חז"ל (סוטה מ"ז) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין 
מקרבת", שיש לפרש, מצד אחד האדם צריך לראות, שהוא נדחה 
ונרחק מה', כלומר לראות איך שהוא מרוחק מדביקות ה', הנקראת 
להשפיע, והוא משוקע באהבה עצמית.
%break
ועד כמה שהוא רוצה להתגבר בעבודה להשפיע, הוא רואה, שהוא 
הולך אחורה, כלומר שהרע מתגבר אצלו בכל יום בשיעור יותר גדול, 
עד שהוא בא לידי החלטה,
%break
שאין שום אפשרות, שתהיה מציאות, שיוכל להשתחרר מאהבה 
עצמית. ואומר, אם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד.
%page 828
ואומר, עכשיו אני לא צריך להאמין שה' עוזר, אלא עתה, כשהוא יזכה 
לדביקות ה', אז הוא יגיד, שהוא רואה בתוך הדעת, שה' עזר לו.
%break
וכמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". 
ואין לו מה לעשות, רק לבקש מה', שיעזור לו לצאת משליטת הרצון 
לקבל. ולפעמים אין לו אפילו כח לבקש מה',
%break
שיעזור לו. וזה נקרא "רגל שמאל", שהוא הולך על דרך, שהוא רואה 
איך שהוא מלא קלקולים וחסרונות. וכידוע, ששמאל בעבודה נקרא, 
דבר הצריך תיקון. וזה נקרא "לעולם תהא שמאל דוחה".
%break
ורגל השני נקראת "ימין", כי דבר שאינו צריך תיקון נקרא בעבודה 
ימין, כלומר, שהאדם צריך לדעת, איך שיש לו זכיה גדולה, בזה שהוא 
זכה להיות בין אלה שהם משמשי המלך. זאת אומרת, שהוא צריך 
להאמין,
%break
שזה מה שיכול לעשות לתת קצת זמן מעבודתו, שהוא עוסק לצורכי 
עצמו, ולעסוק בתו"מ, שזה נקרא עבודת ה', אין הוא אומר, שזהו מכח 
עצמו, שהוא רוצה לעבוד בעבודת הקודש,
%break
אלא הקב"ה נתן לו מחשבה ורצון, שתהיה לו קצת אחיזה בתו"מ. 
והוא שמח בזה, שיש לו קצת זכיה לשמש את המלך.
%break
והוא נותן תודה לה' על זה, היות שהוא רואה, שיש הרבה אנשים 
בעולם, שאין להם זכיה כזו. והוא מרגיש איך שהוא מקורב לה'. זה 
שכתוב "וימין מקרבת", כלומר שרגל ימין הוא זה, שמרגיש עצמו 
מקורב לה'.
%break
שדוקא ע"י ב' רגליים יכולים ללכת למעלה ולמעלה, ולהגיע להיכל 
המלך. ובזה יכולים לפרש מה שכתוב "והנה סולם מוצב ארצה וראשו 
מגיע השמימה". פירוש, שהסולם, שע"י עולים למעלה להיכל המלך, 
יש שם שני קצוות:
%break
א. "סולם מוצב ארצה", שהוא בחינת קו שמאל, הנקרא "ארצה", 
שהאדם צריך לראות, איך שהוא מונח בארציות, שהוא משוקע 
באהבה עצמית, כנ"ל, שהיא בחינת "שמאל דוחה".
%break
אז יש מקום להתפלל מעומק הלב, שאז האדם מסתכל בתוך הדעת 
שלו, איך שהוא לא יכול לעשות משהו לתועלת ה', ורק הקב"ה יכול 
להוציא אותו משליטת הרע שבו. ועל זה נאמר "אלמלא הקב"ה עוזרו, 
אינו יכול לו".
%break
ב. זה שכתוב "וראשו מגיע השמימה". והקצה השני שבסולם הוא, 
"הוא בשמימה", כאילו שיש לו שלימות גמורה, מטעם שהוא שמח 
בחלקו, בזה שיש לו קצת נגיעה בעבודת ה'. והוא מרגיש עצמו בזה 
למאושר,
%break
כי זוהי זכיה גדולה, שזכה לשמש את המלך, ולדבר עמו, אפילו רגע 
אחד ביום, מספיק לו, שיהיה לו מצב רוח מרומם. ועל זה הוא מודה 
ומשבח את המלך.
%break
נמצא לפי זה, שהסולם הזה, שעליו עולים להיכל המלך, עומד 
באלכסון. כלומר, שה"מטה" שבסולם, שהוא "סולם מוצב ארצה", אין 
זה מטה ממש, כמו סולם שהוא עומד ישר,
%break
שאי אפשר לעלות עליו, שכך אנו רואים בגשמיות. שזה מראה, 
שאפילו בגשמיות הסולם מוכרח לעמוד בשיפוע. ושיפוע מראה, 
ש"למעלה" אין זה מעלה ממש.
%break
וגם "למטה", אין זה מטה ממש, אלא כנ"ל, כלומר, בזמן ש"ראשו 
מגיע השמימה", שהוא הולך בקו ימין, שהוא בחינת שלימות, אין זה 
סוף פסוק, אלא הוא צריך גם כן ללכת בבחינת "ארצה", היינו לראות 
שהוא עדיין נמצא בארץ.
%break
וכשהוא הולך בבחינת ארצה, שהיא בחינת שמאל, הוא צריך גם כן 
לדעת, שהוא צריך ללכת בימין, שזהו נקרא "וראשו מגיע השמימה". 
כלומר, שהגם שהם שני דברים מנוגדים והופכיים זה לזה, מכל מקום 
אין הם מרוחקים כל כך זה מזה,
%break
שיהיה הרבה מרחק ללכת מקצה אל קצה השני. זאת אומרת, 
שצריכים ללכת בשני קוים. וזה נקרא שיפוע. היינו כנ"ל, שזה מראה, 
שצריכים ללכת בב' קוים.
%break
וזה נמשך מהתיקון, הנקרא צמצום ב', שהוא ענין שיתוף מידת 
הרחמים בדין. כמו שאמרו חז"ל, "מתחילה ברא את העולם במידת 
הדין, המכונה קו ישר, שיש בו ענין מעלה ומטה,
%break
הנקרא מעלה בחשיבות, שהוא בחינת זך ביותר, הנקראת ספירת 
הכתר, שהוא זך ביותר, שאין שם חסרון.
%page 829
ומטה נקרא, למטה בחשיבות, שהוא עב ביותר, המכונה ספירת 
המלכות, שהוא הרצון לקבל. וראה שאין העולם יכול להתקיים, עמד 
ושיתף עמו מידת הדין". היות שמלכות דמידת הדין,
%break
הנקרא רצון לקבל, הוא השורש הנבראים, היה קשה להפוך אותה 
בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "אין העולם יכול להתקיים".
%break
כמו שאומר ב"פתיחה לחכמת הקבלה" (אות נ"ח) וזה לשונו, "וראה 
שאין העולם מתקיים, שבאופן זה לא היה שום אפשרות לאדם, הצריך 
להברא מבחי"ד הזו, שיוכל לסגל מעשים של השפעה, לכן הקדים 
מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין.
%break
והמאציל העלה מידת הדין, שהוא כח הסיום, הנעשה בספירת 
המלכות, והעלה אותה אל הבינה, שהיא מידת הרחמים. ושיתף אותם 
יחד זה בזה, שבזה נעשה הכשר לגוף האדם, היוצא מבחי"ד, שיהיה 
כלול גם ממידת השפעה".
%break
נמצא, שדוקא ע"י עלית מלכות לבינה, יכול העולם להתקיים. ועלית 
מלכות לבינה מכנה האר"י הקדוש בשם קו אלכסון. ואמר שזה סוד 
מה שכתוב (בתע"ס חלק ו' דף ת"א) וזה לשונו,
%break
"והנה אחר שצמצום עצמו הניח חד פרסא. וזה סוד "יהי רקיע בתוך 
המים ויהי מבדיל בין מים למים".
%break
שזה סוד הא', שהקו של הא' הוא באלכסון, כמו שאומר (בתע"ס דף 
תס"ג) וזה לשונו, "כי דבר החיבור של ב' נקודות בהצמצום הוא הקו 
של הא' כזה. ובחינה העליונה של כל מדרגה היא י, שעל הקו 
מלמעלה, הכוללת כתר וחכמה של המדרגה,
%break
בסוד מים עליונים, כזה י". הרי שהשתוף מידת הרחמים בדין נקרא 
אלכסון. וזהו השורש, שגם בענף הגשמי, אין הסולם, שהיא בחינה 
שעולים ע"י הסולם, אלא בזמן שעומדת באלכסון,
%break
שהיא בחינת צמצום ב'. מה שאין כן סולם שעומד ביושר, שהוא 
בחינת מידת הדין אינו יכול להתקיים.
%break
אולם יש לדעת מהשני קצוות, שהם בחינת "שני כתובים המכחישים 
זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". יהיה הפירוש, 
שצריכים את השני קוים, שעל ידי שניהם יגיעו לקו האמצעי.
%break
כי אי אפשר להיות קו אמצעי, אם אין לפניהם שני קוים. לכן, בזמן 
שיש מחלוקת, אז שייך לומר, ש"בא השלישי ויכריע ביניהם, ועושה 
שלום". מה שאין כן אם אין מחלוקת,
%break
אין צורך לעשות שלום. זאת אומרת, אם אנו צריך לבחינת שלום, אז 
אנו מוכרחים להמציא מקודם מחלוקת, אחרת אין מקום לשלום.
%break
אולם השאלה היא, בשביל מה אנו צריכים לשלום, הלא יותר טוב 
היה, אנו מבינים, כשאין מחלוקת, ולא צריכים לשלום, שכך השכל 
מחייב.
%break
והתשובה היא, היות שאלו שני הופכיים יש בנו בהטבע, נמצא לפי זה, 
שענין המחלוקת זהו מציאותי, שהטבע עשה לנו כך. פירוש, שמצד 
מטרת הבריאה, יש בנו טבע,
%break
שהבורא נתן לנו רצון לקבל הנאה ותענוג. ומצד תיקון הבריאה, אנו 
צריכים ללכת בכיוון הפוך, שהוא להשפיע, כדוגמת הבורא "מהו רחום 
אף אתה רחום".
%break
אם כן הב' קצוות האלו הם נמצאים בנו. ומה שאנו אומרים, שצריכים 
לעשות מחלוקת, כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על 
יצר הרע", וכמו שפירש רש"י, "שיעשה עמו מלחמה". הכוונה היא, 
שיגלה את הרע שבו. ולא ע"י המחלוקת,
%break
הוא מייצר רע, שמזה נעשה מחלוקת. אלא הרע שבאדם הוא בגניזו. 
ואם יכנס שמה אור דקדושה, תיכף יתעורר הרצון לקבל, הנקרא שבו, 
ויקבל הכל בקבלת לעצמו. וזה יעבור תיכף להצד הטומאה והקליפות.
%break
לכן צריכים לעשות מלחמה, שע"י זה הרע יצא ממחבואו וילחם עם 
היצר טוב.
%break
נמצא, שדוקא ע"י מלחמה הוא מתגלה, היות שהוא רוצה להילחם עם 
היצר טוב. וכשהוא מתגלה בפרצופו האמיתי, אז רואה האדם, איך 
שהוא "הר גבוה". ובא אז לידי הכרה,
%break
שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שיעזור לו להכניע את הרע, 
ושתהיה לו היכולת לעבוד רק על הכוונה בעל מנת להשפיע.
%break
%page 830
ובזה נבין את פירוש של "ב' כתובים, המכחישים זה את זה, עד 
שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". שענין ב' קצוות של הסולם, 
שמראה, שהם הפוכים זה מזה.
%break
שמצד אחד הוא "מוצב ארצה", שמראה על השפלות, שהוא רואה 
בתוך הדעת, איך שהוא מרוחק מה', היות שהוא משוקע באהבה 
עצמית, שזהו שינוי צורה.
%break
ומצד הב' "וראשו מגיע השמימה", כאילו שיש לו שלימות גמורה, 
שהוא שמח בחלקו, ושמח כאילו הוא רק בשמים, ואין לו שום שייכות 
לארציות, שזה נקרא ש"הסולם עומד בשיפועו".
%break
זה שכתוב "שני כתובים, המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב 
השלישי ויכריע ביניהם".
%break
זהו קו האמצעי, כלומר שאלו ב' קוים מולידים כתוב השלישי, שזהו 
הקב"ה, הנקרא קו אמצעי. וזה על דרך שאמרו חז"ל (נידה ל"א ע"א) 
"שלושה שותפין הן באדם, הקב"ה אביו ואמו, אביו מזריע הלובן, אמו 
מזרעת אודם, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה".
%break
שיש לפרש "אביו נותן הלובן", שאביו הוא בחינה א' בעבודה, שהיא 
בחינת קו ימין, היינו שלימות. ב' הוא קו שמאל, היינו בחינת חסרון 
כנ"ל, שזה נקרא "נותנת את האודם", שהיא בחינת חסרון. והקב"ה 
נותן אז הנשמה ורוח,
%break
שאז הקב"ה משפיע לו את העזרה הדרושה, כמו שאומר בזה"ק, 
"שמסייעין אותו בנשמתא קדישא". וזה נקרא "הקב"ה נותן הרוח 
והנשמה". וזה יש לפרש מה שאומר רש"י "הסולם עומד בבאר שבע 
ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש.
%break
היינו כנ"ל, אמצע, היינו קו אמצעי, הוא כנגד בית המקדש, שהוא 
בחינת הקב"ה".
%break
ובהאמור יש לפרש, מדוע כתוב "והנה מלאכי אלקים עולים" ואח"כ 
"יורדים". היה צריך לכתוב להיפך, מקודם "יורדים" ואח"כ "עולים". יש 
לתרץ על דרך העבודה, היות שאלו אנשים,
%break
שרוצים לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם, הם נקראים "מלאכי 
אלקים". כלומר, שהם באו לעולם הזה בשליחות האלקים, היינו לעבוד 
בשביל אלקים.
%break
כמו שאמרו חז"ל (סוכה ע"ב) "אנן שלחא מצוה אנן". ופירש רש"י שם, 
היות שהלכו להקביל פני ראש גולה, דחייב אדם להקביל פני רבו 
ברגל, שפירושו, זה שאנו עוסקים במצות, אנן שלוחא דמצוה, שפירוש 
"שלוחא דמצוה",
%break
כלומר שהם באו לעולם להיות שלוחים של הקב"ה, שכולם צריכים 
לעשות ולקיים את כל מה שהקב"ה ציווה לעשות. שפירושו, כמו 
שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות", כמבואר בהסולם (בהקדמת ספר 
הזהר),
%break
שענין ברא הוא בחינת יש מאין, שהכוונה היא על הרצון לקבל, שזה 
בא מצד הבורא. לעשות זה שייך להנבראים, היינו שהם צריכים 
לעבוד לתועלת הבורא. נמצא, שאלו אנשים, שעובדים לתועלת 
הבורא, הם נקראים "מלאכי ה'", כנ"ל "שלוחא דהקב"ה".
%break
ובזה יש לפרש מה שכתוב (מועד קטן י"ז ע"א) "אם הרב דומה 
למלאך ה', יבקשו תורה מפיו. ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו. 
ומקשים על זה, וכי מי שרוצה ללמוד תורה אצל רב,
%break
צריך מקודם לראות מלאך ה' ואח"כ, לאחר שכבר ראה את צורתו של 
מלאך ה', אז הוא הזמן שילך לחפש רב הדומה למלאך ה'".
%break
ובהאמור יש לפרש, שאם הרב לומד להתלמידים את העבודה 
שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע, זאת אומרת, לשם מה האדם בא 
לעולם הזה, לעשות את שליחות ה', שיעבוד עבור תועלת ה', נמצא, 
שהאדם הוא שליח ה', ולא שהוא בעל בית בעולם הזה,
%break
אלא שהוא עבד ה', שפירוש שליח ה', שפירושו מלאך ה'. וזהו 
הפירוש "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו".
%break
ובהאמור נבין מדוע כתוב מקודם "והנה מלאכי אלקים עולים". הטעם 
הוא, כי בדרך העבודה, להיות מלאך ה', היינו לעבוד לתועלת ה', 
צריך מקודם לעלות על הסולם, שזה נקרא בחינת ימין, הנקראת 
"וראשו מגיע השמימה". ואח"כ לרדת למטה,
%break
שהוא בחינת שמאל, שזה "מוצב ארצה". ואח"כ עוד הפעם, שזה 
נקרא "עולים ויורדים". ואח"כ זוכים לקו האמצעי, היינו שהקב"ה נותן 
את הנשמה. ואז זוכים לדביקות ה'.
%break
%page 831
%H מהם הכוחות, שצריכים בעבודה
%break
חז"ל אמרו (מגילה ו' ע"ב) וזה לשונם "ואמר רבי יצחק, אם יאמר לך 
אדם, יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין. 
יגעתי ומצאתי, תאמין". ויש להבין, מהו ענין של "תאמין".
%break
וכי מדברים כאן באנשים שאומרים שקר. הלא כאן מדברים מאנשים 
שעוסקים בתורה, ובטח שהם אנשים כשרים. מדוע יש לחשוב שהם 
משקרים. אם כן, מהו הענין שאומר "תאמין" או "לא תאמין".
%break
ובכדי להבין זה, צריכים מקודם לדעת מהו יגיעה. וכבר דברנו מזה 
הרבה פעמים, כי יגיעה נקרא, בזמן שהאדם צריך לעשות מעשים 
שהם נגד הטבע. כלומר, היות שאנו נולדנו עם רצון לקבל לעצמו, 
ומסיבת שתהיה בחינת דביקות והשתוות הצורה,
%break
כי דוקא ע"י זה יש מציאות שיקבלו טוב ועונג, ולא תהיה בחינת 
בושה, לכן נעשה תיקון, שצריכים לעשות הכל בעל מנת להשפיע. 
אחרת אנו נמצאים בחלל פנוי ריקן מאור, שזה נקרא "העלם והסתר", 
שלא מרגישים שום קדושה בעת שעוסקים באהבה עצמית.
%break
לכן בעת שמתחילים לעבוד בעל מנת להשפיע, שזה נגד הטבע, זה 
נקרא "יגיעה", מטעם שהגוף מתנגד לזה. היות שכל תנועה, שהגוף 
לא רואה שזה יהיה לתועלת עצמו,
%break
הוא מתנגד בכל תוקף. וצריכים כוחות גדולים להתגבר עליו. וכאן 
מתחילה עיקר העבודה, שעליה אמרו "יגעתי" או "לא יגעתי".
%break
ועל זה שאלנו, איך שייך לומר, שאם יבואו אנשים ויאמרו "לא יגעתי 
ומצאתי, אל תאמין". הלא מדברים מאנשים שכבר זכו לבחינת 
"מצאתי". ובודאי אנשים אלו הם אנשים כשרים. ולא שייך לומר, שהם 
חס ושלום משקרים. אם כן מה שייך לומר "אל תאמין" להם,
%break
כאילו הם משקרים חס ושלום. אלא האמת הוא, שהם כן נתנו יגיעה. 
אם כן מדוע הם אומרים שלא נתנו יגיעה, שאומרים "לא יגעתי 
ומצאתי".
%break
והתשובה היא כנ"ל, כי בזמן שהאדם מתחיל להכנס בעבודה 
דלהשפיע, אז הגוף מתחיל להתנגד. והאדם מתחיל לעשות את 
הסגולות של תו"מ, בכדי שיהיה לו כח להתגבר על הרע שבו. והסיוע 
מה שהוא צריך לקבל מתו"מ,
%break
הוא רואה את ההיפך. שמה שחשב, שכל פעם הוא ילך צעד קדימה, 
וירגיש שלא כדאי לעבוד בשביל אהבה עצמית, והוא חושב, שכבר 
הגיע הזמן, שהרע יהיה נכנע אליו, והוא מאמין,
%break
שבטח הרגשה זו נתנו לו מלמעלה, ובטח שמהיום ואילך כבר לא 
יהיה לו שום חיבור עם הרע.
%break
ופתאום הוא רואה, שהוא נמצא שוב בתכלית השפלות. שהוא משוקע 
באהבה עצמית, ושוב מרגיש ההסתר וההעלם מהמטרת הבריאה, 
שהיא להטיב לנבראיו. והגם שהוא מאמין, שבכדי לזכות לזה צריכים 
מקודם לזכות לאהבת ה',
%break
והוא רואה רק איך שהוא אוהב את עצמו, ובנוגע להיבטל לה' ולומר, 
שאין שום רשות אחר בעולם, אלא הכל שייך להבורא, והתחתון לא 
עולה בשם, על זה אין האדם מסוגל להשלים.
%break
לכן, בעת שבאה לו מחשבה של ביטול לה', הגוף עומד נגדו, ונותן לו 
להבין, איך אתה רוצה לבטל את עצמך לה', ושלא תהיה לך שום 
מציאות בפני עצמך, אלא שאין רק רשות היחיד של הבורא,
%break
ואין אתה רוצה לעלות בשם. הלא זה נגד הטבע, היות שהאדם, שכל 
זמן שהוא חי, הוא רוצה להתקיים ולהרגיש את ישותו. ואיך אומרים 
לו, שהוא צריך להיבטל לה', ולאבד את ישותו.
%break
%page 832
ואז אומר הגוף, שהוא לא מסכים לזה. וזה נקרא בחינת "גלות". היינו, 
ש"אומות העולם" שבאדם שולטים על בחינת "ישראל" שבו. כידוע 
ש"ישראל" פירושו ישר-אל. כלומר, שהאדם אינו רוצה להיות מציאות 
בפני עצמו, אלא הוא רוצה להיבטל ישר לאל.
%break
וכמו שהיה בגלות מצרים, שהמצרים היו שולטים על עם ישראל, ולא 
יכלו לצאת משליטתם, אלא כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי 
אתכם מארץ מצרים". זאת אומרת,
%break
שאין מציאות שהאדם בעצמו יהיה לו הכח להתגבר ולצאת משליטת 
הגוף, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא יכול לגאול אותם מהגלות 
הזה.
%break
ועתה מתעוררת השאלה, אם האדם שהשקיע הרבה יגיעה, ועבר 
עליו מצבים של הרבה עליות והרבה ירידות, והרבה פעמים היה 
שהגיע לבחינת יאוש, כלומר שהוא בא לידי החלטה,
%break
שענין "כל מעשיך יהיו לשם שמים" זה אינו בשבילו, אלא זה שייך 
לאנשים בעלי כשרונות יוצא מהכלל ולבעלי כח, שהם אמיצי לב.
%break
אבל הוא עצמו אינו מסוגל להגיע לזה. וכבר החליט, שהוא צריך 
לעזוב את המערכה הזו. ולאחר כן שוב קבל התעוררות מלמעלה, עד 
כדי כך, שכבר שכח על מה שהחליט קודם המצב של עכשיו.
%break
ואמר, שעכשיו אני רואה, שאני כבר על הסוס, שגם אני יכול להגיע 
לידי מצב של השפעה ולצאת מאהבה עצמית. פתאום עוד הפעם הוא 
ירד ממדרגתו.
%break
וגם כן נוהג ענין השכחה. כלומר, שהוא כבר שכח מה שאמר לפני זה, 
שהוא כן מסוגל להגיע לעבודה דלהשפיע. ולא עלה על דעתו, שיהיה 
עוד זמן, שיפול ממדרגתו.
%break
אלא היה בטוח, שעכשיו הוא יתקדם קדימה, ועכשיו הוא רואה, שזהו 
לא כמו שחשב, ומחשבות ומצבים כאלו הם אצלו בלי סוף.
%break
ובהאמור יוצא, בזמן שהקב"ה בעצמו עוזרו, ומוציאו מן הגלות, הוא 
לא יודע מה להגיד, אלא הוא רואה, שמצד אחד, כל היגיעות שנתן, 
לא עשו שום פרי. אלא שהוא רואה בתוך הדעת, שאם הקב"ה לא 
היה עוזרו,
%break
הוא כבר היה עוזב את המערכה. כי הרבה פעמים היו לו מחשבות 
כאלה. אם כן, אין הוא יכול לומר "יגעתי ומצאתי". הלא הוא רואה, 
שעם היגיעה לא הרויח כלום. וזה שזכה לבחינת "מצאתי",
%break
היה רק מצד ישועת ה'. ולכן הוא בא ואומר "לא יגעתי ומצאתי". 
כלומר, שהיגיעה שנתן, היא לא מעלה ולא מורידה.
%break
עתה נבין את השאלה, איך אנו חושדים בו, שהוא אומר שקר. ובהנ"ל 
הוא פשוט. הוא אומר מה שהוא רואה. והוא רואה, שכל היגיעה שלו 
לא עזרה לו כלום. לכן הוא טוען טענת אמת "לא יגעתי". כלומר, לענין 
השגת המטרה הוא לא עשה כלום.
%break
היינו, שמכל היגיעה שנתן, הוא נשאר במצב השפלות עוד יותר 
משפלות שהיה מרגיש בתחילת עבודה. היות בזמן שהתחיל בעבודה 
דלהשפיע, היה חושב, שיש לו קצת רע, ובודאי יהיה לו כח להתגבר 
עליו, ויהא בידו לעבוד בעבודה דלהשפיע, ולא לקבל לעצמו.
%break
ומה הרויח מהעבודה ויגיעה שהשקיע. שהגיע לתכלית השפלות, 
שאין כמוהו. אם כן איך הוא יכול לומר "יגעתי ומצאתי". הלא היגיעה 
גרמה לו שישיג יותר רע, ולא שימצא את הקדושה, ויכנס בתוך 
הקדושה. אם כן הוא יודע, שטוען טענת אמת.
%break
היינו, שהיגיעה כלום לא שוה. אם כן בטח שהיגיעה אינה סיבה 
להשגת המציאה. לכן הוא אומר "לא יגעתי ומצאתי". ואינו אומר שקר 
לפי ראות עיניו.
%break
ועתה יש לשאול, מדוע הם אומרים "אל תאמין". הלא הוא אומר אמת. 
אם כן מה אנו מוצאים בדבריו, דבר שאינו אמת, שבשביל סיבה זו 
אמרו חז"ל "אל תאמין".
%break
אלא הענין הוא, שיש כלל "אין אור בלי כלי". כלומר, "אי אפשר להיות 
מילוי בלי חסרון". לכן כשהאדם נותן יגיעה, ומשקיע כוחות בכדי 
להגיע להיות משפיע לה', כל כמה שהשקיע כוחות,
%break
מתעורר אצלו יותר החסרון להמילוי. זאת אומרת, לפי שיעור שהוא 
מתייגע עצמו להגיע לדרגת להשפיע, הוא רואה, שהוא רחוק מזה.
ומי נותן לו להבין, שהוא רחוק מלהיות משפיע. זוהי העבודה בעצמה.
%page 833
וזה דומה לאדם שתפס גנב, והגנב רוצה לברוח ממנו. לכן אם האדם 
מחזיק את הגנב, ואין הגנב מראה הרבה התנגדות, אין האדם צריך 
לתת הרבה כוחות להחזיק את הגנב. ואם הגנב מתחיל להראות 
התנגדות יותר גדולה,
%break
אז גם האדם צריך לתת יותר כוחות, בכדי שהגנב לא יברח מתחת 
ידו. ואם הגנב מראה כוחות יותר גדולים מכפי שיש להאדם, והוא 
רואה, שעוד מעט הוא יברח ממנו, האדם מתחיל לצעוק לעזרה, וצועק 
"הצילו".
%break
נמצא, מתי האדם צועק לעזרה, דוקא במקום שאין האדם יכול להציל 
את עצמו בכוחות עצמו, אז הוא מתחיל לצעוק "הצילו". מה שאין כן 
אם הגנב הוא ילד קטן, והאדם תפס אותו בידו,
%break
אין זה מדרך העולם, שיצעק "הצילו ותעזרו לי, שהילד הגנב לא יברח 
ממנו, כי אין לי כח להחזיק אותו, היות שהוא רוצה לברוח ממני".
%break
שבטח כולם יצחקו ממנו, משום שאין מדרך העולם לבקש עזרה 
במקום, שהאדם בעצמו יכול לעשות את הדבר בלי שום עזרה מצד 
מישהו. וזהו מטעם, שסדר העולם הוא,
%break
ש"אין מילוי בלי חסרון". לכן, היות שאין לו צורך וחסרון לעזרה, לכן 
כשמבקש עזרה בלי צורך, כולם צוחקים ממנו, משום שאין זה בסדר 
תיקון הבריאה.
%break
ומזה נובע, בזמן שהאדם לא נצרך לבריות, ושיש לו פרנסה, והוא 
מבקש עזרה ותמיכה שיעזרו לו לפרנסתו, מי שרואה הוא צוחק ממנו, 
אף על פי שהוא עומד ומבקש עזרה.
%break
ואנו רואים, שבשיעור שהוא עומד ומתחנן, שירחמו עליו, האנשים 
שמכירים אותו, שהוא לא בעל חסרון, צוחקים ממנו ולא נותנים לו 
כלום.
%break
ובהאמור נבין, מדוע כשהוא אומר "לא יגעתי ומצאתי", אמרו חז"ל 
"אל תאמין". וכפי שהסברנו, הוא טוען טענת אמת, כנ"ל. אלא כמו 
שהסברנו, ש"לא נותנים מילוי בלי חסרון". ולכן האדם מוכרח לעבוד 
ולהשקיע יגיעה, ולעשות כל הסגולות,
%break
בכדי שיבוא לדרגת, שכל מעשיך יהיו לשם שמים. וכפי היגיעה 
שהכניס בעבודה, בשיעור הזה הוא נעשה יותר נצרך להבורא, שיעזור 
לו. ואז, כשיש לו כלי, היינו צורך שה' יעזור לו,
%break
היינו שהוא לא רואה שום עצה, שיהיו לו האפשרות להגיע לדרגת 
השפעה, אז הוא הזמן, שהוא מקבל עזרה מלמעלה.
%break
ולפי זה יוצא ששניהם אמת, הוא מוכרח לומר "לא יגעתי". כלומר, 
שאין היגיעה שלו שוה משהו, כי הוא רואה, שלא הרויח מהיגיעה 
שנתן, אלא להיפך. זאת אומרת, שעל ידי היגיעה שנתן, הוא בא לידי 
הכרה, שהיגיעה לא שוה כלום. כלומר,
%break
שלא יכולים לקנות עם היגיעה שום דבר. וזה הוא רואה בתוך הדעת. 
ולא שייך כאן להאמין למעלה מהדעת, שהיגיעה לא עזר לו, רק ה' 
עזר לו. היות הוא רואה זה בעין.
%break
ואז שייך לומר "לא יגעתי ומצאתי". לכן הוא אומר לכל, שהיגיעה כלום 
לא שוה. והוא אומר אמת לפי דעתו. ועליו אמרו חז"ל "אל תאמין שלא 
יגע". וזהו מטעם, ש"אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון". לכן צריכים 
את היגיעה, שזה מרבה לו חסרון,
%break
כל פעם שיהא נצרך להבורא, שיעזור לו, עד שמקבל חסרון אמיתי, 
שהקב"ה יודע מהו השלמת חסרון, שיהא ראוי למילוי. ואז הקב"ה 
נותן לו המילוי.
%break
נמצא לפי זה, אם אין האדם נותן יגיעה, אין מקום שהקב"ה יתן לו 
מילוי. הרי אנו רואים, שהיגיעה כן יש לה ערך, עד כדי כך, שבלי 
יגיעה אין מקום למציאה, כנ"ל "כי אין מילוי בלי חסרון".
%break
לכן אמרו "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". אלא מוכרח להיות יגיעה, 
שזה נותן לנו הצורך לישועת ה'.
%break
לכן כשהאדם בא ואומר "יגעתי ולא מצאתי", אמרו "אל תאמין". 
כלומר, אם באמת האדם התייגע, וקבל צורך, שה' יתן לו המילוי, בטח 
הקב"ה היה נותן לו המילוי. אלא בטח שלא התייגע כל צרכו,
%break
שיהא מספיק לקבל מילוי. ומתי הוא הצורך בשלימות. זה ה' יודע. לכן 
מוטל על האדם להרבות ביגיעה, ולא לברוח מהמערכה, עד שה' 
יעזור לו.
%break
%page 834
ובזה יובן את השאלה ששאלנו, לאיזה כוחות האדם נצרך, בכדי שיוכל 
להגיע להדרגה "שכל מעשיך יהיו לשם שמים". האם האדם צריך 
להיות בעל כשרון גדול, ובעל רצון תקיף, ואמיץ לב,
%break
וכדומה, כלומר שצריכים, שיהיה בעל כח גדול בכל הדברים, 
שנמצאים בין אנשים, שהם נקראים "מרים מעם". היות שכתוב "יגעתי 
ומצאתי, תאמין". אם כן משמע, שצריכים לכוחות גדולים.
%break
ועל זה אמרו "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". כלומר, שלא צריכים 
כוחות גדולים, ולא כשרונות גדולים, אלא רק רצון לבד, שיהא לו רצון 
להידבק בה'. אז ה' מקרב אותו בלי שום יגיעה וכוחות גדולים,
%break
כנ"ל, שהאדם, שזכה לבחינת "מציאה", הוא אומר "לא יגעתי". שהוא 
רואה, שכל היגיעה לא עולה בשם, שיהיה באדם כוחות הכי גדולים 
בעולם כולו, לא יעזור לו.
%break
כי בכדי להגיע לדביקות ה' ולצאת משליטת האהבה עצמית, רק 
הבורא יכול להוציא אותו משליטת הכלי קבלה של האדם. כמו שכתוב 
"אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם 
לאלקים". ושום כוחות שבאדם לא יעזור לזה.
%break
ובזה יש לפרש את מה שכתוב (שיר "מעוז צור ישועתי") "יוונים נקבצו 
עלי, אזי בימי חשמנים, ופרצו חומות מגדלי, וטימאו כל השמנים". 
היות שענין היגיעה אנו צריכים, בכדי לגלות את החסרון שבנו, ורק 
אח"כ יש מקום למלאות את החסרון,
%break
לכן, בכדי לדעת בדיוק מה שחסר לנו, זה יכולים לראות דוקא בזמן, 
שהאדם רוצה להתקרב לקדושה, כלומר לעשות את "כל מעשיך יהיו 
לשם שמים", שזה נקרא בחינת "חשמונאים", שתפקידם היה להוציא 
את הקדושה משליטת הקליפות, הנקראים "יוונים".
%break
ודוקא בזמן שהאדם רוצה להתקרב לקדושה, שהוא ע"י האמונה 
למעלה מהדעת, אז מתגלה אצל האדם את "הדיעות של היוונים", 
שהיא קליפה נגד האמונה. ואז רואים, שכל "היוונים", שמטרם 
שהתחיל בעבודה דלהשפיע,
%break
"היוונים" לא היו מגולים באדם, והאדם היה חושב, שיש לו אמונה 
מספקת בה', ויש לו כח לקיים תו"מ, ולא חסר לו אלא להרבות בתו"מ.
%break
מה שאין כן בזמן שרוצה להיות בחינת "חשמונאי", היינו שרק 
הקדושה ישלוט בעולם, אז "היוונים", שהיא הקליפה לעומת האמונה, 
מתגלה כל פעם ביותר תוקף, ודוקא רוצה לפרוץ את "חומת מגדלי", 
שהאמונה היא "החומה",
%break
שכל הגדלות תלוי בשיעור האמונה, שיש להאדם בה'. כמו שכתוב 
בזה"ק על הכתוב "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד לפי מה 
שמשער בלביה. שענין אמונה בה', כל אחד ואחד יש לו שיעור אחר 
באמונת ה'". וכמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד).
%break
ובהאמור נבין "מתי נפרצו חומות מגדלי", כלומר שראו שאין להם 
אמונה, זאת אומרת, שלא יכולים ללכת למעלה מהדעת. דוקא בזמן 
שרצו לכנס בהעבודה שהוא כולו להשפיע לה',
%break
אז "היוונים נקבצו עלי", והתחילו לבוא מחשבות של "היוונים", שלא 
נתנו ללכת, אלא רק מה שהשכל מחייב, אם כדאי לעשות.
%break
מה שאין כן מה שהוא נגד השכל, הם עומדים בתוקף ולא נותנים לזוז 
אף משהו. ואז מתחילה היגיעה. היינו דוקא בזמן שמתחילים ללכת 
בעבודה דלהשפיע, שרק אז רואים, שאין האדם יכול לעשות משהו 
נגד הטבע שלו, שהוא הרצון לקבל לעצמו.
%break
לכן כשהקב"ה עשה להם נס, היינו שהוא עזר להם, אז כולם ראו, 
שכל העבודה לא עשה להם כלום, כלומר שכל עבודה היתה בחינם, 
כי לא היו יכולים לכבוש אותם, כמו שכתוב ("ועל הניסים") "מסרת 
גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים".
%break
היינו, שמדרך הטבע והשכל, אין שום מציאות, שיכלו לנצח. היות 
ששם היו חלשים ומעטים. אם כן הם ראו בתוך הדעת, שה' עזר להם. 
וזה בא ללמדנו, שכשה' עוזר, לא שייך לומר, שדוקא לאדם גיבור הוא 
יכול לעזור. מה שאין כן לאדם חלש, אינו יכול לעזור לו.
%break
%page 835
ובהאמור אנו יכולים לראות, איזה כוחות גדולים ומידות טובות צריכים 
להמצא בהאדם, שה' יעזור לו, שיוכל להתקרב אליו יתברך. ועל דרך 
עבודה יש לפרש "מסרת גבורים ביד חלשים".
%break
היינו, המחשבות החזקות והרצוניות החזקות של היוונים שבאדם, ביד 
ישראל שבאדם, שהם חלשים במחשבות, שהם אינם בעלי כשרונות.
%break
ושיהיו בעלי רצון חזק, שיוכלו להתגבר על הרצונות של אומות העולם 
שבאדם, זה אין להם. ומכל מקום אתה מסרת הגבורים האלו ביד 
חלשים. וזה נקרא "נס", היות שאין זה בידי אדם מצד הטבע, שיוכל 
להתגבר עליהם.
%break
וזה בא ללמדנו, שאין האדם יכול לומר, שהוא לא מוכשר להיות עובד 
ה' בעל מנת להשפיע. כי הוא רואה, שאין לו כל התנאים, שיהיה 
מוכשר לזה. לכן מראים לנו, שאין האדם מוכשר להתגבר על הטבע, 
אפילו שהאדם יהיה גבור שבגבורים.
%break
אלא ה' הוא הנותן את העזרה, כנ"ל שאמרו "לא יגעתי ומצאתי, אל 
תאמין". זאת אומרת, שהמציאה, היינו למצוא את הכלים דהשפעה, 
זה נותן הקב"ה.
%break
וזהו כמו שכתוב (תהילים ל"ג) "אין המלך נושע ברב חיל, גבור לא 
ינצל ברב כח, הנה עין ה' אל יראיו, המייחלים לחסדו, להציל ממות 
נפשם". שפירושו "הנה עין ה'",
%break
כלומר שה' מסתכל לאלו אנשים "המייחלים לחסדו", כלומר, שמצפים 
שהקב"ה יתן להם מידת החסד, שפירושו, שיתן להם את הכלים 
דהשפעה.
%break
%page 836
%H מהי סעודת חתן
%break
חז"ל אמרו (ברכות ו') "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר 
בחמישה קולות". ויש להבין, מדוע נקרא סעודה זו, סעודת חתן, ולא 
סעודת כלה. בתורה אנו מוצאים אצל יעקב,
%break
שלבן עשה את הסעודה ולא יעקב, כמו שכתוב (ויצא שלישי) "ויאסוף 
לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה".
%break
בענין הריקודים בהחתונה, אנו רואים להיפך, שחז"ל לא אמרו "כיצד 
מרקדין לפני החתן", אלא "כיצד מרקדין לפני הכלה" (כתובות ט"ז 
ע"ב). וזה לשונם "כיצד מרקדין לפני הכלה. בית שמאי אומרים, כלה 
כמות שהיא. ובית הלל אומרים,
%break
כלה נאה וחסודה. אמרו להם בית שמאי לבית הלל, הרי שהיתה 
חגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה. והתורה אמרו, מדבר 
שקר תרחק. אמרו להם בית הלל לבית שמאי,
%break
לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגנו בעיניו. 
הוי אומר, ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים, לעולם דעתו של אדם 
מעורבת עם הבריות", עד כאן לשונו.
%break
ובכדי להבין את ב' המאמרים האלו, נפרש זה בדרך העבודה. הנה 
"כלה" נקרא בזמן הגלות. כלומר, בזמן שהאדם נמצא בזמן העבודה 
בהסתרת פנים, שלא מאיר לו את האהבת ה' וכבוד גדלות ה', שיהיה 
תמיד לנגד עיניו, ושלא יפול ממדרגתו,
%break
אלא שיעלה תמיד למעלה מעלה. אולם האדם נמצא בזמן הסתרת 
פנים, הנקרא "זמן הגלות". כלומר שעדיין נמצא תחת שליטת "אומות 
העולם", שהוא הרצון לקבל לעצמו.
%break
זאת אומרת, שכל זמן שלא יצא מרשותו של הרצון לקבל, עדיין שורה 
עליו הצמצום וההסתר. שכל פעם הוא צריך להתגבר על ההסתרה, 
שהוא רואה את ההנהגה של הבורא, ולומר,
%break
שהוא ממש בבחינת טוב ומטיב, וכל מה שהוא מקבל מה', הוא רק 
טוב. וממילא הוא צריך לתת שבח והודאה בכל הלב, בזה שהבורא 
נותן לו כל טוב.
%break
ובבחינה זו לפעמים יש לו כח התגברות על מה שהוא רואה, ולומר 
כמו שכתוב "עינים להם ולא יראו". וזהו רק בזמן עליה.
%break
אבל אחר כך באים לו מחשבות של רצון לקבל, והם דורשים ממנו, 
שהם רוצים לראות ולהסכים למעלה מהדעת, שכך הוא באמת, שהוא 
מקבל מהבורא רק טוב, הגוף לא נותן להאמין את זה, וממילא הוא 
נופל ממדרגתו.
%break
והגם שידוע לו, שהעצה לצאת ממצב הירידה היא תפלה, אולם אין לו 
אז כל כח להתפלל. והגם שיש כלל, שכל מה שחסר לאדם, יש לו 
להתפלל לה', אם כן גם על זה שאינו יכול להתפלל,
%break
הוא צריך להתפלל. אבל לפעמים גם על זה אין כח להתפלל. לכן 
האדם במצב הזה הוא בירידה גמורה.
%break
אולם שלפעמים אדם מדרדר והולך, עד שבא למצב, שהוא כבר שוכח 
ואינו מרגיש שהוא נמצא בירידה. וכמו שדברנו מזה כמה פעמים, 
שהאדם נופל כל כך למטה, עד שנשאר מחוסר הכרה.
%break
כלומר, שאין לו אז את ההכרה שהוא נמצא "בשאול תחתיות". רק 
לאחר כך, כשהוא מתאושש, הוא רואה, איך שהוא נמצא בתחתית 
השפלות, ואין לו כח אפילו להתפלל.
%break
אולם האדם צריך אז להתגבר ולהתחזק ולומר, עתה אני יכול לומר 
בפה מלא "שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'".
%page 837
היות שאי אפשר להיות יותר עומק בארץ מכפי שאני נמצא, ובטח אם 
אני אבקש ממצב של אמת, והוא רואה אז, שאם ה' לא יעזור לו, הוא 
כבר אבוד, ואז הוא רואה, שאין הוא מסוגל לעשות משהו מצד כוחות 
עצמו, לכן אז הוא צריך לומר לה',
%break
שאפילו להתפלל אליך שתושיע לי, גם זה איננו מסוגל. אי לזאת, רק 
אתה יכול להושיע לי. ואז הוא אומר "מן המצר קראתי יה, ענני 
במרחב יה". וע"י הירידות והעליות מתרקמים באדם צורך וחסרון 
לעזרת ה'. ואז בכל פעם מתגלים להאדם כלים, שה' ימלא אותם.
%break
וזה כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר, דף קכ"ו) וזה לשונו "כי 
ימי הגלות נקרא לילה, כי הוא הזמן של הסתרת פניו מבני ישראל. ואז 
שולטים כל כוחות דפרודא על עובדי ה'. ועם כל זה, דוקא בעת ההיא, 
מתחברת הכלה בבעלה,
%break
ע"י התורה והמצות של הצדיקים, הנקראים בעת ההיא בשם תמכין 
דאורייתא. וכל המדרגות הנשגבות, הנקראות רזין דאורייתא, מתגלות 
על ידיהם. כי על כן הם נקראים עושיהם, שהם כביכול העושים של 
התורה".
%break
הנה אנו רואים, שענין "כלה" נקראת העבודה בזמן הגלות, ששם יש 
הסתרת פניו. ואז שולטים על האדם כל כוחות דפרודא, שענינם הוא, 
שבאים לו מחשבות, שגורמים בו, שהוא ירגיש, שהוא נפרד מהבורא. 
ואז הוא עומד בפני הדילמה:
%break
א. או שיברח מהעבודה. ואז הוא נפרד לגמרי מהקדושה,
ב. או שיעשו כל מה שבכוחו, שה' יעזור לו להינצל מהמחשבות האלו. 
כלומר, שה' יאיר פניו. אז אין מקום לשליטת הכוחות של פירוד.
%break
זאת אומרת, שאין עליו להתפלל שהמחשבות האלו יסתלקו ממנו. 
אלא עליו לבקש, שה' יאיר פניו אליו, שלא יסתיר פניו ממנו. זאת 
אומרת, שאם הוא יתפלל לה', שהמחשבות האלו יסתלקו ממנו, אם כן 
הוא לא הרויח כלום מהכוחות דפרודא,
%break
אלא הוא יחזור למצב שבו היה נמצא, מטרם שבאו לו המחשבות 
דכוחות דפרודא. אם כן לא הרויח שום דבר. וזה נקרא, שסבל יסורים 
בחינם. מה שאין כן אם הוא מבקש מה',
%break
שיאיר לו פניו, בכדי שהכוחות דפרודא יכנעו, נמצא, שעלה אז בדרגה 
ע"י זה שזכה לקרבת ה'.
%break
נמצא, שבחינת "כלה" היא העבודה, שהוא בחינת "קבלת עול מלכות 
שמים", שנקרא בחינת "אמונה בה'". ונגד זה הם כוחות דפרודא, 
שהיא לא נותנת לאדם להאמין בה' למעלה מהדעת. אלא כפי מה 
שהשכל החיצוני מחייב,
%break
כך הכוחות דפרודא מפרידים את האדם מה'. לכן במצבים האלו נוהג 
ענין "עליות" ו"ירידות". היות שכל הבסיס של האמונה הוא למעלה 
מהדעת, לכן יש מקום לכוחות דפרודא, שלא נותנים להאדם רשות 
ללכת נגד הדעת.
%break
ובזה יש לפרש את מה ששאלנו, מדוע אצל כלה אמרו חז"ל "כיצד 
מרקדין לפני הכלה". שענין ריקוד, אנו רואים, שבזמן שמרקדין, האדם 
עולה למעלה ותיכף יורד למטה, ולפעמים הוא נופל לצד מזרח, 
ולמערב, ולצפון, ולדרום.
%break
היינו, שהנפילות מצד הריקוד הן לכל ששה קצוות העולם. והנפילות 
באות כדי שהאדם ירגיש את הצורך לעזרת ה'. כלומר, שנעשה 
בכוונה תחילה, שהאדם בעצמו לא יכול לצאת משליטת "האומות 
העולם" שבקרבו מבלי עזרת ה'.
%break
ולשם מה רוצה הקב"ה, שהאדם יבקש עזרה ממנו. הוא כמו שאמר 
אאמו"ר זצ"ל, היות שאין להאדם צורך ונחיצות, שישיג בחינת נפש - 
רוח - ונשמה (נר"ן), את מה שהקב"ה רוצה לתת זה להאדם, והיות 
שהאדם מסתפק במועט, 
%break
לכן ע"י זה שהאדם מבקש עזרה, והעזרה מה שה' נותן לו היא בחינת 
נר"ן, כמו שכתוב בזהר הקדוש "הבא לטהר מסייעין אותו. ואומר, 
במה מסייעין אותו, בנשמתא קדישא".
%break
פירוש, שכל פעם כשהוא רוצה להיות יותר זך, נותנים לו העזרה ע"י 
נשמה יותר גבוה. נמצא, לפי בקשת העזרה מלמעלה, זה הוא הגורם, 
שיקבל כל פעם מדרגה יותר גבוהה,
%break
שע"י זה הוא יקבל את הנר"ן שלו. לכן זה שהקב"ה רוצה, שיבקשו 
ממנו עזרה, זה הגורם, שהאדם יהא מוכרח להמשיך כל פעם מדרגה 
יותר גבוה.
%break
%page 838
ובהאמור נוכל להבין, מדוע אצל הכלה שאלו "כיצד מרקדין לפני 
הכלה", ולא לפני החתן. היות ריקודין, שענינו הוא עליות וירידות, 
הנוהג בזמן הגלות, הנקרא, הסתרת פניו יתברך,
%break
שאז שולטים כוחות דפרודא. אולם השאלה היא, מהו הגורם שיש 
עליות וירידות. בזה יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
%break
בית שמאי אומרים, כלה כמות שהוא. כלומר, כפי הטעם שהוא מרגיש 
בהעבודה, הוא צריך להתגבר ולומר, אפילו אני לא מרגיש את 
חשיבותה, ומכל מקום אני מקבל עלי מלכות שמים באמונה למעלה 
מהדעת. ולומר, היות שאני רוצה לעבוד ולשמש את המלך,
%break
מה חשוב לי איך אני מרגיש טעם בעבודה זו. אלא הכל צריך להיות 
למעלה מהדעת. כלומר, שהאדם צריך לומר, שהוא מסכים לעבוד את 
עבודת הקודש, אפילו שאני אשאר בכל החיים שלי בטעם כזה. זה 
נקרא "כלה כמות שהיא".
%break
וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל (מובא במאמר "סדר עבודה") שיש להאמין 
באמונה, שה' הוא המשגיח בבחינת אמונה לבד. כלומר, אף על פי 
שהאמונה הוא למטה בחשיבות,
%break
מכפי שהוא היה מבין זה בתוך הדעת, והוא בוחר ללכת בדרך הזו. 
ולא עוד, אלא זה שהולך למעלה מהדעת, אין זה מטעם שאין לו 
ברירה.
%break
אלא, אפילו יתנו לו דעת, הוא בוחר יותר ללכת למעלה מהדעת. וזה 
נקרא "כלה כמות שהיא". כלומר, שהוא מקבל על עצמו מלכות שמים, 
אפילו שאין לו הרגשה של חשיבות, כמו שצריכים להרגיש בזמן 
שמשמשים מלך גדול וחשוב.
%break
ומכל מקום אין הוא משגיח על ההרגשה שהוא מרגיש, אלא הכל הוא 
מקבל על עצמו בשמחה רבה. אבל היות שהכל הוא למעלה מהדעת, 
יש בעבודה זו עליות וירידות. לכן בזמן עבודה של בחינת כלה, יש 
עליות וירידות, שזה נקרא "ריקודין".
%break
ובית הלל אומרים, שהריקוד הוא לאו דוקא כדעת בית שמאי, 
שאומרים, שצריכים לומר "כלה כמות שהיא", היינו שמקבל על עצמו, 
אף על פי שהוא אצלו בבחינת למטה בחשיבות,
%break
ושרק בזה האופן יש עליות וירידות, הנקרא "ריקודין". אלא, לפי 
דעתנו, לא צריכים להחמיר כל כך באלו העובדים, שרוצים לקבל 
עליהם בחינת אמונה, בצורה, שכל כך היא במצב שלמטה בחשיבות.
%break
אלא שיש לקבל את האמונה בצורה, שלא יסתכל עכשיו על מה שהוא 
מרגיש. אלא צריך לומר, שבאמת הכלה הזו, היא כלה נאה וחסודה 
("חסודה" פירושו, חוט של חסד משוך עליה).
%break
ומה שהוא לא מרגיש, זה הוא משום שעדיין לא ראוי להרגיש. אבל 
באמת אחר כך הוא יראה את יופיה, איך שהיא נאה וחסודה. ומכל 
מקום, היות שעכשיו אין לו ההרגשה זו, כבר נוהג כאן ענין עליות 
וירידות, שזה נקרא בעבודה "ריקודין".
%break
ובהאמור יוצא, שענין זה נוהג רק בזמן שהעבודה היא בבחינת "כלה". 
לכן אמרו חז"ל "כיצד מרקדין לפני הכלה", ולא אמרו "כיצד מרקדין 
לפני החתן". מה שאין כן כשמדברים מסעודה, נקרא זה "סעודת חתן" 
ולא "סעודת כלה". והטעם הוא, כי סעודה היא,
%break
כמו שאמרו חז"ל (ע"ז דף ג'), "מי שטרח בערב שבת, אוכל בשבת, 
ומי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת", היות ששבת היא 
"תכלית מעשה שמים וארץ".
%break
"שבת" פירושו זמן של קבלת את הטוב והעונג, שהוא תכלית מטרת 
הבריאה. לכן נקרא שבת "תכלית מעשה שמים וארץ". נתינת הטוב 
והעונג, זה שייך להחתן, שהכוונה היא על הבורא, שהוא המשפיע 
טוב ועונג להנבראים. והקב"ה נקרא "חתן",
%break
על שם כמו שאמרו חז"ל (יבמות ס"ג) "נחית דרגא ונתיב אתתא", 
שפירושו של "חתן", שהוא צריך לרדת מדרגה יותר למטה ולקבל 
אשה. כמו שכתוב בספר "מתן תורה", "וירד ה' אל ראש ההר". 
ומבחינת ירידה זו נקרא הקב"ה "חתן", מלשון "נחית דרגא", כנ"ל.
%break
ויש לפרש, מהו ענין ירידה אצל הקב"ה.
%page 839
אלא כמבואר בדברי האר"י הקדוש, שבכדי שתהיה יכולת להנבראים 
לקבל אורו יתברך, היו הרבה צמצומים והמעטת האור, עד שיהא ראוי 
להשגת התחתונים. כי אם האור יהיה גדול יותר מדי,
%break
לא תהיה שום אפשרות לתחתונים לקבל את שפעו, כי הם מתבטלים 
להאור "כנר בפני האבוקה".
%break
וזה נקרא אצל הבורא "וירד", לשון ירידה מגדלותו. כלומר, שאין 
התחתונים ראויים לראות את גדלותו יתברך, אלא כל אחד לפי 
הכשרתו, בשיעור הזה מסתלק ממנו הצמצום, והאור מתגלה. 
ומבחינה זו נקרא הבורא "חתן",
%break
בזמן שהוא לוקח את העם ישראל בתור "כלה", לתת לה כל מה 
שהיא צריכה, כמו שכותבים בכתובה, מה שהחתן נותן להכלה "ואנא 
אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכו".
%break
כלומר, שהבורא, בזמן שהוא לוקח לעם ישראל בתור כלה, שווא 
שהוא יתן לה כל מה שהיא צריכה. זה נקרא "סעודת חתן", שהבורא, 
שהוא החתן, מלשון "נחות דרגא",
%break
הוא מזין ומפרנס את הנבראים, כלומר, שצריך להשפיל עצמו, בכדי 
שיתן לכל אחד ואחד לפי יכולת השגתו. שבעבור זה היו כל 
הצמצומים. ומזה בא כל ענין ריבוי השמות.
%break
ובטח מובן מאליו, בזמן שהאדם מקבל מהבורא טוב ועונג, לא שייך 
לומר, שבמצב כזה, בעת קבלת השפע, שיהיו עליות וירידות. שרק 
בזמן שהאדם הוא נמצא במצב של הסתרת פנים,
%break
שהוא צריך להתגבר על מה שהוא מרגיש, ולומר, שהבורא הוא טוב 
ומטיב, שזה לא תמיד האדם מסוגל להתגבר.
%break
מה שאין כן בעת קבלת טוב ועונג, אין שום מציאות, שיהיה לו אז 
מצבים של ירידות, שזה נקרא "ריקודין". לכן לא אמרו "כיצד מרקדין 
לפני החתן". כי בזמן שהקב"ה נקרא "חתן",
%break
הוא כשלוקח את "הכלה". כלומר, שיש אז יחוד בין חתן לכלה, שענין 
"יחוד" נקרא השתוות הצורה.
%break
כלומר, שעם ישראל בכלל, או אדם פרטי בלבד, הגיע להשתוות 
הצורה, זה נקרא "יחוד". שאז מסתלקת ההסתרת פנים, וכל אחד 
ואחד מקבל את גילוי פנים של הקב"ה. זה נקרא "סעודת חתן".
%break
לכן אמרו, ששם, אצל חתן, העבודה היא מתקבלת אז בצורה אחרת, 
היינו שצריכין לשמח את החתן.
%break
אולם יש להבין מה שאמרו חז"ל (ברכות ז') "כל הנהנה מסעודת חתן, 
ואינו משמחו, עובר בה' קולות. ואם משמחו, מה שכרו. אמר רבי 
יהושע בן לוי "זוכה לתורה, שנתנה בה' קולות". ויש להבין, מה מרמז 
לנו בעבודה "סעודת חתן". שכל הנהנה מסעודת חתן,
%break
צריך לשמחו. ובגשמיות קשה להבין, בשביל מה צריכים לשמח את 
החתן. וכי הוא בעצמו לא שמח. כי מי מכריח אותו להיות חתן. ובטח 
שהוא שמח, כמו שכתוב "כמשוש חתן על כלה". ובטח בגשמיות יש 
על זה תירוצים, אולם בדרך העבודה מה זה מרמז לנו.
%break
והענין הוא, כמו שידוע, כי כל עבודתנו היא, שעל ידי הקיום בתו"מ 
הוא שנגיע להשתוות הצורה. שענינו הוא להגיע "שכל מעשיו יהיה על 
מנת לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמו".
%break
והמצב של עבודה זו נקרא בשם "כלה", כנ"ל, שיש שמה ענין עליות 
וירידות, הנקרא "ריקודין".
%break
ואח"כ, כשגמר את העבודה זו מצד התחתון, שזה נקרא "כל אשר 
בידך ובכוחך לעשות, עשה", אז נקרא זה בשם "גמר מלאכה". וזה 
הוא פירוש "כלה", כמו שכתוב "בכלות משה", שהוא ענין גמר מלאכה 
מצד התחתון.
%break
אז האדם זוכה לבחינת אמונה בקביעות. היינו, שכבר בא לדרגת "כל 
מעשיך יהיו לשם שמים". לכן מה שהוא מקבל אז שפע מלמעלה, 
שנקרא "סעודת המלך", הוא צריך לקבל את השפע בעל מנת 
להשפיע ולא לתועלת עצמו.
%break
כלומר, שהוא צריך אז להיות מוכן לומר, שהתענוג הזה, שהוא מקבל, 
הוא מקבל לא מטעם, שהוא רוצה להנות עצמו, אלא שהוא רוצה 
לשמח את ה'. היות שהבורא ברא את העולם,
%break
בכדי להטיב לנבראיו. ואם הוא לא יקבל את הטוב ועונג, לא יכול 
לצאת כוונתו יתברך לפועל. ובזה שהוא נהנה עכשיו, אז הקב"ה 
נהנה, שמטרתו מתגלה בפועל.
%page 840
נמצא, בזה הוא מקיים מה שאמרו חז"ל "כל הנהנה מסעודת חתן 
ואינו משמחו". והוא כן משמחו.
%break
ובאמת צריכים להבין:
א. במה יכולים לשמח את החתן.
ב. בשביל מה צריכים לשמח את החתן.
%break
ובדרך העבודה, מה שייך לומר, שעם ישראל צריכים לשמח את 
הקב"ה. וכי שייך לומר דבר כזה אצל הקב"ה, שהוא צריך להשמחה 
שלנו, שאנחנו נשמח אותו.
%break
ג. ומדוע הוא עובר בה' קולות, אם אינו משמחו. כלומר, למה דוקא 
מספר של ה' קולות.
%break
ד. שכל מי שמשמחו, הוא מקבל שכר. ומהו שכרו, אמר רבי יהושע בן 
לוי "זוכה לתורה, שנתנה בה' קולות". גם זה יש להבין. כל אדם יודע, 
שהשכר הוא בעולם הבא. ומהו שאומר, שהתורה הוא השכר. 
%break
לכאורה משמע להיפך, כמו שכתוב "תנא דבי אליהו,
כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו, שהוא בן עולם הבא". נמצא, 
שבשביל תורה מקבלים שכר "עולם הבא". וכאן אמר רבי יהושע בן 
לוי, שהשכר הוא תורה.
%break
ובהאמור, שכל עבודתינו היא, שע"י קיום תו"מ האדם צריך לכוון, 
שע"י זה הוא יגיע לבחינת השתוות הצורה, כנ"ל "מה הוא רחום, אף 
אתה רחום". והמצב הזה נקרא בחינת "כלה", כנ"ל.
%break
וכל מה שמקבלים מהבורא, לא חשוב גשמיות או רוחניות, אלא כל 
תענוג שמקבלים מהקב"ה, זה נקרא "סעודת חתן". כלומר, שכל מה 
שהאדם נהנה, נקרא בשם "סעודה". לכן כל ההנאות שהאדם מקבל 
מה', נקרא "סעודת חתן".
%break
והיות שע"י זה שהאדם מקבל, האדם בא לידי שינוי צורה, שזה גורם 
פירוד. ועל בחינה זו היה צמצום והסתר, שאין אור פניו מתגלה 
במקום פירוד. זה שהקב"ה נותן לו משהו להנות, שע"י זה שהקב"ה 
נותן לו משהו, הוא צריך לקבל מזה עליה בדרגה.
%break
היינו, שיהיה יותר מקורב לקדושה. כי עתה הוא יותר מוכשר להאמין, 
שה' טוב ומטיב. ומשום זה היה צריך לקבל על עצמו, שיאהב את ה', 
היות שהוא זן ומפרנס.
%break
וראיה לזה, שקבל עכשיו בחינת מזונות. היות מזה שהגוף מתקיים 
וחי חיי אושר, זהו לאו דוקא מאכילה ושתיה. אלא האדם צריך גם 
למזונות השייכים לבחינת רוחו של הגוף. היינו מכבוד, והשכלה, 
ומעבודת ה'. כל אחד לפי רוחו,
%break
יש לו צורך לדברים שירומו לו את רוחו. והכל נקרא "מזונות". לכן כל 
הנאה שהאדם מקבל מה', השכל מחייב שיתקרב לקדושה. אמנם 
למעשה, אדם נעשה ע"י זה יותר מרוחק, מטעם שינוי צורה הנובע 
מבחינת קבלת התענוג.
%break
לכן, אם האדם, בזמן שמקבל את התענוג מה', הוא משתדל לשמח 
את המלך, בזה שהוא מקבל בעל מנת להשפיע להקב"ה, והשמחה 
שלו היא מזה, שמשתדל לכוון בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, 
היות שע"י זה הוא משיג כלי דהשפעה,
%break
ועם הכלי הזה הוא משמח את הבורא, מסיבת היות שמטרת הבריאה 
היא להטיב.
%break
ומזה יש שמחה לה', שעכשיו ה' יכול לתת טוב ועונג להאדם, מסיבת 
שהאדם מוכשר עכשיו לקבל בעל מנת להשפיע, ואז יקוים מה שכתוב 
"ישמח ה' במעשיו", שפירושו, במעשה הבריאה, שרצונו להטיב 
לנבראיו. והיות מסיבת הצמצום,
%break
היה הקב"ה צריך להסתיר עצמו מפני הנבראיו. מה שאין כן בזה 
שהאדם מכוון בעת קבלת הנאה, שמקבל זה לתועלת הבורא, בזה 
שיש להבורא הנאה, מזה שנותן להנבראים.
%break
נמצא לפי זה, שמכל הנאה והנאה, כשהוא מקבל ומכוון בזה, שכוונתו 
היא לתועלת ה', ע"י זה מתרקם אצלו כלי, הנקרא "מקבל בעל מנת 
להשפיע". וכשהכלי הזה מתגדל אצלו, אחרי כל נתינה ונתינה, אז מה 
יהיה שכרו אח"כ מהגדלת הכלים,
%break
שיהיו בעל מנת להשפיע, השכר שלו יהיה, שיזכה אח"כ לבחינת 
תורה, הנקרא בחינת "שמותיו של הקב"ה", היות שעכשיו, מה 
שיקבל, יהיה בעל מנת להשפיע.
%break
נמצא, השכר יהיה בחינת תורה, כמו שאמר רבי יהושע בן לוי. כלומר, 
מה יהיה אחר שהאדם כבר זכה לדרגה, שיכול לשמח המלך.
%page 841
זאת אומרת, שרוצה רק לעשות נחת רוח ליוצרו. ומהו שכרו. אין 
הפירוש, שהאדם צריך לקבל שכר, עבור זה שהוא משמח את הבורא. 
אלא הפירוש הוא, מהו שכרו. היינו, שהוא אומר, שהשכר שלו הוא, 
במה שהוא יכול לשמח את המלך.
%break
ובמה משמח את המלך. עם קבלת התורה. שענין להטיב לנבראיו, 
הוא ההטבה שהבורא רוצה לתת להנבראים, שהוא גילוי אלקותו 
יתברך לנבראים. וזה נקרא "תורה",
%break
היינו "תורה מבחינת שמותיו של הקב"ה". נמצא, שכרו הוא בזה, 
שהקב"ה יכול לתת לו בחינת תורה, שמנתינה זו הקב"ה נהנה. וזה 
משמח אותו.
%break
נמצא לפי זה "הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו", כלומר שהוא עדיין 
שקוע באהבה עצמית, ואינו יכול לומר, שכל מה שהוא עושה, הוא רק 
לתועלת הבורא. ואין הקב"ה יכול לתת את בחינת תורה, היות שהכל 
ילך להס"א. לכן אמרו, שהוא "עובר בה' קולות".
%break
שידוע, שה' בחינות הוא כולל כל העולמות וכל המדרגות, המתגלות 
בבחינת שמותיו של הקב"ה, שהם קוצו של י' וד' אותיות ה'ו'י'ה', 
שבעולמות נקראים א"ק ואבי"ע. ובבחינת הנשמות נקראים נפש, רוח, 
נשמה, חיה, יחידה.
%break
אם כן, יהיה הפירוש "עובר בה' קולות", היינו שהוא גורם, שה' 
בחינות הנ"ל לא יתגלו, מסיבת שלא משתדלים להגיע לידי הכוונה, 
שכל המעשים יהיו רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו.
%break
שזה נקרא, במקום שהוא צריך לעבוד לשמח את הקב"ה, הוא דואג 
רק לשמח את עצמו. וממילא הוא מונע בזה, שהשפע עליון לא יוכל 
לבוא לידי גילוי.
%break
נמצא, שהאדם גורם מניעת השפע למטה. וזה נקרא, שבמקום 
שהאדם צריך להשתדל, שיהיה כבוד שמים מגולה, שזה נקרא "גילוי 
אלקות לנבראיו", שזוהי מטרת הבריאה,
%break
האדם עושה מעשים, שע"י גורם, שאין כבוד ה' מגולה, אלא שכבוד 
הס"א מגולה, ושכינתא היא בעפרא.
%break
וזה נקרא "שכינתא בגלותא תחת אומות העולם", הנמצאים בכל אדם 
ואדם. כלומר, במקום שהאדם ישתדל, שבחינת טוב ומטיב יהיה 
מגולה, ושיסתלק ההסתר ע"י זה שמכוונים להשפיע, הוא גורם 
שהאומות העולם שבו,
%break
הם יעלו מעלה מעלה. היות שענין אומות העולם הוא הרצון לקבל 
לעצמו. והיות שעובדים בשבילו, הוא מקבל כח, ובחינתו מתגלה. 
ובחינת ישראל שבו יורד תחתיו, זה נקרא "שעובר בה' קולות".
%break
מה שאין כן אם עובדים בעל מנת להשפיע, הקדושה מקבלת כח, 
והיא שולטת. מה שאין כן "מי שנהנה מסעודת חתן" כנ"ל, וכוונתו היא 
"בכדי לשמחו". שפירושו, שהשכר שלו הוא,
%break
במה שהוא זוכה לשמח את הבורא. והסימן על השכר, כלומר מאיפה 
הוא יודע, שכן הוא אמת, שכוונתו בעל מנת לשמח את הבורא.
%break
על זה אמר ריב"ל, ש"שכרו הוא תורה". אם הוא זוכה לתורה, היות 
אם כוונתו באמת היא רק לשמח את המלך. וזהו כל שכרו. וממילא 
מסתלק ממנו הצמצום וההסתר,
%break
וצריך לזכות לגילוי אור פניו יתברך, שזה נקרא בחינת "תורה של 
שמותיו יתברך", הנקרא "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו".
%break
ובהאמור יוצא, שענין "כלה" הוא עבודה של אמונה, היינו קבלת עול 
מלכות שמים. וכאן יש ענין של עליות וירידות. זאת אומרת, מה 
שהאדם צריך לתת לה'. שהוא בחינת "כניעה ללא תנאי". כלומר,
%break
שאם האדם מקבל בחינת אמונה למעלה מהדעת, אפילו שאין לו שום 
הרגשה, ואין לו שום התפעלות, מזה שקבל על עצמו עול מלכות 
שמים, מכל מקום הוא מסכים על המצב הזה, ואומר, שבטח כך הוא 
רצון ה', שיעבוד וישמש אותו בשפלות כזו,
%break
אם כן מה חשוב לו, איזו התפעלות הוא מרגיש מהאמונה כזו, כי על 
עצמו, היינו לתועלת עצמו, על זה הוא לא דואג, אלא רק מה שהוא 
לתועלת ה'. ואם ה' רוצה שהוא ישאר במצב הזה, הוא מקבל עליו בלי 
שום תנאים. וזה נקרא "כניעה ללא תנאי".
%break
%page 842
ומבחינה זו נקראת אמונה, בחינת "מטה". היינו, שהבחינה זו היא 
בחינת "מטה בחשיבות" אצל האדם. כמו שכתוב בספר "פרי חכם" 
(חלק ב' דף נ', ד"ה "ואפרש"), ש"ענין אמונה נקרא מטה, מטעם 
שהוא מטה בחשיבות.
%break
לכן, כשמשליכין את האמונה ארצה, כלומר שלא מחשיבים את גדלות 
של אמונה, נעשה מזה נחש. היינו, שנעשה האדם אז במצב הזה 
יותר גרוע משהתחיל לכנס בעבודה דבחינת אמונה. שמלפני זה הוא 
היה בבחינת דומם דקדושה,
%break
ולא היה חסר לו בחינת אמונה. מה שאין כן עתה, שהתחיל לקבל על 
עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, אז האמונה שלו בלתי חשובה, 
מטעם שהדעת שלו לא נותנת לו להאמין בלי דעת. לכן הוא נופל 
לקליפת נחש.
%break
לכן, כשרוצה להכנס לקדושה, הוא אוחז אותו בזנבו. היינו, שזנב הוא 
הבחינה האחרונה שבכל דבר. כלומר, שהוא מקבל את האמונה עם 
כל שפלותה, דהיינו למעלה מהדעת.
%break
אז נעשה לבחינת מטה. מפרש שם וזה לשונו, שבידו של הגואל היה 
מטה, שהוא סוד רעיא מהימנא, שיש מטה בידו להטות לבן של 
ישראל, לאביהם שבשמים".
%break
מה שאין כן "חתן" הוא שנותן, כשמדברים ממה שהבורא עושה, 
בחינתו הוא להטיב לנבראיו. לכן נקרא "סעודת חתן". וזה שאמרו 
"הנהנה מסעודת חתן".
%break
%page 843
%H מהו "לחם רע עין" בעבודה
%break
בזהר שמות (דף ז' ובהסולם אות כ"א) כתוב שם וזה לשונו, "רבי חייא 
פתח, אל תלחם את לחם רע עין, משום שהלחם או ההנאה, מאותו בן 
אדם שהוא רע עין, אינו כדאי לאכול ולהנות ממנו. ואם כשירדו ישראל 
למצרים,
%break
לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים, ולא 
היו יכולים להרע להם". (ובאות כ"ג) אומר שם וזה לשונו, "כי אין לחם 
רע בעולם זולת הלחם של רע עין.
%break
מה כתוב, כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם, כי תועבה 
היא למצרים, כלומר, שלא יכלו לראות כשהעברים אוכלים. הנה לך 
לחם רע עין", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין את האיסור של "לחם רע עין". עד כדי כך, שאם לא היו 
ישראל טועמים את לחם המצרים, לא היו עם ישראל נשארים בגלות. 
זה תמוה מאוד, מהו הקשר של "לחם רע עין" לגלות.
%break
כלומר, מדוע זה גורם, שיהיו בגלות עבור דבר זה, שמשמע, שזהו 
איסור חמור, האם זה בכלל מצות לא תעשה מדאורייתא או מדרבנן, 
שמגיע בגלל זה גלות.
%break
ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים לזכור את ב' דברים שיש 
לפנינו. ואת זה צריכים לזכור תמיד:
%break
א. הוא מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה מזכיר לנו, שאנו 
צריכים להגיע לידי שלימות, ולזכות להגיע לקבל את הטוב והעונג, 
שישנם במטרת הבריאה.
%break
ומטרם זה האדם נבחן לבעל חסרון, היות שלא הגיע למטרת 
הבריאה. והוא נמצא עדיין באמצע עבודה. וזה נקרא בלשון הקבלה, 
שהאדם צריך לזכות להשיג את בחינת "נרנח"י שבשורש נשמתו".
%break
ב. הוא תיקון הבריאה. היות ששינוי צורה עושה פירוד, והיות שהאדם 
נברא בכדי שיוכל לקבל את הטוב והעונג, שמוכרח שיהיה לו רצון 
וחשק לקבל תענוג, והרצון לקבל הזה, מפריד אותו מהשורש, כי 
הבורא רוצה להשפיע, והנבראים יש להם רצון לקבל,
%break
וזה גורם פירוד, שמרחק את הנבראים מהבורא. לכן נעשה תיקון, 
המכונה "צמצום והסתר", שאין הנבראים יכולים להרגיש את השורש 
שלהם, כלומר "מי ברא אותם", מטרם שמתקנים את הפירוד.
%break
וכמו שכתוב (בפתיחה לחכמת הקבלה, אות י') וזה לשונו, "והנך 
מוצא, איך שהנפש הזאת, שהיא אור החיים, המלובש בהגוף, נמשכת 
יש מיש מעצמותו יתברך ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן 
היא הולכת ומתרחקת מאור פניו יתברך,
%break
עד שבאה בכלי המיוחד לה, הנקרא "גוף". ואם אמנם גם האור שבה 
נתמעט מאוד, עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עם כל זה ע"י העסק 
בתו"מ, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו,
%break
הוא הולך ומזכך את הכלי שלו, הנקרא "גוף", עד שראוי לקבל את 
השפע הגדול, בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה".
%break
ובהאמור נבין, שהעבודה שלנו היא לצאת מקבלה עצמית, היינו 
שהפרנסה שלנו תהיה ממה שאנחנו מפרנסים את הגוף, שיהיו לו 
חיים, שיכול להנות מחיים, לא יהיה מזה, שהרצון לקבל לעצמו נהנה, 
שהוא נקרא "רע עין",
%break
כלומר, שלא רוצה להיות משפיע, אלא כל חשקו הוא לקבל לעצמו, 
שזה נקרא "רע עין", שלא רוצה לתת משהו לאחרים, אלא הוא 
משוקע באהבה עצמית.
%break
וזה נקרא "רע עין". ולכן, אם המזונות, מה שהאדם אוכל, הנקרא 
"לחם", אסור לאדם להנות מהלחם הזה, שהוא "לחם רע עין". כלומר, 
שהאדם נהנה וסועד את לבו מהלחם של "רע עין".
%page 844
זאת אומרת, מזה ש"הרע עין" נהנה, היא תהיה הנאה של אדם. 
כלומר, מזה שהרצון לקבל, הנקרא "רע עין", נהנה, שמזה תהיה כל 
השמחה, והמצב רוח, שהאדם מקבל על זה,
%break
הוא לא מסכים לקבל, משום שהנאה הזו גורמת לאדם שיהיה נפרד 
מהקדושה מסיבת שינוי צורה, כנ"ל.
%break
ובזה נבין את מה ששאלנו, מהו כל כך גודל האיסור של "אל תלחם 
לחם רע עין", שבגלל זה נשארו ישראל בגלות, כמו שאומר "ואם 
כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו 
נעזבים בגלות מצרים".
%break
היות שענין "גלות" נקרא בזה, שעם ישראל לא היו יכולים לעבוד בעל 
מנת להשפיע לה', אלא רק לקבל לעצמו. וזה נקרא "גלות מצרים", 
שלא יכלו לצאת משליטתם, אלא הרצון לקבל לעצמו, היה שולט. לכן 
אומר הזה"ק, שאם בזמן שירדו בגלות מצרים,
%break
היו נזהרים שלא יאכלו, היינו שלא יהנו מזה שהמצרים נהנין, כלומר 
"מרע עין", שהוא הרצון לקבל לעצמו, לא היו נכנסים תחת שליטתם, 
בגלות.
%break
נמצא, שגודל האיסור של רע עין הוא, שהלחם שלו כולו בעל מנת 
לקבל, וזה גורם כל הפירוד מהקדושה. וזהו כל האיסור של "אל 
תלחם את לחם רע עין". זאת אומרת, שכל עבודה שלנו בתו"מ, היא 
בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו.
%break
כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו 
יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, 
ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר 
אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ.
%break
היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו 
משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו 
מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, 
שאנחנו משמשים את הבורא,
%break
זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. 
אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר 
גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה.
%break
מה שאין כן "לחם המצרים" הוא, בדרך העבודה, ממש להיפך, כמו 
שכתוב "כי לא יוכלון המצרים, לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא 
למצרים". "כי תועבה" הוא מלשון "תועבת מצרים כל רועה צאן", 
שפירושו, מבוזים היו בעיניהם הרועים.
%break
לכן הפירוש יהיה, שהמצרים היו מבזים את המאכלים של העברים, כי 
העברים כל הלחם היינו המזונות, היו בעל מנת להשפיע, ואצל 
המצרים כל הלחם הוא בבחינת "רע עין", שהוא לקבל. וכששמעו, 
שהלחם עברים הוא להשפיע,
%break
דבר של להשפיע הוא מאוס ובזוי, כי בזמן שצריכים לעשות בעל מנת 
להשפיע ולא לקבל לתועלת עצמו, עבודה זו בזויה אצלם. ולא 
מרגישים בזה שום טעם.
%break
לכן בזמן שהמצרים היו רק שומעים, שצריכים לעבוד בעל מנת 
להשפיע, הם באים לידי הרגשה, שהם צריכים להשפיל עצמם. היינו, 
שכל הדעת שלהם, שהיא מחייבת, שהאדם צריך לדאוג לתועלת 
עצמו, ומה שאינו יצמח מזה משהו לתועלת עצמו,
%break
זה אין הם מסוגלים לעשות, לכן הגוף, בזמן שהוא נמצא תחת שליטת 
המצרים, בזמן שהוא שומע אפילו רק רמז קל, שצריכים לעשות 
להשפיע, תיכף הגוף מבזה את עבודה זו,
%break
והוא טוען, שהוא עדיין בשכל המלא שלו, ולא יכנע לאכול לחם של 
עברים, שאצלו הלחם הזה לחם תועבה, משום שהלחם הזה הוא נגד 
הדעת.
%break
%page 845
%H מהו שכתוב "והשבות אל לבבך"
%break
בזה"ק (וארא דף כ"ט ובהסולם אות פ"ט) כתוב שם וזה לשונו, "פתח 
רבי אלעזר ואמר, וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הוי"ה הוא 
אלקים. שואל, מקרא זה היה צריך לומר, וידעת היום כי ה' הוא 
אלקים. ולבסוף, והשבות אל לבבך.
%break
כי הידיעה, שה' הוא אלקים, מכשירו להשיב אל הלב כן. ואם כבר 
השיב אל לבו, מכל שכן שיש לו ידיעה. ועוד, והשבות אל לבך, היה 
צריך לומר, ולא לבבך.
%break
ומשיב, אלא אמר משה, אם אתה רוצה לעמוד על זה, ולדעת "כי ה' 
הוא אלקים", אז "והשבות אל לבבך". ותדע זה. כי "לבבך" פירושו, 
שיצר הטוב ויצר הרע, השוכנים בלב, נכללו זה בזה,
%break
והם אחד, היינו בשני יצריך, שיהפוך מדות הרעות של יצר הרע להיות 
טובות. ואז ודאי אין עוד הפרש בין יצר טוב ליצר הרע, ואז תמצא "כי 
ה' הוא אלקים", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, מה ישנו בידיעה זו, שאם יודעים, ש"ה' הוא אלקים", באים 
לידי "והשבות אל לבבך", שזוהי שאלת רבי אלעזר. ועוד יש להבין את 
התשובה שאומר, שאי אפשר להגיע לידיעה, ש"ה' הוא אלקים", 
מטרם שזוכים לידי "והשבות אל לבבך".
%break
מהו הקשר, שזה תלוי בזה. כלומר, שדוקא בזמן שהוא עובד את ה' 
עם היצר הרע גם כן, אז יכולים לבוא לידיעה זו.
%break
וכדי להבין זה, צריכים להקדים את ענין מטרת הבריאה ואת ענין 
תיקון הבריאה, שידוע כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, 
שפירושו, שהבורא רוצה, שכל הנבראים יקבלו טוב ועונג.
%break
ומטרם שהגיעו לקבלה זו, אין עדיין ניכרת השלימות שבמטרת 
הבריאה, היות שעדיין ישנן בחינות בעולם, שעוד לא השיגו את הטוב 
ועונג.
%break
לכן שלימות מטרת הבריאה ניכרת דוקא בזמן, שכולם ישיגו את הטוב 
ועונג. וזה נקרא, כמו שאומר האר"י הקדוש, "שמטרם שנברא העולם, 
היה הוא ושמו אחד", כמו שכתוב בתע"ס, שפירושו, שבחינת הטוב 
ועונג, שהיה ברצונו להטיב לנבראיו,
%break
היתה שם בחינת כלי, הנקראת מלכות דאין סוף, שקיבלה את האור. 
והיה האור, הנקרא "הוא", והכלי, הנקרא "שמו", אחד, שלא היה שינוי 
צורה. וזוהי מטרת הבריאה.
%break
ואח"כ בא ענין של תיקון הבריאה, כמו שאומר האר"י הקדוש, "שבכדי 
להוציא לאור שלימות פעולותיו, צמצם את עצמו". ומפרש שם באור 
פנימי, שבכדי שלא תהיה בחינת בושה, היות ששינוי צורה גורם 
בחינת פירוד בין המקבל להמשפיע,
%break
וכמו כן כל הדברים שאינם נוהגים בהשורש, גורמים בחינת אי נעימות 
בהענפים, כידוע, לכן ע"י הצמצום וההסתר, שנעשה, ניתן 
להתחתונים מקום לתקן את הכלי קבלה שלהם, שיהיו בעמ"נ 
להשפיע.
%break
ואז כבר תהיה השתוות הצורה בין המקבל להמשפיע. אז יקובל כל 
האור, שהיה ברצונו להטיב לנבראיו, מגולה אצל התחתונים. ושוב 
יהיה "ה' אחד ושמו אחד", שפירושו,
%break
שהטוב ועונג, שהיה מגולה בעולם אין סוף בכלים דקבלה, יתגלה 
האור הזה בכלים דקבלה, המתוקנים בעל מנת להשפיע.
%break
ומכאן נמשך לנו ב' דברים:
%break
א. הרצון לקבל, הנמשך ממטרת הבריאה, היות שרצונו להטיב 
לנבראיו, לכן ברא בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג. 
ומבחינה זו נמשך הרע, הנקרא בשם "יצר הרע", שתכונתו היא אך 
ורק לקבל לתועלת עצמו.
%break
%page 846
ב. הרצון להשפיע. והוא נמשך מכח הצמצום וההסתר, שנעשה בכדי 
שיהיה תיקון הבריאה, שהוא נקרא בשם "יצר טוב", היות שע"י הרצון 
להשפיע מגיעים להשתוות הצורה,
%break
שהיא בחינת דביקות, שעל ידה יקבלו את הטוב והעונג, שיש ברצונו 
להטיב לנבראיו, שאז יבוא מטרת הבריאה לשלימותה.
%break
הנה, בזמן שהאדם רוצה להכנס בעבודת הקודש, כלומר לעבוד ולתת 
יגיעה, בכדי שיקבל שכר, שהשכר שלו יהיה, שיזכה לדביקות ה', היינו 
שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז הגוף, שנולד מצד המטרת הבריאה 
עם הרצון לקבל לעצמו, כנ"ל, הוא מתנגד בכל תוקף,
%break
והוא צועק, הלא מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ואין הבורא 
חסר כלום, שהתחתונים יתנו לו.
%break
אם כן הוא שואל, בשביל מה אני צריך להשתדל, שהכל יהיה לשם 
שמים בלי תמורה. והלא זה הוא נגד מטרת הבריאה. ואם היה נכון, 
שצריכין לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו,
%break
אם כן מדוע ברא בנו רצון לקבל לעצמו. אלא היה צריך לברוא בנו רצון 
להשפיע. אז היו כל הנבראים עובדים לתועלת ה'.
%break
אלא מה אתה רוצה לומר, היות שרצונו להטיב לנבראיו, לכן ברא בנו 
רצון לקבל. ואח"כ הוא רוצה, שיעבוד בשבילו לתועלת ה'. וזהו יסורים 
גדולים באם, שרוצים לבטל את הקבלה עצמית, ולבטל את כל עצמיות 
שבנו, ולא להשאיר אצלנו שום דבר עבור תועלת עצמנו.
%break
וכמו שאמרו חז"ל (סוכה מ"ה) "כל המשתף שם שמים ודבר אחר 
נעקר מן העולם". שפירושו, שאם הוא עושה הכל לשם שמים, אלא 
משתתף גם עבור עצמו קצת, זה נקרא "דבר אחר".
%break
הרי זה נעקר מן העולם, היינו מעולם הבא, היינו שלא יכול לזכות 
להשכר, שמקבלים עבור עבודת האדם בתורה ומצות.
%break
נמצא לפי זה, שאין אנו יכולים להבין, שרצונו להטיב לנבראיו, נתן לנו 
יסורים לעבוד בשבילו. וכי בשביל מה הוא צריך, שאנחנו נסבול 
יסורים, בזה שאנחנו צריכים לוותר על הרצון לקבל שלנו.
%break
לכן בזמן שאנו הולכים בכפיה, ועובדים בהתגברות על הרצון לקבל 
שבנו, ואנו אומרים להגוף שלנו, אין אנחנו צריכים להיות חכמים.
%break
אלא אנו צריכים להאמין באמונת חכמים, כמו שהם מלמדים אותנו, 
שאנו צריכים לקיים את התו"מ בלי שום תמורה, אלא כמו שאמרו 
(אבות פרק א' ג') וזה לשונם, "הוא היה אומר,
%break
אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו 
כעבדים, המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס".
%break
זאת אומרת, שאנו צריכים להאמין, שהבורא אינו חס ושלום בעל 
חסרון, שהוא צריך שאנחנו נעבוד בשבילו. אלא אנו צריכים להאמין, 
שזה שאנחנו צריכים לעבוד בשבילו, זהו בטח לטובתנו.
%break
היינו, שע"י זה נגיע למטרת הבריאה, שהיא, שהתחתונים יקבלו טוב 
ועונג. אלא, שהעבודה הזו היא לצורך תיקון הבריאה, כנ"ל.
%break
אולם, היות שזה הוא נגד הדעת, לכן אין האדם מסכים לזה, וצריך כל 
פעם להתגברות, היות שכל התגברות פועלת רק לשעתה, וכל פעם 
הוא צריך להתגברות מחודשת. המצב הזה נקרא בחינת "דין". 
כלומר,
%break
שעדיין האדם נמצא במצב של שליטת הצמצום ודין, שהיה שלא יהיה 
מגולה את אור פניו יתברך, שכולם ירגישו איך שהבורא מנהיג את 
העולם בהשגחה של טוב ועונג.
%break
אלא כל אחד רואה, איך שמידת הדין שורה בעולם, היות שכל אחד 
מרגיש חסרונות, הן בגשמיות והן ברוחניות. אז האדם אומר, ששם 
אלקים, שהוא מידת הדין, על ידו מתנהג העולם. והאדם צריך 
להאמין, שבאמת הכל הוא רחמים,
%break
אלא לפי שעה הוא צריך כך להרגיש, היות שהכל הולך על דרך 
התיקון, שדוקא ע"י זה תהיה היכולת להגיע למטרת הבריאה, שהיא 
טוב ועונג.
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הקשר של "והשבות אל לבבך", 
להידיעה "כי ה' הוא אלקים". כי מטרם שהאדם מגיע לידי מדרגת, 
שכל מעשיו יהיו לשם שמים, המכונה "בעל מנת להשפיע",
%break
אין האדם מסוגל לראות, שכל מה שמתרחש בעולם, הקב"ה מתנהג 
עם העולם בבחינת טוב ומטיב.
%break
%page 847
אלא הוא צריך להאמין, שכך הוא, ולומר, כמו שכתוב "עינים להם ולא 
יראו", אלא שהוא רואה, שהנהגת העולם היא במידת הדין, הנקראת 
"אלקים". אלא אח"כ, שהוא זוכה לכלים דהשפעה, שהמתקן את 
הכלים דקבלה שלו, שיהיו בעל מנת להשפיע,
%break
שזה נקרא, שהוא יכול להיות עובד ה', גם ביצר הרע, כי יצר הרע 
נקרא "הרצון לקבל לתועלת עצמו", כנ"ל, שמזה נובע כל הרע שאנו 
רואים בעולם, שזה נוהג גם בין אדם לחבירו, שכל המלחמות והגנבות 
והרציחות שישנן בעולם, נובעות מהרצון לקבל לתועלת עצמו.
%break
וכשהוא מתקן את הרצון לקבל הנאה, שיהיה בעמ"נ להשפיע, אז הוא 
מקבל השתוות הצורה, שהוא מקבל בחינת דביקות בה'. ואז מסתלק 
ממנו את הצמצום וההסתר, ששורה בעולם. ואז הוא רואה רק טוב. 
ואז הוא רואה, שכל מה שהיה מרגיש לפני שזכה לדביקות,
%break
היו רק תיקונים, שיביאו אותו ע"י לידי השתוות הצורה. נמצא, מה 
שהיה חושב, שההתנהגות העולם היא במידת הדין, שנקרא "אלקים", 
הוא רואה, שהוא רחמים, הנקרא "הוי"ה".
%break
ובזה יש לפרש את הקשר של "והשבות אל לבבך" ל"הוי"ה הוא 
אלקים". היות כי מטרם שזוכים להשבת הלב, שהיה בשינוי צורה 
וריחוק מקום, כלומר המקבל לעצמו הוא בשינוי צורה מהמשפיע,
%break
שזה נקרא ריחוק, נמצא שהשתוות הצורה נקראת, שהשיב את 
המקבל להמשפיע, זה נקרא "והשבות אל לבבך".
%break
אז רואים, שכל מה שחשב, שהעולם מתנהג בדין, שהוא אלקים, הוא 
רואה עכשיו, כי "הוי"ה הוא אלקים". היינו, ש"אגלאי מילתא למפרע", 
שהיה הכל במידת הרחמים. וזה שכתוב "כי הוי"ה הוא אלקים".
%break
אולם מטרם שזוכים להשבת הלב, הנקרא "השתוות הצורה", חושבים 
שהכל הוא מידת הדין, שנקרא "אלקים".
%break
ובהאמור יש לפרש מה שמקשים, מדוע אם ה' היה רוצה להוציא את 
עם ישראל ממצרים, הוא שלח את משה, לבקש ולהתחנן מלפניו, 
שיתן רשות לעם ישראל לצאת ממצרים. הלא אנו רואים, שעשה שם 
נסים לאבותינו במצרים. היינו, שכל המכות היו אצל המצרים,
%break
ולבני ישראל, לא היו שולטים שום דבר של המכות, ומדוע ה' לא 
הוציא את עם ישראל בעל כורחו של פרעה. ובדרך הפשט יש הרבה 
תירוצים. ונפרש זה על דרך העבודה.
%break
ידוע, שכל אדם הוא "עולם קטן", שהוא כלול מע' אומות העולם ועם 
ישראל, היינו בחינת ישראל שבו, שהיא בחינת ישר-אל, כלומר, שכל 
מה שהוא עושה, הכל לשמו יתברך. ובחינה זו היא בגלות, בתוך 
הקליפות, שהם ע' אומות.
%break
ובחינת מצרים נקראת שהם מצירים לבחינת ישראל שבו. ופרעה מלך 
מצרים, נקרא בחינה המושלת ושולטת על עם ישראל. והקב"ה רוצה 
שגוף האדם צריך לעשות בחירה,
%break
היינו שהרע שבאדם יכנע, כלומר שהרצון לקבל הכללי שבו, יתן מקום 
לצאת משליטת... (ההמשך חסר).
%break
%page 848
%H מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה
%break
בזהר (שמות דף קי"ז ובהסולם אות ש"ע) כתוב שם וזה לשונו "דודי 
לי ואני לו, הרועה בשושנים. מה השושנים, קוצים, מצוים בתוכם, אף 
הקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. 
%break
מה שושנים, אלמלא הקוצים אין השושנים מתקיימים, כך אלמלא הרשעים, אין 
הצדיקים ניכרים", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, שמכאן משמע, שצריכים את הרשעים רק בכדי שיהיה 
היכר לצדיקים. השאלה היא, לגבי מי אנו צריכים את ההיכר הזה. 
לגבי הבורא אי אפשר לומר כך, הלא הוא יודע כל הנסתרות. ואי לגבי 
העולם, הלא כתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך",
%break
כלומר, שהאדם צריך להסתיר את מעשיו בפני בני אדם. אלא משמע 
לגבי אדם עצמו. נשאלת השאלה, בשביל מה האדם צריך, שיהיה לו 
היכר לצדיקים ע"י הרשעים. ההיכר הזה למה לי. כלומר, מה נעשה, 
בזה שיש לו הידיעה וההיכר בין צדיקים לרשעים.
%break
זאת אומרת, שלא מספיק בזה שהוא עושה מעשים של צדיקים, אלא 
הוא צריך לדעת את ההיכר, שיש בצדיקים ע"י הרשעים דוקא, כאילו 
אחרת לא אפשר להיות צדיק.
%break
ידוע שבדרך העבודה מדברים הכל בגוף אחד, כלומר הן הרשעים והן 
הצדיקים שניהם נמצאים בגוף אחד. אם כן תהיה השאלה, לאיזה 
צורך צריכים רשעים וצדיקים בגוף אחד, שהזה"ק אומר, שהקב"ה 
מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים.
%break
אם כן היות שכל אדם הוא עולם קטן, בטח יותר טוב היה, אם היה 
מנהיג עולמו ע"י צדיקים לבד. והרשעים למה לי. והתשובה היא, בכדי 
שיהא הכר להצדיקים. אז צריכים להבין, מהי התועלת, מזה שיש 
היכר לצדיקים ע"י הרשעים, כלומר מה מרויחים מההיכר הזה.
%break
והענין הוא, ידוע שיש מעשה מצות וכוונת המצות. כלומר, מה הוא 
רוצה עבור עבודתו, כשהוא מתייגע בקיום בתו"מ. ולמדנו, שעל זה יש 
שכר בשני אופנים:
%break
א. "נקרא לא לשמה"
%break
ב. "נקרא לשמה".
%break
ושלא לשמה נקרא, שבשביל העבודה שלו יתנו לו שכר, הן בעולם 
הזה והן בעולם הבא. וכמו שאומר בזה"ק, שהעבודה הזו לא נקראת 
עיקר, כמו שאומר בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה ובהסולם 
אות ק"צ) ש"היראה דשלא לשמה לאו עיקר יראה".
%break
(ובאות קצ"א) אומר וזה לשונו "היראה שהיא עיקר, הוא שהאדם יירא 
מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט והכל נחשב כאין לפניו, וישים 
חפצו באותו המקום, שנקרא יראה".
%break
ומזה יצא לנו, שיש שתי מיני כוונות בעת עשיית המעשים, הן בלימוד 
התורה והן בעשיית המצות. שעבודת הכלל היא בבחינת לקבל שכר. 
ועבודת הפרט היא לשם שמים, וזהו השכר שלהם, אם הם יכולים 
לשמש את המלך.
%break
כלומר, שכל התענוג שלהם, שנותן להם חומרי דלק, שיוכלו לעבוד 
בעל מנת להשפיע, הוא בזה שהם מרגישים, שהם עושים נחת רוח 
למלך, ונותנים שבח והודאה למלך, בזה שנתן להם מחשבה ורצון 
לעבוד בשבילו, ולא מטעם לקבל שכר אחר תמורת עבודתם.
%break
כי כדי לקבל שכר, הם אומרים, שאין אנו צריכים להרגיש את גדלות 
המלך, אלא אנו צריכים להסתכל על גדלות וחשיבות השכר, שיקבלו 
תמורתן, אם יקיימו את התו"מ, אבל הבורא יכול להישאר אצלם 
באותה גדלות וחשיבות, כמו שהיה אצלם בתחילת עבודתם.
%break
%page 849
מה שאין כן אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם 
הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי 
שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את 
כל מעשיהם רק לשם שמים.
%break
וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", שכל אחד 
ואחד "לפום מה דמשער בלביה".
%break
אי לזאת, אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, בכדי שיהיה להם 
חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה 
בגדלות ה', היות שגדלות ה' זו שמחייבת אותם לעבוד בשבילו. וזהו 
כל התענוג שיש להם בעבודתם.
%break
לכן אלו אנשים, שלפעמים הם חושבים, שמספיק להם את שיעור 
האמונה, שיש להם בה', והם חושבים לעצמם, שהם כבר צדיקים, ואין 
להם צורך להרבות באמונת גדלות ה', ובזמן שה' מתנהג עמהם 
בבחינת צדיקים, היינו שנותן להם קצת התקרבות,
%break
שמקבלים רצון וחשק וטעם בעבודה, הם חושבים את עצמם, שהם 
כבר אנשים שלמים, ולא חסר להם אמונה להאמין בגדלות ה'. ואין 
להם צורך להתקדם, רק במעשים לבד. ובגדלות ה' מספיק להם כמה 
שיש להם. זה נקרא, ש"הקב"ה מתנהג עמהם בבחינת צדיקים".
%break
לכן, בכדי שהאדם יתקדם בדרך ה', שיזכה להגיע שכל מעשיו יהיו 
לשם שמים, והוא מרגיש עכשיו שהוא במצב עליה, ומה עליו לעשות 
עוד, לכן הקב"ה מנהיג את עולמו עם רשעים, כלומר שהקב"ה נותן לו 
אז מחשבות של רשעים, היינו, שלא כדאי לעבוד בשבילו,
%break
אלא רק לצורך עצמו. וע"י זה הוא מקבל ירידה, והאדם חושב אז, זה 
שקיבל ירידה, אינו מטעם שזה ניתן לו, בכדי שיתקדם בדרך ה', 
לזכות לבחינת דעת דקדושה. אלא שהוא חושב, שהוא הלך אחורה, 
מטעם שאין הוא מסוגל לעבוד בבחינת הפרט,
%break
אלא שהוא צריך לעבוד בבחינת הכלל. והיות שמהכלל יצא, נמצא, 
שהוא נשאר בבחינת קרח מכאן וקרח מכאן, היות שאין הוא מסוגל 
להכנס שוב לכלל.
%break
לכן נמצא האדם אז, במצב העומד בין שמים וארץ. והוא מרגיש 
שמצבו יותר גרוע משאר אנשים. ואז האדם יכול לבקש מה' בכל הלב, 
ויכול לתת תפלה כמו שכתוב "חנני ה' כי אמלל אני, רפאני ה' כי נבהלו 
עצמי, ואתה ה' עד מתי". 
%break
כלומר, עד מתי אני אשאר במצב, שאני מרגיש, שמצבי יותר גרוע 
מכל אדם, שאין לי שום אחיזה ברוחניות.
%break
לכן אין לו שום עצה, אלא שהוא צריך להאמין במה שכתוב "כי אתה 
שומע תפלת כל פה". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, 
שה' שומע תפלת כל פה, היינו אפילו פה הכי גרוע בעולם,
%break
שאי אפשר להיות יותר שפל וגרוע בעולם, מכל מקום ה' שומע אותו. 
וזהו כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו".
%break
ועל זה מפרש בזה"ק, ש"נותנים לו נשמתא קדישא". נמצא לפי זה, 
מה שה' נותן לו את המחשבות של הרשעים, הוא בכדי שיהיה לו 
מקום לבקש, שה' יעזור לו, אחרת הוא היה נשאר במצב, שהיה 
בתחילת עבודתו, והיה נשאר בזה כל ימי חייו.
%break
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש "אלמלא הרשעים, אין 
הצדיקים ניכרים". ושאלנו, אצל מי צריך להיות ניכר הצדיקים, ולשם 
איזה צורך צריכים את ההיכר הזה. והתשובה היא, היות שהקב"ה 
"מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים".
%break
וגם על זה יש לשאול, בשביל מה הוא צריך להנהיג עולמו בצדיקים 
ורשעים, הלא היה מספיק אם היה מנהיג עולמו בצדיקים לבד, בכדי 
שיוכל להוציא לאור את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. 
%break
כי השכל מחייב, אם היה מנהיג עולמו בצדיקים לבד, היה יותר קל 
להוציא את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. אם כן הרשעים למה לי.
%break
ועל זה באה התשובה "אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים", 
שפירושו, שלא היה ניכרים הצדיקים, את שלימות וגדלות שבהם, 
לאיזו דרגה שהם מגיעים. אלא הצדיקים היו נשארים בדרגה של 
תחילת עבודתם, ולא היה בהם שום התקדמות בדרגת הצדיקים.
%page 850
לכן, בכדי שיהא ניכר מעלות וגדלות של הצדיקים, היה מוכרח להנהיג 
עולמו בצדיקים ורשעים, היות שע"י זה שהקב"ה שולח להאדם בחינת 
צדיקים, היינו שמקרב אותו לעבודת ה'.
%break
האדם, אם לא היתה לא בחינת ירידה, היה מוכרח להישאר בבחינה 
זו בכל ימי חייו, ולא היתה לו שום התקדמות בבחינת שכל התורה, 
ששם גנוז את הטוב והעונג, שהיה במטרת הבריאה. ולא היתה ניכרת 
מעלת הצדיקים,
%break
כי לאיזה צורך הוא צריך מדרגה יותר גבוהה. ובאמת צריכים לדעת, 
שמעלת הצדיקים היא כמו שאמרו חז"ל (סוף עוקצין) "עתיד הקב"ה 
להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר "להנחיל אוהבי יש 
ואוצרותיהם אמלא".
%break
לכן, בכדי שיהיה להם צורך להשיג את מדרגת צדיקים, ושיהא ניכר 
מעלתם כנ"ל, היה צריך להנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. נמצא, מה 
הוא הפירוש "שיהא ניכר צדיקים, צריכים גם לרשעים",
%break
כי דוקא בזה שמנהיג עולמו גם ברשעים, הוא נותן את המחשבה 
ורצון של הרשעים לאדם, כמו שהוא נותן בחינת צדיקים להאדם, 
שפירושו, שנותן לו בחינת רצון לאהבה עצמית.
%break
וזה בכוונה תחילה, שהאדם ידע, שאין הקב"ה רוצה שהוא ישאר 
במצב, שהיה מבין מה זה עבודת ה' לפי שכלו של אז, בתחילת 
כניסתו לעבוד בעבודת הפרט, שהיה משער בעצמו מהי דרגת צדיק. 
ואם הקב"ה לא היה מתנהג עמו בבחינת רשעים,
%break
היינו שהיה נותן לו מחשבה ורצון מה שהוא נגד מוחא וליבא, היה 
חושב עצמו, שכבר נמצא במדרגת צדיק, והיה נשאר אצלו מדרגת 
צדיק בתכלית השפלות ביותר, היות שהוא יודע, שאין לו מה להוסיף.
%break
וזה נקרא, ש"הקב"ה היה מנהיג עולמו בצדיקים", שהיה נותן להאדם 
רק דרגת צדיק, ולא היה מרגיש שום חסרון, שהקב"ה צריך לתת לו 
מדרגה יותר גבוהה בהבנת פירוש של "צדיק",
%break
שזה מכונה שהצדיקים לא היו ניכרים, כנ"ל, שמעלת צדיק, שהוא 
צריך להגיע להשיג ש"י עולמות, לא היה לו שום צורך לזה.
%break
ואי אפשר לתת מילוי בלי חסרון, היות שהאדם לא ידע לשמור את זה, 
שהקליפות לא יקחו ממנו לתוך רשותם. ומזה רק הקליפות יכולות 
להרויח. וזה יגרום היזק לקדושה, כמו שאמרו חז"ל "לא נבנתה צור 
אלא מחורבנה של ירושלים".
%break
לכן דוקא בזמן שיש חסרון, ונותנים לו מילוי על החסרון, הוא יודע אז 
לשמור עצמו, שלא יגיע מזה שום ריווח לחיצונים.
%break
היוצא מזה, שהאדם צריך להאמין לאמונת חכמים, מה שהם מדריכים 
אותנו, ולהאמין לדבריהם. ואל יאמר האדם, זה שמקבל כל פעם 
ירידות, אין זה בא מצד שהוא לא ראוי להגיע להשלימות. אלא כל 
הירידות באות לו מלמעלה.
%break
וזהו בכדי שיהיה להאדם צורך להשיג את כל בחינת נרנח"י של 
נשמתו. וצריכים להתגברות גדולה ולומר, שה' שולח לו ירידות, בכדי 
שיתגבר ויעבוד בכפיה. וזה נקרא "כופין אותו עד שיאמר, הקב"ה 
"רוצה אני", כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל.
%break
%page 851
%H מהו האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה
%break
בזהר יתרו (דף קי"ב, ובהסולם אות תל"ז) כתוב שם וזה לשונו, "לא 
תישא את שם אלקיך לשוא. רבי שמעון פתח, ויאמר אליה, אלישע, 
מה אעשה לך הגידי לי, מה יש לך בבית.
%break
אמר לה אלישע, היש לך על מה שתשרה ברכת הקב"ה, שלמדנו, 
אסור לו לאדם שיברך על שולחן ריק. מה הטעם, משום שהברכה 
שלמעלה אינה שורה על מקום ריק".
%break
(ובאות תמ"ב) אומר שם וזה לשונו, "מכאן, שלא להזכיר שם הקדוש 
בריקנות. וכתוב, לא תישא את שם אלקיך לשוא". עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, מהו הטעם שהברכה עליונה לא תוכל לשרות על שולחן 
ריק. הלא ענין הברכה הוא, מה שהבורא רוצה לתת טוב ועונג 
להנבראים. אם כן איזו שייכות יש להמקבלים,
%break
שהם מוכרחים מקודם לעשות הכנה בכדי שיהיה מקום לשרות 
הברכה, שצריכים לתקן מקום מתאים לקבל הברכה העליונה.
%break
והוא, שהשולחן, היינו מקום שעליו אוכלין, היינו המקום שמשם האדם 
מפרנס עצמו, שעליו ערוך כל מיני תענוגים, להנות מהם, זה נקרא, 
שולחן, אסור להיות ריק, אלא שיהיה משהו מדבר שהוא נהנה מזה.
%break
ורק אז הוא יכול לברך לה'. זאת אומרת, שאם הוא מברך לה' ואין 
שום דבר הנאה מונח על השולחן, זהו איסור, כמו שכתוב, "אסור לו 
לאדם שיברך על שולחן ריק".
%break
ועוד קשה להבין, מזה שרבי שמעון מביא ראיה, שאלישע שאל אותה 
"מה יש לך בבית", שהשאלה היתה, אם יש לה משהו מדבר שיכולים 
להנות, אחרת אין הברכה יכולה לבוא.
%break
ואנו רואים, שהפסקת השמן הנקראת, ברכה, היה מטעם שלא היו 
כלים ריקים, כמו שכתוב, "ויאמר, לכי שאלי לך כלים, כלים ריקים אל 
תמעיטי, ויאמר אליה, אין עוד כלי, ויעמוד השמן".
%break
נמצא, שהפסקת הברכה לא היתה מטעם שהשולחן היה ריק, אלא 
הפסקת ברכת השמן היתה מחמת שלא היו כלים ריקים. נמצא לפי 
זה, שצריך להיות גם כלים ריקים.
%break
ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים לדעת את ענין ההפכיות 
שיש לנו בסדר העבודה. כי מצד אחד אנו רואים, שהאדם צריך לסדר 
שבחו של מקום, ואח"כ יתפלל. ובודאי בזמן שהוא מסדר שבחים, הוא 
אומר שהבורא הוא טוב ומטיב לרעים ולטובים,
%break
ושהוא רחום וחנון. ואז אין שייך לומר, שהאדם הוא בעל חסרון, 
כלומר שחסר לו משהו, הן ברוחניות והן בגשמיות, אחרת נמצא 
שסתם הוא אומר בפה, וליבו בל עמו, היינו בהלב הוא חושב אחרת 
ממה שאומר בפה. לכן אי אפשר לזמר ולהודות לה',
%break
ולומר את מעלותיו, אלא האדם אומר על עצמו שיש לו כל טוב, ולא 
חסר לו שום דבר. אם כן איך האדם יכול לומר כך בזמן שהוא מוציא 
עצמו בעירום וחוסר כל.
%break
ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה 
לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את 
כל העולם בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי כשהוא מסתכל על עצמו 
ועל העולם,
%break
הוא רואה שהוא וכל העולם כולו בחסרון, כל אחד לפי דרגה דיליה, 
על זה הוא צריך לומר, "עינים להם ולא יראו", היינו למעלה מהדעת. 
ועל דרך זה הוא יכול לומר, שהוא איש שלם ולא חסר לו שום דבר, 
וממילא הוא יכול לסדר שבחו של מקום למעלה מהדעת.
%break
%page 852
ועוד אמר, שהאדם צריך ללכת בקו ימין, שהוא לעשות חשבון לעצמו, 
ולומר, הכל הוא בהשגחה ואין בידי אדם שום בחירה. שכך אמר בשם 
הבעש"ט, שלפני המעשה האדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". 
ולאחר המעשה, האדם צריך לומר ש"הכל הוא בהשגחה",
%break
כלומר שה' נתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו בתו"מ, והוא בחר בו 
לאו דוקא מכל העמים, בכדי לתת לו מחשבה ורצון, לשרת אותו, היינו 
לשמור את התו"מ, אלא אפילו בעם ישראל עצמו, הוא בחר בו משאר 
אנשים לתת לו מקום שישמש אותו.
%break
והגם שזהו שרות קטן, היינו שנתן לו לעבוד מחוץ להיכלו, שנקרא, 
שלא לשמה, ולהכנס לתוך ההיכל עוד לא נתן רשות, כלומר שעוד לא 
קבל רשות מה', זאת אומרת, שעוד לא קבל מה' רצון וחשק לעבוד 
בעל מנת להשפיע,
%break
וכל מה שהוא עושה, הוא רק לתועלת עצמו, שזה נבחן, "חוץ מהיכל 
המלך", אבל אצלו גם זה לזכות גדול יחשב, מזה שבחר בו יותר 
משאר אנשים. ובזה הוא מרגיש עצמו לאיש מאושר.
%break
ומזה האדם יכול לקבל סיפוק ולתת שבח והודאה להבורא, בזה 
שזיכה אותו וקבל אותו לעבודה.
%break
וזה נקרא, קו ימין בעבודה, היינו שמרגיש עצמו לאדם מאושר בזמן 
שהוא מסתכל על שאר אנשים, שאין להם הזכיה הזאת לשמש את 
המלך, הגם שזהו שלא לשמה, מכל מקום הוא דבר חשוב מאוד, היות 
מבחינת המעשה הוא משמש את המלך,
%break
ואין להוסיף על המעשים, כלומר אפילו שירצה להוסיף על מעשי 
המצות, אסור לו, כמו שכתוב, "לא תוסיף ולא תגרע". אם כן לזכיה 
גדולה זה יחשב לו.
%break
לכן כשהוא מסתכל על אחרים, איך שאין להם שום מגע עם תו"מ, 
והוא רואה את שפלותם, במה הם שקועים, כלומר, שכל ההנאות 
שהם מסוגלים לקבל, הן רק ע"י תענוגים המלובשים בלבושים של כל 
בעלי חי נהנים,
%break
שרק מלבושים אלו נותנו להם מלמעלה להנות, ולתורה ומצות אין 
להם שום קשר. והוא מאמין, שהכל בא מלמעלה. מזה האדם צריך 
לקבל שמחה ואושר.
%break
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שאם האדם מקבל מזה שמחה ואושר, אז ע"י 
השמחה הוא נחשב לברוך, ואז, "ברוך מתדבק בברוך". וזה נקרא, 
מתוך שלא לשמה באים לשמה,
%break
מטעם כי המאור שבה מחזירו למוטב, היות שעכשיו הוא מרגיש עצמו 
לבחינת ברוך, ואז יכול לשרות עליו הברכה עליונה, שזה נחשב 
לבחינת השתוות הצורה.
%break
מה שאין כן אם האדם מרגיש עצמו לארור, שהוא בעל חסרון, אם כן 
אין לו השתוות לה', כי הבורא הוא שלם בתכלית השלימות, לכן אין 
מקום שתוכל לשרות הברכה, מטעם שינוי צורה.
%break
ומצב הזה נקרא, קו ימין, היינו שלימות, שאין בו שום חסרון. ומה עליו 
לעשות בזמן שהוא עוסק בבחינת הימין, הוא לתת שבחים והודאות 
לה', ולעסוק בתורה,
%break
ושאז הזמן לקבל את המאור התורה, היות שנמצא במצב שלימות 
הנקרא, שהוא איש שיש לו ברכה ואין לו חסרונות. וממילא אז הזמן 
לשרות עליו בחינת ברכה, כנ"ל ש"ברוך מתדבק בברוך".
%break
אולם על רגל אחת אי אפשר ללכת, פירוש, על קו אחד אין האדם 
מסוגל להתקדם, היות שיש כלל, "אין אור בלי כלי", כלומר, "אין מילוי 
בלי חסרון". והיות בקו ימין הוא בבחינת השלימות, אם כן אין לו מקום 
להתקדם, שיהיה לו צורך שה' ימלא את צרכיו, כי אין לו שום צורך.
%break
לכן האדם מוכרח אז להשתדל לראות את חסרונותיו, בכדי שיהיה לו 
מקום לתת תפלה, שה' ימלא את חסרונותיו. וזה נקרא, שהאדם צריך 
להמציא כלים ריקים, שהקב"ה ימלא אותם עם שפע עליון,
%break
שזה נקרא, ברכה. ואם אין כלים ריקים, היינו חסרונות, אם כן במה 
הוא יכול למלאות אותם.
%break
וזה נקרא, שהאדם הולך אז בקו שמאל, שענין שמאל נקרא ברוחניות, 
דבר הצריך תיקון. זאת אומרת, שהאדם צריך חלק קטן מזמנו לעשות 
בקורת על עצמו,
%break
כמה הוא מסוגל לתת כוחות ולעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת 
עצמו, ואם הוא יכול לומר, אם לא לעבוד בעל מנת לעשות נחת רוח 
ליוצרו, אין הוא רוצה לחיות, וכדומה לזה.
%break
%page 853
ואז הוא בא לידי הכרה, שאין הוא מסוגל לזה מכוחות עצמו, אלא רק 
ה' יכול לעזור. נמצא, שעתה הוא הזמן שיכול לתת תפלה מעומק 
הלב. כלומר שהוא רואה ומרגיש שאין כח בידו לשנות את הטבע 
שעמה נברא, הנקרא, רצון לקבל לעצמו ולא להשפיע.
%break
אבל באמת, האדם צריך להאמין, שהחסרון הזה מה שהוא בעצמו 
אינו מסוגל בכוחות עצמו לשנות, הטבע שלו, שהידיעה הזו באה 
מלמעלה. זאת אומרת, שמלמעלה מודיעים לו את האמת הזו שאין 
הוא מסוגל לעבוד בעל מנת להשפיע.
%break
והאדם צריך לדעת, שלא לכל אדם מגלין זה. אלא בדרך כלל, כלומר 
לאנשים שעובדים בבחינת כלל, היות שלוקחים כח לעבודה כמו 
הדומם דקדושה, ואין להם שייכות לצומח, האדם אינו רואה פגם 
בעצמו.
%break
אלא אלו אנשים שמשתדלים ללכת בדרך הפרט, הם כפי ערך 
תשוקתם להגיע לידי מדרגות הדביקות, הם מקבלים עזרה מלמעלה 
לראות את האמת, איך שהנבראים מרוחקים מלהיות משפיעים.
%break
נמצא לפי זה, שלאו דוקא העזרה שיהיה ביכולתם לעבוד בעל מנת 
להשפיע, העליון נותן, אלא גם הכלי, היינו הצורך, שצריכים לקבל 
עזרה מלמעלה,
%break
שאין הם יכולים בעצמם לעבוד בעל מנת להשפיע, גם זה נותן העליון. 
כלומר שהעליון נותן החסרון, היינו הכלים ריקים, שאין להם שום כח 
להתגבר על כלים דקבלה, שגם זה נותן העליון.
%break
אמנם העזרה על חסרון נותנים דוקא לאלו שרוצים ללכת בדרך 
הפרט. מה שאין כן לאנשים העובדים בבחינת הכלל, להם אין מגלים 
הידיעה הזו. והטעם הוא פשוט, משום שאין להם צורך לעבוד בעל 
מנת להשפיע, אם כן מה יגלו להם.
%break
אולם יש כאן ענין, שקשה לאדם המתחיל ללכת בדרך הפרט, והוא 
מתחיל לראות איך שענין להשפיע הוא דבר קשה, אין יכולת בידו 
לומר, שהידיעה זו נתנו לו מלמעלה במתנה, אלא הידיעה באה לו 
מחמת שפלות הגוף בעצמו.
%break
אלא שאומר, שכל אלו שהולכים בדרך העבודה דלהשפיע, הוא מטעם 
שאין להם כל כך רע בטבע שלהם, לכן הם יכולים ללכת בדרך הזה. 
מה שאין כן בשבילי זה קשה.
%break
וקשה לו להאמין שלכולם קשה מצד הטבע, ואין שום עצה שהאדם 
יהיה לו הכח לצאת משליטת אהבה עצמית, אלא רק הבורא בעצמו 
עוזר לצאת משליטת זו.
%break
וזה נקרא, שה' הוציא את עמו ישראל מגלות מצרים, כמו שכתוב 
בהגדה של פסח, "אני ולא שליח", "אני ולא שרף, אני ה' ולא אחר". 
שיש לפרש, שהקב"ה אמר, שרק הוא הוציא את עמו ממצרים. וזה 
שכתוב,
%break
"אני ולא שרף", היינו שהיה לאדם כח כמו אש של שרף, לכן הוא היה 
יכול לצאת מאהבה עצמית. אלא אפילו שיהיה האדם אש שורף, גם כן 
אין לו כח ללכת נגד הטבע, אלא ה' הוציא אותם.
%break
וזה שכתוב, "אני ולא שליח". פירוש, שלא יעזור לאדם בזה שהוא 
רוצה לעשות שליחות ה', ובזה היה לו הכח לצאת משליטתם, אלא 
שום דבר לא יעזור לאדם,
%break
אפילו שיהיה גיבור שבגיבורים אין בכוחו לצאת משליטה זו של 
תועלת עצמו, אלא הקב"ה הוא נותן הכח לצאת מהגלות הזו.
%break
על כן האדם מוכרח לומר ולהאמין, שאין דבר קשה לגבי הבורא. לכן 
אין האדם יכול לומר, שהעבודה זו דלהשפיע אינה בשבילו, משום 
שקשה לו. אלא האדם צריך להאמין,
%break
שכל אלו הירידות שיש לו, הוא מטעם שמכל ירידה וירידה האדם 
מקבל צורך לעזרת ה', כי ענין צורך נקרא, כלי, שבכלי זה הבורא יכול 
לתת אור, כידוע שאין אור בלי כלי.
%break
אולם אין הכלי נעשה בבת אחת. אלא מכל ירידה האדם מקבל צורך 
לעזרתו יתברך. נגיד למשל, מירידה אחת נעשה צורך על סנטימטר 
אחד, ובירידה שניה הוא מקבל עוד הפעם צורך, שצריך לומר, שרק 
ה' יכול לעזור לו.
%page 854
נמצא, שקבל עוד סנטימטר. ויש לו כלי שעומקו רק ב' סנטימטר. 
וכשיש לו מאה ירידות, נמצא שיש לו כבר כלי שעומק שלו הוא מאה 
סנטימטר. וכן על דרך זה הולך (ומתגדל) הכלי, היינו הצורך והרצון 
שה' יעזור לו, (שיתן לו) כלי גדול.
%break
אולם יש לשאול, כמה הוא השיעור של גדלות הכלי. על זה אמר 
אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שה' יודע כמה צורך ורצון צריך 
להיות גדלות הכלי. ובזמן שה' רואה שהכלי כבר מסוגל לקבל את 
האור,
%break
אז תיכף ה' ממלא את הכלי כפי יכולתו יתברך. ואין להאדם להתפעל 
מהירידות, אלא האדם צריך לומר, "ישועת ה' היא כהרף עין", אלא 
שהאדם צריך להאמין, שתיכף אחר כל ירידה יכול להיות שזה כבר 
מספיק לו להיות כלי, וה' ימלא אותו רצון תיכף.
%break
אולם בזמן שהוא רואה, שעוד לא קבל העזרה מה', עליו להרבות 
בתפלה, שה' יעזור לו, ולא לבוא לכלל יאוש. וסדר הזה נקרא, קו 
שמאל. כלומר, שהוא צריך עתה דוקא להרגיש את שפלותו, איך 
שהוא מרוחק מענין עבודה דלהשפיע.
%break
אמנם אסור להאריך בעבודה זו של קו שמאל. רק זמן קצר מזמנו 
שעוסק בעבודת ה', יקח לעבוד בעבודת החסרון. אבל עיקר זמן 
האדם צריך לעסוק בעבודת השלימות הנקרא,
%break
ימין, שהוא מסתפק במועט, כלומר כמה טעם וכמה הרגשה שיש לו 
בעבודה, הוא שמח בחלקו, ומרגיש עצמו לאדם השלם, ונותן על זה 
תודה לה', והוא מרגיש עצמו לאיש המאושר בעולם, כנ"ל.
%break
ואז יש לו מקום לברך את ה', בגלל מה שנתן לו את הטוב הזה, שיש 
לו היכולת להכנס ולהיות עובד ה' אפילו במדרגה הכי קטנה, לא חשוב 
אצלו. והוא מטעם, כי הוא רואה שהוא חשוב אצל הבורא,
%break
בזה שהוא מאמין שהבורא בחר בו לעמוד לפניו ולשרת, אפילו 
השרות הכי קטן, ולאחרים אפילו שרות כזה לא נתן, על זה הוא מברך 
לה'.
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אין הבורא יכול לתת את הברכה 
שלו, דוקא אם יש על השולחן משהו מהאכילה, ואסור לברך על שולחן 
ריק. והטעם הוא, משום שצריך להיות בחינת השתוות הצורה, כנ"ל, 
כמו שאמרו חז"ל,
%break
"אין ארור מתדבק בברוך". לכן בזמן שהאדם מברך לה', ויש בו 
בחינת הנאה מזה שה' נתן לו את הסעודה, כלומר בחינת אחיזה 
בקדושה, זה נקרא, שהשולחן אינו ריק,
%break
והברכה יכולה לשרות בו. כנ"ל שזה נקרא, קו ימין, שבזה צריך האדם 
ללכת רוב היום של עבודה.
%break
וגם יש לפרש, מה שהביא ראיה, ששאל את האשה, מה יש לה בבית. 
ולומד מזה, שצריך שלא יהיה השולחן ריק. והלא אנו רואים, שכן 
צריכים כלים ריקים, כי ההפסקת השמן, הנקראת, ברכה, נפסקה 
מחמת שלא היו עוד כלים ריקים.
%break
התשובה היא כנ"ל, שגם צריכים בכדי שיתקדם בעבודה, קו שמאל, 
הנקרא, חסרונות, שהם כלים ריקים. אולם עשיית כלים לחוד, שהוא 
בזמן שעוסק בקו שמאל.
%break
והשפעת השפע לתוך הכלים ריקים, הוא דוקא בזמן שהאדם הוא 
במצב שהוא איש מבורך ואינו חסר לו כלום, וברוך מתדבק בברוך.
%break
%page 855
%H מהו האסור לתת שלום
%H מטרם שמברך לה', בעבודה
%break
הזה"ק תצוה דף כ', ובהסולם אות נא כותב שם, וזה לשונו: ר' יהודה 
פתח, חדלו לכם מן האדם, אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא, 
וכו', וכי הזהיר הנביא להמנע משאר בני אדם, וכן שאר בני אדם יחדלו 
ממנו, ויהיו נמצאים בני אדם,
%break
שלא יקרבו זה אל זה לעולם, ומשיב, אלא העמידו הכתוב, במי 
שמשכים לפתחו של חבירו, לתת לו שלום, מטרם שמברך אל 
הקב"ה, ועל זה נאמר חדלו וכו', עד כאן לשונו.
%break
ולכאורה מהו האיסור, אם האדם נותן שלום לחבירו מטרם שמברך 
לה', שזה נראה כאילו הוא מכבד את חבירו קודם שמכבד להבורא, 
וכי הבורא הוא נצרך לכבוד, שנגיד שאם לא מכבדו אותו לפני חבירו, 
הוא פגם בכבודו ית'.
%break
הלא זה דומה שאדם נכנס ללול של תרנגולים, והאדם רואה 
שהתרנגול מסתכל על חבירו שבלול, ולא שם לב להאדם שהוא בעל 
הבית, האם שייך לומר שהתרנגול פגם בבעל הבית,
%break
וכל שכן הנבראים לגבי הבורא בטח שיותר רחוק מגדלות הבורא 
שהאדם יהיה נחשב משהו לגבי הבורא, שנגיד שפגם חס ושלום 
בכבוד הבורא.
%break
ועוד יש להבין במה שכתוב: "אלא העמידו הכתוב, במי שמשכים 
לפתחו של חבירו", מהו דוקא לפתחו של חבירו, מה הם מרמזים 
בזה, כאילו משמע, שאם לא משכים לפתחו של חבירו, כן מותר 
להגיד לחבירו שלום.
%break
ויש לפרש זה בענין עבודת האדם, שבדרך העבודה, מדברים הכל 
באדם אחד, כלומר שענין חבירו, לומר שלום גם כן הוא באדם אחד.
%break
ידוע שענין עבודת האדם הוא, שהאדם צריך להגיע לדביקות ה', 
המכונה השתוות הצורה. היות שאנו לומדים, שמצד הבורא, שרצונו 
להטיב לנבראיו, ברא בהנבראים רצון לקבל שהוא בחינת השתוקקות, 
לקבל הנאה ותענוג,
%break
שזה נקרא מטרת הבריאה. אלא בכדי שלא יהיה בחינת בושה, נעשה 
תיקון הנקרא צמצום, והסתר, שלא מרגישים את הקדושה, והטוב 
והעונג שישנו בקדושה.
%break
והגם שאנו אומרים בכל יום, "מלא כל הארץ כבודו" מכל מקום שורה 
על זה בחינת הסתר, שאנו צריכים להאמין בזה, אולם כל זמן שהאדם 
לא תיקן מעשיו בע"מ להשפיע,
%break
לא מרגישים את זה. אלא זה תלוי לפי עבודת האדם בהשגת כלים 
דהשפעה, בשיעור זה מסתלק הצמצום. ומתחיל להרגיש את מציאות 
ה', וזהו כל עבודתנו להגיע לידי השתוות הצורה, המכונה דביקות 
בה'.
%break
ובכדי לזכות לכלים דהשפעה, יש סדר שלם של עבודה, כמו שפירש 
אאמו"ר זצ"ל, את ענין שלש נפשות שישנו באדם:
%break
א. נפש דקדושה, שבזה הנפש אין מה לתקן,
%break
ב. נפש דשלש קליפות הטמאות, שכאן אין מקום לתקן, שרק בגמר 
התיקון זה יתוקן,
%break
ג. הוא הנפש דקליפת נוגה, שהוא חציה טוב וחציה רע שכל עבודת 
האדם הוא בנפש הזו, שאם האדם עושה מצוה אז הנפש הזו מתחבר 
לקדושה,
%break
ואם חס ושלום עושה עבירה הנפש הזו מתחבר להנפש של שלש 
קליפות הטמאות. לכן בנפש הזו, הוא בידו להכריע בין לרע ובין לטוב. 
וכל העבודה הוא רק בנפש הזו.
%break
לכן כשהאדם מתחיל לעסוק בתו"מ, בבחינת האמת, שהוא בכדי 
להגיע לדבקות הי, אז יש לפניו ב' דרכים, היינו שהעבודה שהוא 
עובד, שהשכר יהיה לתועלת עצמו,
%break
ולא לתועלת ה', שזה נקרא, שהוא רוצה לזון את נפש דקליפה, כלומר 
שהיא תקבל את השכר תמורת עבודתו.
%page 856
ואם הוא רוצה שע"י עבודתו, יזון הקדושה, כלומר שהשכר תמורת 
עבודתו, יהיה רק לתועלת ה' שאז נמצא שמהעבודה שלו, ניזון נפש 
דקדושה וזה נקרא שהנפש דקליפת נוגה מצטרפת לנפש דקדושה,
%break
אמנם יש לדעת שענין לבוא לדרגת, "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", 
אין הדבר הזה נעשה בפעם אחד, אלא כמו שאמרו חז"ל "יצרו של 
אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". כלומר 
אנו רואים מה שחז"ל באים לנו להשמיענו ב' דברים:
%break
א. שלא בפעם אחת מכניעים את הרע, אלא כל יום ויום יש עבודה 
חדשה, כמ"ש "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום",
ב. שאין האדם מסוגל להכניעו בלי עזרת ה'.
%break
וב' בחינות אלו, נקראים אור וכלי. זאת אומרת החסרון שהאדם מוצא 
בעצמו שהרע שולט עליו, הוא הכלי. כלומר שהוא מרגיש עד כמה 
שהוא מרוחק מלעבוד לשם שמים וענין אהבת ה',
%break
בכל לבבך וכו', ולא לתועלת עצמו אין הגוף מסוגל להבין, איך אפשר 
להיות דבר כזה, הלא זה הוא ממש נגד השכל והדעת, שיהיה 
אפשרות להיות דבר כזה במציאות.
%break
וענין קבלת עול מלכות שמים האדם יכול להבין, רק אם על ידי זה 
הקב"ה יתן לו את כל משאלות לבו. כלומר האדם יכול להבין, שה' 
ישמש את האדם, וישרת את האדם, ויתן לו כל מחסוריו, אבל להיפך, 
היינו שהאדם ישמש לה',
%break
ויחשוב תמיד במה הוא יכול להנות לה', שה' יהנה ממעשיו, כמ"ש 
"ישמח ה' במעשיו", היינו שהמעשים של הקב"ה שהם הנבראים שהם 
יגרומו לו שמחה, אז האדם שואל,
%break
מה אני ארויח אם אני אגרום שמחה לקב"ה. כי הגוף של אדם אינו 
מבין רק מה ששייך לתועלת עצמו.
%break
החסרון הזה שהאדם מתחיל להרגיש שאין הוא מסוגל לעבוד 
לתועלת ה' זה נקרא כלי, היינו צורך למי שיעזור לו, שכן יהיה לו רצון, 
לעבוד לתועלת ה'. והעזרה שהוא מקבל מלמעלה, הנקרא הקב"ה 
עזרו, זה נקרא אור.
%break
וב' אלה, מתגלים בזה אחר זה, ולא בפעם אחת כנ"ל. לכן אמרו "יצרו 
של אדם מתגבר עליו בכל יום", כלומר שאינו נגמר האור וכלי ביום 
אחד, אלא זהו כמו שכתוב: "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול",
%break
כלומר עד שהכלי מקבל שיעור שלם של חסרון, שיהא מתאים לקבל 
אור בשלימות.
%break
וזהו כמו שכתוב בזהר הקדוש (הקדמת ספר הזהר דף קמא, 
ובהסולם אות קמ) וזה לשונו, "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה 
דעת", וכו', כי מטרם גמר התיקון, דהיינו מטרם שהכשרנו את כלי 
הקבלה שלנו לקבל רק ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו,
%break
ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם אילנה דטוב ורע, כי 
המלכות, היא הנהגת העולם, לפי מעשה בני אדם, וכו', שהנהגה זו 
מכשיר אותנו, סוף כל סוף, לתקן כלי קבלה שלנו, ע"מ להשפיע, 
ולזכות לעונג ולטוב, שחשב בעדנו, וכו'.
%break
והנה הנהגת טוב ורע, גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות, וכו', 
ותדע שכל עליה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו, וכו', כי כל הלילות 
האלו, שהם הירידות היסורים והעונשים, שהפסיקו את דבקות ה', עד 
שנעשו ימים מרובים,
%break
בזה אחר זה, הנה עתה אחר שגם הלילות, והחושך שבינתים, נעשו 
גם הם לזכויות ולמעשים טובים, וכו', שוב אין הפסקות בינתים, 
ונמצאים מתחברים, כל השתא אלפי שני, ליום אחד גדול בלבד, וכו'.
%break
וז"ס יומא ליומא יביע אומר, כי המילה הנ"ל שהפסיקה בין יומא 
ליומא, נעשית עתה לשבח גדול, ומשבח ליה, כי נעשית לזכות, ועל כן 
נעשו כולם יום אחד לה'. וכו', כי רק כולם יחד בקיבוץ, נעשו ראויים 
לקבל הדעת הגדולה. עד כאן לשונו.
%break
ובהאמור יוצא שרק ע"י הירידות והעליות, הנקראים ימים ולילות, 
כשהם מצטרפים לשיעור שלם שיהיו מוכשרים לקבל את הדעת 
הגדול, מוכרח להיות כלי גדול, היינו צורך גדול.
%page 857
שזה באה מכח הירידות שהוא רואה, שהוא נעשה כל פעם יותר נצרך 
להבורא, שיעזור לו לצאת מאהבה עצמית, וכל יום ויום היינו העליות, 
כלומר שכל פעם הוא מקבל עזרה שזהו נקרא אור ושפע, שהמאור 
שבה מחזירו למוטב.
%break
וזה נקרא הקב"ה עזרו, שדוקא ע"י שניהם משיגים כלי שיהא ראוי 
לקבל את העונג והטוב מה שה' חשב בעדו, וזה נקרא שקבל את 
התיקון ואת ההכשרה בכדי לקבל את מטרת הבריאה שהוא להטיב 
לנבראיו.
%break
אולם הכי קשה בעבודה הוא, בזה שסדר עבודה הוא, בבחינת שני 
כתובים המכחישים זה את זה, שקשה להבין, איך יכולים להיות 
שניהם אמת.
%break
לדוגמא, כתוב במאמר בסדר העבודה של אאמו"ר זצ"ל: "כשמיחסים 
את העבודת לה', להאמין שה' מקבל את עבודתנו ולא חשוב באיזה 
צורה נראה את העבודה". שמשמע לא חשוב אם הוא עובד בגדלות 
הדעת וההבנה,
%break
אלא אם האדם מיחס את העבודה לה', זאת אומרת הוא עובד על 
הכוונה דלהשפיע, הקב"ה מקבל עבודתו לרצון, היינו אפילו שתהיה 
בתכלית הפשטות, בלי שום הבנה, שזה משמע אבל הוא צריך, לכוון 
בע"מ להשפיע,
%break
והוא אמר באיזה צורה שהוא, צריכים להאמין שישמע, אפילו שלא 
מכוון דוקא בע"מ להשפיע, אלא שהוא מכוון שהוא מדבר לה' אז 
האדם צריך להאמין, שה' שומע תפילתו.
%break
ומצד השני, כתוב בפרי חכם (חלק ב', דף סה) שהאדם צריך 
להשתוקק, להשגת קוב"ה, כלומר להדבק בו, בהכרה שלימה, שזה 
בחינת קוב"ה. שפירושו, שהאדם צריך ללכת בקו ימין הנבחן 
לשלימות,
%break
ולהתפלל לה' ולהודות לה', אפילו אינו מוצא בעצמו, שום דבר שיהיה 
לו תשוקה לרוחניות. ולפי זה איך הוא יכול לבוא להודות לה' ולומר 
שה' שומע מה שהוא מדבר אליו שזהו הפירוש שמיחסים את העבודה 
לה', הוא מקבל עבודתו, ולא חשוב באיזה צורה נראה העבודה.
%break
אלא אם הוא רק מיחס לה', ואומר זה שאני פונה לה', ומאמין שהוא 
יכול לענות, לי, על משאלותי, שבזה האדם שמח ומרגיש עצמו, לאיש 
מרים מעם. כלומר ששאר אנשים, אין להם שום ענין עם רוחנית, והוא 
מאמין,
%break
שה' נתן לו על כל פנים, [הרגשה] שאין לו רוחניות, לא חשוב באיזה 
צורה שהוא, אלא זה שיש לו ההתענינות, לחשוב בקשר לרוחניות, לא 
חשוב, אם יש לו או אין לו, או שהוא עכשיו בתכלית השפלות, היינו 
שהוא רואה שאין לו עתה שום רצון שיעלה בדרגה,
%break
ולצאת מהשפלות, אולם הוא נותן תודה לה' על זה, לכל הפחות שהוא 
חושב על רוחניות, ולשאר אנשים אין להם, שום מחשבה לרוחניות.
%break
אם הוא יכול לתת תודה לה' הוא מקבל מזה שמחה, ו"מתוך שלא 
לשמה בא לשמה", ועל ידי זה הוא עולה ממצב השלמות שלו, ויכול 
ע"י זה לבוא לידי מצב שאפילו הוא שוכח,
%break
את מצב השפלות שהיה נמצא בה, מטרם שעשה את החשבון ונתן 
תודה לה', ונדמה לו כאילו הוא תמיד היה במצב הזה.
%break
וזה נמשך, מבחינת "ברוך מתדבק בברוך", היות שהתודה שנותן לה', 
זה עושה את האדם, שירגיש עצמו לשלם, ובשיעור השמחה, שהוא 
ממשיך, כך הוא יכול לעלות בדרגה. ובטח צריכים לומר שהדרך הזה 
הוא אמת,
%break
היינו שאין כח להאדם להעריך את החשיבות של קדושה, אלא 
הנגיעה של משהו בקדושה, הוא חשוב לאין קץ, אצל הבורא מכל 
הדברים הגשמיים.
%break
ועל תענוגים גשמיים האדם יודע שכדאי לתת על זה תודה לה', 
והסיבה הוא משום שהתענוגים הגשמיים נתן הבורא אותם בבחינה, 
שהאדם המקבלם, ירגיש הנאה והתרוממות רוח. מה שאין כן על 
קדושה, נתן לצורך תיקון, כמו שלמדנו, בחינת העלם והסתר.
%break
%page 858
אבל האדם צריך להאמין, שהגם אצל אדם, הוא רק מה שהוא מגולה, 
נגד עיניו את החשיבות שבדבר, על זה הוא יכול לתת תודה רבה, 
אבל מה שלא נראה נגד עיניו, שיהא דבר זה חשוב, זה הוא לא 
מחשיב,
%break
אבל מכל מקום מי שרוצה לכנס בעבודת ה', הוא מוכרח להאמין 
באמונת חכמים, ולומר שנגיעה קטנה בקדושה, לדבר גדול יחשב. 
ולעבוד על זה, להחשיב את הדבר עד שיהיה ביכלתו, להוציא שמחה 
מהדבר קטן הזה.
%break
וזה נקרא בלשון חז"ל "איזהו עשיר השמח בחלקו", שהוא מסתפק 
במועט. היינו אפילו על דבר מועט, הוא מסוגל לתת תודה רבה, כאילו 
היה מקבל דבר גדול. לכן כל נגיעה שיש לו אפילו שהוא שלילי, גם זה 
נחשב לחיוב.
%break
כלומר זה שהאדם רואה ומרגיש, איך שאין לו רצון וחשק לעבודה, 
שזהו שלילי ממש, ומכל מקום אם הוא יכול להוציא מזה, ולראות איך 
שיש לו על כל פנים מחשבה לחשוב בקשר לרוחניות, והוא מודה 
ומשבח לה',
%break
בזה שיש לו ענין עם רוחניות, והוא רואה שיש אנשים שה' לא נתן 
להם אפילו לחשוב, בענין עבודה, והוא מאמין בזה, שה' כן בחר בו, 
לתת ידיעה שיש ענין רוחניות, ואומר שרק ה', עוד לא נתן לו רשות 
לכנס,
%break
לעבוד עבודת הקודש, וממצב הזה אם הוא יכול לקבל שמחה, זה יכול 
להוציאו ממצב השפלות שלו ולהכנס לקדושה כנ"ל.
%break
אולם מצד השני, צריך האדם לעורר בעצמו, את ערך עבודה שהוא על 
דרך האמת, כלומר מה שמוטל על האדם לתקן. וזהו כמו שכתוב שם, 
היינו שהאדם צריך להגיע לשלימות,
%break
לזכות לבחינת תר"ך פעמים מכפי שהיה לו השגה מטרם שהנשמה 
ירדה בגוף, והגם שזהו בסתירה לבחינת ימין, אבל גם זה אמת, היינו 
השלימות הוא דוקא שיגיע לתקן מה שמוטל עליו.
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו מהו האיסור לתת שלום לחברו, מטרם 
שבירך את ה'. שצריכים לדעת בענין עבודה שכל אדם הוא עולם 
מלא, נמצא שגם חבירו הכוונה, הוא להגוף, מבחינת שיש לו נפש 
דקליפת ערלה [נוגה].
%break
"לתת שלום" פירושו, היינו שיהיה לו שלימות, מטרם שברך לה', 
כלומר שהיסוד שלו צריך להיות, לברך את ה', היינו את כל מה שהוא 
עושה, הוא הכל לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא הנפש דשלש 
קליפות הטמאות.
%break
ולכן כשהוא השתדל מקודם לכוון, שהכל יהיה לתועלת ה', אח"כ יכול 
לתת שלום לחבירו, היינו שאז הוא מכניע את חבירו, בזה שיהיה 
כפוף לעסוק גם הוא לתועלת ה'.
%break
נמצא שאם הוא מברך לה' טרם שנותן שלום לחבירו, כלומר שרוצה 
שכבוד ה' יהיה מגולה, כמו שכתוב: "ברצות ה' דרכו איש גם אויביו 
ישלים עמו" צריך להיות, ולא להיפך. וזהו שאסור להשכים לפתחו של 
חבירו וכו'.
%break
%page 859
%H מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה,
%H בעבודה
%break
בזה"ק (כי תישא דף א', ובהסולם אות ב') כתוב שם וזה לשונו, "בא 
וראה, הרי העמידו, שאין ברכה עליונה שורה על דבר שנמנה. ואם 
תאמר, ישראל איך נמנו,
%break
אלא לקח מהם כפר נפשם. והעמידו, שלא עשו חשבון עד שנתקבץ 
כל הכפר ההוא, והוא עלה לחשבון. ונמצא, שמתחילה מברכים את 
ישראל בעת קבלת הכפר, ואח"כ מנו את הכפר, ואח"כ חוזרים 
ומברכים את ישראל.
%break
ונמצא, שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם נגף. שואל, 
למה עולה נגף בסבת מנין. ומשיב, שהברכה אינה שורה בדבר 
שבמנין. וכיון שנסתלקה ברכה, שורה עליו הסטרא אחרא, והוא יכול 
להזיק".
%break
ויש להבין:
%break
א. אם בדבר שבמנין אינו שורה ברכה, אם כן מהו ההבדל בין 
שסופרים את האנשים או שסופרים את הכופר במקום אנשים. הלא 
בסופו של דבר כבר אנו יודעים את מנין אנשים. אם כן מה מועיל אם 
החלפנו את הכפר, כי סוף סוף אנו יודעים את מספר שלהם.
%break
ב. מדוע הכפר הוא דוקא מחצית השקל, ולא שלם, או רבע שקל. מה 
מרמזת לנו את ענין מחצית דוקא.
%break
ג. לאיזה צורך אומר הכתוב, "העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט". וכי 
יש מי שלא יודע דבר כזה, שאם צריכים לדעת איזה מנין, ומחליפין, 
במקום לספור אנשים,
%break
שיספרו במקום זה דבר אחר במקומם, בטח מוכרח להיות דבר אחד 
לכולם. אחרת אי אפשר לדעת את המנין. אם כן מה בא זה ללמדנו.
%break
ד. מה מועיל לנו בזה, אם מבורכים בתחילה ובסוף, אם באמצע יש 
מנין. וכי בשביל הברכות מתקלקל המנין, אם דבר שבמנין אינו יכול 
לשרות שם ברכה.
%break
ובכדי להבין כל זה על דרך העבודה, צריכים לתת תשומת לב על 
המטרה שהאדם צריך להגיע אליה. ידוע שהסדר הוא, כי לכל מטרה 
שהאדם רוצה להשיג אותה,
%break
צריכים לתת יגיעה. כי בלי עבודה, לא יכולים להשיג שום דבר. אם כן 
בעבודת ה', מהי המטרה שהאדם צריך להשיג, שבגללה הוא נותן את 
היגיעה.
%break
התשובה היא, להגיע לידי דבקות ה' הנקראת, השתוות הצורה, 
שפירושו, כמו שהמטרה של הבורא בבריאת העולם היא להטיב 
לנבראיו,
%break
כמו כן האדם צריך לשום המטרה לנגד עיניו, שהיא להטיב להבורא. 
כלומר שהאדם צריך לעשות דברים להנות את הבורא, שזה נקרא, 
השתוות הצורה.
%break
זאת אומרת, בזמן ששני הצורות באים כאחת, אז מטרת הבורא 
מתלבשת במטרת הנבראים.
%break
נמצא, שרצונו להטיב לנבראיו, שזהו מטרת הבריאה, מתלבש בהרצון 
דלהשפיע נחת רוח ליוצרו, וזה מכונה, מקבל בעל מנת להשפיע. ולפי 
זה יוצא, מהו השכר שהאדם מקבל תמורת היגיעה.
%break
צריכים לומר, השכר הוא השגת המטרה, כדרך השכר בדברים 
גשמיים, שהאדם נותן יגיעה, ותמורתה הוא מקבל את המטרה שהוא 
משתוקק אליה להשיג, שלא נותנים בלי יגיעה.
%break
ובהאמור יוצא, כשהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, בכדי להשיג את 
המטרה שלו, הנקראת, דבקות בה', דהיינו שכל מעשיו יהיו בעל מנת 
להשפיע, הוא צריך לתת יגיעה הנקראת,
%break
יסורים, שפירושו, שהאדם צריך ללכת נגד הטבע שלו. כלומר, היות 
שהאדם נברא בכלים להנות לעצמו, והוא צריך ללכת בדרך שיגיע 
להנות להבורא, ולא לתועלת עצמו, ולזה הגוף מתנגד.
%break
%page 860
ועל זה יש מלחמות: פעם גובר הרצון להשפיע, ופעם גובר הרצון 
לקבל. וצריכים לדעת, שכל הכוחות שיהיו להאדם, שתהיה לו היכולת 
ללכת נגד הרצון לקבל, האדם צריך לקבל מתורה, כמו שאמרו חז"ל, 
"בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".
%break
היינו בזמן שהוא הולך לעסוק בתורה, ונותן יגיעת התורה, לאיזה שכר 
הוא מצפה, הוי אומר, לכוון לזכות להרצון להשפיע לה'. וזה נקרא, 
שלומד תורה בכדי להגיע לשמה, הנקרא, בעל מנת להשפיע, שהיא 
בחינת "הדבק במדותיו יתברך".
%break
ונמצא לפי זה, ביגיעת התורה יש ב' אופנים:
א. שהוא מתייגע בלימוד התורה בכדי להשיג ע"י זה תועלת עצמו, 
דהיינו על מנת שיקראו "רבי", או תשלום של כסף, וכדומה.
%break
ב. יגיעת התורה בכדי להשיג כח ללכת נגד תועלת עצמו. נמצא כאן, 
שיש להבחין בחינה אחרת בענין יגיעה. כלומר שיש להאדם יגיעה 
גדולה, שיהיה בידו כח להתייגע בתורה על כוונה זו שהיא נגד הגוף. 
ואדרבה הגוף,
%break
עד כמה שאפשר הוא מתנגד לו, ולא רוצה לתת לו כח להתייגע 
בתורה על כוונה זו. מה שאין כן שלא לשמה, כנ"ל, שם אם הגוף 
רואה שישיג למה שהוא משתוקק לקבל תמורה,
%break
אז הגוף נותן לו חומרי דלק שיוכל להתייגע בתו"מ, היות שהתמורה 
שהוא מצפה לקבל, היא לא נגד טבע הגוף. לכן הגוף יכול לתת לו כח 
עבודה.
%break
אי לזאת, בזמן שהאדם רואה שהוא יכול להשיג על ידי היגיעה, 
תועלת עצמו, אז בידו כח לעשות מעשים, ולתת יגיעות גדולות, ואין 
רפיון במעשי ידיו.
%break
ובדרך זו מתחילים לחנך את, "הנשים והקטנים וכלל עמי הארץ", כי 
רק ע"י שלא לשמה יכולים לשכנע את האדם שיעסוק בתו"מ.
%break
אולם בזמן שהאדם צריך להחליף את המטרה, היינו במקום שתחילת 
עבודתו בתו"מ היתה המטרה שלו, מה שהוא רוצה לקבל עבור 
היגיעה, היה תועלת עצמו,
%break
ועתה הוא הולך להחליף את המטרה, כלומר במקום שהיה חושב, 
מתי אני אשיג את המטרה עבור הרצון לקבל שלי, שאני אוכל להנות, 
הוא משתוקק עכשיו להמטרה, ואומר, מתי אני אוכל להנות את 
הבורא, ולוותר על תועלת עצמי.
%break
והיות שהמטרה הזו היא נגד הטבע, אז הוא זקוק יותר לאמונת ה', 
היינו שהוא צריך להשתדל תמיד להשיג את גדלות ה'. כלומר 
שבשיעור שהוא מאמין בגדלות ה',
%break
בשיעור זה הוא יכול לעשות מעשים על כוונה זו. ולכן מוטל על האדם 
כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו, ויכיר את גדלות וחשיבות ה', בכדי 
שיהיה לו חומרי דלק לתת יגיעה על הכוונה דלהשפיע.
%break
ויש בזה להבחין ב' בחינות:
א. שיהיה לו רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזו יהיו כל שאיפותיו.
%break
ב. שיעשה מעשים על הכוונה, שהמעשים יביאו לו רצון, שירצה 
לעשות מעשים בכדי שיהיה נחת רוח להבורא. כלומר שהוא צריך 
לעשות מעשים ויגיעות גדולות בכדי שישיג אור וכלי. אור נקרא, היינו 
שקבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא.
%break
וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'. וב' אלה 
הוא צריך לקבל מהבורא. זאת אומרת, הן האור והן הכלי. אולם 
האדם צריך לדרוש את זה, ועל זה כתוב, "ציון דורש אין לה".
%break
ואמרו חז"ל, "פשט מכלל דבעי דרושה", היינו שצריכה להיות דרישה 
מצד התחתונים, שה' יתן להם הן האור והן הכלי.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (בתפלת מוסף דראש השנה), "וישמעו 
רחוקים ויבואו, ויתנו לך כתר מלוכה".
%break
ידוע שסדר העבודה הוא כמו שכתוב, "נעשה ונשמע", שענין העשיה 
שייך להנבראים, שזה נקרא, "אשר ברא אלקים לעשות". כלומר 
שענין עשיה שייך לנו, וע"י זה נזכה לבחינת שמיעה,
%break
שהיא בחינה מה שהבורא נותן לשמוע, ומצד עצמם אין הנבראים 
מסוגלים לקבל על עצמם את ענין עבודת ה', שיהיה בלתי ה' לבדו, 
ושלא להתערב בזה התועלת עצמו.
%break
%page 861
אלא שמיעה באה מצד ה', על דרך שהיה במתן תורה, שעם ישראל 
שמעו מפי ה', "אנכי", "ולא יהיה לך". אולם לפני זה היתה הכנה 
לקבלת התורה, כמו שאמרו חז"ל (שבת פ"ז),
%break
שהיה ענין הגבלה ופרישה, כמו שכתוב, "וקידשתם היום ומחר", 
ואח"כ זכו לשמוע את התורה.
%break
ובזה יש לפרש, "וישמעו רחוקים ויבואו". היינו את זה שהם רחוקים, 
כלומר שיש ענין תורת חיים, שזה נקרא כמו שכתוב, "כי עמך מקור 
חיים", שהוא דבקות בה', אלא שהאדם רחוק מזה.
%break
הרחקה הזו גם כן באה מצד ה', כי אפשר להיות רחוק מדבר אלא 
בזמן שיש להאדם ידיעה ברורה שיש מציאות, ורק הוא מטעם איזה 
סיבות הוא רחוק מזה.
%break
אל כן האדם צריך מקודם להיות לו בחינת אמונה בה', ואח"כ הוא יכול 
לומר, שהוא מרגיש שהוא רחוק מה'. נמצא,
%break
שהרגשה זו שהוא רחוק, מוכרחה להיות לו הרגשה, שה' משגיח על 
העולם, ויש דין ויש דיין, אלא שהוא מרגיש זה מרחוק, אחרת מי אומר 
לו שהוא נמצא מרוחק מה'.
%break
על כן זה שהאדם מרגיש שהוא רחוק מה', ה' מודיעו לו את זה בזה 
שמתראה אל האדם מרחוק. זאת אומרת, שבזמן שהבורא מוסתר 
ממנו, אין האדם יכול להיות במצב של ריחוק,
%break
כי מי אומר לו שהוא רחוק. אלא כנ"ל, בזה שה' מתגלה אליו קצת, אז 
באה לו הרגשה שהוא רחוק.
%break
וזה שכתוב, "וישמעו רחוקים", היינו שה' שולח להם בחינת שמיעה, 
שירגישו שהם רחוקים ויבואו להתקרב. היינו שדורשים מה' שיקרב 
אותם. היינו שיוכלו לבוא לידי השתוות הצורה,
%break
שהוא כלים דהשפעה. אולם אין האדם משיג הכלים האלו אלא ע"י 
עזרה מלמעלה. וזה נקרא, "אור המתלבש בכלי", היינו בהרצון לכח 
הזה.
%break
וזהו כמו שכתוב (תהילים קכ"ז), "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו 
בו". שפירושו, "אם ה' לא יבנה בית", היינו שהלב יהיה בנין דקדושה. 
"שוא עמלו", היגיעה היא בחנם. "בוניו בו", כלומר אלו שרוצים לבנות 
בנין דקדושה,
%break
צריכים לדעת ולהאמין שבלי עזרתו יתברך, שהוא נותן הן הכלי כנ"ל, 
שהוא הרצון וחשק להשפיע, והן האור, שהוא הכח שהאדם מקבל, 
שיכול לעשות מעשים דלהשפיע, הכל הוא הנותן,
%break
אבל האדם צריך לעשות מקודם מעשים, כלומר שלפני העבודה צריך 
האדם לומר, "אם אין אני לי מי לי", ואח"כ הוא צריך לומר, "אם ה' לא 
יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו".
%break
וכמו שהיה קודם מתן תורה, כלומר בכדי שיוכלו עם ישראל לשמוע 
את התורה שנתנה בהר סיני, היתה הכנה מצד עם ישראל, שנתנה 
להם ענין הגבלה, ופרישה, שזה נקרא, הכנה מצד התחתון, ואח"כ יש 
מקום לקבלת התורה מצד ה'.
%break
אולם בזמן הכנה, היינו מטרם שהאדם זכה לכלי הנקרא, צורך, 
שיהיה בידו כח לעשות, שכל המעשים יהיו בעל מנת להשפיע, הצורך 
הזה הוא אצלו בעולה ויורד. כלומר לפעמים הוא משתוקק שה' יתן לו 
הכח שיהיה בידו לעשות הכל לתועלת ה',
%break
ומבקש מה' שיעזור לו. ולפעמים יש לו אח"כ ירידה, שפירושו, שאין 
הוא מרגיש שום צורך לעשות נחת רוח להבורא, אלא חושק אך ורק 
עצות ותחבולות איך למלאות עצמו עם תענוגים עבור הרצון לקבל 
לעצמו.
%break
ואם בא לו בזמן הירידה מחשבה בקשר לרוחניות, שצריכים לעשות 
מעשים דלהשפיע, הוא מתחיל לחשוב מחשבות על הבורא, מדוע 
עשה הבורא כך, היינו שאסור לעבוד לתועלת עצמו, ומאי איכפת 
להבורא אם האדם כן עובד לתועלת עצמו.
%break
ואז הוא מהרהר בכלל על התורה ומצות, מדוע הוא רוצה לצער אתנו, 
ונתן לנו חוקים שקשה לקיים אותם. אם הוא באמת אב הרחמן, למה 
נתן לנו לקיים מצוותיו בהרבה איסורים,
%break
וכדומה. ולפעמים בזמן עליה, הוא בא גם כן להרהר על הבורא, וכי 
בשביל מה נתן לנו לקיים מצות של ענין, ושמרתם את נפשותיכם.
%break
%page 862
כלומר זה שהאדם מוכרח לאכול, ולשתות, וכדומה, בשביל איזה צורך 
ברא ה' אותם דברים. וכי בקיום אלו דברים האדם יהיה יותר חכם, 
ויותר בעל יראת שמים. אם כן האדם שואל,
%break
בשביל מה צריכים כל הנאות גשמיות, היות שלא רואה שתהיה מזה 
תועלת רוחנית, כך האדם עולה ויורד.
%break
היינו לפעמים הוא לא מבין בשביל מה ניתן לנו בכלל הנאות גשמיות, 
כיון שהוא מבין עכשיו, שעיקר תכלית האדם היא להידבק בה', אם כן 
תאוות גשמיות הללו לשם מה נבראו. ובזמן הירידה ממש להיפך, הוא 
שואל לעצמו, מדוע נאסרו לנו הרבה דברים.
%break
ובאופן כללי, מדוע נאסר לנו לעבוד לתועלת עצמו, רק שאנו כאילו 
מוכרחים לעבוד לתועלת ה'. ואם לא, אנו מוכרחים לסבול בעולם הזה 
ובעולם הבא.
%break
וזהו סדר העבודה בזמן הכנה. זאת אומרת, מטרם שהאדם זוכה 
לאמונה בקביעות, הוא נמצא בכף הקלע, שזורקים את האדם מקצה 
אל קצה, והוא רואה שאין לו זכות בחירה.
%break
אלא מה שרוצים מלמעלה, כך עושים עמו. והוא נמצא כחומר ביד 
היוצר, ואין לו שום דעה על עצמו.
%break
והאדם צריך להאמין, שכל המצבים שעוברים עליו הוא לטובתו. 
כלומר שדוקא על ידי עליות וירידות הוא יבוא לשלימות הנרצה, כמו 
שכתוב, "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה".
%break
שע"י הירידות הנקרא, בחינת מיתה, בעבודה, ומחיה, הנקרא, בחינת 
עליה, בעבודה, שדוקא ע"י זה יצמיח ישועה, היינו שהאדם יגיע 
לשלימותו.
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, בשביל מה צריכים למנות את ישראל 
בכלל. זאת אומרת, מי צריך לדעת את המנין, בו בעת שענין מנין זהו 
דבר מסוכן, כמו שכתוב, שאין הברכה שורה על דבר שבמנין. 
והתיקון, שניתן להם לתת הכופר,
%break
מה זה משנה. סוף כל סוף יודעים את המנין של ישראל. וכמו כן מה 
שנותנים ברכה מתחילה וברכה בסוף המנין, מה מוסיף לנו זה.
%break
ובדרך עבודה, שמדברים הכל באדם אחד, צריכים לדעת, מהו מנין 
של ישראל. אלא כנ"ל, שדרך העבודה להגיע לשמה, היינו להשפיע, 
מתחילים בקו ימין הנקרא, שלימות, שזה נקרא,
%break
שהוא איש שהברכה שורה עליו. ומבחינה זו האדם צריך לקבל 
שמחה, ולתת שבח והודיה לה' על מה שזיכה אותו עם קצת אחיזה 
בקדושה, לא חשוב כמה שיש לו, היות שהוא יודע, שגם זה לא מגיע 
לו.
%break
וזה נקרא, שהוא מסתפק במועט. אם כן אין לו מה למנותו, לראות 
כמה בחינות יש לו מבחינת ישראל, היינו כמה אחוזים מעבודתו הוא 
יכול לומר שזה ישר-אל, שפירוש, כמה כח הוא מוכן לתת עבור 
הקדושה שנקראת, שם שמים,
%break
את זה לא מעניין בכלל, כי הוא אומר, מה שיש לי קצת אחיזה בתו"מ, 
זהו חשוב מכל התענוגים שישנם בעולם.
%break
ואין לשאול על זה, אם כן מדוע אם זה כל כך חשוב, מדוע הוא 
מסתפק במועט. על זה הוא משיב לעצמו, בטח אין לי זכיה שהקב"ה 
יתן לי חלק יותר גדול מכפי שיש לי,
%break
ורק אני רואה שיש אנשים שגם זה אין להם. נמצא, שהוא איש 
שהברכה מצויה אצלו, היות שיש לו עם מה לשמוח. והוא רואה, 
ששאר אנשים עליזים ושמחים משטויות.
%break
וה' נתן לו שכל ובינה להבין שיש לו לשמוח עם ה'. זה נקרא, שמטרם 
שהוא הולך למנות את בחינת ישר-אל שבקרבו, היינו מה שיש לו 
בפנימיות הלב, מברכים תחילה את ישראל.
%break
כלומר שהוא אומר, שהבחינת ישראל שבו הוא מבורך, כנ"ל, שיש לו 
עם מה לשמוח היות שהברכה מצויה אצלו, והוא מסתפק במועט, 
במה שיש לו.
%break
ואח"כ מונין את ישראל, היינו שעובר לבחינת שמאל, ומתחיל לעשות 
חשבון נפש, כמה תורה יש לו, וכמה יראת שמים יש לו. אז הוא רואה 
שהוא מלא חסרונות, ואז יכול להיות בחינת נגף, היינו שיכול לבוא 
לידי יאוש ולברוח מן המערכה. ולומר,
%break
שאין עבודה זו דלהשפיע בשבילו, ולכנס בבחינת עבודה דקו אחד 
כבר אין הוא מסוגל, כי כבר אינו יכול לרמאות עצמו, ולומר שזהו 
עבודה אמיתית, היות שכבר שמאל אומר לו כל פעם, מהי נקראת, 
עבודה של אמת.
%break
%page 863
וזהו פירוש, שדבר שבמנין אינו שורה בו ברכה, כי תמיד יש בו 
חסרונות, כמו שכתוב, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". 
נמצא, לפי הכלל, בדבר שיש חסרון, יש אחיזה לקליפות, שפירושו, 
שהקליפה מראה לו שזה לא בשבילו.
%break
נמצא, עם טענות כאלו היא הורגת אותו. כלומר שעד כמה שהיה לו 
משהו ברוחניות, היא מוציאה ממנו, ונשאר בבחינת, "רשעים בחייהם 
נקראים מתים".
%break
וזה שכתוב, שכל דבר שבמנין אין שורה שם ברכה. כי הוא רואה 
תמיד חסרונות, ובכל חסרון יש אחיזה לקליפות. זה נקרא, בחינת 
נגף. וזה שכתוב, "ולא יהיה בהם נגף, בפקוד אותם", היינו שע"י 
הכופר לא תהיה בחינת מיתה בגלל המנין,
%break
שפירושו כנ"ל, שבשעה שעובדים בבחינת קו שמאל, כלומר אף על פי 
שהולכים בקו שמאל, ויכול להיות נגף, אבל ע"י הכופר לא יהיה בהם 
נגף.
%break
לכן ניתנה עצה, בכדי שלא יהיה ניכר החסרון להקליפות, "ונתנו איש 
כופר נפשו בפקוד אותם". כלומר שלא יסתכלו על החסרונות מה שהם 
מוצאים, בזמן שאדם עושה חשבון, כמה אחוזים הם נכללים בבחינת 
ישראל.
%break
אלא שיעשו חשבון, כמה תיקונים הם צריכים לעשות בכדי שיהיה 
להם כופר נפש לה'. זאת אומרת, שלא יסתכלו על החסרונות, אלא 
על תיקון החסרונות, שע"י זה הנפש שלהם שהיה בקליפות, יצא מהם 
וידבק בה', שזה נקרא,
%break
"ונתנו איש כופר נפשו", שיספרו את התיקונים מה שהם צריכים 
לעשות. וממילא אין הם רואים אלא תיקונים, כמו שאמרו חז"ל (יבמות 
ל"ח), "שטר העומד לגבות, כגבוי דמי". נמצא, שבזמן שמסתכלים על 
התיקונים, הרי הוא כאילו כבר תיקן אותם, ואין כאן מקום חסרון.
%break
וזה שכתוב, "זה יתנו כל העובר על הפקודים". שיש לפרש, בזמן 
שרואים החסרונות שנקרא, "עובר על הפקודים". "מחצית השקל", 
שענין מחצית, פירושה, כמו שכתוב (פרי חכם ח"ב, דף ע"ח), וזה 
לשונו,
%break
"כי תפלה עשתה מחצה. ודרך המתפלל על עצמו, שאין לו שלימות 
זולת המחצה, כי השלם אין לו על מה להתפלל. על כן הזהירו אותנו 
חז"ל, שלא לעבוד על מנת לקבל פרס, אלא לשלמות".
%break
שפירושו, שהאדם, מה שנותן נבחן לחצי, היינו הכלי, שהוא רצון 
לקבל לעצמו שנתרחק מה', וצריכים להתפלל שהכלי הזה יתחבר 
להבורא, שהוא נקרא, האור. וכשהאור מאיר בכלי, זה נקרא, שלימות. 
וזה פירוש, "תפלה עושה מחצה",
%break
שענין מחצה, פירושו, הכלי, כי "אין אור בלי כלי". לכן כשהוא מתפלל, 
ומרגיש חסרונו, אז יש מקום למילוי החסרון. נמצא, זה שכתוב, "זה 
יתנו", היינו הכלי שהוא מחצית, המכונה, "אתערותא דלתתא", כנ"ל, 
שהתפלה על החסרון זהו כבר נקרא, תיקון.
%break
וזה על דרך משל. איש אחד נתן להוציא את הכתמים שישנו על 
המעיל שלו. ואומר לבעל המכבסה, אני סופר לך את המנין של 
התיקונים, מה שאתה צריך לתקן, בכדי שאני אדע כמה לשלם לך.
%break
והוא מבקש מבעל המכבסה, שיתקן ולהוציא את הכתמים. ואז לא 
שייך לומר, שהאדם יבוא לידי יאוש, בזמן שהוא רואה שיש לו הרבה 
כתמים, היות שהוא לא סופר את הכתמים,
%break
בכדי שיראה כמה חסרונות שיש לו בהמעיל שלו, אלא מה הוא סופר 
כמה תיקונים הוא צריך לעשות.
%break
נמצא, שהוא לא חושב עכשיו על חסרונו, אלא חושב עכשיו על 
התיקונים. וממילא לא שייך לומר, שיהיה בהם (בכתמים) נגף, היינו 
שיברח מהמערכה, ויגיד, שהעבודה של דרך אמת, זה לא שייך אליו. 
נמצא,
%break
שתיקון גדול הוא שסופרים את הכופר ולא את החסרונות שיש 
באנשים. וזהו כמו שאמרו חז"ל, "שטר העומד לגבות כגבוי דמי". 
כלומר כשעוסקים בבחינת התיקונים, הרי הוא כאילו כבר היה מתוקן, 
מטעם שהוא מסתכל עתה על התיקונים ולא על החסרונות.
%break
%page 864
ונוסף על תיקון הכופר הנ"ל, הנקרא, "כופר נפשו לה'", היינו 
שמדברים מבחינת התיקונים, שיהיה דבקות בה' צריכים לתת ברכה 
לפני המנין. שפירוש, שצריכים ללכת בקו ימין הנקרא, ברכה, כנ"ל, 
שהוא איש שלא חסר לו כלום.
%break
ואח"כ עוברים לבחינת שמאל הנקרא, מנין, כנ"ל. ואח"כ שוב עוברים 
לבחינת ימין הנקרא, ברכה. וזה שכתוב, "שע"י הברכה בתחילה 
ובסוף אז המנין יתקיים, ולא יהיה בהם נגף, אלא ע"י זה הם יבואו 
לשלימות אמיתית.
%break
%page 865
%H מהו, ששבת נקראת "ש-בת", בעבודה
%break
הזה"ק (ויקהל דף ס"א, ובהסולם אות ק"פ), כתוב שם וזה לשונו, 
"מהי שבת, דהיינו למה נקראת בשם שבת. אלא סוד הדבר, כיון 
שעלתה נקודה זו, ואורה מאיר, אז היא מתעטרת באבות, שהם חג"ת 
דז"א, להיות אחד, ונקרא הכל שבת,
%break
דהיינו המלכות עם האבות ביחד, נקראים שבת. שבת היא אותיות ש-
בת, כי ג' ווין שב - ש', רומזים על ג' אבות חג"ת. והיא שנקראת בת 
מתעטרת בהם".
%break
עוד שם (באות קפ"א) וזה לשונו, "וסוד הדבר, כי נקודה בכל מקום 
שהיא, היא עיקר העין. כלומר שיש בה חכמה, המכונה עינים, היא 
נקראת בת. כמו שאמר, שמרנו כאישון בת עין. כי משום שהיא העיקר 
של כל העין, היא נקראת בת".
%break
פירוש, ג' גוונין יש בעין, שהם חג"ת. וגוון הד' היא נקודה שחורה, 
שהיא המלכות, ובה לבד מתגלה החכמה הנקראת, עין. על כן היא 
העיקר של כל גווני העין. שם (באות קע"ז) אומר,
%break
וזה לשונו, "כל אלו ששת ימים, חג"ת נה"י, מתאחדים בסוד נקודה 
אחת קדושה, שהוא המלכות. וכל הימים מתאחדים בה".
%break
ויש לפרש זה על דרך העבודה. הנה אאמו"ר זצ"ל שאל לפי הנ"ל, 
ששת ימי המעשה מרמזים על בחינת ז"א, שהם חג"ת נה"י דז"א, 
ושבת מרמזת על מלכות. אם כן היו צריכים להיות ששת ימים דחול 
יותר חשובים משבת, כי ז"א הוא מדרגה יותר גדולה ממלכות.
%break
ואמר, נכון ששת ימים דחול מראים על ז"א, אולם כל העולם הוא 
תחת הנהגת המלכות, כי מלכות נקראת, כנסת ישראל, שפירושו, 
שהיא כוללת כל הנשמת ישראל. וכל מה שאינו נמצא במלכות,
%break
אין בא לידי גילוי בעולם הזה. אבל כל זמן שאין יחוד בין ז"א ומלכות, 
כלומר השפע של ז"א עוד לא נמשך למלכות, נקרא, חול.
%break
מה שאין כן שבת היא בחינת יחוד, כלומר שז"א מתאחד עם המלכות, 
שפירושו, שכל הששה ספירות של ז"א מאירים במלכות. לכן נקראת, 
שבת קודש, שהקדושה של ז"א נמשכת למלכות. שחול פירושו, שהם 
נפרדו זה מזה.
%break
כי המלכות, שהיא הכלי המקבלת השפע עבור התחתונים, המלכות 
המקבלת, הוא בשינוי צורה מהמשפיע, שהוא ז"א. וצריכים התחתונים 
להיות מוכשרים לקבל את השפע מה שמלכות רוצה להשפיע להם, 
היינו (להיות) בהשתוות הצורה, שהיא שתהיה בעל מנת להשפיע.
%break
לכן ניתן לנו ששת ימי המעשה, בכדי לתקן את עצמנו ע"י העבודה 
בתו"מ. ולפי שיעור שעוסקין בהשפעה, בשיעור זה כל אחד ואחד 
מתקן בשורש נשמתו למעלה במלכות,
%break
שתהיה בעל מנת להשפיע. נמצא, שע"י ששת ימי המעשה מתתקנת 
המלכות ע"י התחתונים. ואז מלכות כבר בהשתוות הצורה עם ז"א, 
ואז נמשך השפע של ז"א במלכות.
%break
לכן שבת שהיא בחינת מלכות, יותר חשובה מששת ימים דחול, אף 
על פי ששת ימים רומזים על ז"א, שהוא מדרגה יותר חשובה 
ממלכות, אולם כל המדרגות נמדדות לפי מה שהן משפיעות 
לתחתונים.
%break
והיות שבששת ימי המעשה הם באמצע המעשים של תיקון המלכות, 
שתהיה בעל מנת להשפיע, אין עדיין ז"א יכול להשפיע. אלא רק 
בשבת, שנגמרים המעשים של עבודת דהשפעה של מלכות,
%break
אז נקראת שבת יותר חשובה, משום שאז מאירה מדרגת ז"א 
לתחתונים ע"י תיקון המלכות. לכן נקראת שבת, רזא דאחד, שזהו 
ענין יחוד ז"א ומלכות מטעם השתוות הצורה.
%page 866
לכן נקראת, שבת שלום, היינו ששבת נקראת, שכבר יש שלום בין 
ז"א, הנקרא, משפיע, למלכות, הנקראת, מקבלת.
%break
כי בשבת כבר מלכות מתוקנת בעל מנת להשפיע, ואין שום פירוד 
ביניהם. לכן נקרא זה, שבת שלום ומבורך, שאז נמשכות הברכות 
למלכות ולהתחתונים. ומטעם זה שבת יותר חשובה מששת ימי 
המעשה.
%break
הנה חז"ל אמרו (עבודה זרה ג'), וזה לשונו, "אמר להן הקב"ה, שוטים 
שבעולם, מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב 
שבת, מהיכן יאכל בשבת". משמע מכאן, שענין סעודת שבת מכונה 
בחינת שכר על העבודה.
%break
ואם האדם לא נתן עבודה, מהיכן יקבל שכר. ובלי עבודה האדם יכול 
לקבל צדקה, או מתנה, אבל לא שכר, שענין שכר שייך דוקא תמורת 
עבודה. לכן אמר להם הקב"ה, מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל 
בשבת.
%break
אולם באמת קשה, מדוע אמר הקב"ה, מי שלא טרח בערב שבת מאי 
יאכל בשבת. הלא הקב"ה יכול לתת להם בתור מתנה או צדקה.
%break
והתשובה היא, כי בלי עבודה לא יכולים להנות מהסעודה, מטעם 
הידוע, כי בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא בעת קבלת התענוג, לכן 
נעשה התיקון, הנקרא, צמצום והסתר על אור עליון. והטוב ועונג מה 
שהבורא רוצה לתת לנבראים, אינו מגולה.
%break
אלא ע"י עבודה בסגולה דתו"מ, משיגים את הכלים דהשפעה, 
בשיעור זה מסתלק ההסתר, ויש מקום לקבל את הטוב ועונג. מה 
שאין כן מטרם שמשיגים את הכלים דהשפעה,
%break
אין מקום להנות ממטרת הבריאה, שהיא הטוב ועונג. לכן אין שייך 
לומר, שהבורא יתן לו בדרך מתנה או צדקה. כי בטח תהיה שם 
בחינת בושה, והבושה הזו מקלקלת את הטעם של העונג.
%break
וכמו שאנו רואים בגשמיות, שהאדם מתבייש לאכול לחם חסד, אלא 
דוקא ע"י יגיעה. וכאן היגיעה היא, להפוך את הכלי קבלה שעמהם 
האדם נברא, ולהמציא לו כלים דהשפעה, שהם נגד הטבע. וכל מה 
שהוא  נגד הטבע, הוא קשה לעשות,
%break
וצריכים לתת יגיעה גדולה בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. ועל זה 
אמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו", כלומר בלי עזרתו יתברך אין לאדם 
שום סכויים שיוכל להשיג אותם.
%break
ובהאמור נבין, כי ששת ימי המעשה הוא ענין עשיית הכלים דהשפעה, 
שזה שייך לבחינת ז"א, שדרגת ז"א היא להשפיע להמלכות. ובכדי 
שהמלכות, שהיא המקבלת השפע מז"א,
%break
(תוכל) לתת לתחתונים, לכן צריכים לתקן את המלכות בבחינת 
משפיע, כדוגמת ז"א, שזה נקרא, יחוד, כנ"ל, בחינת השתוות הצורה.
%break
ולכן נקראים ששת ימי המעשה, יומין דחול, משום שהעבודה הזו 
לצאת מהרצון לקבל לעצמו, ולהכניס אותו לתוך קדושה, היינו שהוא 
ישמש את הקדושה,
%break
כלומר שהעבודה היא לעשות מחול קודש. והגם שהאדם עושה כל יום 
תיקון של מידה אחת, כי יום ראשון הוא נגד מדת החסד, ויום שני 
כנגד מדת הגבורה, וכו', מכל מקום אינו ניכר תיכף כל יום את תיקונו.
%break
אלא בזמן שנתתקנו כל ששת ימים, אז ניכרת השבת, היינו שכל זמן 
שלא גומרים את סדר העבודה של שבוע ימים, עוד לא ניכרת בחינת 
שבת אצל האדם. וזה גורם,
%break
שאין האדם יכול לראות ולהרגיש אם הוא התקדם בעבודה, או עומד 
באותו מצב מזמן שהתחיל בעבודה.
%break
ולפעמים אדם רואה את ההיפך, כלומר שהלך אחורה. זאת אומרת, 
מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היתה לו יותר תשוקה לתורה 
ועבודה, ועכשיו הוא רואה, שחומרי דלק לעבודה נחלשו אצלו. וזהו 
מסיבת, שכל שבוע נבחן למדרגה אחת,
%break
שבאמצע המדרגה לא יכולים לראות את המצב של אמת, כי זה דומה 
לגלגל המסתובב, שמה שהיה מקודם למטה עולה למעלה, ומה שהיה 
למעלה יורד למטה. ומכל זה המכונה מתקדמת.
%break
ורק בגמר עבודה, היינו שתגיע שבת, שפירושו, שגמר את ששת ימי 
המעשה, השייך לשבת זו, אז נבחן שבחינת ז"א, שהם כלים 
דהשפעה, נכנסו במלכות.
%page 867
וזה נקרא, שבת. לכן אף על פי ששת ימי המעשה שייכים לז"א, מכל 
מקום עוד לא מאירים במלכות, כי עיקר העבודה שלנו היא במלכות, 
כמו שכתוב, "לתקן עולם במלכות שדי".
%break
נמצא, כי עבודת הכלים, היינו להוציא את הרצון לקבל לעצמו, 
ולהכניס במקומו את הרצון להשפיע, זה נקרא, עבודת חול, שהוא 
תיקון הכלים. ועבודה זו אסורה בשבת, כי שבת נקראת, זמן הסעודה, 
שכבר יכול האור להאיר בתוך הכלים.
%break
וזהו מה שכתוב, "מי שלא טרח בערב שבת", היינו שלא הכין את 
הכלים דהשפעה, "מהיכן יאכל בשבת", הלא אין לו כלים, שהסעודה 
שהיא הטוב ועונג, יוכל להתלבש בה.
%break
ובזה יובן מה ששאלנו, ומדוע לא יכול לתת להם את הסעודה בתור 
מתנה וצדקה. כי במתנה וצדקה אין שם כלים דהשפעה, שהטוב ועונג 
יוכל לכנס, מסיבת הצמצום, כנ"ל.
%break
אולם אנו מוצאים, ששבת נקראת, מתנה, כמו שאמרו חז"ל (ביצה 
ט"ז), וזה לשונו, "לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקב"ה למשה, 
משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה. ואני מבקש ליתנה 
לישראל. לך והודיע אותם".
%break
ולפי זה יהיה קשה, מדוע אמר, "מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן 
יאכל בשבת". ועל דרך העבודה יש עוד לשאול, הלא יכול לתת להם 
סעודת שבת במתנה, כי שבת נקראת מתנה, כנ"ל. משמע שיכולים 
ליתן שבת אפילו בלי עבודה.
%break
אולם יש לשאול במה שאמרו חז"ל, שהקב"ה אמר למשה, לך 
והודיעם. ויש לשאול, בשביל איזה צורך הוא צריך לתת להם הודעה 
מוקדמת על המתנה. כי בשלמא, אם רוצים משהו עבור המתנה, 
מבינים שצריך להודיעם,
%break
בכדי שהם יתנו את התנאים, מה שהוא דורש עבור נתינת המתנה. 
אם כן משמע, שגם כאן במה שאמר, "לך והודיעם", בטח הוא דורש 
משהו עבור המתנה.
%break
אולם יש להבין, איך שייך לבקש משהו עבור מתנה. הלא אם המקבל 
מתנה נותן משהו, כבר לא נקרא זה, מתנה. אלא יש לפרש, זה 
שאמר, לך והודיעם, שנתן להם ידיעה היות שהוא רוצה לתת להם 
מתנה, ויש פחד שלא יגנבו מהם,
%break
לכן הנותן מתנה דורש מהם שיעשו להם מקום שמור עבור המתנה, 
שאף אחד לא יוכל להוציא מהם את המתנה החשובה הזו. אחרת, 
הנותן מתנה לא יכול אפילו להודיע להם את החשיבות שבהמתנה,
%break
כי בטח שישמעו מי שלא צריך לשמוע, שזהו דבר חשוב, ויכול להוציא 
את המתנה מידם.
%break
לכן בכדי שהוא יתן להם המתנה, היה לו צורך להודיעם מקודם, 
שרוצה לתת להם מתנה, כמו שכתוב, "לך והודיעם". ואני אודיע להם 
את החשיבות של המתנה, בכדי שתהיה להם האפשרות להנות 
מהמתנה. אז הוא מודיע להם,
%break
שיעשו הכנה גדולה עבור המתנה, שתהא שמורה בפני חיצוניים, 
שיכינו מקום עבור המתנה. נמצא, התנאי שהוא רוצה בכדי לתת להם 
המתנה, הוא שיכינו מקום שמור עבור המתנה, שזה לא נקרא, שנותן 
מתנה תמורת ההכנה.
%break
ומהי השמירה בפני החיצוניים. היא, אם הם יכינו כלים דהשפעה, 
שבכלים האלו הם יקבלו את השבת, הנקראת, מתנה, זה נקרא, 
שמירה בפני החיצונים, שכל אחיזתם הוא בכלים דקבלה. מה שאין כן 
בכלים דהשפעה, מזה הם בורחים.
%break
ועבודה זו דהכנת הכלים נקראת, יומין דחול, שבכל יום צריכים 
להכניס הכלים המרומזים לספירות דז"א, הנקראים, חג"ת נה"י.
%break
וכשנגמרה העבודה דלהשפיע, אז בא אור השבת, הנקרא, סעודה, 
ומתלבש בהכלים שרכשו בששת ימי המעשה. נמצא לפי זה, שכל 
גילוי של העבודה ניכר בשבת, שזה נקרא, רזא דאחד. שהמלכות 
הנקראת, כלי קבלה,
%break
נתהפכה להשפעה בעבודה דששת ימי המעשה. כלומר שהעבודה 
דכלים דהשפעה שרכשו ביומין דחול, נכנסים לתוך השבת. זאת 
אומרת, זה ששבת נקראת, מלכות המאירה בגדלות, הוא מכח 
העבודה דהכנה שלפני קבלת המתנה.
%page 868
אז אור השבת שנקרא, מתנה, יכול להתלבש באלו הכלים דהשפעה. 
ואין אז שליטה להחיצונים, מטעם כי כלים דקבלה שבהם החיצונים 
נאחזים, אינם. לכן נקראת שבת, וכל דינים מתעברין מנה.
%break
לכן מתנה נקראת, שבת, משום שהקב"ה לא נתן את שבת תמורת 
יגיעה, אלא נתן השבת בתור מתנה. ומה שאנו צריכים לעבוד בששת 
ימי המעשה, הוא לעשות מקום עבורה, היינו מקום שמור, שאין 
החיצונים יכולים להתאחז בה,
%break
מטעם שבשבת כבר נתקנו הכלים דהשפעה, והם בורחים ממקום 
שהם רואים שכלים דהשפעה שולטים. לכן נקראת שבת, קודש, 
שהחיצונים בורחים מקדושת השבת, שמאיר אז הכל בכלים 
דהשפעה, מכח ההכנה שהיתה בששת ימי המעשה.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב, "ישמח משה במתנת חלקו". ויש 
להבין מה שכתוב, "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז), אם כן מהו, 
"ישמח משה במתנת חלקו", הלא, "שונא מתנות יחיה".
%break
והתשובה היא, "כי עבד נאמן קראת לו". ומהו, עבד נאמן. זה כמו 
שאמרו חז"ל, "אלא הוו כעבדים, המשמשין את הרב שלא על מנת 
לקבל פרס", שפירושו, שכל עבודתו הוא רק להשפיע ולא לקבל כלום.
%break
נמצא, זה שהוא כן מקבל, הוא מסיבת שהבורא רוצה לתת לו. נמצא, 
שמה שהוא מקבל נקרא, מקבל בעל מנת להשפיע. נמצא, שהמתנה 
מה שהוא מקבל, אינו מטעם שהוא רוצה לקבל לעצמו, אלא מטעם 
שהוא רוצה להשפיע,
%break
והיות שרצון ה' הוא להטיב, לכן הוא מקבל את הטוב והעונג בכדי 
למלאות את רצונו יתברך, היות שהוא רוצה להנות להבורא. ומה חסר 
להבורא. בטח שמטרת הבריאה תצא לפועל בשלימות.
%break
לכן הוא מקבל את מתנת המלך, בכדי להנות להמלך. וזה שכתוב, "כי 
עבד נאמן קראת לו".
%break
ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק, ששואל, מהי שבת. ומשיב, ש-בת. 
כי ג' ווין שב - ש' רומזים על ג' אבות, חג"ת. ומלכות נקראת, בת, 
מתעטרת בהם, כי בה עיקר החכמה,
%break
כמו שכתוב, "שמרנו כאישון בת עין, שהיא עיקר העין". ג' גוונין יש 
בעין, שהם חג"ת, וגוון הד' היא נקודה שחורה, שהיא המלכות.
%break
כי ג' ווין, כל ו' מרמז על ששת ימי המעשה, שהוא זמן עבודה, שעל 
האדם מוטל להמציא לו את הכלים דהשפעה. אכן בכל יום ויום האדם 
צריך ללכת בג' קוים, שזהו הרמז של ג' ווין שב - ש'.
%break
כלומר שע"י זה שהולכים בימין ושמאל כל יום, באים לקו האמצעי 
שהוא כלול משניהם. היינו, שמתחילים ללכת בימין הנקרא, מצב 
השלימות, ואח"כ עוברים לבחינת מנין, שהוא שמתחיל לספור את 
הרווחים שהשיג ע"י היגיעה,
%break
ואח"כ חוזר לימין. וע"י הסיבוב הזה של ימין ושמאל באים לקו אמצעי, 
הנולד מב' הקוים. ואח"כ ע"י העבודה של הג' ווין, באים לבחינת 
שבת, ששבת נקראת, נקודת המלכות, שהיא גוון שחור, והיא נקראת, 
נקודה שחורה,
%break
מטעם שעל המלכות הנקראת, כלי המקבל, עליה היה צמצום. לכן על 
בחינתה עצמה אין האור מאיר, אולם ע"י תיקון של הג' ווין, שהם 
העבודה דששת ימי המעשה בג' קוים שלהם, אז היא יכולה לקבל את 
האור ששייך לבחינתה, שהוא אור החכמה.
%break
ונקראת, בת עין, ש - עין נקרא, חכמה, ובנקודה שחורה מתגלה אור 
החכמה. וזהו שבת, שע"י היומין דחול מתגלה השבת.
%break
%page 869
%H מהו שהיצר הרע עולה ומשטין, בעבודה
%break
בזהר צו (דף ו' ובהסולם אות כ') אומר וזה לשונו "זאת תורת, זו היא 
כנסת ישראל. מלכות העולה, זו היא מחשבה רעה, שהיא עולה על 
מחשבתו של האדם להטותו. מן דרך האמת היא העולה, זו היא 
העולה ומשטנת על האדם.
%break
וצריכים לשרפה באש, כדי שלא לתת לו מקום להשטין. ומשום זה על 
מוקדה על המזבח כל הלילה. מי הוא לילה, הוא כנסת ישראל, 
מלכות, שהיא זאת, הבאה לטהר את האדם מאותו הרצון.
%break
ועל כן צריך שלא יכבו אותה לעולם, אלא אש תמיד תוקד בו, וכו'", עד 
כאן לשונו.
%break
ויש להבין מהו הפירוש, "שהמחשבה רעה עולה ומשטנת על האדם". 
וגם יש להבין, מהו ש"לילה נקרא מלכות", וגם מהו הפירוש, שעם 
האש שורפים את המחשבה רעה, שלא תשטין למעלה. והאש הזו 
כתוב "לא תכבה". מהו האש הזה.
%break
ידוע שהבסיס שלנו הוא האמונה. כלומר, שאף על פי שאין אנו 
מרגישים ומבינים את כל הדברים, מה שחז"ל אמרו לנו, אנו צריכים 
להאמין. ובלי אמונה אין מה לדבר. כלומר, שאנו צריכים להאמין, מה 
שאמרו לנו "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין".
%break
אלא לאחר שהאדם נתן את היגיעה שדרושה, אנו נגיע למה שחז"ל 
אמרו לנו. זאת אומרת, קודם כל עלינו להאמין, שמטרת הבריאה היא 
"להטיב לנבראיו".
%break
ומה שהנבראים לא משיגים תיכף על המקום את הטוב ועונג, זאת 
אומרת שכל אחד ואחד יוכל לומר "ברוך שאמר והיה העולם", היינו 
שכל אחד שש ושמח בזה שהוא נברא, ויכול להנות מהעולם שהוא 
מלא כל טוב. אלא אנו רואים,
%break
שכל הנבראים סובלים, אחד פחות אחד יותר. וכולם שואלים, איפה 
נמצא הטוב ועונג הזה, שהבורא רוצה לתת לנו. התשובה היא, 
שנעשה תיקון, בכדי להוציא לאור שלימות פעולתו. כלומר, שהטוב 
ועונג, שהנבראים יקבלו, לא ירגישו בזה בחינת "בושה".
%break
לכן נעשה "צמצום והסתר", שהטוב ועונג עדיין מוסתר מאתנו, עד 
שנשיג את הכלים הראויים לקבל את הטוב, ושלא ירגישו בזה שום 
חסרון, הנקרא "נהמא דכסופא", כידוע.
%break
על כן אנו צריכים להאמין, הגם שעדיין אין אנו רואים את הטוב, אבל 
אם אנו נכשיר עצמנו להשיג את הכלים המוכשרים לזה, אנו כן נקבל 
את הטוב, כמו שאמרו חז"ל "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין". אלא כל 
מי שמתייגע להשיג את הכלים דהשפעה,
%break
הוא יקבל את הטוב והעונג. אי לזאת, אין לאדם להחליט, אם עבר 
עליו איזה זמן שהוא עסק בעבודה דלהשפיע, ונתן יגיעה על זה, הוא 
צריך להאמין, שבטח עוד לא נתן היגיעה הנצרכת לזה, לכן עוד לא 
קבל את הכלים האלו.
%break
אבל בכדי לקבל (הכלים) האלו, היינו כלים דלהשפיע, יש כאן עבודה 
הפוכה. כלומר, שמדרך העולם, שהאדם לומד איזה מקצוע, הוא כל 
יום שהוא מתקדם קצת, אחד פחות אחד יותר. וכל אלו שהם עוזבים 
את המקצוע, אין זה שהם רואים שאין הם מתקדמים,
%break
לכן הם עוזבים את המקצוע, אלא שהם מתקדמים לאט לאט, שהם 
רואים, שכל הפחות צריכים ללמוד את המקצוע הזה הרבה שנים, 
היות שהם מתקדמים לאט לאט, לכן הם עוזבים את המקצוע.
%break
אולם בלימוד עבודה דלהשפיע, הסדר הוא הפוך מאוד, שלא די שלא 
רואים את ההתקדמות בעבודה, אלא שהם רואים, שהם הולכים 
אחורה.
%page 870
ובאמת נשאלת השאלה, מדוע צריכים ללכת אחורה. כלומר שהוא 
רואה, במקום שעכשיו הוא צריך לראות, איך שהרצון לקבל לעצמו 
הוא מפריד אותו מקדושה, ושכל פעם הוא צריך להיות מואס ברע, 
היינו שלא יתחשק לו לעבוד עבור "קבלה עצמית",
%break
אלא שיחשוק תמיד לעבוד לשם שמים, ועכשיו הוא רואה, שהוא קבל 
יותר חשק לאהבה עצמית, ואין הוא מסוגל לעשות משהו בעל מנת 
להשפיע.
%break
ואאמו"ר זצ"ל אמר על זה, כי באמת האדם כן מתקדם, היינו שכל 
פעם הוא מתקדם לראות את מצבו האמיתי, איך שהוא כל כך משוקע 
באהבה עצמית. כי יש תיקון מלמעלה, שהאדם לא יראה את מצבו 
האמיתי, מטרם שהוא מסוגל לתקן.
%break
לכן בשיעור שרואים מלמעלה, שהוא משתדל לצאת "מאהבה 
עצמית", בשיעור זה מגלין לו את הרע שיש בו, בכדי שידע שהוא 
האדם הגרוע ביותר בעולם. כלומר שאצל שאר אנשים,
%break
לא מגולה אצלם כל כך הרע, כמו אצלו הוא מגולה. לכן הוא רואה מה 
שחסר לו. אז יש מקום לבקש מה', שיושיע לו לצאת מהרע שבקרבו.
%break
ובזה יש לפרש מה שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראהו 
באמת". היינו, שבאמת הם רואים את שפלותם, איך שהם יותר 
שפלים משאר אנשים, ואין בכוחות עצמם לצאת משליטת הרע 
שבהם.
%break
לכן נקרא זה "אשר יקראוהו באמת", שהוא מסיבת, שאין הם רואים 
שום מציאות לצאת משליטת אהבה עצמית.
%break
לכן יש להם דבר שלם, היינו רצון שלם לעזרתו יתברך. וזה הוא על 
דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל "תפלה עושה מחצה". כלומר, מה שהאדם 
נותן "אתערותא דלתתא", הנקרא "תפלה עושה מחצה",
%break
היינו הכלי, הנקרא (רצון) להדבר שהוא רוצה שימלא אותה הקב"ה. 
וכשהמחצה של הכלי כבר נגמר, אז בא המילוי. וכאן נקרא "מחצה", 
שהוא רואה, שיש לו חסרון, שאין לו כלים דהשפעה.
%break
נמצא, בזמן שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום אפשרות לתקן את 
חסרונו, היינו שכבר עשה כל מה שביכולתו, בכדי שיהיה לו כח להשיג 
את הרצון דלהשפיע, אז יכול לומר,
%break
שהוא יודע מאה אחוז, שאם ה' לא יעזור לו, הוא ישאר באהבה 
עצמית, זה נקרא שיש לו "כלי שלימה", היינו חסרון. אז בא המילוי על 
החסרון, שה' נותן לו את הרצון וחשק להשפיע.
%break
והסדר הוא כמו שאמרו חז"ל "ג' שותפים הם באדם: הקב"ה, אביו, 
ואמו. אביו נותן את הלובן", כמו שמובא (נידה ל"א) וזה לשונו "תנו 
רבנן, שלשה שותפין יש באדם הקב"ה, אביו ואמו. אביו מזריע הלובן, 
אמו מזרעת אודם, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה".
%break
שענין "ימין" נקרא על שם אביו, שפירושו אור החכמה, שהוא האור 
של מטרת הבריאה, שהאור החכמה הוא האור "דלהטיב לנבראיו", 
שהאור הזה בא דוקא לכלים דקבלה.
%break
ועל האור הזה היה צמצום והסתר, שלא יאיר לכלים דקבלה מטרם 
שיש להם תיקון, שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע.
%break
לכן כשהאור הזה מאיר, אז רואים, שיחד עם זה מאיר, גם כן שיש 
צמצום, היינו שמרגישים ע"י האור הזה, שיכולים לבוא לידי פירוד. אז 
האדם יהיה יותר גרוע ממה שהיה, כלומר שירצה לקבל אור רוחני, 
ולהעביר אותו לידי הקליפות,
%break
שהם רוצים לקבל שפע בעל מנת לקבל. לכן האדם מקבל על עצמו, 
שלא ישתמש עוד בכלים דקבלה, שזה נבחן, שאביו, הנקרא חכמה, 
"נותן את הלובן", היינו שמלבין את האדם, שלא ישתמש עם הרצון 
לקבל לעצמו, היות שהאור נתן לו להבין,
%break
איך שמתרחקים מה', בזה שעוסקים עם הרצון לקבל לעצמו. לכן הוא 
מחליט לא להשתמש עוד עם הרצון לקבל, שזה נקרא "לובן".
%break
אולם בלי רצון אי אפשר לעשות שום דבר. ולעצמו הוא כבר לא רוצה 
לקבל. לכן "אמו נותנת את האודם". "אמו" נקראת בינה, שבחינתה 
היא רצון להשפיע. כידוע, שמלכות נקראת "שחור",
%break
היינו הרצון לקבל, שנקרא מלכות, שעליה היה צמצום, שפירושו, 
שהאור לא יאיר לתוכה, לכן היא נקראת בשם "חושך". וכשהמלכות 
נכללה בבינה, נקראת בינה "אודם".
%page 871
וזה יהיה הפירוש, שאמו, היינו הבינה, נותנת להאדם בחינת רצון 
להשפיע. ואז כבר האדם מסוגל לעשות מעשים דלהשפיע. ואז נקרא 
"שהקב"ה נותן רוח ונשמה", שפירושו שפע עליון, הבא לתוך כלים 
דהשפעה. וזה נקרא "לידת הפרצוף", היינו שנולדה מדרגה חדשה.
%break
היוצא מזה, שהכל בא מלמעלה. כלומר, שזה הכח לזרוק את הרצון 
לקבל, אין זה בידו של אדם לעשות מצד עצמו, אלא שזה נקרא "אביו 
נותן את הלובן", כנ"ל.
%break
וכמו כן שיהיה כח בידו לעשות הכל בעל מנת להשפיע, אין זה בידי 
אדם, אלא זה בא לו כח מלמעלה, שירצה לעשות מעשים רק 
להשפיע. וזה נקרא "אמו מזרעת אודם".
%break
ובהאמור נפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש שאומר "היא העולה 
ומשטנת על האדם". וזה שכתוב "זאת תורת", היינו סדר העבודה, 
הנותנים לו כוחות מלמעלה. ואומר "שתורה" נקראת "כנסת ישראל", 
מלכות, שהאדם צריך לקבל על עצמו מלכות שמים.
%break
אז בא הסדר, קודם כל האדם מתחיל להרגיש את הרע שבו, היות כי 
בטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היה נדמה בעיניו, שהוא כבר 
צדיק, היות שברוך ה' הוא יושב ולומד תורה ומקיים מצות.
%break
ומה עליו עוד לעשות. בטח שיש צדיקים יותר גדולים, היינו שלומדים 
יותר ומדקדקים יותר במצות, אבל על כל פנים הוא גם כן צדיק. אלא 
שהוא מאמין, שיש צדיקים יותר גדולים.
%break
ומשום (זה) הוא מרגיש בעצמו את שפלותו, מזה שהוא לא כל כך 
צדיק כמותם. ורק מזה הוא לוקח את שפלותו.
%break
אולם בזמן שהאדם מתחיל להכנס בעבודה על דרך האמת, שהיא 
עבודה דלהשפיע, האדם מתחיל לראות כל פעם, איך שהוא משוקע 
באהבה עצמית, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בעל מנת להשפיע.
%break
אלא כל זמן שהוא רואה, שעל ידי קיום תו"מ, ייהנה מזה הרצון לקבל 
לעצמו, הוא מסוגל לעשות, אחרת אין לו שום כח.
%break
וזה נקרא "זאת תורת העולה", שאומר הזה"ק "שהיא המחשבה רעה, 
שהיא עולה על מחשבתו של האדם, להטותו מן דרך האמת". כלומר, 
מי הוא הנותן לו שמחשבה הרעה שתעלה על מחשבתו.
%break
הלא מטרם שהתחיל בעבודה, הוא היה צדיק. ועכשיו, מדוע הוא 
מקבל מחשבה רעה.
%break
הלא השכל מחייב להיפך, שעתה, שרוצה לעבוד על דרך האמת, היה 
צריך לעלות על מחשבתו מחשבות טובות ולא רעות. תשובה, "זאת 
תורת העולה", היינו "כנסת ישראל",
%break
שהיא מלכות, שולחת לו את המחשבות הרעות האלו. אחרת, אם היא 
לא מודיעה לו את מחשבות של הרע, אף פעם לא היה בידו לתקן.
%break
נמצא, שהתורה שולחת לו את המחשבות הרעות. אולם אח"כ הוא 
בא לידי יאוש, הוא מגיע לשפלות כזאת, שאין הוא יכול להאמין, 
שהקב"ה יכול לעזור לו, לפי שפלותו שהוא רואה, איך שהוא משוקע 
באהבה עצמית.
%break
וזה שכתוב "היא העולה ומשטנת על האדם", שהמחשבה הרעה הזו 
עולה על מחשבתו של אדם ונותנת לו להבין, שאין אתה ראוי 
שהקב"ה יעזור לך, אלא הקב"ה עוזר רק לאנשים, שהם יותר חשובים 
ממך. וזהו פירוש "שעולה ומשטין בעבודה".
%break
וצריכים לשרוף באש התורה, כמו שכתוב "כה דברי כאש". אלא 
הקב"ה עוזר לכל אדם.
%break
%page 872
%H מהו "שכור אל תתפלל", בעבודה
%break
חז"ל (עירובין דף ס"ד) אמרו "שכור אל יתפלל. ואם התפלל, תפלתו 
תועבה".
זאת אומרת, שיותר טוב שלא יתפלל, משום שתפלתו תועבה. ומהו 
פירושו "תועבה".
%break
אנו מוצאים לשון "תועבה" גם לגבי העריות. באופן כללי שם "תועבה" 
הוא דבר מאוס, כמו שנאמר "לא תאכל כל תועבה", "בא וראה את 
התועבות הרעות, אשר הם עושים פה",
%break
וכדומה. ויש להבין זה על דרך העבודה, מדוע אם הוא שכור, יותר 
טוב שלא יתפלל, משום שהוא דבר מאוס.
%break
בזה"ק (שמיני, דף כ', ובהסולם אות ס"א) שואל על מה שכתוב "יין 
ושכר אל תשת", וזה לשונו, "רבי חייא פתח, ויין ישמח לבב אנוש. 
שואל, אם הכהן צריך לשמוח, ולהמצא בהארת פנים יותר מהכל, אם 
כן למה אסור לו יין,
%break
הרי בו נמצאת שמחה, והארת פנים נמצאת בו. אלא, תחילת היין היא 
שמחה, וסופו הוא עצבות. והכהן צריך להיות תמיד בשמחה. ועוד, 
שהיין בא מצד הלויים, כי התורה ויינה של תורה, הוא מצד הגבורה. 
וצד הכהנים, הוא חסד".
%break
עוד שם (באות ס"ו) "משום זה, כהן שנכנס למקדש לעבוד עבודה, 
אסור לשתות יין, כי מעשיו הם בחשאי, והיין מגלה סוד. וזה סוד, 
שהוא להרים קול". וזה הרמת קול שייך ללויים.
%break
ויש להבין מהו נקרא "כהן" בעבודה, ומהו, "עבודת הכהן היא בחשאי" 
בעבודה, ומהי בחינת "לוי". ומדוע הלויים צריכים להיות בהרמת קול, 
ההיפך מהכהנים. ומדוע יין בתחילה הוא בשמחה, ואח"כ הוא בא לידי 
עצבות. היינו, מה נקרא "בתחילה" ומה נקרא "בסוף".
%break
קודם כל צריכים לדעת, מה זה "עבודה". ידוע, שיש בעבודת ה' ב' 
אופנים:
א. שלא לשמה,
ב. שלא על מנת לקבל פרס.
%break
שפירושו, שהוא מאמין בה', שהוא מלך העולם. ולפי שיעור אמונתו 
בגדלות ה', כך הוא מרגיש, שזו זכיה גדולה, שהוא משמש את המלך. 
ובמה הוא יכול לשמש את המלך, שהמלך יהנה מזה.
%break
התשובה היא, שצריכים להאמין, שה' צוה לנו ע"י משה רבינו עליו 
השלום, במה שאנו יכולים לשמש אותו, היינו שנתן לנו תורה ומצות. 
וגם להאמין באמונת חכמים, לקיים כל מה שרבותינו הוסיפו לנו, 
הנקרא "מצות מדרבנן".
%break
וכמו כן נתן לנו לקיים מנהגים, שהם נתנו לקיים. ובזה מה שאנו 
מקיימים את כל אלה, הוא בכדי שתהיה נחת רוח לפניו, בזה שאנו 
מקיימים את התורה ומצות. וכל הנאה שלנו היא בזה שיש לנו הזכיה 
הגדולה הזו. ומזה אנו שואבים את כל החיים שלנו.
%break
כלומר, היות שבלי הנאה ותענוג אי אפשר לחיות. כידוע, שזה נמשך 
מכח, שמטרת הבריאה היתה בכדי להטיב לנבראיו. לכן נטבע 
בהנבראים רצון וחשק להשתוקק לקבל הנאה,
%break
אחרת אין האדם יכול להתקיים בעולם. לכן כל הנבראים, תיכף 
שנולדים, מוכרחים לקבל הנאה.
%break
אלא כל ההבדל מקטנים וגדולים הוא בההתלבשות. כלומר, הנאה 
מוכרחת להיות מלובשת באיזה דבר. לכן לפי ההתבגרות של האדם, 
כן הלבושים משתנים אצל האדם. למשל, ילד, יש לו הנאה 
ממשחקים, וכדומה, וכשהוא מתבגר הוא מחליף את הלבושים.
%break
וכמו כן האדם המתחיל לעבוד בעבודת הקודש, בכדי שתהיה לו 
הנאה בקיום תו"מ. לכן צריכים להבטיח לו, שיקבל שכר תמורת 
עבודתו.
%page 873
כדוגמת עבודת האדם בגשמיות, שהאדם אף על פי שיש לאדם תענוג 
גדול במנוחה, מכל מקום הוא מוותר על המנוחה והולך לעבודה, היות 
שע"י העבודה הוא יקבל "שכר", הנקרא דברים שיהנה מהם. והנאה 
הזו שמקבל מהעבודה, היא ע"י ב' אופנים:
%break
א. שכר, הנקרא "משכורת". שע"י המשכורת שהוא יקבל, יהיה בידו 
לקנות מצרכים, שעל ידם הוא יהנה.
%break
ב. יש אנשים שהם עובדים לא בכדי לקבל משכורת תמורת עבודתם, 
אלא הם מקבלים כבוד. ומזה הם נהנים, ומזה הם מקבלים חומרי 
דלק לעבודה.
%break
כמו כן בעבודת הקודש, יש שעובדים עמ"נ לקבל שכר או כבוד 
תמורת עבודתם. וגם בזה יש ב' אופנים:
%break
א. שהנבראים יתנו להם כסף או כבוד.
ב. שהם רוצים, שתמורת עבודתם הקב"ה יתן להם כסף, וכבוד, 
וכדומה. וכמו שכותב הזה"ק, שהם רוצים תמורת עבודתם, שה' יתן 
להם עולם הבא. וכל זה נקרא "על מנת לקבל פרס".
%break
אולם אלו אנשים שרוצים לעבוד רק בעל מנת להשפיע, שהחומרי 
דלק שלהם הוא בזה שהם משמשים את המלך, כמו שאומר בזה"ק 
(הקדמת ספר הזהר, הסולם אות קצ"א) וזה לשונו "היראה,
%break
שהיא עיקר, הוא, שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, 
העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו, וישים חפצו 
באותו המקום, שנקרא יראה".
%break
כאן בעבודה הזו מתחיל העיקר כבידות, היות שהאדם צריך להמציא 
לעצמו חומרי דלק לא ממה שמקובל בהכלל, היות שהכלל יכול להבין, 
שרק שכר המקבל תמורת עבודה. היינו, שהעבודה היא בתו"מ, 
והשכר הוא מקבל דבר אחר.
%break
שרק זה, במה שהוא מקווה, שהוא יקבל את התמורה, זה מחייב אותו 
לעבוד. זאת אומרת, לפי מה שהוא מצפה לקבל איזו תמורה, בזה 
הוא מודד את שיעורו בעבודה, היינו כמה כוחות להשקיע בעבודה, 
שהוא לפי שיעור השכר, שהוא יקבל אח"כ.
%break
מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד בלי שום תמורה, אלא בעל 
מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז המודד הוא גדלות הבורא. כלומר, 
לפי מה שהאדם משער בעצמו גדלות המלך,
%break
בשיעור זה יש לו כח לעבודה. וכמו שכתוב (הקדמה לתע"ס, אות 
י"ד), שיש ענין אמונה חלקית, שכל אחד ואחד יש לו שיעור באמונה. 
כלומר, שזה קובע לו, כמה כוחות הוא צריך לתת בעבודת ה'.
%break
וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה. כל חד וחד 
לפום מה שמשער בלביה". שפירושו, כל אדם יש לו שיעור בגדלות ה'. 
והגדלות ה' הוא אצל האדם לפי מה דמשער בלבו.
%break
זאת אומרת, לגדלות ה' אין שיעור, שהאדם יוכל לתת שיעור אמיתי 
לגדלות הבורא. כמו שכתוב "ולגדולתו אין חקר, דור לדור ישבח 
מעשיך", שענין "דור לדור" בעבודה לומדים זה באדם אחד. היינו כל 
מצב ומצב נקרא דור.
%break
זאת אומרת, במצב עליה, האדם יש לו איזה שיעור בגדלות הבורא, 
ובמצב הירידה יש לאדם שיעור אחר בגדלות הבורא. זה נקרא "דור 
לדור". והמובן הוא, שע"י הדורות האלו, היינו ע"י העליות וירידות, 
שהאדם נותן חשבון לעצמו,
%break
עד כמה הוא מעריך את גדלות יתברך בב' מצבים האלו, והוא מתחזק 
בעבודה, ע"י זה הוא בא אח"כ לזכות ש"ישבח מעשיך". כלומר, אפילו 
המצב דירידות, הוא רואה שהם היו לשבח ולא להפסד.
%break
כי אין בהאדם יכולת להעריך שום דבר, אלא ע"י דבר והפוכו, כמו 
שנאמר "כיתרון האור מתוך החושך", כמבאר אאמו"ר זצ"ל (ספר 
"שמעתי", מאמר "כיתרון האור מתוך החושך"). נמצא, ש"דור לדור", 
היינו משניהם ביחד באים לידי בחינת "ישבח מעשיך".
%break
שעל ידי מצבים האלו, שנעשו ונשנו כל פעם, אפילו ביום אחד יכולים 
להיות כמה מצבים, הנקראים "דורות", ומכל אלו "הרבה דורות" באים 
לשלימות. אבל בתנאי שלא יברחו מהמערכה באמצע העבודה.
%break
ובהאמור אנו רואים, שבכדי שיהיו חומרי דלק לעבוד בעל מנת 
להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא העבודה בעצמה תהיה שכר, 
אנו זקוקים להאמין בו יתברך. הכוונה, להאמין על גדלותו.
%page 874
וצריכים לתת כח ויגיעה גדולה איך להשיג אמונה בגדלות הקב"ה. 
ובלי אמונה בגדלות הבורא, אין כח לעבודה בעל מנת להשפיע. 
כלומר, שדוקא בזמן שמרגישים גדלות ה', אז האדם מוכן לעבוד בלי 
שום תמורה.
%break
אלא העבודה בעצמה היא השכר, היות ששוה אצלו מה שהוא משמש 
למלך גדול, שכל הון דעלמא אין לו שום ערך נגד השרות הזה, שה' 
נותן לו רשות לכנס ולשמש אותו.
%break
לכן אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את 
גדלות ה'. ואז הכל נמשך אחרי הנקודה זו.
%break
וידוע, כשמתחילים בעבודה, צריכים להתחיל בקו ימין, שנקרא 
"שלימות". כלומר, שהאדם צריך להשתדל להאמין בלמעלה מהדעת, 
עד כמה שאפשר. ולומר,
%break
אפילו שהוא אינו יכול לעשות רק שרות קטן בקדושה, הוא צריך 
להאמין, שזה הוא חשוב מאוד, ואין לו שכל להעריך את חשיבות 
שבדבר.
%break
וזהו כמו שאמרו חז"ל "הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו". פירוש, 
שהאדם צריך להעריך אפילו נגיעה קטנה ברוחניות, לא חשוב באיזו 
צורה שהיא, והכל הבורא מקבל, ושם זה על חשבונו של אדם, 
ופרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.
%break
וכמו שמובא במאמר "סדר העבודה של בעל הסולם זצ"ל", 
כשמייחסים את העבודה לה', להאמין שה' מקבל עבודתנו, ולא חשוב 
באיזו צורה נראית העבודה.
%break
פירושו, שה' מתחשב עם כל אחד ואחד, אם הוא עושה משהו 
בעבודה. ולא חשוב על הכוונות שהאדם חושב אז, אלא הכל הקב"ה 
מקבל לחשבון. לכן גם האדם בוודאי צריך לחשוב על כל מה שהוא 
משהו בעבודת ה',
%break
ומהכל האדם צריך לקבל הנאה ושמחה, בזה שיש לו זכות על משהו 
לנגוע ברוחניות.
%break
ועל האדם מוטל לתת רב תודות לה', במה שזיכה אותו במשהו עם 
רוחניות, כנ"ל, אפילו הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו. אם כן, 
האדם צריך לתת תודה לה',
%break
במה שזיכה אותו לכל הפחות ללכת לבית הכנסת. וכשהאדם נותן 
תודה לה' עבור זה, ולא סתם שנותן תודה, אלא האדם צריך לשמוח 
עם זה, זה נקרא "ימין", "שלימות", וזה מידת החסד, קו ימין.
%break
היינו שהוא אומר, שה' עושה עמו חסד, בזה שנותן לו רשות, לעשות 
משהו ברוחניות. ובחינה זו נקראת בחינת "כהן". היינו, שהוא נקרא, 
שהוא עובד עבודת הקודש.
%break
וכשהאדם הולך בקו ימין, הוא יכול להיות תמיד בשמחה, שזה נקרא 
"כי חפץ חסד". היינו, שהוא שמח בחלקו במה שיש לו, ואינו מדבר 
חס ושלום לשון הרע על הבורא.
%break
כלומר, שבזמן שהאדם הוא בשמחה, אין אז מקום לדבר לשון הרע. 
היות שבזמן שהוא בשמחה, אין לו אז טענות להבורא, שאין הקב"ה 
מתנהג עמו במידת טוב ומטיב. ואז האדם נקרא בחינת "ברוך".
%break
וכמו שכתוב במאמר "אמונת רבו", שאז הזמן, שהאדם יכול לזכות 
למדרגה גבוהה, מטעם ש"ברוך מתדבק בברוך". מה שאין כן 
כשהאדם מדבר לשון הרע, אפילו שהוא רוצה מהבורא שיתן לו 
רוחניות ולא גשמיות,
%break
מכל מקום אין הבדל בין זה לזה. אלא בו בזמן שיש לו טענות, ואינו 
שבע רצון ממצבו שבו הוא נמצא, ואינו יכול לומר, שהבורא מתנהג 
עמו בבחינת טוב ומטיב, כבר נקרא זה "לשון הרע", שאיסור לשון 
הרע ידוע לכל.
%break
לכן בזמן שהאדם הולך בקו ימין, ובאות לו מחשבות של לשון הרע, 
הוא צריך לדחות אותם ולומר, שאסור לשמוע לשון הרע. ויעשה כל 
מה שבידו, לדחות ולסלק ממנו את כל המחשבות הרעות, שמדברים 
לשון הרע, הגם שהמחשבות האלו כשבאות להאדם,
%break
הן אומרות, אין אנחנו מחשבות זרות, אלא אדרבה, אנו רוצים, שאתה 
אל תרמה את עצמך, אלא שתראה את מצב העבודה שלך, אינו 
בסדר, ולך תתקן, אולם אם כן אנחנו מביאים מחשבות טובות על 
האדם.
%break
%page 875
אז יש לומר, אם אתם אומרים לי לטובתי, מדוע אין אתם באים אלי 
בזמן, שאני נמצא בקו שמאל, היינו בזמן שהאדם עושה חשבון נפש, 
שהאדם צריך להיות הולך ולא עומד במצב אחד. וימין נקרא, שהוא 
מסתפק במועט. ולב' צריכים, כידוע. ולהגיד לי, איך אני לא בסדר.
%break
אלא דוקא בזמן שאני רוצה ללכת עתה בקו ימין, אתם באים אלי. לכן 
אין אני רוצה לשמוע בקולכם. וזה נקרא "שלימות של ימין". ובחינה זו 
היא תמיד בשלימות, כי הוא שמח בחלקו,
%break
ולא מעניין לו שום דבר, רק לתת רב תודות לה'. ובחינה זו נקראת 
בחינת "כהן", והוא שמחה תמידית.
%break
אולם עבודה זו נקראת שהיא בחשאי, כלומר שאינה מגולה לחוץ את 
שלימותה. כי זה נקרא "חסדים מכוסים", היינו שאינו יכול להראות 
לחוץ את חשיבותה, כי כלפי חיצוניים אין לו מה להראות. כי החיצונים 
תיכף ישאלו אותו,
%break
על מה אתה מסתכל. שאנו רואים, שאתה שש ושמח בחלקך. 
אדרבה, תראה לנו מה יש בידך, איזה רכוש אתה קנית ברוחניות, 
שבגלל זה אתה שמח.
%break
והוא עונה להם, אני שמח בחלקי. אבל הם אמרו לו, הלא אנו רואים, 
שאין לך שום דבר ממשי ברוחניות, ומכל מקום אתה שמח. אם כן 
אתה מרמה את עצמך. ומהי האמת. הוא אומר, אני הולך למעלה 
מהדעת,
%break
אם כן אין לי צורך לענות לכם תשובות על מה שאתם שואלים אותי 
בתוך הדעת. אולם צריכים לדעת, שענין החיצוניים, אין הכוונה על גוף 
שני, אלא האדם בעצמו כלול מהרבה מחשבות, כמו שכתוב בזה"ק 
"האדם הוא עולם קטן, וכלול מכל אומות העולם".
%break
ועתה נבאר מהו "לוי". מדוע הוא בהרמת קול, שהוא ההיפך של כהן, 
שעבודתו בחשאי, היינו למעלה מהדעת. ששם יש שלימות, לכן הוא 
יכול להיות תמיד בשמחה.
%break
הנה הלויים הם בחינת שמאל, שהוא בחינת הארת חכמה, שחכמה 
בא בכלים דקבלה. מה שאין כן חסדים, שהוא בחינת כהן, זה בא 
בכלים דהשפעה.
%break
ובכלים דקבלה צריכים תמיד שמירה, שלא ימשכו אחר הכלים שהם 
עוסקים בקבלה. והשמירה שלהם היא, שממשיכים גם כן חסדים. 
והחסדים האלו שומרים על הכוונה, שתהיה בעל מנת להשפיע, שזה 
נקרא "מקבל בעל מנת להשפיע".
%break
וברגע שנמשך אחר המעשה, שהוא קבלה, תיכף נופל ממדרגתו, 
היות שהוא נעשה נפרד מהקדושה. לכן עבודת הלויים, שהיא בהרמת 
קול, היינו שמאירה שם הארת חכמה,
%break
שזה נקרא "גילוי החסדים". וגילוי מכונה הרמת קול, היות שזהו 
מגולה לחוץ, היינו בכלים דקבלה. לכן הוא אומר, שבתחילתו הוא 
מביא שמחה, וסופו הוא עצבות.
%break
ושאלנו, מהו "תחילה" ו"סוף". אלא "תחילה" נקרא בעת שהוא מעורב 
על חסדים, אז הוא יכול להשתמש עם החכמה. מה שאין כן בסופו, 
שהחסדים שלו, היינו ממה שנכלל מחסדים, מסתיימים, והוא נשאר 
עם העצם, היינו עם חכמה לבד,
%break
ואז החכמה אי אפשר להשתמש בלי חסדים, זה מביא לו עצבות, 
היות שהוא צריך תמיד ללבוש של חסדים, ואין לו. מה שאין כן בחינת 
"כהן", שהוא צריך להיות תמיד בשמחה,
%break
אז הוא צריך ללכת רק בקו ימין, שהוא חסד, היינו "כי חפץ חסד", 
והוא "שמח בחלקו", ואין לו שום צורך לגדלות. וממילא הוא יכול 
להיות תמיד בשמחה.
%break
וזהו על דרך מה שכתוב (תע"ס, חלק י"ד, דף א' תקכ"ח) כתוב שם 
שיש ב' בחינות:
א. ברכה,
%break
ב. בחינת חירו, שהוא חרות. שמפרש שם באור פנימי, ש"חסדים 
מכוסים נקרא בן חורין", שלא חסר לו שום דבר, משום שהוא לא נצרך 
לשום דבר. לכן הוא מרגיש עצמו לחירות, שאין לו שום שעבוד מדבר, 
מה שהוא צריך לקבל אותו. נמצא,
%break
שהוא לא משועבד לשום דבר. וזה דוקא כשהוא שמח בחלקו. וזה 
נקרא בחינת "כהן", שעבודתו היא בחשאי, שאינו מגולה לחוץ מה 
שיש לו, כלומר שאינו צריך שיהיה מגולה לחוץ את הרכוש, אלא הוא 
מאמין למעלה מהדעת, שכל מה שיש לו זה מספיק בשבילו.
%break
%page 876
אולם בחינת לויים, שהם שייכים לבחינת שמאל, היינו חכמה, שהיא 
בחינת "יינה של תורה". ותורה דוקא צריך להיות מגולה. כי התורה 
צריך להיות עם בחינת דעת, שדעת נקרא "קו אמצעי", שהוא המכריע 
בין ימין ושמאל,
%break
כלומר שלא יקח יותר חכמה מכפי שיש לו חסדים. מה שאין כן אם 
הוא רוצה לקבל חכמה יותר מחסדים, זה נקרא ש"שותה יין יותר 
מכפי שהוא מוכשר".
%break
אז הוא נעשה ע"י זה "שכור" ומאבד את "הדעת", הנקרא "קו 
אמצעי", השוקל, שלא יהיה יותר חכמה מחסדים.
%break
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "שכור אל יתפלל. ואם התפלל, 
תפלתו תועבה". כלומר, בזמן שנאבד לו הדעת, שהוא הקו אמצעי, 
אלא שהוא מתפלל,
%break
שרוצה שיתנו לו חכמה יותר מחסדים, זה נקרא "תועבה". כי זה דבר 
מאוס, משום שהוא מתפלל לה', שיתן לו חכמה בלי חסדים, שזה ילך 
להחיצוניים ולא לקדושה.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ויק"ר, א' ט"ו) "כל תלמיד חכם 
שאין בו דעת, נבלה טובה ממנו". היינו כנ"ל, שהוא מקבל חכמה יותר 
מחסדים. נמצא, שאין בו קו אמצעי, הנקרא "דעת, המכריע בין ימין 
ושמאל". וכנ"ל "נבלה טובה ממנו",
%break
כלומר שהוא מאוס, היות שאין בו דעת, הוא נבחן ל"שכור", ש"שתה 
יין יותר מן המידה", היינו יותר מחסדים. וכשהוא מתפלל בדרך זו, 
שיתנו לו תורה, המכונה "יינה של תורה", תפלתו תועבה. היינו, שהוא 
נבחן לדבר מאוס.
%break
וזה יכולים להבין על דרך שאמרו חז"ל (אבות, פרק שלישי) וזה 
לשונם "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה, לאילן, שענפיו 
מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו". פירוש, מעשה נקרא 
"ימין", "חסד".
%break
ולא צריך להבין בדעת ובשכל, שכדאי להיות עובד עבודת הקודש בעל 
מנת להשפיע, אלא שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, אף על פי 
שהדעת באה אליו עם "השאלות של פרעה", ששואל "מי ה', אשר 
אשמע בקולו" או "שאלת רשע",
%break
ששואל "מה העבודה הזאת לכם". ועל זה הוא עונה להם, שהוא הולך 
למעלה מהדעת. זה נקרא "מעשה", היות שהוא לא עונה להם עם 
חכמה ושכל, אלא הוא עונה להם,
%break
שהוא עובד במעשה ולא בשכל, וזהו כל השמחה שלו, בזה שהוא 
מקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת.
%break
ואח"כ, כשהוא זוכה לבחינת חכמה, אין הוא רוצה לשמש עם החכמה 
בתור תמיכה, לומר, עכשיו כבר אני לא צריך לבחינת אמונה, היות 
שכבר יש לי בסיס של שכל. זה נקרא "חכמתו מרובין ממעשיו". אלא 
הוא מקבל את החכמה,
%break
בגלל שהבורא רוצה שיקבל, הוא מקבל ולא לתועלת עצמו. ואם הוא 
רוצה לקבל חכמה יותר ממעשיו, זה נקרא "שכור" ותפלתו תועבה. 
אלא שהכל יהיה בדעת, היינו שהוא בחינת קו אמצעי, שלא יהיה יותר 
שמאל מימין, כנ"ל.
%break
%page 877
%H מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קושיות
%break
ההגיון מחייב, כמו שאנו רואים, מתי האדם שואל שאלות, בזמן שהוא 
נמצא בחסרון, הוא שואל שאלות, מדוע הוא צריך לסבול מזה שאין לו 
מה שהוא מבין שחסר לו.
%break
והוא בא בטענות ותביעות להבורא, ושואל, מדוע הוא צריך לסבול 
יסורים. אבל בזמן שהאדם נמצא במצב שיש לו כל טוב, איזו שאלות 
יש לשאול, בזמן שהוא מרגיש עצמו שהוא במצב החירות,
%break
שאין לו שעבוד משום דבר, שירגיש שדבר זה שאין לו יגרום לו צער, 
שיהיה לו מקום לשאול, מדוע.
%break
אם כן יש להבין, מדוע דוקא בליל פסח, שהוא חג החירות, אנו 
שואלים שאלות. והם נקראים, ד' שאלות, היינו ד' פעמים למה. דוקא 
בזמן שלא חסר כלום. ולפי מה שאומר האר"י הקדוש, שליל פסח הוא 
יותר שלימות מבליל שבת,
%break
שאומר, בליל שבת יש עליה למלכות למוחין דנשמה, מה שאין כן 
בליל פסח יש עליה למלכות למוחין דחיה, כדוגמת יום שבת (ע"ש 
בשער הכוונות). אם כן יש להבין, למה דוקא בזמן השלימות שואלים 
שאלות. בטח שיש על זה הרבה תירוצים, ונפרש זה על דרך עבודה.
%break
ידוע ענין עבודה שלנו בתורה ומצות, שניתן לנו, הוא בכדי שעל ידם 
נתקן את עצמנו, שנהיה ראויים לקבל טוב ועונג, כי בשביל זה נברא 
האדם. כידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא בכדי שלא 
יהיה ענין של בושה בעת קבלת התענוגים,
%break
שזהו מסיבת שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות שהשורש הוא 
המשפיע לנבראים, כנ"ל, אם כן יש שינוי צורה בין המשפיע להמקבל. 
וזה גורם לנו ענין בושה.
%break
לכן כדי לתקן זה, נעשה צמצום והסתר על ההשגחה העליונה. כלומר 
שנעשה מקום ע"י זה שנעשה צמצום והסתר, שממקום הזה אנו 
רחוקים כל כך מהבורא, שזה גורם לנו מיעוט הבנה בהשגחתו יתברך 
על בריותיו, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות מ"ב, מ"ג),
%break
שאומר שם, שאם היתה השגחה גלויה, אשר למשל, כל האוכל דבר 
איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג 
הנפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי 
אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור,
%break
בשעה שהיה יודע שתיכף יאבד מחמתו את חייו, או להתמהמה על 
תענוג גדול גשמי, הבא לידו מבלי לקבלו. נמצא, שהצמצום וההסתר 
שנעשה, הוא בכדי לתקן את ענין הבושה, גורם לנו את כל היגיעות 
וההתרחקות מהבורא יתברך.
%break
ובהאמור, שענין צמצום והסתר נעשה לטובת התחתון, אם כן אין 
מקום לשאול שאלות על ההשגחה, מדוע הבורא מתנהג עימנו בצורה 
זו כמו שנראה לעינינו, שאין אנו רואים את הטוב, ואנו סובלים גלות, 
ועניות, וכדומה,
%break
היינו שכל אחד ואחד יש לו טענות על הבורא, מדוע הוא מתנהג 
בהשגחה בלתי גלויה לעינינו, שזהו רק טוב. לכן אסור לדבר לשון 
הרע על השגחתו יתברך, איך שהוא מתנהג עם הנבראים. אלא אנו 
צריכים להאמין באמונה למעלה מהדעת,
%break
שממש כמו שנראה לעינינו, כך צריך להיות. ועל מה שאנו מרגישים, 
אנו צריכים ללכת בדרכי התורה, מה שהחכמים הורו לנו איך להתנהג 
בכל אלה ההרגשות שאנו מרגישים,
%break
ועליהם להגיד בדרך אמונה למעלה מהדעת, שעינים להם ולא יראו, 
כמו שכתוב במאמר משנת תש"ג, ע"ש.
%break
ואיסור לשון הרע ידוע, אלא שמקובל, שענין לשון הרע שהוא רע כל 
כך, הוא בין אדם לחבירו. ובאמת עיקר לשון הרע הוא בין אדם 
למקום, כמו שכתוב (שמות רבה פרק ג', י"ב), וזה לשונו,
%break
"תפש משה מעשה הנחש, שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר, כי 
יודע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים, 
יודעי טוב ורע".
%break
%page 878
ובהאמור נבין, מהו כל החומר של לשון הרע יותר משאר דברים. היות 
שעיקר לשון הרע הוא מהנחש, שהוא דיבר לשון הרע על הבורא, 
ואמר לו, מה שהבורא צוה לך שלא לאכול מעץ הדעת, אלא שזה 
ישאר בהעלם והסתר,
%break
על זה אמר לו הנחש, שלא צריכים לשמוע מה שאמר לך, שצריך 
להישאר העץ הדעת נסתר מהתחתונים. אלא טענתו היתה שהכל 
צריך להיות בגלוי.
%break
וזה היה ענין של לשון הרע של הנחש. נמצא, שדיבר על ההשגחה, 
מה שהבורא מתנהג עם הנבראים בהשגחה בלתי גלויה, זה לא 
בסדר. ובאמת שענין ההסתר הוא רק בכדי שיהיה היכולת להנבראים 
לקבל את הטוב ועונג בלי בושה.
%break
וזה יכול להיות רק ע"י זה שהנבראים יקבלו הכל לשם שמים, כלומר 
שכל ענין הקבלה יהיה בעל מנת להשפיע. נמצא, זה שהנחש דיבר 
לשון הרע, אין זה פרט, אלא דיבר על כל התיקון שנעשה על המלכות, 
בכדי שהתחתונים הנמשכים ממנה יוכלו להגיע לידי דביקות,
%break
הנקרא, השתוות הצורה, שבזה יהיה התיקון, שיוכלו לקבל את הטוב 
ועונג בלי שום אי נעימות, המכונה, בושה.
%break
שבגלל תיקון הזה ניתן לנו תורה ומצות, שע"י יוכלו לצאת מאהבה 
עצמית, שהיא בחינת פירוד מה'. ויוכלו להגיע לידי השתוות הצורה, 
כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". ולפי לשון 
הרע שהנחש דיבר, שתהיה השגחה גלויה,
%break
שהכל יהיה מגולה. אפילו שה' אמר לו לאדם בפירוש, "מעץ הדעת לא 
תאכל", אלא בחינה זו צריכה להיות מכוסה, שרק בגמר התיקון תהיה 
היכולת להאיר בחינה זו, גם על זה אמר לו הנחש, שלא ישמע בקול 
ה'.
%break
כלומר לא שה' עשה זה לטובת האדם, עשה שתהיה השגחת ה' 
לנבראים, שהבחינת טוב ומטיב תהיה בלתי גלויה, אלא מטעמים 
אחרים. נמצא, שהלשון הרע של הנחש היה ענין כללי.
%break
כלומר שכל התיקונים שאנו צריכים לעשות בסגולת תורה ומצות, הוא 
אמר, שזה אינו לצורך האדם.
%break
לכן איסור לשון הרע הוא כל כך דבר חמור מכל האיסורים, היות 
שהוא כלל של כל התורה כולה. זאת אומרת, עם הלשון הרע הזה, כל 
התיקונים שנעשו, אין מקום שיתקנו. לכן היות שבין אדם למקום הוא 
כל כך חמור,
%break
לכן האיסור בין אדם לחבירו גם כן הוא דבר חמור, כמו שדברנו בענין, 
"ואהבת לרעך כמוך", שאמר רבי עקיבא, שזה הוא כלל גדול בתורה.
%break
נמצא, המדבר לשון הרע, הוא עושה פעולה הפוכה מהכלל של, 
"ואהבת לרעך כמוך". לכן לשון בין אדם לחבירו הוא גם כן כלל. לכן 
האיסור הוא כל כך חמור.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ח), וזה לשונו, 
"ואמר רב יהודה, אמר רב, אדם הראשון מין היה". ופירש רש"י, מין 
היה, נוטה לעבודה זרה. וזה קשה מאוד להבין, בזמן שאדם הראשון 
היה מדבר עם הקב"ה,
%break
ואיך יכול להיות מי שמדבר עם ה', יהיה מין, שיהיה נוטה לבו לעכו"ם. 
הלא הבורא דיבר עמו, ואיך אפשר שתהיה לו איזו טעות, עד כדי כך 
להיות לבו נטה לעכו"ם.
%break
אלא כנ"ל, שהבורא אמר לו, שהעץ הדעת צריך להיות בהסתר, ואסור 
לגלותו לפני גמר התיקון. ובזמן שהנחש בא אליו ואמר, לא לשמוע 
בקול ה', במה שה' מסתיר ממנו, התענוג הגדול הזה הנמצא בעץ 
הדעת, ולקח ללבו את הלשון הרע של הנחש, זה נקרא, "מין היה".
%break
וכמו שפירש רש"י, שלבו היה נוטה לעכו"ם, כלומר שלבו היה נוטה 
למה שאמר לו הנחש, שיותר טוב שתהיה הנהגת העולם בגלוי, כמו 
שיעץ לו הנחש. וזה נקרא, "מין", שלא מוצא חן בעיניו הנהגתו יתברך.
%page 879
זאת אומרת, שהוא חשב לפי עצת הנחש, שאם יהיה מגולה את העץ 
הדעת, שכוונתו שתהיה השגחה גלויה, אז יהיה הרבה עובדים 
בעבודת הקודש, מטעם כנ"ל,
%break
שכולם ישמרו תורה ומצות, מטעם שהכל יהיה מלובש בשכל בתוך 
הדעת, ולא שהכל צריך להיות למעלה מהדעת.
%break
כלומר, שפירושו, עץ הדעת, יהיה שהכל יהיה מגולה בתוך הדעת. 
ועל זה בא הציווי, שלא יאכל, היינו שענין עבודה שלנו לגבי הבורא 
יהיה למעלה מהדעת, ולא בתוך הדעת, אף על פי שהשכל מחייב, 
שאם יהיה הכל מלובש בתוך הדעת, יתרבו עובדי ה'.
%break
וזהו ענין של לשון הרע של הנחש, שדיבר רע על ההשגחה. היות 
שזה שהבורא עשה שתהיה עבודת ה' בבחינת אמונה למעלה 
מהדעת, אין הפירוש שה' לא היה יכול לעשות הכל בתוך הדעת, אלא 
אנו צריכים להאמין,
%break
אף על פי שאין אנו מבינים, שכך היא ההנהגה הטובה ביותר. וכך 
אמר אאמו"ר זצ"ל, שהבורא בחר בדרך של אמונה למעלה מהדעת, 
היות שהבורא יודע שזוהי הדרך המוצלחת ביותר,
%break
שע"י זה תהיה אפשרות להתחתונים להגיע להמטרה, הנקראת, 
דביקות ה', שהיא בחינת השתוות הצורה, הנקראת, מקבל בעמ"נ 
להשפיע.
%break
והגם שענין חטא של עץ הדעת מדברים ממדרגות גבוהות, שהוא סוד 
האור של גמר התיקון, כמו שמבואר בהקדמה לפנים מסבירות, מכל 
מקום בענין מה שנוגע לנו בעבודה, יש לפרש כנ"ל, היינו מי שמדבר 
לשון הרע על השגחה,
%break
הוא שאומר, שאין הוא רוצה להאמין שהשגחתו יתברך על הנבראים 
היא בבחינת טוב ומטיב, ושזהו כך להאמין למעלה מהדעת.
%break
אלא שהאדם אומר, אם תהיה השגחה גלויה, היינו אם הוא יראה 
בשכל שלו, שהבורא משפיע לכל הנבראים בבחינת טוב ומטיב, ושזה 
יהיה בתוך הדעת, ורק באופן כזה הוא מסוגל לקיים תו"מ. וזה בא 
מכח החטא דעץ הדעת,
%break
שהאדם רוצה ללכת דוקא בתוך הדעת, ולא להאמין למעלה מהדעת. 
לכן כשהוא לא מאמין בבחינת טוב ומטיב, נמצא שהוא מדבר לשון 
הרע על הבורא, ששורש הזה התחיל בעת שהנחש דיבר לאדם 
הראשון לשון הרע על הבורא, כנ"ל.
%break
וזה שהאדם רוצה ללכת בתוך הדעת, זה נקרא, חטא דעץ הדעת. 
והחטא הזה מתגלה בב' אופנים, כלומר שמזה נמשך לנו לשאול ב' 
שאלות:
%break
א. שאלת פרעה, ששאל, "מי ה', אשר אשמע בקולו", שבכלל קשה לו 
ללכת ולהאמין משהו נגד השכל. ומזה נמשך עוד דבר, היינו שאלה ב' 
מדוע האדם צריך לעבוד לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו. כי הוא 
שואל, מה אני ארויח בזה שאני יעבוד לשם הבורא ולא לתועלת עצמי.
%break
ובהאמור נבין, מה שאנו רואים, שאפילו לאחר שהאדם התגבר, 
ואמר, שהוא מקבל על עצמו ללכת בדרך האמת, ומתחיל להאמין 
באמונת חכמים, והשכל מחייב, שבכל יום ויום הוא צריך להתקדם 
וללכת קדימה, והאדם רואה שזהו ממש להיפך,
%break
שכל יום הוא הולך אחורה. אם כן השכל מחייב לאדם לומר, 
שהעבודה זו, היינו ללכת בבחינת השפעה, זהו לא בשבילו. אלא זוהי 
עבודה בשביל יחידי סגולה. והוא מבין שיותר כדאי לו לברוח 
מהמערכה. ומה אומרים לו,
%break
שהוא צריך עוד פעם ללכת באמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על 
מה שהדעת מחייבת אותו לעשות. וכמו שכתוב במאמר "אמונת רבו" 
(משנת תש"ג),
%break
שאין האדם מסוגל לראות את מצבו האמיתי, אלא צריך ללכת למעלה 
מהדעת, ורק באופן כזה יכולים להגיע להמטרה לזכות לדביקות ה'.
%break
אולם יש להבין, מה נותן לנו זה שהאדם מרגיש בתוך הדעת, שהוא 
נמצא במצב אחורה ולא קדימה. כלומר לאיזה צורך האדם צריך 
להרגיש שהוא נמצא במצב ירידה, מהי התועלת מזה. ואנו רואים, 
שבזמן של מצב עליה,
%break
היינו שיש להאדם תשוקה לרוחניות ולתענוגי עולם הזה, מה שכל 
העולם רוצים אחריהם, בכדי להשיג את התענוגים האלה, הוא 
מסתכל על זה כדבר שנברא ללא צורך, כלומר שיותר טוב היה, אם 
הבורא היה בורא את כל הנבראים שיהנו מדברים רוחניים.
%page 880
אם כן, המחשבות של ירידות האלו, מה האדם הרויח מזה, שאחרי כל 
עליה הוא בא לידי ירידה. לכן האדם שואל תמיד, מהו השיעור של 
עליות וירידות, ולמה צריכים זה בכלל, הלא יותר טוב היה, אם האדם 
היה נשאר במצב עליה.
%break
אלא התשובה היא, כי אי אפשר להעריך שום דבר, אם לא יודעים את 
החשיבות שבהדבר. כלומר שיש כלל, שהנאה שהאדם נהנה מאיזה 
דבר, תלויה בחשיבות של הדבר.
%break
ויש לפעמים שנותנים לאדם איזה דבר חשוב, ואם היה יודע להעריך 
את זה, היה יכול לקבל מדבר הזה הנאה גדולה. והיות שהוא לא יודע 
את הערך שבדבר, אינו האדם יכול להנות, אלא לפי מה שהוא מבין 
את חשיבותו.
%break
למשל, האדם קנה איזה חפץ, איזה ספר, שהוא לא כל כך בצורה 
יפה. ואותו ספר שהוא נדפס מחדש, עלה יותר ביוקר. והיות שלא היה 
לו הרבה כסף, לכן קנה זה הספר. וגם המוכר לא ידע את הערך 
החשיבות של הספר,
%break
לכן מכר לו במחיר נמוך. ולאחר זמן, בא מי שהוא לתוך ביתו, וראה 
את הספר, ואמר, היות שהספר הזה נדפס לפני שלוש מאות שנה, 
לכן הספר הזה שוה הון רב,
%break
שנמצאים רק שלושה ספרים בעולם. נמצא, עכשיו, שהוא שמע שיש 
להספר הזה ערך רב, הוא מתחיל להנות מהספר.
%break
והנמשל הוא, שאין לנו השכל איך להעריך את חשיבות של עליה. 
כלומר שאין לנו שכל להבין, כמה שוה רגע אחד שיש לנו הכח להאמין 
בה', ושיש לנו קצת הרגשה מגדלות ה', שבמצב העליה יש לנו 
השתוקקות להיבטל אליו בלי שום שכל וסברה,
%break
אלא כנר בפי אבוקה. וממילא אין אנו יכולים להנות מזה שהבורא 
קירב אותנו, ונתן לנו קצת התקרבות. ומזה אנו צריכים להרגיש את 
השמחה וההתרוממות הרוח,
%break
מה שזה צריך להביא לנו, אולם היות שאין בנו החשיבות להחשיב זה, 
לכן אין אנו יכולים להנות מזה אלא לפי החשיבות, כנ"ל במשל.
%break
לכן ניתן לנו ירידות, בכדי שיהיה לנו מקום ללמוד את החשיבות של 
העליות, כמו שכתוב, "כיתרון האור מתוך החושך", שדוקא ע"י 
הירידות האדם יכול להגיע לדעת ולהחשיב את העליות. ואז הוא יכול 
להנות מהעליות, ויבוא לידי הרגשה,
%break
"כי הם חיינו ואורך ימינו". מה שאין כן בזמן שאין האדם יודע את 
הצורך לאמונה, כי הוא חושב, בזה שעוסק בתורה ומקיים מצות, זה 
מספיק לו שיהיה בגדר עובדי ה', לא נותנים לו מלמעלה ירידות בכדי 
להעריך את העליות.
%break
כי היות שהעבודה שלהם היא בבחינת חצוניות, כלומר שאין כוונתם 
שיכנסו לתוך הפנימיות, זאת אומרת, אין כוונתם שיתבטלו לגמרי 
לקדושה, שקדוש פירושו, פרוש ומובדל מעצמותו,
%break
כמו שכתוב, "קדושים תהיו, כי קדוש אני", שאז אין שום רשות אלא 
רשותו של הבורא, מטעם שהתחתון רוצה להיבטל להשורש, וכל מה 
שהוא מבין שכדאי לחיות, הוא רק בשביל תועלת הבורא.
%break
ובכדי שהאדם יהיה במצב שלא ירצה לחיות רק בכדי שיהיה נחת 
להבורא, לזה אדם מוכרח להמציא לו אמונה גדולה בגדלות ה', בכדי 
שיהא כדאי לבטל את עצמו עבור תועלת ה'. ולא מספיק לו האמונה 
שרכש בזמן החינוך.
%break
ועל האמונה שקבל בשעת החינוך, כבר הוא מסוגל לעבוד ולקיים את 
התו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה. וזהו מטעם שאין הוא מוכרח לבטל את 
עצמו לה', אלא הוא מבקש מה',
%break
היות שהוא מקיים את התו"מ מה שה' צוה לנו ע"י משה רבנו עליו 
השלום, בזכות זה הקב"ה ימלא את כל משאלותיו.
%break
כי הוא מאמין בשכר ועונש. ובטח הוא, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק 
שני, כ"א), וזה לשונו, "אם למדת תורה הרבה, ונאמן הוא בעל 
מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". לכן היות שהבסיס המחייב אותו 
לקיים תו"מ, תלוי בהשכר,
%break
ולא בהנותן את השכר, נמצא, שאין הוא מוכרח לעסוק בגדלות 
האמונה של הבורא, אלא בגדלות וקטנות השכר. לכן אין שם ענין 
עליות וירידות, להאמין בגדלות וחשיבות הבורא,
%break
אלא שם שייך רק ענין שעוסק בתורה ומצות, או שנחלש בקיום, 
מטעם שלא תמיד הוא מאמין בהשכר.
%break
%page 881
וזה גורם גם לאלו שעוסקים בתו"מ עמ"נ לקבל שכר, שיש לפעמים, 
שנמצאים בין אנשים שאינם מאמינים בשכר ועונש, שהם יכולים 
להשפיע על האדם ממחשבותיהם, וזה גורם לו חס ושלום שיתרחק 
אפילו לגמרי מיהדות.
%break
לכן גם הם צריכים שלא יבואו במגע עם אנשים שהם חופשיים 
בדיעות, היות שמביאים להם מחשבות זרות בענין אמונה בשכר 
ועונש. אולם בדרך כלל, אלו שעוסקים בשלא לשמה, אינו נוהג בהם 
ענין עליות וירידות, כלומר שאין צורך שיהיו ירידות.
%break
מה שאין כן אלו אנשים שהם רוצים לעבוד מטעם חשיבות הבורא, 
שהם צריכים תמיד להתגבר באמונת חשיבות וגדלות הבורא, שרק 
חשיבות וגדלות הבורא זהו הוא מחייב אותם לקיים תו"מ, בכדי להגיע 
לדביקות ה', ואלו אנשים צריכים תמיד לשער ולהעריך גדלות הבורא.
%break
והם צריכים תמיד להעריך, שאם יש להם קצת אחיזה ברוחניות, הוא 
מטעם שה' מקרב אותם, והם כשלעצמם אינם מסוגלים לעשות שום 
דבר, אם לא רואים מזה שיצמח מזה תועלת עצמם.
%break
נמצא, שעיקר עבודה היא לבטל את עצמו, וזהו נגד הטבע, ולזה רק 
בישועתו יתברך יכולים להגיע.
%break
נמצא, שבזמן עליה האדם חושב שזהו כבר טבעי, ואין לו עכשיו שום 
צורך שה' יעזור לו. לכן נעשה תיקון, הנקרא, ירידות, שמראים תמיד 
לאדם את גודל גבורתו, מה שהוא מסוגל לעשות בכח עצמו. ואיך הוא 
רואה את זה. אלא כשזורקים אותו מן מצבו,
%break
שהיה חושב שהוא כבר בן אדם ולא דומה לבהמות שעובדים לתועלת 
עצמם, ופתאום אפילו אין אדם בא לידי הרגשה שרוצים לזרוק למטה 
לתוך שפלות כזו, שהוא רואה אח"כ איך שהוא נמצא בשפל המצב.
%break
אולם בזמן הירידה אין הוא רואה איך שהוא מתחיל לרדת, אלא בזמן 
שיורד הוא נשאר מחוסר הכרה. אלא לאחר זמן שירד, בא לו גם כן 
עזרה מלמעלה, ומודיעים לו, תדע, שאתה נמצא עכשיו בירידה. 
ומטרם שמודיעים לו שהוא נמצא במצב של מחוסר הכרה,
%break
אין הוא יודע שום דבר. אולם גם זה האדם צריך להאמין שכך הוא, 
היינו שענין הידיעה לא בא מאליו. אמנם האדם צריך לדעת, 
שהירידות האלו ניתנו לו בכדי ללמוד מזה איך להעריך את מצב 
העליה, רק בזמן הירידה, אין אדם מסוגל ללמוד מזה משהו.
%break
אלא בזמן העליה, אז יש לו מקום לעשות חשבון אמיתי, ולומר, שזה 
שאני נמצא עכשיו בבחינת אמונה, זהו הוא בא לי מצד ה', אחרת אני 
תיכף ירד למצב של אהבה עצמית,
%break
ואם לא עושה חשבון זה, תיכף זורקים אותו. ולתת תודה לה' על מה 
שקירב אותו. נמצא, שאי אפשר להשיג הנאה אמיתית מהתקרבות 
ה', אם לא יודעים להעריך את זה, כנ"ל, "כיתרון האור מתוך החושך".
%break
נמצא, שבכדי שהנבראים יקבלו את הטוב והעונג, ושירגישו זה, היו 
מוכרחות להיות כל אלו הירידות הנקראות, בחינת גלות. וזה מכונה, 
"שכינתא בגלותא", או "שכינתא בעפרא", שרק ע"י זה יהיה להאדם 
כלים להרגיש את הטוב ועונג.
%break
ובהאמור נבין, מדוע דוקא בזמן החירות, שהוא ליל פסח, שהוא 
תכלית השלימות, כמו שאומר האר"י הקדוש, שיש למלכות אותו 
גדלות כמו שיש למלכות מוחין דחיה, כן הוא בליל פסח.
%break
התשובה היא, שדוקא בזמן עליה, כשחושבים אז על איזו ירידות, היה 
להם אז יכולת להוציא את החשיבות של העליות. אחרת זה דומה 
שנותנים לאדם דבר ששוה הון רב, והוא משתמש בזה, ונהנה מזה, 
כמו שהיה שוה איזו פרוטות.
%break
נמצא, שדוקא בזמן החירות, אז מקום לשאול את השאלות. זאת 
אומרת, אין הכוונה על השאלות, אלא צריכים את השאלות בכדי 
להבין את התירוצים, וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין מה 
שכתוב, "דבר נא באוזני העם,
%break
וישאלו איש מאת רעהו". ופירש רש"י, הזהירם על כך, שלא יאמר 
אותו צדיק, ועבדום, וענו אותם, קיים בהם, ואחרי, יצאו ברכוש גדול, 
לא קיים בהם. ומקשין העולם,
%break
וכי אם הקב"ה רוצה לתת לעם ישראל רכוש גדול, אין לו להקב"ה 
לתת להם, אלא הוא מוכרח לומר לעם ישראל, שיעסקו ברמאות, 
ולשאול כלים מהמצרים, כלי כסף וכלי זהב.
%break
%page 882
והשיב, שבזמן שה' אמר לאברהם, "לתת לך את הארץ הזאת 
לרשתה", שאל אברהם, "במה אדע כי אירשנה". "ויאמר לאברם, ידע 
תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם,
%break
ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ושאל, מה אנו רואים בהתשובה של ה' 
על שאלת אברם, במה אדע, שע"י זה שיהיו בארץ לא להם, היינו 
שיהיו בגלות, אז אברם כבר יהיה בטוח שהם ירשו את הארץ.
%break
ואמר, היות שאין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון, ואברם אמר 
לה', שהוא לא רואה שהם יצטרכו לאורות כל כך גדולים, הנקרא, ארץ 
ישראל, לכן ה' אמר לו, ע"י זה שיהיו בגלות,
%break
ויבקשו מה' שיוציאם מהגלות, ובמה מוציאם, זהו רק עם אורות 
גדולים, כי "המאור שבה מחזירו למוטב", אם כן כבר יהיה להם צורך 
לאורות הגדולים.
%break
ועל זה פירש, שלכן אמר ה', שישאלו  כלים מהמצרים, כלומר שיקחו 
את הקשיות של המצרים, רק בהשאלה, היינו בכדי לקבל האורות, 
ואח"כ יחזיר להם הכלים.
%break
כלומר שלקחו קשיות בכדי להבין את התירוצים. וזהו כנ"ל, שאי 
אפשר להבין את האור רק מתוך החושך. לכן כל השאלות הן דוקא 
בזמן החירות, כנ"ל.
%break
%page 883
%H מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה
%break
הנה בשער הכוונות (דף קע"א) כתוב שם וזה לשונו, "וזה סוד המרור, 
שהיא בגימטריא מות, שהם סוד דינים שבה, אשר בהם נאחזים 
הקליפות, הנקראים מות, ולמתקה ע"י המשכת החיים. וזהו טעם 
שצריך שירגיש טעם מרירות,
%break
ואם בלעו לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב 
שיניים", עד כאן לשונו. ויש להבין בעבודה, מהו מרור שנקרא מות, 
ומהו פירושו, שע"י לעיסת שיניים, שהם ל"ב, מתמתק המרור, ואם 
בלעו, כבר אינו טועם טעם מרירות, איך זה מתבאר בעבודה.
%break
ובכדי להבין זה, צריכים קודם לדעת, בשביל מה צריכים בכלל עבודה. 
ואנו רואים אפילו בגשמיות, אין אדם משיג שום דבר בלי יגיעה, 
והתשובה הוא ידוע, היות שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות 
השורש שלנו, שברא אותנו על כוונה,
%break
רצונו להטיב לנבראיו, היינו להשפיע, לכן בזמן שהנברא הוא המקבל, 
הוא מרגיש בעת קבלת הטוב מחבירו, אי נעימות, לכן ניתן לנו עבודה. 
בזמן שהאדם מקבל שכר תמורת עבודתו, כבר אין כאן ענין של 
בושה, שנגיד שאין האדם מוכן לאכול לחם חסד,
%break
כיון שהוא נותן תמורת הלחם, עבודה. ונראה זה כעין חליפין, שהם 
מחליפין אחד עם השני, אחד נותן עבודה, והשני נותן לו לחם, היינו 
כסף, וכדומה.
%break
אולם זה מובן היטב בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו, אבל בין אדם 
למקום, מה שייך לומר, שהאדם עובד בתורה ומצות, ותמורת זה הוא 
נותן לו שכר, הלא חז"ל אמרו, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל 
פרס, אם כן מהו התועלת מהעבודה בתו"מ.
%break
בשלמא בגשמיות, אנו מבינים שצריכים לעבוד, היות ששכר בלי 
עבודה, נוהג שם ענין בושה, לכן כשרוצה לקבל שכר, יש תיקון על 
השכר, שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, בעת קבלת השכר, 
כשהאדם נותן עבודה תמורת השכר.
%break
לכן אנו מבינים, שהעבודה הוא תיקון על השכר, מה שאין כן בעבודה 
שלא על מנת לקבל שכר, בשביל מה צריכים לתת את העבודה, היינו 
לאיזה צורך צריכים את העבודה, הלא אין כאן מה לתקן, היות שהוא 
אינו מקבל שום תמורה,
%break
אם כן עבודה זו למה לי. ועוד יש להבין בענין העבודה, כי בגשמיות 
אנו מבינים, שהאדם צריך לעבוד, היות כי העבודה, מה שהאדם עובד 
לצורך השני, השני נצרך הוא להעבודה, לדוגמא, הבעל מאפיה נצרך 
לפועלים, אחרת הוא לא יכול להוציא את כמות הלחם,
%break
הנצרך לו, מה שאין כן לגבי הבורא, וכי הוא חס ושלום בעל חסרון, 
שהנבראים ישלימו את מה שחסר לו, ע"י העבודה שהנבראים יעבדו 
בשבילו.
אם כן השאלה היא בב' אופנים:
%break
א. שענין עבודה ניתן לנו, בכדי שיהיה מציאות לקבל שכר תמורת 
עבודה, שעם זה יתוקן הבושה, שלא יהא זה כאילו אוכל לחם חסד. 
ובעבודת ה', לא שייך לומר כן, היות שעובדים בעל מנת שלא לקבל 
שכר.
%break
ב. בין אדם לחבירו שייך לומר, שחבירו צריך להעבודה שלו, אולם בין 
אדם למקום, איך שייך לומר, שהבורא נצרך חס ושלום לעבודת 
האדם.
%break
והתשובה היא, שבאמת יש לשאול, מדוע אמרו חז"ל, שצריכים לעבוד 
שלא על מנת לקבל פרס. הלא כל ענין העבודה, נתקנה בכדי שלא 
יהיה נהמא דכסופא, לכן אנו רואים, שגם בגשמיות, היינו בין אדם 
לחבירו גם כן נוהג הכלל הזה, שלא לאכול לחם חסד, מסיבת הבושה.
%page 884
אם כן מדוע צריכים לגבי הבורא, לעבוד בלי שכר, הלא העבודה 
מתקנת את הטוב ועונג, שלא יהיה בו בושה בעת הקבלה, מכיון 
שכבר לא נקרא זה, מתנה או צדקה,
%break
אלא עכשיו הטוב ועונג קיבל שם חדש, הנקרא שכר. ולפי זה מדוע 
צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס.
%break
ותשובה על זה מבואר בספר תע"ס (חלק א' דף ט"ז, אות ז'), שהוא 
שואל על מה שאמרו חז"ל, שבכדי לתקן שלא יהיה נהמא דכסופא, 
נעשה תיקון, שברא את עולם הזה. שישנה כאן מציאות של עבודה,
%break
"כי נוטלים שכרם משלם חלף יגיעתם וניצולים ע"י מפגם של בושה". 
והוא שואל שם על זה, וזה לשונו, "ותירוצם תמוה מאוד, הוא למה זה 
דומה, אל אדם אומר לחבירו, עבוד עימי רגע אחד קטן, ותמורת זאת 
אתן לך מכל תענוגי העולם,
%break
בכל ימי חייך, שאין לך מתנת חינם גדולה מזו, שהרי העבודה הוא 
בעולם הזה, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום כלפי השכר והתענוג 
של העולם הנצחי", ושם (באות כ') הוא משיב, "היות שיש שינוי צורה 
בין הבורא,
%break
להנבראים, שזה גורם הבושה כנ"ל, וע"י עסק בתורה ומצות על מנת 
לעשות נחת רוח ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של הנשמה, לכלי 
השפעה, כלומר שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד,
%break
אלא מקבלת השפע כדי להשפיע נחת רוח ליוצרה, הרוצה שהנשמות 
יהנו משפעו יתברך".
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, שבשלמא בין אדם לחבירו, מבינים 
שהעבודה שהאדם עובד לשם שכר, הוא בכדי שהאדם לא יאכל לחם 
חסד, כידוע כי זה גורם בושה, וע"י העבודה נתקן הפגם של בושה, כי 
כבר מקבל שכר תמורת עבודה,
%break
מה שאין כן לגבי הבורא, מהו התיקון של העבודה, אם צריכים לעבוד 
שלא עמ"נ לקבל פרס. וכמו כן שאלנו, בשלמא בין אדם לחבירו, 
חבירו זקוק לעבודה של האדם,
%break
כנ"ל, אולם לגבי הבורא, בשביל מה הבורא צריך לעבודתו של האדם, 
וכי חס ושלום הוא בעל חסרון, חס ושלום, שהוא זקוק לעבודת האדם.
%break
אלא כנ"ל, שבין אדם למקום, אין שייך לומר, שהעבודה מתקן את 
קבלת טוב ועונג, שלא יהיה מורגש פגם של בושה, כי רק בין אדם 
לחבירו, היות שהנותן עבודה משלם לו לפי עבודתו. נמצא, שהעבודה 
עם השכר הם כעין חליפין,
%break
שהם מחליפים זה עם זה, ואין כאן כבר שום בושה, היות כי שניהם 
מקבלים יחד, היינו, אחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מה שאין כן 
לגבי הבורא, אין כאן דבר שוה, היינו שנוכל לומר, שאחד מקבל 
עבודה ואחד מקבל שכר.
%break
מב' טעמים:
א. שאי אפשר לומר, שהבורא מקבל עבודה מן האדם, היות שאין 
הבורא חס ושלום בעל חסרון, שיהיה נצרך לעבודת האדם.
%break
ב. כמו שאומר שם בתע"ס, שהשכר מה שהעובד ה' מקבל, אין זה 
בהשוה לעבודה, כנ"ל, כי העבודה בערך קבלת השכר, דומה לאדם 
שעובד אצל חבירו רגע,
%break
ותמורת זה הוא נותן לו, פרנסה לכל ימי חייו, היות שהעובד ה' עובד 
רק בעולם הזה, ותמורת זה הוא מקבל שכר בנצחיות, מה שאין כן בין 
אדם לחבירו, אינו נוהג זה.
%break
לכן, כמו שכתוב שם, ענין עבודת האדם בתורה ומצות הוא לא לשם 
חליפין, כמו בעבודה שבין אדם לחבירו, אלא העבודה הוא, שהאדם, 
ע"י העבודה בתו"מ, הוא יקבל ע"י זה דבר חדש, היינו טבע שני, 
כלומר,
%break
במקום שנולד בטבע עם רצון לקבל לעצמו, הוא יקבל ע"י זה שהוא 
עוסק בתו"מ בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שכר כלל, ע"י זה הוא 
יקבל שכר תמורת עבודתו. אבל מהו השכר שהוא מצפה לזכות עבור 
העבודה שלו בתו"מ.
%break
הוא שה' יתן לו טבע שני, היינו כלים דהשפעה, במקום שהיה לו עד 
עכשיו כלים דרצון לקבל בעל מנת לקבל, הוא ישיג עכשיו כלים 
חדשים, הנקראים כלים דהשפעה.
%break
לכן בעת העבודה בתו"מ, הוא צריך לכוון שהוא עוסק בעל מנת 
להשפיע, כלומר שצריך לכוון כל הזמן, בזמן העבודה, לאיזה שכר 
שהוא מצפה, שה' יתן לו תמורת עבודתו בתו"מ.
%break
ויש בהכוונה זו, שמכוון בעל מנת להשפיע, ב' דברים:
א. שידע לאיזה שכר הוא מצפה.
ב. שידע טעם בהשכר, כלומר שיהנה מהשכר הזה, כלומר שגודל 
השכר תלוי בהשתוקקות להשכר.
%page 885
כמו בגשמיות ישנו שכר גדול, וקטן, הנמדד בחשיבותו של הדבר, כי 
מדרך העולם הוא, דבר שיקר במציאות, שלא נמצא כזה אצל הרבה 
אנשים, היינו שזה דבר שקשה להשיג, זה נקרא "חשוב" בגשמיות.
%break
כמו כן כל אדם חושב שיש בידו להגיע לעשות כל מעשיו לשם שמים, 
היות שזהו רק כוונה, היינו לכוון בעת מעשה, שהוא רוצה בעבודה 
שיהיה לשם שמים, והאדם חושב שרק מעשה הוא קשה לעשות, 
כוונה זהו דבר קל מאוד,
%break
שרק תלוי ברצונו, ואם הוא רוצה הוא יכול. מה שאין כן אלו אנשים 
שמתחילים ללכת בדרך זה, שרוצה שהמעשים שלו יהיו לשם שמים, 
האדם הזה, כל מה שמרבה במעשים ובכוונה דלהשפיע, אז מתגלה 
אצלו האמת,
%break
איך שהאדם רחוק מדבר זה, היינו שיש סגולה בעבודה זו, שמגלים לו 
מלמעלה את האמת, איך שאין להאדם שום שייכות למעשים 
דהשפעה. אולם מטרם שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע,
%break
יש תיקון, שלא יכולים לראות את האמת, איך שהאדם רחוק מדרך 
הזה, היות שזהו נגד הטבע.
%break
כי האדם נברא לעשות הכל לתועלת עצמו, ובכדי שלא יהיה לו ענין 
של בושה, הוא מוכרח לעשות הכל לתועלת הבורא ולבטל את כל 
ישותו, איך הגוף יכול להסכים לזה. וזהו כמו שאומר הזה"ק על 
הכתוב "או הודע אליו חטאתו".
%break
שהידיעה הזו, הקב"ה מודיע לו, שפירושו, שמלמעלה כשרואים 
שהאדם רוצה לתקן את הרצון לקבל לעצמו, מודיעים את האמת, איך 
שהאדם רחוק מזה. אז הוא מתחיל לראות, שלא כל אדם יכול להגיע 
לשכר הזה, ומתחיל לראות את החשיבות שבדבר.
%break
נמצא, שרק אז הוא מתחיל לראות איך שהשכר הזה, הנקרא כלים 
דהשפעה, קשה לזכות לזה, שרק הבורא יכול לתת לו את הכלים 
האלו. נמצא, שהשכר שלו, מקבל אצלו צורה של חשיבות, היות שזה 
דבר יקר במציאות, שלא כל אחד יכול להגיע לזה.
%break
ובהאמור אנו רואים את החשיבות של השכר הזה, שהוא לזכות 
לכלים דהשפעה, שאי אפשר להבין את החשיבות שבדבר, מטרם 
שהאדם רואה איך שזה קשה להשיג. וכשמשיג את הכלים דהשפעה, 
הוא רואה אז, איך שהוא זכה לשכר גדול מאוד,
%break
שהוא דבר כל כך יקר מציאות, היות שאין זה בידו להשיג דבר גדול 
בכוחות עצמו, אלא שרק הבורא בעצמו, הוא יכול לתת לו במתנה 
הכלים האלו.
%break
נמצא, זה שאמרו, שאסור לעבוד בעל מנת לקבל פרס, הוא משום 
שאם הוא רוצה שכר תמורת עבודה, אז הוא בורח ממש מהשכר 
האמיתי. נמצא, בזה נבין בשביל מה צריכים לעבוד, הלא אין הקב"ה 
צריך לעבודה שלנו,
%break
שנעזור לו מה. והתשובה היא, העבודה זו הוא רק בשבילנו, היינו 
שע"י העבודה, אנו מגיעים להשיג את החשיבות של השכר, וזה לא 
סתם חשיבות, אלא שזה ענין שאנו משיגים ע"י העבודה, שהחשיבות 
הוא מטעם שזהו כל החיים שלנו,
%break
כי בלי דביקות השם, אנו מרוחקים ממנו יתברך, וכל הטוב והעונג 
שברא הבורא להטיב לנבראיו, תלוי בזה, היינו שיהיה לנו בחינת 
השתוות עם האור.
%break
וכמו שאומר האר"י הקדוש, שסיבת שבירת הכלים, היה מטעם, 
שהכלים לא היה ביכולתם לסבול את האור, לכן האורות נסתלקו, 
והכלים נשברו. שפירושו הוא, היות שיש ערך הופכי בין האור שהוא 
המשפיע,
%break
לבין הכלי שהוא המקבל, וכדי שיהיה להם השתוות, נעשה תיקון, 
שהמקבל לא מקבל מטעם תועלת עצמו, אלא מטעם שהוא רוצה 
לקיים רצון הבורא, שהוא רוצה להטיב לנבראיו, ורק מסיבה זו הוא 
מקבל את הטוב,
%break
וזה נקרא, השתוות, מטעם ששניהם שוים עכשיו, היות ששניהם 
נקראים, משפיעים. כלומר שכמו שהאור הוא המשפיע, עם זה שנותן 
להכלי, גם הכלי אינו מקבל, אלא מטעם שרוצה להשפיע להנותן.
%break
ובהאמור נבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב, על מה ששאל 
משה מה', (כי תישא, רביעי) "ויאמר הראני נא את כבודך, ויאמר ה', 
הנה מקום אתי".
%break
%page 886
ואמר, מהו הפירוש "הנה מקום אתי", ואמר, "אתי", הוא ראשי תיבות, 
אמונה, תפלה, יגיעה, כלומר שזהו המקום, שעל ידו יכולים לבוא, 
לזכות לכבוד ה', שענין כבוד ה', יכולין לפרש, כמו שאנו מתפללים 
(בתפלת שמונה עשרה דראש השנה) "וכן תן כבוד לעמיך",
%break
שפירוש, שכבוד ה' יהיה מגולה בתוך עם ישראל, שכל אחד ואחד, 
ירגיש גדלות ה', בשיעור שלא יהיה שום דאגות לאדם, אלא איך הוא 
יכול לעשות משהו, איזה נחת רוח להבורא, ושום דבר אחר לא מעניין 
אותו. מה שאין כן בזמן שהוא להיפך,
%break
היינו בזמן ש"שכינתא בעפרא", שגדלות ה' הוא בהסתר, ולא רואים 
ולא מרגישים את החשיבות של המצוה, שצוה לנו לקיים תו"מ, שזה 
לא מטעם שהוא צריך לעבודה שלנו, אלא שהוא רצה לזכות אותנו, 
ניתן לנו את קיום תו"מ,
%break
כמו שאמרו חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם 
תו"מ", כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" בתחילתו. לכן 
בכדי להגיע לכבוד ה', שזה יכולים לפרש,
%break
שזה ענין מה שאמר "הראני את כבודך", הגם שיש בזה הרבה 
פירושים, ועל דרך העבודה, כך צריכים לפרש את הפסוק. ש"הראני 
כבודך" הכוונה, שכבוד ה' יהי מגולה.
%break
ויש לפרש את הסדר של מקום א' ת' י', הוא, שיש לקבל על עצמו 
בחינת אמונה, שיאמין שכל אחד ואחד יכול להגיע, לזכות לבחינת 
כבוד ה' כנ"ל, וכשהוא מאמין בזה, עליו לדעת מדוע כבוד ה' לא 
מגולה, עוד מטרם שהתחיל בעבודה,
%break
אלא שרק ההסתר מגולה, אלא הוא צריך להאמין בדברי חז"ל, שזה 
הוא תיקון, שיהא יכולת לאדם לזכות לבחינת השתוות הצורה, הנקרא 
בחינת משפיע לה' ולא לתועלת עצמו. לכן ענין אמונה שהאדם צריך 
לקבל על עצמו, הוא צריך גם כן להאמין,
%break
שאי אפשר לזכות לכבוד ה', היינו שיסתלק ממנו ההעלם וההסתר, 
אם לא זכה לבחינת "יראת שמים", וענין יראה פירושו, כמו שכתוב, 
(בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח), "היינו שלא יכול להיות לו אמונה, 
מטרם שיש לו השתוות הצורה".
%break
ובכדי שיהיה לו השתוות הצורה, הוא צריך להשתדל, שבכל דבר 
שהוא עושה, שיהיה לו יראה, כמו שכתוב (שם דף קצ"א) וזה לשונו, 
"יראה, הוא שמפחד שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".
%break
נמצא, שההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בעבודה, הוא מתחיל 
באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו 
שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו 
חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה",
%break
היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, 
בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא 
מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא 
לאחר היגיעה, לידי ידיעה,
%break
שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז בא מצב הג' של 
תפלה, ואז התפלה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה 
ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.
%break
אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה 
אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה 
כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן 
למה לך להתפלל, שה' יעזור לך,
%break
הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין 
ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו 
להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, 
ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר,
%break
ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין 
למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל 
הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר,
%break
אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים 
התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, 
שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל.
%break
%page 887
נמצא לפי זה, הגם שאמונה, ותפלה, ויגיעה, הם ג' דברים שנוהגים 
בזה אחר זה, ובאמת הם ג' דברים ממש, ומכל מקום, אלו ג' דברים 
כלולים זה בזה, כלומר בכל דבר הוא עובד עם כל הג' ביחד, כנ"ל. 
היינו הגם שמתחילים בבחינת אמונה,
%break
אבל באמונה נכללו כל שאר הבחינות. כי בזמן שהוא מתחיל 
להתגבר, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך 
לומר "אם אין אני לי מי לי".
%break
כלומר שהאדם צריך לעבוד ולהגיע בכוחות עצמו להמטרה, וכשהוא 
רואה, שאינו יכול להתגבר ולתת יגיעה, הוא צריך להאמין, שתפלה 
מועלת, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", אף על פי שהוא 
לא רואה שום שינוי, בזה שהתפלל לה',
%break
שיעזור לו, אם כן יש גם כאן ענין של למעלה מהדעת. אולם הסדר 
הכללי הוא, שמתחילים מ - א' ת' י'. אמונה, ואח"כ יגיעה, ואח"כ 
תפלה.
%break
נמצא, העיקר הוא אמונה, כי עמה צריכים להשתמש בכל המעשים 
שהאדם עושה, כנ"ל. זאת אומרת, שכל הכלים שעמהם האדם עובד, 
הבסיס הוא אמונה, לכן האור המתגלה נקרא "אור האמונה",
%break
על שם הכלי. שהכלי זה בנוי על בסיס של אמונת חכמים, ועל אמונת 
ה', כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
%break
ובהאמור נבין את מה שאמרו חז"ל, "אם בלעו את המרור לא יצא". 
ואמר האר"י הקדוש, שמרור גימטריא מות. ויש להבין, מה מרמז לנו 
בזה, שמרור גימטריא מות, שהם דינים שבה, אשר בהם נאחזים 
הקליפות. יש לפרש, שזה כמו שאנו אומרים,
%break
(בהגדה של פסח) "מרור זה שאנו אוכלין, על שום מה, על שום 
שמיררו המצרים, וימררו את חייהם בעבודה קשה".
%break
שענין עבודה קשה, היה זה שעם ישראל היו רוצים לצאת משליטת 
המצריים, שנקרא אהבה עצמית, שבזמן שהתגברו לעשות משהו בעל 
מנת להשפיע, תיכף באו להם מחשבות של המצרים, ששאלו שאלת 
רשע, מה עבודה הזאת לכם, לעבוד לתועלת ה',
%break
וכל פעם שהתגברו, תיכף באו השאלות של המצרים, וזהו נקרא 
"עבודה קשה", שהיה קשה לצאת משליטתם, כי המצרים היו מררו 
את חייהם.
%break
ועל זה אומר האר"י הקדוש, כי מרור גימטריא מות, כלומר שזה 
שהמצרים לא רצו לתת להם לצאת משליטתם, אלא שישארו כמו 
שהם רוצים, היינו כמו שאלת רשע, שזהו פירוש, שישארו בבחינת 
רשעים בחייהם נקראים מתים, נמצא,
%break
שזה לא סתם מרור, אלא זהו בחינת מות ממש. נמצא, זה שכתוב 
"וימררו", היינו שרצו שעם ישראל ישארו בבחינת מתים חס ושלום.
%break
נמצא לפי זה, שענין עבודה קשה, שהיו טועמים טעם מרור, היינו 
שהיה טועמים טעם מיתה, בזה שהיו עובדים לתועלת עצמם. וזה 
שאומר, שמרור הוא בחינת מיתה, ודינים שבהם נאחזים הקליפות, 
שפירושו של דינים הוא, כידוע שהיו דין,
%break
שאסור להשתמש עם כלים דקבלה, וכל יניקת הקליפות הוא מכלים 
דקבלה, שהם רוצים לקבל בעמ"נ לקבל, וכשהאדם נמצא בבחינת 
קבלה, אז האדם נמצא במצב של העלם והסתר מרוחניות.
%break
וענין תיקונו הוא, זה שכתוב "וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, 
ואם בלעו,  לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י 
ל"ב שיניים". יש לפרש, כי ידוע, של"ב שיניים רומזים על ל"ב נתיבות 
חכמה, היינו שדוקא ע"י זה שהאדם בא לידי מצב עליה,
%break
המכונה שהוא נמצא במצב של חיים וחכמה, אז הוא צריך ללעוס את 
המרור, בכדי שירגיש טעם מרירות, כי רק בזמן עליה יכולים להרגיש 
מה זה מרור, כלומר מהו הטעם של ירידה, וזהו כיתרון האור מתוך 
החושך. היינו שאי אפשר לטעום טעם אמיתי,
%break
בחיים, ואור, אם אין לו טעם של מות וחושך. נמצא, שהמרור נמתק 
ע"י העליה, שרק ע"י החושך, שהוא ירידה, הוא מרגיש טעם באור. 
נמצא, שהחושך קבל עכשיו תיקון, וזה שכתוב: ולמתקה ע"י המשכת 
החיים.
%break
%page 888
%H מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה
%break
הזה"ק (נשא דף ג' ובהסולם אות י') אומר, אל תהי ברכת הדיוט קלה 
בעיניך. וזהו "יומם יצוה ה' חסדו". ובמגילה (דף ט"ו) אומר שם 
"לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך".
%break
ויש להבין, מה זה בא ללמדינו בעבודת ה', כלומר כשלומדים באדם 
אחד, מהו הפירוש "הדיוט". וקודם כל אנו צריכים להבין מהו הפירוש 
"הדיוט בכלל".
%break
הנה במסכת מגילה (דף י"ב ע"ב) אמר רב כהנא "מכאן, שהדיוט קופץ 
בראש". משמע, שהפירוש של הדיוט, מימרה בגנותו, הגם שהוא איש 
פשוט, מכל מקום אוהב להבליט עצמו ולהראות כוחכם.
%break
אם כן בעבודה מה יש לפרש "ברכת הדיוט". וכמו כן יש להבין מה 
שאומר הזה"ק, אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. וזהו "יומם יצוה ה' 
חסדו". מהו הקשר בין "ברכת הדיוט" ל"חסדו".
%break
ידוע שעבודת האדם היא בב' קוים, הנקראים "שני כתובים המכחישים 
זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי, ויכריע ביניהם". וזה על דרך 
שאמרו חז"ל (סוטה מ"ז) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"
%break
ועל דרך עבודה יש לפרש "ימין מקרבת", כשאדם הולך בעבודה, 
ורוצה להמצא עצמו במצב של התקרבות לה', ולא רוצה לראות שום 
חסרון על עצמו, כי הוא רוצה עכשיו לעסוק בשירות ותשבחות לה',
%break
ואם הוא יראה בעצמו איזה חסרון, כבר לא תהיה באפשרותו לתת 
תודה לה' בכל הלב, היות שיש לו חסרונות, שהוא רוצה שה' ימלא 
חסרונותיו.
%break
נמצא, שעל החסרונות הוא מתפלל עכשיו, שה' ימלא אותם. נמצא, 
שכבר יש לו חסרון בההודאה. כלומר, שבאמצע אמירת תודה רבה, 
הוא טוען, שה' עוד לא נתן לו הכל מה שחסר לו.
%break
לכן בעת שהוא רוצה לעסוק בבחינת שלימות, בכדי שהתודה שנותן 
לה' תהיה בכל הלב, אסור אז לראות שום חסרון אצל עצמו.
%break
אולם יש להבין, איך האדם יכול לומר שאין לו חסרון. אלא הוא מודה 
ומשבח לה', בזה שהוא עובד ה', בזמן שרואה, שהעבודה שלו מלאה 
חסרונות. ואיך אפשר לשקר, בו בעת שהוא רואה בעצמו האי שלימות 
שלו בתורה ועבודה. התשובה היא,
%break
בזמן שהאדם עושה חשבון לעצמו, ורואה את שפלותו, איך שהוא 
יותר גרוע משאר אנשים, הן בכשרון והן במידות, ומכל מקום ה' נתן 
לו מחשבה ורצון לעשות משהו בתו"מ, והוא יודע בעצמו,
%break
שגם השרות הקטן הזה הוא לא שוה, והוא רואה שיש הרבה אנשים 
שהם יותר חשובים ממנו, מכל מקום ה' לא נתן להם מחשבה ורצון 
לעשות משהו בדברים של קדושה, ולו כן נתן מחשבה ורצון.
%break
ועל זה הוא מודה ומשבח לה', כאילו הוא השיג הון תועפות בגשמיות, 
לאיזה מצב רוח היו הדברים גשמיים מביאים אותם. ומהציור הזה הוא 
מקבל שמחה ואושר, ויש לו מזה הרחבת הדעת. ודבר זה גורם לו, 
שמקבלים על ידי זה אח"כ אוזניים לשמוע דברים,
%break
שמקודם לכן היו לו אוזניים אטומות. ועכשיו ע"י השמחה כל האברים 
שלו נעשו ערים ומבינים וחושבים לכל דבר, כי השמחה שבאה לו ע"י 
שמחה של מצוה, זה גורם לו שגם בגשמיות, שהאדם יהיה עכשיו 
לאדם אחר לגמרי. וזה הכל בא לו מצד שהחשיב דברים שבקדושה.
%break
אולם האדם צריך להאמין, שאפילו שהוא מעריך את חשיבות של 
קדושה בכל יכולתו, מכל מקום עוד לא הגיע לתת את שיעור 
החשיבות, שיש שם החשיבות האמיתית,
%break
כי אין בידי אדם להעריך את מדת חשיבות של קדושה, שרק אלו 
שהם "בני עליה", הם יודעים איך להעריך דבר רוחני.
%break
%page 889
אלא שחז"ל, הם היו יודעים לתת חשיבות לרוחניות, כמו שאמרו חז"ל 
(ברכות ז') וזו לשונם "אמר רבי זירא, אגרא דפרקא ריהטא". ופירש 
רש"י, עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם, הוא 
שכר המרוצה, שהרי רובם אינם מבינים.
%break
והמרש"א מפרש וזו לשונו, ועוד יש לומר "דחכמים דאינן צריכין 
לפרקא, דכבר יודעין דברי הלכה, קאמר, דמכל מקום אגרא שלהם 
ריהטא", היינו שכר המרוצה.
%break
אמר אביי "אגרא דכלה דוחקא". ופרש רש"י וזו לשונו "שבת שלפני 
הרגל, שהכל נאספים לשמוע הלכות רגל".
%break
הפירוש הוא, ויש שאינם מבינים ההלכות, מכל מקום יש להם שכר על 
זה שעומדים דחוקים. והמרש"א אומר גם על זה "אם השומע תלמיד 
חכם, ואין צריך לכך, יש לו אגרא דדוחקא". ובהאמור אנו רואים, איך 
שחז"ל היו מעריכים את חשיבות של רוחניות,
%break
שאמרו "אפילו שאין אנשים מבינים את מה שהחכם דורש, מכל מקום 
יש להם שכר זה, שרצים לשמוע את דרשת הרב". ועוד יותר מזה, אנו 
רואים מה שהמרש"א אומר, אפילו אלו אנשים שהם בעצמם תלמידי 
חכמים, ויודעים את ההלכות לבדם,
%break
מכל מקום אם הם באים לשמוע את דרשת הרב, יש להם שכר, ובטח 
שכר לא נותנים אלא על עבודה.
%break
נמצא שלפי זה, שהאדם צריך לשמוח בזה שזכה לעבודת ה', הגם 
שבא לבית המדרש או לבית הכנסת ואינו לומד, יש לו שכר הליכה, 
שפירושו, שזה נכנס בגדר עבודת ה'. והראיה לזה, שמשלמים שכר 
על עבודה זו. אם כן יוצא,
%break
בזמן שהאדם הולך בקו ימין, שרוצה לעסוק בעבודה של זמירות 
ותשבחות לה', הוא צריך אז לראות שיש לו שלימות. כלומר, שהוא 
צריך להעריך את שפלותו, ואיך שהקב"ה נתן לו רצון וחשק לכל 
הפחות ללכת לבית המדרש,
%break
אף על פי שלא מבין שום דבר. ולומר "אין בכוחי להעריך את 
החשיבות שעלה בגורלי, שה' בחר בי לכל הפחות לאיזה שרות כל 
שהוא". ויהיה בשמחה,
%break
כאילו הוא מצא הון תועפות בגשמיות, איך הוא היה שמח, והשמחה 
הזו נותנת כח להאמין בה', שהוא טוב ומטיב.
%break
מה שאין כן בזמן שהאדם מתחיל לעשות חשבונות, כמה הוא הרויח 
ברוחניות ע"י יגיעה שכבר נתן, ומתחיל לראות שהוא לא התקדם, 
הגם מה שהוא רואה, הוא אמת לפי השגתו,
%break
אבל במצב הזה הוא נפרד מהקדושה, מטעם שבמצב הזה הוא מדבר 
לשון הרע על ההשגחתו יתברך, שאינו יכול לומר, שהנהגת הבורא 
היא בבחינת טוב ומטיב.
%break
נמצא שעל ידי זה הוא נעשה יותר מרוחק מהקדושה. כלומר, כי כפי 
מה שהוא רואה שהוא בחסרון, ורואה את כל מה שחסר לו, וכמה 
וכמה פעמים הוא התפלל לה', וה' לא נתן לו שום דבר על בקשתו, 
תיכף הוא פוגם באמונה של "כי אתה שומע תפלת כל פה".
%break
נמצא, שנעשה במצב הזה, שהוא אומר, שהוא הולך עכשיו על דרך 
האמת ולא רוצה לרמאות עצמו, שהוא איש שיש לו שלימות. ובטח 
הוא בטוח, בדרך שהוא הולך היא דרך אמיתית.
%break
אולם אין אדם יכול לעשות לעצמו דרכים, אלא צריכים לקבל דרך 
מכפי שרבותינו סדרו לנו.
%break
ועל ענינים כאלו שאל אאמו"ר זצ"ל, על מה שאנו אומרים (ב - "אתה 
בחרתנו") "ורוממתנו מכל הלשונות". הלא אין בעולם אלא רק לשון 
אחד של היצר הרע. לכן "ורוממתנו מכל לשון" היה צריך לומר. מהו 
"מכל הלשונות",
%break
לשון רבים. ואמר, שיש מלאכים קדושים, וכמו כן יש מלאכים טמאים, 
היינו שיש לפעמים שהיצר הרע מונע אותו מלעשות דבר טוב, מכח 
שמסית לו, ואומר שאין לך שום צורך לעסוק בתו"מ,
%break
מטעם שלא יהיה לו מזה שום רווח. ולפעמים בא אליו ואומר לו, שלא 
כדאי לך לעשות הדבר הזה, היות שזה הדבר יפריע לך מלעסוק 
בתו"מ.
%page 890
נמצא, שהוא מדבר אליו להיפך, הוא רוצה שהאדם יעסוק בתו"מ, לכן 
הוא מיעץ לו לא לעשות את הדבר הזה, מה שהוא רוצה לעשות, או 
ללמוד, או לחשוב, וכדומה.
%break
נמצא, בזמן שהאדם צריך ללכת ב"קו ימין", אז בא אליו המלאך קדוש 
ואומר לו, תסתכל על שפלות שלך, תראה שחסר לך תורה וחסרה לך 
אמונה, וגם בקיום מצות אין אתה בסדר, ומוריד אותו לשאול תחתית, 
ומדבר אליו כמו מלאך קדוש. ומה נעשה,
%break
שבסופו של דבר האדם בא לידי ירידה, שאין לו אז ראש לעשות שום 
דבר בקדושה. לכן בזמן שהוא צריך ללכת בקו ימין, הוא צריך להילחם 
עם כל אלו שמתנגדים לשלימות הימין, ולהאמין למעלה מהדעת, 
שהס"א מדברת אליו בלבוש של מלאך קדוש.
%break
אולם אח"כ, האדם צריך לעבור אל קצה השני, הנקרא "קו שמאל". 
ושם צריכים שמירה מעולה. והוא צריך להיות מוכן, בזמן שראה את 
העבר שלו, שהוא מלא חסרונות, שתהיה בידו יכולת לתת תפלה על 
החסרונות, אחרת אסור להכנס לעבודה של שמאל.
%break
וזה כמו שכתוב בזה"ק, ש"אסור להרים את הידים בלי תפלה 
ובקשה", שפירושו "הרמת ידים" נקרא, שהוא מסתכל בהידים שלו, 
היינו מה כבר יש לו בהידים מרוחניות, אם הוא התקדם משהו או לא.
%break
וזהו אסור להסתכל, רק באופן שהוא מוכן לתת תיכף על המקום 
תפלה ובקשה, אחרת הוא יפול לכלל יאוש, ועצבות, ומרה שחורה, 
ויהיה מוכרח לברוח מהמערכה. נמצא, במקום שהוא היה צריך לקבל 
מקו שמאל מקום לתפלה,
%break
שרק בגלל זה הוא צריך לעבור לקו שמאל, לכן, אם הוא אינו בטוח 
שיהיה ביכולתו תיכף לתת תפלה על המקום, הוא צריך להישאר בקו 
ימין, עד שיהא בטוח, שעל ידי זה הוא יקח כח להתפלל, שה' יעזור 
לו, ויהיה מאמין "כי ה' הוא שומע תפלה".
%break
אחרת יש איסור בדבר. כי בטח "תודה רבה" במצב הזה שהוא נמצא 
לא יכול לתת, ותפלה גם כן לא יכול לעשות, שיתפללו לה', שיוציאו 
מהמצב הזה. כי בזמן שהאדם נמצא במצב, שהוא מתחיל לדבר לשון 
הרע על ההשגחה,
%break
תיכף נאבד ממנו כח התפלה, שהגוף לא יכול להאמין, שה' הוא 
"שומע תפלת כל פה". נמצא, שהוא נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, לכן 
הוא צריך להישאר בקו ימין ולא להכנס לקו שמאל.
%break
וזה שאמרו חז"ל (יומא ט"ז) "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך 
ימין", שפירוש של "כל" הוא "בדרך כלל". כלומר, בדרך כלל האדם 
צריך ללכת בקו ימין. ובקו שמאל מותר ללכת רק בזמן שהוא בטוח 
שיהיה בידו להתפלל על החסרונות שלו.
%break
אחרת הוא צריך להישאר בימין, עד שירגיש בעצמו, שהוא מוכן לזה.
%break
לכן, אם נתעוררו לו נגד רצונו מחשבות, שהוא לא בסדר, ואיך הוא 
יכול לדבר דיבורי תורה ותפלה לה', בזמן שהמחשבות שלו אומרות 
לו, הלא אתה מלא לכלוך, ואיך אתה לא מתבייש לעסוק בדברי 
קדושה. על זה האדם (חייב) לומר,
%break
שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", כלומר, אפילו שאני 
נמצא בשפלות הכי גרועה, מכל מקום אני מאמין במה שכתוב, שה' 
שוכן אפילו בשפלות הכי גרועה.
%break
אולם אינו שורה אצל בעלי גאוה, כמו שאמרו חז"ל "כל המתגאה, 
אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד". לכן כשהאדם 
מרגיש עצמו בשלימות, לפי הקו ימין, שהוא מעריך את שפלותו, 
ואומר,
%break
שמכל מקום ה' נתן לו קצת אחיזה כלשהי בקדושה, וקצת הזה לגבי 
הקדושה שהאדם צריך להשיג, בודאי נקרא זה הקצת קדושה לגבי 
קדושה אמיתית, בחינת הדיוט. ואם הוא אומר לפי שפלותו, אני מודה 
ומשבח לה' עבור זה.
%break
על זה יכולים לומר, כמו שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם". 
וכשהוא שמח מזה, יש לו הזדמנות לזכות לבחינת "שהשכינה שורה 
אלא מתוך שמחה".
%break
נמצא, שע"י השפלות הזו, שמזה שה' נתן לו משהו אחיזה בקדושה, 
הוא יכול לעלות במעלות הקודש, אם הוא רק לוקח מזה שמחה 
ומחשיב את זה, אז האדם יכול לומר "מקימי מעפר דל", "מאשפות 
ירים אביון".
%page 891
היינו, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, והוא דל, היינו עני, כמו 
שאמרו חז"ל (נדרים מ"א) וזו לשונם "אמר אביי, נקטינין, אין עני אלא 
בדעה", שפירושו, מסורת מאבותינו, מנהג מאבותינו, ש"אין עני אלא 
בדעת".
%break
וזה שאומר שהוא דל, היינו עני, שאין לו שום דעת בקדושה, הוא 
נקרא "עני ודל". ואז, אם יש משהו אחיזה בקדושה, אף על פי שהוא 
דל, אומר "מקימי מעפר דל". זאת אומרת, שאומר הלל, שאף שהוא 
דל, מכל מקום ה' מקים אותו.
%break
"מאשפות ירים אביון", הגם שהוא מרגיש שהוא אביון, מכל מקום ה' 
הרים אותו. ועל זה הוא אומר הלל לה'. ושיעור אחיזה בקדושה צריך 
להיות במשהו, כבר יכולים להגיד הלל ולתת שבח לה'.
%break
ויכולים לפרש במה שכתוב (תהילים צ"ז) "שמחו צדיקים בה' והודו 
לזכר קדשו".
%break
שיש לפרש "צדיקים", פירוש מי שאומר שה' הוא צדיק, היות שכל מה 
שיש לו איזו אחיזה בקדושה, כבר אומר "ה' הוא צדיק", במה שנותן 
לעני ואביון כמוהו איזו אחיזה ברוחניות. והם נקראים "צדיקים", כמו 
שכתוב "איזה צדיק המצדיק את קונו".
%break
ושיעור אחיזה ברוחניות, הוא, שעל זה הוא יכול לומר, שאני שמח עם 
זה, אומר הכתוב "והודו לזכר קדשו", שהם נותנים הודאה על "זכר 
קדשו", זה שזוכרים את קדושתו יתברך, על זה הם נותנים הלל 
ושבח. זה שכתוב "והודו לזכר קדשו".
%break
זאת אומרת, אם הם רק נזכרים משם הקדוש, כבר על זה לבד הם 
נותנים "הודו לה'", כלומר אפילו רק על זכירה לבד תיכף מתעוררים 
לתת הודאה לה'.
%break
מה שאין כן מי שיש לו קצת גאווה, ואומר, שאר אנשים, שאין להם 
שכל, הם יכולים להיות עובדי ה' בלי שום שכל ודעת, מה שאין כן איש 
כמוני, שיש לו שכל ואיננו טיפש כשאר אנשים,
%break
הוא אומר, אם הבורא רוצה שאני אעבוד בשבילו, הוא צריך להתחשב 
עמי ולתת לי טעם בתורה ובתפלה, אחרת אני יכול להיות עובד כמו 
שאני מבין, ולא כמו שאתה דורש.
%break
על זה כתוב "ה' מלך גאות לבש", היינו שה' מתנהג לגבי אלו אנשים 
בלבוש של גאוות, ואינו מתפעל מהם, והם נשארים עם הגאוות שלהם 
ולא יותר. לכן כתוב "רם ה' ושפל יראה",
%break
עם שפלותו האדם יכול לראות. מה שאין כן "וגבוה", מי שמחשיב 
עצמו שהוא יותר גבוה משאר אנשים, הוא נקרא "וגבוה ממרחק", 
היינו הוא מתרחק מהקדושה.
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", 
שהפירוש הוא, שבזמן שהאדם מרגיש שהוא הדיוט, שאין לו אלא רק 
קצת מגע עם הקדושה, שזה נקרא "הדיוט" לגבי השלימות שהאדם 
צריך להגיע,
%break
מכל מקום כשהוא עושה ברכה ונותן תודה לה', "אל תהי קלה 
בעיניך", אלא האדם צריך להחשיב זה כאילו השיג הון תועפות, ולתת 
תודה וברכה לה' כאילו השיג שלימות אמיתית.
%break
%page 892
%H מהו בעבודה, איש אשר בו מום לא יקרב
%break
בזה"ק (אמור דף י"ד ובהסולם אות מ"א) אומר וזו לשונו "איש מזרעך 
לדורותם, אשר יהיה בו מום. רבי יצחק אמר, שהטעם הוא, משום 
שהוא פגום. ומי שהוא פגום,
%break
אינו ראוי שישמש בקדש. והרי העמדנו, שאדם הנמצא פגום אין בו 
אמונה, ופגם ההוא מעיד עליו. כל שכן כהן, שצריך להמצא שלם, 
ובעל אמונה יותר מכל", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, לפי זה אדם שנברא באיזה מום, אם יש לו בחירה להגיע 
לאמונת ה', או חס ושלום אין לו שום בחירה, והוא מוכרח להישאר 
בלי אמונה. נמצא,
%break
האדם הזה מה הוא צריך לעשות האם אומרים לו, קודם כל אתה 
מוכרח להשתדל ללכת לרופאים, אולי הם יכולים לרפאות אותך 
מהמום שבך. ואח"כ אתה תבוא ללמוד עניני אמונה. היתכן דבר כזה.
%break
אלא הענין הוא, כל דבר אנו לומדים מבחינת ענף ושורש. וזה הוא 
חלק הנגלה שבתורה, שכל מעשי המצות ניתן לנו בבחינת ענף 
ושורש. וכשמדברים בבחינת הנסתר,
%break
היינו בבחינת הכוונה ולא מבחינת המעשה, אז מפרשים הכל בבחינת 
עבודה. כלומר, מה שנקראים "מומים ופגמים" הוא לא בבחינת 
המעשה אלא בבחינת הכוונה.
%break
ויש לדעת, מאיפה נמשכים הפגמים והמומים ברוחניות. אלא זה 
נמשך לנו בסיבת השבירה שהיתה, שאז ירדו נצוצי קדושה בתוך 
הקליפות, וע"י הנצוצין האלו קבלו הקליפות כח להרחיק את האדם 
מעבודת ה',
%break
היינו שנותנים לאדם תענוגים, בעת שהוא עוסק בעל מנת לקבל 
תענוג, ואי אפשר לאדם לוותר על תענוג, מה שהוא מקבל על כלים 
דתועלת עצמו, ולעסוק לשם שמים.
%break
ובעת שעוסק בדברי השפעה, האדם מרגיש בכל המעשים האלו, 
שאין בהם טעם וריח. וכשהוא מתגבר, וכן עושה מעשים דלהשפיע, 
אבל עבודה זו היא לא עם כל האברים, כלומר שלא כל האברים 
מסכימים לעבודה זו.
%break
נמצא, שהוא בעל מום. היינו בעת שהוא עוסק בכוונה דלהשפיע, 
שהוא רוצה לעשות רק לשם שמים ולא לתועלת עצמו, אפילו אחרי כל 
ההתגברות נשארו כמה אברים שהם לא מסכימים עם עבודה זו. 
נמצא, שהוא חסר אברים, שזה נקרא "בעל מום" בעבודת הקודש.
%break
וכל זה, היינו מה שאין האברים מסכימים לעבודה זו, הוא מפני שהם 
מרגישים טעם פגם בעבודה דלהשפיע. אם כן, הם בעצמם, היינו אלו 
העובדים בעצמם אומרים שאין שלימות בעבודה זו,
%break
אלא שכולה פגמים. אם כן איך אפשר לומר שיש שלימות בעבודה, בו 
בזמן שהם בעצמם אומרים שיש פגם בעבודה. ואיך יכולה להיות 
עבודה עם פגמים, לתת זה להבורא.
%break
וזה דומה כמו בגשמיות, שהאדם נותן מתנה להמלך ורוצה להראות 
לו שהוא עבד נאמן. ויחד עם זה "לבו בל עמו". היינו שיש לו אברים, 
ששואלים אותו, מה יהיה לך מזה שאתה עובד בשביל המלך. האם 
אתה חושב שהמלך ישלם לך,
%break
עבור זה שאתה עובד עבורו במסירת נפש. נמצא, שהאדם בעצמו 
אומר, שהעבודה זו היא עבודה פגומה. וזה כמו שכתוב (במ"ר נשא 
י"ג) וזו לשונו "אוי לה לאותה עיסה, שהנחתום מעיד עליה שהיא 
רעה".
%break
אולם יש לשאול, ומדוע האדם בעצמו אומר שהוא פגום. התשובה 
היא, משום שחסרה לו אמונה. כי אם היתה באמת לאדם אמונה בה', 
שהוא המנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, והיה מאמין בגדלות ה', 
בחשיבותו, אז אי אפשר שתהיה איזו התנגדות מצד מי שהוא באדם. 
%page 893
כי אנו רואים בהטבע שלנו, שהקטן מתבטל לגבי הגדול כנר בפני 
אבוקה, ואין לו שום בחירה. אלא כל עוד שלא נקבע בלבו שהוא גדול, 
אז שייך בחירה, היינו לבחור ולומר שהוא גדול. או ע"י עצמו, שהוא 
משיג שהוא גדול,
%break
או ע"י אחרים, שהם אומרים שהוא גדול והוא נמשך אחרי דעתם. 
ולאחר זה כבר אין לו בחירה, שתהיה לו היכולת לא להבטל, אלא הוא 
נמשך כנר בפני אבוקה. ולשמחה גדולה זה יחשב לו, אם יש ביכולתו 
לשמש את הגדול, ואין לו הנאה גדולה יותר מזה.
%break
ובהאמור יוצא, שכל מי שיש לו מום בעבודה, עבודתו היא פגומה. 
ומדוע היא פגומה. משום שאין לו אמונה בה', שהוא מלך העולם 
ומנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. אחרת לא היה לו שום מום, 
כנ"ל, מטעם כי כל האברים היו מסכימים לשמש את המלך הגדול.
%break
וכיון שאין לו אמונה בגדלותו של המלך, נמצא שהעבודה שלו עבור 
המלך היא פגומה. כלומר, היות שעבודה שלו היא בלי טעם, לכן אין 
האדם יכול לעשות זאת בכל האברים. נמצא,
%break
שבעבודה שלו יש כמה מומים. או שמחוסר אבר, או שהאבר לא 
מתפקד כמו שרגיל לתפקד מדבר שיש בו טעם.
%break
נמצא, מה יש לאדם לעשות בזמן שהוא רואה שהוא בעל מום. אין לו 
עבודה אחרת אלא לבקש מה' שיתן לו את כח האמונה, שיהיה בידו 
כח להאמין בגדלות ה'. כלומר,
%break
שכל מה שהוא עושה, הן בתורה והן במצות, הוא צריך לכוון, שע"י 
מעשים האלו, שהוא עושה בבחינת "אתערותא דלתתא", שה' יתן לו 
מלמעלה כח להאמין בכל הלב את גדלותו יתברך. שאז תהיה שלימות 
במעשים שהוא עושה.
%break
כלומר, שבמעשה שהוא עושה תהיה לו מחשבה, דיבור, מעשה. היינו 
שבכל דבר שלם יש בו ג' בחינות:
%break
א. המעשה.
ב. מחשבה, שע"י המעשה יתן לו ה' כח האמונה בגדלות ה'.
%break
ג. דיבור, היינו תפלה. כי המחשבה גורמת לו שהוא יתפלל לה', שזה 
נקרא דיבור ותפלה. וכפי ערך הרגשת חסרון האמונה, בשיעור הזה 
נמדד שיעור התפלה.
%break
כי החסרון, מה שהאדם מרגיש ורוצה שה' ימלא חסרונו, זה נקרא 
"תפלה". אולם האדם, בעת שהוא רואה לפי שכלו, שהוא כבר התפלל 
לה', וה' עדיין לא עזר לו, אז נאבד לו כח התפלה.
%break
אבל גם על זה, היינו שתהיה לו היכולת להתפלל, האדם גם כן מוכרח 
להאמין באמונת חכמים, ולומר, מה שאני רואה והשכל מחייב אותי זה 
נקרא "בתוך הדעת". אבל אני מוכרח להאמין למעלה מהדעת למה 
שחז"ל אמרו (ברכות ל"ב) אמר רבי חמא בר חנינא,
%break
אם ראה אדם, שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר "קוה אל ה' 
חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'". נמצא, שבלי אמונת חכמים אין האדם 
מסוגל לעשות שום דבר שיהיה על דרך התיקון. כידוע, ש"דעת בעל 
בתים הפוכה מדעת תורה".
%break
ומשום זה אין האדם יכול לעשות דרכים בדרך ה', אלא לפי מה 
שמקובל בין עובדי ה'.
%break
ועיקר החסרון הוא, כי בזמן שהאדם עוסק בתו"מ והגוף לא מתנגד לו, 
היינו שלא מביא לו מחשבות זרות, במצב הזה האדם לא חושב על 
האמונה, שזה מה שחסר לו. היינו, שתהיה לו הנאה מהמעשים שהוא 
עושה,
%break
כאילו השיג בגשמיות הון תועפות, שבטח היתה לו אז התפעלות 
והתרוממות רוח מהשגת דבר חשוב, שכל העולם מחשיבים את זה, 
ואיזו הנאה היתה לו אז.
%break
ואם האדם יאמין בזה שהוא משמש מלך גדול, מדוע אין הוא עכשיו 
מלא שמחה והתרוממות רוח מהדבר שבקדושה שהוא עוסק עכשיו. 
אלא הטעם הוא, שבטח חסרה לו אמונה. לכן אין להאדם להסתפק 
במועט,
%break
כי חסר לו עיקר ולא תוספת. ואם אין האדם שם לב לזה, בטח שהוא 
מוכרח להישאר במצב של "כלל", שעובדים רק בבחינת המעשה. 
אולם לא לשכוח כי "מעשה בלי כוונה הוא כגוף בלי נשמה".
%break
אם כן האדם צריך להתגבר ולהיות יוצא מהכלל עובדים, אלא להכנס 
בתור עובדי ה', בבחינת הכוונה לשם שמים.
%break
%page 894
והגם שאנו לומדים, שהאדם צריך ללכת בקו ימין ולומר שאין הוא בעל 
חסרון, אלא מה שיש לו הוא שמח בזה, אבל גם בקו ימין האדם צריך 
להיות בהתפעלות גדולה ובהתרוממות רוח, מטעם שהוא עובד 
ומשמש למלך גדול.
%break
והגם שאין לו כח להעריך את מדת החשיבות של גדלות ה', מכל 
מקום גם על זה הוא צריך לעבוד, שעל הסתפקות במועט הוא צריך 
להמשיך שמחה וחיות, כאילו זה הוא דבר גדול. ומה שאינו מרגיש את 
גודל החשיבות,
%break
גם על זה הוא נותן תודה לה', על מה שהוא רואה שיש לו משהו קצת 
אחיזה ברוחניות. על זה הוא נותן שבח גדול לה'.
%break
אולם באמת הסדר הוא, שהוא צריך לעבור מקו ימין, שהוא שלימות 
והסתפקות במועט, לבחינת שמאל. היינו לעשות חשבון נפש, מדוע 
אין לו אלא קצת אחיזה, ולמה אין ה' רוצה לתת לו יותר אחיזה 
ברוחניות.
%break
בטח חסר כאן משהו, וצריכים לתקן ע"י מעשים טובים, ולא להישאר 
בבחינת "עני בדעת", אלא לעשות כל מיני השתדלות, שה' יעזור לו, 
כמו שעוזר לאחרים, הרוצים להיות נחשבים לעובדי ה'.
%break
אלא האדם צריך להיות זהיר, שלא לערב את הקוים זה בזה, אחרת 
אין האדם יכול לראות את מציאות האמיתית של כל קו וקו. אלא, 
שאחר שהאדם רואה את המרחקים, אז יש לו מקום ללכת קדימה, 
היות שהאדם יכול עכשיו לעסוק בשתי רגלים.
%break
כידוע, שאין האדם יכול ללכת על רגל אחת, שפירושו, ש"רגל אחת" 
נקרא, שנותן שבח והודאה לה', שזהו ראשית דבר, שהשבח הוא 
בזה, שהוא יכול להאמין בשיעור מה, שהוא מדבר להבורא.
%break
נמצא, בשיעור זה שיש לו קצת אמונה, הוא נותן תודה לה'. ועל כל 
דבר ודבר שהוא עושה, האדם נותן תודה להבורא, בזה שזיכה אותו 
ונתן לו מחשבה ורצון לקיים מצוותיו. ועל זה ניתן לו לברך את ה', 
ולתת לו תודה רבה עבור זה.
%break
וכמו שיש לנו לברך ברכה על כל מצוה ומצוה. וכמו כן ברכת התורה. 
ויש לדעת, שענין ברכה, הוא שאנחנו מברכים אותו על הטוב הזה. ומי 
שאינו מברך אותו עבור זה,
%break
הוא מטעם שאין הוא מרגיש את המצות לדבר חשוב, שיהיה כדאי 
לברך אותו עבור זה. כלומר, שהתודה, שנתן לנו, דומה כמו המתנה, 
שנהוג הוא בעולם, שלפי גדלות המתנה כך גדולה התודה, שנותנים.
%break
נמצא לפי זה, שמטרם שהאדם הולך לעשות מצוה ולברך עליה, הוא 
צריך מקודם לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, כלומר, אף על פי 
שעדיין אין לו הרגשת וחשיבות של תורה ומצות, הוא צריך להאמין 
למעלה משכלו,
%break
שהם דברים חשובים מאוד. שהאדם, מטעם שעדיין לא ראוי להרגיש 
את גדלותו של תו"מ, שזהו מטעם, שיש תיקון, המכונה שלא תהיה 
בחינת "נהמא דכסופא",
%break
שבגלל זה שורה בחינת הסתרה על תו"מ. לכן צריכים להתחיל 
בעבודה דלמעלה מהדעת, ולא להתחשב עם הרגשה שלנו, אלא 
מוטל עלינו לומר "עינים להם ולא יראו".
%break
ובשיעור ההתגברות באמונה על החשיבות של תו"מ, בשיעור זה 
האדם יכול לתת תודה רבה. כלומר, שהברכה, מה שהאדם נותן לה', 
תלויה במדת החשיבות של תו"מ.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (נדרים פ"א) וזו לשונם "מפני 
מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן. רבינא 
אמר, שאין מברכין בתורה תחילה".
%break
ויש להבין, איך אפשר לומר כן על תלמידי חכמים, שלא ברכו בתורה 
תחילה. הלא אנו רואים, שגם עם הארץ, בזמן שעולים לתורה, שטרם 
שבעל הקורא קורא בתורה,
%break
הם עושים ברכה תחלה. ולתלמידי חכמים אמרו חז"ל, שיש תלמידי 
חכמים שלא ברכו בתורה תחילה, לכן אין בניה תלמידי חכמים.
ובטח על דרך הפשט יש הרבה תירוצים. ועל דרך העבודה, שלומדים 
בגוף אחד, תלמידי חכמים ובניהן של תלמידי חכמים בגוף אחד מהו.
%page 895
ויש לפרש כנ"ל, שענין הברכה, שצריכים לתת תחילה, פירושו על 
הכוונה. היינו שאין הם נותנים לב להעריך את חשיבות התורה, בכדי 
לתת ברכה להבורא, על מה שנתן לנו מתנה גדולה. וממילא הברכה, 
שהם עושים, הנקרא,
%break
שנותנים תודה לה' על המתנה, אינה כראוי להיות. נמצא, שחסרה 
להם החשיבות של נותן התורה.
%break
וזו הכוונה מה שאמרו "שלא ברכו בתורה תחילה". שתחילת הכוונה, 
קודם שאמרו את הברכה, לא חשבו על ערך חשיבות. וממילא מזה 
נמשך, שבניהן, היינו ההבנה שלהם, אינה תלמידי חכמים. שפירושו, 
אלו שלומדים תורה והם רואים שעוד לא הגיעו לדעת תורה,
%break
היינו שיבינו, שדעת תורה הוא ביטול הרשות. שענין עבודה לתועלת 
עצמו, צריכים להבין, שזה צריכים לבטל. והם רואים, אף על פי 
שלומדים תורה, עוד לא מבינים שהגוף צריך לבטל את כל ישותו 
ולעבוד רק לתועלת הבורא.
%break
וזהו כמו שדרשו חז"ל על הכתוב "אדם כי ימית באוהל". ואמרו, ש"אין 
התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". והאדם שואל, מה יש 
לי לתקן, שאני כן אבוא לידי הבנה זו. אמרו, שהסיבה היא "שלא ברכו 
בתורה תחילה". כלומר,
%break
הברכה שנתנו לה' עבור התורה, הברכה הזו לא היתה ברכה בכל 
הלב. כי לא שיערו את חשיבות התורה, שידעו מהו החשיבות, היינו 
מה התורה צריכה לתת לנו, כלומר, לשם איזו מטרה האדם צריך את 
התורה ומצות.
%break
ובזמן שהאדם יחשוב מהי התועלת, ולאיזה מדרגה התורה ומצות 
צריך להביאו את האדם, אז לפי החשיבות שבדבר, האדם מברך 
להבורא. מה שאין כן אם האדם לא עשה את החשבון האמיתי,
%break
הגם שהוא נותן ברכה לה', אבל "לבו בל עמו", היות שאינו יודע 
להעריך את חשיבותה.
%break
לכן כשאין לו הכנה, כלומר, שאין לפניו את הכוונה, לכוון למה הוא 
צריך תו"מ, וממילא אין האדם יכול להגיע לידי הבנה של "תלמיד 
חכם", שפירושו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל,
%break
ששאל, מהו שאמרו "תלמיד חכם" ולא סתם "חכם", כי "חכם" נקרא 
הקב"ה, ומי שלומד ממנו את מדתו של הקב"ה הוא נקרא "תלמוד 
חכם".
%break
וזהו כמו שאמרו חז"ל "הדבק במדותיו, מהו רחום אף אתה רחום". 
נמצא, שהשאלה, מפני מה אין מצוין תלמידי חכמים לצאת מבניהן 
תלמידי חכמים, היינו שיבינו שעיקר הוא שיקבלו עליהם את העבודה 
דלהשפיע ולא לתועלת עצמם,
%break
שזה נקרא "תלמוד חכם". לכן אמרו, העצה היא להאדם, אם הוא 
רוצה לבניהן של תלמידי חכמים, שיבין שצריכים לעבוד לתועלת ה', 
הוא צריך לכוון קודם הברכה,
%break
על מה שהוא עושה ברכה, היינו לשם מה הוא נותן תודה לה'. וזה 
נקרא "שלא ברכו בתורה תחלה". היינו, לפני שעשו את הברכה לא 
נתנו תשומת לב מה התו"מ צריך להביאו.
%break
אמנם כשהוא מכוון "שהתו"מ נתנו לצרף בהם את הבריות", כמו 
שאמר רבי חנניא בן עקשיא, נמצא שכל הרווח של תו"מ הוא הצירוף. 
ומהו אחר הצירוף, היינו מה ירויחו בזה שקבלו את הצירוף. התשובה 
היא, שאנו צריכים להאמין במטרת הבריאה,
%break
שהיא להטיב לנבראיו, כפי יכולתו יתברך, שאז יזכו לטוב ועונג, למה 
שאין האדם מסוגל להעריך זה, כמו שאמרו חז"ל, שהיא בחינה 
הנקראת "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו".
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש בזה שאמר הזה"ק הטעם 
"האיש אשר בו מום, אסור להקריב". הוא משום שהוא פגום. והאדם, 
הנמצא פגום, אין בו אמונה. ופגם ההוא מעיד עליו. וזהו בכל אדם. 
וכל שכן כהן. ושאלנו על זה,
%break
מה יש לאדם לעשות, אם הוא רואה שיש לו מום. האם כבר אין הוא 
מסוגל שתהיה לו אמונה חס ושלום. היתכן לומר, שיש אדם בעולם 
שאין לו זכות בחירה, אף על פי שלא עשה שום חטא. ומהו אשם בזה 
שיש לו מום.
%break
%page 896
והתשובה היא, כשמדברים בעבודת הקודש, היינו שהעבודה שלו 
תהיה בקדושה, שפירושו כמו שכתוב "קדושים תהיו כי קדוש אני", 
היינו שכל מה שעושים יהיה לשם שמים,
%break
שהוא בעל מנת להשפיע, והעבודה הזו מתחלת בשלא לשמה, כמו 
שאמרו חז"ל "שמתוך שלא לשמה באים לשמה".
%break
והטעם שמוכרחים להתחיל בשלא לשמה, הוא כמו שכתוב בספר 
"פרי חכם", "היות שהאדם נברא עם כלי, הנקרא "רצון לקבל לתועלת 
עצמו". אם כן אי אפשר להתחיל בעמ"נ להשפיע. אלא מתחילים 
בשלא לשמה ו"המאור שבה מחזירו למוטב".
%break
ובכדי שהאדם ידע שהוא לא צריך להישאר במצב דשלא לשמה, לכן 
אז שייך בעבודה שלו "מומים", היינו בזמן שרוצה לעשות לשם שמים, 
אז אין כל האברים מסכימים לעבודה זו. לכן ניתן לנו ללכת בב' קוים, 
המכונים "ב' רגלים".
%break
ולפני זה יש לו "מומים ופגמים". והכל מטעם שחסרה לו אמונה. לכן 
האדם צריך לבקש מה' שיתן לו כח האמונה.
%break
%page 897
%H מהו, מי שמטמא עצמו,
%H מטמאים אותו מלמעלה, בעבודה
%break
בזה"ק (בהעלותך כ"ג ובהסולם אות ס"ז) אומר וזה לשונו "מהו בדרך 
רחוקה, הוא משום שאדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה, 
הרי הוא בדרך רחוקה מאותו המקום והדרך שזרע ישראל אחוזים בו, 
כי הוא אחוז בדרך רחוקה,
%break
שנתרחק מלקרב לכם לישראל, שהכוונה היא על סטרא אחרא, 
הרחוקה מקדושה. אמר רבי יצחק, והרי כתוב, כי יהיה טמא לנפש או 
בדרך רחוקה, שמשמע, שהם ב' דברים. אמר רבי יוסי, כאן, כשאומר 
טמא לנפש,
%break
הפירוש הוא, מטרם שטמאו אותו מלמעלה. וכאן, כשאומר בדרך 
רחוקה, הפירוש הוא, אחר שטמאו אותו למעלה ונפל לדרך רחוקה, 
שהוא הס"א. ומשמע שהן זה והן זה, לא ישרה עליו הקדושה 
שלמעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים אותו", עד כאן לשונו.
%break
ובזה"ק (בהר, ובהסולם אות מ"ו) אומר וזה לשונו "ומלכותו בכל 
משלה. ומשום זה נקראת השכינה "קרבן לה'", "עולה לה'", הכל צריך 
להקריב לה' ולשכינתו. ואח"כ השכינה מחלקת לכל. זה שכתוב ותיתן 
טרף לביתה.
%break
ואפילו מזונות של חיות, ואפילו של כלבים, הכל היא מחלקת, לקיים 
בה. ומלכותו בכל משלה", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, מדוע מי שמטמא עצמו, מטמאים אותו מלמעלה. זאת 
אומרת, מה האדם אשם בזה שמטמאים אותו מלמעלה. מדוע 
מענישים אותו שלא יכול לעשות פסח,
%break
שאומר הזה"ק, שהפירוש מה שכתוב "כי יהיה טמא לנפש או בדרך 
רחוקה". "טמא לנפש" הוא מטרם שטמאו אותו מלמעלה, ו"בדרך 
רחוקה" אחר שטמאו אותו מלמעלה, שהן זה והן זה לא יעשו את 
הפסח בזמן שישראל עושים אותו.
%break
ויש להבין, אם הוא טימא את עצמו, כבר לא יכול להקריב את הפסח, 
לשם מה מטמאים אותו מלמעלה, לאיזה צורך. וגם, מדוע מטמאים 
אותו למעלה, הלא על הטומאה שעשו מלמעלה הוא לא אשם. אם כן 
יש להבין:
%break
א. לאיזה צורך מטמאים אותו מלמעלה, אם הוא לא יכול להקריב את 
הפסח, משום שהוא טמא.
%break
ב. למה מטמאים אותו, הלא בחירה הוא מה שהאדם עושה, וכיון 
שמטמאים אותו מלמעלה, נמצא הטומאה הזאת לא באה לו מחמת 
בחירה.
%break
ג. וכמו כן יש להבין מה שכותב הזה"ק על הכתוב "ומלכותו בכל 
משלה", שהשכינה מחלקת מזונות לכל, לחיות, ולבהמות", ואפילו 
לכלבים וחמורים, שהם הקליפות. לאיזה צורך השכינה צריכה לספק 
להם מזונות, שהם הכנגדים שלה ושונאי הקדושה.
%break
ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים קודם לדעת, מהו ענין קדושה וטומאה 
בעבודה. במעשה טומאה וטהרה הוא ברור, כמו שכתוב בתורה או 
מה שחז"ל הוסיפו בענין טומאה וקדושה וטהרה. אולם בדרך 
העבודה, מהו ענין טומאה וטהרה וקדושה.
%break
קודם כל צריכים תמיד לזכור את ב' עיקרים שיש לנו, שכל הסדרים 
שנוהגים בעולם הולכים לפיהם, שמזה באים לנו סדרים בעבודת ה', 
שנראים לנו, שהם הרבה פעמים הפכים זה לזה:
%break
א. מטרת הבריאה, שהוא רצונו להטיב לנבראיו, שבגלל זה ברא 
בהנבראים רצון וחשק להשתוקק לתענוגים, שזה מכונה רצון לקבל 
לעצמו. ובהטבע הזה יצאו כל הנבראים, הנקראים בשם "יש מאין", 
שהכוונה היא על הרצון הזה שנברא, שהוא בחינת חסרון.
%page 898
והנבראים משתוקקים למלאות החסרון הזה. והכלי הזה בא לאדם 
בלי עבודה, היות שהכלי הזה אנו מיחסים להבורא. ואין לנו שום 
עבודה להרחיב את הכלי,
%break
אלא בכל מקום שהרצון הזה (רואה, מרגיש) שיש לו מה לקבל הנאה, 
תיכף הוא רץ לזה בכל המרץ. וכאילו זה נראה, שהולך למלאות את 
רצון הבורא, היינו למה שהבורא רוצה שהנבראים יהנו מהתענוג 
שהוא רוצה לתת להם.
%break
ב. תיקון הבריאה. כלומר, בכדי שלא תהיה בחינת בושה בעת קבלת 
התענוגים, כידוע שזה בא מטעם שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, 
לכן נעשה תיקון, שהאדם מצד הרצון לקבל שלו, הוא רוצה לוותר 
ושלא לקבל שום תענוג,
%break
אלא הוא הולך לקבל את התענוגים, מטעם היות שהבורא רוצה 
שהנבראים יקבלו טוב ועונג, שזאת היתה מטרת הבריאה. נמצא אז 
שכבר אין לו בושה,
%break
היות שיש עכשיו ענין של השתוות הצורה, כלומר, כמו שהבורא רוצה 
להשפיע, כן הנבראים רוצים להשפיע לו, שהוא יהנה מזה ש"אמר 
ונעשה רצונו", ורק בגלל זה הם רוצים לקבל טוב ועונג.
%break
אולם הכלי הזה, הנקרא "לקבל בעל מנת להשפיע", הוא ממש ההפכי 
להכלי, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", שהכלי הזה אנו מיחסים להבורא, 
שהוא ברא את זה יש מאין. לכן, אם אנו רוצים לעבוד רק לתועלת ה' 
ולא לתועלת עצמו,
%break
זוהי עבודה קשה, היות שאנו צריכים להילחם נגד הכלי שהבורא 
ברא. ומעבודה הזו יצאו לנו כל החסרונות, מה שאנו לומדים. לדוגמא, 
הסתלקות האורות, שבירת הכלים, קדושה, טומאה, ס"א וקליפות. וכל 
מיני השמות,
%break
שאנו רואים המבוארים בזה"ק ובספרי קבלה, הכל נמשך רק מבחינת 
תיקון הבריאה. וזהו מסיבת שהכלים דתיקון הבריאה אנו מיחסים 
להנבראים, כמו שכתוב ב"עץ חיים" בתחילתו. וכפי שמבאר בתע"ס, 
שהרצון לקבל הראשון,
%break
הנקרא "מלכות דאין סוף", היא אמרה, שאינה רוצה לקבל בעל מנת 
לקבל, אלא בעל מנת להשפיע.
%break
ומובן מאליו, שאם רוצים ללכת נגד הטבע שהבורא ברא, שהוא ענין 
הפכי, בא לנו בעבודה קשה. ובעולמות עליונים גרם זה להסתלקות 
האורות ולשבירת הכלים, שאז יצאו הקליפות ונעשה המרחק בין 
קדושה לטומאה.
%break
ש"קדושה" נקראת השתוות הצורה, שהוא ענין דביקות, כמו שכתוב 
"קדושים תהיו, כי קדוש אני", שפירושו, כמו שה' רוצה רק להטיב 
לנבראיו, כמו כן הנבראים צריכים להיות בדרגה להטיב להבורא ולא 
לתועלת עצמו.
%break
נמצא, שמטרם שמגיעים לתיקון הבריאה, אלא שעדיין אדם משוקע 
באהבה עצמית, אין האדם מסוגל לקבל את הטוב והעונג, ושורה עליו 
הצמצום וההסתר שהיה.
%break
זאת אומרת, שאנו צריכים לומר, שכל ההסתרות, שאנו סובלים, הוא 
מחמת שכך הולך סדר התיקונים, שעי"ז יבואו כל הנבראים לבחינת 
גמר התיקונים, היינו, שכל הכלים, שיצאו בבחינת לקבל לעצמם, 
יתוקנו בעל מנת להשפיע,
%break
וממילא יוכלו לקבל את הטוב ועונג. נמצא שאז בגמר התיקון, כבר לא 
יהיה צורך להצמצום והסתר. וזה כמו שכתוב "ולא יכנוף עוד את 
מוריך".
%break
ובהאמור יוצא, שענין ריחוק וקירוב הוא, שאם האדם עושה הכל בעל 
מנת להשפיע, נמצא שהוא במצב של קירוב לקדושה, כנ"ל "קדושים 
תהיו". ואם הוא עושה הכל לתועלת עצמו, הוא אז מרוחק מהקדושה.
%break
ולפי זה יש לשאול, שאם אין הטוב ועונג יכול להאיר בכלים דקבלה, 
מחמת הצמצום שהיה, אם כן איך הנבראים מתקיימים בעולם, מטרם 
שמתקנים להם כלים דהשפעה. מאין הנבראים יכולים לקבל תענוג. 
ובלי תענוג אי אפשר לחיות, היות שכך היה סדר הבריאה.
%break
לכן לומדים, שתיכף אחר הצמצום, שהיה הסתלקות האור, נשארו 
רשימות להחיות הכלים. והכלים הראשונים, שנסתלק מהם האור, 
נקראים "כלים דעגולים".
%break
והרשימו שנשאר מהאור, הוא מחיה את הכלים. וזה שייך לומר רק 
בכלים דקדושה, כמבואר, שבפרצופי אדם קדמון היו הרשימות 
נשארות בכלים אחר הסתלקות האורות.
%break
%page 899
מה שאין כן בעולם הנקודים, ששם, אחר הסתלקות האורות, הכלים 
נפלו להקליפות, לומדים, שהרשימות נשארו במקום אצילות, מטעם 
שאין הרשימות, שהם חלקים מהאור, יכולים להכנס לתוך הקליפות. 
אלא רק ניצוצין נפלו לתוך הכלים,
%break
להחיותן. כלומר, שהכלים שנפלו להקליפות, וכל החיות שלהם, הוא 
רק מזה שניצוצי קדושה נפלו בתוכם, מזה הוא כל החיות של 
הקליפות, כמו שמפרש האר"י הקדוש,
%break
שרק "נהירו דקיק", הנקרא אור דק מאוד בערך שיש בקדושה, זהו כל 
החיות שנפלו בעולם הגשמי.
%break
זאת אומרת, כל החיים והתענוגים הגשמיים, שכל העולם רצים בכדי 
להשיג את התענוג הזה, היות שמרגישים שזהו כל החיים שלהם, 
אבל אין זה אלא אור דק מאוד בערך התענוגים הרוחניים,
%break
שעל התענוגים הרוחניים היתה הכוונה של להטיב לנבראיו, המכונה 
"מטרת הבריאה", כנ"ל.
%break
ובזה נבין, מדוע הקדושה צריכה לתת מזונות להקליפות. כי אחרת לא 
היו יכולים להתקיים, כי הרצון דלהטיב לנבראיו גורם, שאם אין 
להנבראים משהו טוב ועונג, אין להם זכות קיום, ומוכרחים למות. 
והיות שהאדם, כשנולד מצד הטבע לקבל אך לתועלת עצמו,
%break
לכן הוא נמצא תחת שליטת הקליפות, ואי אפשר לקבל אז חיים 
מהקדושה, ומשום זה, אפילו כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות, הוא 
מוכרח להתחיל בשלא לשמה,
%break
ואם כן מאין יהיו לו אז חיים. לכן הקדושה נותנת מזונות להקליפות, 
בכדי שיהיו חיים ומזונות מהקליפות, שמפרנסין להנבראים בעוד שהם 
נמצאים תחת שליטתם.
%break
אלא רק ע"י המאור שבתו"מ מחזירו למוטב, היינו שיבואו לבחינת 
לשמה, שבזמן שהם יכולים לעשות מעשים להשפיע, אז מסתלק מהם 
ההעלם וההסתר, הנקרא "צמצום",
%break
ויכולים אז לקבל החיים שלהם מקדושה, ששם מגולים התענוגים 
האמיתיים, ולא כמו שהיו מקבלים רק "נהירו דקיק" מקדושה, אלא 
אור אמיתי של קדושה.
%break
ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שאומר הזה"ק "ומלכותו בכל משלה", 
שהשכינה מחלקת מזונות לכל, לחיות, ולבהמות, ואפילו לכלבים 
וחמורים, שהם הקליפות, שיש להבין, לאיזה צורך השכינה צריכה 
לפרנס אותם.
%break
ובהנ"ל נבין, היות שבלי אור ותענוג אי אפשר להתקיים, וכח אחר 
שיפרנס אותם אין בעולם, כמו שכתוב "אין עוד מלבדו", לכן השכינה 
מפרנסת אותם ונותנת להם מזונות כדי קיומם. והשכינה מחלקת את 
המזונות לכל אחד ואחד לפי דרגתו,
%break
כמו שאומר וזה לשונו "אף על פי שכל הקרבנות לה', מהם מחלק 
לכלבים, שהם הקרבנות הפסולים, שנותן אותם ל"סמאל", הנקרא 
"כלב", ויש מהם כ"מלאכי השרת", ויש מהם כ"בני אדם".
%break
פירוש, שהשכינה מחלקת מזונות לכל אחד ואחד כפי בחינתו. היינו 
שיש אנשים שהם בבחינת "בני אדם", ויש שהם בבחינת "בהמות 
טהורות", ויש שהם בבחינת "כלבים", וכדומה. לכולם השכינה נותנת 
מזונות.
%break
אלא כפי השתדלות האדם לעלות במעלות הקדושה, כך הוא מקבל 
השפע שלו. כלומר, אם האדם הגיע לידי דרגה, שכל הנאה שלו היא, 
בזה שהוא משמש את המלך, הוא מקבל שפע המתאים לקדושה. 
ואם אין האדם מסוגל לעבוד, רק לקבל לעצמו, הוא מקבל לפי ערכו.
%break
לכן אלו אנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, ולא יכולים להתגבר על 
הרצון לקבל לעצמו, והם רוצים מזונות שכן יוכלו להתגבר, הם 
מקבלים מקדושה, הנקרא "המאור שבה מחזירו למוטב", הם מקבלים 
מזונות לפי הכנה שלהם. 
%break
כלומר, שמקבל חיות בזה שהם יכולים לעשות מעשים דלהשפיע, מה 
שאין כן אלו אנשים שהם עדיין בבחינת "כלבים", כמו שכתוב בזה"ק, 
"שהם צווחין ככלבא "הב - הב", הם מוכרחים לקבל חיות בתוך כלים 
של תועלת עצמם.
%break
%page 900
מה שאין כן אלו אנשים שרוצים לצאת מאהבה עצמית, ולפעמים הם 
מקבלים מזונות, היינו חיות, בזה שהם רוצים לעשות בעל מנת 
להשפיע, אולם בזמן שהם לא מחשיבים את המזונות שקבלו על כלים 
דהשפעה,
%break
אז נותנים להם איזו תאוה שמתחשקת להם, ומתחילים לחשוב על 
תענוג של התאוה, אז שוכחים מכל העבודה הרוחנית ומקבלים ירידה 
על המקום, עד שהם כבר לא מרגישים באיזה מצב שהם נמצאים.
%break
ובאמת הם נמצאים במצב של חוסר הכרה, כלומר שאינו מוכר להם 
עכשיו, שיש ענין רוחניות, שהיו מקודם עוסקים בכל הלב, ופתאום 
הכל נשכח ממנו.
%break
עד שהם מתאוששים, ומתחילים להרגיש שנמצאים בבחינת ירידה. 
אבל זה דומה שהיה להם חס ושלום תאונת דרכים, ונשארו בלי 
הכרה. ולאחר התאוששות, הם רואים שהם נמצאים בבית חולים. כמו 
כן לאדם,
%break
שהיה הולך בדרך להגיע בעל מנת להשפיע, פתאום פגעה איזה 
תאוה, ונכנסה ללבו, והוא נמצא בחוסר הכרה, היינו שנופל לעולם 
הגשמי. ורק לאחר זמן הוא מתאושש, היינו ששמע כרוז מלמעלה 
שהוא לא בסדר.
%break
וענין התאוה, אינו אצל כל אחד שוה. לפעמים יש לאדם, שפגעה בו 
מחשבה, שיותר טוב בשבילו, שיעבוד לתועלת עצמו ולא לשם שמים. 
ומחשבה זו שפגעה בו כבר נקראת "תאונת דרכים", אם הוא לא ראה 
את הסכנה לפני כן,
%break
כלומר שעוד היה לו זמן להתגבר על המחשבה, שלא תכנס לתוך לבו. 
אולם אין צורת התאוה דומה לכל אחד ואחד, כלומר לכל אדם 
מתלבשת התאוה בצורה אחרת,
%break
ואפילו באדם אחד גם כן לא כל הזמנים שוים, כלומר שבכל פעם 
התאוה מתלבשת אצל האדם בצורה אחרת, והכל לפי הזמן.
%break
והתאוה דומה לפתיון, שאנו רואים, אלו שרוצים לתפוס דגים, כשהם 
לוקחים את החכה, הם תולין איזה בעל חי או חתיכת בשר, שהדג 
רואה את הבשר, הוא מסתכל על ההנאה שהוא יכול לקבל ממנו. 
וכשהוא מסתכל על ההנאה,
%break
אז אין לו שום מחשבות אחרות, ואין לו אז האפשרות לחשוב, שעל 
ידי זה, שאם הוא יקח את הפתיון, הוא ימות, היות שהאדם יוציא אותו 
מהמים, וממילא הוא ימות, אין לו אז ענין לחשוב על זה.
%break
כמו כן האדם, בזמן שהוא רואה איזו תאוה, זהו פתיון שמפתה אותו 
לקבל את התאוה הזו, ואין לו אז זמן לחשוב, שעל ידי זה הוא ימות 
מבחינת הרוחניות, שכל עבודה שהיה חושב שצריכים לעשות הכל 
לשם שמים,
%break
כשהוא מסתכל על התאוה, זהו פתיון שמוציא אותו מהמים הרוחניים, 
שהיה חי בהם. ותיכף כשהוא מוציא אותו מהמים הרוחניים, הוא מת 
מרוחניות,
%break
והוא נשאר מחוסר הכרה. היינו שאין לו הכרה, שהוא כבר מת 
מרוחניות, מטעם שאין הוא זוכר בכלל שיש רוחניות בעולם. והכל 
נשכח ממנו.
%break
אלא אח"כ באה לו מלמעלה בחינת התאוששות, ורואה שהוא נמצא 
עכשיו במצב של ירידה. זאת אומרת, בזמן עליה האדם היה מסתכל 
לכל התאוות כמו דבר נפרד ממנו, היינו שאין לו שום המשכה להם, 
וכח דוחה הוא מרגיש יש לו בפנימיות הלב,
%break
שלא רוצה אפילו לחשוב מהם. ופתאום הוא מקבל יחס ישר אליהם, 
כלומר שהם קרובים לדעתו ולהרגשתו, עד שבעת התאוששות הוא 
לא מבין איך נולד ביניהם יחס משותף.
%break
אולם יש כלל "כשהעליון יורד למקום תחתון, נעשה כמוהו", היינו 
שנעשה כאילו הם היו ביחד, ואין ביניהם התרחקות, שהיתה ביניהם 
מקודם, בזמן שהעליון היה במקומו למעלה.
%break
וכן להיפך, בזמן שהתחתון עולה למקום העליון, הוא מקבל יחס 
משותף, כמו שהיה תמיד במקום העליון, והוא מקבל בחינת 
התרחקות ממצב של תחתון (לפי הכלל "כשהתחתון עולה למקום 
עליון, נעשה כמוהו").
%break
נמצא, הפתיון הזה דומה לבחינת "ראיה", שענין "ראיה" לאו דוקא 
בעיניים, אלא "ראיה" נקרא גם כן בחינת מחשבה, כלומר ראיית 
השכל. היינו, אם נופלת איזו מחשבה של חטא, בין בבחינת מוחא ובין 
בבחינת ליבא, שיש כלל "עין רואה ולב חומד",
%break
נמצא שע"י הראיה הוא יבוא בטח לידי חמדה. והגם על הראיה אין 
האדם יכול להיות בעל בית, היינו בזמן שנופלת לאדם איזו מחשבה, 
מה הוא אשם בזה, או שרואה ראיית עינים פתאום, מה הוא היה יכול 
לעשות.
%break
%page 901
על זה תירץ אאמו"ר זצ"ל, שהקשה על מה שאמרו חז"ל "אין אדם 
חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג'). ושאל, מדוע 
נותנים לו להכנס רוח שטות, שיחטא, הלא אם לא היה נכנס בו הרוח 
שטות, לא היה חוטא.
%break
אם כן מה אדם אשם, בזה שנכנסה בו רוח שטות. והשיב, הלא שיש 
כלל "עין רואה והלב חומד". נמצא שהגם על ראיה אין האדם אשם. 
אולם אם אינו עושה תשובה על הראיה, הגם שהוא בזה כעין שוגג, 
הוא מוכרח לבוא לידי חמדה. וחמדה היא כבר חטא.
%break
נמצא, זה שנכנסה בו רוח שטות, זהו תיקון גדול להאדם, שלא יפגם 
כל כך בקדושה. כי בעת החטא הוא כבר לא מרגיש את חשיבותה של 
קדושה, מטעם שכבר רוח שטות שורה בו, וממילא הקדושה בורחת 
ממנו. כלומר,
%break
שאם היה האדם תיכף עשה תשובה על השוגג, אז לא היה בא לידי 
חטא ממש, שהוא החמדה. ואם לא עושה תשובה, אז באה רוח 
שטות.
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע כשאדם מטמא את עצמו, מטמאים 
אותו מלמעלה, כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "כי יהיה טמא לנפש, או 
בדרך רחוקה". והתשובה היא,
%break
היות שטמא עצמו בעבודה. צריכים לפרש, היינו בראיה. וטמא עצמו 
ולא עשה תשובה, מוכרחים לטמא אותו מלמעלה, היינו שנותנים לו 
להכנס רוח שטות.
%break
וזהו לטובת האדם, שבזמן שהאדם עושה בלי דעת, דומה קצת כאילו 
עושה שלא בכוונה לחטוא, כי אין לו דעת, שנוכל לומר שעושה 
בכוונה. לכן זה שמטמאים אותו מלמעלה, זהו תיקון, וממילא אין 
קושיא, למה מטמאים אותו,
%break
היות שעושים לו טובה בזה. וממילא הן שנטמא ע"י ראיה בלבד, שזה 
נבחן בודאי שוגג, ומכל שכן אח"כ, שנטמא ע"י חמדה, כבר מראים, 
שהם אינם קרובים לקדושה.
%break
והגם שהראיה היתה שוגג, אבל מכל מקום עדיין לא היתה בו רוח 
שטות, מה שאין כן בזמן החמדה כבר היתה לו רוח שטות. והגם שיש 
לשאול, הלא כשמטמאים אותו מלמעלה נמצא בו ב' דברים, היינו 
ראיה וחמדה. אפשר שרוצה לומר,
%break
אפילו כשהיתה אפשרות להיות דבר אחד, גם כן כבר לא ראוי 
להתקרבות.
%break
%page 902
%H מהו ענין יסורים בעבודה
%break
הנה ביום כפור בתפלת "שמונה עשרה" ("אלקי, עד שלא נוצרתי"), 
אנו אומרים "ומה שחטאתי לפניך, מחוק ברחמיך הרבים, אבל לא ע"י 
יסורים". ויש להבין, איך כשאנו מתפללים,
%break
שאנו רוצים, שימחוק את חטאתינו, אנו מתנים לפניו תנאים, אחרת 
אין אנו רוצים חס ושלום, שימחוק את חטאתינו. אם כן, מה התנאי 
"אבל לא על ידי יסורים".
%break
הזהר הקדוש (בחקתי דף י"ג, ובהסולם אות מ"ב) אומר "רבי יוסי 
פתח, מוסר ה' בני, אל תמאס, ואל תקוץ בתוכחתו. כמה אהובים הם 
ישראל, שהקב"ה רצה להוכיחם ולהנהיגם בדרך הישר, ומתוך אהבתו 
אליו. נמצא, השרביט שלו תמיד בידו,
%break
להנהיגו בדרך הישר, שלא יסור ימין ושמאל. ומי שהקב"ה אינו אוהב 
אותו, ושונא אותו, מעביר ממנו תוכחה. ואת עשו שנאתי, ומשום זה 
העברתי ממנו השרביט, העברתי ממנו התוכחה, כדי שלא אתן לו 
חלק בי, נפשי קצה בו.
%break
אבל אתם, אהבתי אתכם ודאי, ואל תקוץ בתוכחתו. מהו, ואל תקוץ. 
היינו, אל תקוצו בו, כמי שבורח מפני הקוצים. כי אלו המלכים 
המשעבדים את ישראל, הם כקוצים בגופו".
%break
ויש להבין, הלא השכל והדעת שלנו מחייב, שהקב"ה צריך להחזיק 
את השרביט בשביל הגויים, שהם עושים מעשים נגד ה'. ולעם 
ישראל, שהוא אוהב אותם,
%break
צריך להיות כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה". ולמה דוקא 
לישראל, שהוא אוהב אותם, הוא מייסר אותם בשרביט.
%break
וכמו כן יש להבין מה שמפרש "ואל תקוץ בתוכחתו". שזהו כמו קוצים 
בגופו של אדם, זה שהמלכים משעבדים את ישראל. והוא אומר "אל 
תקוצו", היינו, שאל יברחו מהקוצים,
%break
היינו מזה שהמלכים משעבדים אותם. היתכן שרק מפני שאוהב 
אותם, הוא אומר להם, שאל יברחו מהקוצים של המלכים.
%break
ועוד יש להבין במה שכתוב "ואת עשו שנאתי". לכן העביר ממנו את 
התוכחה, "כדי שלא אתן חלק בי". משמע, כאילו אם כן יתן לו תוכחה, 
אז יהיה לו חלק בהקב"ה. ומהו הקשר זה לזה, כאילו היסורים 
גורמים, שיהיה להם חלק בה'.
%break
ויש לדעת, כשמדברים בעניני עבודה, צריכים לדעת, שהן ישראל והן 
עשו מדברים באנשים שמקיימים תו"מ. ולא מדברים מאומות העולם, 
ולא מחילוניים, אלא הכל המדובר הוא באנשים,
%break
שיש להם אמונה ומקיימים תו"מ. אם כן מהו ההבדל בין בחינת 
"ישראל" שבאדם, לבחינת "עשו" שבאדם.
%break
ולפי הכלל, שבענין קיום תו"מ יש להבחין גם בעניני הכוונה, היינו אם 
הקיום של תו"מ הוא בכדי לקבל שכר בעולם הזה או בעולם הבא, או 
כוונתו הוא בעל מנת להשפיע ולא לקבל כלום.
%break
שבחינת "ישראל" הכוונה היא ישר-אל, שהוא לא רוצה שום תמורה 
חזרה, אלא הכל יהיה ישר לה', זה נקרא בחינת "ישראל" שבאדם, 
בעבודה.
%break
מה שאין כן אם הוא רוצה שכר תמורת הקיום של תו"מ, זה נקרא 
בחינת "עשו". שפירושו, ש"עשו" נקרא בחינת "עשו". כלומר, שעשה 
רשות לעצמו, והוא רוצה, שהקב"ה ימלא את רשותו. ולא רוצה לבטל 
את רשותו, שזה נקרא ישר-אל. היינו,
%break
שמבטל את רשותו ורוצה להבטל אליו, שזה נקרא "ישר לאל", וזהו 
הוא כל מגמתו. זה, הוא לא רוצה. ומשום זה מבחינים ב' בחינות 
בעבודת האדם: "בעל מנת לקבל פרס" או "שלא על מנת לקבל פרס".
%break
%page 903
ויש לזכור, שענין עבודת האדם בעל מנת להשפיע, היינו שהוא רוצה 
בדביקות ה', שם מתחיל בהאדם סדר של עליות וירידות. כלומר, בזמן 
שהאדם מרכז כל מה שהוא עושה בעבודה,
%break
שהוא יקבל תמורת זה שכר, אז כשהוא מאמין בשכר ועונש, אין 
הרצון לקבל שלו, שיש לו מצד הטבע, מתנגד לקבל תענוגים יותר 
גדולים.
%break
אולם בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך שלא לקבל שכר, והיות שזהו 
נגד הטבע, אז מתחילה המלחמה האמיתית עם היצר הרע, היות 
שהאדם רוצה להעביר את היצר הרע מהעולם, שרק כאן הוא 
מציאותו. וענין מה שהרצון לקבל נקרא בשם "יצר הרע" הוא,
%break
היות שהוא מצייר לנו הדרך, שעם ישראל רוצה ללכת בה, הוא רע. 
כלומר זה שהאדם רוצה לבטל את רשותו ולהבטל אל ה', הוא טוען, 
שהאדם הזה מאבד עצמו לדעת.
%break
אלא מה נקרא "טוב", אם האדם ידרוש מה', שרשותו של האדם 
יתרחב ויתמלא בכל החסרונותיו, ולא שהאדם יעבוד בשביל ה'.
%break
היינו שהיצר הרע שואל את האדם, איפה השכל שלך, שאתה עובד 
ביגיעה רבה בתו"מ, ומה השכר שלך יהיה. כמו שאמרו חז"ל "המאור 
שבה מחזירו למוטב". שפירושו,
%break
היות שהרע אינו רוצה להבטל לה', אלא הרע שבאדם רוצה בקיומו 
של האדם, אז מיעצים להאדם, שאם הוא יתיגע בתו"מ, על ידי זה 
יזכה לשכר, היינו שבלי תו"מ לא יכולים לקבל שכר גדול כזה.
%break
ורק בסגולת תו"מ יכולים להגיע לשכר גדול כזה, היינו שהאדם יתבטל 
לה', ולא יהיה ניכר את רשותו של האדם, אלא הכל לוקח ה'.
%break
ועל שכר כזה צועק היצר הרע "הרי אתה מאבד את כל ישותך לדעת. 
היינו, אתה עושה פעולות כאלו, שעל ידיהם אתה תתבטל ממציאותך. 
וכי בגלל זה צריכים לעבוד, ולתת יגיעה על זה". נמצא, שהיצר הרע 
מצייר לו ציורים רעים על סדר עבודתו.
%break
וזה נקרא "יסורים". היינו, שהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, להגיע 
לדביקות ה', הנקרא "השתוות הצורה". וכשבא לו אלו השאלות, הוא 
מקבל ירידה, היינו שלא יכול להתגבר על אלו הטענות שלו. וזה 
מתבטא תיכף, הן במוחא והן בליבא.
%break
והאדם הזה, שהוא מתאושש מהירידה, ומתחיל אז לחשוב מהמצב, 
שבו הוא נמצא, אז הוא סובל יסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.
%break
ולאחר שהוא זוכה שוב לבחינת עליה ברוחניות, ומתחיל לחשוב, 
שמהיום ואילך אני כבר יהיה חזק ומחוסן נגד הדיבורים של המלכים 
של אומות העולם, שמדברים נגד ה', שפירושו, לאו דוקא שאומרים, 
שאינו כדאי לעסוק בתו"מ, אלא שאומרים,
%break
שלא כדאי לעבוד על השכר הזה, שיאבד את עצמותו עצמו. וכמו כן, 
שכל היגיעה הוא רוצה, שתהיה עבור הקב"ה, וכלום לא לתועלת 
עצמו.
%break
וזה גורם להאדם יסורים גדולים. והם כמו קוצים בגופו של אדם, 
שרוצה לברוח מהמצב, שבו הוא נמצא. היות שהוא אומר "בטח אני 
לא ראוי לעבודה כזו, אחרת לא הייתי מקבל ירידות".
%break
נמצא, שהיסורים האלו, מה שהוא שומע מהם, שלא כדאי בשבילו 
לעבוד על כוונה זו, אם כן יש כאן ב' דברים:
%break
א. הטענות של המלכים, המשעבדים את ישראל עם הדיבורים שלהם. 
היינו, שהאדם נופל תחת שליטתם של המלכים, שהם משעבדים את 
האדם, שהוא לא יכול לעבוד אלא רק לתועלת עצמו, כי היסורים של 
ציור הרע, מה שהיצר הרע מצייר לו.
%break
כל המלכים של כל אומות העולם נקראים בשם כללי "יצר הרע". וכל 
מלך ומלך יש לו דעת בפני עצמו, ואומר להאדם "תלך בדרך שלי, אני 
אתן לך תענוג בעבודה".
%break
זאת אומרת, שכל המלכים אומרים דבר אחד, היינו שטוב בשבילך 
שתעבוד לתועלת עצמך ולא לתועלת ה'.
%break
נמצא, שהיסורים, מה שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעבוד לתועלת 
ה', היסורים האלו גורמים, שהוא רוצה לברוח מהמערכה. שהיסורים 
האלו נותנים לו להבין,
%break
שהעבודה הזו היא לא בשבילך, כי לדרך הזו צריכים יחידי סגולה, 
שהם אנשים מורמים מעם, ולא סתם עמך יכול לגשת לעבודה זו, 
הנקרא "לעבוד על הכוונה בעל מנת להשפיע".
%break
%page 904
ועוד יותר גרוע מזה, הוא מה שיצר הרע בא אליו בלבוש של מלאך 
קדוש, ואומר לו "הרי אתה רואה, שהצדק אתי. תסתכל קצת אחורה, 
איך אתה היית עוסק בתו"מ במרץ רב, ואיך שהתפלות שהתפללת היו 
בהתלהבות. ואם תשאל,
%break
מדוע היה בעבר כך, אז בטח כמו שאני אומר, היות שעבדת לתועלת 
עצמך, היינו בכדי לקבל שכר, היה לך כח עבודה. אם כן, מהי 
התועלת, שאתה כל פעם מתגבר,
%break
ואתה רואה, שאתה חוזר להירידות, שזה נקרא "פרוץ מרובה על 
העומד", כלומר שהירידות הם יותר גדולים מהעליות".
%break
ועוד אומר לו היצר הרע, בזמן שהוא מתלבש בלבוש של מלאך קדוש, 
"הלא אז היית מתקדם בעבודה, ובכל יום ויום רכשת רכוש של 
קדושה בתו"מ. ועל זה אתה מזלזל. ואתה אומר, שאתה רוצה לעסוק 
רק לשם שמים. הלא אתה רואה,
%break
שבעבודה זו אתה הולך אחורה, שיש לך ירידות. היינו, הרע שלך 
נעשה יותר רע עכשיו. מה שאין כן כשאתה הלכת בקיום תו"מ 
בבחינת המעשה לעבודה, הלא הצלחת יותר.
%break
שאתה בעצמך ראית, איך שהתקדמת. מה שאין כן עכשיו, איזה מרץ 
ואיזו התלהבות יש לך בעבודה". "אם כן", אומר לו, "לך מדרך הזו".
%break
נמצא, שעל ידי הדיבורים של יצר הרע, שהוא הכלל של כל המלכים 
של אומות העולם, המשעבדים את ישראל, דוקרים את גופים של אלו 
העובדים, שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע.
%break
ובאמת נשאלת השאלה, למה מגיע לאלו אנשים, שרוצים ללכת בדרך 
האמת, להגיע לדביקות ה' ולהבטל אליו, יסורים כאלו. היינו ירידות, 
עד כדי כך, שהם לא יכולים לסבול את היסורים ורוצים לברוח 
מהמערכה.
%break
ואלו אנשים, שהם עובדים על מנת לקבל פרס, אין להם ענין של 
יסורים, שירגישו שהם רחוקים מעבודת ה'. אלא שמרגישים, שהם 
הולכים ומתקדמים בכל יום. ובטח בזמן שרואים את ההתקדמות,
%break
יש כח לעבודה. והם לא מרגישים בכלל, שיש להם ירידות. אלא 
לפעמים מתקדמים הרבה, ולפעמים מתקדמים לאט. אבל לא אחורה 
חס ושלום.
%break
והתשובה היא, כי בזמן שאין האדם מרגיש חסרון וקלקול בעבודה, 
אין לו מה לתקן. אי לזאת, הם אלו אנשים, שאינם מסוגלים לעבוד רק 
בבחינת המעשה, ועל המעשי המצות אין מה להוסיף ואין מה לגרוע, 
כמו שכתוב "לא תוסיף ולא תגרע".
%break
ולהיות שעדיין אין להם שום צורך על הכוונה, שענין הכוונה הוא 
להגיע להשתוות הצורה, הנקרא "על מנת להשפיע". וממילא אין הם 
רוצים להדבק בו. כלומר,
%break
שאין להם שום הבנה בענין לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. ולהם אין 
הקב"ה נותן יסורים, שהוא ענין הרגשת הריחוק מהבורא, שיבקשו, 
שהבורא יקרב אותם.
%break
וזה כמו שכותב הרמב"ם, ש"לנשים, קטנים, וכלל עמי הארץ מלמדין 
אותם לעבוד בעל מנת לקבל שכר", כי הם לא יבינו אחרת. אלא, "עד 
שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה", שצריכים 
לעבוד לשמה, שהוא בעל מנת להשפיע.
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע ישראל, שהם אהובי ה', ה' נותן 
להם יסורים. ולא עוד, אלא שאומר להם "היות שאני אוהב אתכם, לכן 
אני רוצה מכם, שאל תקוצו בהקוצים. כי אלו המלכים, המשעבדים את 
ישראל, הם כקוצים בגופו".
%break
וזה שכתוב "ואל תקוץ בתוכחתו", שפירוש, שלא יברחו מהמערכה. 
ולהגיד שעבודה זו של על מנת להשפיע הוא לא בשבילכם. שפירושו, 
כי מי שהקב"ה אוהב, הכוונה לבחינת ישראל,
%break
שהוא רוצה להבטל "ישר-אל" להקב"ה. והרצון לקבל, שיש בהאדם, 
את זה האדם רוצה, שה' יתן לו כח להכניע אותו, שהוא יתבטל לה'.
%break
אלא שאין האדם יכול להתגבר על הרצון לקבל, היות שהרצון לקבל 
נותן לו להבין, שעיקר, מה שהאדם צריך לעבוד ולתת יגיעה, הוא 
לצורך, שיהיה בידו למלא את אהבת עצמו.
%break
והיות שהאדם רוצה להיפך, לבטל אהבת עצמו, ושיהיה בידו לעבוד 
רק מה ששייך לאהבת ה', כלומר שאין האדם רוצה לעבוד לתועלת 
עצמו, אלא לתועלת ה', היינו ממה שה' נהנה.
%break
%page 905
שהאדם אומר, שאין לו סיפוק, בזה שיהיה לו כח לא לעבוד לתועלת 
עצמו. כמו שיש הרבה מתחכמים, שאומרים, שזהו שלימות האדם, 
אם הוא לא עובד לתועלת עצמו.
%break
והוא אומר, שלא בשביל זה ברא ה' את הנבראים, שלא יהנו. אלא 
מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. לכן גם הנבראים צריכים לעבוד 
בהשתוות הצורה, היינו שכל חשקם יהיה להטיב להבורא.
%break
נמצא, מי שאומר, שמטרת האדם להגיע לשלימות, הוא רק שלא 
יעבוד בשבילו, שרק זה הוא מטרת האדם, שבשביל מטרה זו הוא 
נברא, אין זה אמת. אלא האדם צריך תמיד לבדוק עצמו, אם הוא 
עובד לתועלת ה'.
%break
כלומר, שה' יהנה. זאת אומרת, שהוא רוצה להחליף את אהבת עצמו, 
ולהגיע לאהבת ה'. כי רק על ידי זה הנבראים יגיעו להמטרה, 
שבשבילה נבראו, המכונה "להטיב לנבראיו".
%break
לכן אלו אנשים, שרוצים להגיע לאהבת ה', הגם שעדיין המדרגה הזו 
רחוקה מהם, והם רוצים על כל פנים להגיע לזה, כבר נקראים, אוהבי 
ה'. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על פסוק "יהיב חכמתא לחכימין".
%break
ושאל "יהיב חכמתא לטפשין" [נותן חוכמה לחכמים. ושאל, הלא נותן חוכמה לטיפשים], היה צריך לומר. היות, כיון שהם כבר 
חכמים, מהו שנותן להם חכמה. ומאין היה להם חכמה, מטרם שה' 
נתן להם. רק אח"כ, בזמן שכבר היה להם חכמה.
%break
ואמר, שהפירוש של "חכימין" הוא, כי מי שרוצה להיות חכם, הגם 
שעדיין אין לו חכמה, אלא שיש לו רצון לחכמה, כבר נקרא "חכם", על 
שם המטרה שלו. לכן, מי שרוצה להיות חכם, הוא צריך להאמין, שה' 
יתן לו חכמה.
%break
ועל דרך זה יש לפרש, כי מי שרוצה להיות אוהב ה', אלו כבר נקראים 
"אוהבי ה'". לכן ה' רוצה לתת להם אהבה, היינו ביטול אהבה עצמית, 
ושיזכו לאהבת ה'. ולהם אומר הזהר הקדוש, שה' מחזיק בידו 
השרביט, להנהיגו בדרך הישר. 
%break
כלומר, שאלו היסורים, שהם סובלים מהירידות, שהם מקבלים, אז 
הם צריכים להאמין, שזה בא מה'. כלומר, שאלו המחשבות זרות, 
שהם מקבלים, שזה אצלם כקוצים בגופם, ה' שולח להם הירידות 
האלו.
%break
והגם שהאדם מבין, שיותר טוב היה, אם ה' היה שולח יותר עליות, 
והירידות האלו למה לי. כלומר, מהי התועלת מזה. ועל זה באה 
התשובה, שזה נקרא "שרביט בידו של הקב"ה,
%break
להנהיגו בדרך הישר". כי אחרת, אם האדם ישאר במצב של העליה, 
אז האדם יחשוב, שכבר הגיע לשלימותו, וישאר במצב השפלות שלו, 
כי לא ירגיש שום חסרון, שיהיה צורך לתקנו.
%break
לכן ה' מראה לו את שפלותו, ומראה לו, עד כמה שהוא כבר חשב, 
שהוא איש מרים מעם, שאין לו מחשבות כל כך שפלות, כמו שיש 
לאנשים אחרים. פתאום הוא רואה,
%break
שיש לו מחשבות יותר גרועות מאנשים, שעובדים בבחינת הכלל, 
הנקראים "עובדים בעל מנת לקבל שכר".
%break
והוא אומר, שהוא רוצה לעבוד רק לשם שמים, ולא לתועלת עצמו. 
ובטח שהוא עומד במדרגה יותר גבוהה מהם. ופתאום הוא רואה, 
שהוא יותר שפל מהם. נמצא, שעל ידי היסורים, שהוא מרגיש, זה 
גורם לו, שיצטרך לבקש מה',
%break
שיקרבהו באמת. לכן זה שייך דוקא לאלו אנשים, שהם בבחינת 
ישראל. היינו כנ"ל, שרוצים להיות בחינת "ישראל". ובכדי שלא יכשלו 
בסדר עבודה, לכן הוא שולח להם את הירידות האלו.
%break
וזה נקרא, ש"מחזיק את השרביט בידו, להנהיגם בדרך הישר". 
ש"דרך הישר" נקראת דרך, ההולך ישר להיכל המלך.
%break
מה שאין כן אלו אנשים, שהם רק בבחינת "עשו", שהיא בחינת מעשה 
לבד בלי הכוונה, שהמעשים יבואו לבחינת ביטול את תועלת עצמו. 
ואין הוא רוצה לעשות מעשים, שהם לתועלת ה'. אלא שהם 
מסתפקים רק בבחינת המעשה,
%break
בלי כוונה שזה יבואו להם לדביקות ה'. ולא חושבים על ענין דביקות 
ה', כמו שכתוב "ולדבקה בו". להם "אין הקב"ה מחזיק בידו את 
השרביט להוכיחם".
%break
%page 906
וזה שאומר "ואת עשו שנאתי, ומשום זה העברתי ממנו השרביט, 
העברתי ממנו התוכחה, כדי שלא אתן חלק בי". שפירושו, "שאני לא 
רוצה, שיהיה לו דביקות בי". וזהו שאומר "נפשי קצה בו", שפירושו 
"היות שכל עבודתם היא רק עבור תועלת עצמם,
%break
לכן נפשי קצה בו, ואני לא אתן לו חלק בי. כלומר, שאני לא אתן לו 
יסורים, שעל ידם יגיעו להדבק בי. כי היות שאין להם חפץ בי, לכן אין 
לי חפץ באלו, שהם בבחינת עשו. היינו,
%break
שמרגישים עצמם לשלימים. ש"עשו" פירושו, שכבר עשה את שלו, 
והוא חושב את עצמו לאיש שלם".
%break
ומה האדם יכול לעשות, שלא יצטרך לבוא לידי ירידה, הנקראת 
"יסורים", בזה שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. היות שכל ענין 
יסורים, הוא בכדי שהאדם לא ישאר בדרגה הנמוכה, משום שהוא 
יהיה מסתפק במועט,
%break
כי האדם יחשוב שכבר זכה לדרגה ברוחניות. לכן ההכרח הוא, 
להוריד את האדם מטה בחשיבות. כלומר, שהוא רואה בעצמו, איך 
שהוא בעל חסרון. אז הוא יודע לבקש מה', שיעזור לו, להוציאו 
משפלותו.
%break
אם כן, איך אפשר להיות מציאות, שלא יצטרך ליפול למצב של 
שפלות. העצה לזה היא, אם האדם בעצמו עושה חשבון לעצמו, 
ורואה על ידי מחשבה ורצון, איך שהוא עדיין מרוחק מדביקות ה'. זאת 
אומרת, שגם בזמן עליה הוא עושה חשבון לעצמו,
%break
ומתחיל להרגיש את חסרונותיו, אז ממילא הוא לא צריך ליפול ממצבו, 
היינו שיתנו לו מחשבות שפלות, עד שהוא מרגיש, שהוא במצב של 
חסרונות.
%break
אלא אפילו בזמן עליה, הוא כבר מתחיל לחפש עצות, איך לעלות 
בדרגה. אז ממילא לא צריכים לתת לו מלמעלה ירידות. מטעם שהוא 
בעצמו מתחיל לחפש עצות, עוד מטרם שנפל לשפלות. ונדמה עכשיו, 
שהמצב, שבו הוא נמצא,
%break
שהוא מלא חסרונות. ובזה הוא יכול לפטור עצמו, שלא צריך, שיתנו לו 
ירידות מלמעלה. אבל בדרך כלל הסדר הוא, שבזמן עליה, אין האדם 
רוצה לחפש בעצמו חסרונות. לכן מוכרחים לתת לו מלמעלה ירידות.
%break
ובזה יש לפרש, מה שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "אָדְלֹא אֲבִידְנָא 
בְּחִישְנָא". פירוש, זקן שהולך שחוח, ומסתכל תמיד לארץ, כאילו 
מחפש דבר. ואומר, אדלא אבידנא (שלא נאבד ממני דבר), אפילו הכי 
בחישנא, אני מחפש.
%break
שיש לפרש "זקן, זה שקנה חכמה". היינו, שהוא "חכם, הרואה את 
הנולד". היות שהוא יכול לבוא לידי ירידה, כדי שירכוש כלים ריקים, 
שיהיה אפשרות לה',
%break
שמלא אותם. אחרת הוא ישאר במצב השפלות, מסיבת שלא מרגיש, 
שהוא בעל חסרון. ואז, בזמן שנאבד לו מצב של העליה, הוא מתחיל 
לחפש עצות, איך לעלות שוב ברוחניות.
%break
לכן מי שהוא זקן, היינו "חכם הרואה את הנולד", הוא מתחיל לחפש, 
איך לעלות ברוחניות, עוד מטרם שנאבד לו מצב של העליה. ומתחיל 
אז לעשות את כל העצות, איך שיש איזה אופן, שיוכל לעלות במעלות 
הרוחניות. וזהו על ידי שמתחיל לחפש חסרונות,
%break
במצב שבו הוא קיים. ואז כבר אין צורך, שיזרקו אותו למטה 
בחשיבות, שימצא ויראה בעצמו חסרונות, היות שהוא בעצמו כבר 
מחפש חסרונות, בכדי שיהיו לו כלים ריקים, שה' ימלא חסרונותיו.
%break
והעצה הכי טובה בזמן העליה היא, שהאדם מרגיש, שיש עכשיו מצב 
של רוחניות, והוא רוצה למצוא חסרונות, אז האדם צריך לעיין בתורה, 
ולמצוא את הקשר, שיש בין התורה להאדם, שמזה יהיה לו לקחת 
דעת, איך לעבוד את ה',
%break
כמו שכתוב "גם נפש בלי דעת לא טוב". וכמו שכתוב "וחננן מאתך 
חכמה בינה ודעת". ואז ממילא הוא יראה את החסרון שבו, וכבר יהיו 
לו כלים ריקים. ומזה הוא ינצל, שלא יבוא לידי ירידה ממש.
%break
ועתה נבאר את השאלה, מדוע כשאנו מתפללים לה', שימחוק לנו את 
חטאתינו, אנו מתנים לפני הקב"ה תנאים, ואומרים "אבל לא על ידי 
יסורים", הכוונה היא "אבל לא על ידי ירידות".
%page 907
כי בזמן שאנחנו נמצאים בזמן הירידה, אז אנחנו נפרדים ממנו 
יתברך, כי בזמן הירידה, אז הכל בבחינת השפלות, המכונה "שכינתא 
בעפרא".
%break
נמצא, שבגלל שאנו צריכים להרגיש את שפלותנו, אנו גורמים שגם 
השכינה היא בגלות, כמו שאנו מתרחקים מארץ הקדושה. הכוונה, 
הרצון דקדושה, שאין לנו.
%break
אלא בזמן הירידה אנו מקבלים רצון של "ארץ העמים". ועל ידי זה אנו 
משפילים את הקדושה. ומשום זה אנו מבקשים, שהוא יעזור לנו 
למחוק את חטאתינו, ונוכל לכנס לקדושה.
%break
אבל שזה לא יבוא על ידי יסורים, הנקרא "ירידות", שהירידות האלו 
מביאים לידי השפלת הקדושה, שזה מכונה "שכינתא בעפרא" או 
"שכינתא בגלותא". על יסורים אלו אנו מתפללים שלא יבוא, היות 
שאנו גורמים את השפלת הקדושה.
%break
הנה חז"ל (ברכות דף ה') אומרים "רבי יוחנן חלש. עאל לגביה רבי 
חנינא. אמר ליה, חביבין עליך יסורין. אמר ליה, לא הן ולא שכרן". 
וכולם מקשין על זה, הרי היו הרבה צדיקים, שקבלו עליהם יסורים. 
ואיך אמר רבי יוחנן "לא הן ולא שכרן".
%break
ופירש על זה אאמו"ר זצ"ל, ואמר, שהם התווכחו על ענין גלות 
השכינה, שמתעכבת, בסיבת, שעוד לא נתקנו כל הניצוצים דקדושה, 
שירדו בהקליפות. לכן, הגם שיהיה שכר, היינו שכל מה שירד בין 
הקליפות, תחזור לקדושה,
%break
וזהו שכר גדול מאוד, שהכל יתוקן, אבל בינתיים, עד שיתוקן הכל, 
נמצא השכינה בגלות, שכולם משפילים אותה, ומגביהים את השפחה, 
היינו הקליפה. וזהו הצער השכינה, הוא לא יכול לסבול. ועל זה אמר 
"לא הן ולא שכרן".
%break
רואים אנו, מהו יסורים בעבודה. היינו, שהם סובלים מזה, שבשבילם 
השכינה מוכרחת להיות בשפלות. ובכדי להבין זה, צריכים לעיין 
במאמר "ענין שכינתא בגלות" (ספר "שמעתי", מאמר א', שנת 
תש"ד), שכתוב שם,
%break
שבזמן שהאדם מצטער על מה שהוא מרוחק מה', היינו שהוא נמצא 
בתוך הרצון לקבל רק לתועלת עצמו, כדוגמת בעלי חי, שזה לא 
מתאים לבחינת "אדם",
%break
הוא צריך לכוון את היסורים, שהם לא בשביל שהוא רוצה להיות אדם, 
שזה הוא היסורים שלו, אלא על צער השכינה.
%break
והוא נותן על זה משל. לאדם שיש לו כאב באיזה אבר פרטי, והכאב 
מורגש בעקר בלב ומוח, שהוא כללות האדם. כמו כן האדם פרטי הוא 
חלק מהשכינה, הנקראת "כנסת ישראל". ועיקר הכאב הוא אצלה. ועל 
זה יש להצטער. וזה נקרא "יסורים בעבודה".
%break
%page 908
%H הידיעה שהאדם עמד בנסיון, לצורך מי
%break
הזה"ק (במדבר דף ב' ובהסולם אות ז') אומר וזה לשונו "כיון שהוקמו 
התורה והמשכן, רצה הקב"ה לספור חיילות התורה, כמה צבאות הם 
בתורה, בז"א, כמה צבאות הם במשכן,
%break
ומשום זה ישראל, שהם צבאותיהם של ז"א ומלכות, עולים בחשבון, 
שיהיו נודעים אצלם". עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין הענין הזה, לדעת שרצה הקב"ה לספור את ישראל, בכדי 
לדעת כמה חיילות יש. מי הוא הצריך לדעת. הקב"ה, הלא גלוי וידוע 
לפניו הכל. וכי בכדי שהוא ידע את המנין צריכים לספור אותם למטה 
בפועל ממש.
%break
אם כן לצורך מי אפשר לומר, שהקב"ה אמר לספור את ישראל, בכדי 
לדעת את מספר חייליהם של ז"א ומלכות, כמו שכתוב "רצה הקב"ה 
לספור חיילות התורה כמה צבאות הם בתורה".
%break
והנה אאמו"ר זצ"ל שאל שאלה כעין זו על מה שאומר אצל אברהם 
"ויאמר, אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי, 
כי ירא אלקים אתה". ושאל,
%break
וכי חס ושלום הקב"ה לא ידע שאברהם הוא ירא אלקים מלפני הנסיון. 
אם כן מהו הפירוש "כי עתה ידעתי". ואמר, שהפירוש הוא "כי עתה 
ידעתי", שאתה יודע שאתה ירא אלקים, היות שעמדת בנסיון.
%break
אולם יש להבין, לאיזה צורך האדם צריך לדעת שהוא ירא אלקים. 
הלא ע"י זה תהיה לו האפשרות לקבל סיפוק בעבודה, כי מה עוד יש 
לעשות בעולם, הלא אמרו חז"ל (ברכות ל"ג) וזה לשונם "אמר רבי 
חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
%break
זאת אומרת, הכל עושה הקב"ה. ומה יש לאדם לעשות, זהו רק יראת 
שמים, שנאמר "ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם 
ליראה". אם כן לשם מה האדם צריך לעבור את הנסיון,
%break
בכדי שידע האדם שהוא ירא אלקים. הלא יותר טוב יהיה, שלא ידע 
אם הוא ירא אלקים, וזה יתן לו צורך להרבות בעבודת הקודש, בכדי 
להגיע שהוא ירא אלקים.
%break
והנה אנו רואים שחז"ל אמרו (ברכות ס"א ע"ב) וזה לשונם "אמר 
רבא, לידע אינש בנפשיה, אם צדיק גמור הוא אם לאו". וגם כאן אותה 
שאלה, בשביל מה האדם צריך לדעת את מצבו, הלא הוא יקבל סיפוק 
מהידיעה הזו, אם כן מהי התועלת בעבודה מהידיעה הזאת.
%break
ולהבין כל זה צריכים לזכור את הב' עיקרים שיש לנו בעבודת הקודש:
א. היא מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, כלומר שהנבראים 
יקבלו טוב ועונג. ומטרם שמגיעים לבחינה זו, לקבל טוב ועונג, הרי 
הם עוד לא הגיעו לשלימותם, היינו למטרת הבריאה.
%break
ב. היא תיקון הבריאה. כידוע, בכדי שלא יהיה ענין של "נהמא 
דכסופא", כלומר שהנבראים בעת קבלת הטוב ועונג שלא ירגישו אי 
נעימות, נעשה ענין של צמצום והסתר, שלא ירגישו את הטוב ועונג 
שיש במטרת הבריאה,
%break
בכדי שזה יהיה להם מקום לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. 
וממילא מסתלקת מהאדם הבושה, היות שכל מה שהוא נהנה בעולם 
אינו כוונתו לתועלת עצמו, אלא מטעם שהקב"ה רוצה שהנבראים יהנו 
בעולם. ורק מסיבה זו הם נהנים.
%break
ולעצמם, היינו שהוא יהנה מטעם שהוא רוצה להנות, על זה הוא לא 
רוצה לקבל ומוותר על כל הנאות שבעולם.
%break
וזהו שהוא לא רוצה לקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא בכל דבר 
הוא חושב, אם ע"י קבלת התענוג, שהוא נהנה עכשיו, תהיה מזה 
נחת רוח למעלה, רק אז הוא מקבל ההנאה ותענוג, אחרת הוא 
מוותר.
%page 909
זה נקרא "תיקון הבריאה", היינו שמטרת הבריאה מתקבלת בלבוש, 
שהלבוש הזה לא נותן להכנס בחינת בושה בעת קבלת התענוג. 
והלבוש הזה נקרא "רצון להשפיע".
%break
ובהאמור נבין ענין היראה, מהו בעבודה, שעל היראה אמרו "הכל בידי 
שמים חוץ מיראת שמים". ולמה הוא אינו בידי שמים. כפי שאנו 
לומדים, אנו מיחסים כל השפעות לה',
%break
היינו שהכל נותן הבורא להנבראים. מה שאין כן שלא לתת, זה לא 
שייך להבורא, היות שרצונו להטיב לנבראיו.
%break
והיות שפירושו של יראה הוא, כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף 
קצ"א ובהסולם טור ב') וזה לשונו "יראה הוא, שמפחד, שמא ימעט 
בעשיית נחת רוח ליוצרו".
%break
ומשום זה הוא מונע עצמו מלבקש, שה' ישפיע לו טוב ועונג, אולי זה 
יהיה לא לתועלת ה' אלא לתועלת עצמו, שזה מכונה שהשפע הולך 
לקליפות. נמצא, שיראה הוא, שלא לקבל, זה שייך לאדם, היינו שאין 
האדם רוצה לקבל מטעם יראה,
%break
אולי אין זה לשם שמים. את זה, היינו עבודה זו שייכת להאדם. 
כלומר, שענין לא לקבל בעל מנת לקבל, את זה אנו מיחסים 
להתחתונים, היינו מצד הבורא הוא רק להשפיע.
%break
וזה נקרא שם הויה, שאין שם שום שינוי חס ושלום, כמו שכתוב "אני 
הויה לא שניתי", אלא תמיד הוא רוצה לתת. לכן יראה, שהוא מפחד 
לקבל, זה שייך להנבראים. וזוהי כל עבודתם.
%break
וכל התיקונים שישנם בעולם, הכל הולך על נקודה זו, היינו לתקן את 
עצמנו ולהגיע לידי דרגה שלא לקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא 
כמו שאמרו חז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים".
%break
ובהאמור יש לפרש את הידיעה הזו שיש לו יראת אלקים. האדם צריך 
לדעת, בכדי שיהיה לו עכשיו רצון ללכת ולבקש מה', שיתן לו את 
האור תורה, ששם יש התענוג האמיתי, המכונה "רצונו להטיב 
לנבראיו", מטעם שהוא רואה בעצמו,
%break
שכבר עבר כמה נסיונות ועמד בהם, מסיבת שכבר יש לו יראת שמים, 
היינו שכבר הוא בטוח בעצמו, שכל מה שיקבל יהיה בעל מנת 
להשפיע, אחרת לא היה עומד בהנסיונות שלו, כי כל זה שאין האדם 
יכול לעמוד בנסיון,
%break
הוא מסיבת שעדיין משוקע בהרצון לקבל לעצמו, מה שאין כן באדם 
שהוא כבר התרחק מלקבל תענוגים לתועלת עצמו, אלא בכל תענוג 
הוא מסתכל מקודם, איזה נחת רוח תצמח מזה להבורא, אז הוא 
מקבל את התענוג.
%break
זה נקרא "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", היינו שיש כבר להאדם 
הידיעה הזו. אז המצב הזה נקרא "משפיע בעמ"נ להשפיע". ואח"כ, 
שכבר רכש המדרגה הזו של יראת שמים כנ"ל, שזה נקרא "עבודת 
האדם",
%break
אז האדם צריך ללכת קדימה ולבקש מה' שיתן לו את הטוב והעונג, 
מה שיש ברצונו לתת להנבראים, היות שהוא רוצה להשפיע להבורא 
תענוג. והתענוג שלו הוא במה שמחשבתו יוצאת לפועל,
%break
היינו זה שהנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, זוהי כל ההנאה שלו. 
ובגלל זה צריך האדם להידיעה.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, על מה שהזה"ק אומר "כיון שהוקמו 
התורה והמשכן, רצה הקב"ה לספור חיילות התורה, כמה צבאות הם 
במשכן". ושאלנו, הידיעה הזו לצורך מי,
%break
וכי הקב"ה אינו יודע, אפילו כשלא סופרים בפועל ממש. והתשובה 
היא, כנ"ל אצל אברהם, "כי עתה ידעתי", פירושו, שה' יודע עכשיו 
שגם אברהם יודע שהוא ירא אלקים.
%break
כמו כאן יש לפרש על דרך הנ"ל, היינו שעם ישראל צריכים לדעת 
הידיעה הזו, בכדי שידעו עכשיו לאיזו דרגה הם שייכים, אם לבחינת 
תורה או לבחינת משכן. כי ענין תורה ומשכן,
%break
אומר שם, הוא ענין ז"א ומלכות, שפירושו ענין "יחוד קודשא בריך הוא 
ושכינתיה". לכן אמר הזה"ק "כמה צבאות הם בתורה", היינו שידעו 
לאיזו מדרגה הם שייכים, כמה צבאות הם במשכן, היינו כמה אנשים 
מהם שייכים לבחינת שכינה.
%page 910
נמצא, שכל ענין המנין הוא רק לידיעת האדם, מה שאין כן הבורא, 
בטח יודע הכל בלי שסופרים בפועל ממש.
%break
נמצא, העיקר הוא, שהאדם צריך לדעת לאיזה מצב הוא שייך. וכמו 
שאמר רבא "לידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור הוא, אם לאו". והכל 
הוא בכדי שהאדם ידע אם הוא הולך בדרך הנכונה,
%break
כלומר שיודע מה מוטל עליו לעשות בכדי להגיע להמטרה שבשבילה 
הוא נברא, וכמו שאמרו "למען לא ניגע לריק".
%break
ובכדי להבין איך שהאדם רגיל להיות נמשך אחר הכלל, ובכדי 
שהאדם יהיה לו כח לצאת ממה שמקובל אצל הכלל, ולהיות עובד 
באופן פרטי, היינו, באופן פרטי הוא יבין מה שעליו לעשות,
%break
ואיך האדם צריך זהירות יתירה, איך להינצל מזה שהאדם רגיל לעבוד 
אך לתועלת עצמו, אני אביא כאן סיפור מהחוזה מלובלין זי"ע, המובא 
בספר "שיחות חיים" (דף ל"ד) וזה לשונו:
%break
סיפר הרבי ממוגליצה, שפעם אחת, בעת אשר הרבי מלובלין זי"ע 
היה סגור בחדרו בליל שבת קודש קודם קידוש, פתאום פתח הרבי 
את הדלת, והבית היה מלא אדמורי"ם וזקנים מגדולי תלמידיו, ויפנה 
אליהם הרבי ויאמר להם,
%break
הנה כתוב "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו". ותרגומו, ומשלם 
לשונאיו, עובדין טבין, דאינין עבדין בהאי עלמא, כדי להאבידן מעלמא 
דאתי (פירוש, שה' משלם לשונאיו על מעשים טובים שעשו בעולם 
הזה, כדי להאבידם שלא יהיה להם עולם הבא).
%break
אם כן אני שואל אתכם, בשלימא, אם הרשע להוט אחר תאות ממון 
שפיר, משלמים לו בממון הרבה. ואם הרשע להוט אחר תאות הכבוד, 
נותנים לו כבוד הרבה. אבל אם הרשע אינו אוהב לא כבוד ולא ממון, 
אלא אוהב מדרגות או אוהב להיות רב או רבי,
%break
במה משלמין לו, העובדין טבא, דעבד בהאי עלמא, להעבידו מעלמא 
דאתי, (פירוש, במה משלמים לאותם אנשים שעשו טוב בעולם הזה, 
בכדי שלא יהיה להם עולם הבא).
%break
אלא על כן הוא בודאי כך, מי שאוהב להיות רבי או רב, נותנים לו מן 
השמים, ומי שאוהב מדרגות נותנים לו מדרגות, בכדי שיפסיד עולם 
הבא חס ושלום. ותיכף סגר הדלת. עד כאן הסיפור.
%break
ומהסיפור הזה אנו רואים, שיש אנשים שחושבים שהם שלמים בזה 
שהם מוותרים על תאוות, ומוותרים על כבוד, והם מסתכלים על 
אנשים שהם משוקעים בתאוות או בכבוד, שלא כדאי להסתכל 
עליהם, ובפרט לדבר עמהם.
%break
כלומר, שהם רואים שאנשים שמקיימים תו"מ בעמ"נ שימלאו את 
הרצון לקבל שלהם, בודאי המדובר עם תאוות שאין בהן איסור, אחרת 
הם לא נקראים שעושים מעשים טובים. וכמו כן אלו שמקיימים תו"מ 
בעל מנת שיהיה להם כבוד,
%break
והם, היינו האנשים האלו, שרוצים מדרגות עליונות, או להיות רב או 
רבי, בטח הם חושבים שרוצים זה בשביל טובת הכלל.
%break
אז אמר החוזה מלובלין זצ"ל עליהם, שהם נקראים "שונאי ה'". אבל 
היות שהם סוף כל סוף עסקו בתו"מ, לכן הקב"ה משלם להם שכר 
כפי מה שהם רוצים, כלומר כפי שהם מתפללים לה' שיתן להם. 
ונמצא שהקב"ה ממלא משאלותם.
%break
אלא הם צריכים לדעת, את מה שהם מקבלים, הוא מטעם שהקב"ה 
ממלא דרישתם. אבל הם צריכים לדעת, שע"י זה שהם רוצים שה' 
ימלא את דרישתם, בזה הם מפסידים עולם הבא, היות שע"י זה הם 
נקראים "שונאי ה'",
%break
כמו שכתוב "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו". כלומר, שהם צריכים 
לדעת, כי בזה שהם יקבלו את דרישתם, היינו שימלא להם מה שהם 
רוצים, יפסידו בזה עולם הבא.
%break
ויש כאן להבין ב' דברים:
%break
א. מדוע אם הם יקבלו שכר בעולם הזה, הם מוכרחים להפסיד עולם 
הבא, הלא חז"ל אמרו, (ברכות ח' ע"א) "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר 
מירא שמים", דאילו גבי ירא שמים כתיב,
%break
"אשרי איש ירא את ה'". ואילו הנהנה מיגיעו כתיב "יגיע כפיך כי תאכל 
אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".
%page 911
הרי אנו רואים, שמי שיש לו שכר בעולם הזה לא מוכרח להפסיד 
עולם הבא, ומדוע אצל השונאי ה', כי מקבל שכר בעולם הזה אומרים 
שמפסיד.
%break
ב. יש להבין, אם הוא מקיים תו"מ שנקרא "מעשים טובים", מדוע הוא 
נקרא "שונא ה'". הנה אנו רואים, שהיצר הרע נקרא "שונא", כמו 
שכתוב "אם רעב שונאיך האכילהו לחם".
%break
ויש להבין מדוע היצר הרע הוא השונא לאדם, הלא אדרבה, הלא הוא 
מיעץ להאדם לעשות עבירות לא בכדי שהאדם יסגף את עצמו, אלא 
בכדי שתהיה לו הנאה. אם כן מי שמביא הנאה לאדם בטח שהוא 
צריך להיקרא בשם אוהב, ולמה נקרא שונא.
%break
אלא אנו צריכים להאמין באמונת חכמים שאמרו, שכל עבודתנו בעולם 
הזה היא לזכות לדביקות ה', כלומר זה שיש ברצונו יתברך לתת טוב 
ועונג להנבראים, שזה נקרא "מטרת הבריאה",
%break
ואי אפשר לתת לנו מטרם שאנו מתקנים את הרצון לקבל שלנו, 
שיהיה בעל מנת להשפיע, אחרת תהיה לנו בחינת בושה כידוע.
%break
לכן אנו צריכים לבחינת דביקות, הנקראת "השתוות הצורה", כלומר 
שכל מה שאנו רוצים לקבל טוב ועונג מה', אין זה לתועלת עצמנו, כי 
אנו רוצים לבטל את הרשות שלנו, ושלא תהיה,
%break
(אלא) רק רשות היחיד, שהיא רשותו של הקב"ה. ואז יהיה לנו העונג 
האמיתי, בזה ש"אמר ונעשה רצונו", כלומר שהרצון של הבורא בא 
לשלימותו בפועל, היינו שהנבראים יוכלו לקבל את מה שהבורא רוצה 
לתת להם, היינו הטוב ועונג.
%break
נמצא, שהיצר הרע מסית את האדם שלא לעבוד לתועלת ה' אלא 
לתועלת עצמו, הוא גורם בזה רע לאדם. לכן נקרא "יצר רע". 
ובהאמור נבין את השאלה, מדוע כשהאדם מקיים תו"מ ועושה 
מעשים טובים, והראיה לזה שהם מעשים טובים,
%break
שה' משלם לו עבור המעשים טובים כנ"ל, ומכל מקום הוא נקרא 
"שונא ה'", כמו שכתוב "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו", מהיות 
שהגם שעושה מעשים טובים, אין זה מחמת שאוהב את ה',
%break
אלא משום שמאמין, שה' יתן לו שכר תמורת זה, ולא מטעם שהוא 
אוהב את ה' בגלל זה הוא עובד ומקיים תו"מ, אלא מטעם תועלת 
עצמם.
%break
אולם יש להבין:
%break
א. וכי מי שעובד אצל חבירו, וכוונתו על השכר, ולא עובד אותו, ועושה 
ומקיים את פקודיו מחמת אהבה שאוהב אותו, וכי בשביל זה הוא 
נקרא "שונאו", שיכולים לומר רק,
%break
שאינו עובד אצלו מחמת אהבה, אלא מחמת שהאדם אוהב את עצמו. 
אבל מדוע הוא נקרא "שונא את ה'". כלומר, במה הוא נעשה שונא ה', 
אם הוא עובד לתועלת עצמו.
%break
ב. מהו ענין מצות אהבת ה'. וכי הקב"ה רוצה שאנחנו ניתן לו אהבה, 
וכי הוא נצרך לאהבה שלנו, וכי הוא בעל חסרון שבגלל זה צוה לנו 
שנאהוב אותו, כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך". והתשובה היא, 
שזה שצוה לנו, שאנחנו נאהוב אותו,
%break
זהו לטובתינו. היינו, שמזה שאנחנו נאהוב אותו בגלל זה אנו מקיימים 
תורה ומצות. כלומר, זה שאנו מקיימים תו"מ, הוא בכדי שאנו רוצים 
להנות לו, שתהיה לו נחת רוח, שמטבע שמי שאוהבים, האהבה 
מחייבת שרוצים שתהיה לו נחת רוח.
%break
כדוגמת אהבת הורים לילדים, שרוצים שהילדים יהנו ומשתדלים לתת 
להילדים מחמת שאוהבים אותם, שיהנו מהחיים. והנמשל הוא, כי זה 
שמקיימים תו"מ הוא מחמת האהבה שיש להם להבורא, וממילא לא 
רוצים שום תמורה חזרה,
%break
וממילא כל מה שה' רוצה לתת להם טוב ועונג, הם לא יקבלו זה 
בכלים דקבלה אלא בכלים דהשפעה, כלומר, שהם מקבלים את הטוב 
ועונג היות שיודעים שהבורא נהנה מזה,
%break
שהמטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, יוצאת לפועל, כמו שהוא 
רוצה, היינו שיש שלימות בזה שהם מקבלים את הטוב ועונג, שאין 
בהם בחינת בושה.
%break
%page 912
ולפי זה יוצא, מי שמקיים תו"מ מטעם שכר, היינו שרוצה תמורה, הוא 
נקרא "שונאו של הקב"ה", מטעם שהוא המפריע לה', שהוא מעכב, 
שמה שהבורא רוצה לתת להנבראים,
%break
שזוהי הנאה של (הוא) הקב"ה, והאדם הזה מעכב על המטרה שלא 
תצא לפועל, היות שחסר שם הכלי והלבוש, שמרחקים את הבושה 
בעת קבלת השפע. לכן הוא נקרא "שונא ה'".
%break
והאדם צריך להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו", 
שהפירוש הוא, שלאחר שהאדם בא לטהר, היינו שמרגיש שהוא 
נמצא בטומאה והוא עדיין רחוק מקדושה,
%break
הוא צריך לומר, הידיעה הזו באה מלמעלה, כלומר, זה שבא לטהר 
הוא שקבל סיוע מלמעלה והודיעו לו שהוא רחוק מקדושה.
%break
זאת אומרת הידיעה הזאת הוא צריך להחשיב ולומר, שזה נקרא "גלוי 
מלמעלה", שהודיעו לו שירגיש בעצמו אי נעימות בזה שהוא מרוחק 
מקדושה. כלומר, שבדרך כלל האדם אינו דואג על חסרון של חוסר 
דביקות בה'.
%break
שעל כל דבר האדם מסוגל להרגיש חסרון וכואב לו מה שחסר לו, 
אולם להבחין כאב בזה שהוא מרוחק מה', הגם שהאדם מרוחק, אבל 
הוא לא שם לב לזה, כי יש לו דאגות יותר חשובות שהוא מרגיש 
בחסרונן.
%break
רק לפעמים בא אדם לידי הרגשה, שהוא כן מתחיל להרגיש בחינת 
בושה, בזה שהוא נמצא במצב של שפלות. ולפני זה, היינו מטרם זה, 
הגם שהיה נמצא גם אז במצב הזה, אבל לא שם לב לזה. ואז האדם 
צריך להאמין, שזה בא לו מלמעלה,
%break
מבחינת "הבא לטהר". כלומר, מדוע הוא עכשיו בא לטהר ואינו יכול 
לסבול את מצב השפלות שלו, הוא צריך לומר שזה בא לו מלמעלה.
%break
אולם אין להאדם לומר, אני אחכה עד שתגיע לי הידיעה הזו מלמעלה, 
אז אני אחשוב שאני צריך לטהר את עצמי. על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, 
שלפני המעשה האדם צריך לומר "אם אין אני לי, מי לי". פירוש, שרק 
אני בעצמי יכול לעזור לעצמי,
%break
היינו אם אני אתגבר בעצמי ואעשה מעשים, המביאים לדביקות. 
משאם כן אח"כ, היינו לאחר המעשה, האדם צריך לומר, שהכל בא 
מלמעלה, ואסור לומר ש"זה כוחי ועוצם ידי עשה החיל הזה".
%break
והנה אנו רואים, שמצד אחד האדם צריך לומר, שכל הנסיונות 
שהאדם עמד בהם בנסיון, האדם צריך לדעת, מצד אחד, שהאדם הוא 
גיבור חיל כנ"ל, "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה".
%break
היינו שהאדם הוא הגבור. ומצד שני עליו לומר, שה' עזר לי. אבל 
מאיזה צד שהוא הוא רואה שהוא עמד בנסיון, הידיעה הזו נותנת 
לאדם בטחון, שהוא יכול עכשיו לדרוש מה', שיתן לו ללכת להגיע 
להמטרה.
%break
%page 913
%H מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה
%break
חז"ל (שבת דף פ"ז) אמרו, ענין ההכנה, מה שהיה שם במתן תורה, 
שהיה ענין ממלכת כהנים, ומצות הגבלה, וענין פרישה. וזה היה 
להכלל כולו. שיש אנשים, שהם מקיימים תו"מ באופן כללי, כלומר רק 
בבחינת המעשה,
%break
היינו שמכוונים, שהבורא ציווה לנו לקיים תו"מ, ועבור זה שאנחנו 
שומעים בקולו, הוא ישלם לנו שכר עבור היגיעה, בזה שאנו מוותרים 
על הרבה דברים, שהגוף מתאוה להם. וזה עולה לנו ביגיעה גדולה, 
לא לשמוע בקולו של הגוף,
%break
מה שהוא דורש. אלא אנו משתדלים לשמוע בקול ה', היינו מה שה' 
דורש. כלומר, אנו מבטלין את רצוננו מפני רצון ה'. תמורת זה הוא 
ישלם לנו שכר בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שנאמר "אשריך בעולם 
הזה, וטוב לך לעולם הבא", זהו עבודת הכלל.
%break
ויש עבודת הפרט. היינו, שהם רוצים לקיים תו"מ באופן פרטי. כלומר, 
שלא מעניין להם מה שהכלל עושה, אלא שהם רוצים לדעת, מפני מה 
ה' ציווה אותנו לקיים תו"מ. וכי הוא בעל חסרון, שיהא נצרך למי שהוא 
יעשה לו טובה ויקיים את התו"מ שלו.
%break
אלא בטח התורה ומצות שנתן לנו, הוא לטובתינו. אז הם מתחילים 
לחשוב, ולשום תשומת לב, איזו טובה תצמח מזה להנבראים, בזה 
שיקיימו את התו"מ. כלומר, מה הם מפסידים, שאין הם מקיימים, ומה 
הם מרויחים, בזה שכן מקיימים את מה שצוה לנו ה'.
%break
וזהו כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני) וזה לשונם "והוי זהיר במצוה 
קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, והוי מחשב 
הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה, היינו (הנאה שאתה נהנה 
בעבירה) כנגד הפסדה".
%break
לכן כשהם מתחילים לחשוב על התועלת של קיום תו"מ, מי מרויח 
מזה, אז הם רואים מה שאמרו חז"ל (אבות פרק ראשון) וזה לשונם 
"אלא היו כעבדים, המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי 
מורא שמים עליכם".
%break
מכאן משמע, זה שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל שכר, משמע 
שזהו מטעם, שקיום תו"מ הוא לא בשביל הבורא, שהוא צריך שיעבדו 
בשבילו. כי אם היה נכון, שהוא היה צריך את העבודה שלנו, בטח 
שהיה צריך לשלם. כדרך שאנו עובדים בעולם הזה אצל מישהו,
%break
שאם הוא צריך לעבודת הפועל, בטח שהוא משלם, כי זהו דרך 
העולם. והיות שחז"ל אמרו לעבוד שלא על מנת לקבל שכר, בטח 
שהטעם הוא, משום שהעבודה זו היא בשבילנו, היינו לטובתינו.
%break
אם כן איך יכולים לומר, מי שעובד באיזו עבודה שהיא לטובתו, היינו 
שהוא צריך את העבודה, רק שמישהו נתן לנו תכנית של עבודה, בכדי 
שהאדם ידע איך לעבוד, שיצא מזה דבר שלם, שהוא יהנה מזה, 
שנאמר, שהאדם שנתן לו התכנית עבודה,
%break
שיתן לו גם שכר עבור עבודתו. אנו רואים בעולמנו להיפך, שהאדם 
צריך לשלם עבור התכנית עבודה, מה שהוא נתן לנו, ולא מי שנותן 
תכנית עבודה, הוא יתן שכר גם עבור שהאדם הולך לעבוד לפי תכנית 
העבודה שקבל.
%break
וזה דומה, מי שרוצה לבנות לו בית, הוא הולך למהנדס, שיסדר לו 
תכנית. אז מי צריך לשלם. המהנדס להאדם שקבל תכנית עבודה, או 
שהאדם משלם להמהנדס, עבור זה שנתן לו תכנית עבודה, ויכול ע"י 
זה לבנות לו בית. הוי אומר, בטח שהאדם משלם להמהנדס.
%break
ובהאמור מובן, זה שה' נתן לנו תו"מ בכדי לתקן את עצמנו, שיהיה 
לנו בנין דקדושה. נמצא, מי צריך לתת שכר תמורת התכנית, בטח 
אנחנו.
%page 914
היות שבלי תו"מ, שהוא התכנית שלנו של בנין דקדושה, לא היתה 
שום מציאות לבנות לנו בית דקדושה. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אם לא 
בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי". שפירושו, שבלי 
תורה ומצות, חקות שמים וארץ,
%break
שהוא בנין העולם, לא היה יכול להתקיים. אלא דוקא אם בונים את 
העולם לפי התורה, אז יש קיום העולם. לכן מבינים מכאן, שאנו, הגם 
שאין לנו מה לשלם לה' עבור זה שנתן לנו את התכנית של תו"מ, אלא 
אנו יכולים רק להודות ולהלל עבור זה.
%break
אבל לא שאנחנו נבקש עבור קיום תו"מ שכר, שהוא ישלם עבור זה, 
שאנו מקיימים את התו"מ, היינו שמשתמשים עם התכנית שלו לבנות 
לנו את הבית.
%break
אלו אנשים שמבינים את זה, הם נקראים "שהולכים בעבודת ה' בדרך 
פרט". שיש להם השקפה אחרת על ענין קיום תו"מ, מכפי שהכלל 
מבינים את קיום תו"מ, שה' צריך לשלם להם, עבור שהם הולכים לפי 
חוקי התורה, שהוא התכנית של ה'.
%break
והם מבינים, שה' רוצה, שהם ילכו לפי התכנית, שהוא נתן להם. ושזה 
הוא לטובת ה'. לכן הוא צריך לשלם תמורת עבודה זו, שהולכים לפי 
התכנית שלו.
%break
וזהו על דרך שאמרו חז"ל (מדרש רבה, פרשה א', א') וזה לשונם 
"דבר אחר, אמון אומן, התורה אומרת, אני הייתי כלי אומנתו של 
הקב"ה. מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה, אלא מדעת 
אומן. והאומן אינו בונה,
%break
אלא דיפתראות ופינקסאות (שהם ספרים, שיש שם מיני ציורים של 
בנינים, ולפיהם האומן נותן תכנית, איך לבנות את הפלטין). כך היה 
הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם".
%break
ויש להבין, מה בא זה ללמדינו על דרך עבודה. איך היתה בריאת 
העולם, שהקב"ה הסתכל בתורה, כלומר שהתורה היא התכנית, 
שלפי התכנית הזו ברא העולם.
%break
הנה ידוע, שמטרת הבריאה היתה כדי להטיב לנבראיו, שזו היתה 
סיבת בריאת העולם. ומסיבה זו ברא הבורא בהנבראים רצון 
והשתוקקות לקבל תענוגים. ובלי תענוג אי אפשר להתקיים.
%break
וכמו שאנו רואים, מי שמאבד עצמו לדעת, זהו מסיבת, שהוא לא 
רואה, שיקבל עכשיו מאיזה מקום תענוג, שזה נקרא "הווה". וגם 
בעתיד אינו רואה, שיהיה לו מקום לקבל תענוג. אלא שהוא רואה, 
שהעולם חשך בעדו, ואינו מאיר לו.
%break
אז אין לו עצה אחרת, אלא לאבד עצמו. היינו שהוא חושב, שע"י זה 
הוא יברח מהיסורים. לכן זה שהאדם רוצה תמיד לקבל תענוגים, זה 
הבורא ברא הטבע זו, שכל נברא שואף אך לקבל תענוגים.
%break
וצריכים לדעת, שכל מה שאנו מכנים "יצר הרע", אינו אלא הבחינה זו, 
שנקראת "רצון לקבל תענוג, בכדי למלאות את ההשתוקקות".
%break
והטעם, שהרצון לקבל לעצמו נקרא "יצר הרע", מבואר מטעם תיקון 
הבריאה, שנעשה. כלומר, היות בזמן שהנברא מקבל מהבורא, יש 
בזה ענין שינוי צורה, לכן מזה נמשך, שהאדם יתבייש בעת שיקבל 
לעצמו מחבירו.
%break
לכן האדם מתבייש לאכול לחם חסד. נמצא, אם האדם היה מקבל את 
הטוב ועונג בכלים דקבלה, היה האדם מרגיש אי נעימות בעת קבלת 
השפע. לכן נעשה תיקון, שכל זמן שאין האדם מבטל את הכלים של 
רצון לקבל לעצמו,
%break
אין האדם מסוגל לקבל טוב ועונג. נמצא לפי זה, שכל המפריע מלקבל 
את הטוב ועונג, הוא הרצון לקבל לעצמו. לכן הרצון לקבל הזה הוא 
היצר הרע.
%break
אולם איך אפשר לבטל אותו. כמו שכתוב "בטל רצונך מפני רצונו". 
הוא התורה, כמו שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי 
תורה תבלין". שפירושו, שהקב"ה אומר, זה שבראתי הרצון לקבל 
תענוג, וזהו הטבע של הבריאה,
%break
כמו שנאמר, שענין הבריאה נקראת "יש מאין", שמשמע שכאן נברא 
דבר חדש, הוא נאמר על הרצון לקבל הזה. ואמר הקב"ה "בראתי 
תורה תבלין". היינו ע"י "המאור שבה מחזירו למוטב".
%page 915
נמצא לפי זה, אם לא היה ענין של תורה, לא היתה מציאות להעולם.
כי מפני ההעלם וההסתר שהיה מסיבת תיקון העולם, היו הנבראים 
מוכרחים להישאר בחושך, בלי אור. וממילא לא היה קיום העולם. וזה 
הוא הפירוש, 
%break
שהסתכל הקב"ה בתורה, היינו שהתורה היא התוכנית. כלומר, שלפי 
התוכנית הזאת, היינו שהעולם ילך ויבנה ע"י התורה, יהיה קיום 
העולם, כנ"ל שזה נקרא "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".
%break
הנה בענין לימוד התורה, אמרו חז"ל (חגיגה י"ג) "אין מוסרין דברי 
תורה לעובד כוכבים, שנאמר, לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל 
ידעום". ויש להבין מהי בחינת עכו"ם בעבודה.
%break
כלומר, שבבחינת עבודה לומדים הכל בגוף אחד, כמו שכתוב בזה"ק, 
שהאדם הוא עולם קטן. אם כן, מהו "עכו"ם" בבחינת עבודה. ומהי 
בחינת "ישראל" בבחינת עבודה.
%break
כבר דברנו מזה, "ישראל" נקרא, שכל מעשיו הוא רוצה שיהיו לשם 
שמים ולא לתועלת עצמו, שזה נקרא ישר-אל. היינו, שכל מעשיו הם 
ישר לה'. "עכו"ם" נקרא ממש להיפך,
%break
שכל מעשיו יהיו לתועלת עצמו, היינו הוא רוצה בשתי רשויות. זאת 
אומרת, שהוא רוצה להוציא טוב ועונג מרשותו של הקב"ה לתוך 
רשותו עצמו.
%break
כלומר, שהוא רוצה, שישארו ב' רשויות בעולם, רשותו של הקב"ה 
ורשותו עצמו. זה נקרא שהוא "עובד עבודה זרה", היינו עבודה שזרה 
לנו. פירושו "ישראל" נקרא, שהוא עובד לתועלת ה'.
%break
נמצא שהוא נקרא "עובד ה', שכל מעשיו הם לשם שמים". מה שאין 
כן אם האדם עובד לתועלת עצמו ולא לתועלת ה', זה נקרא, שעבודתו 
היא עבודה זרה, ולא עובד ה'.
%break
נמצא, שכל ההבדל בין עכו"ם לישראל בבחינת העבודה הוא, 
ש"ישראל" נקרא, שהוא רוצה לעבוד לשם שמים, והגם שעדיין הוא 
משועבד להיצר הרע, ועדיין אין בידו להכניע אותו,
%break
מכל מקום, כיון שהולך על דרך להגיע לעבוד לשם שמים, כבר נקרא 
בחינת "ישראל", היות שהוא רוצה להגיע לדרגה זו.
%break
אולם בזמן שהאדם רוצה לעבוד בבחינת ישראל, שאמרנו, שזה נקרא 
עבודה בבחינת הפרט, אז כל הרע שנמצא באדם, עומד לנגדו. 
כלומר, מטרם שהחליט ללכת בבחינת ישראל, רק שעבודתו היתה 
בבחינת הכלל, שהיה מסתכל על המעשים שהוא עושה,
%break
והיה מאמין, שעבור כל עשיה ועשיה הוא יקבל תמורה, הן בשכר של 
עולם הזה והן בשכר של עולם הבא. היה לו בקל לעשות מעשים 
טובים, היות שזה לא היה נגד היצר הרע, הנקרא "רצון לקבל לעצמו"
%break
מה שאין כן עכשיו, שהוא רוצה לעבוד בכדי שיבטל רשות עצמו, 
ושתישאר רק רשות אחת בעולם, שהוא רשותו של הקב"ה, אז הרצון 
לקבל לעצמו מתנגד לזה. ואז באה לו שאלת הרשע, ששואל "מה 
עבודה הזאת לכם",
%break
זה שאתם רוצים לעבוד לא לתועלת עצמכם, מה יהיה לכם מזה. ועל 
זה אין שום תשובה, אלא כמו שכתוב "הקהה שיניו". נמצא, שאז אדם 
צריך לעזרה, שתהיה לו היכולת לצאת משליטת היצר הרע.
%break
אז אין לו עצה אחרת, אלא מה שהקב"ה אמר "בראתי יצר הרע, 
בראתי תורה תבלין". נמצא, שעתה הוא הזמן האמיתי שהאדם נצרך 
לעזרת תורה, שתעזור לו לצאת משליטת היצר הרע.
%break
ובהאמור יוצא, מה האדם צריך להכין בעצמו לקבלת התורה, הוי 
אומר "צורך להתורה". שצורך נקרא "כלי". ואי אפשר להיות מילוי בלי 
חסרון. וזה דומה, שאם אדם ישאל את חבירו,
%break
בזמן שהוא מזמין אותו, שיבוא בערב לסעודה שהוא הכין בעדו, מה 
אני צריך להכין את עצמי, שאני אוכל לאכול אצלך, בטח הוא יגיד לו, 
שתזהר, שאל תאכל בבית מטרם שאתה תבוא אלי, כי אחרת אתה 
לא תוכל לאכול אצלי.
%break
כמו כן, בכדי לקבל את התורה, האדם צריך להכין עצמו, שיהיה לו 
חסרון, הנקרא "כלי", שהתורה ימלא את הכלי הזה. וזה נוהג דוקא 
בעת שהוא רוצה לעבוד לשם שמים, שאז יש לו התנגדות מצד הגוף, 
שצועק "מה עבודה הזאת לכם".
%page 916
והאדם מאמין באמונת חכמים, שאמרו, שרק התורה היא יכולה 
להוציא את האדם משליטת יצר הרע. וזה שייך לומר רק באלו שרוצים 
להיות בחינת "ישראל", כנ"ל, שהוא ישר-אל.
%break
והם רואים, שהיצר הרע לא נותן להם לצאת משליטתם, אז יש להם 
צורך לקבלת התורה, בכדי שמאור התורה יחזיר אותם למוטב.
%break
ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל "אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, 
שנאמר, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". מטעם שאין להם 
צורך לתורה. היות מי שהוא עובד עבודה שזרה לנו, היינו לתועלת 
עצמו, הוא יכול לחיות בלי תורה,
%break
כי אין הוא זקוק לעזרת התורה. כי רק ישראל, מי שרוצה לעבוד 
לתועלת ה', הוא צריך לאור תורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". 
כלומר, שאי אפשר לנצח את הרע שבו בלי תורה, כנ"ל.
%break
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי 
שממית עצמו עליה". ויש להבין את מילה "מתקיימת", מה משמיענו 
זה. יש לפרש זה על דרך שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה,
%break
בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כלומר, שהתורה תהיה בחינת 
תבלין. במי מתקיים זה. הלא "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון".
%break
לכן אמרו, אלו אנשים שרוצים להמית את עצמותם, כלומר שרוצים 
להמית את הרצון לקבל לתועלת עצמם, אלא שרוצים לעשות הכל 
לשם שמים, והם רואים, שאינם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמם, 
להם אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".
%break
מה שאין כן באלו אנשים, שאין הם רוצים לבטל את עצמם, ורוצים 
שיהיו ב' רשויות כנ"ל, היינו רשותו של האדם תישאר, והקב"ה יתן 
להם, ויוציא את הטוב ועונג שיש ברשותו, ולתת לרשותם של 
המקבלים, אין התורה מתקיימת. כלומר,
%break
שאין התורה נעשה אצלם תבלין, משום שהם לא רוצים שיהיה תבלין. 
ואם אין רצון וצורך, שהוא כלי, אין אור.
%break
ובהאמור מובן, מדוע אסור ללמוד תורה לעכו"ם בבחינת עבודה. 
שהכוונה, מי שהוא עובד בעבודה שהיא זרה לנו, היינו שהוא עובד 
לתועלת עצמו, כי התורה היא בשביל היצר הרע, שמי שרוצה לבטל 
אותו ואינו יכול, עליו נאמר "בראתי יצר הרע,
%break
בראתי תורה תבלין". מה שאין כן מי שרוצה לעבוד לתועלת עצמו, 
שהוא בחינת עבודה זרה, אין לו צורך לתורה. אם כן, זה שילמוד 
תורה, אין התורה מתקיימת אצלו בבחינת מה שהתורה צריכה לתת. 
נמצא,
%break
מהי הכנה לקבלת התורה - צורך לעזרת התורה. וזהו ע"י שרוצה 
לכוון הכל לשם שמים. אז צריכים שהתורה יתן את העזרה.
%break
%page 917
%H מהו עניין הדלקת המנורה, בעבודה
%break
על הכתוב "בהעלותך הנרות" פירש רש"י, על שם שהלב עולה, כתוב 
"בהדלקתן" לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהה שלהבת עולה 
מאליה. "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".
%break
מהו "פני המנורה" יש הרבה פירושים. ופשטות הלשון משמע, שכל 
שבעת הנרות יאירו אל מול פני המנורה. לכן, מי הוא פני המנורה. ויש 
להבין זה על דרך העבודה, את כל ענין מנורה.
%break
הנה כתוב "נר מצוה ותורה אור", שפירוש, שמשמע שע"י התורה 
מדליקין את הנר. וכמו כן "נר ה' נשמת אדם". אנו רואים בגשמיות, 
שרק במקום שהוא חושך, שם צריכים להדליק אור שיאיר, כמו שכתוב 
"כי יתרון האור מתוך החושך",
%break
שענינו הוא, ש"אין אור בלי כלי", וכלי נקרא "חסרון וצורך". זאת 
אומרת, שכלי לא נקרא מה שהוא ריק ואין שם שום דבר, כי זה לא 
נקרא "חסרון". כי כלי, שיהיה מוכשר לקבל מילוי,
%break
צריך להיות חסרון להמילוי, שפירושו הוא, שכל דבר שהאדם רוצה 
לקבל, הוא בכדי שייהנה מזה שמקבל את הדבר.
%break
אחרת, הגם שיכול לקבל איזה דבר בלי חסרון, אבל להנות מהדבר, 
זה תלוי במידת ההשתוקקות להדבר שחסר לו, וההשתוקקות קובעת 
מידת התענוג. לכן, בכדי להנות מהאור שיאיר,
%break
מוכרח האדם להמציא לו חסרון והשתוקקות להאור. וזה אי אפשר 
להשיג בלי צורך. ובכדי להמציא צורך, אז אין עצה אחרת, אלא 
שהאדם יחשוב על מטרת הבריאה,
%break
כלומר, בשביל מה ברא הבורא את הנבראים, ומה יש להנבראים 
לעשות, בכדי שיתמלא את רצון הבורא.
%break
כלומר, לאחר שהאדם מאמין במטרת הבריאה, שהיא להטיב 
לנבראיו, וכשהאדם עושה חשבון לעצמו, ורוצה לראות כמה טוב ועונג 
הוא מרגיש כל היום, שיש על זה לתת תודה לה', על זה שהוא מקבל 
ממנו רק טוב ועונג,
%break
ותהיה יכולת לומר לה' "ברוך שאמר והיה העולם", מטעם שכל כך 
הוא נהנה מהעולם, אז הוא מתחיל לראות, איך שכל ימיו הם מעט 
ורעים. ויש לפעמים, שחייו כאין חשוב,
%break
ובמקום שצריך לומר "ברוך שאמר והיה העולם", האדם אומר 
לפעמים "טוב שלא נברא משנברא".
%break
וכשהאדם מאמין במטרת הבריאה, שהיא להטיב, אז מתחיל לחשוב, 
מהי הסיבה שאין הוא רואה את הטוב ועונג, שיהיה מגולה לכל. 
וכשרוצה לדעת את הסיבה, שיש העלם והסתר על הטוב ועונג, הוא 
גם כן מוכרח להאמין באמונת חכמים,
%break
במה שאמרו, שהיה תיקון על המטרת הבריאה. כלומר, בכדי שמטרת 
הבריאה תהיה בה שלימות בלי בחינת בושה, כידוע, שמצד הטבע 
נעשה, שכל ענף רוצה להדמות לשורשו.
%break
לכן כמו שהבורא הוא המשפיע, לכן בזמן שהאדם צריך לקבל לעצמו, 
אז הוא מרגיש אי נעימות. ובכדי לתקן את זה, נעשתה בחינת צמצום 
והעלם והסתר, כדי שיהיה מקום לבחירה.
%break
היינו, שע"י ההעלם והסתר יש מקום לעבוד, אם האדם רוצה עמ"נ 
להשפיע. כלומר, שיש מקום עבודה, שאחר עבודתו תהיה לו היכולת 
לקבל בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "השתוות הצורה".
%break
מה שאין כן אם היה מגולה את הטוב ועונג, מה שמלובש בתורה 
ומצות, כמו שכתוב בזה"ק, שיש תרי"ג עיטין, הנקראים "תרי"ג 
עצות", שזהו בזמן ההעלם וההסתר, שע"י קיום התו"מ בבחינת 
עצות, זוכים אח"כ לתרי"ג פקודין.
%break
וכמו שכתוב בהסולם, שפירושו, שאח"כ, היינו לאחר שעבר את 
התהליך של תרי"ג עצות, אז זוכים לתרי"ג פקודין, שהם תרי"ג אורות, 
הנמצאים בבחינת פקדון בתרי"ג מצות.
%page 918
שרק אז מתגלה מה שיש בפנימיות תורה ומצות, המכונים בבחינת 
"שמות הקדושים", שהם פרטים, המגלים את השם הכללי של 
הקב"ה, המכונה בשם "טוב ומטיב". וזה נקרא בלשון הזה"ק בחינת 
"אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא".
%break
ובהאמור מובן מהי עבודת האדם, כלומר, מה מוטל על האדם לעשות, 
בכדי שמטרת הבריאה של הקב"ה תצא לפועל, כלומר שהנבראים 
יוכלו לקבל את הטוב ועונג, והצמצום וההסתר יסתלק.
%break
הוי אומר, שזהו רק דבר אחד, המכונה "דביקות", "השתוות הצורה", 
שזהו כל התיקון מה שהברואים צריכים לעשות, היות שכל הרע שיש 
לנו, שהוא המפריע מלקבל את הטוב ועונג מסיבת שינוי הצורה, 
המכונה "פירוד", את זה יש לתקן. ואז הכל יבוא על מקומו בשלום.
%break
אולם, היות שמהטבע שאנו נולדנו, הוא דוקא רצון לקבל לתועלת 
עצמנו, ולא להשפיע, אם כן בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך עבודה, 
להגיע להאמת, שפירושו, שהאדם רוצה להגיע לבחינת רצון להשפיע 
נחת להבורא ולא לתועלת עצמו, אז מתחיל הגוף להתנגד בכל כוחו.
%break
היות שהאדם אומר להגוף שלו, תדע לך, היות שאתה, בזה שאתה 
רוצה להתקיים בעולם לטובת עצמך, ולא מעניין שום דבר בעולם, 
אלא כל מה שאתה עושה, אתה מסתכל כמה הרצון לקבל ירויח, מזה 
שהוא עושה עכשיו מעשים דלהשפיע,
%break
ולתועלת הבורא אין אתה רוצה אפילו לחשוב על זה. נמצא, בזה אתה 
מפריע, שמטרת הבריאה, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים טוב 
ועונג, אתה הוא המפריע, ולכן, היות שאין אני יכול לבטל את דעתך, 
אבל אני מאמין בדברי חז"ל,
%break
שאמרו, שהקב"ה אמר "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", לכן 
אני רוצה לקיים תו"מ, שעל ידי זה אני יכול לבטל אותך לגמרי.
%break
ואני רוצה לקיים מה שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת אלא במי 
שממית עצמו עליה". לכן אני רוצה להמית אותך עם הסגולה, 
הנקראת "תורה".
%break
נמצא, שהוא אומר להגוף, תן לי מנוחה מהדעות שלך, כי אני רוצה 
ללמוד תורה בכדי שאני אוכל להמית אותך. ובטח אז הגוף מתנגד 
בכל כוחו, והגוף מקיים אז את המאמר "הבא להרגך השכם והרגו".
%break
לכן היצר הרע מתאמץ בכל כוחו להפריע לו מקיים תו"מ על כוונה זו, 
או שמפריע לו במעשה, או שמפריע לו בשאלות ובמחשבות זרות, 
שמביא לו כל פעם, בכדי להפריע לו מעבודתו של עבודת הקודש.
%break
ומזה נובע כל פעם, באלו אנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, להגיע 
לידי ביטול הרצון לקבל לעצמו, ולעשות הכל לשם שמים, שיש להם 
עליות וירידות. מה שאין כן באנשים שמקיימים תו"מ בעל מנת לקבל 
שכר, אין להם כל כך ירידות,
%break
מסיבת שהם לא הולכים נגד הטבע, שהוא נגד היצר הרע. אלא, היות 
ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה", לכן לפעמים גם באנשים האלו יש 
לפעמים ירידות.
%break
אולם באנשים שרוצים לבטל את היצר הרע, בגלל זה הם עוסקים 
בתורה ומצות, זוהי מלחמה יומית. היינו, שיש לפעמים שהאדם מקבל 
עזרה מלמעלה, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו", והוא חושב, 
שעכשיו כבר הוא על הסוס,
%break
היינו שעכשיו הוא ילך קדימה ויעלה בדרגת הקדושה. פתאום הוא 
נופל למטה. וכך הוא הסדר מלחמת היצר הרע, עד שהגיע למצב, 
שהוא זוכה לאמונה בקביעות, שזה נקרא שהוא "זוכה לפקיחת עיניים 
בתורה".
%break
וזהו כמו שכותב (בהקדמה לתע"ס אות צ"ח) וזה לשונו "שהרי אפשר 
לכל אדם להתייגע בתורה, עד שימצא השגת השגחתו יתברך הגלויה, 
וכשזוכה להשגחה הגלויה,
%break
כבר האהבה נמשכת לו מאליה בצנורות הטבעיים. ומי שאינו מאמין, 
שאפשר לו לזכות לזה על ידי יגיעתו, יהיה זה מטעם, שיהיה נמצא 
בהכרח שאינו מאמין חס ושלום בדברי חז"ל "יגעתי ומצאתי", אלא 
מדמה לעצמו שהיגיעה אינה מספקת לכל אדם".
%break
%page 919
ובהאמור יש לפרש את ענין המנורה בעבודה, שפירש רש"י הטעם 
שכתוב "בהעלותך" על שם שהלהב עולה. כתוב "בהדלקתן" לשון 
עליה, שצריך להדליק עד שתהה שלהבת עולה מאליה.
%break
ויש לפרש, הנה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, הוא האור, 
והנבראים הם הכלים המקבלים את האור. אבל צריכים להכשיר את 
הכלים, שיהיו נקיים, כלומר שלא יקלקלו את האור הנמשך לתוכם.
%break
והיות שעיקר נברא, למדנו, נקרא "הרצון לקבל לעצמו", כמו שיצא 
מצד האין סוף ברוך הוא, אולם הכלי הזה כמו שהוא, היה חסר תיקון.
%break
כלומר, הגם שהבורא ברא את הרצון לקבל, שיהיה לו רצון וחשק 
לקבל את הטוב והעונג, מה שהוא רוצה לתת, מכל מקום היה חסר 
ענין של שלימות פעולותיו, שהוא ענין הבושה שהיו התחתונים 
מרגישים בעת קבלת השפע.
%break
וזה נקרא "תיקון הכלים". כלומר, ענין הרע, הנקרא בחינת "פירוד", 
מסיבת שינוי צורה שיש בין מקבל למשפיע, וצריכים לנקות את הרע 
הזה, הנקרא "רצון לקבל לעצמו". ובזמן שהכלי יהיה נקי מהרצון 
לקבל לעצמו,
%break
אז הכלי מוכשר לקבל את השפע, המכונה "טוב ועונג". וכמו 
בגשמיות, שאין האדם ישפוך לכלי מלוכלך מן פסולת, יין, כי הפסולת 
מקלקלת את היין, ולכן יש לנקות מקודם את הכלי, ואז הכלי מוכשר 
לקבל לתוכו איזה משקה וכדומה, ולא לפני זה.
%break
וזהו שהיה במנורה, ענין הטבת הנרות, שהיו מנקים את המנורה 
משמורי השמן והפחם, ואחרי נקייתם היה נותן בהם שמן. וענין זה 
מרמז לנו בעבודה, שהגוף שלנו צריכים לנקותו מהפסולת שנמצאת 
בו, שענינו הוא "הרצון לקבל לעצמו",
%break
ואח"כ יהיה הגוף מוכשר לקבל את האור תורה. אבל מטרם שהגוף 
נקי, אין הוא מוכשר שישרה בו האור תורה.
%break
אולם מאוד קשה לנקות את הגוף מהרצון לקבל לעצמו, שכל מעשיו 
יהיו אך ורק לשם שמים, היות שזהו נגד הטבע שבו הגוף נולד. וניתן 
לנו תורה ומצות, שע"י יכלו לנקות את הרע שבו, בכדי שיהא מוכשר 
לשרות בו אור ה'.
%break
וזהו כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". אבל 
יחד עם זה, כלומר שהקיום תו"מ בלבד עוד לא מספיק שיהא בידו 
לנקות את הרצון לקבל, אלא צריכים תפלה גם כן.
%break
וענין תפלה הוא, שידע, שהתורה ומצות שהוא מקיים, אין זה לתועלת 
הבורא אלא לתועלת הנברא. זאת אומרת, היות שהוא רוצה לטהר 
את לבו, כמו שכתוב "וטהר לבנו לעבדך באמת", נמצא שע"י התפלה, 
כשהאדם מתפלל על טהרת הלב,
%break
אז הוא יזכור שהתו"מ שהאדם מקיים, הוא לתועלת האדם. ואז הוא 
רואה, איך הרע שולט על האדם, שאין ביכולתו לצאת משליטתו. 
כלומר, שע"י קיום תו"מ, ומתפלל, שזה יביא לו טהרת הלב.
%break
מה שאין כן מטרם שהאדם התחיל לחשוב על טהרת הלב, היה חושב 
שהכל תלוי בידו. כלומר שחשב, שאם הוא רוצה לעשות מעשים, 
שהם רק לתועלת הבורא, ולא מה שהוא לתועלת עצמו, והיות שאין 
רצונו לשמש עם הרצונות האלו הוא בידו.
%break
וזהו מטעם, שהאדם לא היה ביכולתו להעריך את הרע שישנו בגופו 
של אדם. וזה מתגלה לאט לאט, היינו לפי עבודת האדם, שרוצה 
לבטל את הרע שבו, אז בשיעור זה מגלין לו את הרע שבקרבו, עד 
שבא לידי הרגשה, שאם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד.
%break
אז האדם מתחיל לשאול, למה ה' עשה כך. היינו, מצד אחד אומר לנו, 
שאנחנו צריכים לעשות בחירה, היינו למאוס ברע, שהוא הרצון לקבל 
לעצמו, ולבחור בטוב,
%break
שהוא רצון להשפיע לה', בו בזמן שאני רואה, שאין אני מסוגל לצאת 
משליטת הרצון לקבל לעצמו ולעשות בעל מנת להשפיע.
%break
והתשובה היא, שרק בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאומר "שוא 
תשועת אדם", כלומר שאין האדם מסוגל לעזור לעצמו, ולעשות 
בחירה לבחור בהטוב.
%page 920
היינו, שהאדם רואה, שדבר זה קשה מכל הצדדים, אז באה לו 
העזרה מלמעלה, שאז יקוים "הבא לטהר מסייעין אותו", שהפירוש 
הוא, בזמן שהאדם בא לטהר,
%break
ומתחיל ללכת על דרך להגיע להשפיע ולבער מקרבו את הרע, ורואה 
שאין זה בידו, אז נגמר הכלי מצד האדם, היינו החסרון, שהוא נעשה 
נצרך לה', שהוא יעזור לו לצאת משליטת הרע.
%break
מה שאין כן מטרם זה, היינו שהיה חושב, שהוא בעצמו היתה לו 
היכולת לנצח את הרע שבו, ולא היה אז נצרך לה', והיה מקבל את 
טהרת הגוף מרצון לקבל בכוחות עצמו, לא היה לו במצב כזה ענין 
חשיבות של דביקות בה', כמה שצריך להיות, והיה זה נבחן לפגם.
%break
וזה היה דומה לאדם, שנותנים לו כלי של זהב, והוא מעריך זה לכלי 
של נחושת. והוא נותן תודה לאדם עבור זה, כמו שנותנים תודה על 
כלי של נחושת. איזה צער היה האדם גורם להנותן המתנה, הגם 
שהנותן אינו צריך את התודה רבה,
%break
שיתן לו עבור המתנה. אלא הצער של הנותן, הוא בזה, שהנותן רוצה 
שתהיה להמקבל הנאה גדולה. ומזה שיש להמקבל הנאה גדולה, זוהי 
השמחה של הנותן. נמצא,
%break
בזמן שאין המקבל יודע להעריך את חשיבות המתנה, וממילא אין 
המקבל בשמחה, כמו שהנותן המתנה היה חושב. נמצא, שיש צער 
להנותן מתנה.
%break
והנמשל הוא, בזמן שה' נותן לאדם משהו, הוא בכדי להנות מהדבר. 
אולם אין האדם מסוגל להעריך שום דבר לפי חשיבותו, אלא לפי מה 
שהמקבל מעריך את הדבר.
%break
ועל זה כתוב "כיתרון האור מתוך החושך". היינו, החושך הוא כפי 
שהאדם מרגיש את החסרון שבו, ולפי הרגש החסרון, הוא יכול אח"כ 
להנות מהאור.
%break
ואמרתי פעם, שאנו יכולים לראות אצלנו, ברוך ה' שאנו הולכים על 
הרגלים שלנו, בודאי אנו נהנין מזה, שאנו יכולים להשתמש עם הידים 
והרגלים. אבל איפה השמחה שלנו,
%break
שאנחנו צריכים להיות בשמחה, שיש לנו כל כך דברים חשובים, שאנו 
יכולים להשתמש בהם, כמו ידים ורגלים.
%break
למשל, אם אנו היינו נכנסים לבי"ח, שיש שם, לא עלינו, אנשים שהם 
סובלים על מחלת השיתוק, זה ברגל וזה ביד, או עם שתיהן ביחד, 
ואם אנו אומרים להם, יש לנו תרופה שמיד שתקבלו את התרופה זו, 
תיכף אתם בעצמכם יכולים לשמש את עצמכם,
%break
היינו שתוכלו ללכת על הרגלים ולהשתמש עם הידים. נתאר לעצמנו, 
איזו שמחה היתה להם מזה. אין לנו להעריך אפילו את השיעור 
האמיתי מהשמחה שתהיה להם אז.
%break
נמצא, מה חסר לנו, שאנחנו נהיה שמחים כמוהם. רק חושך. כלומר, 
שאם אנחנו היינו מרגישים חושך כמוהם, אז גם אנחנו היינו שמחים 
כמוהם. עתה נשאלת השאלה,
%break
מהו באמת, האם זה שאנחנו יכולים להשתמש עם הידים ורגלים, 
האם יש בזה לשמוח, היינו שזה דבר חשוב באמת, וכדאי לתת 
להבורא תודה על זה, ולשמוח עם זה.
%break
או נאמר, שבאמת זה הוא דבר קטן, שלא כדאי לשמוח בדבר קטן 
כזה, ולומר, כמו שאנחנו נוהגים, כך צריך להיות. היינו, שאין עלינו 
מוטל חוב לשמוח בזה,
%break
היות שאין אנו מרגישים את החשיבות שבדבר. או לא, שבאמת אנו כן 
צריכים להודות לה', ברוך ה' שאין אנו משותקים, ומזה לקבל שמחה.
%break
אולם אנו רואים, שאפילו אנחנו נעשה חשבון לעצמנו וניתן תודה לה', 
אבל שמחה אין אנו יכולים לקבל מזה, מטעם כנ"ל, "כיתרון האור 
מתוך החושך". ומזה אנו יכולים לראות, מדוע ענין הבחירה, לבחור 
בהטוב, היינו בהרצון להשפיע,
%break
ולהיות מואס ברע, הוא כל כך קשה. שהוא כדי, שאנו צריכים לטעום 
טעם חושך. אולם אסור להראות לנו את החושך כמו שהוא בצורה 
אמיתית, כי אם האדם היה רואה את שיעור הרע שבו, היה תיכף 
בורח מהעבודה,
%break
וממילא לא היה מרגיש חושך. היות שלא מעניין אותו, בזה שהרצון 
לקבל לעצמו הוא השולט, כי זה לא היה מורגש אצלו לחושך. שרק מי 
שמתייגע ונותן עבודה עד כמה שיכול,
%break
ויש לו עליות וירידות, אצלו שייך לומר, שטועם טעם חושך, בזה שהוא 
לא יכול להתגבר על הרצון לקבל לעצמו.
%break
%page 921
נמצא, שהירידות האלו, מה שהאדם מקבל בזמן שהוא רוצה ללכת 
בדרך האמת, הם כלים להרגשת העזרה, שיקבל. ואנו צריכים להאמין 
בדברי חז"ל, שאמרו "הבא לטהר, מסייעין אותו". ואסור לאדם שיברח 
מהמערכה, בזמן שהוא רואה,
%break
שאין הוא מתקדם. ולפעמים באות לו מחשבות של מרגלים, שאמרו, 
שאין עבודה זו בשבילנו, אלא צריכים אנשים מיוחדים, שהם מסוגלים 
ללכת בדרך של התגברות.
%break
וכל זה בא לו מטעם, שהאדם מבין, שהוא צריך כל פעם לראות, איך 
שהוא מתקדם. אולם אינו עולה על דעתו של אדם, שהוא צריך 
להתקדם בהשגת החושך,
%break
שרק זהו הכלי שהוא צריך להשיג, כנ"ל, שכלי מכונה "צורך להמילוי". 
היינו, שאם אין לו המילוי להחסרון, הוא מרגיש שהוא נמצא בחושך. 
לכן אין להאדם לומר, שהוא לא מתקדם בעבודה.
%break
לכן הוא רוצה לברוח מהמערכה, שזה לא אמת, מטעם, כי זה שהוא 
רואה כל פעם, איך שהוא מרוחק להשיג את האור, היינו שהקב"ה יתן 
לו את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע",
%break
ואין הוא מסוגל להשיג את הרצון להשפיע מכוחות עצמו, שאז הוא בא 
לידי הרגשה, שהעולם חשך בעדו, אז בא האור, היינו עזרה מלמעלה, 
כנ"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו".
%break
ובהאמור, שהמנורה בעבודה מרמזת על הגוף, שצריכים להדליק את 
הגוף, שיאיר, כמו שכתוב "נר ה' נשמת אדם", היינו שהגוף צריך 
להשיג את הנשמה. ואז נקרא שם ה' על האדם, כנ"ל, נר ה'.
%break
מתי הגוף הוא בחינת נר ה'. הוא, שצריכים להדליק אותו שיאיר. וזהו 
בזמן שהאדם משיג בחינת הנשמה, היינו שהוא משיג את הרצון 
להשפיע, וזה נבחן לבחינת נשמה, כמו שאומר הזה"ק "הבא לטהר, 
מסייעין אותו". ושואל הזה"ק "במה מסייעין אותו".
%break
ואומר "בנשמתא קדישא", היינו שנותנים לו מלמעלה בחינת נשמה. 
ואז נקרא הגוף "נר ה'", מטעם שנשמת ה' מלובש בהגוף, כלומר 
שמטרם הסיוע מלמעלה, היה הרצון לקבל לעצמו מלובש בגוף, ועתה 
הרצון להשפיע מלובש בגוף.
%break
אולם, עד שמשיגים עזרה מלמעלה, האדם נמצא בחושך. וכל פעם 
שהוא מתגבר ומדליק את המנורה, היינו הגוף, שיהא בבחינת "כל 
מעשיך יהיו לשם שמים", הוא בבחינת עליות וירידות. לכן מכנה 
הכתוב הדלקת המנורה בשם "בהעלותך את הנרות",
%break
היות שהלהבה אינה עולה בפעם אחת בעת שמדליקין אותה, היינו 
בעת התגברות ומדליק את הגוף, ומתחיל לעבוד בעבודת הקודש, 
אולם אח"כ הוא יורד ממדרגתו.
%break
נמצא, שהאדם, בזמן שעוסק "בהדלקת המנורה", שהגוף ישמש 
לעשות נחת רוח ליוצרו, ושתהיה לו אהבת ה', כרשפי אש שלהבת 
יה, השכל מחייב,
%break
שבזמן שהתגבר והתחיל ללכת בדרך לעשות הכל בעל מנת להשפיע, 
אם כן זה שקבל באמצע עבודה ירידה, ושוב נפל לכלי קבלה, והגם 
לאחר זמן הוא שוב מקבל רצון וחשק לעבוד בעל מנת להשפיע, אבל 
עוד הפעם הוא נופל ממדרגתו.
%break
וכך חוזר חלילה. והוא רואה, שאין לדבר סוף. לכן הוא אומר, שאני 
רואה, לפי סדר שצריכה להיות התקדמות בעבודה, ושזה סימן 
שהעבודה הזו, שהוא הולך בה,
%break
היא עבודה בשבילו, היינו הוא יגמור את מה שהוא רוצה, היינו שיגיע 
לעשות הכל לשם שמים. אבל הוא רואה את ההיפך. לכן האדם רוצה 
לומר, את מה שאני רוצה להדליק את המנורה, היינו הגוף, זה לא 
בשבילי, אחרת לא היו לי כל כך ירידות בעבודה.
%break
לכן בא הכתוב ואומר לנו "בהעלותך" ולא "בהדלקתן", בכדי 
להשמיענו, שכל מה שנראה לעיני האדם, בזמן הזה שעוסק בהדלקת 
המנורה, הכל, היינו כל המצבים, הם עליות.
%break
כלומר, אפילו הירידות הכי גדולות, שהוא מקבל באמצע עבודה, הם 
שייכים לעליות, כנ"ל, מטעם "כיתרון האור מתוך החושך".
%break
%page 922
זאת אומרת, שאין האדם יכול לומר, שעבודה זו דלהשפיע אינה 
בשבילו, מטעם שהוא רואה לפי הירידות שלו. על זה אומר הכתוב 
"בהעלותך הנרות". וזהו בכדי להשמיענו,
%break
שהכל הוא בגדר עליה. לכן, אל יאמר האדם שזהו לא בשבילו אלא 
לאנשים יותר מוכשרים ממנו. ובכדי לדעת יותר, שכך הוא סדר 
העבודה דלהשפיע, בא הכתוב ואומר "וזה מעשה המנורה מקשה".
%break
במדרש (בהעלותך) כתוב שם וזה לשונו "מעשה המנורה כיצד היה, 
שבשעה שעלה משה, היה הקב"ה מראה לו בהר, היאך יעשה את 
המשכן, כיון שהראה לו הקב"ה מעשה המנורה, נתקשה בה משה. 
אמר לו הקב"ה, הרי אני עושה לפניך.
%break
ואף על פי כן נתקשה בה משה. ואמר, מקשה תיעשה המנורה. 
כלומר, מה קשה לעשות. אמר לו הקב"ה, השלך את הזהב לאש, 
והמנורה תיעשה מאליה, שנאמר, מקשה תעשה המנורה".
%break
ורש"י מפרש על הכתוב "כן עשה המנורה" על ידי הקב"ה היא נעשית 
מאליה. ויש להבין, מה מרמז לנו זה שהיה קשה לעשות את המנורה, 
בעבודה. אלא כנ"ל,
%break
שענין המנורה מרמז לנו על הגוף, שצריכים להדליק את הגוף, 
שיעבוד בעבודת הקודש, כדוגמת שמדליקין מנורה שתעבוד 
בגשמיות.
%break
אולם זה קשה מאוד, היות בכדי לעבוד לשם שמים ולא לתועלת 
עצמו, זהו נגד הטבע, לכן נתקשה משה. כלומר, היאך הוא יכול לומר 
להכלל ישראל, שיעשו עבודת המנורה, שצריך להאיר אל מול פני 
המנורה, שמול המנורה הוא ה'.
%break
כלומר, שהבורא הוא עומד מול האדם, כמו שכתוב "שיויתי ה' לנגדי 
תמיד", והגוף שמדליקין, הוא צריך להאיר לא לתועלת עצמו. אלא זה 
שהגוף צריך להאיר, הוא לתועלת ה'. זה נקרא "אל מול פני המנורה 
יאירו שבעת הנרות",
%break
ש"שבעת הנרות" זה הוא ששת ימי המעשה ושבת. זאת אומרת, 
שהגוף צריך שיאיר מאור הנשמה בסוד "נר ה' נשמת אדם", שהכל 
צריך להיות "אל מול פני המנורה", כלומר, שהכל צריך להיות לא 
לתועלת עצמו אלא לתועלת ה'.
%break
ובזה יש לפרש, באמת קשה, מדוע אמר הקב"ה "וזה מעשה המנורה 
מקשה זהב". כלומר, מדוע אמר הקב"ה "מקשה", שמשמע שמעשה 
המנורה צריך להיות קשה. ויש לפרש, שזה הוא שאמרו חז"ל "כיון 
שהראה לו הקב"ה מעשה המנורה,
%break
נתקשה בה משה", היינו ששאל, מדוע עשה ה' כך, שיהיה קשה. על 
זה יש לתרץ, כנ"ל "כיתרון האור מתוך החושך", לכן עשה בכוונה 
תחילה שיהא קשה, שיטעמו טעם של חושך, ואז ידעו את חשיבות 
של התקרבות ה', בזה שנותן להם כלים דהשפעה.
%break
אולם משה שאל, נכון שצריך להיות חושך, בכדי שיהיה ההבחן בין 
אור לחושך, אולם אין בכוחם לצאת משליטת הרצון לקבל, אם כן מהי 
התועלת שהוא קשה. נכון, החושך הם יטעמו,
%break
אבל אף פעם לא יוכלו לבוא להאור. אם כן אף פעם לא יזכו להיתרון 
האור מתוך החושך. כלומר, הם יקבלו חושך, אבל איך תהיה מציאות 
לבוא לזכות להאור, היינו כנ"ל, שיזכו לכלים דהשפעה.
%break
ויש לפרש, שעל זה באה התשובה של הקב"ה. "אמר לו הקב"ה, 
השלך את הזהב לאש, והמנורה תיעשה מאליה". שפירושו, נכון, 
הקב"ה הסכים לדעתו של משה, שאין זה ביכולת של אדם להגיע 
לכלים דהשפעה בכוחות של עצמו.
%break
ומה שאתה שואל, אם כן איך הם יבואו לזכות לכלים דהשפעה, אמור 
להם "השלך הז-הב", שפירוש, הרצון לקבל הנקרא "זה-הב", כלומר 
שרק אם הם ירצו לזרוק את הרצון לקבל לעצמו,
%break
המנורה, היינו הגוף, שיאיר אל מול פני המנורה, שמול המנורה הוא 
הקב"ה, זאת אומרת, שהמנורה תיעשה מאליה.
%break
וממילא הקב"ה בודאי הוא יכול לתת להאדם כלים דהשפעה, כמו 
שנתן להאדם כלים דקבלה. וזה שפרש רש"י על הכתוב "כן עשה 
המנורה", שהשאלה היא, מי עשה המנורה,
%break
ע"י הקב"ה, היא נעשית מאליה. היוצא מזה, שאל יסתכל האדם בזה 
שיש לו ירידות, אלא הכל הוא בבחינת עליות, כמו שכתוב 
"בהעלותך".
%break
%page 923
%H מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה
%break
הזה"ק (חקת ובהסולם אות ב') כתוב שם וזה לשונו "אבל זאת בלא 
תוספת ו', היא חקת התורה ודאי, שהיא המלכות, הנקראת חוקה, 
ובאה מז"א, שנקרא תורה. ולא התורה עצמה,
%break
שהוא ז"א, רק דין התורה, גזרת התורה, שהוא מלכות". מה שאין כן 
"וזאת התורה" הוא להראות שהכל הוא ביחוד אחד. ולכלול כנסת 
ישראל, שהיא המלכות, בהקב"ה, שימצא הכל אחד.
%break
ויש להבין, מדוע מלכות מכנה הזה"ק בשם "חוקה". היינו, למה 
מלכות מוכרחת להיות רק חק, בלי שכל, כמו שפירש רש"י וזה לשונו 
"זאת חקת התורה,
%break
לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת 
ומה טעם יש בה. לפיכך כתוב בה "חקה גזירה הוא מלפני, אין לך 
רשות להרהר אחריה".
%break
משמע מכאן, מתי נקרא חק, שרק בזמן שאומות העולם שואלים "מה 
מצוה זאת", וצריכים לתת תשובה על זה. מהי התשובה "חק גזירה". 
כלומר שמשמע מתי האדם מקיים את החק,
%break
משמע שדוקא בזמן שהם שואלים "למה", אז שייך לומר שהוא מקיים 
את המצוה מטעם חק. אחרת אין כאן משמעות שמראה שהוא מקיים 
את המצוה מטעם חק.
%break
וגם זה יש להבין, הלא יותר טוב היה אם המצוה הזאת היתה 
מלובשת בשכל, היינו שהיה יותר קל לקיים את המצוה. ומדוע רוצה 
הקב"ה שדוקא יהיה בתור חק,
%break
שזה הוא יותר קשה לקיים את המצוה. הלא יש כלל "אין הקב"ה בא 
בטרוניא (בעלילה) עם בריותיו" (ע"ז ג').
%break
אם כן יש להבין, מדוע הוא רוצה שהמצוה תהיה מטעם חק. וכשנדבר 
בדרך העבודה, אז יש להבחין ב' דברים:
א. חלק המעשה.
ב. חלק הכוונה.
%break
בעולם הגשמי אנו רואים, שהאדם מסתכל על השכר בעיקר. כלומר, 
שאם האדם עובד אצל בעל בית והנותן עבודה אומר לו, אני רוצה 
שאתה תעבוד אצלי, ומה שאתה עושה, אין לך להבין בשביל מה אני 
צריך לעבודה זו. אלא אתה יכול לחשוב,
%break
שיותר טוב היה בשבילי, אם אני לא הייתי מצוה לך לעשות את 
הדברים האלה, מה שאני מצווך. ואני לא יכול להסביר לך, לאיזה 
צורך אני צריך את אלה המעשים, מה שאתה תעבוד בשבילי. ותמורת 
זה תגיד לי,
%break
כמה שאתה מרויח מעבודה אצל שאר אנשים, שאצלם כן אתה מבין, 
לאיזה צורך אתה עובד. והיות שאני רוצה את העבודה זו, לכן אני 
אשלם פי עשר, כפי מה שאתה היית מרויח אצל אחרים. ובטח שהיו 
הרבה קופצים על עבודה זו, 
%break
היות שכולם מסתכלים על התמורה והשכר, והיות שהוא משלם פי 
עשר. למשל, בשוק משלמים אלף דולר לחודש, והוא ישלם עשרת 
אלפים דולר. בטח שעל עבודה זו לא יגיד שהם עובדים למעלה 
מהדעת, שהעבודה שלהם נקראת חק,
%break
מטעם שזהו בתוך השכל, שכדאי לעבוד עבודה זו, שהשכל מחייב, 
שעיקר מה שהאדם עובד הוא בשביל שכר. לכן מי שנותן יותר שכר, 
שם צריכים לעבוד. וזה נקרא "בתוך הדעת".
%break
ורק מה נקרא אצל הנבראים "למעלה מהדעת". זה שהאדם צריך 
לעבוד בלי שכר ובלי שום תמורה. זה נקרא "למעלה מהדעת". וזהו 
מטעם מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו 
טוב ועונג, שזה נקרא "רצון לקבל לעצמו".
%break
כלומר כל מה שהוא עושה יהיה הכל לתועלת הנברא, כי כך היה רצונו 
יתברך. לכן כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעבוד בלי תמורה, זה 
נקרא "למעלה מהדעת", שהוא נגד השכל, היינו נגד מטרת הבריאה.
%break
%page 924
ואז כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, תיכף 
באה שאלת הרשע, ושואל "מה העבודה הזאת לכם", שאין אתם 
דואגים לתועלת עצמכם, אלא לתועלת ה'.
%break
ובטח צריכים לתת תשובה המתקבלת על הדעת. הלא הוא טוען ישר 
לענין, כי הוא אומר, אתם רוצים ללכת נגד הטבע. ומה אמרו חז"ל, 
מה לענות: "הקהה שניו", שפירושו, שאין על זה שום תשובה אלא 
חק.
%break
ומתי שרוצים להתגבר עליו, ואומרים שכדאי לעבוד לכבוד המלך, אז 
הוא נעשה יותר חכם, ומתחיל לשאול שאלת פרעה הרשע, שאמר "מי 
ה' אשר אשמע בקולו". נמצא, שיש כאן ב' טענות צודקות. ולפי מה 
שאמר אאמו"ר זצ"ל,
%break
זו רק טענה אחת. אלא היות שהוא רוצה להישאר באהבה עצמית, 
לכן הוא טוען כמו חכם. כלומר, אליבא דאמת, אני איש גבור, אני לא 
סתם עמך, שלא יכולים להתגבר,
%break
אלא אני לא יודע את ה', כלומר אם ה' היה מתגלה אלי ולא הייתי 
צריך להאמין בה', הייתי תיכף עובד לתועלת ה'.
%break
נמצא שהוא נמצא בגאוה. זאת אומרת, זה שהוא רוצה להישאר 
באהבה עצמית, לכן הוא טוען טענת חכם, שהוא לא כמו שאר אנשים, 
שאין להם כח התגברות, שהם כמו ילדים קטנים, מה שהם רואים הם 
רוצים, ואין להם כח להתגבר לראות אם הדבר הזה טוב להם או לא.
%break
מה שאין כן אני נקרא "גבר", שאני יכול לשלוט על עצמי. אולם אם 
הבורא רוצה שאני יעבוד בשבילו, שלא יסתיר את עצמו, שלא נוכל 
להשיג אותו, ורק צריכים להאמין בהשגחתו.
%break
זה לא הגיוני. נמצא, שהוא מלביש את האהבה עצמית בלבוש של 
גאוה. זאת אומרת, שהרצון לקבל לעצמו גורם לו שיהיה גם בעל 
גאוה, היינו שכל מה שהאדם מדבר שלא רוצה להאמין, הוא בעיקר 
שלא רוצה לבטל את הרצון לקבל לעצמו.
%break
ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים להאמין, שדרך זו של 
האמונה למעלה מהדעת, וגם זה שצריכים לעבוד בשבילו ולא 
לתועלת עצמו, אין זה מטעם שהבורא רוצה בכל אלו הדברים 
לטובתו, אלא הכל הוא לתועלת האדם.
%break
היינו, זה שהבורא רוצה לתת להנבראים טוב ועונג, ושתהיה בזה 
שלימות הנאה, כלומר שלא ירגישו בעת קבלת הנאה בחינת בושה. 
לכן נתן לנו עצה, שאנו נעבוד בשבילו. וע"י זה אנו נוכל לקבל טוב 
ועונג ולא נרגיש שום אי נעימות בעת קבלת הנאה, כנ"ל.
%break
ומטעם זה, שלא יהיה לנו את ענין של בושה, ניתן לנו עוד דבר, 
הנקרא בחינת "אמונה למעלה מהדעת". "היות אם היתה השגחה 
גלויה", כמו שאומר בהקדמה, "אז לא היתה שום אפשרות לעשות 
משהו לתועלת הבורא,
%break
אלא הכל היה מוכרח להיות לתועלת עצמו", אם היה מגולה טעם 
תענוג במצות יותר מתענוגים גשמיים. אנו רואים איך בתענוגים 
גשמיים, איך שקשה אם האדם רוצה לוותר על תענוג גשמי,
%break
ולומר, אני אקבל את התענוג רק בזמן שאני אוכל לכוון לשם שמים, 
אחרת אני לא רוצה לקבל את התענוג. איך שזה קשה.
%break
ובטעמי תורה ומצות, אנו צריכים להאמין, במה שאומר האר"י הקדוש, 
שמסיבת השבירה נפלו ניצוצין קדישין לתוך הקליפות, שמכונה בדברי 
הזה"ק בשם "נהירו דקיק", כלומר הארה קטנה מקדושה. ומזה 
נובעים כל התענוגים הנמצאים בעולם הגשמי.
%break
ומזה האדם יכול לעשות חשבון, אם על תענוגים קטנים איך שקשה 
לעשות בחירה, ולומר שהוא נזהר שלא לקבל את התענוגים גשמיים 
רק לשם שמים, כלומר הוא מוכן לוותר על כל תענוג ותענוג שהוא 
מקבל, אם אין הוא יכול לכוון לשם שמים,
%break
איך שזה קשה, על אחת כמה וכמה שבאם היה מגולה את הטוב ועונג 
המלובש בתו"מ, אז הנבראים לא היו מסוגלים לעשות בחירה ולעשות 
הכל לשם שמים, אלא היו מקבלים את הטוב ועונג לתועלת עצמם.
%break
לכן לצורך זה, שהנבראים יוכלו לתקנם עצמם, בכדי שיהיו להם 
בחינת דביקות והשתוות הצורה בעת קבלת הטוב ועונג, לכן נעשה 
צמצום והסתר.
%page 925
ואז אם אין הטוב מגולה בתו"מ, והאדם מקיים תו"מ מטעם אמונה, 
כלומר שהוא בוחר בתו"מ לא מטעם שיש לו הנאה בתו"מ, כי עדיין 
הטוב ועונג לא מגולה כנ"ל, כי מטרם שהאדם מתקן את הכלי קבלה 
שלו,
%break
שכל מה שהוא עושה יהיה לשם שמים ולא לתועלת עצמו, שורה עדיין 
על האדם הזה בחינת העלם והסתר, אז יש מקום בחירה, היינו 
לבחור ולראות, אם הוא עובד לתועלת עצמו או לתועלת ה'.
%break
מה שאין כן אם היה מגולה את הטוב ועונג, אז היו הנבראים מוכרחים 
להישאר בבחינת תועלת עצמם, היות שלא היו יכולים לפרוש עצמם 
מתו"מ, מטעם השגחה גלויה, כנ"ל. כמו שאומר (בהקדמה לתע"ס 
אות מ"ג) וזה לשונו "ונניח למשל,
%break
אם היה הקב"ה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה, באופן אשר, למשל, 
כל האוכל דבר איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה ימצא 
בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה, 
כי אז מי פתי היה מהרהר,
%break
אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את 
חייו, כמו שאינו מהרהר לקפוץ לתוך הדליקה. וכן מי פתי היה עוזב 
איזו מצוה, מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות".
%break
נמצא, שענין זה של אמונה וענין זה עבודה בעל מנת להשפיע ולא 
לתועלת עצמו, הכל הוא לטובת האדם.
%break
ובהאמור נבין את השאלה ששאלנו, לצורך מה ניתן לנו את סדר 
העבודה בדרך האמונה למעלה מהדעת. כי הגיון מחייב, שאם הקב"ה 
היה נותן לנו את העבודה בתו"מ בתוך הדעת והשכל,
%break
היה יותר קל לעבוד את עבודת הקודש. ואין הקב"ה בא בטרוניא עם 
בריותיו, כנ"ל. אם כן מדוע עשה ככה.
%break
התשובה היא, שרק בדרך העלם והסתר יש אפשרות שהנבראים 
יוכלו לבוא לשלימות, היינו שיקבלו את הטוב ועונג על דרך השלימות, 
היינו שלא ירגישו אי נעימות בעת קבלת התענוגים. לכן יוצא, שדוקא 
בזמן שאנו יכולים ללכת בבחינת מוחא וליבא לה',
%break
דוקא על דרך זו, היא דרך המוצלחת ביותר. ולא כמו שכל אחד ואחד 
חושב, שאם הקב"ה יתן לנו את דרך העבודה בבחינת השכל, היינו 
שתהיה השגחה גלויה, מזה יבואו הנבראים לשלימות. על זה יכולים 
לומר, כמו שכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם".
%break
ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, מדוע מלכות נקראת "חקה", שהיא 
נקראת בשם "חקת התורה". ואומר שם הזה"ק, שמלכות נקראת 
"חוקת התורה" ולא התורה עצמה, גזרת התורה, שהיא מלכות, אלא 
שצריכים לכלול את המלכות בתורה ביחוד אחד.
%break
ושאלנו, מדוע מלכות נקראת "חוקה". והתשובה היא, כי מלכות 
נקראת "מלכות שמים", שהיא בחינת אמונה, להאמין בה', שהוא 
משגיח על העולם בהשגחה של טוב ומטיב.
%break
והגם שהאדם מתחיל לעשות חשבון לעצמו, אז הוא רואה שהוא מלא 
חסרונות, ואם כן איך הגוף יכול להבין שזהו הכל טובות. והגם שניתן 
לנו להתפלל על המצבים הרעים, שאנו מרגישים בין בגשמיות ובין 
ברוחניות, אבל שאחר כך,
%break
היינו לאחר התפלה, שהאדם התפלל ולא נענה על תפלתו, אם הוא 
רואה שהוא נמצא בתכלית השפלות, בין בגשמיות ובין ברוחניות, 
שאז הוא צריך להתגבר, ולומר שהשם של הקב"ה הוא טוב ומטיב.
%break
זוהי עבודה גדולה, היות שעל כל השאלות שהגוף שואל, אין לו תירוץ 
על פי השכל. אלא הוא צריך לומר, שאני מקבל על עצמי עול מלכות 
שמים למעלה מהדעת. ואומר,
%break
שכך היא גזירת הקב"ה. שעל זה אמרו חז"ל "לפי שאומות העולם 
מונין לישראל לומר, מה מצוה זאת ומה טעם יש בה. ומה צריכים 
להשיב, חוקה חקקתי גזירה הוא מלפני, ואסור להרהר אחריה".
%break
לכן מלכות שמים נקרא "חקה". אבל היא חק התורה ולא התורה 
עצמה. כלומר, בכדי לזכות לתורה, צריכים לקבל על עצמו את 
החוקים, מה שהתורה נתנה לנו. אחרת אי אפשר לקבל את התורה.
%page 926
ובזמן שהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים, אז הוא נקרא בחינת 
"ישראל", כי ע"י המלכות שמים, שהאדם מקבל על עצמו למעלה 
מהדעת, הוא יוצא מאהבה עצמית, ואז הוא מוכשר לקבל את התורה 
עצמה.
%break
אחרת, היינו אם לא זכה עדיין לבחינת כלים דהשפעה, אז כל התורה 
שיקח, ילך הכל לסטרא אחרא ולא לקדושה. היינו האור תורה, שהוא 
הטוב ועונג מה שהנבראים צריכים לקבל,
%break
ילך להקליפות. שבגלל זה היה הצמצום וההסתר, כדי שהכל יכנס 
להקדושה. לכן דוקא כשהאדם זוכה להיות בחינת ישראל, היינו שכבר 
זכה למלכות שמים, היינו שכל מה שהוא עושה אין לו מחשבה אחרת 
אלא להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז יכולים לתת לו בחינת תורה.
%break
ובהאמור יוצא, זה שאסור ללמוד תורה לעכו"ם, בבחינת עבודה 
פירושו, שאי אפשר ללמוד תורה כל זמן שהאדם עדיין נמצא בבחינת 
עכו"ם, כלומר שעדיין משוקע באהבה עצמית. כנ"ל, שענין אמונה 
למעלה מהדעת,
%break
הנקראת "מלכות שמים", שהיא בחינת חוקה, זה עצה לצאת מאהבה 
עצמית, ולזכות ע"י זה לפי סדר העבודה, שניתן בזמן שהאדם רוצה 
לקבל על עצמו מלכות שמים, בבחינת מוחא וליבא, אז האדם זוכה 
לבחינת "ישראל",
%break
היינו שכל מעשיו יהיו אך לשם שמים, ואז הוא הזמן שיכול לקבל את 
התורה, ולא יהיו הקליפות יכולים לינוק מהקדושה.
%break
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (חולין פ"ט) "אין העולם מתקיים אלא 
בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה". ויש להבין זה, שאם 
האדם אינו בולם עצמו, אלא שמשיב להשני בשעת מריבה, ע"י זה 
העולם אינו יכול להתקיים.
%break
ובהאמור יהיה הפירוש, שבדרך העבודה, "העולם" הוא האדם עצמו, 
כמו שכתוב בזה"ק "כל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו". אם כן יהיה 
הפירוש, שבזמן שהאדם מתחיל לעשות ריב עם הגוף, ורוצה לקיים 
מה שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע".
%break
ופירוש רש"י, שיעשה עמו מלחמה, שזה נקרא "מלחמת היצר", 
כלומר שבזמן שהאדם דורש מהגוף, שיעשה הכל לשם שמים, וזה 
מרגיז ליצר הרע מאוד, 
%break
היות שהוא רוצה לבטל את רשותו לגמרי, אלא כל מה שהאדם עושה, 
הוא רוצה שיהיה הכל לשם שמים, אז הגוף בא אליו בטענות צודקות, 
שהגוף טוען טענת שכליות.
%break
ואם האדם רוצה להתקיים, היינו שהוא רוצה לבוא לתכלית השלימות 
ולקיים רצון ה', שרצונו יתברך הוא להטיב לנבראיו, היינו שיזכה לאור 
התורה, שהוא הטוב ועונג שבמחשבת הבריאה, אז אסור לענות 
להגוף עם דברים שכליים.
%break
היינו שהאדם יגיד, שהוא הולך בתוך הדעת, היות שבתוך הדעת 
מוכרח להיות בעמ"נ לקבל, כנ"ל, אלא בולם את עצמו בשעת מריבה, 
ואומר לו "הצדק אתך בבחינת השכל ואני הולך למעלה מהדעת".
%break
%page 927
%H מהו ששמן נקרא מעשים טובים, בעבודה
%break
הזה"ק (בלק דף י"ח ובהסולם אות מ"ג) כתוב שם וזה לשונו "החכם 
עיניו בראשו. שואל, וכי באיזה מקום הן עיניו של אדם. אולי הן בגופו 
או בזרועו, שהשמיענו החכם יותר מכל העולם. אלא שלמדנו, לא ילך 
אדם ד' אמות בגילוי ראש.
%break
מהו הטעם. הוא משום שהשכינה שורה על ראשו. וכל חכם עיניו 
ודבריו הם בראשו. דהיינו, באותה השורה. ועומדת על ראשו, שהיא 
השכינה. וכשעיניו שם, בראשו, שהיא השכינה, ידע שאותו האור, 
הדולק על ראשו, צריך לשמן,
%break
משום שגופו של אדם הוא הפתילה, והאור דולק למעלה בפתילה. 
ושלמה המלך צווח ואמר, ושמן על ראשך לא יחסר. כי האור שבראשו 
צריך לשמן. והוא המעשים טובים. ועל זה אומר, החכם עיניו בראשו. 
ולא במקום אחר", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, מדוע אם הבורא רוצה לתת אור ה' להאדם, האדם צריך 
למעשים טובים, כדוגמת השמן. כלומר, כמה שמן שיש בהפתילה, 
בשיעור הזה מאיר הנר. כלומר, שאנו רואים בגשמיות, שאין הפתילה 
יכולה להאיר,
%break
אלא לפי שמן שיש בה. אבל מה זה נוגע לרוחניות. מדוע כשחסרים 
מעשים טובים אין הקב"ה יכול לתת להאדם, שהאור לא יפסק ממנו. 
הלא זה שהבורא נותן אור להאדם, 
%break
הוא מסיבת מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. אם כן בשביל מה 
צריך הבורא שהתחתון יתן לו מעשים טובים.
%break
ובכדי להבין מה ששאלנו, אם ברצונו יתברך לתת טוב ועונג לנבראים, 
בשביל מה צריך שהנבראים יתנו לו שמן. התשובה היא, כידוע, 
שבכדי שתהיה שלימות פעולותיו, היה ענין העלם והסתר, שלא יהיה 
ניכר את השגחתו יתברך בהשגחה גלויה.
%break
אלא רק לאחר שהנבראים יתקנו את הכלים שלהם מרצון לקבל 
לעצמו, אלא שיהיו בבחינת השתוות הצורה, הנקרא "רצון להשפיע", 
שע"י זה יתוקן ענין הבושה, שבא מצד הופכיות הצורה מהמשפיע.
%break
לפי זה יוצא, הגם שמצד המשפיע אין הפסק שפע, אלא כמו שכתוב 
"אני הויה לא שניתי", אולם מצד התיקון, שנעשה אצל מקבל הראשון, 
המכונה "מלכות דאין סוף", נמשך התיקון הזה,
%break
שכל זמן שאין התחתון מסוגל לקבל הכל בעל מנת להשפיע, נפסק 
האור מלהאיר להתחתון. לכן בכדי שהאור יאיר על ראשו של אדם, 
צריכים לעשות מעשים טובים,
%break
היינו מעשים של השפעה, שזה יביא להאדם לעשות הכל בעל מנת 
להשפיע, אז יהיה מקום להאור שישרה בקביעות.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "החכם, עיניו בראשו", שענין "חכם", 
אמר אאמו"ר זצ"ל, שמי שרוצה להיות חכם, כבר נקרא חכם. ולפי זה 
יהיה הפירוש, שמי שרוצה להיות חכם, צריך להסתכל בראשו, היינו 
שצריך להאמין,
%break
ששכינה על ראשו, שמסיבה זו אמרו חז"ל "אסור ללכת ד' אמות 
בגילוי ראש", שזה ביארנו, ש"ראשו של אדם" נקרא השכל של אדם, 
והשכל אסור להיות מגולה, שפירושו, שצריך לכסות את השכל 
והדעת, כאילו אין לו דעת, וללכת למעלה מהדעת,
%break
שדוקא למעלה מהדעת הוא מסוגל לקבל הכל בעמ"נ להשפיע, 
שבאופן כזה האדם יכול לזכות, שירגיש, שהשכינה היא מעל ראשו, 
היינו למעלה מהדעת, שע"י זה הוא יבוא לידי הרגשה.
%break
וזה כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל, בזמן שהאדם בא לידי הרגשה, שהוא 
עכשיו בבחינת עליה, אל יאמר, עכשיו איני צריך להאמין, שהשגחתו 
יתברך היא בטוב ומטיב, מטעם כי עכשיו אני מרגיש שהוא כך.
%page 928
נמצא, שהוא שוב נכנס בתוך הדעת, אז הוא תיכף נופל ממדרגתו, 
היות שהוא פגם בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ואומר, שעכשיו אני 
כבר לא צריך ללכת בלמעלה מהדעת.
%break
וזה נקרא, ששוב נופל לתוך אהבה עצמית, שעל בחינה זו היה צמצום 
והסתר, וממילא נסתלק האור ממנו ונשאר בחושך. וזה שאומר 
"כשעיניו בראשו", היינו שמסתכל על בחינת מלכות שמים שיש 
בראשו,
%break
שהוא דוקא שאינו בגילוי ראש, אלא שמכוסה. והוא הולך למעלה 
מהדעת. וזה נקרא "מעשים טובים". ומהי המעשה טוב, זה שהוא 
מכסה את ראשו, בזה שהוא הולך למעלה מהדעת.
%break
נמצא, שגופו של אדם הוא הפתילה, שצריכה להאור שבראשו. והאור 
מאיר כל זמן שיש לו שמן. ובו בעת שאין לו שמן, האור מסתלק 
מהפתילה. כנ"ל, ש"שמן" נקרא מעשים טובים. כלומר,
%break
"כל זמן שהוא מוסיף שמן, הנר דולק", היינו שכל זמן שהוא "מכסה 
את ראשו", היינו הרגשה שלו, שפירושו, שאין הוא מקבל את העליה 
הזו, מה שיש לו עכשיו הרגשה של האור בתוך הדעת, בתור סמיכה.
%break
זאת אומרת, שעתה יש לו כבר על מה לבסס את המלכות שמים שלו. 
נמצא, שעכשיו כבר אין לו "שמן", היינו מעשים טובים, המכונה 
"למעלה מהדעת". וממילא "הפתילה נכבית מחוסר שמן". וזה הוא 
הפירוש מה ששאלנו, מהו ששמן נקרא מעשים טובים.
%break
והתשובה היא, כנ"ל, שמעשים טובים הם כדוגמת שמן בפתילה. 
שבזמן שאזל השמן האור נפסק. כמו כן בזמן שנפסקים המעשים 
טובים כנ"ל, האור נסתלק ויורד שוב למקום השפלות.
%break
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שבזמן שהוא בא במצב של עליה, היינו שיש לו 
הרגשה, שכדאי לעבוד הכל בעל מנת לעשות נחת רוח ליוצרו, אל 
יגיד, שעתה יש לי כבר בסיס על מה שאני אבנה את המלכות שמים, 
מטעם שעכשיו אני כבר לא צריך ללכת למעלה מהדעת.
%break
אלא שיאמר, עכשיו אני רואה, שאני צריך ללכת דוקא למעלה 
מהדעת. וראיה לזה הוא, שדוקא ע"י זה שאני הולך למעלה מהדעת, 
הקב"ה מקרב אותי ואוהב אותי. מאיפה אני יודע שהקב"ה אוהב 
אותי.
%break
על זה אמר אאמו"ר זצ"ל כלל, שאם יש להאדם אהבת ה', עליו 
לדעת, שזה הוא משום שה' אוהב אותו, כמו שכתוב "ה' צלך". לכן 
מכאן ואילך אני מקבל עלי ללכת רק למעלה מהדעת, שבאופן כזה אני 
רואה, שה' מקרב אותי.
%break
נמצא, שאין הוא מקבל את העליה בתור בסיס, ללכת על זה שיש לו 
עכשיו הרגשה, לכן הוא רוצה להיות עובד ה'. אלא שהוא מקבל את 
העליה הזו בתור הוכחה, שדרך ה' היא דוקא בדרך של למעלה 
מהדעת, והוא ישתדל מהיום והלאה רק ללכת למעלה מהדעת.
%break
ובהאמור נבין מה שאומר הזה"ק (בלק דף כ"ח ובהסולם אות ע"א) 
וזה לשונו "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', הוא נאמר 
על עומר התנופה. מה תנופה, אי משום שהניף אותה הכהן למעלה, 
היא תנופה. מה זה נוגע לנו,
%break
אם הניף אם מוריד. תנופה, שאמרנו, פירושה תנו-פה, שהם אותיות 
תנופה. והסוד שלו הוא, תנו כבוד לה' אלקיכם, כי פה הוא כבוד, 
דהיינו מלכות, שנקראת כבוד, שצריכים לתת אותה אל הקב"ה. ועל כן 
אנו צריכים להרימה למעלה, 
%break
כי אין שבח למלך העליון, ז"א, אלא כשישראל מתקנים הכבוד הזה, 
שהוא המלכות, ונותנים אותה למלך הכבוד. וזה הוא תנו-פה, תנו 
כבוד. והוא ודאי הרמה, דהיינו להעלות המלכות לז"א".
%break
זאת אומרת, שענין תנופה מרמז לנו  על ענין עבודה, כלומר הגם 
שפשטות הכתוב הוא, שצריכים להרים את עומר, כמו שכתוב "עומר 
התנופה", אולם הזה"ק שואל, מה זה בא ללמדנו בעבודה. על זה 
מפרש, שאנו צריכים להרים המלכות לה',
%break
ש"פה" נקרא מלכות, ו"פה" נקרא כבוד, כמו שכתוב "תנו כבוד לה' 
אלקיכם", שאנו צריכים לתת את הפה, שהוא המלכות, לה'.
ויש להבין, מה הפירוש שצריכים לתת את המלכות לה'. וכמו כן מה 
הפירוש, שיתנו פה, היינו כבוד, לה'.
%page 929
אלא כשאנו מדברים בענין קיום תו"מ בדרך פרט, היינו בעל מנת 
להגיע ע"י זה לדביקות ה', שהוא ענין השתוות הצורה, כלומר לוותר 
על תועלת עצמו ולעבוד רק מה שהוא לתועלת ה', עבודה זו נקראת 
"שכינתא בעפרא" או "שכינתא בגלותא".
%break
כלומר בזמן שהאדם עובד לתועלת עצמו, היינו בכדי לקבל שכר 
תמורת עבודתו, אז יש להאדם חומרי דלק לעבודה, מטעם שהאדם 
מסתכל על השכר. מה שאין כן כשהאדם רוצה לעבוד שלא על מנת 
לקבל פרס, אז הגוף שואל,
%break
מה העבודה הזאת לכם. לכן אז עבודה זו היא אצלו טעם עפר. והגם 
שהוא מתגבר ומקיים את תו"מ, אבל הוא עובד עם טרחא גדולה, 
היות שהגוף אינו נהנה מזה.
%break
ולהפך, אם האדם אומר להגוף, אם אתה שואל אותי, בשביל מה אני 
מקיים תו"מ, האדם צריך להגיד, היות שאני עד עכשיו הייתי עובד 
בשבילך. ועכשיו באתי לידי הכרה, שצריכים לעבוד לתועלת ה'. והיות 
שאני לא יכול להילחם, שאתה יותר חזק ממנו,
%break
כמו שכתוב "וגאלו מיד חזק ממנו", לכן אני רוצה לקיים תו"מ, ואני 
מאמין בחז"ל, שאמרו "המאור שבה מחזירו למוטב", שע"י קיום תו"מ 
אני אוכל להתגבר עליך. לכן אני מבקש ממך, שאל תפריע לי, כי 
אחרת אין אני יכול לבטל אותך.
%break
ובטח, מה הגוף עונה לו על זה. הלא ידוע הכלל "הבא להרגך, השכם 
והרגו". מובן מאליו שהגוף, מה שביכולתו לעשות הוא עושה, הוא 
מביא לו הרבה מחשבות רעות, עד כדי כך, שאין ביכולתו להתגבר 
עליו. ואז האדם רואה,
%break
שהוא מצד עצמו אינו יכול להתגבר. ומה אז על האדם מוטל לעשות. 
אין לו עצה אחרת, אלא להאמין בחז"ל, שאמרו "הבא לטהר מסייעין 
אותו". זאת אומרת, שהוא צריך אז להתפלל לה', שיתן לו עזרה 
מלמעלה, שכן יהיה לו כח לנצח גופו.
%break
ועל מה האדם צריך לבקש אז עזרה, שה' יעזור לו. אין בידו לנצח את 
הרע שבו, המכונה "רצון לקבל לתועלת עצמו", מטעם שכינתא 
בעפרא. כלומר, היות שיש כלל בהטבע, שהקטן מתבטל נגד הגדול, 
כנר בפני אבוקה.
%break
לכן, זה שאין האדם מסוגל לעבוד לתועלת ה', הוא מפני שאין המלך 
חשוב בעיניו, שזה נקרא "שכינתא בעפרא".
%break
נמצא, שהוא מבקש מה', שיקום השכינה מעפר. כלומר, שהשכינה 
נקראת "מלכות שמים", שאין לה ערך וחשיבות אלא כמו עפר. וזה 
הוא כמו שאומרים בברכת המזון "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד 
הנופלת",
%break
ש"סוכת דוד" פירושו מלכות שמים, שהיא שוכנת בעפר. ומבקשים 
מה', שיקום את המלכות, היינו שאנחנו נוכל לראות את חשיבותה, 
ולא כמו שנראה לעינינו, שהיא בעפרא, ולכן אין ביכולתנו לבטל הרע 
שבנו.
%break
מה שאין כן אם היה מגולה הכבוד שמים, היה הגוף מתבטל, כנר 
בפני אבוקה. וזה הוא שאנו אומרים בתפלת מוסף "ומפני חטאינו 
גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", שפירושו, שבגלל החטאים, 
הנקראים "כלים דקבלה",
%break
"נתרחקנו מעל אדמתנו". "אדמה" פירושו מלשון "אדמה לעליון", היינו 
דומה לעליון, שגם התחתון רוצה להיות בבחינת רצון להשפיע, כמו 
העליון. ונתרחק מזה, כי הוא רוצה רק להיות מקבל לעצמו. ולכן אנו 
מבקשים מה' ואומרים "אבינו מלכנו,
%break
גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה". זאת אומרת, שע"י זה שהקב"ה 
יגלה לנו את כבודו, היינו שיקום שכינתא מעפרא, ושהמלכות תהיה 
בכבוד, אז תהיה לנו את האפשרות לבטל את הרצון לקבל שלנו, מצד 
הכלל ש"הקטן מתבטל לפני הגדול".
%break
אולם כאן מתעוררת השאלה, בשביל מה אנו צריכים לבקש מה', 
שהוא יקום את המלכות מעפר. מדוע הוא בעצמו לא מראה את 
חשיבותה של המלכות, אלא הוא עשה שבעינינו נראה לנו, שהיא 
מונחת בעפר.
%break
והתשובה היא כנ"ל, שאם היה מגולה את כבוד המלכות, אז לא היה 
לנו מקום לעשות בחירה, אלא הכל היה נכנס בכלים דקבלה, ולא היה 
שום אפשרות לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו.
%page 930
מה שאין כן שיש הסתרה על מלכות שמים, וצריכים לקבל עול מלכות 
שמים למעלה מהדעת, אז נשרש בהאדם, שיש איסור בקבלת שפע 
בכלים דקבלה. לכן האדם מתחיל לעבוד שלא על מנת לקבל שכר, 
אלא מטעם כבוד המלך.
%break
לכן הוא מבקש מה', שלא יסתיר עצמו מהתחתונים, אלא "גלה כבוד 
מלכותך עלינו", בכדי שיהיה לנו הכח לבטל עצמנו, ושנוכל לעבוד רק 
מטעם כבוד המלך.
%break
ובהאמור נבין את ענין "תנופה", שאומר, שפירושו תנו-פה, שיש 
לפרש, מהו שהנבראים צריכים לתת פה לה', שהיא המלכות. 
שהכוונה היא, שהתחתונים צריכים לקבל על עצמם מלכות שמים, 
שזה נקרא, שצריכים להרים את המלכות,
%break
שהיא מונחת בעפר. ולומר, שהיא לא בחינת שפלות ומונחת בעפר, 
אלא מקומה היא בשמים. וזה נקרא "מלכות שמים", שזה נקרא, 
שמרימים אותה מעפר ושמים אותה חזרה למקומה, שהוא מקומה 
החשוב, היינו בשמים, שאז מלכות נקראת "פה".
%break
וזה שאומר "תנו כבוד לה' אלקיכם, כי פה הוא כבוד, כי אין שבח 
למלך העליון, אלא כשישראל מתקנים הכבוד הזה, שהוא המלכות, 
ונותנים אותה למלך הכבוד".
%break
שהפירוש הוא כנ"ל, שכל עבודתינו היא, שאנו צריכים לכוון בכל 
מעשים שאנו עושים, "לאקמא שכינתא מעפרא". היינו להרים 
המלכות. כלומר, מה שאנו מקבלים עלינו מלכות שמים,
%break
שתהיה מכובדת, ושאנו נבין מעלתה, ושכדאי לעבוד לתועלת ה' ולא 
לתועלת עצמו.
%break
אולם עבודה זו היא עבודה קשה, מסיבת שהיא נגד הטבע. לכן 
עבודה זו גורמת לנו הרבה עליות וירידות, עד שלפעמים האדם בא 
לידי יאוש, והוא אומר, שהעבודה זו אינה בשבילו,
%break
והוא רוצה לברוח מהמערכה, היות שהוא לא רואה שום התקדמות 
בעבודה. ולא עוד, אלא הוא רואה, שהוא הלך אחורה ולא קדימה. 
היינו שהוא רואה, שעתה הוא יותר משוקע באהבה עצמית, מה שאין 
כן מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, לא היה כל כך מגושם.
%break
נמצא, שעתה הוא רואה, שיש לו יותר רע. אז באמת נשאלת השאלה, 
מהי האמת. כלומר, האם כל היגיעה, שנתן בעבודה איך להגיע 
לאהבת ה', היתה היגיעה בחנם, ללא שום תועלת. אלא לפי הכלל מה 
שאמרו חז"ל "לעולם יראה אדם עצמו חציה חייב וחציה זכאי,
%break
עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות", אם כן נשאלת 
השאלה, לאחר שהכריע עצמו לכף זכות, איך הוא יכול לראות עכשיו 
חציה חייב וחציה זכאי, הלא הוא עכשיו רובו זכאי.
%break
אלא שיש לתרץ לפי מה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "כל הגדול מחבירו 
יצרו גדול הימנו". ומדוע נותנים לו יצר הרע יותר גדול. והתשובה היא, 
היות שכל פעם אדם מכריע איזה רע, והרע נכנס להקדושה, נותנים לו 
מנה של רע יותר גדולה,
%break
בכדי לתקנו. נמצא, שעתה, לאחר שהכריע את הרע הקודם, נותנים 
לו רע מחדש, בשיעור יותר גדול. היינו, לפי גודל הטוב כך נותנים לו 
שיעור מהרע. נמצא לפי הכלל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו",
%break
נמצא שתמיד הטוב והרע הם במשקל אחד. נמצא לפי זה, שענין 
הכרת הרע לא ניכר אלא לפי ערך שאדם השיג טוב, בשיעור הזה 
מתגלה אצלו הרע.
%break
נמצא לפי זה, שמי שיש לו רק קצת טוב, ממילא אין לו אלא קצת רע, 
כי אחרת לא יהיה מאוזן ולא יהיה בידו לעשות בחירה, כי הרע יהיה 
יותר מהטוב. לכן אין מגלים לאדם את הרע שבקרבו, אלא לפי הטוב 
שיש לו. נמצא אז, שתמיד האדם במצב של חציה טוב וחציה רע.
%break
נמצא, שע"י ירידות ועליות מתתקן הרע לאט לאט. ועל האדם תמיד 
לזכור ולהאמין מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". אלא 
שהאדם צריך לתת אתערותא דלתתא, ואז הוא זוכה ל"פה דקדושה", 
כנ"ל "תנו פה, תנו כבוד לה' אלקיכם".
%break
%page 931
%H מהו בחינת מרגלים, בעבודה
%break
הזה"ק (שלח דף ח' ובהסולם אות י"ח) כתוב שם וזה לשונו "מקרא 
זה הסתכלתי בו, כיון שאמר שלמה, כי מקרה בני אדם ומקרה 
הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה, כן כמות זה, ורוח אחד לכל, כי 
נמצא כאן פתח לאלו שאינם בני אמונה.
%break
ומשיב, אלא שחזר על אלו הדברים, שטפשי עולם אומרים, שהעולם 
הזה הולך במקרה, ואין הקב"ה משגיח עליהם. אלא מקרה האדם 
ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם. ומה להם (אמר) שלמה. ואמר, 
ומי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה,
%break
ורוח הבהמה, היורדת היא למטה לארץ, העלה היא למעלה למקום 
עליון, ורוח הבהמה, היורדת היא למטה לארץ, שכתוב בו "בצלם 
אלקים עשה את האדם", וכתוב "נר ה' נשמת אדם", עד כאן לשונו.
%break
נמצא, השאלה היא, כיון שאמר שלמה "כי מקרה אחד להם, כמות זה 
כן כמות זה, ורוח אחד לכולם", שואל הזה"ק, נמצא ששלמה נותן 
פתח לאלו שאינם בני אמונה. ומשיב, ששלמה אמר זה לדעת 
הטפשים.
%break
וכששלמה הסתכל על הטפשים קרא אותם "בהמה", כמו שכתוב 
"אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברום האלקים ולראות שהם 
בהמה המה להם". לברום, שבוררם אותם אלקים שיהיו לבדם, ולא 
יתחברו עם בני אדם שלא יביאו דעה זו לבני אדם.
%break
ומה השיב להם שלמה: "ומי יודע רוח בני האדם, העולה הוא למעלה, 
היינו למקום עליון, למקום קדוש, להזין מאור העליון, ורוח הבהמה, 
היורדת הוא למטה לארץ, ואינו לאותו מקום,
%break
שהוא לכל בני האדם". ויש להבין זה בדרך העבודה, כלומר איך 
לומדים זה באדם אחד, שיהיה כלול מכל אותם המצבים, היינו שיהיו 
לו כל השאלות.
%break
אלא הענין, כי בזמן שהאדם רוצה להתחיל לקיים תו"מ, אז האדם 
שולח מרגלים לרגל את ענין עבודת ה', את הכדאיות. אז היצר הרע 
מראה לו תמונות של אלה שעוסקים בתו"מ, שהם דואגים אך ורק 
לתועלת עצמם.
%break
והם אומרים, שהם עובדי ה'. והוא רואה, שהם עובדים עבור עצמם. 
ורק ההבדל הוא בזה, שהם אומרים, שהם רוצים, שה' ישלם תמורת 
עבודתם, והחילוניים אומרים, שמספיק להם לקבל שכר תמורת 
עבודתם מאדם כמוהו. אבל כולם עובדים לתועלת עצמם.
%break
ואנחנו שמענו, כי אתם אומרים, שחז"ל אמרו "רשעים בחייהם 
נקראים מתים", מסיבת שהיות הבורא הוא המשפיע, לכן אלו אנשים 
שעובדים לתועלת עצמם, הם נפרדים מחיי החיים, לכן נקראים 
"מתים".
%break
ועוד הם מביאים ראיה לדבריהם, במה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז) "כל 
העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא". לכן על המרגלים של 
אדם, אומר הזה"ק, שאמר שלמה עליהם, היינו שחזר על אלו 
הדברים, שטפשי עולם אומרים,
%break
שהעולם הזה הולך במקרה ואין הקב"ה משגיח עליהם, אלא מקרה 
האדם ומקרה הבהמה כמות זה כן כמות זה, ורוח אחד לכולם. כלומר 
ששניהם נקראים "מתים", היינו בין דתיים ובין חילוניים, כולם עובדים 
לתועלת עצמם.
%break
ושלמה אמר "ומי יודע רוח בני האדם, העולה הוא למעלה, ורוח 
הבהמה, היורדת היא למטה". פירוש, שאנו צריכים להאמין בדברי 
חז"ל, שאמרו (פסחים נ') "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אף על פי 
שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
%break
לכן, הגם כשמתחיל בעבודה, הוא מתחיל "שלא לשמה", היינו 
לתועלת עצמו, כדמיון האנשים שהם בבחינת "הבהמה", היינו 
שעוסקים רק בתאות בהמיות.
%page 932
אולם אלו שעוסקים בתאות בהמיות, בסופו של דבר לאיזו מדרגה הם 
יגיעו. על זה אמר שלמה, שהם יגיעו לדרגת "רוח הבהמה יורדת 
למטה לארץ", כלומר שהם יושארו בארציות, היינו בכלי קבלה 
לתועלת עצמם, שהוא דבר הנמוך ביותר,
%break
הנקרא "ארץ". מה שאין כן אלו שעוסקים בתו"מ, הגם שזה הוא "שלא 
לשמה", היינו לתועלת עצמם, מכל מקום "מתוך שלא לשמה בא 
לשמה", לכן הם יצאו מאהבה עצמית ויגיעו לידי השתוות, הצורה 
הנקראת "דבקות בה'",
%break
שיזכו לבחינת חיים, כמו שכתוב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים 
כלכם היום".
%break
וזה שאומר שלמה "ומי יודע רוח בני האדם העולה הוא למעלה 
למקום עליון". שפירושו "ומי יודע" היינו שצריכים להאמין בדברי חז"ל, 
שאמרו "ומתוך שלא לשמה בא לשמה" ו"הבא לטהר מסייעין אותו". 
אם כן "ומי יודע" להעריך את זה ולהאמין בדברי חז"ל,
%break
לכן ממילא הם יבואו לדבקות ה', שזה נבחן ל"רוח של האדם". היינו, 
אלה שעוסקים בבחינת "אדם", והגם שהם עדיין בבחינת "בהמה", 
כלומר שעדיין הם עוסקים רק לתועלת עצמם.
%break
ואאמו"ר אמר פירוש על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין". וקשית 
העולם היא, שהיה צריך לכתוב "יהיב חכמתא לטפשים". על זה תירץ, 
כי מי שרוצה להיות חכם,
%break
כבר נקרא "חכם". מה שאין כן מי שאין לו חשק בחכמה, הוא נקרא 
"טיפש", כמו שכתוב "לא יחפץ הכסיל בתבונה".
%break
לכן אלה אנשים שרוצים להיות בחינת "אדם", כמו שאמרו חז"ל "אתם 
קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם", שענין "אומות העולם" 
פירושו,
%break
ענין אהבה עצמית שיש באדם נקרא בחינת "אומות העולם". מה שאין 
כן בחינת "ישראל" הוא כידוע בחינת ישר-אל, שפירושו, אצל "ישראל" 
כל מה שיש לו הוא ישר לאל.
%break
לכן כנ"ל, מי שרוצה ללכת בדרך להגיע לבחינת "אדם", כבר נאמר 
עליו הפסוק "ורוח בני האדם העולה הוא למעלה, למקום העליון, היינו 
לה'", שכתוב בו "בצלם אלקים עשה את האדם" וכתוב "נר ה' נשמת 
אדם".
%break
שפירושו "בצלם אלקים" הוא, כמו שה' הוא המשפיע, כמו כן האדם 
צריך להגיע לדרגה זו להיות משפיע. והגם שהאדם מתחיל את 
העבודה בשלא לשמה, ואיך האדם יכול להגיע לדרגת משפיע. 
והתשובה היא כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".
%break
ושואל הזה"ק "במה". ומשיב "בנשמתא קדישא", היינו שה' נותן לו 
נשמה וע"י הוא מקבל את הסיוע. וזהו פירוש "נר אלקים נשמת אדם".
%break
וזה שאומר "אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם", שמפרש 
הזה"ק "לברם", שבררם אותם אלקים, שיהיו לבדם ולא יתחברו עם 
בני אדם, שלא יביאו דעה זו לבני אדם. שפירושו בבחינת עבודה הוא, 
שהאדם צריך להיזהר מטענת המרגלים שלו,
%break
שרוצים להביא לו דעת הבהמה. ולומר, שאל ישגיחו על דעת האדם, 
היינו שהגוף יכול להגיע לבחינת האדם, שהדעת הבהמית שלהם לא 
נותנת להם להסתכל על דעת האדם. לכן שלמה מזהיר אותם, 
שצריכים שמירה יתירה, שלא יהא נמשכים אחרי הדעה שלהם.
%break
וזה שאומר "לברם", היינו שבררם, שיהיו לבדם, כנ"ל. כלומר, 
שהמרגלים באים בטענות, כי מקרה אחד להם, היינו ששניהם 
נשארים בבחינת "מות", היינו בבחינת הפירוד, כנ"ל, כי שניהם 
עובדים לתועלת עצמם,
%break
ושניהם נקראים "רשעים בחייהם נקראים מתים". וצריכים להתחזק 
ולא לשמוע בקול המרגלים, ולא להסתכל על הדעה שלהם, מה שהם 
אומרים, שחבל על העבודה, שבין כך ובין כך אתה תישאר בבחינת 
"רשעים בחייהם נקראים מתים",
%break
אם כן מה לך לתת עבודה בחנם, אם אתה לא תרויח כלום. ובכח זה 
שולטים אלה הטפשים, שהם בחינת "בהמה", על גופו של אדם.
%break
ובעיקר טענת המרגלים היא, שנכון שהיה כדאי לעבוד לתועלת ה', 
אם היה מגולה הטעם בתו"מ. על כל פנים, בשיעור שמגולה תענוג 
בתאוה הבהמית, ואנו רואים שעל התו"מ,
%break
שאנו אומרים "כי הם חיינו ואורך ימינו", אין לנו שום טעם והרגש, 
ובתאות הבהמית אנו כן מרגישים טעם.
%page 933
אם כן מדוע הקב"ה עשה לנו הסתרה כל כך גדולה. הלא היה יותר 
טוב, אם הקב"ה היה מגלה את עצמו לתחתונים. ובשביל מה אנו 
צריכים לעבוד הכל בבחינת אמונה,
%break
שדרך האמונה מרחקת את האנשים מללכת בדרך ה'. לכן המרגלים 
אומרים, שבכלל אין הדרך הזאת מתקבלת על הדעת.
%break
ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאם היה מגולה את הטעם של תו"מ, אז 
לא היתה שום מציאות לעשות בחירה, היינו לעשות משהו לתועלת 
הבורא. כי אנו רואים בתענוגים גשמיים,
%break
ששם אמר האר"י הקדוש, שכל הטעם שיש בגשמיות הוא רק נהירו 
דקיק ממה שיש ברוחניות. ואיך קשה לכוון אותם בעמ"נ להשפיע. 
ובטח על תענוגים גדולים לא תהיה שום אפשרות לקיים אותם בעמ"נ 
להשפיע.
%break
ואין לשאול, אם היה מגולה את השגחתו יתברך בבחינת טוב ומטיב, 
היו כל הנבראים בטלים אליו "כנר בפני אבוקה". והתשובה היא, כי 
בזמן שמורגש את הטוב ועונג, אז הרצון לקבל לא היה יכול להסתכל 
על הבושה,
%break
אלא היה רוצה לקבל אפילו שיש בושה, כמו שאנו בתאוות גשמיות, 
שאין האדם מסתכל על שום בושה, אלא התשוקה דוחפת אותו לקבל. 
רק אח"כ האדם מתחרט, היינו לאחר שהתשוקה עברה ממנו, אז הוא 
מתחיל להתבייש,
%break
איך שהוא היה מקודם כמו בהמה, בלי שום בושה, שזה ענין מה 
שאמרו חז"ל "רשעים מלאים חרטות", שענין "רשע בעבודה" הפירוש 
שהאדם בעצמו בא לידי הרגשה שהוא רשע. אז האדם מתחיל 
להתבייש על מה שהוא עשה.
%break
כמו כן ברוחניות, אם היה מגולה את הטוב והעונג, היה האדם מקבל 
אותו בעל מנת לקבל. רק אח"כ, לאחר שמילא את תשוקתו, היה 
מתבייש. ולא היתה לו שום עצה לתקן את עצמו. מה שאין כן בזמן 
שיש הסתרה,
%break
והאדם מתחיל לעבוד באמונה למעלה מהדעת, אז האדם מתחיל 
לעשות תרגילים על ענין איסור של קבלה עצמית. לכן לאחר שהשקיע 
כוחות בעבודה דלהשפיע, והגם שאין האדם יכול להגיע לידי דרגה זו 
בלי עזרה מלמעלה,
%break
אולם האדם כשהוא מבקש עזרה, הוא מבקש שיתנו לו עזרה, שיהיה 
בידו כח לקבל בעל מנת להשפיע. לכן לא שייך לומר, שהאדם היה 
רואה את גדלות ה' והיה מתבטל אליו, אלא היה מקבל תענוג של רצון 
לקבל לעצמו.
%break
מה שאין כן כשאדם עובד מקודם בזמן הסתרה בעל מנת להשפיע, 
הוא אומר להבורא, אני רוצה לעבוד לפניך בלי שום תנאים, היינו 
אפילו שאני לא ארגיש גדלותך, אלא אני רוצה להאמין, שאתה גדול 
וכדאי לעבוד בשבילך.
%break
נמצא, שהוא מסכים לעבוד לה' בלי שום תנאי. והגם שהוא לא יכול, 
אבל הוא מבקש מה', שיתן לו הכח הזה, שיעבוד אפילו בלי שום 
הרגש, רק בלתי ה' לבדו.
%break
וזה, כשהאדם בא לידי דרגה זו, שהוא מוכן לעבוד בלי שום תמורה, 
זה נקרא בלשון חז"ל, שהוא לומד "תורה לשמה", בלי שום תמורה. 
ואז הוא זוכה לגילוי רזי תורה.
%break
שאז מתחילה עבודת המסכים, היינו שכבר הוא מסוגל לראות 
הסעודה. אבל הוא צריך אז לעשות חשבון, כמה שהוא יכול לקבל 
מהסעודה בעל מנת להשפיע, את שיעור הזה הוא יקח ולא יותר.
%break
נמצא, שיש כאן להבחין, לדוגמא, שכבר הוא רואה שנותנו לו, למשל, 
חמש מנות לאכול. אבל הוא רק רואה אותם. ואיזה טעם שיש להם, 
זה הוא לא יודע,
%break
כיון שעדיין לא טעם מהם כלום. אבל היות שהוא איש נאמן, היינו 
שכבר בטוח שלא יקבל בעמ"נ לקבל, אז כבר הוא יכול לראות את 
הסעודה, כיון שכבר הגיע לדרגה "שלא יקבל בעל מנת לקבל".
%break
לכן, הגם שהוא רואה את הסעודה, אבל עדיין לא טעם מטרם שעשה 
זווג דהכאה, המכונה "הכוונה", כמה שהוא יכול לקבל מהסעודה בעל 
מנת להשפיע.
%break
ולאחר שעשה את הזווג דהכאה, אז הוא טועם מהסעודה. מה שאין כן 
אם הוא עדיין לא מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע, אז עדיין הצמצום 
וההסתר שורה עליו ואינו רואה שום דבר.
%page 934
לכן, דוקא בזמן שהאדם מסוגל לעבוד בלי שום דעת ושכל, רק הכל 
למעלה מהדעת, ושזה נקרא "לשמה", אז הוא זוכה לגילוי רזי תורה.
%break
נמצא, שעיקר החטא של המרגלים הוא, הגם שהם לא אומרים שקר 
אלא האמת, שאומרים דוקא לפי השכל והדעת שלהם, לכן כל החטא 
הוא במה שלא מאמינים, שה' עוזר לכולם, שצריכים להאמין "סומך ה' 
לכל הנופלים".
%break
ואם האדם אומר, שהוא כל כך בשפלות, שאין הקב"ה יכול לעזור לו, 
נמצא שהוא פוגם באמונה, שאינו מאמין, שה' הוא כל יכול. ומאוד 
קשה לאדם במצבים כאלו, בזמן שבאות לאדם המחשבות כאלו.
%break
והכי קשה הוא, במה שהאדם חושב, שהוא רואה את האמת, שהוא 
חס ושלום לא מאשים אף אחד, במה שהוא בורח מהמערכה. אלא 
שאומר, נכון שה' הצדיק,
%break
אבל מה אני יכול לעשות, שאין לי כח התגברות על הרצון לקבל שלי, 
היות שאין המידות רעות שלי דומות לאחרים. לכן אני מוכרח לעזוב 
את העבודה, ואין לי עוד על מה לקוות.
%break
ולפעמים הוא אומר אחרת, כלומר, שאין אני אומר שהחברים שלי הם 
יותר טובים, אלא הם לא כל כך רואים את האמת, והם חושבים, שהם 
עושים משהו ברוחניות,
%break
לכן אין הם מרגישים את הענין במצב הקיים, שהם לא זזים שום שעל 
קדימה, לכן הם יכולים להמשיך בעבודה, ולא ניכר עליהם שום חסרון 
בעבודה שלהם, לכן הם תמיד שבעי רצון.
%break
ולא חשוב מהי הסיבה שהאדם בורח מן המערכה, אלא העיקר 
שקשה אז להאדם שיאמין שה' יכול לעזור לכולם, שכנגדו יתברך אין 
שייך לומר שרק לגדולים הוא יכול לעזור,
%break
מה שאין כן לקטנים לא. נמצא, בזה הוא פוגם באמונת ה'. אלא 
שהאדם צריך להאמין כנ"ל בסוד "סומך ה' לכל הנופלים".
ובהאמור יוצא, כי ענין מרגלים הוא מחוסר אמונה, כלומר, שכל 
החסרונות מה שהם אומרים לאדם:
%break
א. שזה קשה, מטעם שהוא נגד טבע הגוף, היות שהגוף רוצה 
להתקיים, וכאן אומרים לו, שצריכים לעבוד את ה' "בכל לבבך ובכל 
נפשך", וזהו בבחינת "ליבא".
%break
ב. שצריכים להאמין, כלומר שכל העבודה מבוססת על יסוד שהוא 
למעלה מהדעת, אם כן איך יש מציאות שהאדם יוכל ללכת בדרך 
הזה.
%break
אם כן, אנו רואים שהמרגלים הנ"ל אינם אומרים שקר. אם כן איזה 
חטא יש בדברי המרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, כמו 
שאומר הזה"ק, שארץ ישראל הכוונה על מלכות שמים, שנקראת 
"ארץ ישראל". 
%break
וזה שייך רק לבחינת "ישראל". אבל הם אמרו, אין אנחנו רואים שיש 
מציאות לזכות לזה מב' טעמים הנ"ל, אלא החטא הוא, שלא היו 
מאמינים בגדלות ה', שהוא כל יכול, ולא היו מאמינים באמונת חכמים, 
שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו".
%break
לכן התיקון הוא להתפלל לה', שרק הוא יכול לעזור על זה, ולהאמין 
"כי אתה שומע תפלת כל פה", כמו שפרש אאמו"ר זצ"ל "כל פה", 
אפילו הפה השפל ביותר שאין למטה הימנו.
%break
%page 935
%H מהו שלום בעבודה
%break
הכתוב אומר "לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום וכו', תחת אשר 
קנא לאלקיו, ויכפר על בני ישראל". ויש להבין זה בדרך העבודה:
%break
א. מהו "תחת אשר קנא לאלקיו",
ב. מהו "ויכפר על בני ישראל",
ג. מהו "בריתי שלום".
%break
ידוע, שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך להגיע לשלמות המטרה, 
שהוא, שהאדם צריך לקבל את הטוב והעונג, שהיה ברצונו יתברך 
להטיב לנבראיו. אולם,
%break
בכדי שיהא האדם ראוי לקבל זה, מוכרח האדם להילחם עם הסטרא 
אחרא, שהם בחינת "אומות העולם", שזהו נגד בחינת "ישראל".
%break
כי "ישראל" נקרא, שכל מעשיהם ישר-אל. מה שאין כן "אומות 
העולם" הם ההיפך מהקדושה, שהם רוצים הכל לתועלת עצמם, שע"י 
זה הם נפרדים מ"חיי החיים".
%break
ובגלל זה הם נקראים "מתים". כמו שכתוב "וחסד לאומים חטאת". 
ומפרש הזה"ק, ש"כל טובו דעובדין, לגרמייהו עובדין", שפירושו, שכל 
מה שעושים הוא רק לתועלת עצמם. מפני שאדם נברא עם רצון לקבל 
לעצמו, שהיא קליפה.
%break
וכמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות י"א) וזה לשונו "ונשאר 
משועבד תחת המערכה ההיא עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול. ועל ידי 
עסק המצות מי"ג שנים ואילך, שעוסק בעמ"נ להשפיע נחת רוח 
ליוצרו,
%break
הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט 
על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך נפש קדושה, משורשה 
במחשבת הבריאה. והיא עוברת דרך המערכה של העולמות 
דקדושה,
%break
והיא מתלבשת בגוף. והוא הזמן של התיקון. וכן מוסיף והולך לקנות 
ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה שבאין סוף ברוך הוא. 
עד שהן מסייעות לו להאדם להפוך את הרצון לקבל לעצמו שבו,
%break
שיהיה כולו על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו. 
שבזה קונה האדם השוואת הצורה ליוצרו".
%break
ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להכשיר עצמו, שתהיה לו בחינת 
השתוות הצורה, כנ"ל, שדוקא על ידי כלים דהשפעה, הוא יכול לקבל 
את השלימות כל טוב ועונג. אולם בכדי שהאדם יגיע לכלים דהשפעה, 
שהם כלים לתועלת ה',
%break
ושזה נגד הטבע שבו נולד האדם, כי האדם נולד דוקא להיפך, ברצון 
לקבל אך לעצמו, כנ"ל, לכן כל זמן שהאדם עובד בשביל שכר ועונש, 
הנקרא "שלא לשמה", אין הגוף כל כך מתנגד לעבודה.
%break
מה שאין כן בעת שהאדם רוצה לעבוד בעבודת הקודש, בכדי שזה 
יהיה אמצעי, שעל ידם ישיג כלים דהשפעה, שזהו ממש נגד הטבע, 
אז הגוף בא בשאלות "מי ומה", היינו שאלות שהם נגד מוחא וליבא, 
המכונה בחינת "מרגלים".
%break
והגם שהאדם מתגבר בכל פעם, אבל הסדר הוא, שאז כל סדר 
העבודה הוא בעליות וירידות. והאדם בא לידי מצב, שהוא רוצה 
להתייאש מלהגיע פעם לידי השתוות הצורה.
%break
והרבה פעמים האדם רוצה לברוח מהמערכה, כי הוא רואה, שעבודתו 
בחינם, ואין לו עוד מה לקוות, שיהיה פעם טוב, מכפי שהוא רואה 
מהעבר. לכן הרבה אנשים,
%break
שמתחילים בעבודה דלהשפיע, רואים שזה הוא קשה יותר מדי, לכן 
הם עוזבים את העבודה זו, ואומרים, שעבודה זו היא רק עבור 
גדולים, ולא בשביל אנשים כמוהו.
%page 936
ואז הזמן, שיש להאדם טענות ותביעות עם הקב"ה, והוא במחלוקת 
עם הקב"ה, וטוען:
א. מדוע הקב"ה ברא אותו בטבע שיהיה לו רצון לקבל.
ב. ומדוע הקב"ה רוצה שיבטל את הכלים דקבלה.
%break
הלא הקב"ה הוא טוב ומטיב. אם כן מדוע הוא לא מנהג עמנו כמו 
שאנו מבינים. והנה העליות וירידות מובנות לנו בצורה, שלפעמים 
בזמן עליה אנחנו בשלום עם הקב"ה,
%break
ואומרים עליו שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, ובזמן 
ירידה אין בידינו כח להגיד, שהוא מתנהג עם השגחה של טוב ומטיב. 
לכן נמצא, שאנחנו תמיד במחלוקת.
%break
ובאמת, מדוע הסדר עבודה הוא כל כך קשה, שמוכרח להיות עליות 
וירידות. על זה בא התירוץ הידוע, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך 
החושך". היינו, שאי אפשר לקבל אור, אם אין לו חסרון וצורך להאור.
%break
לכן, כשהאדם רואה, איך שבחינת אומות העולם שבו הם מתנגדים 
לה', והאדם לא יכול לסבול את השונא ישראל שבקרבו, אז הוא מקנא 
לאלקיו, והוא לא מסתכל על שום ירידות שיש לו,
%break
והוא עושה מה שביכולתו, וצועק לה', שיתן לו עזרה, שיוכל לנצח את 
הרשעים שבקרבו.
%break
ובזה שהוא מתגבר ואינו בורח מהמערכה, אז הקב"ה נותן לו את 
הברית. היינו, שכורת עמו ברית, שיהיה שלום בינו להקב"ה, בזה 
שהוא מקבל מתנה מה', שהם הכלי השפעה.
%break
וזה נקרא שכורת ברית, שהוא הקליפה, המכונה "רצון לקבל לעצמו", 
ובמקום ערלה נותן לו ה' כלים דהשפעה, שבזה יהיה כרות ברית, 
היינו שלום.
%break
נמצא, שע"י זה שהאדם קנא לאלקיו, שהוא רואה, איך שכל האומות 
העולם, שנמצאים בגופו, כולם הם מדברים לשון הרע על העבודה, 
בזמן שהאדם רוצה לעבוד לתועלת הקב"ה. אפילו שהרבה פעמים, 
שהאדם מתגבר על הדעות שלהם.
%break
והאדם אומר "יש לי בטחון, שה' יעזור לי", כמו שכתוב "הבא לטהר 
מסייעין אותו", אז הם צוחקים ממנו ואומרים לו "הלא אתה רואה 
בעצמך, כמה פעמים שאתה אמרת, שה' יעזור לך, ואתה עומד על 
אותו מצב, שבו התחלת לעבוד. אם כן לך לך מדרך זה".
%break
וכאן האדם צריך להתחזקות גדולה, שנקראת "תחת אשר קנא 
לאלקיו". ואז האדם מתפלל לה', ואומר, "לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך 
תן כבוד, למה יאמרו הגוים, איה נא אלקיהם".
%break
נמצא, שהאדם צועק אז על כבוד ה', איך הגוים שבאדם צוחקים 
ממנו, על מה שהוא אומר, ש"אני בוטח בה', שהוא יעזור לי", אז הם 
אומרים לו "איה נא אלקיהם". שאתם ישראל אומרים, שה' יעזור לכם, 
וכשאדם מקנא קנאת ה',
%break
שהוא דואג על כבוד השכינה, זאת אומרת, שהאדם מצטער על זה, 
ששכינתא בעפרא, כלומר, היינו שלא יכול לסבול על מה שהם כל כך 
מבזים את העבודה בעל מנת להשפיע. זה נקרא, כמו שכתוב אצל 
פנחס "לכן הנני נותן לו בריתי שלום, תחת אשר קנא לאלקיו".
%break
וזה כמו שכתוב בספר "שמעתי" (מאמר א'), שבזמן שהאדם מצטער 
על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך להיזהר, שלא יהיה זה על חשבון 
עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל 
לתועלת עצמו, והמקבל הוא בפירודא.
%break
אלא שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה. 
והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש להאדם איזה כאב באיזה 
אבר קטן, מכל מקום הכאב בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם 
כללות האדם. כן הכאב שהאדם מרגיש,
%break
מזה שהוא מרוחק מה', והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה 
הקדושה. כי השכינה היא כללות נשמת ישראל. ולכן אינו דומה כאב 
הפרטי בערך כאב הכללי. וזה נקרא "צער השכינה".
%break
ועל זה שהאדם מצטער, זה נקרא "אשר קנא לאלקיו". לאדם זה אומר 
הקב"ה, הנני נותן לו בריתי שלום, שפירושו של "שלום" הוא, כמו 
שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה',
%break
כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". היינו אז הקב"ה 
אומר להם "שלום". כלומר, שאז נעשה שלום, היות שה' נותן לו 
במתנה את הכלים דהשפעה, וממילא אין לו כבר מי שיתנגד לעבוד 
לתועלת ה'.
%break
%page 937
מה שאין כן מטרם שהוא מקבל את הברית שלום, אז כל הכלים 
דקבלה, השייכים לאומות העולם, מתנגדים לאדם, שיעבוד לתועלת 
ה'. זה שכתוב "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום, ואל ישובו 
לכסלה".
%break
זאת אומרת, שכבר לא יהיה להם ירידות, שירצו לעבוד לתועלת 
עצמם, כי "כסיל" נקרא, שאינו הולך בדרך של קדושה. אבל מי שרוצה 
ללכת בדרך של קדושה, היינו שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע, 
הוא נקרא "חכם",
%break
כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל "איזהו תלמוד חכם, זה שלומד מהקב"ה, 
שהוא נקרא "חכם". היינו, שלומד ממנו בחינת "מהו רחום, אף אתה 
רחום", שפירושו הוא,
%break
בזמן שהאדם לומד להיות משפיע, כמו שהקב"ה הוא המשפיע, הוא 
נקרא "חכם". נמצא, ההיפך נקרא "כסיל".
%break
נמצא, זה שהאדם זכה לבחינת ברית שלום, היה מחמת "תחת אשר 
קנא לאלקיו", כנ"ל שראה, שהאומות העולם שבו, איך שהם מבזים 
את עבודת הקודש, שהיא לעבוד לתועלת ה'.
%break
וזה שכתוב "ויכפר על בני ישראל". זאת אומרת, מה שהוא קנא 
לאלקיו, בזה הוא רוצה, שמזה יהיו כפרה עבור בני ישראל, שיהיה כח 
בידם לעבוד לתועלת ה',
%break
שזה נקרא בחינת ישר-אל, שפירושו, שיוכלו לעבוד לתועלת ה'. וע"י 
זה זוכים לברית שלו, שאל ישוב לכסלה, כנ"ל.
%break
אולם כאן נשאלת שאלה קשה, ומה האדם יכול לעשות, שאין לו כח 
הקנא, אלא שהוא שומע טענת מרגלים, ורוצה לברוח מהם, שלא 
ישמע את הלשון הרע,
%break
מה שהם מדברים, אבל עד כמה שהוא מתרחק מהם, הם מעוררים 
בו רצון וחשק כן לשמוע מה שהם אומרים. ובו בזמן הוא יורד 
ממדרגתו ונופל ברשתם.
%break
על זה אין עצה, אלא תפלה. כלומר, שיבקש מה', שלא יהא נמשך 
אחר דעת מרגלים. ורק בזמן שהמחשבות של המרגלים רצים אחריו, 
אז הוא עיקר העבודה,
%break
שלא יהא נמשך אחרי המרגלים. ולמה באמת יש מקום לטענת 
מרגלים. והתשובה היא כנ"ל, היות שאי אפשר לטעום טעם בהאור, 
אלא מתוך החושך. כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך".
%break
במדרש רבה (צ"ו) אומר וזה לשונו "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה 
שלום. כל מה שכתוב בתורה, לשם שלום נכתבו. ואף על פי שכתוב 
בתורה מלחמות, אף המלחמות לשם שלום נכתבו".
%break
ויש להבין, מהו הפירוש, שהמלחמות נכתבו לשם שלום. שבגלל זה 
נקראת התורה וכל נתיבותיה "שלום". ובטח יש על זה תירוצים על 
דרך הפשט. אולם על דרך העבודה יש לפרש כנ"ל, ששאלנו, בשביל 
מה אנו צריכים את טענת מרגלים, וכל אלה ירידות.
%break
ותירצנו, שהטעם הוא, מתוך שאי אפשר להבין שום דבר, אלא לפי 
צורך להדבר. היות ש"אין מילוי בלי חסרון". נמצא לפי זה, שכל 
המלחמות, שנכתבו בתורה, כשהמדובר הוא על דרך העבודה, נמצא, 
שכל המלחמות בעניני עבודה.
%break
והיות שאי אפשר לטעום טעם בשלום, אם אין מלחמה, היינו כנ"ל, 
שרק בזמן שיש מלחמת היצר, שרוצה לעבוד רק לתועלת עצמו, 
והאדם רוצה לעבוד לתועלת ה', ויש אז ענין של חושך, היינו עליות 
וירידות, אז נולד באדם חסרון,
%break
שה' יעזור לו. כי הוא רואה, מצד עצמו אין הוא רואה שתהיה לו 
אפשרות לצאת משליטת אהבה עצמית.
%break
ואז הוא נצרך באמת להבורא, שהוא יעזור לו. אז הקב"ה נותן לו 
בריתי שלום. היינו כנ"ל, שהקב"ה נותן לו מתנה, כלים דהשפעה, 
שע"י הוא זוכה לדביקות ה'.
%break
ואז מקוים "ואהבת ה' אלקיך בכל לבבך", כדרשת חז"ל "בשתי יצרך. 
ביצר טוב וביצר הרע". וזה נקרא "בריתי שלום".
%break
%page 938
%H מהו, מי שאין לו בנים, בעבודה
%break
חז"ל (במסכת נדרים, ס"ד) אמרו "כל אדם, שאין לו בנים, חשוב 
כמת".
%break
הזה"ק (פנחס דף ל"ב, ובהסולם אות צ"ב) וזה לשונו "מה אדם בלי 
בנים נקרא עקר, ואשתו נקראת עקרה, אף כך תורה בלי מצות 
נקראת התורה עקרה. ומשום זה למדנו, לא המדרש עיקר, אלא 
המעשה",
%break
עד כאן לשונו. ובזה"ק (אות צ"א) אומר וזה לשונו "כי התורה נקראת 
עץ, זה שכתוב, עץ חיים הוא למחזיקים בה. ואדם הוא עץ, שכתוב, כי 
האדם עץ השדה. והמצות שבתורה דומות לפירות".
%break
היינו, היות שהתורה והאדם נקראים "עץ", לכן כמו שהעץ אינו עושה 
פירות, דומה לעקר, שאינו מוליד שום דבר, כך האדם והתורה 
נקראים עקרים, אם אין להם בנים.
%break
ויש להבין, בשלמא האדם והעץ שאינם מולידים, הם נקראים "עקר", 
יכולים להבין. אבל מדוע כשהאדם לומד תורה, ואינו מקיים מצות 
התורה, התורה נקראת "עקרה". כלומר, מה התורה אשמה, בזה 
שהאדם לא רוצה לקיים את המצות שבתורה.
%break
ועל זה מביא מה שאמרו חז"ל "גדול המדרש שמביא לידי מעשה". 
משמע מזה, שהתורה צריכה להביא לידי מעשה, ואם אינה מביאה, 
כאילו התורה אשמה בזה שהיא לא מביאה לידי מעשה. לכן כאילו 
אינו החסרון נופל על האדם, אלא על התורה. היתכן דבר זה.
%break
בכדי להבין הנ"ל, צריכים להבין מקודם את כל הענין של תורה ומצות, 
מה שהקב"ה נתן לנו, ועל זה אנו מברכים אותו, בעבור המתנה זו, 
כמו שאנו אומרים "אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו". 
וענין התורה מובן לנו גם כן בב' אופנים, 
%break
כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, מראות הסולם, דף רמ"ב) 
וזה לשונו "המצות שבתורה נקרא בלשון הזהר בשם פקודין, ונקרא 
אמנם גם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש 
פנים ואחור, 
%break
שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא 
פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע. 
וכשמקיימין תורה ומצות בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, 
נקראים המצות בשם תרי"ג עיטין,
%break
והן בחינת אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג 
המצות בבחינת פקודין והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר 
בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, והוא בחינת הפנים של 
המצות".
%break
אולם יש לדעת ולהבין בכלל את ענין תורה ומצות. מה שייכת שם 
בחינת עשיה, ומהי בחינת שמיעה. כלומר, אם שמיעה היא העיקר, 
ולאיזה צורך האדם צריך להתחיל את סדר העבודה בבחינת עושי 
דברו,
%break
הנקרא בחינת "אחור", ולמה לא מתחילים תיכף בבחינת הפנים, 
שנקרא "פקודין". עבודה זו כאילו נראה שהיא עבודה שלא לצורך.
%break
ידוע, שיש לפנינו ב' ענינים, שהם מטרת הבריאה ותיקון הבריאה. 
מטרת הבריאה היא, שרצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו 
ממנו יתברך טוב ועונג, שבגלל זה ברא בהנבראים רצון לקבל תענוג. 
והכלי הזה, 
%break
שהוא הרצון לקבל הנאה ותענוג, בכדי להרגיע את ההשתוקקות שיש 
בהנבראים, הכלי הזה בא מצד הבורא, היות שהוא ברא זה למטרתו, 
כי בלי השתוקקות להדבר לא יכולים להנות מזה. כידוע, כי כל התענוג 
מאיזה דבר,
%break
אין האדם יכול לקבל ממנו הנאה, אלא לפי ההשתוקקות להדבר. כי 
זוהי מידת גודל הנאה. ולא חשוב למה שהאדם משתוקק, אלא 
ההשתוקקות להדבר מחשיבה את הדבר.
%break
%page 939
לכן הכלי הזה, שבא מצד הבורא, יש לו שלימות. היינו שבכל מקום 
שהאדם רואה, שהוא יכול להוציא מהדבר תענוג, תיכף הוא עושה כל 
מה שביכולתו,
%break
בכדי להשיג את התענוג. מה שאין כן, הכלי מה שהנבראים צריכים 
לעשות, שהוא בהפכיות הצורה להכלי של הבורא, זה קשה מאוד 
לעשות, מטעם שהוא נגד תכונת הכלי,
%break
מה שהבורא עשה. והכלי הזה אין בידי אדם לעשות, כמו שאמרו חז"ל 
"יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו 
יכול לו".
%break
וכאן נשאלת שאלה, אם אין האדם יכול להתגבר עליו, אם כן מה מוטל 
על האדם לעשות, אם רק הבורא יכול לתת ההתגברות על היצר הרע. 
תשובה: האדם צריך להתחיל בההתגברות, היינו שהאדם צריך 
לראות,
%break
שיהיה לו רצון לנצח את היצר הרע. כי אם אין להאדם רצון לנצח 
אותו, איך יכולים לתת לו עזרה. כי "עזרה" פירושו, שהאדם רוצה 
איזה דבר, וקשה להשיג את הדבר, אז שייך לומר, שעוזרים לו 
להשיג, 
%break
מה שהוא רוצה. אבל בזמן שהאדם לא רוצה, איך שייך לומר, 
שעוזרים לו להשיג דבר, שמביאו לו יסורים. כי "עזרה" שייך לומר, 
שנותנים לאדם עזרה, שיהנה. ולא שנותנים לאדם עזרה, שיסבול 
יסורים.
%break
לכן מוטל על האדם, אם הוא רוצה באמת להכנס לעבודת ה' בבחינת 
עבודה לשמה, שהוא בעל מנת להשפיע, שירצה לעשות הכל לשם 
שמים, כשהאדם רוצה באמת לעבוד לשם שמים, אז מתחיל הגוף 
להראות את כוחו,
%break
שהוא רוצה דוקא שהאדם יעשה הכל לתועלת עצמו, ומתנגד בכל 
כוחו לעבודה זו, ומביא לו כל טענת מרגלים, שהצדק עמו. ואז, אם 
יבוא מי שהוא ויתן לו עזרה, האדם הזה יהיה שבע רצון מהעזרה זו, 
ויתן לו רב תודות עבור העזרה.
%break
אז שייך לומר, שהוא מקבל עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא 
לטהר מסייעין אותו". מה שאין כן אם האדם לא התחיל בעבודה זו, 
אז חסר כאן ב' דברים:
%break
א. הוא חושב שאינו צריך לעזרה, שבטח זה הוא בידו לעשות אם הוא 
רוצה, שהוא גבר. אם כן, אין לו צורך לעזרה. נמצא, שאין לו כלי 
להאור.
%break
ב. אם הוא לא השקיע כוחות להגיע לבחינת "שכל מעשיך יהיו לשם 
שמים", אין הוא רוצה בכלל שיתנו לו את הכח "שלא לעבוד לתועלת 
עצמו אלא לתועלת ה'".
%break
אלא הוא כן רוצה לעבוד לתועלת עצמו. ואם הוא שומע, שעל ידי קיום 
תורה ומצות לא יהיה מזה משהו לתועלת עצמו, זה נחשב לו לקללה 
ולא לברכה.
%break
ולסיבה זו מוכרח להתחיל בעבודה זו מכוחות עצמו. ואז לאט לאט 
הוא מקבל רצון, שכדאי לעבוד לשם שמים, ומתחיל אצלו הסדר של 
עליות וירידות. כלומר, פעם הוא רואה שכדאי לעבוד לשם שמים, 
ופעם הוא נכנע לטענת הגוף,
%break
ששואל "מה העבודה הזאת לכם", לעבוד לשם שמים. וע"י העליות 
וירידות הוא מתחיל להבין, מה היא התועלת, שיזכה לעבוד בעל מנת 
להשפיע, ומה הוא מפסיד, אם הוא אינו יכול לצאת מאהבה עצמית.
%break
וכשהאדם מתגבר, ואינו בורח מהמערכה, אלא שהוא מתגבר ומרבה 
בתפלה, שה' יעזור לו, שיתנו לו העזרה הדרושה בכדי שיהיה בידו 
לצאת משליטת המקבל לעצמו, אז צריך להתגברות גדולה, להאמין 
שה' יתן עזרה. כלומר,
%break
שהאדם צריך להאמין, שכל מה שהוא רואה, שיותר קשה לצאת 
משליטת המקבל, ורואה שכל פעם הוא מתחיל לראות, איך שהרע 
שלו יותר גרוע מאחרים, אז עליו לומר,
%break
שבטח ה' יעזור לי עכשיו, מטעם כי עכשיו אני כבר באתי לדעת 
האמת, שבלי עזרת ה' אין שום אפשרות.
%break
כי כל מה שהוא חשב לעשות מעשים, שיעזרו לו לצאת משליטת 
המקבל, לא עזר לו, אלא אדרבה, המקבל נעשה יותר חזק, ומראה 
התנגדות יותר גדולה להעבודה דעל מנת להשפיע.
%break
אז האדם צריך להתגבר, ולא להיכנע לעצת מרגלים, רק להתגבר 
למעלה מהדעת, שה' יעזור, כמו שהבטיחו לנו חז"ל "הבא לטהר 
מסייעין אותו".
%break
%page 940
אולם מאיפה האדם יכול לקבל כח התגברות, שיוכל להאמין באמונת 
חכמים. אין זה אלא מכח התורה, כמו שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, 
בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו שע"י התורה הוא מקבל 
כח להתגבר בזמן המלחמה,
%break
היינו בזמן שהוא צריך לרכוש כלים דחושך, שיהיה לו אח"כ ההבחנה 
"כיתרון האור מתוך החושך". נמצא, שהתורה מפרנסת אותו בזמן 
העבודה, עד שה' יודע, שכבר יש לו כלים, שיהיו מוכשרים לקבל 
האור, אז הוא זוכה לבחינת "תרי"ג פקודין".
%break
אולם בזמן העבודה, שיש לו עוד בחינת מרגלים, התו"מ נקראים בשם 
"תרי"ג עיטין". היינו תרי"ג עצות איך להינצל מהמרגלים. לכן 
כשהאדם עוסק בתו"מ, האדם צריך לכוון, שהוא רוצה שכר עבור 
עבודתו, שהוא כח להילחם עם המרגלים.
%break
נמצא, שהוא רוצה, שהתורה יתן לו את השכר הזה. ואם אינו מקבל 
את הכח הזה, התורה דומה לאילן שאינו עושה פירות, ולאדם, שאין 
לו בנים. כלומר, שהתורה לא הולידה לו את הבנים,
%break
שהם כוחות להילחם עם המרגלים. ובזמן שהתורה נותן לו הכח הזה, 
זה נקרא "אילן עושה פירות", ודומה לאדם שיש לו בנים.
%break
ובזה נבין מה ששאלנו, מדוע האדם דומה לעץ. הכוונה היא, ששניהם 
צריכים לתת פירות. וכמו בכדי שהאילן יתן פירות, צריך לתת להאילן 
מה שדרוש לו, שנקרא "עבודת הכרם", כמו כן האדם צריך לתת 
לעצמו את המזונות,
%break
מה שדרוש להאדם בכדי שתהיה לו היכולת להגיע לשלימות המטרה, 
הנקראת בחינת "תרי"ג פקודין". היינו שיקיים תו"מ על הכוונה, 
שהמאור שבה יחזירו למוטב.
%break
כלומר, שצריכים לבחינת עשיה, היינו לעשות מבחינת הרצון לקבל 
לעצמו, שזהו כלי המעשה של אדם, לכלים דהשפעה, שזה נקרא 
"להפוך את הכלים דקבלה לכלים דהשפעה".
%break
וזה נקרא "מעשה". זאת אומרת, היות אין בידי אדם לעשות עשיה 
הזו, אלא כמו שהבורא נתן לנו כלים דקבלה, שיתן לנו כלים 
דהשפעה. אולם "אין אור בלי כלי", כנ"ל, ש"אין מילוי בלי חסרון". לכן 
האדם צריך לעבוד ולעשות כל התחבולות שבידו,
%break
בכדי להשיג את הצורך הזה. וכפי עבודתו הוא מקבל צורך, שהבורא 
יעזור לו בזה. ואז הבורא נותן את הכלי מעשה האלו, הנקראים "כלים 
דהשפעה". וזהו ע"י התורה ומצות, משום ש"המאור שבה מחזירו 
למוטב".
%break
וזה שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות". כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, 
ש"ברא" פירושו, דבר חדש, יש מאין, שהכוונה על הרצון לקבל, שהוא 
דבר חדש, כי מטרם שבראה, לא היה אז שום ענין של קבלה 
במציאות.
%break
נמצא, שהבורא ברא את הרצון לקבל. והנבראים צריכים לעשות ממנו 
רצון להשפיע. וזהו הפירוש, אשר ברא לעשות ממנו רצון להשפיע.
%break
והגם שאין בידינו לשנות את המעשים של סדרי מעשה בראשית, אם 
הבורא ברא באופן, שהרצון לקבל הוא יהיה הפועל, איך אפשר 
לשנותו. התשובה היא, הרצון לזה מוטל על האדם שיעשה עצות, איך 
להגיע לזה. וזה נקרא "לעשות".
%break
והגם שאמרנו, שאין בידי אדם לעשות, אלא הבורא בעצמו צריך זה 
לעשות, כנ"ל, שלא יכולים לשנות סדרי בראשית, מכל מקום נקרא זה 
על שם אדם.
%break
וזה יכולים להבין על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב "יהיב 
חכמתא לחכימין". ושאל, הלא יהיב חכמתא לטיפשים, היה צריך 
לומר. והשיב, "חכם" נקרא זה שמחפש חכמה, אף על פי שאין לו 
עדיין.
%break
כי מי שהוא כסיל אינו מחפש חכמה, כמו שנאמר "כי לא יחפץ הכסיל 
בתבונה". לכן, זה שהאדם עושה תחבולות ועצות איך להשיג את 
הכלי השפעה, זה מכונה "עשיה", היינו כנ"ל "לעשות".
%break
ובזה יש לפרש מה שכתוב "לא המדרש עיקר אלא המעשה". שזה 
מביא הזה"ק ראיה, שאם אין לו מצות אלא תורה לבד, הוא נקרא 
"עקר" והתורה נקראת "עקרה",
%break
משום שאין להתורה פירות, שהן מצות, ולאדם אין בנים. כי משמע 
מכאן, מה שאמרו חז"ל "מי שאין לו בנים חשוב כמת".
%page 941
וכשמדברים בעבודה יהיה הפירוש "מי שאין לו מצות, הוא נחשב 
לעקר", כמו שהזה"ק מדמה אותו לתורה, שאמר, עץ חיים. והאדם עץ 
השדה, שהפירוש הוא, שמה שהתורה נקראת עקרה, אם אין לו 
מצות, זה נאמר לגבי האדם, 
%break
היינו שהאדם צריך לדעת, כי התורה אצלו היא בבחינת עקרה, אם 
התורה שלו, מה שהוא לומד, אין מביאו לידי מצות. שעל זה אומר 
הזה"ק "משום זה למדנו, לא המדרש עיקר אלא המעשה". לכן אם אין 
להתורה מצות התורה, נקראת התורה "עקרה".
%break
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מדוע התורה נקראת "עקרה", אם אין 
להאדם מצות. התורה אצל האדם נקראת אצלו "עקרה", הוא מטעם 
ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה". כלומר, היות שאמר הקב"ה 
"בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין",
%break
שהכוונה היא, שבכדי שהאדם, יהיה בידו לנצח את הרע שבקרבו, 
הוא על ידי מאור התורה. נמצא, מי שלומד תורה, ואין שם לב 
שהתורה יביאו לו את המאור, בכדי שיהיה בידו לעשות את המעשים 
שלו לשם שמים,
%break
שזהו נגד היצר הרע, שהרע שבאדם רוצה דוקא לעבוד לתועלת 
עצמו, ולתועלת ה' הוא מתנגד בכל תוקף, ואי אפשר לנצח אותו.
%break
ולכן נתן לנו הקב"ה עצה מכח התורה, שהתורה צריכה לתת לנו כח, 
היינו "על ידי המאור שבה, שמחזירו למוטב". שפירושו, שהתורה 
עושה מהרע שבאדם,
%break
לטוב. היינו שיש לו היכולת להשיג ע"י התורה את הכלים דהשפעה, 
שזהו נקרא בחינת "מעשה", כנ"ל "אשר ברא אלקים לעשות".
%break
ובהאמור יוצא, שאם התורה אינה נותנת את הסיוע, מה שהיא צריכה 
לתת, זה נבחן שהתורה היא אצל האדם בחינת עקרה. והאדם, 
המקבל את התורה בלי הסיוע, 
%break
מה שהיא צריכה לתת, נקראים שניהם, היינו האדם, והתורה של 
האדם, בחינת "עקרות", היינו שאינם מולידים כלום.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (נדרים פ"א) וזה לשונם "מפני 
מה אין מצוין תלמידי חכמים, לצאת תלמידי חכמים מבניהם, שאין 
מברכין בתורה תחילה". והטעם הזה מאוד קשה להבין. הלא אנו 
רואים,
%break
אפילו בעלי בתים פשוטים אומרים ברכת התורה, וכשעולים לעליה 
בתורה, גם כן אומרים ברכה. ואיך אפשר להיות, שתלמידי חכמים אין 
מברכין בתורה תחילה. ולפי הנ"ל יש לפרש, זה שלומדים תורה ואין 
מכוונים טרם לימוד התורה בגלל מה הם לומדים,
%break
כלומר מה הם רוצים עבור ההתעסקות בתורה. היות שאין עושים שום 
פעולה, אלא בכדי שיביא להם איזו תועלת.
%break
והתשובה היא, שלא ברכו בתורה תחילה. כלומר, שלא היתה תחילה 
הכוונה, שהתורה צריכה להביא להם ברכה. שענין ברכה הוא בחינת 
השפעה. כלומר, שלא כוונו שהתורה יביא להם כלים של ברכה, היינו 
כלים דהשפעה.
%break
לכן מהתורה שלהם לא יכולים לצאת בנים, שיהא ניכר עליהם, שהם 
תלמידי חכמים. אלא כנ"ל, שהתורה שלהם, מה שהם לומדים, אינה 
מוציאה להם בחינת מצות, הנקראים בחינת "מעשים דלהשפיע", אלא 
הם נשארים בחינת "עקר", והתורה שלהם היא בחינת "עקרה".
%break
כלומר, שתלמידי חכמים אלו, שלומדים תורה, אין מולידים את הבנים 
שלהם, היינו המעשים הנקראים "מצות", שיהיו ניכרים, שהם באים 
מתלמידי חכמים, כלומר, שהם מעשים טובים, שנקראים "מעשים 
דהשפעה",
%break
שהאור תורה הוליד אותם. וזה נקרא "אין מצוין תלמידי חכמים לצאת 
תלמידי חכמים מבניהם". כלומר, שלא ניכר על מעשים שלהם, 
שצריכים להיוולד מאור התורה. שזהו נקרא "תלמיד חכם". היינו, 
שלומדים תורה והאור תורה צריך להוליד מעשים,
%break
היינו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, ושיזכו לדביקות בה', שיהיו 
דבוקים בחיי החיים. ומדוע אין להם זה. וזה הוא משום "שלא ברכו 
בתורה תחילה".
%break
היינו כנ"ל, שלפני למוד התורה לא כוונו דעתם, שהולכים ללמוד בכדי 
שהמאור התורה יביא להם הסגולה, שיחזיר אותם למוטב.
%break
%page 942
ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת". 
היות שענין בנים הוא בחינת מצות. היינו, שכל מעשי המצות שעושה, 
הם בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "דביקות בחיי החיים".
%break
מובן מאליו, אם אין לו כלים דהשפעה הוא נפרד מחיי החיים. לכן 
נחשב כמת, על דרך שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים".
%break
ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל על הכתוב "ציון דורש אין לה", מכלל 
דבעי דרישה [מכאן שצריך דרישה], שפירוש, שענין "ציון" נקראת "מלכות", היינו "מלכות 
שמים",
%break
כלומר שכל מעשי האדם יהיו לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, כמו 
שכתוב "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר 
האלקים מושפלת עד שאול תחתיות".
%break
היינו, מה שנוגע לתועלת עצמו, זה הוא בסדר, שכולם משתדלים 
שיהיה על תכלית השלימות. מה שאין כן "עיר האלקים", שהיא עבודת 
הקודש, לעבוד לתועלת ה',
%break
עבודה זו היא עבודה של שפלות. ולזה צריכים אור תורה. היינו זה 
שלומד תורה, צריך לפני לימוד התורה לדרוש מהתורה, שיתן לו 
המאור הזה, שיוכל לעבוד לתועלת ה'.
%break
%page 943
%H מהו, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, בעבודה
%break
הנה כתוב (ואתחנן, שני) "ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם 
ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק 
עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה".
%break
ויש להבין, הלא אין אנחנו רואים, שאומות העולם יאמרו על ישראל 
"עם חכם ונבון".
%break
ועוד שמשמע מהכתוב, שדוקא מ"ושמרתם ועשיתם" יראו עיני העמים 
בעם ישראל את "חכמתכם ובינתכם". הלא גם בעם ישראל אנו רואים, 
שהחילוניים מבזים את הדתיים,
%break
בזה שהדתיים מקיימים את התורה ומצות. ואיך נאמר שאומות 
העולם יכבדו את עם ישראל, בעבור שהם מקיימים "ושמרתם 
ועשיתם".
%break
ויש לפרש זה על דרך העבודה. ידוע, שבדרך העבודה האדם בעצמו 
הוא עולם קטן, שכלול מכל העמים שבעולם. והיות שכל עם ועם יש לו 
תאוה מיוחדת בפני עצמו. כידוע, שיש ז' מדות דקדושה, וכנגדן יש ז' 
מדות דטומאה.
%break
וכל מדה כלולה מעשר. הרי יש באופן כללי שבעים אומות. ויש בחינת 
ישראל. והע' אומות רוצים לשלוט על בחינת ישראל, כי ישראל רוצה 
שיהיו כל המעשים שלהם לשם שמים. כי ישר-אל מורה שכל מעשיו 
יהיו לאל. והאומות העולם שבאדם,
%break
הם רוצים דוקא, שכל מה שהם עושים, יהיה רק לתועלת עצמם. ואת 
היצר הרע אנו מכנים בשם "אומות העולם", ואת היצר טוב אנו מכנים 
בשם "ישראל".
%break
וסדר העבודה הוא, שבזמן שהאדם רוצה לעבוד רק לשם שמים, אז 
בא היצר הרע, שהם בחינת אומות העולם, ומתנגדים בכל תוקף. וכל 
אחד נותן להבין להאדם שילך בדרגתו,
%break
לפי שורש התאוות שיש לכל אומה ואומה. ונותנים להבין להאדם, 
בטענות צודקות ובשכל ודעת, שהצדק אתם.
%break
וכל פעם שהם רואים, שאין האדם רוצה לשמוע בקולם, הם באים 
בטענות יותר חזקות, ובראיות יותר ברורות שהצדק איתם. והם 
בטוחים, שלפי השכל והדעת, מה שהם נותנים להבין להאדם, בטח 
לא יהיה להאדם מה להשיב להם.
%break
לכן הם בטוחים, שהם הכי חכמים בעולם. כי הם מבינים, לפי השכל 
והדעת שלהם, שהשכל של האדם, מה שהוא יכול להשיב להם, יכול 
לתת תשובות טפשיות, שהתשובות יתבטלו נגד השכל והדעת שלהם. 
וממילא האדם יהא מוכרח ללכת בדרך האומות העולם,
%break
ויעבוד את העבודה זרה, היינו "עבודה שזרה לנו, להקדושה". כי 
הקדושה נקרא, שעובדים לתועלת הבורא. והם רוצים שיעבדו 
לתועלת עצמם. וכל הבטיחות שלהם, הוא בזה שהם חכמים 
שמדברים בשכל.
%break
ובאמת איך האדם כן זוכה לנצח את הרע שלו, אף על פי שהרע שלו 
מדבר בשכל וחכמה ודעת, שהם יודעים בעצמם, שהם הכי פקחים 
שבעולם. וכל כך הם בטוחים בטענותיהם, שבטח האדם ישאר אצלם 
תחת שליטתם לעולמים.
%break
צריכים לדעת, שהכח של קדושה הוא, אמונה למעלה מהדעת. 
כלומר, בזמן שהם באים עם טענותיהם ומראים את צדקתם, איך 
שהם צודקים, אל יגיד להם האדם שהם אינם צודקים עם טענותיהם, 
אלא האדם צריך לומר לאומות העולם שבקרבו,
%break
תדעו לכם, שכל מה שאתם מדברים, זה נכון, שלפי השכל אתם 
צודקים, ואין לי מה להשיב לכם. אלא שניתן לנו עבודה למעלה 
מהדעת, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שאין אתם צודקים.
%page 944
והיות שהעבודת האמונה צריכה להיות למעלה מהדעת, לכן אני נותן 
לכם תודה רבה על הטענות הצודקות, שאתם הבאתם לי. מטעם, 
שאי אפשר לומר, שאדם הולך למעלה מהדעת, אלא רק בזמן שיש 
דעת ושכל, אז שייך לומר שהולך למעלה מהשכל.
%break
מה שאין כן כשאין דעת, אין שייך לומר שהולך למעלה מהדעת. 
פירוש, "למעלה מהדעת" נקרא, שדרך הזאת יותר חשובה מדרך 
שבתוך הדעת. אולם בזמן שאין דרך אחרת, שתגיד לו: "לך בדרך 
הזאת",
%break
אז לא שייך לומר, שהוא בוחר בדרך של אמונה למעלה מהדעת. לכן 
דוקא מכח אמונה למעלה מהדעת, יכולים לנצח את הדעות של אומות 
העולם, שנמצאים באדם.
%break
ובהאמור נוכל להבין מה ששאלנו, מהו הפירוש "כי הוא חכמתכם 
ובינתכם לעיני העמים". ואומר הכתוב "ושמרתם ועשיתם". ושאלנו, 
מה מרמז לנו "ושמרתם ועשיתם". ובהנ"ל, שכל כח שיש נגד טענות 
העמים,
%break
שבאים עם טענות על פי השכל, שהדרך שלהם היינו בתוך הדעת, 
היא הדרך של אמת, אין לנו להשיב להם אלא בבחינת אמונה למעלה 
מהדעת. ולמעלה מהדעת נקראת בחינת "עשיה",
%break
היות שאין נותנים להם תשובה בתוך הדעת. וכשעונים לא עם דעת 
זה נקרא "עושי דברו".
%break
וזה נקרא "אדם ובהמה תושיע ה'", שדרשו חז"ל "אלו שערומים 
בדעת כבני אדם, ומשים עצמם כבהמה", היינו שהולכים למעלה 
מהדעת, כאילו שאין להם דעת. ובזה הם מנצחים את האומות העולם 
שבלבם.
%break
וכמו שאומר (מדרש רבא קהלת דף י"ב) על הכתוב "אמרתי אני בלבי 
על דברת בני האדם". וזה לשונו "על דברות בני אדם על מדברות 
שהצדיקים מדברים.
%break
וכל כך למה בראם אלקים, לברר להם מדת צדקותם, ולראות שהם 
בהמה, המה להם, לראות ולהראות, לאומות העולם, האיך ישראל 
נמשכין אחריו כבהמה".
%break
ויש להבין, בשביל מה צריכים להראות לאומות העולם האיך ישראל 
נמשכין אחריו כבהמה. ולפי הנ"ל, שאומות העולם, הכוונה לאומות 
העולם שישנם בלבו של אדם, צריכים להראות להם, שזה שאנו רוצים 
לעבוד לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו,
%break
אין אנו עושים זה מתוך הדעת, שאתם רוצים להתווכח אתנו עם מי 
הצדק, אלא אנו עושים הכל באמונה למעלה מהדעת. ואנו עושים זה 
כמעשה בהמה, בלי שום דעת ושכל. ולכן אל תחשבו, שיהיה פעם, 
שנשמע דעותיכם, כי אצלנו הכל למעלה מהדעת.
%break
ועל זה אנו מבקשים מהקב"ה, שיתן לנו עזרה, שנוכל להתגבר על כל 
מה שאתם דורשים תשובות. שהשאלות שלכם, הן נכללות בב' 
שאלות, הנקראות "מי ומה". ואנו מאמינים באמונת חכמים, שאנו 
צריכים לבקש עזרה מה'.
%break
ובטח הוא יעזור לנו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". 
היינו, שהוא יעזור לנו ללכת אחריו למעלה מהדעת כנ"ל, לראות 
לאומות העולם, האיך ישראל נמשכין אחריו כבהמה. וזה שכתוב 
"ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".
%break
פירוש, שזה שאתם תשמרו את בחינת המעשה, שהיא בחינת למעלה 
מהדעת, ושאתם לא תזוזו מדרך הזו, אז בטח אתם תצליחו לצאת 
משליטת אומות העולם,
%break
והאומות העולם שבכם יתבטלו לקדושה, כמו שכתוב "ואהבת את ה' 
אלקיך בכל לבבך". ודרשו חז"ל "בשתי יצריך", היינו שגם היצר הרע 
יתהפך לטוב. נמצא ש"אומות העולם" שלו, הנקרא "יצר הרע", גם כן 
יהיו עובדי ה'.
%break
אז האומות העולם שבאדם יראו, לאחר שגם הם זכו להטוב, כי כל 
החכמה, שהיו יכולים לנצח לאומות העולם ולהכניסם לקדושה, היתה 
בחינת אמונה למעלה מהדעת,
%break
הנקראת בחינת "עשיתם". כלומר, שרק כל החכמה שבבחינת ישראל 
היתה דוקא בבחינת מעשה בהמה.
%page 945
וזאת היתה כל החכמה שלהם.
%break
וזה שכתוב "אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם 
ונבון", היינו שגם אומות העולם, לאחר שגם הם זכו להיות בסוד 
הקדושה, בסוד "בכל לבבך בשתי יצריך",
%break
שגם יצר הרע, שהם בחינת אומות העולם, נכנס לקדושה, אז הם 
רואים, שכל החכמה, שהיתה לבחינת ישראל, היא בזה ששמעו את 
החוקים, שהוא בחינת מעשה כנ"ל.
%break
אז הם עם חכם ונבון, שכל החכמה שלהם היתה לא כמו שאנו 
חושבים, שרק עם חקירות ושכליות אנו נשיג חכמה, אלא להיפך, 
שהם זכו לחכמה דוקא ע"י זה שהיו נמשכים אחריו כבהמה, היינו 
שדוקא ע"י "עשיה",
%break
שנקראת "מעשים שלמעלה מהדעת". בזה זכו לחכמה. נמצא, שמה 
שנקראים "עם חכם ונבון", הוא בזה שהלכו אחריו כבהמה ולא 
בחכמה. וזהו כל החכמה של עם ישראל.
%break
ובענין עשיה, הנקראת "למעלה מהדעת", יש לפרש מה שאומר 
(מדרש תנחומא) וזה לשונו "והיה עקב, זה שאמר הכתוב, למה אירא 
בימי רע, עוון עקבי יסובני (מסבבים אותי). ומפני שיש בהן מצות 
קלות, שאין בני אדם משגיחין בהן,
%break
אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן, כלומר שהן קלות. לפיכך היה דוד 
מתיירא מיום הדין. ואומר, רבונו של עולם, איני מתיירא מן המצות 
החמורות, ממה אני מתיירא, מן המצות הקלות".
%break
ויש להבין את ענין מצות קלות וחמורות בעבודה. "קלות" נקרא שהיא 
לא חשובה, היינו זה שהאדם צריך לעבוד למעלה מהדעת, העבודה זו 
אין האדם מוציא חשיבות בהדבר,
%break
ויש לו טעם עפר בעבודה זו, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". כלומר, זה 
שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים למעלה מהדעת, 
עבודה זו היא ב"עפר".
%break
ואנו צריכים לעשות מצות ומעשים טובים, וללמוד תורה, בכדי שה' 
יעלה את העבודה זו מן "העפר", היינו מבחינת השפלות שלה, שאנו 
מתפללים, שה' יקים את השכינה מ"עפר", כמו שכתוב "הרחמן הוא 
יקים לנו את סוכת דוד הנופלת".
%break
וטעם הדבר שהיא בשפלות, הוא מסיבת ההסתרה, שעשה הקב"ה, 
כדי שיהיה מקום בחירה, היינו שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע, 
המכונה "דביקות בה'". לכן ניתן לנו עבודה זו בצורה של הסתרת 
פנים.
%break
לכן עיקר עבודתנו, שע"י ההכנה שיש להאדם בעבודה של זמן של 
הסתרה, לעשות לנו כלים דהשפעה. כי כלים דקבלה יש לנו מצד 
הבורא, ועל כלים האלו היה תיקון שלא להשתמש עמהם,
%break
מטעם שהם גורמים פירוד, מטעם שהם בהופכיות הצורה מהבורא. 
לכן ניתן לנו תורה ומצות, שבסגולתן נוכל להשיג את הכלים 
דהשפעה.
%break
לכן על עבודה זו באים כל המשטינים והמקטרגים, שאומרים, אנו 
מסכימים לעבוד בעבודת ה', ורק המטרה שאתה רוצה להשיג ע"י 
הקיום של תו"מ, אין אנו מסכימים. ומביאים להאדם הרבה טענות, 
היינו מחשבות,
%break
שנותנים להאדם להבין, שעל המטרה הזו לא כדאי לעבוד. לכן אם אין 
האדם מסכים לשנות את המטרה, היינו להשיג כלים דהשפעה, אז 
הם לא נותנים, שהאדם יוכל לקיים תו"מ על מטרה זו. וכל עשיה 
ועשיה שאדם עושה עולה לו בהרבה יגיעה.
%break
ובו בזמן שהאדם שוכח את המטרה, ומתחיל לעבוד כמו הכלל, היינו 
לקבל פרס תמורת העבודה, אז שוב יש לו כח לכבדה, לעבוד ביותר 
מרץ. והטעם הוא, שמטרת עבודה אינה נגד הרצון לקבל של אדם. 
מה שאין כן כשהאדם מתחיל לעבוד,
%break
ושוכח את המטרה, ולבסוף מתעורר עוד הפעם, שהוא רוצה לעבוד 
בתו"מ בכדי להשיג כלים דהשפעה, שוב קמים עליו כל טענת מרגלים, 
ונותנים לטעום בעבודה זו טעם של עפר,
%break
ושוב קשה לו להתקדם. זה נקרא "מצות קלות", היינו שיעבוד על 
המטרה להשיג כלים דהשפעה, היינו לתועלת הבורא ולא לתועלת 
עצמו. בעבודה זו יש מה לפחד, היות שיש לו הרבה מתנגדים.
%break
מה שאין כן "מצות חמורות", כלומר מה שחשוב אצל האדם, כלומר 
שאם האדם עובד בעל מנת לקבל שכר, זה נקרא דבר חמור אצל 
האדם. היות שהאדם יפסיד מתועלת עצמו,
%break
אם לא ישמור את התו"מ. מה שאין כן אם שכר והפסד הוא לתועלת 
הבורא, זה לא כל כך חשוב אצל האדם.
%break
%page 946
לכן כאן האדם מזלזל, מטעם שהוא עושה חשבון ואומר, היות שבין 
כך ובין כך אני לא מפסיד כלום, היות שלעצמו אומר, אין הוא יקבל 
שום דבר, כי הוא אומר, כי העיקר מתו"מ הוא שצריכים לעשות לשם 
שמים ולא לתועלת עצמו,
%break
אם כן מי יכול להרויח מהעבודה שלו, רק הבורא. ובזה האדם מקל 
ומזלזל בעבודה זו. לכן הרבה פעמים אומר האדם לעצמו, לא כדאי לי 
בכלל להתאמץ בעבודה. אם זה הולך בקלות, אני יכול לעבוד. אם יש 
לי קצת הפרעה, אין לו כח להתגבר.
%break
והטעם הוא, כי לעבוד עבודה שהיא שלא לשמה, הלא זה לא דבר 
חשוב, לכן לא כדאי לתת על זה יגיעה. ולעבוד לשמה, מה יהיה לו 
מזה. אז בדרך כלל אומר האדם,
%break
שיותר טוב לישון, ושתהיה לו מנוחה מכל אלו הדברים, שזה גורם לו 
רק עגמת נפש ולא נחת. וזה נקרא "מצות קלות", "שאין בני אדם 
משגיחין בהן, אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן".
%break
ועל זה אמר דוד "למה אירא בימי רע עוון עקבי, המצות הקלות, 
שהאדם מזלזל בהם". היינו, בזמן שרוצים ללכת בעבודה דלהשפיע, 
מזה אני מפחד, אולי אני לא אוכל לקיים אותם.
%break
ועל ענין זה, היינו להשיג הכלים דהשפעה, זה רק הבורא יכול לעזור 
כנ"ל. כלומר, כמו שהבורא נתן את הכלים דקבלה להאדם, צריכים 
לבקש ממנו, שיתן כלים דהשפעה במקום כלים דקבלה.
%break
היינו, כמו שהאדם נהנה מזה שהוא עובד לתועלת עצמו, כמו הוא 
יקבל חשיבות והנאה גדולה מזה שהוא עובד לתועלת ה', היינו 
שירגיש שיש לו זכיה גדולה,
%break
בזה שהוא משמש את המלך. וזה משיגים ע"י "ושמרתם ועשיתם, כי 
הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", כנ"ל.
%break
%page 947
%H מהו "דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור", בעבודה
%break
במדרש תנחומא (דף שי"ח ע"ב) אומר שם וזה לשונו "ראה אנוכי נותן 
לפניכם. זה שכתוב, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. אף משה סדר 
לפניהם שני דרכים, הטובה והרעה, דרך חיים ודרך מות, ברכה 
וקללה. משל לזקן שהיה יושב על הדרך,
%break
והיו לפניו שתי דרכים, אחת תחילתה קוצים וסופה מישור, ואחת 
תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן, ומזהיר 
העוברים, ואומר להם, אף על פי שאתם רואים, תחילתה של זו קוצים, 
לכו בה, שסופה מישור.
%break
וכל מי שהיה חכם, שומע לו, והיה מהלך בה, ומתייגע קמעא, הלך 
בשלום ובא בשלום. אבל אותן שלא היו שומעין לו, היו הולכין ונכשלין 
בסוף. ובחרת בחיים אתה וזרעך".
%break
ולהבין זה על דרך העבודה, היינו, שבדרך העבודה בקיום תורה 
ומצות, יש להבחין ב' דרכים:
א. שלא לשמה,
ב. לשמה.
%break
כידוע בדרך העבודה יש להבחין בין מטרת הבריאה ותיקון הבריאה. 
שמטרת הבריאה היא, שהאדם צריך להגיע לשלמות, היינו שיזכה 
להטוב ועונג,
%break
שיש ברצון הבורא לתת להנבראים טוב ועונג, שזה נקרא "רצונו 
להטיב לנבראיו". ומטעם זה כל הנבראים משתוקקים אך ורק לקבל 
טוב ועונג.
%break
לכן כל יום ויום האדם משתוקק לקבל מחדש טוב ועונג, ואינו מסתפק 
ממה שהיה לו בעבר. אלא כל יום האדם מתחיל מחדש לקבל טוב 
ועונג. זאת אומרת, האדם מוכרח לקבל כל יום הנאה ותענוג. ויש 
אנשים,
%break
שהם מקבלים הנאה עכשיו, ממה שקבלו טוב ועונג בעבר. אבל אם 
הם לא יכולים לקבל הנאה עכשיו מהעבר, אין זה נקרא, שיש לו 
עכשיו הנאה מהעבר. כלומר, האדם מוכרח להרגיש כל יום הנאה. 
והרגשת הנאה,
%break
יכול האדם להרגיש הנאה אפילו ממה שהרויח אתמול. או שהוא יכול 
להרגיש הנאה היום, ממה שאתמול קבל כבוד, וכדומה.
%break
נמצא לפי זה, שענין "רצונו להטיב לנבראיו" מוכרח להיות, שאדם 
ירגיש כל יום מחדש, שהוא מקבל הנאה. אבל רק ממה שהוא מקבל 
הנאה בהווה, יש לו לקבל הנאה, הן מהעבר והן מהעתיד. אולם 
הרגשת הנאה, שאם הוא בהווה, זה נקרא שיש לו הנאה.
%break
לכן הן בגשמיות והן ברוחניות האדם מוכרח לקבל הרגשה, שהוא 
נהנה עכשיו מהחיים, ולא חשוב העבר והעתיד. שיכול להיות טוב 
ועונג הכי גדולים,
%break
אם הוא לא מרגיש את הטוב ועונג בהווה, הוא יכול למות מחמת 
יסורים, ממה שהוא מרגיש עכשיו בהווה, שאין לו ממה להנות.
%break
ובטח זה תלוי בשיעור הרגשת היסורים, כפי מה שהוא מרגיש עכשיו. 
ובזה אין כל אדם שוה, היינו בהשיעור של יסורים. אבל כל אנשים 
צריכים להרגיש תענוג בהווה.
%break
אלא כמו בגשמיות, היינו באכילה, ושתיה, ושינה, וכדומה, יש אנשים 
שצריכים לאכול הרבה, ולשתות הרבה, ולישון הרבה, וכדומה.
%break
כמו כן בהרגשת התענוג יש הבדלים בין אחד להשני, בשיעור הצורך 
להרגשת התענוג. כלומר, יש אנשים שצריכים להרגשה מרובה, ויש 
אנשים שמסתפקין במועט. אבל הצד השוה שבהן, שכולם צריכים 
להרגיש תענוג בהווה.
%page 948
ואם הם לא יכולים להמציא להם תענוג בהווה, ממה שהיה להם 
בעבר, ואין הם יכולים לצייר לעצמם תענוג בעתיד, שיאיר בהווה, להם 
אין זכות קיום בעולם. וזה נמשך מטעם, שרצון הבורא במטרת 
הבריאה, היה רצונו להטיב לנבראיו.
%break
לכן ניתן לנו כל יום לברך מאה ברכות, כמו שאמרו חז"ל (מנחות מ"ג) 
"חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. וכמו כן האדם צריך לומר כל 
יום ד' קריאת שמע. קריאת שמע דקרבנות,
%break
וקריעת שמע דיוצר אור, וקריעת שמע דערבית, וקריעת שמע שעל 
המטה. וכמו כן להתפלל ג' פעמים ביום".
%break
וזה מראה, שברוחניות צריכים להמשיך כל פעם אור מיוחד, השייך 
למעשה שהוא עושה. והטעם הוא, היות שהטוב ועונג, מה שהבורא 
חשב לתת להנבראים, אין הנבראים מוכשרים לקבל אותו בפעם 
אחת, מסיבת התיקון שהיה,
%break
הנקרא "צמצום". ובכדי שהנבראים יקבלו את הטוב ועונג בכלים 
דהשפעה, ולא בכלים דקבלה בעל מנת לקבל, לכן לפי עבודת 
הנבראים, כן מתפשט השפע יתברך למטה להנבראים.
%break
ובהאמור יוצא לנו, שהאדם מתחיל בעבודה, היות שמצד הטבע אין 
האדם מבין, שכדאי לעשות איזו תנועה, אם זה לא לתועלת עצמו. לכן 
אומר הרמב"ם,
%break
שצריכים להתחיל בקיום תו"מ על מנת לקבל שכר, מטעם הנ"ל, שאין 
אדם יכול להבין אחרת. אולם אח"כ מגלים לו להאדם, שהוא צריך 
לעשות את כל המעשים בעמ"נ להשפיע.
%break
והיות שהגוף לא יכול להסכים על דרך זו, אז האדם מתחיל לשאול 
שאלות "מדוע אני לא יכול ללכת בדרך כל העולם, שכל היגיעה שלהם 
היא על מעשים, ועל הכוונה דלהשפיע אין להם שום עבודה. מה שאין 
כן כשאומרים לי,
%break
שאני צריך ללכת בדרך של בעל מנת להשפיע, יש לי עבודה כפולה. 
כלומר, יש לי עבודה לקיים במעשה את התו"מ, וגם עבודה על הכוונה 
דלהשפיע. נמצא, שיש לי עבודה כפולה ממה שיש לכלל העולם. אם 
כן צועק הגוף שלו "מה אתה רוצה מהחיים שלי".
%break
זאת אומרת, שהגוף שואל "מדוע מגיע לי עונש כזה, יותר משאר 
אנשים, כנ"ל, שיש לי עבודה מיותרת, שאין עבודה זו נוהגת בהכלל 
כולו. ומסיבה זו אומר הגוף, אני לא אתן לך לעבוד עבודה אפילו 
במעשה. 
%break
אפילו שאין אתה יכול לכוון בעל מנת להשפיע, מכל מקום אין לי שום 
התענינות בהם. לכן אני אתנגד להמעשים שלך, מטעם שאין אתה 
רוצה לעבוד לתועלת עצמך". נמצא לפי זה, שאם האדם רוצה ללכת 
בדרך האמת, יש לו להבחין בעבודתו ג' בחינות:
%break
א. עבודה לקיים תו"מ במעשה,
%break
ב. עבודה על הכוונה. היינו, שהוא לא רוצה שום תמורה עבור קיום 
תו"מ, אלא שעובד שלא עמ"נ לקבל פרס,
%break
ג. שבזמן שהאדם רוצה לעבוד, היינו לקיים תו"מ בלי שום תמורה, יש 
לו עבודה כפולה. על המעשה, כלומר שיש לו התנגדות גדולה על קיום 
תו"מ, אפילו על המעשה בעצמו, מטעם שהגוף מתנגד לקיים תו"מ 
בלי שום שכר.
%break
נמצא, אפילו הגם שעוד לא יכול לכוון בעת העבודה, שיהיה בעל מנת 
להשפיע, מטעם שהגוף מתנגד לכוונות כאלו, גם יש התנגדות גם על 
המעשה בעצמו אפילו בלי כוונה. היות שהגוף שואל "מה אתה עושה.
%break
הלא אתה אומר, שאין אתה רוצה שום תשלום עבור העבודה שלך 
בקיום תו"מ". נמצא, שלאו דוקא שיש לו עבודה על הכוונה, שזה אינו 
נוהג בעבודת הכלל.
%break
אלא שיש לו עבודה כפולה בבחינת המעשה גם כן, שיותר קשה לקיים 
תו"מ בבחינת המעשה.
%break
מה שאין כן אלו שעובדים בבחינת הכלל, אין הגוף שלהם כל כך 
מתנגד לעבודת המעשה, היות ששם אין הגוף יכול לשאול "מה 
העבודה הזאת לכם",
%break
הלא יש לו תשובות על המקום, שאומר לו, שהוא מאמין בשכר ועונש, 
ממילא הוא לא עובד בחנם, אלא הוא יקבל תמורה עבור היגיעה שלו.
%break
מה שאין כן באלו אנשים שרוצים לעבוד בדרך האמת, היינו בעל מנת 
להשפיע, הגם שלגביהם גם כן נוהג ענין שכר ועונש. כלומר, שגם 
שמאמינים בשכר ועונש, כמו אלו שעובדים בבחינת הכלל.
%page 949
אולם השכר ועונש שלהם אינם דומים זה לזה. כי השכר ועונש של 
הכלל הוא בבחינת תועלת עצמם. היינו, שהם מאמינים, אם יקיימו 
תו"מ, הם יקבלו שכר לתועלת עצמם. ואם חס ושלום לא, הם יקבלו 
עונש, וגם יפסידו את השכר תמורת עבודתם.
%break
מה שאין כן אלו אנשים, שעובדים בבחינת הפרט, השכר שלהם הוא, 
שה' יתן להם הזכות לעבוד רק לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמם. 
שכל התענוג שלהם יהיה בזה,
%break
שיכולים לעשות נחת רוח להבורא. והעונש הוא, אם הם נשארים 
במצב תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, שזה הוא כל העונש שלהם.
%break
והם מאמינים בזה שאמרו חז"ל, שאמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, 
בראתי תורה תבלין". כלומר, שהם לומדים, כדי לקבל את השכר, 
שהוא, שיצא מתחת שליטת היצר הרע,
%break
שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, ותהיה ביכולתם לעבוד אך ורק לתועלת 
ה'. ובטח על הכוונה זו, צריך הגוף, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו, 
בודאי להתנגד לתת לו כוחות לאדם, שיהיה בידו לבערו מן העולם.
%break
וזה כמו שאמרו חז"ל, אצל דוד המלך, על פסוק "ולבי חלל בקרבי". 
שאמרו חז"ל, שדוד הרגו ליצר הרע בתענית. וממילא אפילו על 
המעשה, אפילו שעדיין אין האדם יכול לכוון בעל מנת להשפיע,
%break
תיכף מתנגד הגוף, ולא נותן לו לעשות שום תנועה. כי הגוף יודע, 
שהוא רוצה להשתמש עם המעשים שלו, בכדי להרגו אותו, כנ"ל אצל 
דוד המלך.
%break
נמצא, שגם המעשים בלי כוונה, כבר  יש לו התנגדות גדולה מצד 
הגוף. ואין שום עצה, אלא בכל מעשה שהוא רוצה לעשות, הוא צריך 
לעזרת הבורא. היינו, שכל דבר קטן, שהאדם שהולך בדרך הפרט, 
מוכרח לבקש מה',
%break
שיעזור לו לעשות מעשים. אולם זה שהאדם צריך לבקש מה', שעל 
כל עשיה ועשיה שהוא רוצה לעשות, מטעם שקשה לו, צריכים לדעת, 
שזהו תיקון גדול, שהאדם מרויח מזה, שיש לו תמיד צורך להתפלל 
לה'.
%break
היינו, שיש לו להאדם על מה להתפלל, אחרת יכול להיות, שאין אדם 
נצרך להבורא, שיעזור לו. לכן האדם מרויח, בזה שיש לו תמיד קשר 
עם הבורא, בזה שהוא נצרך אליו. אחרת האדם יכול לעשות מעשים 
הכי טובים, 
%break
אבל המעשים לא מחייבים אותו, שיזכור את הבורא בעת עשית 
המעשה, הגם שהולך לעשות מעשים טובים. וזה יכול להיות מחמת 
"מצות אנשים מלומדה". וגם יכול להיות, אפילו שלא זוכר מי צוה אותו 
לעשות כך, אלא הוא עושה זאת מטעם הרגילות.
%break
מה שאין כן כשקשה לו לעשות את המעשים, אז הוא מוכרח לבקש 
מה', שיתן לו עזרה. נמצא, שבעת המעשה הוא זוכר את הבורא, היות 
שהוא מבקש ממנו עזרה על המעשה.
%break
וזהו רווח גדול, שהאדם צריך לתת תשומת לב על זה, שיש לו מה 
שמזכיר אותו, שיש בורא עולם, וצריכים לעבוד אותו.
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהי דרך שתחילתה קוצים וסופו מישור, 
בעבודה. הענין, כי בעבודת ה' יש ב' דרכים:
א. לתועלת עצמו,
ב. לתועלת ה'.
%break
הדרך של תועלת עצמו נקראת "תחילתה מישור", היות שאין הגוף 
מתנגד לזה כל כך. היות שהגוף מאמין בשכר ועונש, לכן הוא מסכים 
לעבוד, הגם שהוא מתייגע עצמו בעבודה זו, מכל מקום, כשהוא 
מסתכל על השכר, אז העבודה שלו נקראת "תחילתה מישור".
%break
היינו שהגוף מבין, שזוהי דרך המתקבל על הדעת, מטעם שזהו 
לתועלת עצמו.
%break
אבל "סופו קוצים". היינו שבסופו של דבר הוא רואה, שאין בידו 
להרגיש את השגחתו יתברך בבחינת טוב ומטיב, כמו שכתוב 
(הקדמת ספר הזהר דף קל"ח) "וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי 
השלמה,
%break
שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, 
מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע, ושכר ועונש.
%page 950
כי כלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית. כי כיון שאנו 
משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, הרי אנו מרגישים 
בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדנו".
%break
נמצא לפי זה "בסופה קוצים" פירושו של "קוצים", שגורמת הדרך הזו 
מכאובים. היינו שהאדם, אחר כל עבודתו שהשקיע בתו"מ, אין הוא 
מרגיש את השגחתו יתברך בבחינת טוב ומטיב.
%break
וזה גורם לו ענין שכר ועונש בעבודתו. כלומר זה שהשגחתו יתברך 
היא בבחינת טוב ורע, מזה נמשך שכר ועונש, כמו שכתוב שם 
בהסולם "ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה 
עליו כפירה על השגחתו,
%break
ונעלם ממנו הפועל יתברך, שהוא העונש היותר גדול שבעולם. הרי 
שהרגשת טוב ורע בהשגחתו, מסבבת עמה הרגשת שכר ועונש. כי 
מתאמץ שלא להתפרד מאמונתו יתברך,
%break
שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם חס ושלום לא יעלה לו 
להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונתו יתברך".
ובהאמור נבין מה ששאלנו "מהי דרך שתחילתה מישור וסופה קוצים 
בעבודה".
%break
יהיה הפירוש, שהדרך, שהכלל עובדים, היינו בכדי לקבל שכר, 
"תחילתה מישור", שפירוש, שאין הגוף מתנגד לדרך הזה, מטעם 
שאומרים לו "אתה צריך להאמין בשכר ועונש בתועלת עצמו".
%break
כלומר, אם יקיים תו"מ, התועלת עצמו ירויח, ואם חס ושלום לא יקיים, 
התועלת עצמו יפסיד. זה האדם יכול להבין. כי מצד הטבע נטבע 
בהאדם הכלי הזה, הנקרא "רצון לקבל לעצמו".
%break
אבל "בסופה קוצים". היינו שבסופה הוא לא מגיע להשלימות, שיזכה 
לראות, איך שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, אלא שמונח 
תחת שליטת השגחה של טוב ורע.
%break
נמצא, שאף על פי ש"הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים כולם", 
מכל מקום זה נסתר ממרגישי טוב ורע. כי בשעת הרע ניתן כח לס"א 
להעלים השגחתו ואמונתו, כנ"ל בהסולם. נמצא, שהם בבחינת 
"וימותו בלא חכמה". וזה נקרא "בסופה קוצים".
%break
ו"הדרך שתחילתה קוצים ובסופו מישור" יהיה הפירוש, כי אלו אנשים 
שרוצים ללכת בדרך האמת, היינו להגיע לדרגת להשפיע נחת רוח 
ליוצרו, תחילתה קוצים הוא כנ"ל, כי בזמן שהאדם רוצה לעבוד רק 
לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו,
%break
אז כל עשיה ועשיה שהוא עושה, הגוף מתנגד. והוא צריך בכל פעם 
התגברות מחדש. וכל התגברות, שהגוף מתנגד, דוקר אותו ומצער 
כקוצים.
%break
נמצא, שהדרך שהוא הולך, הוא כמו שהולך על קוצים. וכל פעם הוא 
רוצה לברוח מהמערכה. אבל "מי שהוא חכם שומע לו". פירוש, מי 
שיש לו אמונת חכמים,
%break
הוא שומע לו. "והיה מהלך בה ומתייגע קמעא, הלך בשלום ובא 
בשלום". היינו כמו שכתוב "כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". 
היות שאח"כ, כשזוכה לכלים דהשפעה, אז הולך בדרך מישור.
%break
היינו כמו שכתוב "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו". היות 
שאז הוא זוכה להטוב והעונג, שיש במחשבת הבריאה, שהוא להטיב 
לנבראיו. וכשזוכים לכלים דהשפעה, כמו שכתוב שם בהסולם "ואז 
תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו,
%break
דהיינו שכולם יראו, כי עתה שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות 
ולזכיות, תינתן האפשרות להשיג פועלם, כי כבר מתאימים למעשה 
ידיו יתברך, כי עתה ישבחו ויברכו אותו". וזה שכתוב "ובחרת בחיים 
אתה וזרעך".
%break
%page 951
%H מהו שופטים ושוטרים, בעבודה
%break
כתוב "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". ויש להבין, מהו 
בעבודה "שופטים" ומהו "שוטרים". וכמו כן יש להבין, מהו "בכל 
שעריך", בעבודה. וגם יש להבין מה שכתוב "לא תיטע לך אשרה, כל 
עץ אצל מזבח". ודרשו חז"ל,
%break
"כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל". גם זה יש 
להבין, מהו בעבודה "דיין שאינו הגון", ומדוע האיסור כל כך חמור, 
שהוא כאילו "נוטע אשרה".
%break
בגשמיות אנו רואים, שיש בית המשפט, שיש שם הסדר, שכל אחד 
ואחד טוען שהצדק אתו. והשופטים נותנים את פסק דין, ואומרים עם 
מי הצדק. אולם אפילו שהשופטים כבר אמרו עם מי הצדק, אבל זה 
הוא רק בכח. אנו יודעים את הצדק,
%break
אבל מי שיצא חייב בדינו, אינו רוצה לשמוע בקול הצדק של השופטים. 
אז הסדר הוא, שמוסרים את פסק דין להמשטרה, והשוטרים מוציאים 
את הפסק דין מכח אל הפועל. פירוש, השוטרים מתגברים על בעל 
דין,
%break
ומוציאים את המשפט בפועל בעל כורחו. אבל כל זמן שאין לו צו של 
הוצאה לפועל על ידי בית המשפט, האדם אומר, שהשופטים הם 
בסדר, אבל הוא אינו מסוגל לקיים את הפסק דין, אף על פי שאינו 
חולק על פסק דין.
%break
והסדר הוא, כשהשוטרים באים להוציא לפועל את הפסק דין, אין 
מקום להתווכח עם השוטרים, כי השוטרים הם רק שליחים מבית 
המשפט. לכן אין מקום להתווכח עם השוטרים,
%break
שרק בבית המשפט שם מקום להתווכח, ולהגיד כל מה שעל לבו של 
אדם. ומי שכן רוצה להתווכח, השוטרים צוחקים ממנו, ואומרים, חבל 
על הדיבורים שלך, אנו מוכרחים לקיים את מה שהשופטים אמרו.
%break
אותו דבר נוהג בעבודה. כשהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, אז 
מתחילה המלחמה בין יצר טוב ליצר הרע. וכל אחד טוען "כולו שלי" 
היינו, היצר הרע טוען,
%break
שכל הגוף שייך אליו, כלומר שהגוף צריך לעבוד רק לתועלת עצמו. 
והיצר הטוב טוען, שכל הגוף צריך לעבוד רק לתועלת ה'. ומה עושים 
בזמן ששני בעלי דינים מריבים זה עם זה.
%break
הולכים להשופט, שהוא יתן את פסק דינו. ושהשופט יגיד למי שייך 
הגוף, היינו עבור מי הגוף צריך לעבוד.
%break
אז הדיין הזה, שיש בלבו של אדם, והאדם רוצה לשמוע בקולו, שהוא 
צריך להגיד, למי שייך הגוף, השופט הזה צריך להיות דיין הגון. אבל 
מאיפה אנו יודעים,
%break
אם הדיין הזה הוא דיין הגון. זה תלוי רק בגדלות השופט. כלומר, 
שאנו צריכים לראות, עד כמה שהשופט מבין בגדלות ובחשיבות 
העבודה. היינו, אם משמשים למלך גדול או למלך קטן.
%break
פירוש, "דיין הגון" נקרא, אם הוא מבין, שהוא משער בעצמו, שהמלך, 
שאנו צריכים לעבוד בשבילו, הוא מלך גדול וחשוב, שכדאי לוותר על 
כל הנאות שאפשר להאדם להנות מתאוות בהמיות.
%break
והוא מבין, שכל כך חשובה הנאה לשמש המלך, יותר מכל תענוגי 
עולם הזה. וענין זה, שכדאי לוותר, זה יכול להיות רק אם הדיין יודע 
והשיג את גדלות ה'.
%break
או אפשר להיות בצורה אחרת, היינו אם הוא מאמין באמונת חכמים, 
שהם אמרו לנו, שצריכים להאמין בגדלות ה' למעלה מהדעת. כלומר, 
אף על פי שעדיין בתוך הדעת,
%break
עדיין הוא עוד לא זכה לראות את גדלות ה', אלא להיפך, היינו שכל 
פעם שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים למעלה מהדעת, 
הוא מתנגד.
%page 952
ומה האדם יכול לעשות אז, אם הגוף, היינו הדיין שיש בלבו של אדם, 
אינו מתפעל מכל מה שהאדם אומר לו. והגם שהוא שומע, ולא אומר 
להאדם, שאינו מדבר להענין, אבל זה דומה כמו שכתוב "כפתן חרש 
שאינו שומע בקול מלחשים".
%break
ראשית כל, הוא צריך לומר, זה שבא לידי החלטה, שהגוף לא רוצה 
לשמוע בקול הדיין והשופט, שכן כדאי לעבוד לתועלת ה', הוא דבר 
טבעי. היות שמצד הטבע, האדם נולד עם הרצון לקבל לעצמו. לכן, 
הגם שהשופט אמר,
%break
שכדאי לעבוד לתועלת ה', הוא פשוט לא מבין את זה. היינו, איך 
אפשר לעשות משהו שהאדם לא יהנה מזה. והשופט אומר לו, 
שהאדם צריך לבוא לידי דרגה,
%break
שכל דאגותיו יהיו שהבורא יהנה. והגם שהשופט מביא לו ראיות 
מהתורה, שכתוב, שאמרו "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו" ו"כל פעל ה' 
למענהו", אבל הגוף הוא בשלו, ואומר, אני רואה, שאני צריך לעשות 
דבר, שהוא נגד הדעת והשכל. לכן יש במצב הזה שני אופנים:
%break
א. שאין אני רוצה לשמוע בדבריך, אפילו שהצדק אתך. לכן טוען 
הגוף, אני לא אקיים פקודתך.
%break
ב. שאומר לפעמים, נכון אני רוצה לשמוע בקולך, אבל אני לא יכול, 
היות שכל דבר שאני עושה לא לפי דרך הטבע, אני סובל יסורים, ואין 
באפשרותי לסבול יסורים כל כך גדולים, היות לעבוד לתועלת ה' זו 
היא בחינת מיתה ממש, ואיך אני יכול להמית את עצמי.
%break
לכן מוטל על האדם לעשות מעשים על דרך הכפיה. פירוש, שהאדם 
צריך להאמין, במה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". פירוש, 
שהאדם צריך לומר לגופו,
%break
נכון מה שאתה אומר, שאין באפשרותך לעשות מעשים שהם נגד 
הטבע. אבל צריכים לדעת, שעיקר המעשים הם על הכוונה, שפירושו, 
שהכוונה צריכה להיות, שהמעשה, שהוא עושה, יהיה לתועלת ה'.
%break
והגם שהגוף לא יכול להבין זה, כנ"ל מסיבה שהוא נגד הטבע, היינו 
נגד השכל ודעת. אלא שהוא עושה זה רק מכח אמונה ולא מטעם 
שכל. שמשום זה נקרא "מעשה".
%break
ובעת שהאדם רוצה לקיים תו"מ בבחינת המעשה ולא בבחינת הדעת, 
ואם האדם רוצה להגיע להאמת, הוא צריך לומר, בזמן שהוא רוצה 
להוציא לפועל, מה שהשופטים אמרו,
%break
שצריכים לעבוד לתועלת ה', שזה נקרא בחינת "שוטרים". ובשוטרים, 
אנו רואים, שאין מה להתווכח עמהם, שאין שום ויכוחים עם 
השוטרים. כלומר, שהשוטרים אינם שומעים למה שמדברים אליהם.
%break
כך ברוחניות. אין להאדם להתווכח עם הגוף, בזמן שהוא הולך 
למעלה מהדעת. והאדם צריך לומר להגוף, לא חשוב לנו אם אתה 
צודק או לא. שיכול להיות, שהגוף צודק מאה אחוז, אבל השוטרים 
הולכים לפי פקודת השופט. רק האדם צריך להתפלל לה',
%break
שיתן כח להשוטרים, שיוכלו להתגבר על הנאשם. וברוחניות יהיה 
הפירוש, שהאדם צריך להתפלל לה', שיתן כח ועוז לכח התגברות 
שלו, שיוכל להתגבר על הגוף, שיהיה בידו להוציא לפועל מה 
שהשופטים אמרו.
%break
ובזה נבין מה ששאלנו, "שופטים ושוטרים" בעבודה מהו. וזה כנ"ל, 
שצריכים למנות שופטים, שיגידו למי שייך הגוף. כלומר, הגוף הזה 
כשעובד, מי ירויח מהעבודה שלו. אם הרווח יהיה לתועלת עצמו או 
לתועלת ה'.
%break
ואח"כ הוא צריך לכח התגברות, שיוציא לפועל את פסק דינם של 
השופטים. וכח התגברות נקרא "שוטרים". וזה צריך להיות "בכל 
שעריך".
%break
ושאלנו, מהו "בכל שעריך". מהפשטות משמע, שבכל שער ושער 
צריכים לתת שופטים ושוטרים. ויש לפרש "שעריך", כמו שאומר 
הזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", שפירש "בשערים" היינו "כל 
חד וחד לפום מה דמשער בלביה".
%break
היינו, בכל שיעור ושיעור שהאדם משער בלביה את גדלות ורוממות 
ה', האדם צריך לתת שם "שופטים ושוטרים", בכדי שיוכל להוציא הכל 
מכח אל הפועל.
%break
%page 953
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש "לא תיטע לך אשרה כל עץ 
אצל מזבח", שדרשו חז"ל "כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע 
אשרה בישראל". ושאלנו, מהו האיסור החמור כל כך, שהוא כאילו 
נוטע עבודה זרה בישראל.
%break
ובהנ"ל, היות שבעבודה כל אדם הוא עולם קטן, נמצא בזמן שיש ריב 
בין היצר הרע לבין היצר הטוב, כל אחד טוען "כולו שלי". היינו שהגוף 
שייך לו. היצר הרע טוען, שהגוף צריך לעבוד לא לתועלת ה', אלא 
לתועלת עצמו,
%break
שלעבוד לתועלת ה' היא עבודה שזרה לנו. והיות שאנו צריכים לשמוע 
בקול היצר הטוב, שהוא אומר, שהגוף צריך לעבוד לתועלת הבורא. 
לכן כשהאדם מעמיד דיין שאינו הגון, כלומר שאינו יודע לומר, 
שצריכים לעבוד לתועלת ה',
%break
אלא אומר שצריכים לעבוד לתועלת הגוף, נמצא, שהוא נוטע עבודה 
זרה בישראל, היות שהדיין אינו מבין, שצריכים לעבוד לתועלת 
הבורא, אלא מבין שצריכים לעבוד לתועלת הגוף, שהיא עבודה שזרה 
לנו.
%break
לכן האיסור של "דיין שאינו הגון" כל כך גדול. משום שהדיין אומר לו 
לעבוד עבודה זרה, הנקראת "אשרה". לכן מוטל על האדם, אם הוא 
רוצה לדעת מה לעשות, ורוצה לסמוך על הדיין שבאדם,
%break
שצריך מקודם לראות, אם הדיין הזה יכול ליתן דין של אמת לאמיתו, 
כלומר שהוא אומר לו ללכת בדרך של אמת, היינו לעבוד לתועלת ה'.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (תנחומא ח') "כל הדן דין אמת 
לאמיתו, זוכה לחיי העולם הבא". משמע מכאן, שמי שרוצה לזכות 
לחיי עולם הבא, יש דרך קלה ביותר, ולא צריך לתת כל כך יגיעה 
בתורה ועבודה.
%break
אלא אם הוא ישתדל לדון דין אמת לאמיתו, הוא יזכה לעולם הבא. 
ולפי האמור, שבסדר העבודה נקרא "הדיין", זה שנותן את פסק דין, 
למי שייך הגוף, אם הגוף צריך לעבוד לתועלת ה' או לתועלת עצמו.
%break
נמצא, הדיין הזה שהאדם מעמידו בתוך לבו, שהוא יתן את פסק דין, 
למי שייך הגוף, היינו לטובת מי הוא צריך לעבוד, אם לתועלת ה' או 
לתועלת עצמו ולא עבור ה', אם הוא דיין שאינו הגון,
%break
היינו שלא יודע להעריך את גדלות ה', והוא משוחד עדיין עם הרצון 
לקבל לעצמו. והאדם אומר, אני אשמע, מה שהדיין מכריע ואומר, 
לטובת מי האדם צריך לעבוד. נמצא, שהדיין הזה הוא כאילו נוטע 
אשרה, היינו עבודה זרה.
%break
זאת אומרת, הדיין הזה, שאדם רוצה לשמוע בקולו, הוא אומר לו, 
שלא כדאי לעבוד עבור הקב"ה. נמצא, שאם הוא שומע בקול הדיין 
הזה, הוא מוכרח לעבוד עבודה זרה, ולא לעבוד לשם ה'.
%break
וזהו שאמרו חז"ל "המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה". 
ושאלנו, מהו החומרה שבדבר, אם הדיין אינו הגון, כאילו עובד עבודה 
זרה. הרמז הוא, בבחינת עבודה הוא ממש עבודה זרה, משום שאומר 
לו,
%break
שלא צריכים לעבוד עבור הקב"ה. וזה שאומר "כאילו נוטע אשרה 
בישראל", היות שכל אדם צריך להיות בחינת "ישראל", כידוע שהוא 
בחינת ישר-אל, כלומר "שכל מעשיך יהיו לשם שמים".
%break
והדיין שאינו הגון אומר, שיותר כדאי לעבוד לתועלת עצמו, וזה נקרא 
"עבודה זרה".
%break
ובזה נבין מה ששאלנו על מה שאמרו חז"ל "כל הדן דין אמת לאמיתו, 
זוכה לחיי עולם הבא". אם כן למה לנו לעבוד כל כך ולתת יגיעה, בכדי 
שנזכה לחיי עולם הבא. הלא יש עצה יותר קלה, היינו שישתדל לדון 
דין אמת לאמיתו וע"י זה יזכה לחיי עולם הבא.
%break
ועל דרך העבודה הפירוש יהיה כנ"ל, שיש ענין של "אמת" ויש ענין 
"אמת לאמיתו".
%break
אמת נקרא, שהדיין שבלבו אומר לו, שצריכים לקיים תו"מ, אולם, בעל 
מנת לקבל שכר. כלומר, שהתו"מ מה שהוא עושה, יהיה בשכר ועונש 
של תועלת עצמו. נמצא, מצד אחד נקרא זה "אמת", כמו שאומר 
הרמב"ם וזה לשונו "ולפיכך, כשמלמדין את הקטנים,
%break
ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, 
וכדי לקבל שכר, עד שיתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה, מעט 
מעט" (רמב"ם, הלכות תשובה, פרק י').
%break
%page 954
וזה נקרא ש"הדיין נותן דין של אמת".
%break
ו"אמת לאמיתו" יהיה הפירוש, שהדיין אומר לו, שצריכים לעבוד 
לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. זה נקרא "אמת לאמיתו", היינו 
המעשה הוא אמת וגם הכוונה היא אמת. וזה נקרא "אמת לאמיתו".
%break
אבל יש לפרש מהו הרמז "אמת לאמיתו", שמשמע שהאמת הוא, 
שזה אמת, שכולם יודו שזהו אמת, ולא סתם שהוא אומר, שזה הוא 
אמת. זה יכולים להבין על דרך שכתוב בתע"ס (חלק י"ג, דף א' תי"ט) 
כי שם הוא מפרש את תיקון הז' של שלש עשרה מידות, שהם:
%break
א. א-ל,
ב. רחום,
ג. חנון,
ד. ארך,
%break
ה. אפים,
ו. ורב חסד,
ז. ואמת.
%break
ומפרש מהו "ואמת". וזה לשונו "ולפיכך נקרא אצלו זה התיקון בשם 
"ואמת", כי בהתגלות ב' תפוחים קדישין למטה, הנה אז מתגלה 
אמיתיות השגחתו יתברך לתחתונים. לכן נקרא גילוי השגחתו בשם 
"ואמת", כי הוא אמיתיות הרצון שלו יתברך.
%break
אשר כל מיני הסתרות הנמצאים בהעולמות, באים רק לגלות אמיתיות 
הזו שבהשגחתו, שהוא להטיב לנבראיו, כנודע. ולפיכך תיקון הזה 
בז"א נקרא "ואמת".
%break
ובהאמור נבין, שזהו הפירוש "כל הדן דין אמת לאמיתו, זוכה לחיי 
העולם הבא", היינו שאז כל האומות העולם שבגופו רואים את האמת, 
היינו שזוכים להטוב והעונג שישנו ברצון ה', שהוא רצונו להטיב 
לנבראיו. וזה נקרא "אמת לאמיתו".
%break
%page 955
%H מהו, לא דברה תורה אלא נגד יצר הרע, בעבודה
%break
הנה על הפסוק "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלקיך בידיך, 
וראית בשביה אשת יפת תאר, ולקחת לך לאשה", פירוש רש"י "לא 
דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה 
באיסור", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין זה, הלא היה יותר טוב אם הקב"ה לא היה נותן כח ליצר 
הרע, שיסית אותו לדבר עבירה, וממילא לא היה צריך להתירה, 
מטעם שלא ישאנה באיסור. וגם יש להבין על דרך העבודה,
%break
מה שפירש רש"י על מה שכתוב "כי תצא למלחמה", "במלחמת 
הרשות הכתוב מדבר". מהי בעבודה "מלחמת הרשות".
%break
וכמו כן יש להבין, מה שאמרו חז"ל (קידושין ל') "בראתי יצר הרע, 
בראתי לו תורה תבלין". משמע, כאילו בשביל מה בראתי תורה, 
בשביל היצר הרע. כלומר, אם לא היה יצר הרע, לא היו צריכים 
להתורה. גם כאן יש לשאול,
%break
הלא היתה לו עצה אחרת, היינו שלא לברוא יצר הרע, וממילא לא 
היה צורך לתורה. וידוע, שרק בזכות התורה יש קיום העולם, כדרך 
שאמרו חז"ל "אם לא בריתי יומם ולילה,
%break
חקות שמים וארץ לא שמתי". וכאן משמע, שמטעם יצר הרע ברא את 
התורה. ויש להבין זה על דרך העבודה.
%break
וצריכים לדעת, מי הוא היצר הרע שבשבילו היה צריך לברוא תורה, 
כמו שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". וגם יש להבין, 
מדוע תורה נקראת "תבלין". כי אנו רואים, כשמבשלים איזה תבשיל 
עבור סעודה, ובכדי שהתבשיל יהיה בו טעם,
%break
נותנים בהתבשיל תבלין. זאת אומרת, עיקר הוא התבשיל, והתבלין 
הוא רק בחינת הוספה, שהוא נותן טעם. ולפי כשאומרים, שהתורה 
היא רק בחינת תבלין, נמצא, העיקר הוא היצר הרע,
%break
והתורה היא רק נותנת טעם ביצר הרע. איך אפשר להבין זה. הלא 
עיקר היא התורה, כמו שכתוב "כי הם חיינו ואורך ימינו".
%break
וכפי מה שמבואר בהקדמה לתע"ס, מובן לנו, שיצר הרע הוא רק ענין 
הרצון לקבל הנאה ותענוג, שהוא נקרא "יצר הרע". וזה נקרא "עיקר 
הבריאה". היינו, מה שיש לנו לומר, שנעשה דבר חדש בעולם, מה 
שלא היה לפני שבראה, הוא רק על הרצון לקבל הנאה.
%break
הרצון הזה, שהוא משתוקק לקבל הנאה ותענוג, זה לא היה לפני 
בריאת העולם. מטעם שאצל הבורא יתברך לא שייך חסרון ורצון, 
שהוא צריך לקבל.
%break
ואומר שם, בשביל מה ברא את הרצון הזה. הוא בשביל מטרת 
הבריאה. היות שסיבת בריאת העולם היתה מטעם שרצונו להטיב. 
ואנו רואים בהטבע שלנו, מה שהבורא ברא, אין שום הנאה ותענוג 
אלא מדבר שהגוף משתוקק אחריו. ויותר מזה,
%break
ששיעור הנאה ותענוג תלוי לפי מידת ההשתוקקות. לכן ברא בנו רצון 
לקבל הנאה ותענוג. וזהו עיקר הבריאה. כלומר, שאם לא היה הרצון 
לקבל הזה בעולם, לא היתה שום מציאות, שיהיה מי שיקבל את הטוב 
ועונג, מה שהוא רוצה לתת להנבראים.
%break
ובהאמור יוצא, שעיקר הבריאה הוא הרצון לקבל הנאה ותענוג, 
ובלעדו אין מה לדבר מענין בריאה. אולם יש להבין, מדוע הרצון לקבל 
נקרא "יצר הרע". ואם באמת הוא רע, למה בראה.
%break
%page 956
אלא הענין הוא, היות שהיה ברצון הבורא יתברך, שבעת שיקבלו את 
הטוב ועונג, שלא ירגישו בעת קבלת התענוג אי נעימות, וזהו גם כן 
מצד הטבע, שהבורא ברא, שכל ענף רוצה להדמות לשורשו. והיות 
שהשורש שלנו, היינו הבורא, הוא המשפיע,
%break
והנבראים שצריכים לקבל ממנו, הם הפוכים מהבורא, ירגישו בזה 
בחינת בושה. לכן נעשה צמצום והסתר, שאין הטוב ועונג מאיר לכלים 
דרצון לקבל לעצמו. אלא רק במקום שהם רוצים לקבל את הטוב 
והעונג, מטעם שהבורא רוצה לתת,
%break
שזו היתה מטרת הבריאה, שרצונו להטיב לנבראיו, והנברא רוצה 
לקיים מצות המלך, לכן הוא מקבל.
%break
וזהו תיקון, המכונה "מקבל בעל מנת להשפיע". ומטעם זה נעשו ב' 
מערכות: מערכות דקדושה ומערכות דטומאה והקליפות. כמו שכתוב 
בהקדמה לתע"ס (דף ה') וזה לשונו "והטביע את הרצון להשפיע 
במערכת אבי"ע דקדושה,
%break
והסיר מהם הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע 
דטומאה, ונמצאו בגללו נפרדים מהבורא יתברך, ומכל העולמות 
דקדושה".
%break
נמצא, שהרצון לקבל הזה, הוא נקרא "יצר הרע", מטעם שהוא הגורם 
כל הרע בעולם. כלומר שבגללו אין הנבראים יכולים לקבל טוב ועונג, 
ובגללו הם נשארים בלי חיות דקדושה. מטעם שאין האור והשפע יכול 
להאיר, למקום שנעשה איסור להשתמש עמו.
%break
וזה גרם לנו, בסיבת השתלשלות העולמות, שמהרצון לקבל הזה יצאו 
הקליפות בהעולם. והם שולטים על האדם, שאין לו שום אפשרות 
לצאת משליטתן, אלא בסגולה תו"מ,
%break
ששם יש מאור התורה, ו"המאור שבה מחזירו למוטב". היינו שיצא 
לחרות מתחת שליטת הרצון לקבל לעצמו.
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, למה שפירוש רש"י על פסוק "ולקחת לך 
לאשה", שמביא דרשת חז"ל (קידושין כ"א) "לא דברה תורה אלא 
כנגד יצר הרע. מוטב שיאכל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכל בשר 
תמותות נבלות". שיש ששואלים,
%break
למה הקב"ה נתן כח ליצר הרע להסיתו לעבירה. והלא היה יותר טוב, 
אם ה' לא היה נותן כח להמסית, ולא היה צורך להתיר לו איסור, 
שדרשו חז"ל על זה "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".
%break
התשובה היא, כי בדרך עבודה, "יצר הרע" נקרא רצון לקבל לעצמו. 
וכנ"ל, ובלי הרצון לקבל לא היה בכלל ענין של בריאה. והרצון לקבל, 
בכל מקום שהוא רואה איזה תענוג, הוא רוצה למלאות חסרונו, שע"י 
זה שהוא רוצה למלאות חסרונו,
%break
יש מקום להנות מהדבר שמשתוקק אליו. והיות שהקב"ה ברא הטבע 
הזו, הוא לא מקבל שינוים. אלא שיש מקום תיקונים, שהוא לא לבטל 
אותם, אלא להוסיף עליהם דבר, שע"י זה הדבר מתתקן.
%break
אבל לא נעשה שינוי בטבע, היות שהבורא ברא את הטבע, והיות 
שהרצון לקבל הוא דבר שהבורא ברא אותה, אין כח בידי האדם לבטל 
אותה.
%break
והתיקון הכללי הוא הכוונה "בעל מנת להשפיע", שזה נקרא "מיתוק 
הדינים". כלומר, הדין שנעשה, שאסור להשתמש עם הרצון לקבל 
ולהנות לתועלת עצמו, מטעם כי ע"י זה באים לידי שינוי צורה 
מהבורא.
%break
אולם כשהוא מקבל מטעם שהבורא רוצה שיקבל, ומבחינתו עצמו 
יותר נוח לו שלא יקבל, ע"י זה נמתק הדין של איסור הקבלה.
%break
אולם יש לדעת, הבחינה הזו שיהיה  מקבל בעל מנת להשפיע, זה 
הוא תיקון אמיתי. כלומר, שמטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, אי 
אפשר להתקיים אלא בדרך הזה, היינו שהוא כן משתמש עם הרצון 
לקבל הנאה, ומכל מקום הוא נשאר בדביקות,
%break
שהוא השתוות הצורה. זאת אומרת, אם הוא מקבל ואין לו הנאה, 
הקבלה הזו לא נקראת "להטיב", כי אין מדברים על מה שהוא מקבל, 
אלא ממה שהוא נהנה. כלומר,
%break
שהעליון רוצה שהתחתון יהנה, ואם אין להאדם הנאה, אם כן לא קבל 
שום דבר מהעליון. וזה נקרא "המתקת הדינים".
%break
וזה הוא עיקר השלימות. אלא שיש דברים, שמצד שורשים עליונים, 
שיכולים לברר אותם, שיהיו בעל מנת להשפיע, ויש דברים שאסור 
להשתמש בהם, אפילו בעל מנת להשפיע.
%page 957
כלומר, שאין האדם יכול לומר, שהוא רוצה לעשות דבר איסור ויכוון 
בעל מנת להשפיע. כי אם הדבר אסור, זהו מטעם, שמבחינת ענף 
ושורש ויש דברים שהתורה אסרה, ויש דברים שהתורה התירה.
%break
ואנו רואים, שבאופן כללי יש להבחין בהתורה ג' בחינות:
א. דבר מצוה,
ב. דבר רשות,
ג. דבר איסור.
%break
בדבר מצוה ועבירה צריכים להיות זהירים, אפילו בבחינת מעשה בלי 
כוונה, שיש ענין של מצוה במעשה, אפילו שאין לו כוונה. וכמו כן בדבר 
איסור, יש עבירה בבחינת המעשה, אפילו בלי שום כוונה. ועיקר 
העבודה בבחינת הכוונה היא בדבר הרשות.
%break
כלומר, שאין מצוה בעשייתה, ואין עבירה, אם לא יעשה את הדבר. 
ואז כשהוא עושה את הדבר הרשות, היינו כשמכוון בעשיית דבר 
הרשות לשם שמים, דבר הרשות נכנס לקדושה.
%break
וזה נקרא אז "מצוה". היינו שיוצא מבחינת הרשות ונכנס בתור מצוה. 
ודווקא כאן הוא עיקר מלחמת היצר, היות שהגוף אומר לו, הלא אין 
זה שום איסור, ומדוע אתה מונע את עצמך מלעשות את הדבר. 
וכשהאדם צריך לתת לו תשובה,
%break
האדם יכול לומר לו, אני צריך לעשות מצוה, לכן כשאני עושה מצוה, 
עשיתי משהו, כשאני לא עושה עבירה, גם כן יש לי מצוה, כמו שאמרו 
חז"ל "ישב ולא עבר עבירה, כאילו עשה מצוה".
%break
אבל כשאתה אומר לי לעשות דבר רשות, אפילו שאני לא יכול לכוון 
לשם שמים, אם כן אין זו מצוה. אם כן לא עשיתי שום דבר. ואני לא 
רוצה להיות פועל בטל, היינו שאני עושה מעשה,
%break
והמעשה הזה הוא לבטלה. נמצא, במעשה המצות ועבירות, המעשה 
הוא חובה, מה שאין כן בדבר הרשות, שאין על המעשה הזה שום 
ציווי, אז דווקא הכוונה עושה אותה למציאות, שהיא נכנסת לקדושה.
%break
ובהאמור יש לפרש, מה שפירש רש"י על הפסוק "כי תצא למלחמה", 
במלחמת הרשות הכתוב מדבר. ובדרך עבודה יש לפרש, דבר 
הרשות, שצריכים לכוון בעל מנת להשפיע, שם היא עיקר עבודת 
היצר. היות שאין איסור על המעשה,
%break
לכן היצר רואה, שאדם רוצה לבערו מן העולם. כלומר, כי בענין מצות 
ועבירות, שהאדם עושה בבחינת המעשה, אין היצר מתנגד כל כך, 
משום שהאדם לא אומר, שרוצה לעבוד רק לתועלת ה'.
%break
מה שאין כן כשמתחיל לעבוד על הכוונה בעל מנת להשפיע, ולא 
לתועלת הגוף, אז מתחילה העבודה האמיתית עם היצר הרע.
%break
כי היות, כי ענין תורה ומצות נתנו לצרף את ישראל. כמו שכתוב (ספר 
"מתן תורה" דף כ"ז) וזה לשונו "ואלה הם דברי חז"ל בשאלתם, וכי 
מה אכפת ליה להקב"ה, למי ששוחט מן הצואר,
%break
או מי ששוחט מן העורף. הרי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את 
הבריות. והצירוף הזה פירושו הזדככות הגוף העכור, שזוהי התכלית 
היוצאת מקיום התורה והמצות כולן".
%break
נמצא לפי זה, כי רק בזמן שמדברים עם הגוף בקשר להכוונה דלשם 
שמים, שרוצים לבטל את התועלת עצמו, אז היא המחלוקת האמיתית 
עם הגוף. וזה ניכר דוקא בעת שיש מלחמת היצר בדבר הרשות, שאז 
אין המלחמה על המעשה,
%break
משום שעל המעשה אין שום איסור. והמלחמה יכולה להיות רק על 
הכוונה, שהאדם רוצה, שתהיה רק לתועלת ה' ולא לתועלת הגוף, 
שהוא רוצה להרוג את הגוף. על דרך שאמרו חז"ל "אין התורה 
מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה".
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מדוע התירה התורה את אשת יפת 
תואר, מטעם לא דברה תורה אלא נגד יצר הרע. הלא היתה לו 
להקב"ה עצה יותר קלה, 
%break
שלא היה נצרך להתיר את אשת יפת תואר. היינו שלא יתן כח ביצר 
הרע להסיתו, ולא היה צריך לשנות להתיר דבר האסור.
%break
ומהו התירוץ. לא דברה תורה, אלא כנגד יצר הרע. ובפשטות קשה 
מאוד להבין את הענין של ההיתר של יפת תואר. כמו שיש שמקשים, 
מדוע התורה לא התיר בשאר איסורים, כשיש לו תאוה גדולה 
להאיסור.
%page 958
ובאמת על זה יש לתרץ, שאין לנו מושג בענין תו"מ, שזה לא ניתן לפי 
שכל האדם, אלא שזהו ענין רוחני, מה שה' גזר, כמו שאמרו חז"ל 
(ספרא, רש"י, קדושים) "אל יאמר אדם, אי אפשי בבשר חזיר, אבל 
אפשי, ומה אעשה, ואבי שבשמים גזר עלי כך".
%break
היינו שכל התורה ומצות, הכל הוא גזרותיו של הקב"ה, ואין שכל 
האדם מגעת שם, וממילא אין לשאול, מדוע התורה התירה יפת 
תואר. (עיין באור חיים, כי תצא).
%break
ויש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש "בראתי יצר הרע בראתי לו 
תורה תבלין". משמע מכאן, שעיקר הוא היצר הרע. והתורה אינו 
עיקר, אלא כמו דבר הוספה על התבשיל. ולפי מה שמבואר בהקדמה 
לתע"ס, עיקר הבריאה היא הרצון לקבל הנאה ותענוג.
%break
והסיבה שברא הקב"ה את הרצון לקבל, היא מסיבת שרצונו להטיב 
לנבראיו. אלא מטעם שינוי צורה, שיש בין המשפיע להמקבל, ניתן לנו 
לתקן אותו בעל מנת להשפיע, שע"י זה יתוקן השינוי צורה שיש ברצון 
לקבל.
%break
נמצא לפי זה, שהעיקר המקבל הנאה הוא הרצון לקבל. אלא אם הוא 
מקבל לתועלת עצמו, זה נקרא "יצר הרע", מטעם ששינוי הצורה שבו 
גורם לו פירוד מה'. ובכלים דפרודא אין הטוב ועונג מגיע שם,
%break
מסיבת תיקון הצמצום. לכן בכדי שלהרצון לקבל תהיה יכולת לקבל 
את הטוב ועונג, צריכים לתת ליצר הרע בחינת תבלין, שע"י התבלין 
יהיה טעם בהרצון לקבל. היינו, שיהיה בהרצון לקבל טוב ועונג.
%break
מה שאין כן אם לא יתן לו התבלין, שהוא הרצון להשפיע, אז אין שום 
טעם בהרצון לקבל, מטעם שאין לו שום דבר, כי אין הטוב ועונג מגיע 
שם. אולם יש כאן להבחין ד' הבחנות:
%break
א. הכלי, המקבל את התענוג.
ב. שהתענוג, שהכלי מקבל, יהיה בו טעם של נעימות. היינו שלא 
תהיה בו בחינת בושה, אלא שירגישו טעם טוב.
%break
ג. שטעם הטוב הוא הרצון להשפיע. שזה נקרא, שהרצון להשפיע 
מתבל את התבשיל, שיהיה בו טעם.
%break
ד. הטעם הזה, הנקרא "רצון להשפיע", יכולים לקבל דוקא ע"י תורה, 
כמו שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", שפירושו, 
שהתורה, היינו המאור שבה, נותן את הרצון להשפיע,
%break
שהרצון להשפיע נותן טעם שמוציא מהתבשיל את הבושה, שהבושה 
מקלקלת את כל הטעם מה שיש להשיג מהתבשיל, שבגלל זה אין 
הנותן יכול לתת משהו מן התענוגים האמיתיים,
%break
משום כשיבוא לכלים דתחתון יתקלקל הכל, שזהו כל ענין עבודה 
שלנו, להשיג כלים המתאימים להשפע.
%break
ובהאמור יש לפרש "לא דברה תורה, אלא כנגד יצר הרע". וכל מה 
שאסור ומותר, הכל הוא לפי מה שהקב"ה גזר. היינו שיש דברים, 
שיכולים לתקן ולהכניס להקדושה גם לפני גמר התיקון, שבגלל זה 
ניתן לנו תרי"ג מצות. וזהו הטעם,
%break
שהתורה התירה את יפת תואר ע"י התיקונים, שמובא בהתורה. וזהו 
למעלה משכלינו, שנשיג מה שהבורא התיר ומה שהבורא אסר. לכן 
אין לנו שום מושג, שנוכל לשאול,
%break
מדוע התירה התורה. היות שכל ענין התו"מ הוא "לצרף בהם את 
ישראל". לכן מה שהתורה התירה יפת תואר ע"י התיקונים, זהו גם כן 
על הכוונה של צירוף הבריות.
%break
%page 959
%H מהו, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, בעבודה
%break
על הפסוק "היום הזה ה' אלקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת 
המשפטים, ושמרת לעשות אותם, בכל לבבך ובכל נפשך".
%break
דרשו חז"ל (רש"י, תבוא שלישית, ביתרו י"ג, י') "בכל יום יהיו בעיניך 
כחדשים. כאילו קבלתים היום מהר סיני. כאילו בו ביום נצטווית 
עליהם".
%break
ויש להבין, מה מוסיף לנו זה "כאילו היום נצטווית". ולמה לא מספיק 
בפשטות, כמו שהיה בהר סיני קבלו אז התורה, אלא אנו צריכים 
לקבל על עצמנו "כאילו היום נצטווית עליהם". מה מוסיף לנו זה 
בעבודה.
%break
הנה בשער הכוונות (חלק ב' דף ט') אומר וזה לשונו "ענין הקריאת 
שמע והתפלה, שמתפללין בכל יום תמיד ג' פעמים, ערב ובקר 
וצהרים, בחול, ובשבת, ויום טוב. דע לך, כי יש הפרש ושינוי גדול בין 
התפלות של חול, אל תפלת השבת,
%break
וראש חודש, ואל תפלת היו"ט, ואל חול המועד. ולא עוד, אלא אפילו 
ביו"ט עצמם, אין תפלת חג הפסח שווה לתפלת חג השבועות. ולא 
עוד, אלא שבימי החול עצמם יש שינוי גדול בין תפלת יום זה לתפלת 
יום של אחריו. ואין לך שום תפלה, 
%break
מיום שנברא העולם עד סוף העולם, שתדמה לחברתה. ואין אדם 
דומה לחבירו, ויתקן זה מה שלא יתקן זה. לפי שתכלית מצות התפלה 
היא לברר הבירורין של ז' מלכי אדום, שמתו. ובכל יום ויום, ובכל 
תפלה ותפלה מתבררים בירורי נצוצות חדשות".
%break
ובכדי להבין את ענין השבירה שהיתה בז' מלכי אדום, שאנו צריכים 
לבררם ע"י תורה, ומצות, ותפלה, אנו צריכים לזכור את ב' דברים, 
הידועים לנו:
%break
א. מטרת הבריאה,
ב. תיקון הבריאה,
%break
שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב 
ועונג. ותיקון הבריאה הוא, שבעת שיקבלו את הטוב ועונג, שלא 
ירגישו את ענין הבושה מחמת שינוי צורה, שיש בין המקבל 
להמשפיע. והעצה היא, שנעשה תיקון,
%break
ש"על מנת לקבל לעצמו" כבר אין האור מאיר. לכן בזמן שהאדם נמצא 
משוקע בכלים דקבלה עצמית, שורה עליו בחינת העלם והסתר, ואינו 
מסוגל להרגיש את החשיבות של הקדושה, היות שקדושה שורה 
דווקא במקום שרוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו.
%break
אולם מטרם זה, כלומר, שכל זמן שהוא עדיין לא זכה לכלים 
דהשפעה, שרק בכלים האלו שורה אור העליון, אז האדם מוכרח 
לקבל הכל באמונה. היינו להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם 
בבחינת טוב ומטיב. ולהאמין בגדלות ה',
%break
"בגין דאיהו רב ושליט". ולהאמין שזו זכיה גדולה, בזה שמשמשים 
למלך גדול, וענין זה, להגיד שזו זכיה גדולה, אין הפירוש להגיד בפה, 
אלא האדם צריך להרגיש הנאה גדולה, בזה שהוא משמש את מלך 
גדול. כלומר, מתי האדם יכול לומר,
%break
שהוא משמש מלך גדול, זהו בזמן שיש לו הנאה גדולה. ואם עדיין לא 
מרגיש הנאה, מזה שהוא משמש את המלך, זה סימן, שהוא עוד לא 
בא לידי מדרגה, שיאמין, שהוא משמש מלך גדול.
%break
ואנו צריכים להאמין למה שכתוב "ומלכותו בכל משלה". שאמר 
אאמו"ר זצ"ל, שאין שום כח אחר בעולם, אלא שהוא לבדו עושה 
ויעשה לכל המעשים. והקדושה מחיה את הקליפות.
%break
שאין להקליפות שום חיות, אלא מה שהקדושה נותנת להם. וזהו מה 
שכתוב "ואתה מחיה את כולם". והפירוש "ומלכותו בכל משלה" הוא, 
שמלכות דאצילות נותנת חיים להם, אחרת לא היו יכולים להתקיים.
%break
%page 960
ולפי זה יוצא, מה שאנו לומדים, זה שהבורא ברא את הרצון לקבל, 
שיקבל תענוג, הוא מוכרח לקבל תענוג והנאה, אחרת אין לו זכות 
קיום בעולם. כלומר, הגם שנעשה צמצום והסתר על הרצון לקבל 
לעצמו, שאין הטוב ועונג מגיע לשם,
%break
אבל בכדי שיתקיים הרצון הזה, שאם יתבטל, לא יהיה מה לתקן, לכן, 
בכדי שיתקיים, הוא מקבל חיות מועטת, שלא יתבטל. וזו החיות שהם 
מקבלים, באה מכח שבירת הכלים, שנפלו ניצוצין קדישין לתוך 
הקליפות, כדי שיקבלו חיות, שלא יתבטלו.
%break
ובאמור יוצא, שבלי תענוג לא יכולים לחיות. אלא כל זמן שהאדם עדיין 
לא קיבל על עצמו עול מלכות שמים, האדם הזה מקבל חיות רק 
מהבורא. אבל האדם אין לו האמונה בה', שיגיד שהבורא נותן לו את 
החיים. לכן האדם אומר, שיש לו חיים מהטבע.
%break
ואנו צריכים לומר, שהאמת היא, שהבורא מסתיר עצמו באלו 
הלבושים כלפי החילוניים. אבל הם לא מאמינים בזה, כלומר, 
שהבורא מסתיר עצמו כלפי האדם הזה, 
%break
שהאדם לא יוכל להאמין, שהבורא הוא המשפיע. אלא שהבורא 
הסתיר עצמו בלבוש של פירוד. לכן התענוג של הבורא בא לידי אדם 
מלובש בלבושים, שבהלבושים האלו מלובש התענוג.
%break
וזהו כדוגמת שאנו רואים, שיש מאכל אדם, שהוא יושב ואוכל סעודה 
מבשר, ודגים, וכדומה. ומזה האדם נהנה. ומה שנשאר פסולת 
מהאוכל, הוא זורק זה לפח הזבל עבור החתולים, שיאכלו את 
הפסולת הזו. ובטח החתולים נהנים מהפסולת.
%break
ואנו רואים, שיש להם סיפוק גמור מהאוכל, מה שהם מוצאים בהזבל. 
לכן אנו רואים, שהכלבים, והתרנגולים, וכדומה, כולם נהנים מהאוכל. 
אלא שיש הבדל, שהנאתו של אדם היא לא מהפסולת, מה שאין כן 
להם כן מספיק מאכלים של פסולת.
%break
וכמו כן בעבודת ה'. יש אנשים, שהם נהנים מזה שנהנים מהפסולת, 
היינו מהקליפות, מה שהקדושה נותנת להם נהירו דקיק, ומזה יש 
להם סיפוק גמור. ויש אנשים, שהנאה שלהם,
%break
מה שהם מקבלים כדוגמת כל הכלל, שהם מבחינת פסולת דקדושה. 
אולם אין האוכל הזה מספק להם, מטעם שיש להם דחף פנימי, 
שמרגישים, שלא כדאי להיוולד ולקבל הנאה מפסולת.
%break
היינו שהם מרגישים, שלא יכול להיות, שאותו מאכל שניתן לבעלי חי, 
היינו לבהמות, ולחיות, ולעופות, וכדומה, שזה יהיה מאכל בשביל בני 
אדם, שיש לו תואר בחינת מדבר, שיהיה דומה לבעלי חי. כלומר, 
שמאותו דבר שמתפרנסים בעלי חי,
%break
יתפרנסו בחינת מדבר. וההרגש הזה לא נותן להם מנוחה. ומתחילים 
לחפש מקום פרנסה אחר, שיוכלו לומר, שבשביל זה כדאי להיוולד 
ולהנות מהחיים.
%break
ודבר זה גורם להם, שיחפשו רוחניות. וזה מביא להם, שיקבלו עליהם 
עול מלכות שמים, ועול תורה ומצות. וגם כאן, היינו לאחר שקבלו 
עליהם עול תו"מ, יש מהם שמקבלים סיפוק מבחינת "השלא לשמה". 
כמו שאומר הרמב"ם,
%break
שמתחילה מלמדין להם לעסוק בתו"מ על מנת לקבל שכר. וכך צריך 
להיות, שלא ישנו את סדר העבודה שלהם, אלא "עד שתרבה דעתם 
ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להן רז זה מעט מעט".
%break
ונשאלת השאלה, מאיפה אנו יודעים, שהם נמצאים בבחינת "עד 
שתרבה דעתם". התשובה היא כנ"ל, שהוא מקבל דחף פנימי, 
ומרגיש, שאי אפשר לומר, שזה שהוא מה שכתוב "כי הוא חכמתכם 
ובינתכם לעיני העמים".
%break
אז רואים, שכבר נתרבה לו הדעת. וכבר אצלו הוא, כמו שאומר 
הרמב"ם "ויתחכמו חכמה יתירה". היינו שהוא נעשה חכם, שהתחיל 
להרגיש, שיש גם בחינת פנימיות בתו"מ.
%break
"אז מגלין לו רז זה". היינו שצריכים לעבוד גם על כוונה. שפירושו, 
שהאדם צריך להשתדל, שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע. שאז 
האדם מגיע לידי דבקות בה'.
%break
ואז האדם זוכה להטוב ועונג של מטרת הבריאה. ואז האדם ניזון 
מהאוכל המתאים לאכילת אדם, ולא לבחינת פסולת, מה שהקדושה 
זורקת להקליפות, שיהיה להם במה להתפרנס.
%break
%page 961
אבל זה הוא רק "נהירו דקיק" כדי קיומם, היינו שלא יתבטלו מהעולם. 
כי אם הרצון לקבל יתבטל מהעולם, לא יהיה את מי לתקן. וכמו שאנו 
לומדים, שעיקר הבריאה היא הרצון לקבל, וזהו כל החומר 
שבהבריאה,
%break
אלא כנ"ל, שיש ענין של תיקון הבריאה, כלומר שהבריאה נקראת 
"רצון לקבל", שבחינה זו נברא מכוח מטרת הבריאה. היינו שהרצון 
להטיב לנבראיו ברא יש מאין רצון לקבל.
%break
ותיקון הבריאה הוא, שנותנים עליו את הכוונה בעל מנת להשפיע. ואז 
האדם ראוי לקבל את הטוב ועונג. ואז, ע"י זה שזוכים לדביקות, שהוא 
השתוות הצורה, אז באים לדרגת "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני 
העמים".
%break
כלומר שרק בזמן שיוצאים משליטת העמים, הנקרא "רשות הרבים", 
ומגיעים לרשות היחיד, שאין להאדם אלא רשותו של הקב"ה, אז 
זוכים לאור החכמה ובינה.
%break
אולם הגם שהאדם כבר קבל דחף פנימי, שרוצה לעבוד בעל מנת 
להשפיע, ולא סתם בבחינת המעשה בעל מנת לקבל שכר, והשכל 
מחייב, שהאדם צריך ללכת קדימה, וכל יום היה צריך להיות יותר חזק 
מיום דאתמול,
%break
ולמעשה מתחיל כאן סדר חדש, שהוא ממש נגד השכל. היינו 
שמתחיל כאן סדר של עליות וירידות. שלפעמים אדם אומר, ש"הימים 
הראשונים היו טובים מאלה".
%break
ויכול להיות ביום אחד כמה עליות וירידות, או בשבוע אחד כמה עליות 
וירידות. עד כדי כך, שהרבה פעמים האדם בא לידי יאוש, ואומר, 
שהוא לא רואה, שתהיה פעם מציאות, שיהיה באפשרותו לצאת 
משליטת הרע,
%break
ורק מוכרח להיות נכנע תחת הרצון לקבל. והיות שעיקר העבודה 
בתו"מ, כבר הגיע לידי הכרה, שזהו לא כל כך חשוב, כי עיקר 
החשיבות של קיום תו"מ צריכה להיות לשם שמים.
%break
זאת אומרת, מזה שהוא בא לידי הכרה, שעיקר הוא לעבוד לשם 
שמים, הידיעה הזו גרמה לו, שיקבל בחינת פחיתות, היינו בלתי 
חשוב לעבוד בבחינת המעשה בלי כוונה.
%break
והגם שהוא יודע, ממה שאמרו חז"ל "לעולם ילמוד שלא לשמה, 
ומתוך שלא לשמה באים לשמה", אז הרע שבאדם נותן לו להבין, זה 
נכון, שזה חשוב, מטעם שמתוך שלא לשמה באים לשמה,
%break
מה שאין כן אתה, אומר לו הרע שבאדם, הלא אתה רואה, שאין אתה 
מסוגל להגיע לשמה, וזה אתה רואה בעצמך.
%break
כלומר, מקודם הרע שבו נותן לו להבין, שהוא צריך להתייאש מלהגיע 
לידי דרגה, שיהיה בידו לעבוד לתועלת ה'. ולאחר שנתן לו מחשבות 
של יאוש, הוא אומר לו, עתה, שכבר הגעת לידי ידיעה, שעיקרה הוא 
לשם שמים, ממילא אתה מבין,
%break
שלא לשם שמים אין לו ערך. לכן הוא נותן לו להבין, שאין צריך לתת 
כל כך כוחות, בכדי לקיים כל המעשים, הלא כבר אתה יודע בעצמך, 
שהשלא לשמה לא כל כך חשוב. לכן אתה יכול להקל בתורה 
ובתפלה, וכדומה.
%break
נמצא, שבזמן הירידה, האדם מתדרדר והולך לפי מה שהשכל שלו 
נותן לו להבין. והאדם, כשהוא נמצא במצב הירידה עם כל השפלות 
שלו, הוא עוד מתגאה. ואומר, אלו אנשים, 
%break
שאני רואה, שהם כן שומרים את התו"מ בכל הדקדוקים, אף על פי 
שאני רואה, שהם אינם עושים לשם שמים, אני לא יכול להיות כמוהם.
%break
על זה הוא מתרץ בתירוץ של גאוה. היינו, הם עוד לא הגיעו לידי 
ידיעה כל כך חשובה, שעיקר הוא לעשות הכל לתועלת ה'. מה שאין 
כן אני עומד במדרגה יותר גבוהה מהם, ואני כן יודע, שעיקר הוא 
לשם שמים. לכן אני לא רואה בזה,
%break
היינו בקיום המעשה לבד בלי הכוונה דלשם שמים, כל כך תועלת, 
שיהיה כדאי לתת כוחות לקיים אותם בכל הדקדוקים. וזה נקרא 
"עבירה גוררת עבירה". כלומר, עבירה דיאוש גורמת לו להשפיל את 
העבודה דשלא לשמה.
%break
ואחר שהשפיל את עבודה דשלא לשמה, זה גורם לו להגיע לידי דרגה 
של גאוות. היינו, שהוא מחזיק עצמו לבחינת מובחר מעם, שהוא מבין 
יותר משאר אנשים, שאין הם מבינים את האמת, כפי שהוא מבין.
%break
%page 962
ואם האדם על כל פנים לא בורח מהמערכה, היינו שלא מגלה את 
חטאיו ברבים, עובר זמן מה, עד שמרחמים עליו מן השמים, ונותנים 
לו עוד איזו התעוררות, ומקבל שוב עליה.
%break
ואז עוד פעם בא לו הרע להתווכח עמו. והולך עוד הפעם אותו סדר. 
והעצה היא, לא לברוח מהמעשים, שהוא היה רגיל בהם, אלא להיפך, 
היינו להרבות יותר מעשים.
%break
וזה הוא יכול לעשות רק למעלה מהדעת. והאדם צריך להאמין, 
שבעבודה זו שהוא עושה בזמן הירידה, והוא מוסיף מעשים בחיצוניות 
על בסיס של למעלה מהדעת,
%break
בזה הוא עושה פסיעות גדולות להגיע להמטרה, הנקראת "דביקות 
בה'". ועל נקודה זו אמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו מה שכתוב "כי ישרים 
דרכי ה', צדיקים ילכו בה, ופושעים יכשלו בם".
%break
ובמצב הזה של הירידה, אם הוא יכול להוסיף מעשים על בסיס 
למעלה מהדעת, היות שהדעת שלו מראה כנ"ל סדר של "עבירה 
גוררת עבירה", והוא מתחזק למעלה מהשכל, אז הוא מקרב את זמן 
העבודה שלו, ויכול להגיע להמטרה בזמן הקרוב ביותר.
%break
אי לזאת, מוטל על האדם בזמן העליה לסדר את ענין המעשה וענין 
הכוונה. כלומר, שבזמן, שמרגיש שעיקר היא הכוונה, אז הוא צריך 
לחשוב, שגם המעשה הוא דבר חשוב מאוד, היות שהאדם מקיים 
מצות המלך, ואין לנו השגה,
%break
כמה חשוב המעשה לפניו יתברך. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שעד 
כמה שאנו יכולים להעריך את חשיבותה של לשמה, עוד הרבה יותר 
חשוב לפני הבורא את השלא לשמה,
%break
והחשיבות של לשמה אין בידינו להעריך. לכן בזמן העליה, האדם 
צריך לזכור שלא לזלזל בהמעשה שהוא עושה.
%break
אולם יחד עם זה, האדם צריך להשתדל לעשות את המעשים שלו, 
שיהיו כולם לשם שמים. ויש כלל, בכל דבר שהאדם רגיל, כבר נעשה 
אצלו כמו מנהג, כלומר שאינו צריך לדעת בשביל מה הוא המעשה 
הזה. וזו נקראת "מצות אנשים מלומדה", שפירושו, שהוא רגיל בהם.
%break
והיות שענין תו"מ ניתן "לצרף בהם את הבריות", נמצא, שהוא צריך 
לכוון בעת עשיית המצות, שהעשיה זו תביא לו לידי מצב של דביקות 
בה'. נמצא, שהאדם צריך לדעת, מהו הוא רוצה מהעשיה זו.
%break
לכן אם האדם עושה מעשה מטעם רגילות, אז אין הוא צריך לשום 
תמורה. נמצא, מצד אחד שמירת תו"מ מטעם הרגילות גם זה ענין 
גבוה, כידוע מה שאמרו חז"ל "מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה". 
היינו בזמן שהאדם זוכה למחשבה טובה,
%break
היינו שזוכה שכבר יכול לכוון את מעשיו בעל מנת להשפיע, אז כל 
המעשים שעשה, שעוד לא היו על הכוונות לשם שמים, הקב"ה מצרף 
לכל המעשים שהיו מקודם, ונכנסו כולם לקדושה. נמצא, מה שיש לו 
יותר מעשים טובים, שורה אח"כ עליהם את המחשבה לשם שמים.
%break
ובהאמור נבין מהו שאמרו חז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאלו 
קבלתים היום מהר סיני, כאלו בו ביום נצטווית עליהם". יש כאן ב' 
מובנים:
%break
א. כמו שאז היתה להם הכנה לקבלת התורה, כמו כן בכל יום האדם 
צריך הכנה לקבלת התו"מ, שע"י ההכנה יכולים להגיע להשיגה. מה 
שאין כן שהאדם עושה בלי הכנה, אלא מחמת רגילות, ע"י זה אין 
האדם זוכה למטרת הבריאה.
%break
הגם שגם זהו דבר גדול, אבל במקום שיכול להכנס ע"י זה לדרגת 
"דע אלקי אביך", שבטח זהו ישר להמטרה, שלכן אמרו, "יהיו בעיניו 
כחדשים", שע"י זה יזכה לדביקות ה'.
%break
ב. שאם לא "יהיו בעיניו כחדשים", וזה יהיה אצלו "כמצות אנשים 
מלומדה", היינו מצד הרגילות, אז הוא כבר לא יכול לקיים את התו"מ 
מבחינת למעלה מהדעת, כי ע"י זה שהוא עובד למעלה מהדעת, הוא 
מוכשר אח"כ לזכות לדעת דקדושה.
%break
נמצא, בזמן שהוא עובד מטעם רגילות, כלומר שהוא מרגיש, שהוא 
צריך לקיים תו"מ כמו מנהג, שנהוג לסדר סדר היום שלו, נמצא, שאין 
לו מקום להתקדם. לכן אמרו "בכל יום יהיו כחדשים".
%page 963
שע"י זה האדם יגיע לזכות לבחינת מטרת הבריאה, שהיא בכדי 
שהנבראים יזכו לקבל את הטוב ועונג.
%break
ולפי מה שכתוב בספר "שער הכוונות", הפירוש "בכל יום יהיו בעיניך 
כחדשים" יהיה, משום שכך היא האמת, היינו שבכל יום האדם מתקן 
בחינות חדשות, ממה שנפלו בשבירת הכלים, כמו שמבואר שם 
בספר.
%break
נמצא, שאין האדם חוזר על מה שקבל התורה מהר סיני, אין חוזר על 
אותו הדברים. אלא התורה שנתנה בהר סיני, עם התורה הזו הוא 
מוכרח לתקן כל יום בחינות חדשות. נמצא, שהוא כאילו "היום 
נצטווית". היינו שבכל יום יש מה לתקן עם התורה בחינות אחרות.
%break
ומכאן נמשך מה שהאדם צריך לאכול כל יום, ולא מספיק מה שאכל 
פעם בשנה, שיהיה לכל הפחות מספיק על שנה. אלא לפי דברי האר"י 
הקדוש הוא, שבכל אכילה מתבררות בחינות חדשות מן השבירה,
%break
הגם שלא כל אחד מרגיש. אולם זה ניתן להכלל ישראל. וכל הפרטים 
שבהכלל צריכים לבוא לידי דרגה זו, כמו שכתוב "כי כולם ידעו אותי 
מקטנם ועד גדלם".
%break
%page 964
%H סדר היום
%break
א. תיקון חצות לקונן על גלות השכינה.
ב. ענין קביעת האמונה בכמות ואיכות.
%break
ג. בענין הרע: לצייר את היסורים והכאב שגורם הרע למעלה 
בהעולמות וכן למטה בעולם הזה, שגורם בחינת מיתה אצל הנבראים, 
וכן זה גורם יסורים לכללות הבריאה, לכן נמצא הרע של הפרט גורם 
להכלל, משום שהכלל להפרט הם שוים ואין ביניהם הפרש.
%break
ד. וכן לשנוא את הרע מטעם "אוהבי ה' שנאו רע, שומר נפשות 
חסידיו מיד רשעים יצילם", ושיהיה כוונתו להפריד הרע לגמרי.
%break
ה. לצייר את מצב הנשמות הנעשקות ולבקש עליהם רחמים.
ו. ולצייר ענין רוממות ה'.
ז. ולצייר ענין אהבה באופני גילוי אהבה.
%break
ח. סדר הלימוד צריך להיות לשמה, שפירושו שהוא רוצה שהלימוד 
יביא לו את המאור התורה, בכדי שהמאור יחזירו למוטב, כדברי חז"ל 
"המאור שבה מחזירו למוטב". 
%break
כי בלי עזרה מלמעלה אין האדם מסוגל לעבוד בבחינת אמונה 
והשפעה על דרך האמת, שלא משטה את עצמו ולומר שיש לו אמונת 
ה', וכבר מוכן לעבוד בעל מנת להשפיע בלי עזרה מה', שרק "המאור 
שבה מחזירו למוטב".
%break
לכן טוב לקבוע זמן קבוע ללמוד רק מענינים שמדברים מאמונה 
והשפעה, היות שבזמן שלומד בדברים האלו הוא מתדבק במחשבות 
כאלו, אז יותר קל לקבל להתדבק בהמאור התורה.
%break
אבל זה משיגים בשיעור שעובדים בבחינת שנאת הרע, ששנאת הרע 
נקרא "עושי דברו", והמאור התורה נקרא "לשמוע בקול דברו". 
ושניהם ביחד הם שלימות, שכל דבר צריך להיות [כולל] ב' דברים: 
ימין ושמאל, היינו שנאת הרע, ולאהוב את הטוב, וזהו כמו אור וכלי.
%break