ShidurSlides

* מחבר

* כותרת

תוכן

%author רב"ש
%book כתבי רב"ש-ב. [1187-1420]. שלבי הסולם. שנת תשנ"א.
%break
%page 1187
%H מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה
%break
יש להבין, מהו שאנו אומרים "שאין לנו מלך אלא אתה". שמשמע, 
שבזה אנו אומרים שבח להבורא, "שאין לנו מלך אלא אתה", היינו אין 
אנחנו כמו אומות העולם, שיש להם הרבה אלילים, ולנו רק אתה הוא 
המלך שלנו.
%break
נמצא, כאילו שהבורא הוא יותר גדול מהם. מהו כל כך זה חשוב, אם 
הבורא יותר, חשוב יותר מהם. ואנחנו בחרנו בהבורא. וזה יכולים 
לומר על דרך מה שכתוב בזה"ק (הקדמת הזהר, דף קס"א, אות 
קס"א) וזה לשונו "אמר רבי אבא מקרא הזה שכתוב,
%break
מי לא יראך מלך הגויים. כי לך יאתה. איזה שבח הוא זה. אמר לו רבי 
שמעון, הנה המקרא הזה אינו מרבה כבודו כל כך, שכתוב, כי בכל 
חכמי הגויים, ובכל מלכותם, מאין כמוך. מהי השוואה הזו לבני אדם, 
שאין להם קיום", עד כאן לשונו.
%break
הגם שיש על זה הרבה פירושים, נבאר זה על דרך העבודה. ידוע, 
שסדר העבודה מתחילים קודם כל על בסיס האמונה. שאנו מתחילים 
תיכף בתחילת העבודה, לקבל על עצמנו עול מלכות שמים,
%break
שהוא להאמין שהבורא הוא המנהיג את העולם. היינו, שהוא משגיח 
על העולם בהשגחה פרטית, כמובא במאמר "סדר העבודה מבעל 
הסולם".
%break
ואח"כ צריכים לדעת, שענין אמונה, מה שאנו מקבלים עלינו, היא 
בחינת "מטה בחשיבות". כלומר, שאם היה הכל בידיעה, ולא היה 
צריך להאמין, היתה הידיעה הזו יותר חשובה אצל האדם. והאדם 
צריך להאמין,
%break
שהגם אצל האדם האמונה הוא דבר למטה בחשיבות, ומכל מקום 
האדם בוחר דוקא ללכת בדרך זו של האמונה למעלה מהדעת. מטעם 
שהאדם מאמין באמונת חכמים, מה שהם השיגו ואומרו.
%break
מה שאין כן מי שאין לו אמונת חכמים, הוא אומר, שאם הידיעה היתה 
יותר מוצלחת לעבודת האדם מהאמונה, כמו שהאדם חושב, ואומר, 
שאם היתה עבודת ה' בבחינת ידיעה, ולא היה צריכים להאמין, בטח 
היה מתרבה הרבה עובדי ה',
%break
והיו הרבה אנשים שהיו מתמסרים לעבודה. מה שאין כן כשהאדם 
צריך להאמין, הן באמונת ה', והן באמונת חכמים, זה, היינו האמונה 
שצריכים להאמין, מרחק את האנשים להיות בעלי עבודה.
%break
אבל האדם הרוצה להתקרב לה', הוא צריך להאמין באמונת חכמים, 
שהם אמרו לנו, שאם היתה באמת דרך הידיעה יותר טובה להנהגת 
העולם, היה הבורא נותן לנו את העבודה בבחינת ידיעה.
%break
אלא הבורא יודע, שהדרך היותר מוצלחת, שהאדם תהיה ביכולתו 
להגיע להמטרה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, שתהא יכולת באדם 
לקבל את הטוב ועונג בלי נהמא דכסופא, הוא דוקא על ידי דרך 
האמונה.
%break
אולם, היות שהאדם נולד בטבע של אהבה עצמית, לכן מה שיותר 
קרוב לאהבה עצמית, הגוף נהנה. לכן, כשאומרים להאדם, שהוא 
צריך לקיים תו"מ על בסיס האמונה, זה קשה לו. כלומר, שהאדם היה 
יותר שבע רצון אם הכל היה בידיעה.
%break
אולם גם בענין אמונה, יש גם כן הבחנות רבות. כלומר, מה האדם 
צריך להאמין. הדבר פשוט הוא, שהאדם צריך להאמין רק בשכר 
ועונש. כלומר, שאם יקיים תו"מ, יהיה לו שכר. ואם חס ושלום לא 
יקיים, הוא יקבל עונש.
%break
וענין שכר ועונש נוהג בכל המדרגות. וכל ההבדלים הוא רק מהו 
השכר ומהו עונש. בזה יש הבדלים בין מדרגה למדרגה. וגם זה נוהג 
בענינים גשמיים. כדוגמא, שאומרים לילד, אם הוא לא רוצה לאכול, 
הוא יקבל עונש.
%page 1188
למשל, שכל הילדים, שאוכלים, הם יסעו לטיול. והילד שלא רוצה 
לאכול, הוא ישאר בבית. ולפעמים השכר ועונש מתבטא באכילה 
עצמה. כי מי שלא יעשה מה שההורים מצוים עליו,
%break
הוא לא יקבל היום אוכל, והוא ישאר ברעב, וכדומה. נמצא, שאצל כל 
אנשים הוא אותו דבר, היינו השכר ועונש נותנים להאדם דחיפה 
להתקדמות.
%break
לכן יש שהאדם מאמין, שעל ידי קיום תו"מ הוא יזכה לשכר בעולם 
הזה, כמו שכתוב בזה"ק "יש אנשים, שהיראה שלהם הוא בשכר 
ועונש של עולם הזה. היינו אריכת ימים, בריאות,
%break
וכדומה. ויש, שהשכר ועונש הוא בעולם הבא. היינו, שיש להם גן עדן. 
ויש אנשים, שהיראה שלהם הוא לשמה. היינו, "בגין דאיהו רב 
ושליט", שיש להם זכיה שמשמשים להמלך.
%break
וזהו השכר שלהם, ולא צריכים יותר שום תמורה. היינו, שהם מבטלין 
את רשות של עצמם. היינו, שלא דואגים לתועלת עצמם, אלא כל 
דאגתם הוא רק לעשות נחת רוח ליוצרו". והיות שדבר זה אינו מקובל 
על הגוף, המכונה "רצון לקבל",
%break
לכן הוא מתנגד לעבודה זו. לכן דוקא כאן, בעבודה שהאדם רוצה 
לעבוד בעמ"נ להשפיע, נוהג ענין עליות וירידות.
%break
ובעבודה זו נקרא "שכר ועונש" אחרת לגמרי, מכפי שנוהג "שכר 
ועונש" בעבודה דלקבל שכר. כי בזמן שיש לאדם איזה טעם בעבודה, 
והוא מרגיש, שיש לו קצת התקרבות לה',
%break
זהו השכר שלו. ואם הוא מרגיש שזרקו אותו מעבודת ה', היינו שאינו 
מרגיש שום טעם בעבודה, זה נקרא אצל האדם "העונש הכי גדול".
%break
כלומר, שאין לו שום הרגשה של עבודה. והאדם צריך לומר, שבטח 
ההתרחקות הזו, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהוא מרוחק מה'. כי 
האדם מבין, שאם הוא היה מקורב לה',
%break
אז האדם צריך להרגיש הרגשה אחרת, מכפי שהוא מרגיש עתה, כמו 
שכתוב "עוז וחדוה במקומו".
%break
פירושו, שבזמן שהאדם מרגיש, שהוא נמצא במקום קדושה, 
ובקדושה כתוב "עוז וחדוה", והוא עכשיו מרגיש, שאין לו שום חיות, 
והוא רואה עתה הכל שחור,
%break
ואין בידו להתגבר על המצב שבו הוא נמצא, זה נקרא אצל אדם, 
הרוצה להגיע לעבוד לשם שמים "עונש הכי גדול".
%break
וכשהאדם רוצה להתגבר על המצב שבו הוא נמצא, אז הוא רואה, 
שאין שום אפשרות להגיע לידי התקרבות ה'. ולפעמים הוא בא לידי 
יאוש. היינו, שהוא רוצה לברוח מהמערכה.
%break
והוא בא לידי החלטה, שאין שום אפשרות, שיהיה פעם בידו להגיע 
לידי מדרגה "שלא ידאוג שום דבר לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת 
ה'".
%break
ונשאלת השאלה, מהו האמת. היינו, אם הוא טועה. היינו, שיש כן 
אפשרות להגיע לידי מצב, שכל מעשיו יהיו לשם שמים או לא. היינו, 
שכן מועילה התגברות. כלומר, שכן יש כח ביד אדם לעשות בכוחות 
עצמם כל המעשים שלהם לשם שמים.
%break
התשובה היא, כמו שכתוב "אין לנו מלך, אלא אתה". כי אין בנו כח 
התגברות, שנוכל לקבל על עצמנו. ושאתה תהיה לנו למלך. ואנחנו 
נעבוד לך, רק מטעם חשיבות המלך.
%break
ובשבילנו לא נעשה שום עשיה, אלא רק מה שיצמח מזה נחת לך. זה 
רק אתה יכול לתת לנו, את הכח הזה, היינו הטבע השני, שהוא 
"הרצון להשפיע".
%break
לכן אומרים מקודם "אבינו מלכנו, חטאנו לפניך". כלומר, שאין האדם 
יכול לומר, אין לנו מלך אלא אתה. היינו, שרק הבורא יכול לתת הכח 
הזה. ומאיפה האדם יודע,
%break
שאין זה ביכולתו. לכן מקודם האדם צריך לעשות כל מה שבידו, כמו 
שכתוב "כל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה".
%break
ואז האדם מגיע לידי מצב, שהוא מרגיש, איך שהוא מרוחק מה'. 
כלומר, שאין בידו לעשות שום דבר לטובת ה'. אז האדם מרגיש, אף 
על פי שהוא מקיים תו"מ, מכל מקום הוא נקרא "חוטא",
%break
משום שהוא רואה, שאין הוא עובד לשם שמים. לכן האדם צריך לומר 
מקודם "אבינו מלכנו, חטאנו לפניך", אף על פי שהוא מקיים תו"מ.
%page 1189
ומכל מקום מרגיש, שהוא חוטא, בזה שאין הוא עושה שום דבר לשם 
שמים.
%break
אחר זה הוא אומר בפה מלא "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה". 
היינו, שרק הבורא יכול לעזור, שיהיה לנו המלך, שנוכל לעבוד מטעם, 
שהוא משמש את המלך.
%break
וזה הוא השכר שלו. שיש לו זכיה, שהוא משמש המלך. זאת אומרת, 
שרק אז יש בידו לעשות הכל לשם שמים.
%break
כלומר, שאם אין הבורא נותן לו את הכח הזה, שירגיש, שיש לנו מלך 
גדול, אין כח בידו לעשות לשם שמים. כי הגוף טוען "מה יהיה לך, 
מזה שאתה תשפיע לה'". היינו, שכל זמן שהרצון לקבל שולט, אין 
לאדם שום עצה, כנ"ל. שיש לפעמים,
%break
שהוא תוהה על הראשונות. היינו שאומר, שעכשיו הוא רואה, שעבד 
בחינם, ולא הרויח כלום, מזה שנתן יגיעה. ועתה הוא רואה ממש, 
שכל יגיעתו היתה לריק.
%break
לכן כשהבורא עוזר לו, ונותן לו את הרצון להשפיע, והוא מרגיש, שיש 
לו מלך גדול, זה רק הבורא יכול לתת, כנ"ל. וזה שכתוב "אבינו מלכנו, 
אין לנו מלך אלא אתה". שרק אתה יכול לתת לנו, שנרגיש, שיש לנו 
מלך גדול, וכדאי לעבוד בשבילו, לעשות לו נחת רוח.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב בזה"ק (האזינו, דף צ"ג, אות ר"י) וזה 
לשונו "אשרי חלקו, מי שקורא אל המלך, ויודע לקוראו כראוי. ואם הוא 
קורא, ואינו יודע למי קרא, הקב"ה מתרחק ממנו, שכתוב "קרוב ה' 
לכל קוראיו". למי הוא קרוב. חזר ואמר "לכל,
%break
אשר יקראוהו באמת". וכי יש מי שקורא בשקר. אמר רבי אבא "כן, 
זהו מי שקורא ואינו יודע למי קורא. כי כתוב "לכל, אשר יקראוהו 
באמת". מהו "באמת". היינו "בחותם טבעת המלך".
%break
ויש להבין מה שאומר "אמת" ו"שקר". ששומעים רק למי שקורא 
ב"אמת". ששואל, מהו ב"אמת". ויש לדעת מהו ב"שקר". כלומר, מהו 
הפירוש, שהאדם קורא לה' בשקר, בדרך העבודה.
%break
בהסולם (הקדמת ספר הזהר, אות קע"ה) מביא שם את מדרש חז"ל, 
וזה לשונו "בעת בריאת העולם, כשאמר למלאכים "נעשה אדם 
בצלמנו". הנה חסד אמר "יברא, מפני שהוא גומל חסדים". אמת אמר 
"אל יברא, מפני "שכולו שקרים". מה עשה הקב"ה,
%break
נטל האמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב "ותשלך אמת ארצה". 
פירוש, כי נודעו דברי חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על 
פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". כי האדם מתוך 
שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תיכף בהתחלה במצותיו יתברך,
%break
כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצות 
שלא לשמה, דהיינו מתוך תועלת עצמו. אבל עם כל זה, ממשיך שפע 
קדושה תוך מעשי המצות.
%break
אשר ע"י השפע שהוא ממשיך, סופו לבוא לעסוק במצות לשמה. וזה 
שקטרג האמת על בריאת האדם, שאמר, שכולו שקרים".
%break
ובהאמור אנו רואים, שאמת נקרא לשמה, היינו לתועלת ה'. ושקר 
נקרא שלא לשמה, היינו לתועלת עצמו. ובזה יש לפרש, מה שאומר 
הזה"ק "קרוב ה' לכל, אשר יקראוהו באמת".
%break
ידוע, שענין "רחוק וקרוב" ברוחניות, הוא שהשתוות הצורה נקרא 
"קרוב", ושינוי צורה נקרא "רחוק".
%break
נמצא, האדם, שרוצה להגיע לבחינת אמת, היינו שהוא בא למצב, 
שהוא מרגיש, שאם אין ה' יעזור לו להגיע לבחינת לשם שמים, הוא 
בעצמו אין לו שום סיכויים,
%break
שיהיה פעם באפשרותו להגיע לדרגת לשמה, היינו שיעשה הכל רק 
לשם שמים, אז הוא קורא לה', שיעזור לו, שיתן לו את מידת האמת, 
הנקרא "לשם שמים".
%break
היינו, שהוא מבקש, שה' יתן לו את מידת האמת, הנקרא "השתוות 
הצורה". לאדם הזה ה' קרוב. היינו, שהוא רוצה להיות בהשתוות 
הצורה עם הבורא,
%break
הנקרא "מהו רחום, אף אתה רחום". זה נקרא, שה' קרוב לאלו 
שרוצים להיות קרובים, הנקרא בחינת "השתוות הצורה".
%break
%page 1190
מה שאין כן לאלו אנשים, הקוראים לה' בשקר, היינו שהם רוצים, שה' 
יעזור להם על בחינת שלא לשמה, שזה נקרא "שינוי צורה", נמצא, 
שה' רחוק מהם. כי הם לא רוצים להתקרב לה', הנקרא "דביקות", 
"השתוות הצורה".
%break
וזה שאומר, ש"אמת נקרא טבעת המלך", שהוא בחינת אמת, כלומר 
שהמלכות שמים, מה שהם מקבלים עליהם, הוא בבחינת אמת, היינו 
לשם שמים.
%break
אולם האדם מוכרח מקודם להכין כלי לאור הזה, הנקרא "רצון 
להשפיע". ש"כלי" נקרא צורך. כלומר, שאין אדם קורא לה', שיעזור 
לו, מטרם שהאדם התחיל בעבודה דלהשפיע,
%break
והוא רואה, שהוא לא יכול בשום אופן להשיג זה בעצמו. אז האדם 
מבקש עזרה מלמעלה, שיעזרו לו.
%break
לכן אחר שהאדם עשה כל מה שביכולתו, והוא רואה, שאין לו שום 
אפשרות להשיג את הרצון הזה, אז הוא בא לידי הכרה, שאין מי 
שיעזור לו, רק הבורא. אז האדם אומר "אבינו מלכנו,
%break
אין לנו מלך". היינו כנ"ל, שאין שום מציאות, שיהיה לנו אמונה במלך, 
שנוכל לעבוד אותו בבחינת "בגין דאיהו רב ושליט", אלא אתה, היינו 
רק הבורא יכול לעזור לו.
%break
ושם בזה"ק מפרש, שטבעת המלך נקרא קו אמצעי, שקו אמצעי 
נקרא אמת. כלומר, שכל קו בפני עצמו אין בו שלימות. וזה יכולים 
להבין על דרך משל. לשני אנשים שהכינו סעודה בשביל הקהל, אחד 
הכין בשר ודגים ושאר דברים,
%break
והשני הכין רק תבלינים ומלח וחומץ, וכדומה. ולבסוף נעשה מחלוקת 
ביניהם. אז כל אחד אמר, שהוא יקרא את הקהל אליו, ויתן להם את 
הסעודה. הנה זה שהבטיח לתת רק תבלינים, וכשהוא נותן לאכול את 
התבלינים, היינו לשתות חומץ ולאכול מלח,
%break
וכדומה, מי יכול לאכול. והשני, שנתן בשר, ודגים, ושאר דברים 
לאכילה. אבל מי יכול לאכול בשר ודגים בלי מלח, וכדומה. והיות שאין 
האנשים יכולים לאכול לא אצל זה ולא אצל השני,
%break
עד שהיה מוכרח לעשות שלום ביניהם, והתערבו את האוכל עם 
התבלינים, ומשניהם נעשה סעודה טובה.
%break
כמו כן כשהאדם מתחיל ללכת בשלא לשמה, הוא נמצא במצב 
השלימות. וזה נקרא "קו אחד". אבל בזמן שהוא עובר לקו שמאל, 
היינו שמתחיל לעשות בקורת על סדר עבודתו,
%break
כלומר על איזו כוונה הוא עובד, כלומר איזה שכר הוא רוצה תמורת 
עבודתו, אז הוא טועם טעם מר.
%break
היינו, שהוא רואה, שהוא לא בסדר. כלומר, כי הוא רואה, שאין 
ביכולתו לעשות משהו לתועלת הבורא. נמצא, שאז, שכל קו בפני 
עצמו אין לו שלימות. כי ימין, השלימות שלו הוא רק מטעם, שהוא 
שמח בחלקו. זאת אומרת, שהוא אומר,
%break
שיש לו זכיה גדולה, בזה שיש לו קצת אחיזה ברוחניות, אפילו שזהו 
שלא לשמה. אבל מבחינת המעשה, יש לו משהו, בזה שמקיים מצות 
ה', הגם שהאמונה בה' הוא רק אמונה חלקית (כמו שכתוב בהקדמה 
לתע"ס, אות י"ד). אבל החלק הזה גם כן חשוב לו.
%break
מה שאין כן הקו שמאל, שהוא רואה, שהוא מלא חסרונות, ומרגיש 
טעם מר בחיים שלו, זהו כמו תבלין, שנותנים להמתיק את האוכל. 
אבל תבלין בלי אוכל אינו מאכל.
%break
נמצא, שכל קו בפני עצמו אין לו שלימות. אבל כשמשתמשים עם ב' 
קוים, עם ימין ושמאל, מזה באים לקו אמצעי.
%break
היינו, שהקב"ה נותן את הנשמה, כמו שאמרו חז"ל "ג' שותפין באדם. 
אביו ואמו והקב"ה". אבא נקרא ימין. הוא נותן הלובן. "לבן" נקרא, 
שאין שם שום חסרון. אמא נקרא קו שמאל.
%break
היא נותנת "האודם", שזה נקרא חסרונות. ומשניהם יחד אז יכול לבוא 
קו האמצעי, שנקרא הקב"ה נותן את הנשמה. ואז יוצא בחינת אדם.
%break
%page 1191
ויש לדעת, בזמן שהאדם עובר לקו שמאל, ומתחיל לראות איך שהוא 
מרוחק מבחינת רצון להשפיע, ומשוקע רק באהבה עצמית, ורואה את 
חסרונותיו, בשיעור שאף פעם לא חלם על זה, שהוא יהיה כל כך 
מרוחק מעבודה דלשם שמים, ומתחיל לחשוב,
%break
שבטח בא אליו מחשבות זרות מצד הס"א, שהם משפיעים לו את אלו 
המחשבות ורצונות, שאינו מתאים לאיש, שרוצה להיות עובד ה', אלא 
אפילו לאיש פשוט, שאינו בעל עבודה, גם כן לא מתאים המחשבות 
ורצונות האלו,
%break
אז האדם צריך אז להתגבר באמונת חכמים, ולהאמין, שכל אלה 
המחשבות באות מלמעלה. כמו שמובא במאמר "אלהים אחרים". 
היינו, שהבורא שולח אותם להאדם.
%break
אבל אל לחשוב שזהו מחשבות ורצונות חדשות. כלומר, שלא היו 
מקודם לכן באדם, אלא שבאו עכשיו.
%break
אין הדבר כן. אלא מקודם הם היו בגופו של אדם בלי שום התגלות, 
מטעם שאין שום דבר נעשה בלי צורך. אלא עתה, בזמן שהאדם רוצה 
ללכת בדרכי האמת, והאדם רוצה לתקן את עצמו,
%break
אז מלמעלה מגלים לו מה שיש לו בגופו, ואינם ניכרים לחוץ. ועתה, 
בזמן שהאדם רוצה לתקן את עצמו, אז מגלים לו את המחשבות 
האלו, בכדי שידע מה לתקן.
%break
ובכדי להבין זה, כדאי לעיין בספר פרי חכם (חלק ב', דף י"א) וזה 
לשונו "באמת אודה שצדקת בזה, שאיני מרגיש כלל את המכאובים 
האלו, שאתה מרגיש. ואדרבה, אני שש ושמח באותם הקלקולים 
הגלויים ומתגלים. אמנם כמה אני מתאונן ומצטער על הקלקולים,
%break
שעדיין לא נתגלו. ואם נתגלו עכשיו, אין שום ספק, שהיה גם מעיקרא, 
אלא שטמון היה. לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, וכו'. וזוכר אני, 
שכדברים האלה, היה לי עמך ביום א' דראש השנה תרפ"א, בחזרתנו 
מבית א"מ נ"י, מקידוש,
%break
ספרת לי מחשבונות מעציבות מאוד שראית בסידור בבוקר בעת 
התפלה (הוא היה הבעל תפלה של שחרית). ונתמלאתי שמחה בפניך 
מאוד. ושאלת אותי, שמחה זו מה עושה.
%break
אמרתי לך, גם כן כנ"ל, שבהתגלות רשעים קבורים, אף על פי שלא 
נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם לתשועה גדולה יחשב, 
שזה גרם קדושת היום".
%break
לכן לא להתפעל, ממה שהאדם מרגיש שקבל ירידה, כאילו זרקו אותו 
מלמעלה. אלא אדרבה, שהאדם צריך אז להאמין, שהבורא מטפל בו, 
ומדריכו, באופן, שתהיה לו היכולת להגיע לדביקות הוא, כמו שכתוב 
"ולדבקה בו".
%break
ואז האדם מגיע לידי מצב, שהוא מרגיש, שהוא חוטא. היינו, מטרם 
שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היה חושב שחסר לו שלימות, אבל 
באופן כללי הוא בסדר,
%break
מטעם שהוא היה רואה את השפלות של שאר אנשים, מה שאין כן 
הוא ברוך ה' לא נורא. אבל עתה הוא רואה, שהוא גרוע מכולם. 
כלומר, שאין לאף אחד מחשבות ורצונות כאלו.
%break
והתשובה היא כנ"ל, שבכדי שהאדם יהיה בידו לקבל דבר שלם, 
מוכרח האדם, שיהיה חסרון שלם. לכן מלמעלה מגלין לו כל פעם את 
חסרונותיו, מה שהיו גניזים בגופו של אדם.
%break
נמצא לפי זה, שהאדם צריך לומר, שהבורא עושה עמו חסד, בזה 
שמגלה לו את חסרונותיו, בדיוק כמו שנותן לו את המילוי, "כי אין 
מילוי בלי חסרון".
%break
ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, פ"ט) "חסדי ה' עולם, אשירה 
לדור ודור, אודיע אמונתך בפי". ויש להבין, מה זה "לעולם אשירה". 
ואיך אפשר לשיר לה', בזמן שהאדם רואה, שהוא מלא חסרונות. ואין 
לבו שלם עם ה'.
%break
והוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. ולפעמים הוא רוצה אפילו לברוח 
מהמערכה. איך הוא יכול לומר, שזהו חסדי ה', והוא נותן שיר על זה 
לה'.
%break
ובהאמור, שהאדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה 
מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה 
לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים,
%break
אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד 
עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם, 
כנ"ל בספר "פרי חכם".
%break
ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, 
בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, 
שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'.
%page 1192
ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה 
לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים.
%break
וזה שכתוב "חסדי ה' לעולם אשירה". כלומר, שיש לו מצד אחד 
שמחה, ונותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות 
תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה', שיקרב אותו, ושיתן לו את 
הרצון להשפיע, שהוא טבע שני.
%break
וזה שכתוב "ועד דור ודור אודיע אמונתך". שענין "דור ודור" הוא, שיש 
הפסק באמצע, שהוא ענין עליות וירידות. ש"דור" נקרא חיוב. וההפסק 
הוא שלילי. אולם דוקא ע"י זה מתגלה אור האמונה.
%break
%page 1193
%H מהו, שובה ישראל עד ה' אלקיך, בעבודה
%break
הכתוב אומר "שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוונך. קחו 
עמכם דברים, ושובו אל ה'. אמרו אליו, כל תישא עוון וקח טוב, 
ונשלמה פרים שפתינו". ויש להבין, מהו הקשר, שמשמע, היות "כי 
כשלת בעוונך",
%break
לכן "שובה עד ה' אלקיך". וכמו כן מהו "אמרו אליו, כל תישא עוון". 
וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא 
הכבוד, שנאמר, עד ה', אלקיך" (יומא פ"ו).
%break
ידוע שבסדר עבודה יש להבחין לב' בחינות:
%break
א. מה שנוגע לכל הכלל. שהעבודה שלהם הוא בבחינת המעשה, ועל 
הכוונה אין הם עובדים, היינו לכוון שיהיה בעל מנת להשפיע. ולכן 
בבחינת המעשה פחות יותר כולם חושבים שהם בסדר. אלא כל אחד 
מאמין,
%break
שבטח אי אפשר להיות שהאדם יהיה שלם. לכן בדרך כלל הוא חושב 
עצמו שלם, וכשהוא מסתכל על חבריו, הוא רואה את החסרונות 
שלהם, שהם לא בסדר. מה שאין כן הוא בסדר.
%break
אלא חסר לו משהו. ועל זה הוא מתרץ, הלא כתוב "אין צדיק בארץ, 
אשר יעשה טוב ולא יחטא". לכן בטח גם הוא בעל חסרון. וגם הוא 
נזהר במידת השפלות, כמו שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח". 
הגם שהוא רואה, שהוא יותר מרומם משאר אנשים,
%break
ומכל מקום הוא מאמין באמונת חכמים, והוא מאמין למעלה מהדעת, 
בטח הוא שפל, היינו שהוא יותר גרוע משאר אנשים. אולם זהו הוא 
אצלו בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
%break
נמצא, שאלו אנשים השייכים לבחינת הכלל, כשהם עוסקים בתורה, 
הם לא יכולים להרגיש שיש להם עוונות, ושהם יותר גרועים משאר 
אנשים. אלא באופן כללי הם מרוצים מעבודה שלהם.
%break
לכן כשבא חודש אלול ועשרת ימי תשובה, שאז הזמן שצריכים 
לעשות תשובה, יש להם אז עבודה רבה, למצוא אצלם עוונות, 
שצריכים לעשות תשובה עליהם.
%break
אחרת הם נידונים בבית דין של מעלה, שיכולים חס ושלום לתת להם 
עונשים על מעשיהם. הם מבינים, שאפשר להיות, שהשכר, מה 
שמגיע להם לפי הבנתם, זה לא יהיה.
%break
היינו, שיהיה להם פחות שכר. אבל לא עונשים, על זה אין מה לדבר. 
היות שהם יודעים בעצמם, שיש להם הרבה תורה והרבה מצות.
%break
מה שאין כן אלו אנשים, שעובדים בבחינת הפרט, כלומר שהם רוצים 
לזכות לבחינת דביקות בה', והם מבינים, שהתו"מ מה שהם מקיימים, 
הוא רק בבחינת תרי"ג עצות,
%break
איך להגיע לזכות להיות דבוק בה'. כלומר, שלא תהיה להם רק דאגה 
אחת, איך לעשות נחת רוח ליוצרו, ולתועלת עצמם אינם דואגים.
%break
ובטח הגוף מתנגד לזה, ומביא לו טענות צודקות, איך מה שהוא 
מדבר, הוא נכון. ומתחיל להביא לו ראיות מכל העולם, שאף אחד לא 
הולך בדרך כזה לבטל את הרצון לקבל לעצמו,
%break
ולעסוק רק לשם שמים. והאדם רוצה להתגבר על העוונות, מה 
שהרצון לקבל מביא לו מחשבות, מה שהם נגד האמונה. שזוהי טענת 
פרעה, שאמר "מי ה', אשר אשמע בקולו".
%break
נמצא, שהאדם נכשל בעוון של כפירה חס ושלום. ועד כמה שהאדם 
מתגבר, הוא בא ומתגבר על האדם. זאת אומרת, עד כמה שהאדם 
רוצה להאמין בה', שהוא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב, הגוף 
מראה לו את ההיפך.
%page 1194
וממילא הוא נמצא תמיד בכשלונות, והוא רואה, שהוא דבר שאין לו 
סוף, והוא נמצא בעליות וירידות, ולא יודע מה לעשות נגד זה.
%break
על זה הכתוב אומר "שובה ישראל עד ה' אלקיך". ומדוע מוכרח להיות 
"עד ה' אלקיך". זהו מטעם "כי כשלת בעוונך". כלומר, היות שאתה 
נכשלת בעוונך, היינו מעוון של אמונה,
%break
ואתה מרגיש עכשיו, שאתה הוא אדם הכי שפל שבעולם, כי 
המחשבות ורצונות שיש לך, אין לאף אחד בעולם, שיהיו כל כך 
בתכלית השפלות. ואתה מרגיש, שאתה מרוחק מרוחניות מכל וכל.
%break
כלומר, החילוניים, אין הם אומרים, שהם מרוחקים מהרוחניות, היות 
שהם בכלל לא מאמינים שיש רוחניות בעולם. וכמו כן הדתיים, 
שמאמינים בתו"מ, הם לא מרגישים שהם מרוחקים, כנ"ל, שכל אחד 
מרגיש עצמו פחות או יותר שהם בסדר.
%break
ואם הוא רואה איזה חסרון בעצמו, בטח שיש לו איזה תירוץ על עצמו. 
ובעיקר שהאדם רואה, שכל העולם חיים חיי שלוים, והוא נמצא במצב 
של מלא כשלונות, בעוונות. ואין הוא רואה שום מוצא לצאת מהמצב 
הזה.
%break
לכן אין לו עצה אחרת אלא "שובה ישראל". האדם צריך לשוב לה', 
ולא נסוג ממנו עד שיזכה שה' יהיה אלקיך. כלומר, שיזכה לאמונה 
שלימה, אחרת הוא יהיה נשאר בהכשלונות.
%break
לכן מוטל על האדם להשתדל ולעשות כל מה שבידו, עד שירחמו עליו 
מלמעלה, ויתנו לו את הכח, הנקרא "רצון להשפיע".
%break
ובהאמור נבין מה שכתוב "קחו עמכם דברים". היינו אלו הדברים, 
שהגוף מדבר אליכם, וטוען, שלא כדאי לעבוד לשם שמים, אלו דברים 
קחו, בעת שובו אל ה'. אמרו אליו "כל תישא עוון". היות שהדברים 
האלו, מה שהגוף אומר לנו, אין בידינו להתגבר עליהם,
%break
אלו הדברים אותם קחו, בעת אשר אתם שבים אל ה'. ואומרים "כל", 
שרק אתה הוא הכל יכול, שאתה יכול לתת לנו טבע שני, הנקרא "רצון 
להשפיע". אתה "תישא עוון", שאתה יכול לקבל את העוון שלנו, 
ולתקנו, שרק אתה הוא הנושא עוון שלנו, ולנו אין שום כח.
%break
אולם אנחנו מאמינים, שכל אלו הדברים, שהגוף מדבר אלינו, אתה 
הוא נתת לו את הדברים האלו, ובטח שאתה שלחת לנו, בטח זהו 
לטובתינו. לכן אמרו אליו "כל תישא עוון וקח טוב".
%break
כלומר, קח את הטוב הזה ששלחת לנו. היינו, אלו דברים, שהגוף היה 
טוען נגד ה', אתה מוכרח לתת טבע אחר, הנקרא "רצון להשפיע". כי 
אחרת אנחנו אבדנו, היות שאנחנו מלא כשלונות.
%break
וזה שכתוב "ונשלמה פרים שפתותינו". ואנחנו רוצים, במקום שאנו 
נמצאים, במקום "שפתותינו", ש"שפתים" הוא בחינת הסוף שבדבר, 
היינו מחוץ לקדושה. לכן היות שע"י הרצוניות שבנו, אנו נמצאים מחוץ 
לקדושה,
%break
לכן אנו מבקשים ממך "ונשלמה פרים שפתותינו". כלומר, במקום 
שאנחנו נמצאים בשפתים, בסוף, אנחנו רוצים, שאנחנו נהיה שלמים 
עם פירות, שהיא בחינת "פרים", היינו פריה ורביה במעשים טובים.
%break
ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא 
הכבוד". והיינו כנ"ל, כי אלו אנשים, שהם שייכים לבחינת הכלל, הם 
לא מרגישים, שיש להם כשלונות.
%break
בעוון, הנקרא "עוון הראשון". היות שהם מרגישים, שיש להם אמונה. 
והם בסדר. כי הגם שאין להם רק אמונה חלקית, כמו שמבואר 
(הקדמה לתע"ס, אות י"ד) אבל הם לא מרגישים את זה.
%break
לכן הם חושבים, שהם בשלימות. מה שאין כן, אלו אנשים ששייכים 
להפרט, היינו שהם רוצים, שיהיה רק רשות אחד, היינו רשות היחיד, 
כלומר שהם רוצים לבטל את רשות עצמו,
%break
הנקרא "רצון לקבל", אלא שיהיה מגולה בעולם רק רשותו של 
הקב"ה, אז הם מרגישים, איך שהגוף מתנגד לזה, והם רוצים לחזור 
בתשובה, היינו לשוב לה', והתשובה הזאת מגיע עד כסא הכבוד.
%break
%page 1195
אולם יש להבין, מהו ענין "כסא הכבוד" בעבודה. ידוע, שמלכות 
נקראת "כסא הכבוד", כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף מ"ה, 
אות ל"א) וזה לשונו "כי סוד הכסא הוא בב' בחינות:
%break
א. שהוא מכסה על המלך, בסוד "ישת חושך סתרו". ומשום זה כסא 
מלשון "כיסוי".
ב. היא מגלה כבוד המלכות בעולמות, בסוד הכתוב "ועל הכסא דמות 
כמראה אדם".
%break
והענין הוא, שאנו צריכים להאמין, שהצמצום וההסתר, שהיו, הוא 
תיקון עבור הנבראים. כלומר, שדוקא ע"י ההסתר והכיסוי, שנעשה, 
אז הנבראים יגיעו לשלימותם. ושצריכים להאמין למעלה מהדעת על 
ההנהגה, שהקב"ה מנהיג את העולם הוא בבחינת טוב ומטיב,
%break
אלא, מה שאין אנו רואים זה, אלא שהנהגת טוב ומטיב מוסתר 
מאתנו, ואנו צריכים להאמין, שבאמת ההשגחה היא בבחינת טוב 
ומטיב, אלא שיש על זה כיסוי, המכסה את זה.
%break
והגם שהגוף מתנגד לזה, כי הוא טוען "אין לדיין, אלא מה שעיניו 
רואות", ולא להאמין למעלה מהדעת. והאדם רוצה להתגבר על טענת 
הגוף. זוהי עבודה קשה. ויש בזה עליות וירידות.
%break
וכשהאדם צועק לה', שיעזור לו, שיוכל לקבל על עצמו את הכיסוי הזו. 
כלומר, שיהיה בידו להאמין, שבאמת ההשגחה היא בבחינת טוב 
ומטיב, אלא הוא עדיין, אין לו זכיה לראות זה. נמצא, שעל ידי עבודה 
זו, הוא נעשה מרכבה להכסא.
%break
היינו, שמקבל על עצמו את הכסא הזו, אף על פי שזהו הסתרה ממש. 
ואז נעשה מהכסא הזה בחינת "כסא הכבוד". כלומר, שזוכה, שכבוד 
השכינה יושבת על הכסא.
%break
נמצא, שבשיעור, שהיה מקודם בבחינת "כסא", שהיא בחינת הסתר, 
נעשה שהיה בבחינת "שכינתא בעפרא", נעשה עתה לבחינת "כסא 
הכבוד".
%break
וזה שכתוב, שהכסא שהוא מכסה על המלך, בסוד "ישת חושך 
סתרו". היינו, שאינו מאיר הכסא, אלא שהיא בחינת חושך. וצריכים 
להתגבר על החושך, ולומר "עינים להם ולא יראו".
%break
נמצא, שבזמן "הכסא", המצב הזה נקרא "כי כשלת בעוונך". שיש 
להאדם במצב "הכסא" עליות וירידות. ואין האדם רואה, שהעבודה 
הזו יקח סוף. אלא תמיד הוא בהלוך ושוב. היות שבזמן הכיסוי קשה 
להאדם להתגבר ולומר, שהקב"ה מתנהג בבחינת טוב ומטיב.
%break
לכן מוטל על האדם הזה לעשות תשובה, שהוא, שמהכסא, שהיא 
בבחינת "ישת חושך סתרו", יתגלה בחינת הב' שבכסא, שהיא מגלה 
כבוד המלכות בעולמות, בסוד הכתוב "ועל הכסא דמות כמראה 
אדם".
%break
וזה שכתוב "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". פירוש, 
שהתשובה צריכה להיות, שהאדם צריך לזכות לבחינה ב', שבפירוש 
"כסא", שהיא "כסא הכבוד". וזהו "שובה ישראל עד ה' אלקיך".
%break
וענין "כי כשלת בעוונך" יש לפרש, כי בזמן שהאדם רוצה לעשות 
תשובה, היינו שהאדם שנפרד מה' מטעם הרצון לקבל, שהיא 
בהפכיות הצורה מהבורא, ורוצה להתחבר עם הבורא, שיהיה לו אז 
בחינת השתוות הצורה, אז הוא רואה, ש"הנסתרות לה' אלקינו".
%break
כלומר, בזמן שהוא רוצה לעשות משהו לה', היינו לתועלת ה', הוא 
טעם "נסתר". היינו, שנסתר אז ממנו טעם של העבודה. מה שאין כן 
בזמן שהוא עובד לתועלת עצמו, הנקרא "לנו ולבנינו", אז הטעם 
מגולה אצלנו. כלומר, "הנסתרות" ו"הנגלות" הכוונה על הטעם.
%break
זאת אומרת, בזמן שהאדם עובד לתועלת ה', הנקרא "לה' אלקינו", 
אז טעם עבודה נסתר. מה שאין כן לתועלת עצמו, שנקרא "לנו 
ולבנינו". אז הטעם נקרא "נגלות", הטעם עבודה מגולה.
%break
נמצא, שזה גורם לנו כשלונות. וזה שכתוב "כי כשלת בעוונך". לכן אין 
עצה אחרת, אלא שהאדם צריך לשוב לה'. ועל זה אמרו "וכל תישא 
עוון וקח טוב".
%break
ובהאמור יש לפרש זה שכתוב ב"ברכת המזון" "ונמצא חן ושכל טוב 
בעיני אלקים, ואדם". ויש להבין, בשביל מה צריכים לבקש מה', 
שנמצא חן בעיני אדם. מה הכוונה, שבני אדם יכבדו אותנו ויתנו לנו 
כבוד.
%page 1196
מה זה שייך לעבודה. אלא כנ"ל, שאנחנו מבקשים מה', שנמצא חן 
בעיני אלקים. ומה אנו רוצים ממנו, שיתן לנו בחינת "אדם". היות מצד 
הטבע, האדם נברא עם הרצון לקבל, שנקרא בחינת "מלכות", שהוא 
בחינת שם ב"ן, שגימטריא בהמה.
%break
לכן אנו מבקשים, שנמצא חן בעיני אלקים, שיתן לנו בחינת אדם, כמו 
שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם, ולא אומות העולם". שאדם גימטריא 
מ"ה, שהוא בחינת משפיע. כלומר,
%break
שמבקשים, שנמצא חן בעיני אלקים, שיתן לנו בחינת "אדם". וזה 
שכתוב "ונמצא חן בעיני אלקים, ואדם", שיתן לנו בחינת אדם.
%break
נמצא, שהאדם צריך להתפלל רק על דבר אחד, היינו שה' יקרב אותו. 
כי "קירוב" ברוחניות נקרא השתוות הצורה. כלומר, שהוא רוצה, שה' 
יתן לו את הרצון להשפיע, הנקרא "טבע שני".
%break
ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, קמ"ז) "הרופא לשבורי לב". ויש 
להבין, מהו שה' רופא לשבורי לב. והענין, כי ידוע שעיקר אצל האדם 
הוא הלב, כמאמר חז"ל "רחמנא ליבא בעי".
%break
ש"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו 
לומדים בשבירת הכלים, שענינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה 
שנותנים בתוכו, הכל הולך לחוץ.
%break
כמו כן אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, 
נמצא, שלא יכול שם לכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל 
מקבל, הכל יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם 
מתפלל לה', ואומר "אתה מוכרח לעזור לי,
%break
כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט 
בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול לכנס בתוך לבי, ואיני 
רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמים, 
ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי".
%break
ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד) "קרוב ה' לנשברי לב". 
פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה', שיעזור להם, שהלב שלהם לא 
יהיה שבור, אלא שיהיה שלם. וזה אפשר להיות רק אם האדם זכה 
לרצון להשפיע. לכן הוא מבקש מה',
%break
שיתן לו את הרצון להשפיע. כי הוא רואה, שלא חסר לו שום דבר 
בעולם, אלא שתהיה בידו יכולת לעשות מעשים לשם שמים. נמצא, 
שהוא מבקש רק קרבת ה'. ויש כלל "מידה כנגד מידה". לכן ה' מקרב 
אותו. וזה שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב".
%break
ובהאמור נבין מה שכתוב שם "שומר כל עצמותיו, אחת מהנה לא 
נשברה". וזהו כנ"ל, שהעצם של האדם הוא הלב,
%break
היינו הרצון שישנו בהלב. וכל פעם הרצונות שבאדם מתחלפים 
בעליות וירידות. וה' שומר את הרצונות שלהם, שלא יתערב הרצון 
לקבל בתוך הרצונות של קדושה.
%break
וזה שכתוב "אחת מהנה לא נשברה". היינו, היות שהרצון לקבל גורם 
לשבירת הכלים, וכשהבורא שומר אותו, היינו שהוא מקרב את האדם, 
הנקרא "השתוות הצורה", בזה שהוא נותן לו טבע שני, הנקרא "רצון 
להשפיע", זה נקרא "שומר ה'", כמו שכתוב "שומר פתאים ה'".
%break
היינו, מי שמרגיש עצמו שהוא פתי, שאין לו שכל, שישמור את עצמו, 
שלא יפול תחת שליטת הס"א, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", והוא 
מבקש מה', שישמור אותו. נמצא, שהאדם נותן את האתערותא 
דלתתא, שזה נקרא "רצון" וכלי, אז ה' נותן לו את האור.
%break
מה שאין כן כשהאדם נמצא בזמן העליה, ואז הוא חושב שכבר הוא 
לא צריך לעזרת ה', היות שיש לו עכשיו בסיס של הרגשה, שנקרא 
אצלו בחינת "ידיעה". היינו, שעתה הוא יודע על איזו מטרה הוא עובד.
%break
כבר העבודה שלו אינה למעלה מהדעת, היות שיש לו כבר בסיס על 
מה לסמוך. היינו, על הרגשה הזו, שהוא מרגיש, שהמצב הזה טוב לו. 
ועל הבסיס הזה הוא קובע את העבודה.
%break
%page 1197
אז תיכף זורקים אותו מלמעלה, ושואלים אותו כאילו "איפה החכמה 
שלך, שאתה אמרת, שאתה כבר יודע על מה שהעבודה נתמכת". 
אלא כל זמן שהאדם חושב את עצמו לפתי,
%break
היינו שהבסיס של העבודה הוא למעלה מהדעת, והוא זקוק אז 
לעזרת ה', אז האדם אומר "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". 
ודוקא באופן כזה נקרא הבורא "שומר ישראל ה'".
%break
ובזה מובן, מהו שהאדם נמצא בצרה, בעבודה. התשובה היא, ידוע, 
ש"צר" נקרא חוסר חסדים. לכן, בזמן שהאדם רואה, שאין בידו 
לעשות שום דבר בעל מנת להשפיע, שזה נקרא, שאין בידו לעשות 
חסד, אלא רק לתועלת עצמו, והוא רואה,
%break
שבמצב שבו הוא נמצא, אף פעם לא יהיה בידו לזכות לדביקות ה', 
והוא מצטער על זה. ומה האדם יכול לעשות. על זה, זאת אומרת, אין 
לאדם לעשות שום דבר שיעזור, אלא לצעוק לה'. וה' שומע. "ומכל 
צרותם" היינו מכל מצב. שהוא נמצא במצב הצרות,
%break
שהוא חוסר חסדים, שאי אפשר לו להתגבר על מעשיו, ה' מציל אותו, 
כמו שכתוב "מכל צרותם הצילם". מה שכתוב "אין לו צרות", היינו 
שאינו מצטער,
%break
מזה שאינו בידו לעשות משהו בעל מנת להשפיע. לכן אין לו כלי, שה' 
יציל אותו, היות שהוא מרגיש, הוא בסדר המצב שבו הוא נמצא.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (חולין, קל"ג) "כל השונה 
לתלמיד שאינו הגון, נופל בגיהנום". ויש להבין, הלא כתוב "אמר 
הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".
%break
אם כן בטח מי שיש לו יצר הרע, ואינו יכול להתגבר עליו, אמר 
"בראתי תורה תבלין". הלא רואים אנו, שצריכים ללמוד תורה, אפילו 
בזמן שהוא לא הגון.
%break
ויש לפרש זה על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב "יהיב 
חכמתא לחכימין". הלא "לטפשים" היה צריך לומר. ותירוץ, כי מי 
שמחפש חכמה, אף על פי שעדיין אין לו,
%break
כבר נקרא "חכם", היות רצונו הוא להיות חכם. וכמו כן יש לפרש כאן, 
כי מי שרוצה להיות הגון, כבר נקרא "תלמיד הגון".
%break
זאת אומרת, מי שרוצה ללמוד תורה, מסיבת שהוא רוצה להיות הגון, 
כבר נקרא "הגון". והוא מטעם, שהיות שהוא מרגיש, שהוא מרוחק 
מעבדות ה', היינו שאין הוא יכול לעבוד אלא לתועלת עצמו,
%break
והוא שאינו הגון, ורוצה להיות הגון, אבל לא הולך לו, לאלו אמרו 
"אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".
לכן יש לפרש "אסור ללמוד תורה לתלמיד שאינו רוצה להיות הגון". 
מה שאין כן מי שרוצה להיות תלמיד הגון, מותר לו ללמוד.
%break
%page 1198
%H מהו, רשע יכין וצדיק ילבש, בעבודה
%break
הזה"ק (אמור דף פ"ד ובהסולם אות רל"ב) אומר וזו לשונו "ממעשים 
טובים, שאדם עושה בעולם הזה, עושים לו בעולם ההוא לבוש יקר 
עליון להתלבש בו. וכשאדם התקין מעשים טובים וגברו עליו מעשים 
רעים, ואז הוא רשע, משום שהחובות מרובות על הזכיות.
%break
והוא תוהא ומתחרט על המעשים טובים שעשה מקודם, אז הוא אבוד 
מכל. ושואל, מה עושה הקב"ה מאלו מעשים טובים, שעשה חוטא 
ההוא מקודם לכן. ומשיב, אף על פי שרשע ההוא החוטא נאבד, אלו 
המעשים טובים והזכיות שעשה אינם נאבדים.
%break
כי יש צדיק ההולך בדרכיו של מלך העליון ותקן לבושים ממעשיו 
הטובים, ומטרם שהשלים לבושיו נסתלק מן העולם. הקב"ה משלים 
לו לבושיו מאלו המעשים טובים שעשה רשע הזה החוטא.
%break
זהו שכתוב "יכין רשע וצדיק ילבש". אותו החוטא תקן והצדיק מתכסה 
במה שהוא תקן", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, מהו הענין שאומר, שמדברים מהאדם שהתקין מעשים 
טובים, ומדוע גברו עליו מעשים רעים. הלא יש כלל "מצוה גוררת 
מצוה". ומדוע גברו עליו מעשים רעים, עד כדי כך שמגיע למצב שיהיה 
תוהה על הראשונות, שאז הוא נמצא אבוד מכל,
%break
היות שהוא תוהה על הראשונות. עוד יש להבין, מדוע אם חסר 
להצדיק לבושים הנעשים ממעשים טובים, אז צריכים לקבל מעשים 
של רשע. ואומר שזהו הפירוש "רשע יכין וצדיק ילבש".
%break
מפירוש הפשוט משמע ש"הרשע יכין". משמע, מה יכול הרשע 
לעשות, רק דברים רעים. וכאן אומר שהמעשים טובים של רשע צדיק 
ילבש, היינו הצדיק לוקח מעשים טובים ולא רעים.
%break
ידוע שסדר העבודה נחלק לב' סוגים:
%break
א. בבחינת המעשה, כלומר שהעוסק בתו"מ ומקיים צווי המלך, 
תמורת זה הוא יקבל שכר הן בעולם הזה והן בעולם הבא. אלו אנשים 
הם בדרך כלל בסדר, כי לפי תכונותיהם, עד כמה שאפשר, כל אחד 
ואחד משתדל בקיום תו"מ,
%break
וכל אחד עובד לפי שיעור האמונה שיש לו. וזה נקרא "אמונה חלקית", 
כמבואר בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) "וכל אחד מרגיש שהוא נקרא 
עובד ה'". ובדרך כלל כל אחד רואה תמיד, איך השני לא בסדר, מה 
שאין כן על עצמו יש לו תמיד תירוצים שהוא בסדר,
%break
והוא מרגיש בטח למרובה זכיות, וממילא אין האדם יכול להגיע אף 
פעם לידי מחשבות רעות, עד כדי כך שיהיה תוהה על הראשונות.
%break
ב. הם אלו אנשים שרוצים לזכות לדביקות ה', שהוא בחינת השתוות 
הצורה, ורוצים לעבוד רק מטעם גדלות המלך, שבשיעור שהוא מאמין 
בגדלות המלך,
%break
בשיעור זה יש לו כח לעבוד לתועלת המלך, ואם אין בידו לצייר לעצמו 
את גדלות וחשיבות המלך, אין לו חומרי דלק שיוכל לעבוד לשם 
שמים.
%break
ואז הוא רואה, שהוא נקרא "חוטא", כלומר, בשיעור שהוא עושה 
מעשים טובים, היינו שהוא עושה מעשים בכדי שזה יביא לו שתהיה 
לו "אתערותא דלתתא",
%break
והגם שאין הגוף מסכים לעבוד בעבודה דלהשפיע, ומתנגד בכל גופו, 
והוא מקוה ע"י הכפיה, שהוא כופה עצמו לעבודה זו דלהשפיע, יהיה 
לו מקום שכן יהיה בידו לעשות הכל לשם שמים.
%break
אבל בינתיים הוא רואה, לפי מה שהוא עשה מעשים טובים, הוא היה 
צריך להיות דבוק בה', אבל למעשה הוא רואה, שמעשים רעים גברו, 
היינו שהלך אחורה ובא לידי מצב של יאוש,
%break
והוא תוהה על הראשונות. על זה אומר הזה"ק, שהכל נאבד ממנו, 
לכן הוא מרגיש עכשיו לרשע.
%page 1199
אם כן נשאלת השאלה, איזה מעשים טובים יש לו, אם הוא היה תוהה 
על הראשונות, הלא הכל נאבד ממנו. ולפי זה יהא קשה מה שאומר 
"יש צדיק ההולך בדרכיו של מלך העליון ותקן לבושים ממעשיו 
הטובים,
%break
ומטרם שהשלים לבושיו נסתלק מן העולם, הקב"ה משלים לו לבושיו 
מאלו המעשים טובים שעשה רשע הזה החוטא".
%break
ויש לפרש זה על דרך העבודה באדם אחד, היינו בזמן שהתחיל ללכת 
בדרך להגיע לדביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה, היינו להשפיע, 
ועשה מעשים טובים בבחינת "תרי"ג עיטין" (עצות), שעל ידן הוא 
יזכה להרצון דלהשפיע. אולם כידוע,
%break
שכפי ערך העבודה של האדם כך מגלים לו מלמעלה איך שהוא 
משוקע באהבה עצמית, והוא רואה אז האמת, שאין שום מציאות, 
שיוכל לצאת משליטת הרצון לקבל,
%break
ושכל דאגותיו יהיו רק איך לעשות נחת רוח ליוצרו, וכל מה שהוא 
עושה, הוא רוצה שע"י מעשיו יגרום שיתגדל ויתקדש שמה רבא.
%break
והוא רואה, שכל זה הוא ממנו והלאה. עד שהוא בא לידי החלטה, 
שאין שום אפשרות שהוא יגיע לדרגה זו. אם כן הוא אומר "לשוא 
נתתי יגיעה". והוא תוהה על הראשונות. ואז הוא נקרא "חוטא", 
"רשע".
%break
ואז מתחיל סדר של עליות. כי בכל פעם נותנים לו התעוררות 
מלמעלה, ומתחיל שוב לעשות מעשים טובים. ואח"כ עוד פעם ירידה. 
וכך הוא הסדר, עד שמתגלה אצל האדם כל הרע שבו, והוא מתפלל 
אז לה', שיעזור לו, כי גם אז הוא צריך להאמין למעלה מהדעת,
%break
שסוף כל סוף האדם יקבל עזרה מלמעלה, היינו שה' יתן לו את הרצון 
להשפיע, שזה נקרא "טבע שני", היינו שיצא משליטת הרצון לקבל 
לעצמו וכל חפצו עתה הוא רק להשפיע נחת ליוצרו.
%break
נמצא, שיש כאן ג' שלבים:
א. שבתחילת עבודה שמתחיל לעשות מעשים טובים, אז "וגברו עליו 
מעשים רעים", ואז הוא "רשע".
%break
ב. הוא בזמן שזוכה לקבל עזרה מלמעלה, היינו הרצון להשפיע, 
ומתחיל לעשות מעשים טובים בעל מנת להשפיע, שאז הוא נקרא 
"צדיק, ההולך בדרכיו של מלך עליון". ומטרם שהשלים לבושיו, 
נסתלק מן העולם,
%break
משלים לו לבושיו מאלו מעשים טובים, שעשה רשע הזה החוטא. שיש 
לפרש מהו "ומטרם שהשלים לבושיו נסתלק מן העולם", היינו מטרם 
שהתקין את הלבושים מזמן שהיה רשע.
%break
"נסתלק מן העולם" יהיה הפירוש, "שנסתלק מהעולם" הנקרא רצון 
לקבל. ועלה לדרגת רצון להשפיע. נמצא, שהגם עתה, כשהוא עושה 
מעשים טובים בעל מנת להשפיע, המעשים האלו הם בסדר, אבל 
חסרה לו ההשלמה לתקן את הכלים,
%break
שהיו בבחינת תוהה על הראשונות. וקורא אותם "מעשים טובים", 
מטעם שרק המעשים האלו שעשה הם גרמו לו לעשות כל המאמצים, 
בכדי שה' יקרב אותו, היינו שיתן לו את הרצון להשפיע.
%break
נמצא, שהמעשים שעליהם היתה שורה בחינת תוהה על הראשונות, 
קבלו עתה תיקון, בזה שנתגלו עתה על ידם את הרצון להשפיע. לכן 
נקראים עתה המעשים, שאמר שהוא תוהה על הראשונות,
%break
שהם עתה מעשים טובים, מטעם שניכר עתה את התועלת שלהם, 
כלומר שהם גרמו שיתן כוחות לבקש מה' שיקרב אותו, אחרת הוא 
רואה שהוא אבוד, וע"י נתעלה לקדושה.
%break
וזהו על דרך מה שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף ק"מ ובהסולם אות 
ק"מ) וזו לשונם "אמנם לפעמים מתגברים ההרהורים על האדם, עד 
שתוהה חס ושלום על ריבוי המעשים הטובים שעשה, ואומר, מה בצע 
כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות.
%break
כי אז נעשה רשע גמור, והוא מאבד כל המעשים טובים שעשה 
בהרהור רע זה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה, שיהיו רק על מנת 
להשפיע נחת רוח להשם יתברך,
%break
ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים, שהיו בימי הירידה עד שבאנו 
להרהורים לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו, כי עתה 
נהפכו לזכיות, ועל כן נחשבו דוברי המלות ההן, ליראי ה' ולחושבי 
שמו".
%break
%page 1200
ובהאמור רואים אנו, איך המעשים שהיו בבחינת שגברו עליהם 
מעשים רעים, שאמרו "שוא עבוד ה'", וכי הלכנו קדורנית, פירושו שפל 
רוח מפני ה', וכל הדברים האלו שהיה להם בזמן הירידה, הכל נצטרף 
למעשים טובים,
%break
ונעשו לבושים להצדיק שהולך בדרכיו של מלך העליון. ולאחר 
שנסתלק מעולם הזה, היינו מהמצב של קבלה, לבחינת עולם הבא, 
הנקראת בינה, שהיא בחינת השפעה, ויש לו עתה מעשים טובים רק 
מכלים דהשפעה, אבל חסרה לו השלימות,
%break
היינו המעשים שעשה מטרם שזכה לבחינת עולם הבא, שגם 
המעשים האלו, שהם גם כן צריכים להכנס לקדושה, ושלא ישארו בלי 
תיקון. וזהו שכתוב "שמהמעשים נעשו לבושים".
%break
ג. נמצא, שמצב הג' הוא, שכבר נצטרפו המעשים טובים, שהיה 
מתחרט עליהם, היינו שבא למצב של תוהה על הראשונות. ולאחר 
שנסתלק מן עולם הזה, היינו מהרצון לקבל, וקבל בחינת עולם הבא, 
היינו בינה, שהיא הרצון להשפיע,
%break
ולאחר שיש לו הרצון להשפיע, בא שלב ג', היינו שגם המעשים, 
שכבר היו אבודים ממנו, מטעם "תוהה על הראשונות", נצטרפו עתה 
בתור מעשים טובים, כנ"ל בהסולם.
%break
ובהאמור נבין מה שכתוב "יכין רשע וצדיק ילבש", שהכוונה על 
המעשים טובים שהאדם עשה, שבגלל זה שעשה מעשים טובים הוא 
זכה לגילוי מלמעלה, שהראה לו את הרע שהיה נמצא אצלו, אלא 
שהיה אצלו "בגניזו",
%break
מטעם "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". כלומר, שלא מגלין את 
הרע לאדם יותר מכפי שהוא מוכשר לתקן. זאת אומרת, שצריך להיות 
הטוב ורע מאוזן, אחרת,
%break
היינו אם האדם יראה את כל הרע שבו מטרם שיש לו טוב, אז האדם 
בטח יברח מהמערכה, ויגיד שהעבודה זו אינה בשבילו.
%break
נמצא, שרק לפי עבודתו ויגיעתו בעשיית מעשים טובים, מה שהוא 
רוצה לעשות טוב, הנקרא "שכל מעשיו יהיו לתועלת הבורא", זה 
נקרא "מעשים טובים".
%break
מה שאין כן אם האדם עובד לתועלת עצמו, זה נקרא "מעשים רעים", 
מטעם שהתועלת עצמו נקרא מקבל לעצמו, וזהו בשינוי צורה לגבי 
הבורא.
%break
נמצא, שהמעשים האלו מרחקים אותו מהבורא. נמצא, שהמעשים 
טובים שהאדם עושה, היינו בזה שהוא רוצה לבוא לדביקות ה', זה 
גורם לו שרואה כל פעם את האמת, איך שהוא באמת מרוחק מה' 
מבחינת שינוי צורה.
%break
עד שבא לפעמים לידי מצב ואומר, שאין זה באפשרי שיהיה בידו כח 
לנצח את ההתרחקות, מה שהוא כל כך מרוחק מה'. עד כדי כך שהוא 
בא לבחינת תוהה על הראשונות.
%break
שעל זה אמרו בזה"ק "וכשאדם התקין מעשים טובים, וגברו עליו 
מעשים רעים, ואז הוא רשע", שפירושו, שעל ידי זה שעשה מעשים 
טובים, גילוי מלמעלה שיש לו רע, והוא רשע. וזהו שאומר "וגברו עליו 
מעשים רעים", כלומר מלמעלה נתנו לו תגבורת של מעשים רעים.
%break
וזהו שכתוב "רשע יכין וצדיק ילבש". היינו זה שהמעשים רעים גברו, 
שעל ידי זה הוא נקרא "רשע", זה היה הכנה, שהאדם ידע, שאין מי 
שיכול לעזור לו אלא ה' בלבדו. נמצא, שאלו המעשים רעים נעשו 
לבושים, שהצדיק מתלבש בהם,
%break
לאחר שנעשה צדיק, כלומר לאחר שתיקן מעשיו, היינו לאחר שזכה 
לדביקות ה'. אז גם הגורמים, כלומר אלו הגילויים של הרע, שהיו לו, 
שע"י הוא נקרא "רשע", גם כן מקבלים תיקון.
%break
ויש כאן להבחין ב' דברים:
%break
א. המעשים טובים שעשה האדם, היינו ההתאמצות שרצה להגיע לידי 
מצב שכל מעשיו יהיו לשם שמים.
%break
ב. המעשים רעים. שהוא ראה, מזה שעשה מקודם מעשים טובים, 
הודיעו לו אח"כ מלמעלה, שיש בו מעשים רעים, היינו שאין בו שום 
ניצוץ של רצון לעשות הכל לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו.
%page 1201
שזה נקרא "שהמעשים טובים שעשה גרמו לו מעשים רעים", כנ"ל 
"וכשאדם התקין מעשים טובים, וגברו עליו מעשים רעים", והיות 
שהוא בא לידי מצב, שהמעשים רעים גרמו לו, שבא לידי מצב של 
"תוהה על הראשונות".
%break
נמצא עתה, שמשניהם נעשו מעשים רעים, היות שנאבדו לו כל 
המעשים ונכללו בתור מעשים רעים. ועתה שזכה להכנס לקדושה, 
היינו שזכה לרצון להשפיע, נתקנו הכל, ומהכל נעשו לבושים לקדושה.
%break
וזהו שאומר "רשע יכין" היינו המצב שנעשה הכל רע, ע"י שבא לידי 
"תוהה על הראשונות", אבל בלי המצבים הקודמים לא היה מסוגל 
להכנס לקדושה.
%break
נמצא ש"הרשע יכין", כלומר בלי ההכנה של ב' הבחינות הנ"ל, 
שנעשה הכל רע, שנקרא בחינת "רשע", מזה נעשה "צדיק ילבש", 
כנ"ל.
%break
ובזה נבין מה שכתוב (בתפלת נעילה) "ורוצה אתה בתשובת רשעים, 
ואין אתה חפץ במיתתם, אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע 
מדרכו וחיה". פירוש, שבזמן שהאדם עושה מעשים טובים, היינו 
שהוא רוצה להגיע לדביקות ה',
%break
אז מגלין לו מלמעלה את הרע שיש בו, ומגיע לדרגת רשע, כנ"ל. אז 
האדם רוצה לברוח מהמערכה, ואומר שהעבודה זו אינו בשבילו, 
מטעם שהאדם רואה כל פעם את האמת,
%break
איך שהרצון לקבל מצד הטבע הוא אינו מסוגל להסכים שהאדם יזרוק 
אותו ולקבל במקומו את הרצון להשפיע.
%break
ומי גילה לו את המצב הזה, שהוא רשע, הלא ה' גילה לו את זה. 
ונשאלת השאלה, לשם מה גילה לו ה'. וכי בכדי שימות רשע. הלא אין 
הבורא רוצה במות רשע. אלא בשביל מה גילה לו שהוא רשע, זהו רק 
בכדי "שיעשה תשובה". זהו שכתוב "כי אם בשובו מדרכו וחיה".
%break
לכן אין להאדם להתפעל מזה שבאות לו מחשבות זרות, שאינן לפי 
רוחו של קדושה. שהאדם צריך להאמין, שה' שלח לו את הידיעה 
שהוא רשע, בכדי שיעשה תשובה, היינו שתשוב לרצון ה', הנקרא 
"רצון להשפיע". כלומר, שגם האדם יבקש מה',
%break
שיתן לו את הרצון להשפיע, כמו שפרשנו "בטל רצונך מפני רצונו", 
היינו שהאדם יבטל את הרצון לקבל שלו, בפני רצונו של ה', שהוא 
הרצון להשפיע. כלומר, שהאדם יזרוק ויבטל את הרצון לקבל בפני 
הרצון להשפיע. זאת אומרת, שיקח במקומו את הרצון להשפיע.
%break
ובהאמור יוצא, שבזמן הירידות, שהאדם בא הרבה פעמים לידי יאוש 
ותוהה על הראשונות, הוא צריך לקבל על עצמו בחינת אמונה, 
ולהאמין בה', שה' הוא שולח לו אלו המחשבות,
%break
בכדי שע"י יחזרו בתשובה. כלומר שהאדם צריך להשתדל לקבל על 
עצמו את מלכות שמים, בין בזמן עליה ובין בזמן הירידה.
%break
וזה על דרך שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף ק"צ ובהסולם אות ר"ב) 
וזו לשונו "אמר רבי אלעזר, ודאי היראה אינה צריכה להישכח בכל 
המצות, במצוה זו, האהבה, צריכה היראה להתדבק בה, כי האהבה 
היא טוב מצד אחד, בשעה שנותן לו עושר וטוב,
%break
אריכות ימים בנים ומזון. ואז צריכים לעורר היראה, ולירא שלא יגרום 
החטא. ועל זה כתוב, אשרי אדם מפחד תמיד, וכך צריך לעורר 
היראה בצד האחר של דין קשה. נמצאת היראה שנתאחזה בשני 
הצדדים, בצד הטוב והאהבה ובצד דין הקשה".
%break
וגם כאן בענין שלנו יש לפרש גם כן על דרך זה, היינו שהאדם צריך 
לקבל מלכות שמים, בין בזמן שמרגיש שטוב לו בעת שהוא עוסק 
בתו"מ, היינו בזמן שהאדם נמצא בזמן העליה, שאז נקרא "סטרא 
דטובו" (היינו מצב שטוב לו),
%break
והן "מסטרא דדינא קשיא" (היינו בזמן שמרגיש שרע לו), גם כן. 
האדם צריך להאמין בה', שהוא משגיח בבחינת טוב ומטיב, היינו 
שהמצב שבו האדם מרגיש שרע לו, הוא גם כן לטובת האדם. לכן גם 
בירידות יש לקבל עליו את ענין היראה.
%break
לכן האדם צריך להיזהר בזמן הירידה, ולחשוב על מי הוא שנתן לו 
את הירידה. ואם הוא מאמין שהבורא נתן לו את הירידה, כבר הוא 
נמצא קרוב להבורא.
%break
לפי הכלל הידוע "במקום שהאדם מחשב שם הוא". לכן כשהוא חושב 
שהבורא נתן לו את הירידה, כבר יש לו מגע עם הבורא.
%break
%page 1202
ואם הוא מאמין בזה, האמונה הזו, שהוא חושב על הבורא, כבר 
החיבור הזה מסוגל להוציאו מהמצב של הירידה. מה שאין כן, אם 
האדם חושב על עצמו, שהוא נמצא בירידה,
%break
אז הוא נמצא בירידה יחד עם הגוף שלו, היות שהוא דבוק באדם 
היורד, ולא חושב על הבורא, וכבר אין לו שום חיבור עם הבורא. אולם 
יש להבין, מדוע הבורא נותן לו את הירידות.
%break
זה יכולים להבין על דרך משל. שני תלמידים שנכנסו לאיזה אומן, 
ללמוד איזה מקצוע. לתלמיד אחד המורה לא שם לב, אם הוא עובד 
בסדר. ולהשני הוא אומר לו כל יום את השגיאות מה שהוא עושה. 
הבן הזה בא וסיפר לאביו, מדוע המורה עלי הוא צועק כל היום,
%break
שאני לא יודע איך לעבוד. ולהשני, שהוא עובד יותר גרוע ממני, אינו 
אומר לו שום דבר. בטח שהאבא של השני משלם לו יותר כסף, לכן 
אינו אומר לו שום בקורת.
%break
לכן אני מבקש מהאבא, שיתן לו גם כן יותר כסף, מכפי שאר תלמידים 
משלמים, אז המורה לא יגיד לי חסרונות, כמו שלא אומר בקורת על 
שאר תלמידים.
%break
ואביו הלך ואמר להמורה, מדוע אין לך רחמנות על בני, האם הסיבה 
היא בגלל שאני לא משלם משכורת כמו שאר אנשים, לכן אתה 
מתנקם בבני. אז המנהל אומר לו, תדע לך, כי מכל התלמידים אין אני 
נהנה רק מבנך,
%break
כי אני רואה שהוא בעל כשרון והוא מסוגל להיות כוכב בעולם, לכן בו 
אני משקיע כוחות כי כדאי לי זה, היות שהיגיעה שלי לא תלך לריק. 
מה שאין כן שאר תלמידים,
%break
אני לומד אתם באופן כללי, כי אין הם מוכשרים כמו בנך, לכן על כל 
פרט ופרט שהוא עושה אני נותן לו בקורת.
%break
לכן אתה תוהה בכל מה שאתה חושב עלי, שאני, כאילו אני רוצה 
להכשיל את בנך, מטעם שאני ברוגז עליכם חס ושלום. מטעם 
משכורת קטנה שאתם משלמים לי.
%break
תדע לך, אם אני לא רציתי לבייש אתכם, שאני לומד עם בנך בחינם, 
תאמין לי שהייתי לומד אותו בחינם, היות שאני נהנה ממנו, וכדאי לי 
כל הכוחות שאני משקיע בו.
%break
והנמשל הוא, כי כל הירידות מה שהבורא נותן, לאלו שרוצים ללכת 
בדרך להשפיע לתועלת ה', דוקא עמהן ה' נותן תשומת לב איך שהם 
עובדים. וכל פעם שהאדם עושה מעשים טובים, הבורא מראה לו את 
החסרונות, איך שהוא משוקע באהבה עצמית,
%break
ואינו מסוגל לעבוד לתועלת ה'. נמצא, הבקורת שה' מראה לו, 
שמעשיו אינם בסדר, היא מטעם היות שהבורא רואה איך שהוא 
משתדל לעשות לשם שמים, הנקראים "מעשים טובים". אז הבורא 
מראה לו, איך שהם לא בסדר, כנ"ל בהמשל.
%break
מה שאין כן אלו אנשים שעובדים בבחינת הכלל, אין הבורא מראה 
להם בקורת שהמעשים שלהם אינם בסדר. וזהו מטעם, שאין הם 
מוכשרים עדיין לעבוד עבודת הפרט. נמצא, זה שהכלל עובדים, אין 
מגלין להם את חסרונותיהם, הוא מטעם שזהו שלא לצורך.
%break
לכן אין להאדם להתרעם על זה שהבורא נותן לו תמיד ירידות, 
שמראים לו שהוא רשע. אין זה מטעם שהוא יותר גרוע מהכלל, אלא 
אדרבה, שרק עליו נותנים טיפול פרטי, הנקרא "טיפול מיוחד", משום 
שרק הוא מוכשר להכנס לעבוד עבודת הקודש.
%break
לכן אין אדם יכול לומר, שהוא רואה עכשיו, שאין משגיחים עליו, הגם 
שהוא מתפלל להבורא שיעזור לו, אלא להיפך, שהוא צריך להאמין 
שנותנים לו טיפול מיוחד, מטעם שהוא כן ראוי לעבודה זו דלהשפיע.
%break
ובהאמור יוצא, שאי אפשר שתהא בידו יכולת לקבל הטוב מהבורא, 
הנקרא "רצון להשפיע", מטרם שיש לו צורך אמיתי לזה. היינו, כשהוא 
רואה שהוא רשע, אז הוא צועק לה' "הצילה נפשי משאול תחתיה, כי 
אני רואה שאני אבוד מכל וכל".
%break
ובזה יש לפרש מה שכתוב "אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא 
יחטא". שיש לפרש "אין צדיק בארץ", היינו שאי אפשר להיות צדיק, 
שה' יעזור לו, אשר לא יחטא מקודם.
%page 1203
היינו, מקודם, הוא צריך להגיע לבחינת חטא, היינו שהוא רואה, כנ"ל 
בדברי הזה"ק "שלאחר שעשה מעשים טובים, אז וגברו עליו מעשים 
רעים, אז הוא צועק לה' שיעזור לו.
%break
ואז הוא מקבל עזרה מה', וה' מצילו מיד רשע ונעשה צדיק", היינו שה' 
נותן לו את הטבע השני, הנקרא "רצון להשפיע".
%break
%page 1204
%H מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, 
%H והוא היה ממית, בעבודה
%break
בזהר נח אומר, "טופנא הוי (המבול היה) והמחבל הוי יתיב בגוה 
(והמחבל היה יושב בפנים)". ואאמו"ר זצ"ל שאל, מהו ההבדל 
שהמחבל היה ממית, או שהמבול היה ממית. ואמר, שהמבול היה 
גורם יסורים גשמיים, ומחבל הוא גורם יסורים רוחניים,
%break
היינו שבתוך היסורים הגשמיים, יש בתוכם מחבל, שהורג גם את 
הרוחניות של האדם. כלומר, שיסורי הגוף מביאים לו לידי מחשבות 
זרות, עד שהמחשבות האלו מחבלות והורגות את הרוחניות.
%break
ויש לפרש דבריו, כי מבול והגשם, מה שהיה, זה נקרא "בחינת נגלה", 
היינו מה שנראה לעינינו, שהמבול גשם הורג את האנשים. היינו מה 
שהאדם חושב, שאם היה להרצון לקבל, מה שהוא דורש, היינו ידיעה 
ולא אמונה, כלומר,
%break
שאם היה מבין כל דבר בהשגחתו יתברך, כפי שהרצון לקבל דורש, 
הוא היה עובד ה' כמו שצריך להיות. אולם אינו כך, ומזה האדם 
מתרחק מחיי החיים, היות שקשה לו לסבול יסורים, והאדם רוצה שה' 
ישפיע לו רק תענוגים, לכן מתרחק.
%break
אולם בתוך היסורים הגשמים, היינו ע"י זה שהאדם לא יכול להבין את 
השגחתו יתברך, מדוע ה' לא נותן לו מה שהרצון לקבל מבין שה' 
צריך לתת, וסובל יסורים, מזה נמשך אח"כ מיתה ברוחניות,
%break
היינו יסורים רוחניים, שהיסורים האלו גורמים לו מיתה ברוחניות, 
היינו שבא לידי כפירה חס ושלום.
%break
כלומר, זה שסבל את היסורים הגשמיים, שה' לא נותן לו מה שהוא 
מבין, וכואב לו, היסורים האלו גורמים מיתה בגשמיות, כמו שכתוב, 
"עני חשוב כמת, מי שאין לו בנים חשוב כמת".
%break
אולם אח"כ הוא בא לידי יסורים רוחניים, היינו שלא יכול להתגבר על 
האמונה, להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בבחינת השגחה של 
טוב ומטיב. ואז הוא בא לידי כפירה חס ושלום, כנ"ל.
%break
וזה נקרא "מיתה רוחנית", שאז האדם נופל לרשות חלל הפנוי דס"א. 
וכשהאדם שוב נכנס אח"כ לעבודה, זה כבר נקרא תחיית המתים. ואז 
על האדם להאמין, שזה, שעכשיו נכנס עוד הפעם לעבודה, אין זה 
בכוחות עצמו, אלא הוא קיבל מלמעלה טל של תחיה.
%break
והוא בחינת תחיית המתים, שזכה, שקיבל התעוררות מלמעלה. לכן 
על האדם לומר כל יום, "ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים 
מתים". וכמו כן האדם צריך לומר (בתפלת שמונה עשרה) "ונאמן 
אתה להחיות מתים".
%break
נמצא, שיש כאן ב' דברים בענין היסורים:
א. יסורי גשמיים, מה שהאדם סובל בדברים גשמיים, מה שחסר לו, 
ועל זה הוא סובל בחינת מיתה, כנ"ל, כדוגמת "עני חשוב כמת, מי 
שאין לו בנים חשוב כמת",
%break
וכדומה. נמצא, שמיתה זו, אין לו שייכות לרוחניות. אולם זה גורם לו 
אח"כ מיתה רוחניות, משום שאין הוא יכול להאמין בה', שהוא מנהיג 
את העולם בבחינת טוב ומטיב.
%break
נמצא, שזוהי מיתה רוחנית, ולא מיתה גשמית. וזהו הפירוש, שבתוך 
המבול גשם, שהוא יסורי גשמיים, הוא בא אח"כ ליסורי רוחניים, שאין 
הוא יכול להצדיק את ההשגחה עליונה, לכן הוא בא לידי מיתה 
רוחנית.
%break
וזהו על דרך שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח ובהסולם אות 
קל"ח) וזה לשונו, "כי מטרם גמר התיקון, נקראת המלכות בשם אילנא 
טוב ורע, כנ"ל, שפירושו, כי המלכות היא סוד הנהגתו יתברך שבעולם 
הזה.
%page 1205
וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות 
הטבתו, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע, ושכר ועונש, כי כלי 
הקבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית. הרי אנו מרגישים בהכרח 
בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדנו.
%break
כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא 
פגם בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים 
לפועל השלם. ועל כן, בעת שהאדם מרגיש רע,
%break
הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם 
ממנו הפועל יתברך, שהוא העונש היותר גדול בעולם".
%break
ובהאמור יוצא, כי זה שהאדם מקבל ממנו יתברך רעות, זה גורם לו, 
שנעלם ממנו הפועל יתברך. וזה נקרא "מיתה" ברוחניות. ומי היה 
הגורם זה שקיבל רעות ממנו יתברך.
%break
ומדוע קיבל רעות. הוא מטעם, שעדיין אלו הכלים מלוכלכים מבחינת 
קבלה עצמית. לכן מוכרחה להיות ההשגחה בבחינת העלם והסתר. 
לכן היסורים גורמים מיתה ברוחניות.
%break
ובגלל זה צריך האדם ללכת למעלה מהדעת, היינו שלא להתפעל 
מהדעת מה שהוא רואה, על זה הוא בונה את עבודתו בעבודת 
הקודש, שיוכל לזכות להכנס להקדושה. היות שהדעת הזו באה מכוח 
שהוא קיבל רעות. והדעת מחייבת,
%break
שאם הבורא הוא טוב ומטיב, אם כן מדוע הוא לא נותן לו מה שהאדם 
מבין שחסר לו, אלא שהבורא עושה מה שהוא רוצה. נמצא, שהדעת 
בנויה על יסוד של הנהגה דטוב ורע, כנ"ל. לכן אין עצה לאדם, אלא 
שיאמר,
%break
שהדעת, מה שהיא אומרת לו, אינו נכון, כי על זה נאמר "כי לא 
מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". אלא לא להתפעל 
מהדעת, ולומר, שהוא הולך למעלה מהדעת.
אולם בענין הרגשה של התקרבות לה', יש להבחין ב' אופנים:
%break
א. לפעמים האדם מודאג, שהוא צריך להשיג איזה דבר נחוץ, ודרך 
העולם הוא, שאם חסר לאדם משהו, הוא מתפלל לה' שימלא חסרונו. 
ואם הדבר הוא דבר הנחוץ לו, והוא לא רואה מדרך הטבע, שהוא 
ישיג את הדבר, ונעשה לו נס, והוא קיבל את מבוקשו,
%break
אז האדם מתמלא באהבה לה', בזה שעזר לו להשיג את הדבר, והוא 
מיחס את השגת הדבר לה'. נמצא, שהתקרבות לה' באה לו ע"י 
קבלת טוב ועונג,
%break
זה היה הגורם להתקרבות לה'. ואותו דבר הוא חולה שנתרפא, שהיה 
כבר מיואש, ופתאום נעשה שינוי לטובה, ונתרפא. גם כן לפעמים 
מתקרב לה'. והסיבה היתה, קבלת הטוב מה', זה קירוב אותו לה'.
%break
ולפעמים יש להיפך, שהאדם קיבל יסורים, והיסורים דוחפים אותו 
להתקרבות ה', היינו שעולה בדעתו, שאם הוא יקבל עליו עול תו"מ, 
ה' יציל אותו מצרותיו. נמצא, שהיסורים היו סיבה להתקרבות לה'. ועל 
זה יש לומר, היות שהאדם נמצא בעת צרה במצב של שפלות,
%break
והיות שכתוב "רם ה' ושפל יראה", נמצא, זה שהאדם נמצא בשפלות 
מכח הצרות והיסורים שפגעו בו, הוא מוכשר לקבל עזרה מלמעלה, 
כמו שכתוב "רם ה' שפל יראה".
%break
אולם בדרך כלל, אנו רואים שיסורים מרחקים את האדם מה', היות 
שאינו יכול ליחס את היסורים למי שהוא טוב ומטיב. לכן זה גורם לו 
מיתה ברוחניות.
%break
אולם בענין שפלות יש הרבה פשטים. כלומר, זה שהאדם משפיל 
עצמו, השאלה היא, מהו שפלות. כלומר, במה מתבטא שהאדם הוא 
בשפלות. הפירוש הפשוט הוא, שפלות, כשהאדם מכניע את עצמו 
ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות,
%break
היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינה שוה כלום, דהיינו 
כנ"ל, שדעתו של אדם מחייבת, אם ה' נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון 
לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה', מסיבת שהוא ממלא 
לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא,
%break
אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שוה כלום, אלא האדם 
מתרחק אז מה', ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה', אם אין ה' ממלא 
את רצונו.
%page 1206
נמצא, שזה נקרא בעל גאוה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של 
הבורא, במה הוא נקרא טוב ומטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא 
דורש. ועל בעל גאוה זו אומר (ה') הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור 
במדור אחד".
%break
מה שאין כן אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי 
ה', ואומר מה שהדעת שלו מחייבת, אינו שוה כלום, אלא שהוא הולך 
למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר "רם ה' ושפל יראה". 
והוא זוכה שה' מקרב אותו אליו.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל, "כל מחזר על הגדולה, גדולה 
בורחת ממנו" (עירובין י"ג). היינו, שהאדם אומר, שאני יכול להיות 
עובד ה',
%break
בתנאי שה' יתן לי גדולה היינו גדלות. כלומר, אם אני ארגיש את 
גדלותו יתברך, אז אני מסוגל לעבוד לתועלת ה', אחרת אין אני יכול 
לעבוד לשם שמים. אומרים, לו, הגדולה בורחת ממנו.
%break
אלא בזמן שהאדם אומר, אני רוצה להיות עובד ה' בלי תנאים, ואין 
אני זקוק לגדלות, אלא הוא רוצה לעבוד את ה' בתכלית השפלות, 
כלומר אף על פי שאין לו שום הרגשה של גדלות ה',
%break
אלא למעלה מהדעת, שזה נקרא שפלות כנ"ל, אז הוא זוכה לבחינת 
גדולה, היות שהוא משפיל עצמו, מטעם שהוא רוצה לעבוד רק לשם 
שמים ולא לתועלת עצמו.
%break
לכן בזמן שהוא אומר, שאינו יכול לעבוד, אלא כשירגיש בחינת גדלות 
ה', נמצא, שהרצון לקבל אומר, שאם הוא לא יבין את גדלות ה' בתוך 
הדעת, אין הוא מסוגל לעבוד לתועלת הבורא, נמצא,
%break
שרק הרצון לקבל הוא הפועל. ועל הרצון לקבל היה צמצום והסתר. 
לכן אין לו שום אפשרות, שיזכה לבחינת גדולה. אלא האדם צריך 
להיות בורח מהגדולה. אז יש לומר, כמו שאומרים, "הבורח מן הכבוד, 
הכבוד רודף אחריו".
%break
ובהאמור יוצא, שיש כאן בסדר עבודה כמה שלבים:
%break
א. שהאדם צריך להיות מקודם רודף אחר גדולה וכבוד, אחרת אין לו 
בכלל כלים לכבוד וגדולה, כי מחשבתו פועלת על מה שהאדם דורש. 
ואם אין לו כלים לדעת, איך הוא יכול ללכת למעלה מהדעת. לכן 
האדם, כשמתחיל בעבודה, הוא צריך לחשוב,
%break
איך מקבלים גדלות ה', שבטח כשתהיה לו הרגשה של גדלות ה', אז 
לא תהיה לו התנגדות מצד הגוף, כי זה טבעי שהקטן מתבטל לגבי 
הגדול. ועל זה אין עבודה, כי יש כלל, כל דבר שבא מצד הטבע, אין 
הגוף מתנגד לזה.
%break
מה שאין כן אם אין לו תשוקה לדעת, היינו שיהיה לו רצון לשמש מלך 
גדול, אז העבודה שלו היא רק בבחינת המעשה, ואין לו צורך שהבורא 
יעזור לו, כי אז הוא עובד רק על קבלת שכר.
%break
ובשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, בשיעור הזה כבר הוא יכול לעבוד, 
ואין לו צורך לגדלות ה', כלומר, שאפילו שאין המלך גדול כל כך, לא 
חשוב לו, מטעם שהוא מסתכל על השכר, ולא על נותן השכר.
%break
מה שאין כן אם הוא מתחיל לעבוד לשם שמים, אז כבר יש לו צורך 
לגדלות המלך. נמצא, שאם אין הוא משתוקק לגדלות המלך, זהו סימן 
שהוא לא עובד לשם שמים. נמצא, שדוקא בזמן שרודף אחר גדולה, 
זהו סימן שהוא רוצה להגיע לידי מצב,
%break
שיוכל לומר, שכל מעשיו יהיו לשם שמים. ואח"כ, בזמן שיש לו כבר 
הרגשה, שצריכים לדעת, שיש לו מלך גדול וחשוב, והוא רואה, שזה 
הוא אצלו המפריע העיקרי, מה שחסר לו,
%break
שיהיה לו כח להתגבר על הרצון לקבל, אז הוא בא לשלב ב', היינו, 
שהוא צריך לברוח מהגדולה, אלא שהוא רוצה לעבוד לשם שמים בלי 
שום תנאים, שזה נקרא למעלה מהדעת.
%break
כלומר, אף על פי שהדעת אומרת לו, הלא אתה רואה, שאתה מאמין 
רק במלך קטן, מכל מקום האדם צריך לומר, אצלי אתה מלך גדול, 
כאילו הייתי מרגיש את זה, ואני מאמין למעלה מהדעת, שאתה מלך 
גדול, כאילו הייתי מרגיש את זה.
%page 1207
לכן בשלב זה הוא בורח מן הגדולה והכבוד, ואז הגדולה והכבוד 
רודפין אחריו ותופסין אותו, אף על פי שהאדם לא רוצה לקבל את 
הגדולה, מהסיבת שרק אז יש השתוות עם הבורא.
%break
וזהו על דרך שלומדים בענין זיווג דהכאה, בשיעור שהמסך דוחה את 
האור, אף על פי שיש לו בחינת עביות, היינו רצון וחשק להאור, ומכל 
מקום אינו מקבלו,
%break
מטעם שהוא רוצה להיות משפיע ולא מקבל, לכן על ידי דחיית המסך, 
נולד בו ענין של אור חוזר. ובאור חוזר הזה הוא מקבל כלי חדש 
לקבלת האור.
%break
כן כאן. מקודם האדם צריך לקבל רצון וחשק להשגת גדלות ה', ואח"כ 
האדם צריך לקבל כח לדחות את הגדולה, ולא ירצה לקבל אותה, 
מטעם שהוא רוצה בהשתוות הצורה.
%break
ואז הוא משיג בחינת אור חוזר, שבאור חוזר הזה הוא מקבל את 
הגדולה והגבורה. נמצא שיש כאן ג' שלבים:
א. להשתוקק לגדלות ה' דוקא,
%break
ב. לדחות את הרעיון להשתוקקות, כלומר, אף על פי שהוא מבין, 
שאם תהיה לו באמת הרגשה מגדלות ה', אז הגוף יכנע לעבוד עבודת 
הקודש, מכל מקום הוא בורח מן הכבוד והגדולה,
%break
אלא שאומר, שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', אף על פי שאין לו שום 
הרגשה, אלא שהוא מבקש מה', שיתן לו כוחות, שיהיה בידו לנצח את 
הרצון לקבל, אף על פי שאינו מסכים לכך.
%break
ג. בזמן שהוא אינו נצרך להרגשת גדלות ה', אלא הוא עובד לשם 
שמים, בלי שום תנאים, אז הוא זוכה לבחינת גדלות ה' ולבחינת כבוד 
ה'. ואז מקוים,
%break
הבורח מן הכבוד והגדולה, הכבוד רודף אחריו ורוצה להתדבק בו, 
מטעם שכבר יש לו השתוות הצורה, היינו שהאדם רוצה לעבוד בעל 
מנת להשפיע.
%break
ובהאמור, שלאחר שהאדם מבין, שכדאי שהוא יקבל הרגשה בגדלות 
ה', כי אז הגוף יסכים לשמש המלך. ולאחר שכבר יש לו תביעה לזה, 
היות שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה',
%break
והגוף מתנגד לזה, מטעם, שכל זמן שהוא לא מרגיש גדלות ה', הוא 
לא רוצה להאמין למעלה מהדעת, אז בא המצב, שהאדם צריך לברוח 
מזה, מטעם כי זה הוא רק טענה של הרצון לקבל.
%break
מה שאין כן כשהוא לא מרגיש מגדלות ה', הגוף לא מסכים לעבודה 
זו, אז האדם צריך לומר, הלא חז"ל אמרו, "כל המחזר אחר הגדולה, 
הגדולה בורחת ממנו",
%break
מטעם שהאדם צריך לעבוד לתועלת ה', אפילו שהגוף לא נהנה 
מהעבודה, כי לתועלת ה' פירושו, "לא להסתכל כלום על תועלת 
עצמו".
%break
וזהו כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קפ"ט ובהסולם אות קצ"ט) 
וזה לשונו, "אהבה שלמה, שהיא בשלמות, משני הצדדים, בין בדינא 
ובין בטיבו, ואפילו הוא נוטל את נשמתך, תהיה אהבתך בו בשלמות 
הגמורה, כמו בעת שנותן לך כל טוב.
%break
יש מי שאוהב אותו בשביל שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, 
מושל על שנאיו, דרכיו יכונו לו. ומתוך כך אוהב אותו. ואם יהיה לזה 
ההפך, והקב"ה יחזור עליו הגלגל בדין קשה, יהיה שונא אותו. ולא 
יאהב אותו כלל. ומשום זה אינה אהבה שיש לה יסוד.
%break
האהבה שנקראת שלמה, היא אותה האהבה, שהיא בשני צדדים, בין 
בדין בין בחסד והצלחת דרכיו, שיאהב את הקב"ה, כמו שלמדנו, 
"אפילו הוא לוקח ממך את נשמתך, זו היא אהבה שלימה".
%break
ויש לפרש, זה שהאדם צריך לאהוב את הקב"ה, בין בצד עליה, היינו 
שמרגיש שה' הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, כי בזמן 
העליה האדם רוצה להיבטל אליו יתברך בלי שום תנאים,
%break
אלא שזה דומה כנר בפני האבוקה, שהוא מתבטל בלי שום שכל 
ודעת, זה נקרא שהאדם עובד את ה' בזמן שיש לו נשמה.
%break
כי עליה נקרא שהאדם חי, ויש לו נשמת חיים, ואז יש להאדם אהבה 
לה'. זה נקרא "סטרא דטיבו" בעבודה. וכמו כן צריך האדם לאהוב את 
הקב"ה בזמן שנוטל ממנו את הנשמה,
%break
היינו שהקב"ה לוקח ממנו את נשמת חיים, שזה נקרא זמן ירידה, 
שאין לו שום הרגש חיות, שנלקח ממנו את נשמתו, ואין לו שום רוח 
חיים, שאם גם במצב כזה יש לו אהבת ה', זה נקרא אהבה שלמה.
%break
%page 1208
ודבר זה יכול להיות רק למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת אין לו שום 
חיות, שיהיה לו כח להתגבר. לכן האדם צריך לעבוד בזמן ההכנה, 
מטרם שמשיג איזו התקרבות מצד הבורא, שיהא בורח מן הגדולה 
וכבוד. היינו, שלא יאמר,
%break
שדוקא אם הבורא יתן לי בחינת נשמת חיים, אז אני אוכל לעבוד בעל 
מנת להשפיע, מה שאין כן בלי חיות, היינו בלי רוח חיים, איננו מסוגל 
לעבוד לתועלת הבורא. זהו לא דעת תורה.
%break
אלא האדם צריך לבקש מהבורא, שיתן לו כח לאהוב את הקב"ה, 
אפילו שהוא לוקח ממנו את נשמתו, והוא נשאר בלי רוח חיים, שיהא 
בידו כח להתגבר, ושיאהב את הקב"ה בכל האופנים.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "ישת חושך סתרו", שפירושו, בזמן 
שה' רוצה להסתיר עצמו בפני אדם, שבטח שזהו לטובת האדם, 
מטעם כי עדיין אינו ראוי לגילוי,
%break
אז הוא נותן לאדם בחינת חושך, כלומר, שלוקח ממנו את נשמת רוח 
החיים, וממילא הוא נופל למקום חושך, שאין אור דקדושה מאיר שם.
%break
והאדם צריך להאמין שזוהי הסתרה. שפירוש הסתרה הוא, שהוא 
מאמין שיש בורא גדול, והוא מנהיג העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא 
ממנו הענין הזה נסתר. והוא צריך להאמין,
%break
שזוהי רק הסתרה. ואם יעלה בידו של האדם להאמין, שזה הוא רק 
הסתרה, אבל באמת אינו כן, כמו שהוא רואה, אז הוא זכה שהאור 
מאיר על כסא זה, היינו שאור יאיר בתוך החושך הזה.
%break
ובהאמור, האדם צריך ללמוד ממצב הירידה וממצב העליה. כלומר, 
שמצב הירידה, הבאה לאדם בזמן שהוא רוצה לעשות מאמצים 
גדולים, בכדי להגיע לדביקות ה'. ומכל מקום האדם רואה אחרת, 
כאילו לא עשה שום דבר,
%break
אלא הוא נמצא באותו מצב כמו מטרם שהוא נכנס לעבוד בעבודה 
דעל מנת להשפיע. אז האדם צריך להאמין באמונת חכמים, מה שהם 
אומרים, ולא מה שהאדם חושב ואומר, היות שהירידות האלו נותנות 
לו מקום לעלות ולהתקרב לה'.
%break
%page 1209
%H מהו מעשים טובים של צדיקים 
%H הם התולדות, בעבודה
%break
רש"י מביא דרשת חז"ל על "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". למה לא 
כתוב את השמות של הבנים שם, חם ויפת. אלא, "אלה תולדות נח, 
נח איש צדיק". ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.
%break
ויש להבין, זה שאמרו שתולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים, 
הידיעה הזו היא, ששאר אנשים שידעו דבר זה, או שהצדיקים בעצמם 
צריכים לדעת זה. ידוע, בדרך העבודה לומדים הכל באדם אחד. 
נמצא, זה ששאר אנשים צריכים לדעת,
%break
מה הם התולדות של צדיקים מעשים טובים, הוא גם כן בגוף אחד. 
כלומר, שהצדיק בעצמו צריך לדעת, שתולדותיו הם צריכים להיות 
מעשים טובים. ויש לדעת הידיעה הזו לגבי הצדיק בעצמו. מה מוסיף 
לו הידיעה הזו, בעבודה.
%break
ולהבין זה, צריכים מקודם לדעת, מהו בעבודה, מעשים טובים או 
מעשים רעים. הנה מעשים טובים הוא, היות שידוע שבקיום תו"מ יש 
להבחין בחינת מעשה, היינו שהאדם מקיים תו"מ בבחינת מעשה. 
היינו, שהוא מאמין בה',
%break
ומקיים מצותיו, וקובע עתים לתורה. אולם על ענין כוונה הוא לא משים 
לב, כלומר, לתועלת מי הוא עובד. אם כוונתו הוא לתועלת עצמו, שעל 
ידי קיום בתו"מ הוא יקבל שכר, שזה נקרא תועלת עצמו, או שהוא 
עובד לתועלת הבורא, שהיא, שלא על מנת לקבל פרס.
%break
וההבדל ביניהם הוא, כי בזמן שהאדם עדיין עובד לתועלת עצמו, והוא 
עדיין משוקע בקבלה עצמית, שעל קבלה זו היה צמצום והסתר, 
כלומר, שענין מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, אין הוא מסוגל 
לקבל את הטוב ועונג. נמצא, שמעשים,
%break
שהכוונה היא לתועלת עצמו, נקראים מעשים רעים, כי המעשים האלו 
מרחקים אותו מלקבל את הטוב ועונג. נמצא, שהאדם, כשעושה 
מעשים, הוא צריך להרויח. וכאן הוא מפסיד מזה שהוא נמצא במצב 
הפירוד מהבורא.
%break
מה שאין כן אם האדם עושה כל מעשיו לתועלת הבורא, שהבורא 
יהנה מזה, נמצא, שהוא הולך על קו ודרך להגיע לדביקות ה', הנקרא 
השתוות הצורה. וכשיש השתוות הצורה, אז ממילא עובר ממנו 
הצמצום וההסתר. ואז האדם זוכה להטוב ועונג,
%break
מה שהיה במחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. לכן נקראים 
המעשים שהאדם עושה לתועלת הבורא, בשם מעשים טובים, משום 
שהמעשים האלו מביאים את האדם לזכות להטוב.
%break
ובהאמור יש לפרש, שהצדיק צריך לדעת, שהתולדות של צדיקים, הם 
מעשים טובים. ידוע שתולדות נקראים פירות, שהם תוצאה מהמצב 
הקודם, שזה נקרא סיבה ומסובב, או אב ותולדה. נמצא, שהאדם, 
כשהוא מקיים תו"מ, ורוצה להיות צדיק,
%break
איך הוא יכול לדעת, אם הוא צדיק או לא, כמו שאמרו חז"ל (ברכות 
ס"א) "אמר רבא, לידע איניש בנפשיה, אי צדיק הוא, או רשע הוא 
[ידע אדם בנפשו, אם צדיק הוא, או רשע הוא]". אולם איך הוא יכול לדעת זה.
%break
לכן אמרו, "תולדותיהם של צדיקים הוא מעשים טובים". אם האדם 
רואה, זה שהוא עוסק בתו"מ, מוליד לו מעשים טובים, היינו שהתו"מ 
שהוא עושה, גורם לו אח"כ, שיעשה הכל בעל מנת להשפיע, כנ"ל, 
שהוא לתועלת ה', זהו סימן שהוא צדיק.
%break
אולם אם אין התו"מ שהוא עושה, מביאו, שיוולדו אח"כ תולדות של 
מעשים טובים, אלא מעשים רעים, היינו, שיעבוד רק לתועלת עצמו, 
ואינו מביאו שיוכל לעשות מעשים טובים, שהוא לתועלת ה'.
%page 1210
אין הוא נכנס בגדר צדיק, אף על פי שהוא מקיים תו"מ בכל פרטיה 
ודקדוקיה. אולם זהו רק בדרך עבודה. אבל בבחינת הכלל, מי 
שמקיים תו"מ בכל הדקדוקים, כן נקרא צדיק.
%break
על הכתוב, "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", מביא רש"י דרשת 
חז"ל, "שיש שדורשים לשבח, ויש שדורשים אותו לגנאי". ויש לפרש, 
מדוע דורשים לשבח, ומדוע דורשים לגנאי. כלומר, מה היא האמת.
%break
בדרך העבודה, כשמדברים הכל באדם אחד, נמצא, שגם הדורות, אין 
הכוונה בכמה גופים, אלא בגוף אחד בכמה זמנים. אם כן, מה יהיה 
הפירוש לשבח ולגנאי. הנה בהקדמת ספר הזהר (דף ק"מ ובהסולם 
אות ק"מ) אומר שם וזה לשונו,
%break
"יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". והנה הנהגת טוב ורע 
גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות. ותדע, שכל עליה נחשבת 
משום זה ליום בפני עצמו, כי מסיבת הירידה הגדולה, שהיתה לו 
בינתים, בהיותו תוהה על הראשונות,
%break
נמצא בעת עליה שהוא כקטן שנולד. ועל כן נחשבת כל עליה ליום 
מיוחד, ועל דרך זה כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד. שבגמר התיקון 
יזכו לתשובה מאהבה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה, שיהיו רק בעל מנת 
להשפיע נחת רוח לה' יתברך.
%break
ויתגלה לנו כל טוב ועונג הגדול של מחשבת הבריאה. ואז נראה 
בעליל, כי כל העונשים שהיו בימי הירידה, ואז הזדונות האלו נמצאים 
נהפכים לזכיות ממש. וזהו "יום ליום יביע אומר".
%break
ובהאמור יש לפרש "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", שיש כאן 
לדרוש לשבח, ויש לדרוש לגנאי. ושניהם אמת. כלומר, אם כתוב 
"בדורותיו", לשון רבים,
%break
משמע שהדור נחלק לכמה הפסקות. לכן יש הרבה דורות. וזה יתכן 
שבזמן עבודה היו לו ירידות ועליות. לכן נתחלקו לכמה דורות.
%break
נמצא, שזמן הירידה, נקרא בחינת גנאי, כמו שאומר בהסולם, שבאים 
לפעמים להיות לבחינת "תוהה על הראשונות", ואין לך יותר גנאי 
מזה. נמצא, יש דורשים לגנאי, היינו על הירידות. וכמו כן יש דורשים 
לשבח, היינו זמן העליות, שזהו שבח, שיש לו אז חיבור עם הקדושה.
%break
ותמים נקרא, שכל הדורות נעשו לבחינת שלימות, הנקרא תמים. 
כלומר, שזכה לבחינת גמר התיקון, היינו כנ"ל, שגמרו לתקן את הכלי 
קבלה לקבל בעל מנת להשפיע. נמצא, שכל ריבוי הדורות, שהיה 
הפסקות באמצע, היינו ירידות,
%break
כנ"ל, קיבלו תיקון, ונעשו תמים בדורותיו. וזהו ענין שדורשים לשבח, 
וענין שדורשים לגנאי, ושניהם אמת, ומשניהם נעשה ענין אחד, 
הנקרא "תמים בדורותיו".
%break
אולם בדרך כלל, אלו שעוסקים בתו"מ בבחינת המעשה, אין להם ענין 
של עליות וירידות, עד כדי כך, שיכולים לבוא לבחינת תוהה על 
הראשונות, מטעם, שכל זמן, שלא רוצים לפגום בהרצון לקבל, אין 
הגוף כל כך מתנגד לעבודה.
%break
לכן אנשים האלו מחזיקים עצמם שהם שלמים. וכשמסתכלים בתורה, 
הם רואים את עצמם, שהם ברוך ה' לא נורא, פחות או יותר הם 
בסדר.
וזה נקרא עין פנים לתורה, היינו שיש כאן להבחין ב' בחינות:
%break
א. צר עין הוא נותן פנים לתורה, כלומר, שהוא מפרש את התורה על 
דרך צר עין, הנקרא "צר מחסדים", כלומר, שיותר מתועלת עצמו, הוא 
בכלל לא מבין, איך יכול להיות דבר כזה. לכן הוא מפרש את התורה, 
באופן שלא יגיע שום רע לתועלת עצמו.
%break
וזה על דרך שאמרו חז"ל (ע"ז י"ט) "אין אדם לומד, אלא ממקום שלבו 
חפץ". כלומר, אם הוא צר עין, נמצא, העין פנים לתורה, הוא על דרך 
שיצמח מזה אהבה עצמית.
%break
ב. יש בחינת עין יבורך, כמו שכתוב, "טוב עין הוא יבורך", שפירושו, 
שמי שיש לו טוב עין, היינו שהוא אוהב להשפיע, שזהו ההיפך מצר 
עין, לכן, היות שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע,
%break
הוא, כשמסתכל בתורה, הוא רואה, שמכל המקומות שבתורה, 
שהאדם צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, שזה נקרא, שהוא למד 
ממקום שהוא.
%page 1211
היינו, הוא רואה שצריכים לעבוד רק בעל מנת להשפיע. נמצא, שטוב 
עין, הוא זוכה להברכות, שנקראות בחינת חסד, שהוא זוכה לבחינת 
דביקות. וע"י זה הוא זוכה אח"כ לבחינת טוב ועונג, שהיה במחשבת 
הבריאה.
%break
נמצא, שהאדם צריך לתת עבודה, בכדי להשיג את הצורך שה' יעזור 
לו, שיתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע. אולם כל אדם 
רוצה מקודם השכר ואח"כ הוא יכול לתת עבודה. כלומר, כל אדם 
רוצה שמקודם יתן לו את הרצון להשפיע,
%break
הגם שעדיין אין האדם מבין שנחוץ לו את הרצון. אבל הוא שמע, 
ששכר, מה שמקבלים עבור העבודה, הוא שנותנים לו מן השמים את 
הרצון להשפיע. לכן הוא רוצה שיתנו לו את הרצון. וכל כוונתו היא, 
בכדי שלא יצטרך לעבוד בכדי להשיג אותו.
%break
אולם, אין אור בלי כלי. כלומר, זה שהאדם צריך לתת מקודם יגיעה, 
בכדי שיהיה לו רצון וצורך לזה, מטעם, כי אין מילוי בלי חסרון, לכן 
האדם צריך לקבל כל פעם ירידות,
%break
מטעם שע"י הירידות הוא מקבל צורך שה' יעזור לו, שיתן לו את הכח, 
שיהיה בידו כח לנצח את הרצון לקבל שבו, ויזכה לבחינת רצון 
להשפיע.
%break
ולכן בזמן שאנו מבקשים מה', שיתן לנו את הרצון להשפיע, בכדי 
שיהיה לנו דביקות בה', ואנו, מצידנו, אין לנו את היכולת להתגבר על 
הרצון לקבל שלנו, ולהכניעו, שיבטל את עצמו, וליתן את מקומו, 
שהרצון להשפיע ישלוט על הגוף.
%break
וסדר התפלה הוא, כמו שכתוב "אבינו מלכנו, עשה למענך, אם לא 
למעננו". והנוסח הזה לכאורה קשה להבינו, כי מסדר העולם, 
כשמבקשים מאדם איזה טובה,
%break
אומרים לו, עשה לי טובה למענך, היינו לטובתך. ואם אין אתה רוצה 
לעשות לי טובה, מטעם שזה יהיה לטובתך, עשה מטעם רק 
לתועלתי.
%break
הלא בטח, אם לא רוצה לעשות לו טוב, אע"פ שיהיה מזה גם כן 
לטובתו, ומכל מקום הוא לא רוצה, בטח אם מכאן לא יהיה לו שום 
טוב, בטח שלא יעשה לו טובה.
%break
אם כן מה הפירוש, "עשה למענך", ואם לא, היינו אם לא למענך, 
"עשה למעננו", היינו רק לטובתינו. היתכן.
%break
אלא שיש לפרש כנ"ל, אנו אומרים, "אבינו מלכנו, עשה למענך". אנו 
מבקשים שה' יתן לנו את הכח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו 
בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז 
יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו.
%break
וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק 
למעננו, לתועלת עצמינו, כי אין לנו כח התגברות על הרצון לקבל 
שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור 
לנו. וזה נקרא, עשה למענך,
%break
היינו שתעשה עשיה זו, שתיתן לנו את הכח של רצון להשפיע. אחרת, 
היינו, אם לא, אנחנו אבודים. זאת אומרת, שאנחנו נשאר ברצון לקבל 
לתועלת עצמנו.
%break
אולם האדם צריך לדעת, כי אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון. לכן 
האדם צריך מקודם להרגיש, שחסר לו את הרצון להשפיע. כלומר, זה 
שהוא רוצה את הרצון להשפיע, אין זה אצלו בחינת מותרות, היינו, 
שאליבא דאמת [לפי האמת] הוא בסדר,
%break
אלא חסר לו שיהיה יותר שלם. יש לדעת, שזה לא נקרא חסרון לגבי 
רוחניות. כי ברוחניות כל דבר צריך להיות שלם. זאת אומרת, אור 
שלם, חסרון שלם. מה שאין כן מותרות לא נקרא חסרון שלם. וממילא 
לא יכול לכנס אור שלם.
%break
לכן האור, המכונה שה' נותן לאדם את הרצון להשפיע, הוא נקרא אור 
התשובה.
%break
כי מטרם שהאדם מקבל את הרצון להשפיע, הוא מונח תחת שליטת 
הרצון לקבל, שהוא ההפכיות דקדושה, הנקראת רצון להשפיע, 
שהרצון לקבל שייך לקליפות. לכן אמרו חז"ל, "רשעים בחייהם 
נקראים מתים".
%break
%page 1212
וזה שכתוב בתע"ס (דף י"ח אות י"ז) וזה לשונו, "ועל כן נקראות 
הקליפות מתים, כי בהיפוך צורתם מחיי החיים, נמצאים נחתכים 
ממנו, ואין בהם משפעו יתברך כלום,
%break
ועל כן גם הגוף, הניזון ע"י שמרי הקליפות, נמצא גם כן נחתך מחיי 
החיים. וכל זה הוא, משום הרצון אך לקבל, ועל כן רשעים בחייהם 
נקראים מתים.
%break
ובהאמור, אין האדם יכול לקבל את הרצון להשפיע, שה' ישפיע לו, 
מטרם שיש לו חסרון שלם, היינו שהוא מרגיש שהוא רשע, מטעם 
שמונח תחת שליטת הרצון לקבל,
%break
והוא נפרד מה', והוא רוצה לחזור בתשובה, היינו לחזור ולהדבק בה', 
שלא יהיה נפרד, כי הפירוד עושה בחינת מיתה, כנ"ל, "שרשעים 
בחייהם נקראים מתים".
%break
נמצא, שאם אין האדם מרגיש עצמו לרשע, אין לו חסרון שלם, שה' 
יתן לו את העזרה, היינו הכח של רצון להשפיע, שאאמו"ר מכנה אותו, 
טבע שני. לכן לא שייך לומר, חוזר בתשובה, בבחינת עבודה, מטרם 
שהוא מרגיש מקודם, שהוא רשע.
%break
ואח"כ הוא מבקש מה', שיעזור לו, היות שהוא רוצה לחזור בתשובה. 
והוא רואה, שאין בידו כח לעשות תשובה בלי עזרת ה'. לכן, במצב 
כזה, כשיש לו חסרון שלם, הנקרא כלי שלם, אז הוא מוכשר לקבל את 
העזרה השלימה מה', היינו הרצון להשפיע.
%break
אולם חז"ל אמרו, "אין אדם משים עצמו רשע" (כתובות י"ח). והטעם 
הוא, כי בעבודה, "עבר ושנה", אמרו חז"ל, "נעשה לו כהיתר". אם כן, 
אין אדם משים עצמו רשע, שיכול לומר, שיש לו כלי שלם, היינו ממש 
שהוא מרוחק מה', עד כדי כך שהוא מרגיש עצמו למת.
%break
כלומר, שענין, "רשעים בחייהם נקראים מתים", יש לפרש, מתי האדם 
יכול לומר, שהוא מרגיש עצמו לרשע בפני ה'. יש לומר, בזמן שהוא 
מרגיש עצמו למת. זאת אומרת, שהוא רואה, שאין לו שום חיות 
דקדושה, אז הוא מרגיש עצמו לרשע.
%break
אם כן מאין האדם לוקח הרגשה זו. והתשובה היא, כמו שאמרנו 
במאמרים הקודמים, שידיעה והרגשה זו באות מלמעלה, כמו שכתוב 
בזה"ק על הכתוב "או הודע אליו חטאתו אשר חטא. ושואל,
%break
מי הודע. ומשיב, ה' הודע לו". נמצא, שגם הידיעה וההרגשה הזו 
שחטא, באה גם כן מלמעלה. כלומר, הן החסרון והן המילוי, היינו הן 
האור והן הכלי באים מלמעלה.
%break
אבל ידוע, שלכל דבר צריכים אתערותא דלתתא. התשובה היא, 
שהאדם צריך מקודם לעשות מעשים טובים. כלומר, שסדר עבודה 
מתחיל, שהאדם רוצה לעשות מעשים טובים, שזה נקרא, שהוא רוצה 
לעשות מעשים לתועלת ה', הנקרא לשם שמים.
%break
ואז, ע"י זה שהוא רוצה להתקרב לה', והוא חושב, שחסר לו רק קצת 
שלימות, אבל באמת הוא בסדר, אבל היות שרואים מלמעלה, שהוא 
רוצה להתקרב לה', מתחילים לתת לו כל פעם את החסרון שיש בו, 
שהוא מרוחק מה' מכל וכל.
%break
וזה לא כמו שהוא חשב מקודם, שחסר לו קצת שלימות, אלא 
מלמעלה מגלים לו איך שהוא מרוחק מה' בהפכיות הצורה, עד 
שהאדם מרגיש עצמו לרשע בפני ה', ואין בידו לעשות משהו לצורך 
לעשות נחת רוח ליוצרו.
%break
ואז הוא בא לדרגת רשע, ואז הוא רואה, שאין לו שום חיות דקדושה, 
אלא הוא ממש מת. ואז יש לו חסרון שלם, הנקרא כלי שלם. ואז יש 
מקום, שה' יתן לו אור שלם, היינו עזרה שלמה, שהוא הרצון להשפיע. 
וזה נקרא, שהוא נעשה אז "חוזר בתשובה".
%break
אולם יש לדעת, שבסדר עבודה יש להבחין, שיש לפנינו בחינת 
אמונה, שהוא בחינה למעלה מהדעת, הנקרא חוק, ויש בחינת תורה, 
הנקרא משפט. ואמר אאמו"ר זצ"ל, ש"חוק נקרא אמונה למעלה 
מהדעת, ומשפט נקרא בחינת תורה",
%break
ששם דוקא בתוך הדעת. ואמר, כי מאן דלא ידע צוויא דמארי, איך 
יעביד ליה (מי שלא יודע הציווי של האדון, איך הוא יכול לעבוד אותו). 
לכן האדם צריך להשתדל להבין דברי תורה, הנקרא בחינת משפט.
%break
%page 1213
ובזה יש לפרש מה שכתוב (בראשית חמישי) "ויקח לו למך שתי 
נשים, שם האחת עדה, ושם השנית צילה". ויש להבין, מה זה בא 
ללמדנו, בעבודה, כמה נשים היה לו. וגם לדעת את שמותיהם. והענין 
הוא, כי "למך", הוא אותיות "מלך",
%break
שזה מרמז לנו, שהאדם צריך לעשות צירופים טובים, שהכוונה היא, 
שיזכה להרגיש שיש מלך העולם, ויש להאדם זכיה גדולה, אם הוא 
משמש למלך העולם.
%break
וענין נשים היא בחינת עוזרת, כמו שכתוב "לא טוב היות אדם לבדו, 
אעשה לו עזר כנגדו", שהאשה הכוונה העוזרת. זאת אומרת, מבחינת 
מה שהיא עוזרת לו, היא נקראת אשה,
%break
היינו, שמשלמת לו את העבודה, על ידי זה שהוא משמש עם 
בחינתה. לכן נבחן, שהיא עוזרת לו להשיג את שלמותו.
%break
ויש לדעת, ששלמות העבודה היא בב' בחינות:
א. בחינת מצוה,
ב. בחינת תורה.
%break
וידוע, שמצוה נקראת בחינת אמונה למעלה מהדעת. ודעת נקרא 
בחינת שמש, כמו שכתוב "אם ברור לך הדבר כיום". נמצא, שלמעלה 
מהדעת נקרא ההיפך מהשמש. וזה נקרא בחינת צל. ובזה יש לפרש, 
שאם האדם רוצה להרגיש שיש מלך,
%break
הוא צריך לקחת בחינת צל, היינו אמונה למעלה מהדעת, שזה פירוש, 
"ושם האחת הוא צילה". היינו, שהוא מקבל עזרה לזכות לשמש את 
המלך על ידי האמונה.
%break
אולם זה עוד לא נבחן לבחינת שלימות. כי הצל על השמש, היינו 
הלמעלה מהדעת, מה שצריך להיות על האמונה, זה עוד לא נבחן 
לשלימות עבודה.
%break
וצריכים גם כן לבחינת תורה, שזה נקרא בחינת משפט. וידיעה, כי 
מה שלא מבינים, לא נכנס בגדר של תורה, אלא בגדר של אמונה. מה 
שאין כן תורה נקראת בחינת עדות. כידוע, שאין עדות מפי השמיעה, 
אלא מבחינת הראיה. כי ראיה נקראת ידיעה.
%break
וזה שכתוב, "ושם האחת עדה", היא מלשון עדות, שהאדם צריך 
לקבל עזרה מבחינת עוזרת, הנקראת אשה, שהיא עוזרת לו מבחינת 
תורה, שהוא בחינת אור ולא צל. ודוקא שיש לו בחינת תורה ומצוה, 
אז הוא נקרא אדם השלם.
%break
עדה = עד ה' על ה' זהו תורה הנקרא עדות.
צלה = צל ה' הוא צל על ה' היינו אמונה.
%break
%page 1214
%H מהו רועי מקנה אברם 
%H ורועי מקנה לוט, בעבודה
%break
כתוב אומר (לך לך שלישי), "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי 
מקנה לוט". ואמר על זה אאמו"ר זצ"ל, שענין "מקנה" פירושו קניינים, 
שהריב היה בין רועי מקנה אברהם,
%break
שהם אמרו, איך יכולים לזכות לקניינים רוחניים, שהם בחינת אב-רם, 
היינו דוקא בחינת רם, שהיא למעלה מהדעת, שבחינת אברהם הוא 
היה אב האמונה.
%break
שאב-רם פירושו, שהוא היה רוצה, שאב מלשון אבה, היינו כמו 
שכתוב, "ולא אבה לשלחם". רם נקרא למעלה. זאת אומרת, שאברם 
הלך למעלה מהרצון שיש באדם, הנקרא רצון לקבל, ולמעלה מהרצון 
שיש באדם,
%break
הנקרא רצון לדעת ולהבין מה שהוא עושה, ולא רוצה להאמין. ואברם 
הלך למעלה מב' אלה, היינו בבחינת מוחא וליבא. וזה נקרא רועי, 
שרק בדרך זה היה רוצה להדריך את עצמו.
%break
מה שאין כן "רועי מקנה לוט". שענין לוט נקרא עלמא דאתלטיא, 
מלשון קללה, הכונה להרצון לקבל, שהוא בחינת נחש, היינו הרצון 
לקבל לעצמו, שלוט היה מרכבה לבחינת נחש. והם היו אומרים, שאנו 
צריכים ללכת להנות את עצמנו,
%break
כי כך ברא הבורא את הנבראים עם הרצון לקבל לתועלת עצמו, 
אחרת לא היה ברא את הרצון לקבל. וכי מי עושה דבר בעולם ולא 
להשתמש עמו. לכן שברא בנו הרצון לקבל,
%break
לכן מוטל עלינו לעבוד בשבילו, כדי שהרצון לקבל יקח את המילוי שלו, 
אחרת נקרא שהבורא ברא אותו לריק.
%break
לכן כשאנו מדברים בבחינת עבודה, אז הן בחינת אברם והן בחינת 
לוט נמצאות בגוף אחד. ויש מחלוקת בגופו של אדם: יש שדעתם עם 
בחינת אברם ויש שמצדדים להיפך, שדעתם היא עם בחינת לוט. לכן 
יש ריב ביניהם: באיזה אופן צריך האדם להתנהג בעבודה.
%break
היינו, אם עבודת האדם היא לתועלת הבורא, ובכדי להגיע לזה צריך 
האדם ללכת למעלה מהדעת, שזה הוא בחינת אב-רם. או בתוך 
הדעת, שהוא בחינת רצון לקבל לתועלת עצמו,
%break
והיות שעליה היה צמצום והסתר, לכן בחינה זו נקראת לוט, קללה, 
שאין שום טוב ועונג, שהיתה במחשבת הבריאה, יכולה לכנס שמה, 
ונשארה בבחינת חלל פנוי מאור.
%break
נמצא, בעבודה נקרא רועי, היינו המדריך איך להתנהג, על דרך 
שמשה נקרא "רעיא מהימנא", שהוא היה מדריך את עם ישראל עם 
בחינת אמונה. לוט ואברם יהיו פירוש היצר הטוב שבאדם עם היצר 
הרע שבאדם.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאומר הזה"ק (לך לך דף ס"ב ובהסולם אות 
קס"ב) וזה לשונו, "ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף וזהב". כבד 
מאוד מצד מזרח, שהוא תפארת. במקנה, מצד מערב, שהיא מלכות. 
בכסף, מצד דרום, חכמה. בזהב, מצד צפון, בינה.
%break
ויש להבין זה על דרך עבודה. ידוע שמזרח ומערב הם שני הפכים. 
מזרח נקרא מה שמאיר, כמו זריחת השמש. ומערב הוא להיפך, היינו 
מה שאינו מאיר. שהשמש שוקעת ואינו מאיר,
%break
זהו מערב. הנה קו אמצעי, שהוא תפארת, הוא כולל הכל, לכן הוא 
נקרא מזרח, משום שהוא מאיר, מטעם שהוא כולל כבר את כל 
העבודה, שיצא מכל הקוים.
%break
מה שאין כן מערב, שהיא נקראת מלכות שמים, שצריכים לקבל את 
המלכות שמים "בכל לבבך ובכל נפשך", אפילו שהוא נוטל את 
נשמתו, צריכים גם כן לקבל על עצמו את מלכות שמים, הנקראת 
בחינת אמונה באהבה, כמו שכתוב (במאמר ד', תשנ"א),
%break
אפילו שאין לו שום חיות, שזה נקרא אפילו נוטל את נפשו, היינו שאין 
לו שום חיות, שזה נקרא בחינת מערב, היינו שאינו מאיר, מכל מקום 
האדם צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
%break
%page 1215
וזה נקרא בחינת מקנה כנ"ל, שע"י זה קונים קניינים רוחניים, שזה 
נקרא בחינת רועי מקנה אברם. כלומר, שדוקא ע"י אמונה למעלה 
מהדעת, היינו אפילו שהוא מרגיש בחינת חושך בדרך הזה, ואף על 
פי שהוא מבין,
%break
שאם היה המלכות מאירה בגלוי ולא על דרך ההסתר, אלא שהגוף 
היה מרגיש את גדלות ה', היה לו בטח יותר קל ללכת הלאה, ולזכות 
להיות תמיד במצב עבודה, ולא היה לו שום ירידות,
%break
מכל מקום הוא בוחר ללכת למעלה מהדעת. וזה נקרא בחינת מקנה 
רועי אברם, וזה נקרא בחינת מערב, היינו אפילו שאינו מאיר לו, הוא 
גם כן עם כל כוחו, כאילו היה מאיר לו הכל בגלוי.
%break
וזה שכתוב, "ואברם כבד מאוד", היינו מזרח תפארת, שהוא קו 
אמצעי. ונקרא מזרח, מטעם שקו אמצעי הוא כולל את כל העבודה 
שהיתה לו. ונמתקו על ידו,
%break
שהוא כבר עבר כל העבודה שיש לעשות, וממילא זורח שם האור. לכן 
נקרא מזרח כבד מאוד, משום שכבוד ה', היינו גדלות וחשיבות ה', 
כבר מגולה מאוד, כלומר שזורח אז אור ה'.
%break
לכן נקרא זה כמו שביארנו (במאמר ד', תשנ"א), "כל הבורח מן 
הכבוד, כבוד רודף אחריו". כלומר, לאחר שעבר את המחלוקת של ב' 
קוים, הנקראים ב' כתובים המכחישים זה את זה, אז הוא זוכה לקו 
אמצעי, ששם כבר מגולה כבוד ה' וזורח. וזהו שנקרא תפארת, מזרח.
%break
אולם עיקר עבודה היא במערב, ששם הוא מקום עבודה. כי בזמן 
שהאדם עדיין נמצא במצב של חושך, ששם יש עליות וירידות, כי כל 
הסתרות הן על מקום הזה, הנקרא מערב, שמערב מרמז על מלכות 
שמים, שבאופן כלל נקראת מלכות בחינת אמונה.
%break
ושם נוהג ענין טוב ורע, כמו שכתוב בזה"ק, שמלכות נקראת "אילנא 
דטוב ורע". זכה, היא טוב והרע הוא בהעלם. לא זכה, הטוב נעלם 
והרע מגולה לחוץ. וכל מה שהוא בחוץ, הוא השולט.
%break
ולכן נקרא מערב מקנה, היות שזהו עיקר הקנין, מה שהאדם צריך 
לקנות, שהוא מלכות שמים. ואם אין לו זה, היינו מלכות, הנקראת 
בחינת אמונה, אין לו כלום. לכן נקראת מלכות מקנה,
%break
כמו שכתוב, "ואברם כבד מאוד, במקנה". שמשום זה נקרא מקנה 
מלכות ומערב. שמכאן מתחיל כל הקנינים דקדושה כנ"ל. כמו שכתוב 
"ראשית חכמה יראת ה'".
%break
וזה שכתוב, "כסף מצד דרום, שהוא חכמה", כמו שאמרו חז"ל, 
"הרוצה להחכים ידרים", שהכונה לזכות ללבוש של חסדים, שחסד 
נקרא אהבה, שהוא רוצה לתת ולהשפיע. והוא רוצה להיבטל אליו 
יתברך, שזה נקרא כסף, שהוא בחינת כסופין,
%break
כמו שכתוב, "נכספה וגם כלתה נפשי". ודרום נקרא בחינת ימין, 
בחינת שלימות, שהוא לא צריך שום דבר, רק כל התשוקה שלו, היא 
במה שיכול להשתוקק לה', ועל עצמו אינו חושב, ורק אחרי שלב של 
ימין יכולים לזכות לבחינת שמאל, הנקראת בינה.
%break
וזה שכתוב "בזהב, מצד צפון, שהיא בינה". ענין זהב הוא, כמו 
שכתוב, "מצפון זהב". שענין זהב הוא בחינת בינה השבה להיות 
חכמה. וכמו כן כתוב, "צנועים חכמה",
%break
היינו שחכמה צריכה להיות מלובשת בלבוש של חסדים, שזה נקרא 
צניעות, בזה שהיא מלובשת בחסדים, ואינה נראית בלי לבוש של 
חסדים.
%break
והענין הוא, כי חכמה, ידוע שהיא מתלבשת בכלים דקבלה. ולכן היא 
צריכה שמירה, שהכלים דקבלה יהיו תמיד בעל מנת להשפיע. לכן, 
כיון שהוא משמש בכלים דקבלה, צריכים שמירה.
%break
לכן צריכים להמשיך חסדים, שהוא האור המאיר בכלים דהשפעה. 
ובזה נשמר אור החכמה, שיכול להאיר בהכלים על הכוונה דעל מנת 
להשפיע.
%break
לכן אמרו, "דרום חכמה", היינו, שהרוצה להחכים ידרים, שהרוצה 
שהחכמה תישאר בו ולא תסתלק, הוא צריך לדרום, היינו לחסד, 
הנקרא כסופין כנ"ל, מלשון "נכספה וגם כלתה נפשי".
%page 1216
וב' אלו, היינו דרום וצפון, שהם חכמה ובינה, מאירים בקו האמצעי, 
הנקרא, מזרח, תפארת, ששם נכלל הכל. אולם עיקר העבודה 
מתחילה במערב, שהיא בחינת מלכות, שזה נקרא "במקנה", שהיא 
בחינת מלכות ומערב, כנ"ל.
%break
ובענין מלכות, הנקראת מערב, שהיא נקראת במקנה, צריכים לדעת, 
שסדר העבודה מתחיל במלכות שמים. שהאדם צריך, לפני כל דבר 
מצוה, לקבל על עצמו עול מלכות שמים, הנקרא אמונה, שהוא מאמין, 
שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.
%break
לכן הוא מברך אותו. וזה כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יסדר אדם שבחו 
של מקום ואח"כ יתפלל". ויש לשאול, מהו "שבחו של מקום", שהאדם 
צריך לסדר. התשובה היא כנ"ל,
%break
היינו שהאדם אומר להבורא, שהוא מאמין, שהוא מנהיג את העולם 
בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא "שבחו של מקום". ואח"כ יתפלל.
ואמר על זה, אאמו"ר זצ"ל, כשאדם מבקש משהו מחבירו, הסדר 
הוא:
%break
א. שהאדם יודע, שיש לחבירו את הדבר מה שהוא מבקש ממנו.
ב. שיש לחבירו לב טוב, שהוא אוהב לעשות טובות.
אז יש מקום שיבקש מחבירו.
%break
לכן, גם כשהאדם מבקש מה', שיתן לו את מבוקשו, הוא צריך 
להאמין, שיש בידו של הקב"ה לתת לו את מבוקשו, ושהוא טוב 
ומטיב. ובגלל זה התחלת עבודת האדם הוא לסדר שבחו של מקום, 
היינו שיאמין שהוא טוב ומטיב,
%break
אף על פי שהגוף לא מסכים למה שהוא אומר, והוא רואה, שהוא 
משפה ולחוץ. אז הוא צריך לומר, שהוא רוצה להאמין למעלה 
מהדעת, והוא שמח בזה לכל הפחות, שהוא יודע את האמת, מה 
שצריכים להאמין.
%break
והגם שהמילים האלו, מה שהוא אומר, הם רק על דרך הכפיה, כלומר 
שהגוף לא יסכים למה שהוא אומר, גם מזה הוא שמח, שיכול לומר 
בפה דברים אמיתיים.
%break
"ואח"כ יתפלל", כלומר, לאחר שהוא סידר שבחו של מקום, שה' 
מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. ואם היה זה בתוך הדעת, בטח 
שהיה שמח. אבל היות שזהו רק למעלה מהדעת, וגם שהוא על דרך 
הכפיה,
%break
מכל מקום לפעמים יש לו הכח עתה להתפלל לה', שיתן לו את הכח 
להאמין, שכך הוא באמת. ויהיה בידו כל היום להגיד שבחו של ה', 
בזה שה' עושה עמו רק טובות.
%break
ועבודה זו יש עליות וירידות. והאדם צריך להאמין, שיש לו נקודה 
שבלב, שהיא ניצוץ המאיר. ולפעמים היא רק נקודה שחורה ואינה 
מאירה, והניצוץ הזה צריכים תמיד לעורר,
%break
כי לפעמים נתעורר הניצוץ הזה מעצמו ומגלה חסרון בהאדם, שהוא 
מרגיש שחסר לו רוחניות, שהוא מגושם יותר מדי, ואינו רואה תכלית, 
שיהיה בידו לצאת מהמצבים האלו.
%break
והניצוץ הזה לא נותן לו מנוח לנפשו. זאת אומרת, כמו ניצוץ גשמי 
אינו יכול להאיר, אולם מניצוץ האדם יכול להדליק דברים, שעל ידי 
הדברים, שהניצוץ נוגע בהם, יכולה להתלקח אש גדולה.
%break
כמו כן הניצוץ שיש בלבו של אדם, אינו יכול להאיר, אולם הניצוץ הזה, 
יש באפשרותו להדליק את המעשים שלו, שיאירו, כי הניצוץ דוחף 
אותו לעבודה.
%break
אולם לפעמים הניצוץ מתכבה ואינו מאיר. וזה יכול להיות באמצע 
עבודה. וזה נקרא שקרה להאדם תאונת דרכים. כלומר, שבאמצע 
עבודה קרה לו מקרה, וירד ממצבו ונשאר מחוסר הכרה.
%break
היינו שכבר אינו יודע שיש רוחניות במציאות, אלא שכח הכל, ונכנס 
בעולם הגשמי עם כל חושיו.
%break
רק לאחר זמן האדם מתאושש, ורואה שהוא נמצא בעולם הגשמי. ואז 
הוא מתחיל עוד הפעם לעלות למעלה, היינו להרגיש את החסרון 
הרוחני, ומקבל שוב דחיפה, איך להתקרב להקב"ה.
%break
ואח"כ עוד הפעם יורד ממדרגתו. אולם האדם צריך להאמין, שכל 
פעם הוא מעלה את הניצוץ שלו לקדושה.
%page 1217
והגם שהוא רואה, שירד ממצבו, ונפל חזרה למקומו, כמו שהיה 
בתחילת עבודתו, אלא כל פעם הוא מעלה ניצוצות חדשים, זאת 
אומרת, כל פעם הוא מעלה ניצוץ חדש.
%break
ובהקדמה לספר הזהר, (אות מ"ג) אומר וזה לשונו, "והנה האדם, 
בעת שנולד, יש לו תיכף נפש דקדושה, ולא נפש ממש, אלא בחינת 
אחוריים של הנפש, שפירושה, בחינה אחרונה שלה, המכונה בעת 
קטנותה בשם נקודה. והיא מלובשת בלב האדם".
%break
וזה יש לפרש כנ"ל, ש"נקודה" זו, שהיא עדיין חושך, מתגלית כל פעם 
ומאירה, כפי עבודתו בטהרת לבו, שאז הנקודה מתחילה להאיר. זאת 
אומרת, שכל פעם שהאדם מתחיל לעלות שוב לאחר הירידה,
%break
האדם צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, כלומר ממה שהיה קודם 
בזמן עליה, שכבר העלה אותה לקדושה, ומתחיל כל פעם בחינה 
חדשה.
%break
היות שבכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות 
שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל 
בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל 
עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים,
%break
ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא 
בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, 
ומילא אותו עם מלכות שמים.
%break
וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא 
מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה.
%break
נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה 
נצוצות חדשים. לכן כשאדם רואה, שיש לו ירידות, הוא צריך להיזהר, 
שלא יברח מהמערכה, אף על פי שהוא רואה, שהוא לא מתקדם. אלא 
הוא צריך להשתדל להתחיל כל פעם מחדש.
%break
היינו, שזה שהוא מתחיל לעלות, לא יגיד שהוא בא שוב לדרגתו 
הקודמת. נמצא, שהוא לא עשה שום דבר עם עבודתו, היות שהוא 
חושב, שהוא עולה עתה לדרגתו הקודמת.
%break
אלא הוא צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, כנ"ל, שכל פעם הוא 
מעלה ניצוצות אחרים, עד שיעלה את ניצוצותיו השייך לבחינתו.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ז) "אמר אלעזר, 
מכאן לצדיקים, שאומרים מעט ועושים הרבה. רשעים, אומרים הרבה, 
ואפילו מעט אינם עושין".
%break
וענין "רשעים וצדיקים" בעבודה, יש לפרש, כל אלה שרוצים לקיים 
תו"מ לשם שמים, נקראים בעבודה "צדיקים". היינו, שרוצה להיות 
צדיק.
%break
ואלה אנשים שעוסקים בתו"מ שלא לשם שמים, נקראים בעבודה 
"רשעים", מטעם שהם בבחינת, שינוי צורה מהבורא, לכן הם נבחנים 
לבחינת רשעים (אבל בבחינת הכלל, גם הם נקראים צדיקים). ואצל 
אלו אנשים, שהם עובדים בבחינת הכלל,
%break
נגיד למשל, כשאדם הוא בגיל ארבעים, הוא יודע, מעת שהגיע לבר 
מצוה, היינו מי"ג שנים עד ארבעים, יש לו רכוש של עשרים ושבע 
שנים של תורה ומצות. נמצאים,
%break
שהם אומרים, שיש להם הרבה. וזהו, ש"אומרים הרבה". כלומר, שיש 
להם הרבה תורה ומצות. אולם אפילו מעט אינם עושין, לשם שמים.
%break
מה שאין כן הצדיקים, "אומרים מעט", כלומר הם אומרים, שכבר הוא 
עוסק בתו"מ עשרים ושבע שנים כנ"ל, ואנחנו עוד לא זכינו לעשות 
משהו לשם שמים. אולם הם צריכים להאמין,
%break
שהם עושין הרבה, היינו שמכל עשיה, שהם רואים, שאינם יכולים 
לעשות לשם שמים, וכואב להם זה, זה נקרא תפלה.
%break
היינו, שהם עושים הרבה תפלות, בזה שהם רואים, איך שהם 
מרוחקים מה', שיהיה להם רצון וחשק לעשות נחת רוח להבורא. 
כלומר, הם מרוחקים מזה שאין להם היכולת להעריך את גדלות 
המלך.
%break
לכן אין להם הכח, לעשות שום דבר לשם שמים, רק לתועלת עצמו. 
נמצא, שהם עושים הרבה, בכדי שה' יקרב אותם אליו.
נמצא, שאל יתפעל האדם, בזמן שהוא רוצה לעשות מעשים לשם 
שמים, והוא רואה שכל פעם הוא הולך אחורה.
%page 1218
הוא צריך להאמין, שהוא עושה הרבה, בכדי להתקרב לה', ולזכות, 
שה' יתן לו את הרצון להשפיע. כלומר, שדוקא על ידי הירידות ועליות, 
יש להאדם מקום להתפלל אליו, שיקרבו באמת, כנ"ל.
%break
שכל פעם הוא מעלה ניצוצין חדשים לתוך בנין הקדושה, עד שיעלה 
את כל הניצוצין השייך אליו. ואז הוא יזכה שה' יתן לו את הטבע 
השני, הנקרא רצון להשפיע. ואז הוא יזכה לאמונה בקביעות.
%break
מה שאין כן מטרם שיזכה, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אין מקום 
לבחינת אמונה. וזה כמו שכתוב (בהקדמת ספר הזהר, דף קל"ח), 
וזה לשונו, "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך 
בגלוי,
%break
כי הוא פגם בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות. ועל כן, בעת 
שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו 
חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל".
%break
כלומר, שכל זמן שאין לאדם את הרצון להשפיע, אין האדם מוכשר 
לקבל טוב ועונג. לכן, בזמן שהאדם מקבל רעות, אז נאבדת לו 
האמונה. מה שאין כן לאחר שזכה לרצון להשפיע,
%break
אז הוא מקבל טוב ועונג מה', אז הוא זוכה לאמונה בקביעות. נמצא, 
שכל אלו עליות וירידות, יביאו לו להגיע, שה' יעזור לו להשיג את 
הרצון להשפיע, שאז כל מעשיו יהיו לשם שמים.
%break
אולם על האדם לדעת, בזמן שהוא בא לידי מצב, שאין הוא רואה 
מציאות, שיוכל פעם לצאת מאהבה עצמית, ורוצה לברוח מהמערכה, 
עליו לדעת,
%break
שיש כאן ב' ענינים, שהם הפוכים זה לזה, כמו שאמרו חז"ל (אבות 
פרק ב' כ"א) "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל 
ממנה".
%break
נמצא, מצד אחד אדם צריך לעבוד ואף פעם לא להיבטל ממנה. 
משמע מכאן, שזה הוא ביד אדם להשיג, היות שאומר "ולא אתה בן 
חורין להיבטל ממנה".
%break
נמצא, שהאדם צריך לעבוד, מטעם שבטח ישיג את מבוקשו, היינו 
שיהיה בידו לעשות מעשים, בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו.
%break
ומצד ב' אומר "לא עליך המלאכה לגמור", משמע שאין זה בידי 
אדם, אלא כמו שכתוב, ה' יגמור בעדי, היינו שאין זה בידי אדם 
להשיג את הרצון להשפיע. אלא שכאן נוהגים ב' ענינים:
%break
א. שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי". לכן אל יתפעל האדם 
מזה שעוד לא זכה, להשיג את הרצון להשפיע, אף על פי שהשקיע 
לפי דעתו הרבה עבודה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שה' מחכה לו, 
עד שהאדם יגלה את מה שהאדם צריך לעשות.
%break
ב. ואח"כ "ה' יגמור בעדו". כלומר, שאז הוא יקבל בפעם אחת את 
מבוקשו, כמו שכתוב, "ישועת ה' כהרף עין".
%break
%page 1219
%H מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה
%break
הזה"ק (וירא אות א'), אומר וזה לשונו, "הנצנים נראו בארץ. פירושו, 
כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בהארץ כל הכח הראוי לה. והכל 
היה בהארץ, אבל לא הוציאה פירות בהעולם, עד שנברא האדם. כיון 
שנברא האדם, הכל נראה בהעולם,
%break
שהארץ גילתה פירותיה. כעין זה, לא נתנו השמים, כחות להארץ, עד 
שבא אדם. והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין. 
כיון שנראה אדם, מיד הנצנים נראו בארץ", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין זה, מה בא זה ללמדינו, אלא שצריכים לדעת, שענין מטרת 
הבריאה היתה מטעם, שרצונו להטיב לנבראיו. אלא מטעם בכדי 
להוציא לאור שלימות פעולותיו, היה צמצום והסתר, שאין הטוב מגולה 
להנבראים, מטרם שיזכו לעשות לשם שמים.
%break
אחרת נוהג ענין הבושה, מטעם שינוי הצורה שיש בכלי קבלה של 
הנבראים. לכן אין האדם יכול לקבל מטרת הבריאה, שהיא הטוב 
ועונג, מטעם בושה. וזה נקרא בחינת פירוד וריחוק מה'.
%break
כלומר, הענין נהמא דכסופא, מובן לנו בבחינת פירוד מה', עד כדי כך, 
שהשינוי צורה זו עושה אותה לבחינת "רשעים בחייהם נקראים 
מתים".
%break
לכן עבודת האדם הוא, לצאת מבחינה הבהמית, ולהיות בחינת אדם. 
וזהו על דרך שאמרו חז"ל (יבמות ס"א) "רבי שמעון בן יוחאי אומר, 
ואתן צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העובדי 
כוכבים קרויין אדם".
%break
וכבר פירשנו מה הוא החשיבות של אדם, שאין אומות העולם נקראים 
אדם, זהו על דרך שאמרו חז"ל (ברכות ו') "סוף דבר הכל נשמע, את 
האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". מאי "כי זה כל 
האדם". אמר רבי אלעזר,
%break
"כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה". היינו, מי שיש לו יראת 
אלקים, נקרא אדם. ומי שאין לו יראת אלקים, משמע, שהוא בהמה 
ולא אדם.
%break
ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם זוכה, שיהיה לו יראת אלקים, היינו 
שיעשה הכל לשם שמים, עוד לא נקרא בדרגת אדם, אלא בדרגת 
בהמה, היינו שהכל מה שהם עושים, הוא רק לתועלת עצמם, כמו 
בהמות.
%break
והיות שהיה צמצום והסתר על הרצון לקבל לתועלת עצמו, לכן, הגם 
שמצדו יתברך הטוב ועונג כבר מגולה בקדושה, מטעם שיש שם 
השתוות הצורה בין אור לכלי, אבל לגבי התחתונים, שנבראו, הם, 
עדיין אין להם בחינת אדם, כמו שכתוב "עיר פרא אדם יולד".
%break
נמצא, שהוא מונח תחת הצמצום וההסתר, שאין שם גילוי אור. נמצא, 
שכל טוב ועונג מה שיש במטרת הבריאה, הגם שמאתו יתברך הכל 
יצא ונתגלה,
%break
אולם לגבי התחתונים הכל נסתר, ולא רואים שום טוב ועונג, אלא רק 
בחינת נהירו דקיק מקדושה, שנפלו לקליפות, מזה מתפרנסין כל 
העולם הגשמי.
%break
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מה שהזה"ק מפרש על הכתוב "הנצנים 
נראו בארץ. כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בהארץ כל הכח 
הראוי לה, והכל היה בהארץ. אבל לא הוציאה פירות בעולם, עד 
שנברא האדם".
%break
יש לפרש, הגם מצד הבורא הכל כבר יצא, אבל היו הכל תחת 
הצמצום והסתר, היינו שלא היה מי שיכול להנות מזה, כי ההסתר 
סותם הכל, ולא ראו שיש טוב ועונג בעולם.
%break
"עד שנברא אדם. אז הארץ הוציא את פירותיה", שפירושו, לאחר 
שהאדם נעשה לבחינת אדם, היינו שכבר יש לו בחינת "ירא אלקים", 
היינו שכל מה שהוא עושה,
%break
הוא הכל לשם שמים, אז מסתלק ממנו ההסתר, ואז הוא רואה כל 
הפירות שישנם בעולם, מה שלא ראה לפני שנעשה בחינת אדם.
%break
%page 1220
וזה שאומר "כעין זה, לא נתנו השמים כוחות להארץ, עד שבא אדם". 
פירוש, שמטרם שזוכים לבחינת אדם, אין האדם יכול להאמין 
בקביעות, שנותנים כוחות להארץ. כלומר, משמים נותנים כוחות 
למטה להנבראים,
%break
שיוכלו להתעלות במעלות הקודש. מה שאין כן אח"כ, כשזוכה לבחינת 
אדם, אז הוא רואה, שכל מה שיש בארץ, היינו בהתחתונים, הכל בא 
משמים, ואין הוא צריך אז להאמין בזה, היות שאז הוא משיג זה.
%break
וזה נקרא, כשבא בחינת אדם הכל מתגלה בעולם. זאת אומרת, שכל 
מה שנתחדש עתה, היה זה גם מקודם, אלא הוא לא ראה את זה. וזה 
שאומר "והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין", 
שפירושו, שמטרם שנתגלה בחינת אדם,
%break
היה אומר שהוא מתפלל לה' כל פעם, ולא עונים לו מלמעלה, שזה 
נקרא "והשמים נעצרו ולא המטיר", היינו שלא מקבל שום דבר על 
התפלות שלו.
%break
והסיבה, שהוא לא יכול לראות, אם עונים לו, הוא משום שאין לו עוד 
בחינת אדם. לכן הכל אצלו בהסתרה. ורק הוא צריך להאמין, שה' כן 
שומע תפלת כל פה. מה שאין כן אח"כ, שנראה אדם, "מיד הנצנים 
נראו בארץ".
%break
כלומר, נראו כל הדברים מה שהיו עד כאן בהסתר. בזמן שבא בחינת 
אדם, הכל נראה, היינו שאז רואים את הטוב ועונג, מה שהיה במטרת 
הבריאה, כבר נתגלו בעולם.
%break
לכן האדם צריך להיזהר, לא לברוח מהמערכה, ולומר, שאין הבורא 
רוצה לעזור לו, היות שהוא רואה, שכבר הרבה פעמים בקש ממנו, 
שיעזור לו. והאדם חושב, כאילו לא מסתכלים עליו מלמעלה. אלא, בין 
שהוא נותן תפלה, בין שהוא לא נותן,
%break
הכל הוא אותו דבר, ללא כל שינוי. אם כן, אין הוא רואה שום דבר 
שיעזור לו. אלא הוא רואה, שהוא ככלי ריק, שאין לו שום דבר, ומאי 
שה' רוצה לעשות, הוא יעשה. אבל האדם מצדו, אין לו שום כח 
לעשות משהו.
%break
כי יש כלל, במקום שלא רואים שום התקדמות, אין האדם יכול לתת 
שום יגיעה. אז אין להאדם שום עצה, אלא הוא צריך להאמין באמונת 
חכמים, מה שהם אומרים לנו, שאנו צריכים להאמין, שכך הוא סדר 
עבודה, שאין לאדם לראות מה שהוא עושה.
%break
ויאמין שזהו לטובתו ההסתר הזה, שזה יביא לו לזכות לדביקות ה', 
אם הוא יתגבר ויאמין, שהכל הוא לטובתו, וה' כן שומע תפלת כל פה, 
רק שצריך להיות אתערותא דלתתא,
%break
"וישועת ה' כהרף עין", כלומר, שבזמן שמתקבצים כל הניצוצין, מה 
שיש לאדם לברר ולבקש עליהם, שהם יכנסו לקדושה, אז הוא מקבל 
את העזרה בפעם אחת.
%break
אולם בזמן שהאדם מרגיש עצמו בריקנות, כלומר שהוא מרגיש שאין 
לו לא תורה, ולא מצות, ולא שום מעשים טובים, ומה הוא יכול 
לעשות, אז האדם צריך לבקש מה', שיאיר לו, שיהא בידו להשיג 
גדלות ורוממות ה', למעלה מהדעת. כלומר,
%break
שהגם שאין הוא עדיין ראוי להרגיש את גדלות ורוממות ה', משום 
שהוא עוד לא זכה לבחינת אדם, וממילא שורה עליו את הצמצום 
וההסתר על ה', כמו שכתוב "אל תסתר פניך ממני", מכל מקום הוא 
מבקש מה', שיתן לו הכח, לקבל גדלות וחשיבות ה' למעלה מהדעת.
%break
וזהו כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (עירובין י"ט) 
"שאפילו הריקנין שבך מלאין מצות כרימון". ואמר, שהפירוש הוא, 
רימון מלשון רוממות, שהיא בחינת למעלה מהדעת.
%break
לכן יהיה הפירוש, ש"הריקנין שבך מלאים מצות". ושיעור המילוי הוא, 
כפי שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות.
%break
כלומר, שענין ריקנות יכול להיות דוקא במקום שאין ישות, והוא מרגיש 
עצמו, שהוא ריק מתורה, ומצות, וממעשים טובים. שזה נמשך בזמן, 
שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
%page 1221
אז על כל מה שהוא עושה, הוא רואה, שאין שם שום דבר לתועלת 
הבורא, אלא רק הכל לתועלת עצמו. במצב הזה הוא מרגיש, שאין לו 
שום דבר, אלא שהוא ריק מכל. וזה המקום ריק, הוא יכול למלאות רק 
עם רימון, היינו אם הוא ילך למעלה מהדעת,
%break
שנקרא רוממות ה'. היינו, שיבקש מה', שיתן לו כח להאמין למעלה 
מהדעת, בגדלות ה'. כלומר, זה שהוא רוצה רוממות ה', אין הכוונה 
שהוא אומר, שאם אתה תיתן לי להשיג את רוממות וגדלות ה',
%break
אז אני מוכן לעבוד, אלא הוא רוצה, שה' יתן לו כח להאמין בגדלות ה', 
בזה הוא ממלא את מקום הריקנות, שבה הוא נמצא עתה.
%break
נמצא, שלולי הריקנות, היינו שלולי אם הוא היה עובד בדרך להגיע 
לדביקות, היינו בהשתוות הצורה, הנקרא בעל מנת להשפיע, אלא 
בבחינת הכלל,
%break
שמספיק להם בחינת המעשה שהם מקיימים, אין אלו אנשים 
מרגישים בעצמם בחינת ריקנית, כנ"ל. אלא שהם מלאים במצות.
%break
אלא דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את 
הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את 
הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם 
מבקשים, שה', שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת,
%break
שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה' יתן להם כח ברוממות, 
שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', ולא רוצים שה' יתן להם 
זה להשיג, היות שהם רוצים להכניע את עצמם,
%break
בכניעה ללא תנאי, רק שמבקשים עזרה מה', בשיעור זה הם יכולים 
למלאות את המקום של ריקנות עם מצות. וזהו "מלאים מצות כרמון".
%break
ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק (וירא נ"ב, ובהסולם אות קס"ז) וזה 
לשונו, שלמדנו, "בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, שולח לו מתנה. 
ומה היא המתנה עני, כדי שיזכה על ידו. וכיון שזכה על ידו, הקב"ה 
ממשיך עליו חוט של חסד,
%break
הנמשך מצד ימין, ופורש על ראשו, ורושם אותו, כדי, אשר יבוא הדין 
לעולם, יזהר בו המחבל להזיקו, משום זה הקדים לו הקב"ה דבר, 
במה שיזכה לזה".
%break
ויש להבין זה על דרך עבודה, מהו עני, ומהו חוט של חסד, ומהו דין 
שבא לעולם. ידוע שעני נקרא, עני בדעת. ומהו בעבודה עני בדעת. 
היות שיש ב' בחינות בעבודה:
%break
א. בחינת הכלל, שהוא בעיקר בחינת המעשה. ועל הכוונה, שיהיה 
הכל לשם שמים, לא שמים לב לזה. ועוסקים בתו"מ, הם בדרך כלל 
שלמים, ואינם מרגישים חסרון בעצמם.
%break
אלא מטעם שחז"ל אמרו, "שהאדם צריך להיות שפל", הם מחפשים 
אצלם חסרונות, בכדי לקיים "מאוד מאוד הוי שפל רוח" (אבות ד' ד').
%break
ב. אלו שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, ועוסקים בתו"מ, שזה יביא 
להם, שיוכלו לעשות הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמם. וזהו 
על דרך שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". אם כן, 
העובדים האלו מבינים, שכל יום הם צריכים להתקדם,
%break
להיות עשירים בדעת. היינו, להבין כל פעם, איך שכדאי לעבוד רק 
בעל מנת להשפיע. ולמעשה הם רואים, שכל יום, שהם רוצים ללכת 
בדרך, שהכל יהיה רק לתועלת ה', הגוף מבין כל פעם אחרת, 
שמתחיל להבין, שיותר כדאי לעבוד לתועלת עצמם,
%break
מלעבוד לתועלת ה'. אז הם תמהים על זה, מדוע יוצא לנו את ההיפך, 
מה שאנחנו חשבנו. והם מתפללים לה', שהוא ישלח להם את ההבנה 
ודעת, שהגוף יבין, שכדאי לעבוד לתועלת ה',
%break
והם רואים אחרת, והרבה פעמים הם באים לידי יאוש, כי חס ושלום 
אין הקב"ה שומע תפלה, ויש לפעמים, שהם רוצים לברוח מהמערכה.
%break
התשובה היא, אומר הזה"ק, "בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, 
שולח לו מתנה. ומהי המתנה, עני. כלומר, זה שהאדם רואה, שהוא 
עני בדעת, שאין הגוף מבין,
%break
בשביל מה הוא צריך לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, המחשבה 
והרגשה שהוא עני, הקב"ה שלח לו את המתנה, מטעם שאוהב אותו. 
ומדוע הקב"ה אוהב אותו. הוא מטעם, שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה'. 
לכן הקב"ה אוהב אותו.
%page 1222
אלא שהוא לא יכול, אף על פי שהוא רוצה. וזהו מטעם, שהיא נגד 
הטבע. שהאדם נברא עם רצון לקבל לתועלת עצמו. והיות שיש תיקון, 
שהוא, שכל זמן, שאין האדם מוכן ללכת בדרך האמת, שלא יוכל 
לראות את האמת, מטעם שזה יזיק לו. לכן אלו אנשים,
%break
שאין בדעתם ללכת בדרך להשפיע, אין מגלין להם את האמת, איך 
שהם לא מסוגלים ללכת נגד הטבע של הרצון לקבל. והם חושבים, 
שחסר לו רק רצון. זאת אומרת, אם הוא יסכים ללכת בדרך של לשם 
שמים, זה הוא בידו לעשות הכל לשם שמים.
%break
לכן כל דבר שהאדם חושב, שזה הוא בידו לעשות, אינו סובל מזה, 
שהוא לא עושה, מטעם שזהו דבר קל. לכן אין לו יסורים מזה שהוא 
לא עושה לשם שמים, הגם שהוא יודע, שצריכים לעשות הכל לשם 
שמים.
%break
וזה נובע מהכלל, שאמרו חז"ל, "כל העומד לגבות, כגבוי דמי" (כל 
חוב, שהאדם עומד לקבל חזרה מיד הלווה, כאילו כבר לקח את חובו, 
מטעם הבטיחות, שיודע שיקבל). לכן,
%break
כיון שהוא יודע, מתי שהוא רוצה, הוא יכול לעשות הכל לשם שמים, 
לכן אינו מרגיש חסרון, אף על פי שעדיין לא עושה. וזהו התיקון לאלו 
אנשים שעובדים בבחינת הכלל.
%break
אולם, אלו אנשים, שבאמת הם רוצים ללכת בדרך, שיעשו הכל בעל 
מנת להשפיע, אלו אנשים, הקב"ה אוהב אותם, כנ"ל בזה"ק, "הקב"ה 
שולח להם מתנה". ומה הוא המתנה, עני, היינו עני בדעת. כלומר, 
שאין הגוף מבין, איך יכול להיות דבר כזה,
%break
שנוכל לעבוד לתועלת ה', הלא זהו נגד הטבע. ורואה אז, שהוא עני 
אפילו במעשים. כלומר, לאו דוקא שהוא עני בדעת, אלא הוא עני גם 
במעשים. כלומר, שהוא רואה אז, שאין לו אפילו מעשה אחד, שיהיה 
לתועלת ה', אלא הכל לתועלת עצמו.
%break
אז האדם נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו, היות שהוא עני מכל, היינו 
בין מבחינת מוחא, ובין מבחינת ליבא. שהוא רואה אז, פשוט שהוא 
רשע ממש, כלומר שאין בידו להצדיק את הקב"ה, איך שהוא מתנהג 
עמו, ורואה, שאפילו התפלות שהוא מתפלל להבורא,
%break
הם כאילו, אין הקב"ה חס ושלום שומע תפלתו. ויש הרבה פעמים 
שהוא בא לידי יאוש. אולם שהאדם צריך להאמין, שכל אלה 
ההרגשות, מה שהוא מרגיש, בא לו מלמעלה, שהקב"ה שולח לו, וזהו 
מתנה משמים.
%break
וזה שאומר "ומהו המתנה, עני, כדי שיזכה על ידו". השאלה היא, איך 
יכולים לומר, שעניות היא מתנה, ועל זה משיב, כדי שיזכה על ידו. 
כלומר, שעל ידי זה שהאדם רואה, שהוא עני, שאין לו כלום, אז יהיה 
בידו חסרון שלם, היינו רצון שלם שהקב"ה יעזור לו.
%break
כי כדי לקבל מילוי מהבורא, צריכים רצון שלם. כלומר, שהאדם רואה, 
שאין מי שיכול לעזור, אלא הבורא. נמצא, שע"י העניות, הוא מקבל 
צורך לזכות את הכלי קבלה שלו, שהבורא יתן לו רצון להשפיע במקום 
הרצון לקבל.
%break
וזה שאומר "וכיון שזכה על ידו", היינו שע"י העני קיבל צורך וחסרון 
שלם, אז "הקב"ה ממשיך עליו חוט של חסד, הנמשך מצד ימין". 
פירוש, הקב"ה נותן לו הרצון להשפיע, הנקרא חסד, היינו משפיע, 
שזה נקרא ימין, היינו שמקבל הטבע שני, הנקרא רצון להשפיע.
%break
וזה שאומר "ופורש על ראשו". "ראש" נקרא בחינת דעת. והחסד, 
שהאדם מקבל, הוא על ראשו, היינו למעלה מראשו, כלומר למעלה 
מהדעת. שע"י חוט של חסד, הוא יכול ללכת כבר למעלה מהדעת.
%break
וזה שאומר "כאשר יבוא הדין לעולם, יזהר בו המחבל להזיקו". פירוש, 
היות שהחוט של חסד הוא על ראשו, היינו שהיא בחינת אמונה 
למעלה מהדעת, לכן, כשבא הדין, היינו הרצון לקבל, שעליו יצא הדין, 
שאין שום אור מאיר בו, והוא רוצה להזיק את האדם,
%break
עם שאלותיו, והיות שעל ראשו של אדם משוך חוט של חסד, הנקרא 
אמונה למעלה מהדעת, כבר לא יכול להזיקו, כיון שהמחבל הבא עם 
טענותיו של הרצון לקבל, שנקרא מידת הדין,
%break
שזהו, שהוא טוען עם הדעת שלו, לכן כשהוא כבר זכה לחוט של 
חסד, בין במוחא ובין בליבא, ועל הכל הוא הולך למעלה מהדעת, 
מכח החוט של חסד, לכן לא יכול להזיקו.
%break
%page 1223
אולם, במצב שהאדם כבר מרגיש שהוא עני, כלומר שאין לו שום 
יראת הכבוד, בזמן שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', אלא להיפך, שהוא 
רואה אז, איך שאצלו שכינתא בעפרא, שיש לה אצלו צורה של עפר, 
שענין עפר הוא, כמו שכתוב אצל הנחש,
%break
שהקב"ה אמר להנחש, "ועפר תאכל כל ימי חייך", שדרשו חז"ל, שכל 
מה שהנחש אוכל, הוא טועם טעם עפר, שבענין עבודה יהיה הפירוש, 
שכל זמן שהאדם לא תיקן את החטא של עץ הדעת,
%break
הוא טועם טעם עפר, בזמן שהוא רוצה לעשות את המעשים שלו בעל 
מנת להשפיע, שזה מכונה "שכינתא בעפרא", אסור לו לספר לגופו, 
הנקרא רצון לקבל.
%break
היינו, שאין לו להגיד להרצון לקבל לעצמו, שהוא אינו מרגיש שום 
יראת הכבוד ברוחניות, אלא הוא בכלל לא צריך לדבר בעניני עבודה 
עם הרצון לקבל שלו. היות שהאדם צריך לדעת,
%break
שלא יעזור לו שום ויכוחים עם הרצון לקבל. לכן האדם, בעת שהוא 
בא למצב של עני, הוא צריך רק לבקש מה', שיעזור לו, היינו שיתן 
להאדם כח, שיוכל להתגבר עליו,
%break
וזהו על דרך שאמרו חז"ל (אדר"נ ספ"ז) וזה לשונם "אדם בא לבית 
המדרש, ולא נהגו בו כבוד, אל ילך ויספר לאשתו". ויש להבין, מה בא 
זה ללמדינו בעבודה. ועוד, וכי מותר לאדם לדרוש כבוד, הלא אמרו 
חז"ל, "מאוד מאוד הוי שפל רוח".
%break
ויש לפרש, כנ"ל, אדם בא לבית המדרש ללמוד תורה, ובטח התורה 
היא בחינת "כי הם חיינו ואורך ימינו", היינו שהתורה היא מכובדת, 
היות שכל הדברים טובים נמצאים בה. והוא בא לבית המדרש, 
והתורה לא נהגו בו כבוד, היינו התורה נסתרה ממנו,
%break
ולא הראה לו שום כבוד וחשיבות שיש בהתורה, אלא הוא טועם טעם 
של עפר. לכן הוא רוצה להתייעץ עם הרצון לקבל שלו, אם כדאי 
להמשיך. אומרים, "אל תספר לאשתו", היינו להרצון לקבל, אלא יספר 
הכל לה', היינו שה' יפקח לו את עיניו, ויזכה לכבוד התורה.
%break
%page 1224
%H מהו, ואברהם זקן בא בימים, בעבודה
%break
הזה"ק וישב (ובהסולם אות ג') וזה לשונו, "טוב ילד מסכן וחכם ממלך 
זקן וכסיל. טוב ילד, זהו היצר הטוב, שהוא ילד, מימים מועטים עם 
האדם, כי מי"ג שנים ואילך הוא עם האדם. ממלך זקן, זהו היצר הרע, 
שהוא נקרא מלך ושליט בעולם על בני אדם. זקן וכסיל,
%break
הוא ודאי זקן, שמיום שהאדם נולד ויצא לאויר העולם, הוא נמצא עם 
האדם, ועל כן הוא מלך זקן וכסיל. אבל טוב ילד, הדא הוא דכתיב 
"נער הייתי וגם זקנתי", וזהו נער,
%break
שהוא ילד מסכן, שאין לו מעצמו כלום. ולמה נקרא נער. הוא משום 
שיש לו חידוש הלבנה, שהיא מתחדש תמיד, והוא תמיד ילד", עד כאן 
לשונו.
%break
מדברי הזה"ק משמע, ש"זקן" הוא מראה על יצר הרע. מה שאין כן 
יצר טוב נקרא "ילד". אם כן מהו הפירוש "ואברהם זקן בא בימים". 
מה בא להשמיענו,
%break
בזה שאומר "ואברהם זקן". איזה מעלה יש כאן באברהם זקן בא 
בימים, שמשמע, שהכתוב מדבר משבחו של אברהם.
%break
הזה"ק בהקדמת ספר הזהר (דף ק"מ ובהסולם אות ק"מ) אומר שם 
על הכתוב, "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת". אומר וזה 
לשונו, "מטרם גמר התיקון, דהיינו מטרם שהכשרנו את הכלי קבלה 
שלנו,
%break
לקבל רק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרנו, ולא לטובת עצמנו, 
נקראת המלכות בשם אילנא דטוב ורע. כי המלכות היא הנהגת 
העולם, לפי מעשה בני אדם.
%break
על כן מוכרחים לקבל הנהגת טוב ורע מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה 
אותנו, סוף כל סוף לתקן כלי קבלה שלנו. והנה הנהגת טוב ורע, 
גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות, ושכל עליה נחשבת משום זה 
ליום בפני עצמו, כי מסיבת הירידה הגדולה,
%break
שהיתה לו בינתים, בהיותו "תוהה על הראשונות", נמצא בעת עליה 
כקטן שנולד. הרי שבכל עליה הוא כמתחיל מחדש לעבוד את ה'. ועל 
כן נחשבת כל עליה ליום מיוחד. ועל דרך זה כל ירידה נחשבת לילה 
מיוחד".
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה שכתוב "ואברהם זקן בא 
בימים", מהו השבח של אברהם זקן. התשובה היא "בא בימים". 
כלומר, יש זקן, שהוא מצב אחד ונמשך זמן הרבה. לכן אריכת הזמן 
עושה את המצב הזה לזקן, כמו שכתוב בזה"ק,
%break
"למה נקרא יצר הרע זקן". ואומר, מטעם אריכת הזמן, "שמיום שנולד 
ויצא לאויר העולם, הוא נמצא עם האדם", כלומר אין שום שינוי 
במצבו, אלא מיום שנולד הוא באותו מצב, שנקרא מלך זקן וכסיל.
%break
ויש לשאול, הלא הוא מלאך, כמו שכתוב "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך 
בכל דרכיך". ומפרש הזה"ק, שהכוונה על יצר טוב ויצר הרע. ואיך 
אפשר לומר, שהוא כסיל.
%break
התשובה היא, כי כל מלאך נקרא על שם התפקיד. לכן, היות שהיצר 
הרע הוא מכניס רוח שטות באדם, כמו שאמרו חז"ל, "אין אדם חוטא 
אלא שנכנסה בו רוח שטות",
%break
לכן על שם זה נקרא היצר הרע "כסיל". אולם הוא תמיד באותו 
תפקיד, היינו שמכניס רוח שטות בבני אדם. לכן הוא נקרא "מלך זקן 
וכסיל".
%break
אמנם בקדושה, כשהאדם מתחיל לעבוד בדרך להגיע לידי דבקות 
בה', היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז האדם צריך להגיע מקודם 
להכרת הרע, היינו שידע את שיעור הרע שיש בו, כמו שאמרו חז"ל, 
"אצל רשעים היצר הרע נדמה להם כחוט השערה.
%break
מה שאין כן לגבי צדיקים, נדמה להם כהר גבוה". מטעם, שאין מגלים 
לאדם את הרע שיש בו, לא יותר, מכפי שיש לו טוב, מטעם, שהטוב 
ורע צריכים להיות מאוזנים, שרק אז שייך לומר בחירה.
%page 1225
כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי". לכן 
אלו אנשים, שרוצים להגיע לעבודה דלהשפיע, נוהג בהם עליות 
וירידות, כנ"ל בדברי הזה"ק, שמפרש "יום ליום יביע אומר, ולילה 
ללילה יחווה דעת".
%break
נמצא, שבחינת הזקן של העובד בעל מנת להשפיע, אינו זקן מטעם 
אריכת הזמן של מצב אחד, אלא זקן, מטעם שיש לו הרבה ימים 
והרבה לילות. לכן אומר "ואברהם זקן בא בימים". יהיה פירושו "בא 
בימים": "וה' ברך את אברהם בכל". מהו "בכל".
%break
היינו, היות שהיו לו הרבה ימים, כלומר שבטח היו באמצע הרבה 
לילות. אם אין לילות באמצע, אי אפשר להיות הרבה ימים. וה' ברך 
את אברהם "בכל", היינו, שגם הלילות נתברכו אצלו. וזה נקרא "וה' 
ברך את אברהם בכל".
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "אבל טוב ילד", כמו שכתוב "נער 
הייתי וגם זקנתי". כלומר, שגם "אני" זקנתי, "אני" נשאר נער. וזהו 
מטעם כנ"ל, היות שסדר העבודה הוא, בזמן שהאדם צריך לקבל על 
עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, והיות שהגוף מתנגד לזה,
%break
לכן עבודה זו היא עבודה יומית. היינו, שכל יום ויום יש לאדם לקבל 
על עצמו בחינת אמונה, ולא מספיק מה שקיבל על עצמו אתמול,
כמו שכתוב (תבוא שלישי) "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות". ופירש 
רש"י, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו בו ביום, נצטווית עליהם.
%break
נמצא, שכל יום ויום הוא בחינה בפני עצמה, כנ"ל, מטעם שכל יום הוא 
נער, והוא צריך להתחיל מחדש את הקבלת מלכות שמים. וזהו כמו 
שאומר האר"י הקדוש (שער הכוונות דף ס"א) וזה לשונו, "בכל תפלה 
ותפלה נכנסים המוחין,
%break
ואחר התפלה חוזרים ומסתלקים. וראוי שתדע, כי הענין אינו כפשוטו, 
לומר, שהמוחין עצמם שבאים, הם הם מסתלקים, והם הם שחוזרים 
ובאים בכל תפלה. אבל הענין הוא, כי בכל תפלה ותפלה באים מוחין 
חדשים".
%break
זאת אומרת, שהאדם, אף על פי שכל יום הוא מתחיל מחדש, אין 
הפירוש, שמתחיל מאותו מקום שהתחיל. אלא "בא בימים", יש לו 
הרבה ימים חדשים. נמצא ש"נער הייתי וגם זקנתי". כלומר שהזקנה 
איננה ממצב אחד, שהמצב הזה היה לו באריכת הזמן,
%break
אלא זקן נקרא בקדושה, שיש לו אריכת הזמן, עם הרבה חידושים, 
היינו שגם זה שזקנתי בא מהרבה יום של בחינת נער, היינו ילד. אם 
כן יהיה הפירוש "נער הייתי גם זקנתי" הוא רק מבחינת הרבה זמנים 
של "נער". מזה נעשה "זקן".
%break
וזה שאומר "וזהו נער, שהוא ילד מסכן, שאין לו מעצמו כלום". 
היינו, היות שכל עבודה, מה שהיא רק להשפיע לה' ולא לתועלת 
עצמו, עבודה זו היא נגד הגוף,
%break
שהוא רוצה לעבוד דוקא לתועלת עצמו ולא לתועלת ה'. אז האדם 
רואה, שאחר כל עליה יש לו תיכף ירידה, כנ"ל, שמזה בא לו ענין של 
"ימים" ו"לילות".
%break
וזה נמשך עד שהאדם בא לידי החלטה, שאין בידו לעשות שום דבר. 
כי הוא רואה, שכל מה שהוא עושה בכדי להתקדם, הוא רואה את 
ההיפך, שכל פעם יש לו יותר רע. ואז הוא בא לידי מצב, שאומר "אם 
ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו".
%break
לכן, בזמן שהאדם זוכה, שהבורא נותן לו את הרצון להשפיע, היינו 
שהוא כבר זכה, שכל מעשיו הוא יכול לעשות לשם שמים, אז הוא 
רואה, שהוא "ילד". היינו, שאין יותר כח מילד, היינו שאין לו מעצמו 
כלום, כלומר, מכח עצמו לא השיג כלום, אלא הכל נתן לו הבורא.
%break
ורואה אז, שגם הירידות נתן לו הבורא. ומעצמו אין לו שום דבר. וזה 
שאומר "ולמה נקרא נער, הוא משום שיש לו חידוש הלבנה". 
כלומר, כמו שהלבנה, אין לה אור מעצמה, אלא מה שמקבלת 
מהשמש, כן האדם, בזמן שהוא זוכה לדביקות ה',
%break
הוא רואה, שאין לו שום דבר מכח עצמו, אלא הכל נתן לו הבורא, 
והוא תמיד "ילד". היינו, בכל מצב ומצב שהוא בא, הוא בבחינת "ילד", 
היינו שאינו עושה דבר, רק מה שנותנים לילד, זה יש לו.
%page 1226
ומעצמו אינו מסוגל לשום דבר. לכן האדם צריך תמיד לבקש, שהבורא 
יתן לו כוחות, להתגבר בעבודה, והאדם מצד עצמו אינו מסוגל לשום 
דבר.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (לך לך חמישי) "והאמין בה' ויחשבה 
לו צדקה". ולכאורה זה קשה להבין, מהו השבח של אברהם, בזה 
שהוא האמין בה'. הלא כל אדם, אם היתה לו התגלות אלקות, וה' 
היה מדבר אליו, מי לא היה מאמין בה'. ויש לפרש כנ"ל,
%break
היינו לאחר שאברהם ראה, שאין בידו שום כח מעצמו, לזכות לשום 
דבר שבקדושה, מאחר שהרצון לקבל הוא השולט, כמו שכתוב שהוא 
נקרא "מלך זקן וכסיל", ולצאת משליטתו, ולזכות לדביקות ה', אין כח 
בידו, לכן כתוב באופן כללי "והאמין בה', ויחשבה לו לצדקה".
%break
כלומר, זה שאברהם היה יכול לזכות לבחינת אמונה, זהו רק צדקה 
מה', שהבורא עשה עמו צדקה, והוציאו משליטת המלך זקן וכסיל, 
שהוא המתנגד לבחינת אמונה למעלה מהדעת.
%break
ואב-רם הוא היה רוצה ללכת דוקא למעלה מהדעת, כנ"ל, שהיא 
בחינת "רועי מקנה אברהם" (כמו שכתוב במאמר ה', תשנ"א).
%break
וכל הגוף מתנגד לזה. לכן שה' נתן לו את הכח של אמונה למעלה 
מהדעת, לכן חשב אברהם לזה, היינו לזה שזכה לאמונה, כמו שכתוב 
"והאמין בה'", היינו מה שהיה יכול להאמין בה', לו, להקב"ה. לצדקה, 
שהקב"ה עשה עמו צדקה, בזה שנתן לאברהם את כח האמונה.
%break
אולם בסדר העבודה אנו רואים, שיש עליות וירידות. ובזמן עליה, היינו 
בזמן שהוא מרגיש את החשיבות, מה שהוא מרגיש, שהוא נמצא 
מקורב לה', ומרגיש קצת את חשיבות וגדלות ה', ורוצה להיבטל אליו, 
מחמת שמרגיש קצת אהבת ה',
%break
ורוצה להיבטל אליו כנר בפני אבוקה. ואז, במצב הזה, הוא לא זוכר, 
שהיה לו פעם מצב של ירידה. ועוד יותר מזה, הוא לא רוצה לזכור, 
שיש דבר כזה, הנקרא מצב של ירידה. והוא משתוקק שהמצב של 
עליה יהיה אצלו בקביעות.
%break
אבל בסופו של דבר האדם מקבל ירידה. ולפעמים הוא נופל כל כך 
למצב של שפלות, ואומר, שאין מציאות, שיהיה באפשרות, שהאדם 
יוכל לעשות משהו לתועלת הבורא. וכשעולה על דעתו, הלא צריכים 
לעבוד ולקיים תו"מ לשם שמים, ומדוע אני לא רוצה לעשות כך.
%break
אז האדם נותן לעצמו תשובה אמיתית, לפי דעתו של אדם, אין מה 
להשיב על תשובה זו. כי האדם, היינו הרצון לקבל שבאדם, שהוא 
השולט בזמן הירידה, אומר, שגם הוא מוכן לעשות הכל לשם שמים, 
רק בתנאי, אם אני אדע מה שהרצון לקבל שלי ירויח מזה.
%break
כלומר, שהוא מוכן לעבוד לתועלת ה', רק על תנאי, שהתועלת עצמו 
תרויח מזה. נמצא, שבזמן עליה, שאז, אם מסתכל על הירידות, מה 
שהוא מקבל כל פעם, הוא בעצמו מתפעל, איך אפשר דבר כזה, היינו, 
שיהיה כל כך מרחק בין עליות לירידות,
%break
כרחוק שמים לארץ. כלומר, שבזמן עליה הוא חושב, שהוא כבר נמצא 
בשמים, כלומר, שכבר אין לו שום שייכות לגשמיות, ומהיום והלאה כל 
עסקו בעולם הזה יהיה רק מה שנוגע לרוחניות,
%break
ועל גשמיות הוא אפילו ברוגז על הבורא, מדוע נתן לנו גשמיות, 
להתעסק בענינים גשמיים, שנצטרך לתת על דברים אלו זמן ויגיעה, 
איך להשיג את הגשמיות.
%break
והאדם לא מבין אז, לאיזה צורך הבורא ברא זה. ונראה בעיני האדם 
לדבר מיותר כל העולם הגשמי. ויחד עם כל החשבונות הטובים 
ביותר, פתאום הוא מקבל ירידה,
%break
ונופל לארץ. לפעמים הוא נמצא בזמן הירידה, מחוסר הכרה בכלל, 
שהוא שכח מענין רוחניות בכלל. ולפעמים, כשהוא כן זוכר שיש 
רוחניות במציאות, אבל הוא רואה, שזה הוא לא בשבילו.
%break
אמנם יש להבין, למה הבורא נותן לנו את הירידות האלו. זאת אומרת, 
מקודם האדם צריך להאמין, שהירידות האלו, הבורא נותן לנו. ואח"כ 
שואל האדם, לאיזה צורך נתן לי הבורא את הירידות.
%page 1227
כלומר, בזמן שהאדם מאמין, שהבורא שולח לו זה, ובטח הירידות 
באות לאדם, לאחר שהיה לו מצב של עליה, והוא ביקש מהבורא 
שיקרב אותו. והוא מאמין, שה' הוא שומע תפלה.
%break
ומה קיבל האדם על תפלתו, האדם חושב, שבטח אחר התפלה הוא 
יקבל עליה בדרגה, יותר מהמצב שבו הוא נמצא בעת התפלה. 
ולבסוף, הבורא נתן לו מצב יותר גרוע, מכפי שהיה מטרם שהתפלל 
לה'. והתשובה היא, כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל,
%break
שיש ענין "כיתרון האור מתוך החושך". ואמר, שאין האדם יכול 
להעריך את חשיבות האור, ולדעת איך לשמור אותו, אלא מתוך 
החושך. אז האדם יכול להבחין את המרחק בין האור לחושך.
%break
ויש לפרש דבריו בדרך משל, כשנותן אחד לחבירו מתנה, השוה בעיני 
המקבל מאה שקל, אז המקבל שמח בזה, שחבירו מעריך אותו, 
ושולח לו מתנה, והוא מקבל זה בשמחה גדולה. אולם, אם אח"כ נודע 
להמקבל מתנה, שהיא שוה עשרת אלפים שקל,
%break
יש כאן להבין, איזו שמחה המקבל מתנה שמח עתה, ואיך נקבע בלבו 
גדלות אהבה להנותן מתנה, ואיך האדם שומר את המתנה, שלא 
יגנבו לו את המתנה.
%break
והנמשל הוא, בזמן שהאדם קיבל התעוררות מלמעלה, שהבורא 
מקרב אותו אליו, והאדם מרגיש קצת חשיבות, בזה שהוא מרגיש, 
שהוא מדבר עתה עם הבורא,
%break
אולם אין האדם יכול לקבל את השמחה האמיתית מהתקרבות זו, 
מטעם שהוא עוד לא יודע להעריך את גדלות וחשיבות של הבורא, 
שיוכל לקבל את השמחה והעונג, מזה שהבורא מדבר אליו.
%break
והסיבה היא כנ"ל "כיתרון האור מתוך החושך", היות שאין האדם 
מרגיש יסורים, מזה שהוא מרוחק מה', ממילא אין הוא יכול להעריך 
את גודל וחשיבות של מצב, שהוא מקורב לה'.
%break
וגם אין האדם יכול להעריך את היסורים של התרחקות מה', אם אף 
פעם לא הרגיש, מה זה התקרבות לה'. לכן סדר העבודה הולך על ב' 
רגליים, היינו ימין ושמאל, כמו שאמרו חז"ל (סוטה מ"ז) "לעולם תהא 
שמאל דוחה וימין מקרבת".
%break
ימין נקרא שלימות. היינו בזמן עליה, שהאדם מרגיש, שהוא עכשיו 
מקורב לה', ואז יש לו חיות ושמחה, והוא חי אז בעולם שכולו טוב. 
ואח"כ מלמעלה רוצים, שהוא ירגיש את החשיבות, מזה שה' קירב 
אותו אליו, שיוכל להנות ולשמוח,
%break
לא כפי שהאדם מחשיב זה, על דרך משל הנ"ל, למאה שקל. לכן, 
כשמקבל ירידה, והוא מרגיש יסורים, מזה שנמצא בירידה, הגם בזמן 
הירידה לא תמיד מרגיש על המקום שהוא בבחינת הירידה.
%break
כלומר, אם האדם ירד מדרגתו ואין לו יסורים מזה שנפל, אין זה 
נקרא "נפילה". כי מי יודע שנפל, אם האדם לא מרגיש. אלא זה 
דומה לאדם, שנפצע בתאונת דרכים,
%break
ולא מרגיש שנפל תחת המכונה, מטעם שהוא מחוסר הכרה. מי יודע 
שנפל תחת האוטו - משא, רק אנשים מבחוץ. אבל מה הוא מרגיש 
מזה, שאנשים אחרים רואים, שהוא מחוסר הכרה.
%break
כמו כן ברוחניות, שקיבל ירידה. מלמעלה יודעים זה. אבל האדם, 
לאחר התאוששות, הוא בא לידי הכרה, שנמצא במצב ירידה. ואז 
מתחיל סדר חדש, ומלמעלה נותנים לו עוד הפעם עליה, ואח"כ עוד 
הפעם ירידה. ומזה האדם מקבל ההבחנה בין אור לחושך.
%break
ומזה האדם מקבל אותיות, איך להחשיב את זה, מה שה' מקרב 
אותו. ועל ידי זה ידע, איך לשמור עצמו, שלא יפול שום דבר 
להקליפות, היינו לכלי קבלה שלו.
%break
היות שהוא יודע, מה שמפסיד. מטעם, "כיתרון האור מתוך החושך". 
וזהו ענין ירידות ועליות, שהאדם צריך לעבור את המצבים האלו.
%break
ומי שהוא חכם, והוא רוצה להרויח זמן, אין הוא מחכה עד שיקבל 
ירידה מלמעלה. אלא, בזמן שהוא נמצא בזמן עליה, ורוצה לקבל את 
החשיבות של המצב של התקרבות לה', אז הוא מתחיל לצייר לעצמו, 
מהו מצב של ירידה.
%page 1228
היינו, איך הוא קיבל יסורים, מזה שהוא היה מרוחק מה'. ועתה, איך 
הוא מרגיש, שהוא מקורב לה'. נמצא, שגם בזמן עליה, הוא לומד את 
ההבחנות, כאילו הוא היה במצב הירידה, ויכול אז לעשות חישוב, 
להבחין בין עליה לירידה.
%break
והוא יקבל אז תמונה של היתרון בין אור לחושך. כי יכול לעשות ציור, 
איך שהוא היה פעם במצב של ירידה, והיה חושב, שכל ענין עבודה 
דלהשפיע, לא שייך אליו, ועד כמה שהוא סבל מהמצבים האלו, שהיה 
רוצה לברוח מהמערכה, ורק ממקום אחד,
%break
היה לו לקבל איזה הרוחה, היינו רק מתקוה אחת, שהיה חושב, מתי 
אני אוכל ללכת לישון, שאז הוא יברח מכל המצבים של האי סבלנות, 
שהיה מרגיש, שהעולם חשך בעדו.
%break
ועתה, בזמן עליה, הוא רואה הכל אחרת. והוא רוצה אז רק לעבוד 
לתועלת ה'. ועל תועלת עצמו אינו דואג עכשיו. ומכל אלה החשבונות, 
שהוא יעשה בזמן עליה, נמצא,
%break
שהוא מקבל עכשיו מקום, שיוכל להבחין בין אור לחושך. ואין הוא 
צריך להמתין, עד שיתנו לו מלמעלה את מצב של ירידה.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "אדלא אבידנא 
בחישנא". פירש רש"י, "אחר מה שלא נאבד ממני, אני מפשפש מרוב 
זקנה, אני הולך שחוח, ומנענע ונראה,
%break
כמו שמבקש דבר הנאבד לו". ויש להבין זה על דרך העבודה, מה בא 
זה ללמדנו. אלא כנ"ל, שאדם זקן נקרא, שהוא בחינת חכם, היינו הוא 
רוצה להיות תלמיד חכם.
%break
כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהקב"ה נקרא חכם, והוא דרכו להשפיע. 
וכשהאדם רוצה ללמוד מדרכיו, היינו גם כן להיות משפיע, האדם הזה 
נקרא "תלמיד של חכם". האדם הזה אינו מחכה עד שיקבל ירידה, ואז 
הוא הולך לבקש שיעלו אותו חזרה,
%break
היינו, שנאבד ממנו את מצב של העליה, ומבקש שיעלהו שוב למעלה. 
אלא, מטרם שנאבד לו המצב של עליה,
%break
כבר הוא מחפש, כאילו כבר נאבד לו. וע"י זה הוא מרויח זמן. נמצא, 
שמבחינת ירידות יש מקום להאדם לעלות ולקבל מקום להבחין את 
היתרון בין אור לחושך.
%break
%page 1229
%H מהו ריח בגדיו, בעבודה
%break
(בסנהדרין דף ל"ז) אמר רבי זירא על הכתוב, "וירח ריח בגדיו 
ויברכהו. ויאמר, ראה, ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה' (תולדות 
חמישי). ריח בגדיו, אל תקרי בגדיו, אלא בוגדיו. דאפילו בוגדים 
שבהם, יש בהם ריח", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין דברי רבי זירא, איזה קשר יש בין "בגדים לבוגדים". הלא 
"בגדים" פירושו, לבושים אשר האדם מתלבש בהם, היינו שיש חיבור 
בין הבגדים להאדם, שזהו דבר טוב להאדם בזמן שיש לו בגדים. אבל 
"בוגדים", הוא ממש להיפך, כי בזמן שהאדם בוגד במי שהוא,
%break
הוא דבר רע להאדם, כלומר שהאדם מרגיש עצמו ברע, במצב שבו 
הוא נמצא, עד שהוא רצה לצאת מהמצב הזה, אין לו ברירה אחרת, 
אלא להיות בוגד במי שהכניס אותו למצב הרע הזה, שבו הוא נמצא. 
אם כן איך דורש רבי זירא על מה שכתוב "בגדיו שפירושו בוגדיו".
%break
ידוע שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך לתקן עצמו ולהכנס לקדושה, 
היות שהאדם נברא עם יצר הרע, שהוא בא לאדם תיכף מיום הולדו, 
וכבר נמצא באדם, כמו שאומר הזה"ק (וישב בהסולם אות א') וזה 
לשונו, "דכיון שיצא האדם לאויר העולם,
%break
מיד נזדמן יצר הרע להשתתף עמו", כמו שלמדנו, שכתוב "לפתח 
חטאת רובץ". כי אז נשתתף עמו היצר הרע. שם (באות ו') אומר וזה 
לשונו, "מלך זקן, זהו היצר הרע, שמיום שהיה, לא יצא מטומאתו 
לעולם. והוא כסיל, שכל דרכיו הם לדרך הרע, והולך ומדיח בני אדם".
%break
וכידוע, שסדר העבודה מתחלק לעבודת הכלל, היינו מה שכל הכלל 
מסוגל לעבוד, ועבודת הפרט, היינו, שלא כל הכלל מסוגלים לעבוד. 
וזה מתבטא בלשון לשמה ושלא לשמה. היינו להשפיע, עבודה זו 
שייכת דוקא להפרט. מה שאין כן עבודה בעל מנת לקבל שכר,
%break
עבודה זו גם הכלל מסוגלים לעבוד, כמו שאומר הרמב"ם וזה לשונו, 
"ולפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין 
מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה,
%break
וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים 
להם רז זה לאט לאט" (רמב"ם הלכות תשובה, פרק ד').
%break
לכן בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך הפרט, היינו לעשות הכל בעל 
מנת להשפיע, אז היצר הרע, הנקרא רצון לקבל, שדואג לתועלת 
עצמו, הוא מסוגל לעבוד רק בעל מנת לקבל שכר. והיות שהאדם 
רוצה לעבוד לשם שמים, אז היצר הרע מתנגד לעבודה זו,
%break
מטעם שזהו נגד הטבע שעמו נולד. לכן כאן מתחילה את עבודת 
האדם, במלחמה קשה, היות שהאדם אומר להגוף שלו, בזמן שהגוף 
שואל אותו, בגלל מה אתה מקיים תו"מ,
%break
מה יהיה לך מזה, אז האדם אומר לו, שחז"ל אמרו, ש"הקב"ה אמר, 
בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".
%break
לכן, היות שאין לי כח לבטל אותך, לכן בזכות שאני אעסוק בתורה, אז 
יהיה לי כח לבטל אותך, ולהעביר אותך מהיות מלך עלי, כמו שכתוב, 
ש"אתה הוא מלך זקן וכסיל".
%break
לכן אני רוצה להעביר אותך מהממשלה שלך, שאתה מושל עלי, ואני 
אקבל עלי את השליטה של מלך מלכי המלכים הקב"ה.
%break
ובטח מה צריך היצר הרע, הנקרא רצון לקבל לעצמו, לעשות. אין לו 
עצה אחרת, אלא להפריע לו בכל כח שיש לו. אולם שמדרך העולם, 
שאין האדם נותן כוחות להשיג איזה דבר,
%break
אם הוא יכול להשיג בקלות. לכן, כשהאדם מתחיל לעבוד, והוא נותן 
יגיעה קטנה, איך לצאת משליטתו, בטח שאין הגוף צריך להתנגד 
להאדם בכל כוחו, אלא הרע שבאדם מתגלה כל פעם עם כח יותר 
גדול.
%break
%page 1230
וזה תלוי לפי עבודת האדם. היינו, שסדר עבודה הוא מאוזן, בכדי 
שתהיה לו בחירה, לבחור בטוב ולמאוס ברע. וזהו על דרך שאמרו 
חז"ל, "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה 
אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות" (קידושין דף מ', ע"ב).
%break
והטעם שהאדם צריך לראות, כאילו "חציו חייב וחציו זכאי", צריכים 
לומר, שהוא מטעם, שתהיה לו בחירה. מה שאין כן אם דבר אחד הוא 
יותר מהשני, כבר אין בידו להכריע.
%break
ולפי זה, אם האדם עשה מצוה אחת, כבר הכריע לכף זכות, איך הוא 
יכול עוד הפעם לקיים בחירה, הלא הכף זכות כבר הכריע. אלא 
התשובה היא, כנ"ל, שאם הרע שבאדם רואה שהאדם התגבר עליו, 
אז הרע משתמש עם יותר כח,
%break
היינו שמביא לו טענות צודקות, שלא כדאי לעבוד לתועלת הבורא. 
והוא נותן לו לטעום טעם של עפר, בזמן שהוא רוצה לעשות משהו 
להשפיע. ונותן לו טעם יותר גדול בעבודה לתועלת עצמו.
%break
כלומר, שכל פעם הוא נותן לו תענוג יותר גדול בתועלת עצמו. כלומר, 
שאף פעם לא חשב, שיש כל כך תענוג גדול בתועלת עצמו. וזהו 
לסיבה הנ"ל, כי כיון שנותן יותר התגברות, נמצא, שהכריע לכף זכות. 
לכן הוא מוכרח לתת לו יותר רע,
%break
בכדי שתהיה לו בחירה. זאת אומרת, אין הפירוש, שנותן לו יותר 
מעשים רעים. אלא הפירוש הוא, שהוא נותן לו יותר תענוג בתועלת 
עצמו, עד כדי כך, שקשה לפרוש מתועלת עצמו, ולעבוד בעל מנת 
להשפיע.
%break
וזה נקרא, שהאדם מקבל ירידות גדולות. כלומר, שבזמן שהרע 
מתגלה לו ביותר כח, וקשה להתגבר עליו, אז האדם בא לפעמים לידי 
"תוהה על הראשונות", היינו, שהוא רואה, שבחינם נתן עבודה ויגיעה, 
ולמעשה אי אפשר לצאת משליטת הרע.
%break
אם כן, חבל שנתתי כוחות בחינם. נמצא, שבזמן הירידה הוא בוגד 
בעבודת ה'. ואח"כ, שה' נותן לו התעוררות מלמעלה, עוד הפעם הוא 
עולה בדרגת הרוחניות, והוא חושב, עתה הוא כבר יהיה במצב של 
קדושה.
%break
אולם אח"כ עוד הפעם הרע מתגלה אליו, בכח יותר גדול, ומקבל שוב 
ירידה, כמו מקודם. וחושב כל פעם אותו דבר, היינו, שכל פעם הוא 
בא לידי בגידות בעבודה. נמצא לפי זה, "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול 
הימנו". כי אחרת לא תהיה לו בחירה.
%break
לכן יוצא, שמי שהוא יותר גדול, יש לו יותר בגידות בעבודה. מה שאין 
כן מי שאין לו כח התגברות, ממילא אין הרע צריך להראות את כל 
כוחו, מה שיש בו.
%break
לכן נשאלת השאלה, אם הוא עשה עבירה, אוי לו שהכריע עצמו לכף 
חובה. הלא הרע כבר הכריע. ואיך הוא יכול אח"כ לעשות בחירה. 
והתשובה היא על דרך שאמרו חז"ל,
%break
"עבר ושנה, נעשה לו כהיתר". כלומר, שאינו מרגיש את כח הרע שיש 
בהעבירה, וממילא אין הוא צריך להתגברות יתירה. אלא מעט 
התגברות על הרע, הוא יכול לבחור בטוב, ולמאוס בהרע הקטן, שיש 
בו.
%break
מה שאין כן מי שהוא גדול, לאדם הזה יש לו הרבה עליות והרבה 
ירידות כנ"ל.
%break
היינו, שהרבה פעמים הוא בוגד בעבודה דלהשפיע, כטענת המרגלים, 
שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, שהיא בחינת מלכות שמים. היינו, 
זה שמקבל עליו מלכות, לא יהיה מטעם תועלת עצמו, הנקרא בחינת 
ארץ, אלא מטעם בחינת שמים.
%break
כלומר, האדם רוצה לקבל על עצמו עול תורה ומצות, בכדי לעשות 
נחת רוח ליוצרו, אז המרגלים דברו על זה לשון הרע, כמו שכתוב 
בזה"ק (שלח דף כ"ב, ובהסולם אות ס"ג) וזה לשונו, "וישובו מתור 
הארץ".
%break
"וישובו", היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו, "מה 
יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה והבית ריקם, 
ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל 
כך.
%page 1231
ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא. טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו 
שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה".
%break
אולם יש להבין את טענת מרגלים. הלא הם אמרו מה שהרגישו. היות 
שבזמן שהאדם בא למצב של ירידה, הרי הוא לא אומר שקר, אלא 
מה שהוא מרגיש, הוא אומר. לכן בזמן עליה, הוא רוצה להיבטל אליו 
יתברך, כנר בפני אבוקה, היות שמרגיש,
%break
שמזה יהיה לו טוב. וכן להיפך בזמן הירידה, הוא רואה, שכל מה 
שהרצון לקבל טוען, הצדק עמו. אם כן, מהו שאומר הכתוב, כמו 
שכתוב, "ויוציאו דיבת הארץ".
%break
אלא לפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, התשובה היא, שהם היו צריכים 
להאמין, היות שה' הבטיח לעם ישראל, שיתן להם ארץ ישראל, 
שהיא ארץ זבת חלב ודבש, בטח שה' יתן להם. והמצב, מה שהם 
ראו זהו, כנ"ל, שהם היו צריכים להאמין,
%break
שמלמעלה בא להם גילוי הרע הזה, כנ"ל, גילוי הרע שיש באדם מצד 
הטבע, ואין בידי אדם לצאת משליטת הרע, ולזכות לבחינת דביקות 
בה', אלא הקב"ה בעצמו, הם היו צריכים להאמין, שה' יתן להם טבע 
שני, שהוא הרצון להשפיע, וע"י זה יקבלו כל הטוב ועונג,
%break
הנקרא "ארץ זבת חלב ודבש". ואז, בזמן שיהיו להם הכלים 
דהשפעה, אז מסתלק מהם הצמצום וההסתר, ואז זוכים להטוב ועונג 
מה שהיה במטרת הבריאה, ואז היא ארץ זבת חלב ודבש.
%break
נמצא, הירידות האלו צריכים, בכדי לגלות את הרע, וידעו אח"כ, שרק 
הקב"ה יכול לעזור. והעזרה שלו באה דוקא על חסרון שלם, שאז יכול 
לבוא עזרה שלימה. זאת אומרת,
%break
אם לא היה מגולה להם הרע בשלימות, נמצא, שאין לו חסרון שלם. 
לכן צריכים מקודם לראות, שיתגלה הרע.
%break
ואח"כ בא המילוי, הנקרא עזרה מה'. וממלא את חסרונו. וזהו לפי 
הכלל, "אין אור בלי כלי". ואין לשאול, למה צריכים לחכות הרבה זמן, 
היינו הרבה עליות והרבה ירידות, הלא הרע היה יכול להתגלות בפעם 
אחת. התשובה היא, שאם הרע היה מגולה בכל גודלו,
%break
אף אחד לא היה מסוגל להתחיל בעבודה, כי הרע היה מכריע, ולא 
היה מקום לבחירה. לכן מתגלה הרע לפי ערך הטוב, שהאדם מרבה 
בעבודה.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו שרבי זירא מפרש על הכתוב 
"וירח ריח בגדיו, ויברכהו". הוא אומר, "אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, 
דאפילו בוגדים שבהם, יש ריח".
%break
יש לפרש, היות שיעקב זכה לשלימות, היינו, שמכל הירידות הוא זכה 
להגיע לשלימות, שתוכל העזרה מלמעלה לבוא, מטעם שכבר נתגלה 
אצלו כל הרע, נמצא, שהירידות, שהם הבגידות, הם נקראים בחינת 
זדונות. וכאשר על ידם נתגלה האור,
%break
רואים עכשיו, שהזדונות נעשו כזכיות, שלולי הירידות, לא היה יכול 
להגיע לשלמות. לכן מפרש רבי זירא, ש"ריח בגדיו היה מטעם שהגיע 
לשלימותו",
%break
היינו כנ"ל, שגם הבגידות נתקנו. נמצא, שהבגידות העלו ריחו, כמו 
הזכיות, מטעם שהכל נתקן אצלו. לכן הוא אומר, ריח בוגדיו.
%break
לכן בזמן שהאדם נמצא במצב העליה, עליו ללמוד ממצב מה שהיה לו 
בזמן הירידה, בכדי לידע את היתרון בין אור לחושך, כמו שכתוב 
"כיתרון האור מתוך החושך". אולם מדרך העולם הוא, שאין אדם 
רוצה לזכור את זמן החושך,
%break
מטעם שזה יגרום לו יסורים, ואין האדם רוצה לסבול יסורים בחינם, 
אלא הוא רוצה להנות ממצב העליה, שבו הוא נמצא עכשיו. אמנם, 
אבל על האדם לדעת,
%break
שאם הוא יסתכל בזמן עליות על מצב הירידות, אז ידע מזה ב' 
דברים, שהם יהיו לטובתו, ולכן לא יסבול יסורים בחינם ממצב 
הירידות:
%break
א. שידע לשמור עצמו, שלא יבוא לידי ירידה, עד כמה שאפשר,
ב. כיתרון האור מתוך החושך, אז יהיה לו יותר חיות ויותר שמחה 
ממצב העליה. ויהיה בידו לתת תודה לה', על זה שעתה ה' קירב אותו 
אליו.
%page 1232
היינו, שיש עתה להאדם הרגשה טובה, מזה שהוא נמצא במצב, 
שהוא מבין שכדאי להיות עובד ה', מטעם שמרגיש עתה גדלות 
וחשיבות המלך.
%break
מה שאין כן בזמן הירידה, היה ממש להיפך, שהגוף היה שואל אותו, 
מה יהיה לך מזה, שאתה רוצה להתבטל אליו יתברך, ולבטל את 
עצמך מכל העולם הזה, ולדאוג רק איך לעשות נחת רוח להבורא. 
ובזמן שהאדם מסתכל על ב' קצוות,
%break
אז הוא רואה את ההבדלים שיש בהם. אז יהיה לו ערך של חשיבות 
אחרת, מכפי שהוא חושב על העליה. נמצא, שעל ידי הסתכלות על 
הירידה, מתעלה אצלו את העליה לדרגת יותר נעלה, מכפי שהוא 
מרגיש מבלי הסתכלות על הירידה.
%break
נמצא, כשהוא חושב על זמן הבגידות, שהיה לו בזמן הירידות, אז כל 
הירידות נמתקות ומתמלאות בברכת ה', היות שהן הגורמות 
להתעלות. לכן, כשהאדם גומר את העבודה, אז נתקן הכל לזכיות. 
וזה שאומר,
%break
ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה'. פירוש, שאז ריח בני 
של הבגידות, כריח המלכות, הנקראת שדה, אשר ברכו ה', היינו 
שכבר קיבל כל השפעות של טוב ועונג מה'.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "ויאמר ה' לה, שני גויים בבטנך, ושני 
לאמים ממעיך יפרדו, ולאם מלאם יאמץ". ופירוש רש"י, "ושני לאמים", 
אין לאום אלא מלכות. "יפרדו", זה לרשעו, וזה לתומו. "מלאום יאמץ", 
לא ישוו בגדולה, כשזה קם, זה נופל.
%break
ויש להבין, מה מוסיף לנו רש"י בפירושו. אלא כאן מביא הכתוב את 
סדר העבודה, כשרוצים להגיע לידי דביקות בה'. ואומר "לאום", אין 
לאום אלא מלכות. כלומר, שהאדם צריך לדעת, שיש בהאדם ב' 
בחינת מלכות:
%break
א. הוא מלך זקן וכסיל,
ב. הוא מלך מלכי המלכים.
%break
היינו יצר הרע, השייך למלך זקן וכסיל, וכמו כן יש בו יצר טוב, השייך 
למלך מלכי המלכים. לכן הוא אומר, "יפרדו זה לרשעו, וזה לתומו. 
מלאם ולאם יאמץ,
%break
שלא ישוו בגדולה, אלא שזה קם, זה נופל". הכוונה לעליות וירידות, 
שכל אחד ואחד רוצה להתגבר על השני, היינו שדוקא על ידי 
התרוצצות, כל אחד ואחד מתגדל, כנ"ל, "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול 
הימנו".
%break
וזה נקרא "לאם ולאום יאמץ", היינו ששניהם מתגדלים, כל אחד 
מתגדל על ידי השני. כלומר, שהירידות, שהיא בחינת מלך זקן וכסיל, 
מתרבה כוחו על ידי העליות של יצר טוב, כמו שאמרו חז"ל, "צדיקים, 
נדמה להם היצר הרע כהר גבוה".
%break
וזהו מטעם ע"י שיש לו הרבה עליות, הנקרא בלשון רבים צדיקים. 
כלומר, בעבודה, כשמדברים באדם אחד, שהוא עולם קטן, יש 
בהאדם הרבה צדיקים, היינו הרבה עליות. והם באים ע"י ההתגברות 
על הרשעים.
%break
וענין "הרבה רשעים באדם אחד", נקרא זה הרבה ירידות, היות שבכל 
ירידה הוא נעשה רשע, כנ"ל. נמצא, שכל אחד מתגדל ע"י השני. וזהו 
"לאם ולאום יאמץ".
%break
מה שאין כן אלו אנשים שלא הולכים בדרך להגיע לידי דביקות בה', 
שהוא להשיג את הרצון להשפיע, שהם נקראים רשעים, בזה שהם לא 
עוסקים בדרך, שיוכלו לעשות הכל לשם שמים, אלא לתועלת עצמם, 
וכאן רשעים הוא בחינה אחרת, כלומר פירוש אחר לגמרי.
%break
כלומר, שאין שם בחינת צדיקים באמצע, אלא כל מעשיהם הוא 
בבחינת רשעים, היינו שלא לשם שמים, אלא לתועלת עצמם. 
ובבחינת עבודה הם נקראים רשעים, אבל בבחינת הכלל, אלו 
ששומרים תורה ומצות, כבר נקראים צדיקים.
%break
ורק בבחינת עבודה, לעבוד רק לשם שמים ולא לתועלת עצמם, היינו 
בבחינת הכוונה, הם נקראים רשעים. והיות שאין להם בחינת צדיק 
באמצע,
%break
לכן אין הרע שלהם מקבל יותר תגבורת של רע, שרק אם יש בחינת 
צדיק באמצע, היינו בחינת עליה, שרוצה לעבוד רק להשפיע, אז צריך 
הרע לקבל יותר רע, בכדי שיוכל להוריד אותו מדרגתו.
%break
%page 1233
לכן אצל הרשעים "נדמה להם היצר הרע כחוט השערה" והרע לא 
ניתוסף בהם, אלא "עבר ושנה נעשה לו כהיתר", כלומר שאין לו 
הרגשת הרע. וזהו כנ"ל, כמו שכתוב "ולאום מלאם יאמץ". וכמו 
שפירש רש"י "לא ישוו בגדולה,
%break
כשזה קם, זה נופל". ואיך זה, כשקם, איך אח"כ נופל, אלא כל פעם, 
כל אחר מקבל תגבורת, פעם הטוב מקבל עליה מלמעלה, אז הרע 
נופל. ובזמן שהרע מקבל רע מלמעלה, הטוב נופל. וכך הם הסדר של 
ירידות וירידות, עד שכל הרע שיש באדם,
%break
מתגלה דוקא ע"י שהאדם מקבל כל פעם טוב, הנקרא עליות. וזהו 
"לאם מלאם יאמץ". לכן אין להאדם להתפעל מהירידות, אלא הוא 
צריך כל פעם לבקש מהבורא שיקרב אותו אליו.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "עד הנה, עזרונו רחמיך ולא עזבונו 
חסדיך ה' אלקינו". ויש לשאול, באיזה מצב הוא נמצא עתה. ומה היה 
המצב, שבו היה נמצא לפני הזמן של עתה, שעל זה הוא בא לומר 
דבר חדש, כאילו עתה הוא נמצא במצב טוב ועונג.
%break
ולפני זה לא היה נמצא במצב טוב, אלא שהיה במצב, שלא היה לו 
טוב. ועכשיו הוא בא לידי הכרה, שגם עד הנה, מה שאנחנו היינו 
מרגישים, ההרגשות האלו היו גם כן בחינת עזרה מלמעלה, מצד 
רחמים, אף על פי שלא היה מרגיש שהם רחמים.
%break
אבל עתה הוא רואה, שגם אז היו הרגשות שלנו, מה שאנחנו הרגשנו, 
שזה מצב של רע, גם זה היה מצד הרחמים, "ולא עזבונו חסדיך", 
היינו, שגם אז היתה ההשגחה מצד חסדים ולא מצד דין.
%break
ויש להבין, איך זה. היינו לומר, שגם המצב של רע, היה רחמים. אלא 
כנ"ל, שאין אור בלי כלי, כי לא יכולים לתת לאדם משהו, אם אין לו 
צורך לזה. כדוגמת, שאין האדם יכול לאכול,
%break
אם הוא לא רעב, וכדומה. לכן, כשהאדם מתחיל ללכת בדרך ה', היינו 
להגיע לדביקות ה', אז האדם לא יכול לקבל עזרה מה', כי מדרך 
העולם הוא, שאין האדם מבקש עזרה ממי שהוא, אלא במקום שהוא 
בעצמו אינו יכול להשיג את הדבר.
%break
לכן כשהאדם חושב, שהוא בעצמו יכול להגיע לעבוד בעל מנת 
להשפיע, אין הוא מבקש מה', שיעזור לו. לכן כשהאדם מתחיל לעבוד 
לשם שמים, והוא רואה כל פעם, שאינו זה בידו להגיע לדרגה של 
בעמ"נ להשפיע, אז האדם נעשה נצרך להבורא,
%break
שיעזור לו. נמצא, שכל הירידות שהיו להאדם, עד כדי כך לפעמים 
האדם בא לידי יאוש, ולידי "תוהה על הראשונות", והיה רוצה לברוח 
מהמערכה, ובטח המצבים האלה נקראים מצבים של רע, והיה במצב 
של רשע.
%break
אולם אח"כ, בזמן שמילא את החסרון של הכלי, כלומר שהיה רואה, 
שכל הכלי שלו הוא מלא חסרון, אז הקב"ה נתן לו את העזרה, שהיא 
הרצון להשפיע, שהיא טבע שני, אז הוא רואה, שעד הנה, מה שהוא 
היה מרגיש הרבה ירידות, וחשב,
%break
שהסיבה היא מטעם שהוא לא מוכשר לזה, לכן הוא מקבל את 
הירידות, עתה הוא רואה, שעד הנה גם כן היה עזרה מה'. וזהו "עד 
הנה עזרונו רחמיך", והיה רק חסדים, כמו שכתוב "ולא עזבונו 
חסדיך".
%break
%page 1234
%H מהו, שהמלך עומד על שדהו, 
%H כשהתבואה עומד בכרי, בעבודה
%break
הנה חז"ל אמרו על הכתוב "וה' ניצב עליו" (מובא בדעת זקנים מבעלי 
התוספות, ויצא) וזה לשונם, "לא מצינו כן בשאר האבות. אמר רבי 
סימון, אין המלך עומד על שדהו, לא כשהיא נחרשת, ולא כשהיא 
נזרעת, אלא כשהתבואה עומדת בכרי.
%break
כך אברהם חרשה, שנאמר, קום התהלך בארץ. יצחק זרעה, שנאמר, 
ויזרע יצחק. בא יעקב, שהוא כרי התבואה, שנאמר, קדש ישראל לה', 
ראשית תבואתה, עמד עליו".
%break
ויש להבין, מה בא זה ללמדינו בדרך העבודה. מה זה "שדה", ומה זה 
"תבואה בכרי". ומהו המשל, "שהמלך עומד על שדהו". ידוע, שעיקר 
העבודה שלנו הוא רק על בחינת מלכות שמים,
%break
הנקראת אמונה, כמו שאמרו חז"ל, "בא חבקוק והעמידן על אחת, 
וצדיק באמונתו יחיה". וענין אמונה הוא, שצריכים להאמין בה', שהוא 
מנהיג את העולם בהשגחה של טוב ומטיב.
%break
והגם שהאדם עוד לא רואה, שתהיה לו את ההרגשה זו, מכל מקום 
הוא צריך להאמין, ולומר, שזה, שהוא לא רואה את הטוב, איך שהוא 
מגולה בעולם, מכל מקום הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שזה, 
שהוא לא רואה את הטוב, שיהיה מגולה לעיניו,
%break
הוא מסיבת, שכל זמן שהאדם לא יצא משליטת אהבה עצמית, אין 
בידו כח לראות, מטעם שעל כלי קבלה היה צמצום, שאין האור מאיר 
שם, מסיבת שינוי צורה, כמו שכתוב בהסולם (בהקדמת ספר הזהר, 
אות קל"ח).
%break
ומטעם זה אין האדם מסוגל לראות את האמת. אלא הוא צריך 
להאמין, שכך הוא. ובסדר עבודת הכלל, עוד לא ניכר את המצבים כל 
כך של ענין הנהגת של שכר ועונש. מה שאין כן בעבודת הפרט, היינו 
שהאדם רוצה להשתדל להגיע לדרגת,
%break
שיהיו כל מעשיו לשם שמים, שאז מתחיל האדם לתת כוחות, בכדי 
להגיע להיות בדרגת משפיע, שאז הוא צריך להיות, כל הבסיס שלו 
בנוי על גדלות ה', כמו שאומר הזה"ק,
%break
"שהאדם צריך ליראה מפניו יתברך בגין דאיהו רב ושליט", אז 
מתחילה העבודה בעיקר על האמונה הזו, שהבורא מנהיג את העולם 
בבחינת טוב ומטיב.
%break
ואז באים לו מצבים של עליות וירידות. היינו, לפעמים יש לו שכר, 
היינו שהאדם יכול להאמין בה', שהוא טוב ומטיב, ויכול האדם לאהוב 
את ה', מחמת גדלותו יתברך. וזה בא לאדם ע"י התאמצות יתירה 
באמונת שכר ועונש, שפירושו,
%break
שאם האדם עובד באמונה למעלה מהדעת, אז הוא מקבל שכר, 
שהשכר הוא בזה, שזכה להרגיש את אהבת ה' אליו. והעונש הוא, 
שאם הוא רוצה ללכת דוקא בתוך הדעת, הוא מתרחק ע"י זה מאהבת 
ה'.
%break
ועוד יותר גרוע מזה, היות שלפעמים הוא מגיע להיות להיפך, היינו 
להיות משונאי ה'. היות שיש לו הרבה טענות להבורא, היות שהוא 
כבר התפלל הרבה פעמים לה', והוא רואה, שה' חס ושלום אינו שומע 
תפלה.
%break
ומזה האדם בא לידי מצבים של עליות וירידות. אולם אם האדם 
מתגבר, והולך למעלה מהדעת, ואומר "עינים להם ולא יראו", הוא 
זוכה, לפי שעה, לשכר, שהוא מרגיש, שהוא מקורב לה'.
%break
%page 1235
וזהו על דרך שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות קל"ב) וזה לשונו, 
"וצריכים לדעת, שמידת הבינוניים, האמורה, נוהגת גם כן בשעת היות 
האדם אפילו תחת השגחת הסתר פנים, כי ע"י התאמצות יתירה 
באמונת שכר ועונש,
%break
מתגלה אליהם אור של בטחון גדול בה' יתברך, וזוכים לשעתם לגילוי 
פניו יתברך במידתם של בינוניים. אלא חסרון הוא, שאינם יכולים 
לעמוד על מידותיהם, שישארו כן בקביעות, כי להישאר בקביעות אי 
אפשר, אלא ע"י תשובה מיראה".
%break
ובהאמור יוצא לנו סדר העבודה בג' זמנים, עד שמגיעים לצאת 
מהעבודה, זו בחינת אדם. וזה על דרך שאמרו חז"ל (נידה ל"א) 
"שלושה שותפין יש באדם, הקב"ה, אביו, ואמו. אביו מזריע הלובן. 
אמו מזרעת אודם. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה".
%break
ובדרך העבודה זה מתבאר על דרך שלומדים, שיש ג' קוין, שהם 
חסד, דין, ורחמים. שזהו על דרך שדברנו במאמרים הקודמים, 
שהאדם, בכדי שתהיה לו יכולת ללכת,
%break
הוא צריך לב' רגליים, שהם ימין, ושמאל, שהם בחינת ב' כתובים 
המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. 
כלומר שב' הקוים הולידו את הקו המכריע.
%break
ובזה יש לפרש את ענין חרישה, וזריעה, ותבואה עומדת בכרי, בענין 
עבודה. כי ענין קו ימין הוא "חרישה", שזהו סדר עבודת האדם במי 
שרוצה להכנס בעבודה דלהשפיע. היות שהאדם נברא מטבעו, שהוא 
דואג אך ורק לתועלת עצמו.
%break
והיות על הרצון לקבל לעצמו היה תיקון, בכדי שלא יהיה ענין בושה, 
מסיבת שינוי צורה מהבורא, שהוא, מה שאנו מדברים ממנו, הוא רק 
מבחינת שהוא המשפיע להנבראים,
%break
וענין קבלה לעצמו אינו נוהג בו חס ושלום. לכן נעשה צמצום והסתר 
על הרצון לקבל לעצמו, שאין הנבראים לא יכולים לקבל את הטוב 
ועונג, מה שהוא רוצה לתת לנבראים.
%break
וזה היה בכדי שתהא אפשרות, שהאדם יוכל לתקן את הכלי קבלה, 
שיהיה רק בעל מנת להשפיע. כלומר, שהאדם צריך להפוך את הרצון 
לקבל שבו, ולקבל במקומו רצון להשפיע. כלומר, מה שהיה מקודם 
אצלו למעלה בחשיבות, היינו הרצון לקבל,
%break
יהיה עתה למטה בחשיבות. ולא ירצה להשתמש עמו, אלא להיפך, 
הרצון להשפיע, שהיה אצלו למטה בחשיבות, ולא היה רוצה 
להשתמש עמו,
%break
יהיה עכשיו למעלה בחשיבות. כלומר, שעתה, הרצון להשפיע, זה 
אצלו דבר חשוב, ורוצה להשתמש רק עם הרצון להשפיע.
%break
וזה נקרא חרישה, שמהפכים את העפר, מה שהיה למעלה, נעשה 
עתה לבחינה מטה, ומה שהיה למטה, בא עתה למעלה. וזה נקרא קו 
ימין, בחינת אברהם, חסד, היינו שהוא רוצה עתה לעסוק רק בבחינת 
חסד, הנקרא רצון להשפיע.
%break
וקו ימין, מכונה שלימות. כלומר, הגם שהאדם רואה, שעדיין אין בידו 
לעשות חסד, מכל מקום האדם צריך לעשות ציורים לעצמו, כאילו כבר 
זכה לבחינת השפעה, הנקראת חסד. ולתת על זה תודה לה', בזה 
שזיכה אותו לעשות מעשים בעל מנת להשפיע.
%break
וכל זה הוא רק למעלה מהדעת. והגם שאם הוא יסתכל על מצבו, שבו 
הוא נמצא, הוא יראה אחרת, זהו ענין שלמעלה מהדעת, זאת אומרת, 
שהוא צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר הוא זכה לבחינת רצון להשפיע, 
כאילו כבר זכה לבחינת חרישה.
%break
וגם האדם צריך להשפיל את עצמו, ולומר, כמה שהבורא נותן לי, 
מחשבה ורצון לעשות משהו ברוחניות, אני שמח בזה, ונותן תודה 
לה', על מה שזיכה אותו לתת קצת שימוש להבורא, היינו שיכול 
לעשות משהו לטובת הבורא.
%break
ולהיות שמח בזה, היות שהוא רואה, שלשאר אנשים הבורא לא נתן 
להם את ההזדמנות לשמש אותו. לכן הוא שמח בזה. וזה נבחן 
לשלימות,
%break
מפאת שהוא מאמין עתה למעלה מהדעת, שהבורא מנהיג את העולם 
בבחינת טוב ומטיב. וממילא הוא יכול עתה לגלות את אהבה לה', 
ויהיה תמיד שמח.
%break
אבל יחד עם זה צריך האדם ללכת עם הרגל השניה, שהיא בחינת 
שמאל, היינו לעשות בקורת על המעשים שלו. ויהיה לו רצון וחשק 
לראות את האמת, היינו כמה כוחות הוא יכול לתת בעל מנת 
להשפיע, וכמה היא החשיבות של רוחניות.
%page 1236
שאם באמת הוא מבין, שכדאי לעבוד רק לתועלת הבורא ולא לתועלת 
עצמו, אז הוא רואה אחרת לגמרי, היינו, שכל המעשים שלו, שבזמן 
שהלך בקו ימין,
%break
שהיה חושב, שהוא באמת איש השלום, הוא רואה עתה, בזמן שעבר 
לקו שמאל, שאין לו שום דבר, שיהיה משהו באמת לשם שמים.
%break
וזה נקרא "זריעה". כדוגמא, שלוקחים חיטים טובים, וזורעים אותם 
בשדה, אז מי שאינו רגיל בעבודת השדה, הוא מסתכל על האדם, 
שלקח חיטים, וזרע אותם בקרקע,
%break
כאיש שאינו שפוי בדעתו. כמו כן כאן, עושים כן, שלוקח מצבים 
טובים, שיש בהם שלימות, וכבר נתן על אלו המעשים תודה להבורא, 
ועתה הוא מבטל אותם. שזה דומה לאיש, הלוקח חיטים יפים, וזורע 
אותם בשדה.
%break
אולם האמת היא, שברגל אחד לא יכולים ללכת. אמנם ב' רגליים 
האלו נבחנות לב' כתובים המכחישים זה את זה. לכן יצחק נקרא, 
שהוא "זרע את שדהו", שהוא בחינת שמאל. כמאמר חז"ל "לעולם 
יהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין" (סוטה מ"ז),
%break
שיש לפרש, שבזמן שהאדם מרגיש, שהוא מקורב לה', זה נקרא 
"מקרב בימין". ו"דוחה בשמאל", יהיה הפירוש, שבזמן שהוא עושה 
בקורת, אז הוא רואה, שהוא נדחה מעבודה דלהשפיע.
%break
כלומר, שחז"ל באים להשמיענו, שהאדם צריך לב' דברים, היינו ימין 
ושמאל, כנ"ל. כי על רגל אחת לא יכולים ללכת. וזו בחינת יצחק, 
הנקראת "זריעה".
%break
נמצא, שאברהם נקרא בחינת ימין, היינו חסד, שלימות. וזה נקרא 
לובן, כנ"ל, שג' שותפין הם אביו, ואמו, והקב"ה. שאביו הוא בחינה א', 
היינו קו א', הוא חסד,
%break
שמראה על שלימות. ושלימות נקרא לבן, כמו שכתוב "אם יהיו 
חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". וזה נקרא "ימין מקרבת". היינו, שהוא 
מרגיש, שהוא מקורב לה'.
%break
"ואמו מזרעת אודם", ש"אודם" מראה על חסרון, בחינת נוקבא, היינו 
ששם הוא רואה, שהוא בכלל נדחה מעבודה דלהשפיע. לכן הוא 
במצב של עליות וירידות.
%break
וזה נקרא, שאין בו אלא אמונה חלקית, כמו שאומר (בהקדמה לתע"ס 
אות י"ד), מטעם שיש לו הרבה ירידות. ובזמן הירידה הוא בחוסר 
אמונה, כנ"ל.
%break
אולם אין להאדם לתת הרבה זמן על קו שמאל, המכונה קו הב', 
מטעם שאז האדם נמצא במצב של פירוד. לכן האדם צריך להיות רוב 
הזמן של העבודה שלו במצב השלימות.
%break
וזה נקרא "חידוש הלבנה". כלומר, שכל פעם האדם צריך לחדש את 
הלובן שבו, שהוא קו ימין, בחינת לובן, כנ"ל.
%break
מה שאין כן בזמן הירידה, שאז מסתלקת ממנו בחינת האמונה, 
ונשאר לפעמים מחוסר הכרה, כדוגמת אדם הנופל תחת אוטו משא, 
ונפצע, ואינו יודע שהוא נפל. והנמשל הוא, שהאדם רובץ תחת משאו, 
כמו שכתוב "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו",
%break
מחמת שהוא לא יכול ללכת למעלה מהדעת, מטעם שהעבודה ללכת 
למעלה מהדעת, היא אצלו לעול ולמשא, שאינו יכול לסבול. לכן, אם 
הוא מסיח דעת מזה,
%break
תיכף הוא נופל תחת האוטו - משא. וזה נקרא, שנפצע בתאונת 
דרכים. לכן האדם צריך להיזהר לשמור תמיד על הימין.
%break
ובהאמור יוצא, שהתיקון, שהאדם הולך בקו שמאל, הוא, כי אינו 
מחכה שיקבל ירידה ויפול, ויחכה עד שתבוא לו התעוררות מלמעלה. 
אלא הוא ממשיך עליו את השמאל.
%break
ואז הוא רואה, שהוא נמצא במצב של ירידה. היינו, שאין לו שום 
ניצוץ, שירצה לעבוד להשפיע, ולא לתועלת עצמו. אז כבר יש לו מקום 
לתפלה.
%break
וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל על דוד, 
שאמר "אני מעורר השחר, ואין השחר מעורר אותי", שהפירוש, שדוד 
המלך לא חיכה עד שהשחר, הנקרא שחור, שהוא בחינת חושך.
%page 1237
כלומר, שהחושך מעורר אותו, אלא הוא בעצמו מעורר את החושך. 
ומתפלל עליו, שה' יאיר לו את פניו, וממילא הוא מרויח זמן מזה שיש 
לו ההכנה להחושך, אז יותר קל לתקן אותו.
%break
ומב' קוין הנ"ל, היינו ימין ושמאל, מולידים קו ג', שהוא בחינת קו 
אמצעי, שזהו מה שאמרו "הקב"ה נותן בו רוח ונשמה". כלומר, 
שאח"כ, היינו לאחר שהאדם גומר את העבודה בב' קוין,
%break
ואז כבר מגולה אצלו כל הרע, שזה בא לו, מטעם שאלו ב' קוין, הוא 
בחינת "ב' כתובים המכחישים זה את זה", והאדם רואה, שאין לדבר 
סוף מהעליות והירידות, לכן הוא נותן אז תפלה אמיתית, שהבורא 
יעזור לו כדי לקבל את הרצון להשפיע.
%break
וכשהבורא עוזר לו, הוא זוכה אז לבחינת אמונה בקביעות. היות 
שכבר יש לו הכלים דהשפעה. כי מטרם שהאדם משיג את הכלים 
דהשפעה,
%break
אי אפשר לו שתהיה לו אמונה בקביעות. כי בזמן הירידה נאבדת לו 
את האמונה. נמצא, שאין האדם יכול להאמין בה' בתמידיות.
%break
וזהו כמו שמבואר (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח) וזה לשונו, "כי כיון 
שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, הרי אנו 
מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה,
%break
שהם בחינת רע בעדנו. ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו 
שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל 
יתברך".
%break
ובהאמור אנו רואים, שמטרם שהאדם זכה לכלים דהשפעה, אי אפשר 
שתהיה לו אמונה בקביעות. נמצא, שע"י זה שהאדם זוכה להרצון 
להשפיע, הנמשך מהעבודה דב' קוין, שעל ידם מתגלה כל הרע 
לגמרי, עד שהאדם בא לידי החלטה, שרק ה' יכול לעזור לו,
%break
והוא מתאמץ בעבודה זו, ואינו בורח מהמערכה, אז הוא זוכה לקו 
האמצעי, הנקרא "הקב"ה נותן הרוח והנשמה". כנ"ל, שזה נקרא 
"גילוי פנים". ושזה נקרא כמו שכתוב "היכי דמי תשובה, עד שיעיד 
עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד".
%break
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש בעבודה, מה שכתוב "בא 
יעקב, שהוא כרי התבואה, שנאמר, קדש ישראל לה', ראשית 
תבואתה, עמד עליו". שעל זה נתנו חז"ל משל, "שאין המלך עומד על 
שדהו, אלא כשהתבואה עומד בכרי".
%break
ויש לפרש, שזה, שהמלך עומד על שדהו, הכוונה על האדם. שהאדם 
הוא נמשך מבחינת מלכות, שמלכות נקראת "שדה". והאדם צריך 
להגיע לבחינת "שדה אשר ברכו ה'", שזהו על ידי היגיעה בב' קוין 
הנ"ל, שהם בחינת חרישה דאברהם, ובחינת זריעה דיצחק, כנ"ל.
%break
ואחר כך באה בחינת "תבואה בכרי", שכבר רואים את השכר 
מהעבודה, שהיא התבואה, שהיא בחינת יעקב. וזהו כנ"ל, לאחר 
שזכה לעזרה מה', שה' נתן לו בחינת נשמה, המכונה "גילוי פנים 
יתברך", וזה נקרא שה' עומד עליו בקביעות,
%break
היינו שאז הוא זוכה לאמונה בקביעות. וזה שכתוב "וה' נצב עליו", 
היינו לאחר שהאדם הגיע לדרגת קו אמצעי, שהוא בחינת יעקב, כבר 
"ה' נצב עליו". כנ"ל מהמשל, שהמלך עומד על שדהו בזמן 
כשהתבואה עומד בכרי.
%break
וזהו כמו שמובא (בהקדמה לתע"ס אות נ"ד) וזה לשונו "אמנם אחר 
שרואה ה' יתברך, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה 
עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת ה' יתברך,
%break
אז עוזר לו ה' יתברך, וזוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו לגילוי 
פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה".
%break
(ובהקדמה לתע"ס אות נ"ו) אומר שם "ובהמתבאר, כי באמת אין 
האדם בטוח לחלוטין, שלא יחטא עוד, בטרם שיזכה להשגת 
ההשגחה של שכר ועונש המבוארת, דהיינו גילוי פנים.
%break
וגילוי פנים זה שמצד ישועת ה' יתברך, מכונה בשם עדות, היא 
המבטיחה לו, שלא יחטא עוד". שפירושו, שאז הוא זוכה לאמונה 
בקביעות, כנ"ל.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "חי ה' וברוך צורי, בה' תתהלל נפשי". 
שיש להבין, מהו הפירוש "חי ה'". על הבורא, איזה שבח הוא זה 
להבורא. ובדרך העבודה יש לפרש "חי". מי הוא נקרא "חי ה'".
%page 1238
היינו מי שמאמין בה', שהוא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב, 
האדם הזה נקרא "חי".
%break
"וברוך צורי". היינו מי שמקבל מה' צורה של אמונה זו, שהבורא הוא 
רצונו להטיב לנבראיו, והאדם הזה הוא מברך לה', שנתן לו האמונה, 
כי מכוחו עצמו אין האדם מסוגל לקבל על עצמו אמונה למעלה 
מהדעת, כי זוהי מתנת אלקים.
%break
וכמו כן יש לפרש "בה' תתהלל נפשי", שפירושו הוא "בה'", כלומר מה 
שהבורא קירב אותו אליו, על זה "תתהלל נפשי", שנפשו של אדם 
נותנת רב תודות לה', בזה שקירב כנ"ל, שזה נקרא, "שהקב"ה נותן 
את הרוח, ונשמה". ובכוחות עצמו של האדם לא היה מסוגל לזה.
%break
על זה הוא משבח להבורא, שהאדם, עתה, שיש לו אמונה, הוא רק 
מה שהבורא נתן לו, על זה הוא מברך לה', שה' נקרא "קו אמצעי", 
כנ"ל, שרק ע"י העבודה בב' קוים הקודמים, האדם זוכה אח"כ לבחינת 
"הקב"ה נותן את הרוח והנפש".
%break
ובהאמור, שרק הבורא הוא יכול לעזור לצאת משליטת הכלי קבלה, 
לכן בזמן הירידה, אין להאדם להתווכח עם הרצון לקבל שלו, ולבקש 
ממנו, שכדאי עבורו, שהרצון לקבל יעזוב את המקום, ולתת את מקומו 
עבור הרצון להשפיע, ורוצה לתת להבין,
%break
שיכנע לפניו. האדם צריך לדעת, שאף פעם הגוף לא יסכים לזה, וחבל 
על הדיבורים. אלא שיבקש מה', שרק הוא יתברך, יש לו כח לבטל 
אותו, ולא אחר. כלומר, שאף פעם הגוף לא יסכים לזה.
%break
וממילא אין מה להתווכח עם הגוף, רק בזמן שהוא רוצה לעשות 
משהו לשם שמים, הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח להתגבר 
על הרצון לקבל לעצמו.
%break
ובהאמור יש לפרש על מה שאמרו (אבות פרק א' ה') "ואל תרבה 
שיחה עם האשה. באשתו אמרו. קל וחומר באשת חבירו". הגם 
שעיקר הוא פירוש הפשוט,
%break
אולם בדרך עבודה יכולים לפרש, שהאשה והאדם הם בגוף אחד, 
שאשתו של אדם נקראת הרצון לקבל, הנקרא נקבה, והיא רוצה תמיד 
רק לקבל.
%break
לכן יש לפעמים, שהאדם רוצה לעשות משהו בעל מנת להשפיע, 
הנקרא בחינת זכר, בחינת איש. והרצון לקבל מתנגד. והאדם רוצה 
להרבות בדברים עם הרצון לקבל שלו, ולתת להבין, שכדאי, שהוא 
יתן לו לעבוד בעל מנת להשפיע. אז חז"ל אמרו,
%break
חבל על הדיבורים. וזה אמרו "באשתו אמרו", היינו בהרצון לקבל שבו 
עצמו. "וקל וחומר באשת חבירו", היינו להתווכח עם הרצון לקבל של 
החברים, שהוא יתווכח עמהם,
%break
ויתן להם להבין, שכדאי לעשות הכל בעל מנת להשפיע, כי רק ה' יכול 
לעזור להם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו.
%break
לכן אלו אנשים, שרוצים ללכת בדרך שיגיעו למצב, שכל מעשיך יהיו 
לשם שמים, אסור להם להגיד מוסר לחבירו, מדוע הוא לא עוסק 
בעבודה דלהשפיע. כי הרצון לקבל של חבירו,
%break
אם הוא רוצה לתקן, זהו כאילו, שיש לו כח להאדם הזה, אבל האמת 
היא, מה שהאדם עושה פעם כן להשפיע, זהו רק בכח ה'. לכן אסור 
להגיד מוסר לחבירו.
%break
%page 1239
%H מהו, שהיצר טוב ויצר הרע שומרים לאדם, בעבודה
%break
בזה"ק (וישלח ובהסולם אות א') אומר שם וזה לשונו, "רבי יהודה 
פתח, כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך. כי בשעה שהאדם בא 
לעולם, מיד היצר הרע בא עמו.
%break
כמו שכתוב, וחטאתי נגדי תמיד. והוא משום שבכל יום עושה את 
האדם להחטיא לפני רבונו. והיצר הטוב בא אל האדם מיום שבא 
לטהר. ומתי האדם בא להיטהר. הוא בשעה שהוא בן י"ג שנה. אז 
מתחבר האדם בשניהם, אחד בימין ואחד בשמאל.
%break
היצר הטוב בימין, והיצר הרע בשמאל. ואלו הם שני מלאכים ממונים 
ממש. בא האדם להיטהר, נכנע היצר הרע לפניו והימין שולט על 
השמאל, ושניהם, היצר הטוב והיצר הרע, מתחברים לשמור את 
האדם בכל דרכיו, שהוא הולך", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, כשאנו מדברים בבחינת העבודה, אנו מבינים, שהיצר 
הטוב שומר את האדם בזמן שהוא הולך בדרך ה', ורוצה להגיע 
לדביקות ה', אז הוא מקבל שמירה מהיצר הטוב.
%break
אבל איזה שמירה האדם מקבל מיצר הרע, שבגללו הוא יגיע לדביקות 
ה'. שמשמע, שאם הוא לא יקבל שמירה מהיצר הרע, אינו יכול להגיע 
לדביקות ה'.
%break
הנה הכתוב אומר (פר' תולדות) "ויאמר ה' לה, שני גויים בבטנך, 
ולאם מלאם יאמץ, ורב יעבוד צעיר". ופירש רש"י "מלאום יאמץ", לא 
ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, שפירושו, לא יהיו שניהם בגדולה, 
בזמן אחד.
%break
ידוע שסדר העבודה, בכדי להגיע שכל מעשיך יהיו לשם שמים, אין זה 
בידי אדם, אלא שזה האדם צריך לקבל, היינו כח הזה רק מלמעלה, 
כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו".
%break
אולם, בכדי שהאדם יגיע לדרגה דלהשפיע נחת רוח ליוצרו בקביעות, 
זה בא לאדם לאחר שגילה את כל הרע שבו. אז האדם מקבל את 
הכח הזה, הנקרא טבע שני, שהוא הרצון להשפיע.
%break
כלומר, שהאדם מוכרח מקודם לגלות את כל הרע שבו, שזה נקרא, 
שכבר יש לו כלי שלם, היינו חסרון שלם. אז הוא מקבל האור השלם, 
כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". אולם מטרם שיש לו 
גילוי כלי זה, היינו חסרון לעזרת ה',
%break
היות שהעזרה צריכה להיות עזרה שלימה, כמו שאמרו חז"ל "גמירי 
משמיא פלגא לא יהבינן" (פירוש, שמשמים לא נותנים חצי דבר, אלא 
דבר שלם).
%break
לכן החסרון של התחתון גם כן צריך להיות דבר שלם. והיות שאי 
אפשר לגלות להאדם את כל הרע, משום שבזמן שאין לו עדיין טוב, 
לא יהיה בידו כח להכריע את הרע, מטעם שהרע יהיה יותר מהטוב. 
לכן, כשהאדם מתחיל לעסוק בתורה ומצות,
%break
אז כל פעם הוא מרבה טוב, ובשיעור הזה מגלים לו הרע, אז העבודה 
של האדם מאוזנת. כידוע דרשת חז"ל, שאמרו "לעולם יראה אדם 
עצמו חציו חייב וחציו זכאי" (קידושין דף מ').
%break
לכן מגלים לו את הרע לשיעורים. וזהו כפי השתדלותו להשיג טוב, על 
ידי התגברותו בתורה ומצות.
%break
%page 1240
ובהאמור יוצא, בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך להגיע לדביקות ה', 
שהוא לעשות כל מעשיו לשם שמים, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו 
ולא לתועלת עצמו, והיות שזהו נגד הטבע של האדם, שהוא נברא 
ברצון לקבל לתועלת עצמו, וכל עבודתו של האדם היא,
%break
שאומרים לו, שהוא לא ישיג את הכח הזה בכוחות עצמו, אלא רק ה' 
יכול לתת לו את הכח הזה, הנקרא רצון להשפיע, והאדם צריך רק 
להכין כלי לקבל את הכח הזה, הנקרא טבע שני, נמצא, שדוקא על 
ידי היצר הרע, שהוא מתגדל אצלו בשלמותו,
%break
היינו שהאדם רואה את חסרונו האמיתי, שהוא אינו ראוי בכוחות עצמו 
להשיג את הרצון להשפיע, זה גורם לו להגיע לידי מצב, שהבורא נותן 
לו את הטבע דלהשפיע.
%break
נמצא, שהן היצר טוב והן היצר הרע מוליכים את האדם להגיע 
להמטרה של השתוות הצורה, הנקראת דביקות בה'.
%break
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו שהזה"ק אומר "כי מלאכיו יצווה לך 
לשמרך בכל דרכיך", שהכוונה היא גם על יצר הרע, שהוא שומר את 
האדם להגיע לידי דביקות ה'. הלא, אם הוא שומר את האדם שיגיע 
לדביקות ה', מדוע הוא נקרא יצר הרע.
%break
ויצר הרע משמע, שהוא מביא לאדם מחשבות ורצונות שהם נגד 
דקדושה, כלומר שהוא נותן להבין לאדם, שלא כדאי לתת יגיעה 
בתורה ומצות. אם כן, איך הוא שומר את האדם להגיע לדביקות ה', 
שכן יעבוד הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
%break
והתשובה היא, היות שאם אין הרע מגולה אצל האדם בשיעורו 
האמיתי, אין האדם מסוגל לקבל את עזרתו מה', היות שעדיין אין לו 
חסרון אמיתי, נמצא, שעדיין אין לו כלי אמיתי. לכן היצר הרע, בזה 
שהוא נותן לו מחשבות ורצונות מה שהם נגד הקדושה,
%break
שזה נקרא יצר הרע, וכמו שאמר אאמו"ר, שיצר הרע, פירושו, ציור 
של רע, כלומר, שהיצר הרע מצייר לאדם, שאם הוא יעשה מעשיו 
לשם שמים ולא לתועלת עצמו, שיהיה לו רע. ציורים כאלו, היצר הרע 
מצייר להאדם. וזה גורם לאדם שיסתלק מהעבודה דלהשפיע לה'.
%break
לכן בזמן שהאדם בא להרגיש את הציורים של יצר הרע, האדם רוצה 
לברוח מהעבודה זו, שהיא רק לתועלת ה'. והוא רואה אז, שאין שום 
אפשרות להתגבר על הציורים, מה שהיצר הרע מצייר לו. ורק אז הוא 
יכול להתגבר ולומר,
%break
שה' יעזור לו להוציא משליטת היצר הרע. כי האדם רואה אז, איך 
שזהו למעלה מהטבע, שיהא ביד אדם לפעול משהו נגד המצב 
השחור, מה שהאדם רואה את הציור של יצר הרע.
%break
ומהציורים האלו, האדם רואה אז מהו רע. כלומר, איזה שיעור רע יש 
בלבו של אדם, שאינו מסוגל לעשות שום דבר לתועלת ה', אם הוא לא 
יראה שם, שיהיה משהו גם לתועלת עצמו.
%break
ועל ידי הציורים האלו, האדם מקבל כל פעם תמונה של רע. והאדם 
לא מסוגל לראות את הציורים האלו בפעם אחת, שבטח לא יהא בידו 
כח להחזיק אותם.
%break
אלא מראים לאדם קצת, ותיכף מסתלק הציור הזה. ואז, כאילו האדם 
שוכח את התמונה של הציור, מהו לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. לכן 
יש לו כח עוד הפעם להתחיל בעבודה דלהשפיע.
%break
וכשהוא חושב, שהוא כבר נמצא בשלב, שיכול לעבוד רק לתועלת ה', 
תיכף בא אליו היצר הרע, ונותן לו עוד הפעם הציור של עבודה דלשם 
שמים. והציור הזה, עוד הפעם הוא מרחק אותו מהעבודה דלשם 
שמים.
%break
נמצא, לפי זה, שדוקא על ידי היצר הרע, האדם יכול להגיע למצב של 
אמת, כלומר, שאין האדם יכול לרמאות עצמו, ולומר, שהוא עובד ה', 
ושכל מעשיו הם לשם שמים. היות שבזמן שהיצר הרע נותן לו 
הציורים, מה זה לשם שמים, והוא רואה,
%break
שהוא רחוק מעבודה זו, נמצא, שאין האדם יכול לרמאות עצמו, שהוא 
הולך בדרך האמת, הלא הוא רואה, איך שהגוף מתנגד לזה, עד כדי 
כך, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור לו לצאת 
משליטת אהבה עצמית.
%break
נמצא, בלי שמירתו של יצר הרע, אף פעם לא היה האדם מסוגל 
לראות את האמת. נמצא, שכמו שיצר הטוב, מבינים כולם, שהוא 
שומר את האדם בדרך להגיע לשלימותו,
%break
להיות דבוק בה', היינו שיעבוד כולו להשפיע, כמו כן בלי יצר הרע, 
האדם היה חושב שהוא עושה הכל לשם שמים.
%break
%page 1241
מה שאין כן, כשיצר הרע בא אליו עם ציורים רעים, ואומר לו, שלא 
כדאי לעבוד לתועלת ה', אז יש לאדם בירור גמור, שכל מה שהיה 
מקודם עוסק בתורה ומצות, היה הכל לתועלת עצמו,
%break
כי הוא רואה עתה, כשיצר הרע מראה לו את המצב של עבודה רק 
לתועלת ה'. האדם מסכים עם היצר הרע שהצדק עמו, שבאמת אין 
האדם רואה, מה הוא ירויח, בזה שהוא עובד לתועלת ה'.
%break
וזה גורם להאדם מצב של ירידה. כלומר, כי מטרם שבא אליו היצר 
הרע עם הציורים, הוא היה יודע, שבטח, שכל מה שהוא עושה, הוא 
לשם שמים, היינו שהוא מקיים מה שה' ציווה את האדם לעשות, 
אחרת בגלל מה הוא מקיים תורה ומצות.
%break
אבל שלא לשם שמים, כל אחד יודע, שמי שעובד שלא לשם שמים, 
אין עבודתו שוה כלום. לכן האדם, כשהוא עוסק בתורה ומצות, הוא 
יודע בעצמו שהוא עובד לשם שמים.
%break
מה שאין כן עתה, כשהיצר הרע בא אליו עם הציורים רעים על עבודה 
דלהשפיע, והוא רואה, שהוא רחוק מלעבוד לשם שמים, ולעבוד שלא 
לשם שמים, בטח עבודה זו בלתי חשובה, אם כן הוא רוצה לעזוב 
בכלל את העבודה של קיום תו"מ.
%break
כי מצד הטבע, אין האדם מסוגל לעבוד עבודה שלא לצורך. כי האדם 
שעובד, הוא מוכרח לראות, שהוא עושה משהו. לכן, אם הוא רואה, 
דלשם שמים אין ביכולתו לעבוד,
%break
כפי שיצר הרע נתן לו להבין, מה זה כולו לשם שמים, ולא כלום 
לתועלת עצמו, ושלא לשם שמים, בטח שלא שוה כלום, לכן הוא בא 
לידי מצב, שבכלל הוא רוצה לברוח מהמערכה.
%break
ובהאמור מובן לנו, את מה שהזה"ק מפרש את הכתוב "כי מלאכיו 
יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". כי בלי היצר הרע אף פעם האדם לא 
היה יכול להגיע לזכות להעבודה דלהשפיע, שהכח הזה, שיהיה בידו 
לעשות הכל בעל מנת להשפיע, זה, רק הבורא יכול לתת.
%break
ובלי חסרון אין האדם יכול לקבל שום דבר. והחסרון הזה, שה' יתן לו 
את הטבע השני, היינו את הרצון להשפיע, אין לו, מטעם, שהוא 
חושב, שהוא עושה הכל לשם שמים,
%break
מטעם, שכל זמן שאין האדם רוצה לעבוד לתועלת ה', אין הגוף 
מתנגד כל כך, עד שיהא נצרך לעזרת ה'.
%break
מה שאין כן כשהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, אז בא לו 
העבודה של היצר הרע, ומתחיל לתת לו להבין, שלא כדאי לעבוד 
לתועלת ה'. ואז הרע מוליד לו חסרון לעזרת ה'.
%break
נמצא, שדוקא על ידי הרע, הוא נעשה מקורב לה', כלומר, שהיצר 
הרע שומר אותו, שלא ירמה עצמו שהוא עובד לשם שמים.
%break
נמצא, שבזמן שהאדם מתפלל לה', שיעזור לו, מוכרחה להיות 
התפלה ברורה. היינו, שידע מה שחסר לו, כלומר, שהחסרון יהיה 
מגולה אצלו בלי שום ספיקות.
%break
כי אם החסרון לא מגולה אצלו בוודאות, אלא שהחסרון מה שהוא 
מרגיש, הוא אצלו בספיקות, אין זה תפלה. לכן, כשהיצר הרע בא אליו 
עם ציורים רעים, אז האדם יודע בוודאות, מה שחסר לו. וזה נקרא 
חסרון שלם.
%break
וזהו על דרך מה שכתוב אצל יעקב, שאמר, "הצילנו נא מיד אחי, מיד 
עשו, כי ירא אנכי אותו, פן יבוא והכני אם על הבנים" (וישלח ובהסולם 
אות ע'), וזה לשונו, מכאן נשמע, שמי שמתפלל תפלתו, צריך לפרש 
דבריו כראוי, שאמר הצילנו נא.
%break
שלכאורה היה זה די, כי אינו צריך יותר מהצלה, עם כל זה אמר 
להקב"ה. ואם תאמר, שכבר הצלת אותי מלבן. לכן פירש "מיד אחי". 
ואם תאמר,
%break
שגם קרובים אחרים סתם נקראים אחים, על דרך שאמר לבן ליעקב 
"הכי אחי אתה ועבדתני חנם". לכן פירש "מיד עשו". מהו הטעם, 
משום שצריכים לפרש הדבר כראוי.
%break
ויש לשאול על זה, זה אפשר להבין, כשמדברים לפני מלך בשר ודם, 
אז צריך המבקש איזו עזרה, שתהא הבקשה ברורה, בכדי שהמלך 
יבין מה שהוא מבקש. אולם מי שמבקש איזה בקשה מה',
%break
מדוע צריכה להיות הבקשה שלו כל כך ברורה. וכי אין הקב"ה יודע 
מה שבלבו של אדם, הלא הוא בטח יודע מחשבות בני אדם, כי ה' 
נקרא "יודע מחשבות", כמו שאנו אומרים "יודע מחשבות הושיעה 
נא".
%page 1242
אם כן, בשביל מה צריכים לברר התפלה והבקשה, שאנו מתפללים, 
שתהא כל כך "לפרש כראוי".
%break
והתשובה היא כנ"ל, שהאדם צריך לפרש את התפלה, שתהא 
מפורשת וברורה להאדם. היינו, שהאדם צריך לדעת, מה שחסר לו. 
כי לפעמים האדם חושב, שחסר לו דברים של מותרות. ועל זה הוא 
מתפלל בכל כוחו. ועל דברים מה שנוגעים להחיים שלו,
%break
כלומר, שבלעדם אין הוא יכול לקבל חיים דקדושה, ועל זה הוא 
מוותר, שהוא חושב, שחסר לו דברים, שעל ידיהם הוא יגיע להיות 
איש המעלה והמושלם, ועל זה הוא מבקש.
%break
ובאמת חסרים לו דברים שנוגעים לחיים שלו, זאת אומרת, בלעדם, 
היינו אם הוא לא ישיגם, הוא ישאר בבחינת מת, כדברי חז"ל, "רשעים 
בחייהם נקראים מתים".
%break
לכן, כשהיצר הרע מצייר לו ציורים רעים על העבודה דלהשפיע נחת 
רוח ליוצרו, אז ע"י הרע הזה, הוא בא לפעמים, עד שהוא "תוהה על 
הראשונות", כדוגמת המרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, כמו 
שמפרש הזה"ק. אז הוא רואה, שהוא ממש רשע, ואין לו אמונה בה'.
%break
וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לשמור, שבדרך שהוא 
הולך, שיעשה כל המעשים שיש בידו לעשות, מצד אתערותא דלתתא, 
שישיג בחינת אמונה בה'. וזה נקרא בשם "אנכי ה' אלקיך, ולא יהיה 
לך אלקים אחרים". שהם נקראים בחינת קנה ו - ושט,
%break
שהם ב' סימנים, שהחיים של בעלי חי תלויים בהם. כלומר, כמו 
בגשמיות, שאם הסימנים האלו נפסקים, מסתלקים החיים מבעלי חי. 
כמו כן בעבודה, שאם נפסק מהאדם בחינת "אנכי ... ולא יהיה לך", 
כנ"ל, מסתלקים ממנו החיים הרוחניים.
%break
לכן יש לפעמים, שהאדם בוכה ומתפלל לה', שיעזור לו על מה 
שהאדם חושב, אף על פי שהאדם בוכה בדמעות שליש, ומכל מקום 
לא עוזרים לו על בקשתו, מטעם, שהוא נמצא בסכנת המות, והוא 
מבקש שיתנו לו שטויות. היינו, האדם חושב שהוא בסדר,
%break
שרק חסר לו לפי דעתו איזו השלמה. אבל באמת, האדם הוא מחוסר 
חיים. לכן בא המלאך, הנקרא יצר הרע, וע"י הציורים שלו, שהוא 
מראה לו,
%break
שלא כדאי להתבטל אליו יתברך, מטעם כי הרצון לקבל לתועלת עצמו 
לא ירויח מזה כלום, אז האדם יכול לראות את האמת, שהוא באמת 
רשע.
%break
נמצא, שדוקא ע"י גילוי זה של הרע, הרע שומר אותו, שיבקש מה' 
שיתן לו חיים, הנקרא אמונה בה', שיוכל להתדבק בה', כמו שכתוב 
"ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". וזה שאומר הזה"ק 
"כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך".
%break
היינו, ששניהם, היינו היצר הטוב והיצר הרע, שומרים את האדם, 
שיגיע לדביקות ה'. ובלי היצר הרע לא היה יודע את האמת, על מה 
לבקש מה', שיעזור לו.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל, ש"היצר הרע אצל הצדיקים, 
נדמה להם כהר גבוה". יש לפרש ולומר, שבזמן שהאדם רואה, 
שהיצר הרע הוא כל כך גדול, כהר גבוה, זהו סימן שהוא צדיק, היינו, 
שהולך בדרך האמת, שע"י הוא יגיע להיות צדיק.
%break
אחרת לא היה נראה אליו היצר הרע כהר גבוה. וזה מטעם, שאין 
מגלים להאדם את הרע שבו, רק לפי ערך הטוב שיש לו, כנ"ל, כי 
תמיד צריך להיות מאוזן הטוב והרע. אז שייך לומר, שהאדם צריך 
לעשות בחירה, ולהכריע לטוב.
%break
ובזה יש לפרש על מה שכתוב (ויצא, פרשה ראשונה) "והנה מלאכי 
אלקים עולים ויורדים בו". והקושיא ידוע: "מדוע מלאכי אלקים עולים 
מתחילה". היה צריך לכתוב: "מקודם יורדים ואח"כ עולים". ועל דרך 
עבודה יש לפרש,
%break
ש"מלאכי אלקים", נקראים אלו אנשים, שרוצים להיות שלוחים של 
הקב"ה, לעשות את עבודת הקודש, כמו שאמרו חז"ל (סוכה י') "אנן 
שלוחא מצוה אנן".
%break
לכן אלו אנשים שרוצים להיות בחינת מלאכים, היינו לעשות הכל 
לתועלת ה', הם נקראים "שלוחים של הקב"ה".
%page 1243
הם צריכים מקודם, לעלות מקודם בדרגה, היינו לעשות מעשים 
טובים, שזה נקרא עליה בדרגה, ואח"כ, כשהם בזמן עליה, שכבר יש 
להם מצב, שהוא הולך בדרך השלימות, ואז הוא יכול לחשוב, שהוא 
נמצא בתכלית השלימות. והיות שיש לו רצון להגיע לדביקות ה',
%break
לכן מגלים לו מלמעלה את האמת, איך שהוא עדיין רחוק מלעשות 
הכל לשם שמים. וע"י גילוי הרע, האדם יורד ממדרגתו, ומתחיל 
לראות את האמת, לראות מה שחסר לו. וכך הוא סדר העבודה. היינו, 
מקודם האדם מקבל עליה,
%break
מלמעלה. ואח"כ האדם מקבל ירידה מלמעלה, וזה הכל מטעם הנ"ל, 
היינו, שע"י העליות והירידות האדם משיג חסרון שלם. והחסרון 
הוא כל כך גדול, שאין מי שהוא בעולם, שיוכל למלאות חסרונו, אלא 
הקב"ה בעצמו. וזה נקרא כלי שלם, המוכשר לקבל עזרתו יתברך.
%break
וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (אבות פרק ב' 
כ"א) וזה לשונם, "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין 
להיבטל ממנה". ואמר, שהפירוש הוא "לא עליך המלאכה לגמור", 
היינו העבודה להגיע, שכל מעשיו יהיו לשם שמים,
%break
אין בידי אדם לגמור את עבודה זו. אם כן בשביל מה האדם צריך 
להתחיל בעבודה זו, שבין כך הוא לא יכול לגמור. היות, שמדרך 
העולם הוא, שאין האדם מתחיל באיזה עבודה שהיא, אם הוא יודע 
למפרע,
%break
שאין בידו לגמור אותה. אם כן מדוע אמרו "ואי אתה בן חורין 
להיבטל ממנה", היינו, שהאדם כן צריך להתחיל בעבודה זו. ונשאלת 
השאלה, לאיזה מטרה הוא צריך להתחיל.
%break
והתשובה היא, שבכל דבר צריך להיות רצון וחשק להשיג את הדבר 
המבוקש, אחרת, אם מקבלים איזה דבר בלי הקדם חסרון להדבר, 
אין אפשרות להנות. כידוע, שאין אור בלי כלי. לכן האדם צריך 
להתחיל בעבודה דלהשפיע. ואז הוא רואה,
%break
לאחר שהשקיע הרבה כוחות, בכדי להשיג את הכח הזה, ואין בידו 
להשיג, לכן אח"כ כשהבורא נותן לו את הכח הזה דלהשפיע, הוא יכול 
להנות מזה.
%break
ועל זה אמר זצ"ל, שזה ענין "נעשה ונשמע", שאמרו ישראל, בזמן 
שאומות העולם לא רצו לקבלה, משום שראו, שאין זה באפשרות 
ללכת נגד הטבע. אבל עם ישראל אמרו,
%break
נעשה בכפיה, אפילו שאין הלב שלנו רוצה, ועל ידי זה נזכה לנשמע. 
היינו, שה' יתן לנו לשמוע, שהעבודה זו מתקבלת על הלב, הנקרא 
"והשבות אל לבבך".
%break
%page 1244
%H הנרות הללו קדש הם
%break
אאמו"ר זצ"ל אמר על מה שכתוב "הנרות הללו קדש הם, ואין לנו 
רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד", שצריכים לדעת ההבדל 
בין נס חנוכה לנס של פורים. כי בחנוכה היתה הגזרה רק על רוחניות, 
שמנעו מעם ישראל לקיים את המצות.
%break
והנס היה, שבזמן שגברו החשמונאים, כן היו יכולים לקיים את 
המצות. והיות לרוחניות אין כלים, כי "כלים" נקראים דוקא כלי קבלה, 
שזה נקרא "בריאה יש מאין", שהוא הרצון לקבל. לכן בא הרמז לזה 
"הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם".
%break
מה שאין כן הנס של פורים. היתה הגזרה גם על הגופים, כמו שכתוב 
"להשמיד להרג ולאבד, וכו'" (אסתר ג', י"ג). נמצא, שהנס היה על 
הגופים. ו"גופים" נקראים כלים לקבל.
%break
לכן בפורים כתוב "שמחה ומשתה ויום טוב", שענין משתה כבר שייך 
להגוף. ובחנוכה ניתן לנו הנס "רק לראותם בלבד, ואין לנו רשות 
להשתמש בהם".
%break
וזה שחז"ל אמרו חנוכה, חנו-כה. ושאל, מהו הרמז של "חנו". ואמר, 
שענין "חנו" הוא פירושו, חניה. ואמר על זה משל, היות הרבה פעמים 
באמצע המלחמה נותנים חופש לאיזה פלוגת חיילים, והם הולכים 
הביתה, בכדי שיהיה להם אח"כ כח להיות חיילים אמיצים.
%break
ואח"כ לאחר החניה חוזרים לשדה המלחמה. ויש טפשים, שהם 
חושבים, מדוע ניתן להם חופש ללכת הביתה, בטח שהמלחמה 
נגמרה. לכן כבר לא צריכים אותם.
%break
מה שאין כן הפקחים שבהם מבינים, זה שנתנו להם חופש, הוא 
מטעם לנוח, הוא בכדי שיקבלו כוחות חדשים, שיוכלו להלחם עם 
השונא. לכן הם מבינים, שהמנוחה הוא בכדי לקבל כח להלחם.
%break
כמו כן כאן, בחנוכה היתה רק גאולה על הרוחניות, כי הגזרה היתה 
רק על רוחניות, כמו שכתוב (על הניסים) "כשעמדה מלכות יון הרשעה 
על עמך ישראל, להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה 
ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, וכו'".
%break
נמצא, שהגאולה היתה רק על רוחניות. וענין "רוחניות" בעבודה נקרא 
כלים דהשפעה, המכונה "אור דחסדים", המתלבש בכלים דהשפעה. 
אבל כאן, כשזוכים רק לכלים דהשפעה,
%break
הוא רק חצי עבודה, היינו חצי מלחמה. זאת אומרת, האדם צריך 
לזכות, שגם הכלים דקבלה יכנסו לקדושה, היינו שישמש עמהם על 
הכוונה דלהשפיע.
%break
ולאחר שגם כלים דקבלה נכנסו לקדושה, אז נקרא, שכבר יש לו כלים 
לקבל. ואז נקרא דרגה זו המתקת הגבורות. כלומר, לפני שהשיג את 
הכלים דקבלה, שיהיו בעל מנת להשפיע, לא היה יכול להשתמש עם 
האור שנתגלה על כלים דהשפעה.
%break
שכלים דהשפעה פירושו, שהאדם נותן משהו, ותמורת הנתינה אין 
האדם רוצה שום דבר, מטעם שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול. 
לכן הוא שמח, בזה שהוא זכה לשמש מלך גדול.
%break
מה שאין כן כשהוא משמש עם כלים דקבלה, היינו שהוא לוקח 
תענוגים מהבורא, והיות שע"י הקבלה הוא נעשה נפרד מהבורא, 
מסיבת שינוי צורה, לכן נקרא הכלי קבלה האלו "גבורות מרים". מפני 
שמר לו מחמת התרחקות מהבורא.
%break
כי פירוש של גבורות הוא, היות שיש באדם ב' מיני כלים: אחד נקרא 
"חסד", היינו שהוא נותן, ואחד נקרא "גבורה", זהו מה שהוא מקבל. 
ונקרא גבורה, שיש כאן ענין של התגברות, שלא לקבל. ואם כן יקבל, 
הוא יהיה מרוחק מה'.
%break
והמצב הזה מר לו. לכן, כשהוא יכול לתת על הרצון לקבל הכוונה דעל 
מנת להשפיע, נמצא, הגבורות הקודמות, שאם הוא היה משמש עם 
הכלי קבלה, היה מר לו, מסיבת שינוי צורה.
%break
%page 1245
ועכשיו נמתקו, היינו עתה, שמשמש עם הכלי קבלה, הוא מרגיש 
מתיקות, היות שכוונתו הוא בעל מנת להשפיע. וזהו כבר בחינת 
השתוות הצורה. לכן עתה הוא יכול להנות מהם. כי בקבלה באופן 
כזה, בעל מנת להשפיע, אין כאן שום מר, אלא הכל טוב.
%break
הנה אנו אומרים (בשיר של "מעוז צור ישועתי") "יונים נקבצו עלי, אזי 
בימי חשמנים. ופרצו חומת מגדלי". הנה "יונים" נקראים אלו אנשים 
שהולכים בתוך הדעת.
%break
כלומר, שאין ביכלתם לעשות משהו אם זהו נגד הדעת. ואז היתה 
שליטת היונים, היינו השליטה הזו היתה שולטת על עם ישראל.
%break
והשליטה זו מכונה "מלכות יון הרשעה", שמתפקידם הוא "להשכיחם 
תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". כלומר, השליטה שהוא ללכת דוקא 
בתוך הדעת, זה גורם לפרוץ את החומה, שהוא שומר את המגדל. 
שפירושו של "מגדל" הוא,
%break
שיש באדם בחינת שיעור מסוים בגדלות ה'. ו"החומה" זו נקראת 
אמונה למעלה מהדעת, שדוקא ע"י האמונה למעלה מהדעת הוא יכול 
לבוא לידי הרגשת גדלות ה'. וכמו כן לצייר לעצמו גדלות ה'.
%break
ובזמן שיש לאדם הרגשה בגדלות ה', אז האדם דומה "כמו נר בפני 
אבוקה", שהוא בטל אליו. אבל היונים, היינו השליטה שבתוך הדעת, 
שלא נתנו ללכת למעלה מהדעת,
%break
זה נקרא ש"פרצו חומת מגדלי". היינו בחינת אמונה למעלה מהדעת, 
שזהו חומה, שבתוך החומה הזו יכולים לבנות מגדלים, היינו להשיג 
גדלות ה', שזה נקרא "מגדל". כלומר, שדוקא ע"י אמונה למעלה 
מהדעת זוכים לדעת דקדושה.
%break
נמצא, גדלותו של אדם, שהוא זוכה להרגשת גדלות ה', בא דוקא ע"י 
זה, שהאדם משפיל עצמו, היינו שמשפיל את הדעת שלו. ואז הוא 
יכול לזכות לגדלות ה', הנקרא "דעת דקדושה".
%break
ובזה יש לפרש מה שכתוב ("ויתן לך" למוצאי שבת) "אמר רבי יוחנן, 
בכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא 
ענותנותו, וכו'". בטח יש בזה פירוש יותר פשוט. אולם כשאנו מדברים 
בדרך העבודה, יש להבין מה שכתוב,
%break
שאנו מוצאים את ענותנותו של הקב"ה, שהוא ענו. ויש להבין, מה 
שייך לומר אצל הבורא מידת ענוות. כי משמע, שפלות. ואיך שייך 
לומר אצל הבורא מדה זו. ובדרך כלל כתוב "ה' מלך גאות לבש".
%break
ויש לפרש, שהכוונה היא על האדם. כלומר, כל מקום שאדם זוכה 
לגדלותו יתברך, להשיג משהו מגדלות ה', "שם אתה מוצא את 
ענותנותו" של אדם. שלפי גדלות ה', שהאדם זוכה, בשיעור כזה 
האדם רואה את שפלותו.
%break
זאת אומרת, שדוקא בזמן שהאדם הולך למעלה מהדעת, אז באה לו 
הדעת, ורוצה להפריע לו. ומתחיל להתוכח עמו. והאדם רואה אז, 
שאין לו מה להשיב. אז האדם רואה את הרע שיש בו, שהוא צריך 
להתחזקות יתירה,
%break
שיהא בידו של אדם להנצל מהדעת של יצר הרע, הנקרא בחינת 
"יונים". ורואה אז, לפי הרע שמגולה אצלו, שאין עוד כל כך שפל 
כמוהו, מטעם שהרע מגולה אצלו יותר משאר אנשים. כנ"ל,
%break
כפי הטוב שהאדם עושה, אם האדם הולך בדרך האמת, שהוא רוצה 
לעשות הכל בעל מנת להשפיע.
%break
נמצא, בזמן שהאדם זוכה לגדלות ה' אפילו משהו, האדם אינו יודע 
מדוע עזר לו ה' יותר משאר אנשים. כי הוא מרגיש, שהוא יותר גרוע 
מכל אנשים שבעולם. ואומר לעצמו, בטח אם שאר אנשים היו יודעים 
את דרך האמת, כפי שהוא מבין,
%break
בטח היו הם אנשי מעלה ולא כמוהו. נמצא, בזמן שהאדם מרגיש קצת 
גדלות ה', הוא בא לידי שפלות, מזה שה' עזר לשפל כמוהו. וזה 
שכתוב "בכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה, שם אתה מוצא 
ענותנותו".
%break
לכן בזמן שהאדם אומר לה' "אתה נותן יד לפושעים, וימינך פשוטה 
לקבל שבים" (תפלת נעילה), שפירוש, בזמן שהאדם מבקש מה', 
שיקרב אותו, שזה נקרא "נותן יד להתפייסות,
%page 1246
וימינך פשוטה לקבל שבים". היינו, שהאדם אומר לה', אני מרגיש את 
מצבי, איך שאני נמצא במצב של רשע ופושע יותר מכל העולם.
וזה באה לו מסיבה שמלמעלה גילו לו את הרע, כנ"ל, שאין מגלים 
לאדם רע יותר מכפי טוב הנמצא בו.
%break
כמו שפרשנו את מה שאמרו חז"ל "רשעים נדמה להם היצר הרע 
כחוט השערה, וצדיקים כהר גבוה". ולכאורה היה הדבר צריך להיות 
להיפך. הרשעים, שלא יכולים להתגבר על יצר הרע,
%break
אז הם צריכים לומר, שהיצר הרע כהר גבוה. מה שאין כן הצדיקים, 
שכן היה להם כח התגברות, היה צריך להיות היצר הרע בעיניהם 
כחוט השערה.
%break
והתשובה היא כנ"ל, שאין מראים לאדם את הרע שבו, אלא לפי ערך 
הטוב שנמצא בו. מטעם, כדי שיהא הטוב ורע מאוזן. לכן צדיקים, 
שיש להם הרבה עליות וירידות, כל הירידות הן מצד היצר הרע. לכן 
מהרבה ירידות נעשה "הר גבוה".
%break
ומילת "הר" יש לפרש הרהורים. זאת אומרת, מכל הרהור, שהאדם 
מהרהר אחרי מדתו של הקב"ה, שאינו מאמין בהשגחתו יתברך, 
שהוא טוב ומטיב, זה נקרא "הרהור רע".
%break
לכן אצל צדיקים היצר הרע הוא נעשה הר גבוה. מה שאין כן אצל 
רשעים, שאין להם עליות וירידות, מטעם שאי אפשר לקבל ירידה 
מטרם שהאדם עולה,
%break
כמו שבארנו בענין חלום יעקב, שכתוב "והנה מלאכי אלקים עולים 
ויורדים בו", שהיה צריך לומר מקודם "יורדים" ואח"כ "עולים".
%break
אלא בבחינת עבודה, כל אנשים באו לעולם הזה בתור לקיים שליחות 
של הבורא. ו"מלאך נקרא שליח". לכן מקודם צריך לעלות בדרגת 
עבודה, שמרגישים קצת התקרבות ה'.
%break
ואח"כ אפשר להיות ירידות. לכן רשעים, שאין להם עליות, ממילא אין 
להם ירידות. ובאמת למה אין הם עולים. זהו מטעם, שהיצר הרע 
מפריע להם לעלות. לכן הם נשארים בהיצר הרע שאינו אלא כחוט 
השערה.
%break
לכן צדיקים, שיש להם הצורה אמיתית של הרע, לכן בזמן שה' עוזר 
להם, הם מרגישים את שפלותם, שהבורא קירב אותם. וזה נקרא כמו 
שכתוב "מאשפות ירים אביון".
%break
שפירוש, שהאדם אומר, בזמן שהייתי נמצא באשפה, ונהנתי ממה 
שכל בעלי חי לוקחים את מזונותיהם, היינו מאשפה. וזה שכתוב 
"במקום גדלותו של הקב"ה, אתה מוצא את ענותנותו".
%break
אולם יש לפרש זה, כנ"ל, שאין להאדם לומר עתה, שכבר זכיתי 
לבחינת גדלות ה', כבר אין אני זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת, 
היות שכבר יש לי על מה לבנות את העבודה שלי, על בסיס שזכיתי 
עכשיו לגדלות ה'.
%break
אלא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להיות זהיר, בזמן שהוא 
זוכה לאיזו התקרבות מצד ה'. שאל יאמר, שעתה הוא יודע, שכדאי 
לעבוד עבודת הקודש, בגלל שהוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה.
%break
אלא האדם צריך לומר, עתה אני רואה, שכדאי לעבוד למעלה 
מהדעת, כי דוקא ע"י זה שאני רוצה ללכת למעלה מהדעת, ה' נותן לי 
קצת התקרבות אליו.
%break
לכן הוא מקבל ההתקרבות הזו בתור סימן, שהוא הולך בדרך האמת. 
לכן הוא מקבל עתה, שמהיום והלאה לא ירצה לקבל שום עבודה 
בתוך הדעת, אלא הכל למעלה מהדעת.
%break
נמצא, שאין הוא לוקח התקרבות ה' בתור בסיס, שעל זה הוא אומר, 
שכדאי להיות עובד ה', היות שיש לי כבר בסיס. אלא להיפך, שמהיום 
והלאה הוא יעבוד רק למעלה מהדעת.
%break
וזה שכתוב "במקום גדלות של הקב"ה, אתה מוצא את ענותנותו". 
כלומר, במקום גדלותו, היינו במקום שהאדם משיג קצת גדלות ה', 
שם אתה צריך למצוא את ענותנותו.
%break
כלומר, ששם במקום שהאדם מוצא את גדלותו של הקדוש ברוך הוא, 
האדם צריך למצוא את ענותנותו של האדם, שהיא בחינת אמונה 
למעלה מהדעת, הנקראת "שפלות", "ענוה".
%break
היות שבחינת אמונה היא בחינה שהיא למטה מחשיבות. לכן אמונה 
נקראת בחינת "מטה". זאת אומרת, שבזמן שהאדם מוצא גדלות ה', 
האדם צריך לחפש ולמצוא מקום לעבוד בבחינת אמונה, ולא בבחינת 
מה שהוא מצא מקום גדלות ה'.
%break
%page 1247
היות שהאדם צריך לומר, זה שזכה קצת למצוא מקום לגדלות ה', הוא 
מטעם, שהלך מקודם בבחינת אמונה, שנקראת בחינת "מטה", 
בחינת "שפלות". לכן הוא ממשיך ללכת בדרך הזו,
%break
שהיא אמונה למעלה מהדעת. היות שהוא רואה, שדרך זו היא דרך 
אמת, והוכחה לזה שדוקא ע"י הכנה זו ה' מקרב אותו אליו.
%break
וזה שכתוב "יונים נקבצו עלי, וכו', ופרצו חומת מגדלי". שענינו הוא, 
שהאדם צריך לשמור את החומה הזו, הנקראת "אמונה בה' למעלה 
מהדעת". כלומר, שאין לאדם לחכות עד שהוא יבין שכדאי ללמוד, 
וכמו כן שכדאי להתפלל, וכדומה.
%break
אלא שלא יסתכל על מה שהדעת מיעץ לו. אלא הוא צריך ללכת לפי 
שהתורה מחייבת את האדם. כן האדם צריך להתנהג. ורק על דרך זו, 
שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", האדם יכול לזכות לדעת דקדושה.
%break
והעיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו 
ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, 
כאילו כבר זכה לדעת דקדושה.
%break
ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו 
את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף.
%break
כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק 
הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי 
שמשמש מלך גדול.
%break
ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא 
הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב 
אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת.
%break
%page 1248
%H מהו "מסרת גבורים ביד חלשים" בעבודה
%break
הנה סדר העבודה. בזמן שהאדם רוצה לעשות הכל לשם שמים, היינו 
שהמעשים שלו יהיו בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שכר, היות שזהו 
נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, לכן ניתן 
לנו עבודה, לצאת מאהבה עצמית ולעבוד רק להשפיע לטובת ה'.
%break
ובכדי שנוכל לעבוד עבודה זו, היינו לצאת משליטת אהבה עצמית, 
ניתן לנו מצוה של "ואהבת לרעך כמוך", כמו שאומר רבי עקיבא, שזה 
"כלל גדול בתורה".
%break
וכמו שמפורש בספר "מתן תורה", שבסגולה זו נצא משליטת הרצון 
לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד לתועלת ה'. ובענין "ואהבת לרעך כמוך" יש 
לפרש ב' פירושים:
%break
א. כפשוטו בין אדם לחבירו,
ב. בין אדם למקום, כמאמר חז"ל (מדרש רבא, יתרו, כ"ז, א') "רעך 
ורע אביך אל תעזוב". רעך זה הקב"ה, כמו שכתוב "למען אחי ורעי", 
שמפרשים, זה הקב"ה,
%break
שקרא אותם "אחים" ו"רעים". נמצא, שענין "ואהבת לרעך כמוך", 
הכוונה היא "להגיע לאהוב את ה' כמוך". נמצא, שיש ב' בחינות 
"ואהבת לרעך כמוך":
%break
א. צריכים לומר, בתור סגולה. כלומר, מה שצריכים לאהוב את חבירו, 
הוא רק שעל ידו נוכל להגיע גם כן לאהוב את ה', כמובא בספר "מתן 
תורה". לכן, כמו באהבת חברים,
%break
האדם כשרוצה להתדבק עם חברים, הוא בוחר לעצמו עם מי 
להתחבר. היינו, שהאדם בורר לעצמו חברים, הוא מחפש חברים, 
שיהיו בהם מעלות טובות.
%break
כמו כן האדם, כשרוצה לאהוב את ה', האדם צריך להשתדל לראות 
את הגדלות וחשיבות של ה'. וזה מעורר באדם אהבת ה'. ואם אין 
האדם מסוגל לראות את גדלות וחשיבות הבורא, מטעם שהרע 
שבאדם מראה לשון הרע על הבורא,
%break
אז האדם צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה בידו כח להתגבר, 
ולומר למעלה מהדעת "אני רוצה להאמין בגדלות וחשיבות ה', כדי 
שאני אוכל לאהוב אותו",
%break
כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". זאת 
אומרת, אהבת חברים היא אמצעי, שעל ידה יכולים להגיע להמטרה, 
שהיא אהבת ה'.
%break
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "טוב תורה עם דרך ארץ, שיגיעת 
שניהם משכחת עוון". כלומר, בזה שהאדם מתייגע בדרך ארץ, שהוא 
ענין עבודה בין אדם לחבירו, זוהי סגולה, שיכול לבוא לאהבת ה', 
הנקרא בחינת "תורה". שעיקר התורה היא,
%break
שע"י התורה מתחברים ל"הנותן התורה". שעל זה אמרו חז"ל "אמר 
הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כלומר, שע"י התורה, 
שהיא בחינת תבלין, זוכים לבחינת דביקות בה', שזהו נקרא "מחזירו 
למוטב".
%break
וזהו "ע"י יגיעת שניהם משכחת עוון". היינו ע"י יגיעה בין אדם לחבירו 
ובין אדם למקום, שהיא ע"י יגיעה בתורה, "משכח עוון". כלומר, העוון 
של עץ הדעת, שמזה נמשכות העוונות, מתתקן על ידי שניהם.
%break
הנה הכתוב אומר (תהילים ל"ג, "רננו צדיקים") "הנה עין ה' אל יראיו, 
למייחלים לחסדו, להציל ממות נפשם, ולהחיותם ברעב". ויש להבין, 
מהו "עין ה' אל יראיו" דוקא.
%break
הלא עיני ה' משוטטות בכל. ויש להאמין, שה' משגיח על כל העולם 
בהשגחה פרטית, בבחינת "טוב ומטיב", ולאו דוקא אל יראיו.
%break
ויש לפרש זה, שאין אנו מדברים מה', אלא מבחינת "ממעשיך 
הכרנוך". כלומר, שדוקא ה"יראיו", הם המרגישים שעין ה' משגיח על 
כל העולם.
%page 1249
היינו, שרק אלו שהם יראי ה', משיגים שה' משגיח על העולם בבחינת 
השגחה פרטית, בבחינת טוב ומטיב. מה שאינו כן אצל כלל העולם, 
שעליהם שורה בחינת הסתר פנים על ההשגחה, שאינם יכולים 
להשיג את השגחתו יתברך, שהיא בבחינת טוב ומטיב.
%break
וזהו כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח) "וכל עוד 
שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלימות הטבתו, 
שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב 
ורע".
%break
היינו, שכל זמן שהכלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, אי 
אפשר לראות את ההשגחה בבחינת טוב ומטיב. אלא כנ"ל, היינו מי 
יכול לראות את עין ה',
%break
שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, רק אלה שהם "המייחלים 
לחסדו". כי "חסדו" פירושו, שהם מייחלים לקבל מידת החסד מה', 
היינו שהם מייחלים לקבל מה' מידת השפעה, הנקראת "השתוות 
הצורה", המכונה "דבקות בה'".
%break
לכן כשהם זוכים למידת השפעה, כבר הכלי קבלה שלהם אינם 
מלוכלכים. אז הם זוכים ל"עין ה'", היינו להרגיש שהשגחתו יתברך 
היא בבחינת טוב ומטיב.
%break
מה שאין כן לאנשים שאינם מייחלים להשיג את מידת החסד, היינו 
לכלים דהשפעה, הם נמצאים תחת שליטת טוב ורע.
%break
אולם למי הבורא נותן את החסד, הנקרא "כלים דהשפעה", שהוא 
טבע שני. לא לכולם. כלומר, שיש הרבה אנשים, שמייחלים לחסדו, 
היינו שהבורא יתן להם את מידת החסד. אולם לאלה אנשים, שהם 
חושבים, שענין החסד הוא רק לבחינת תוספות,
%break
זאת אומרת, הם מחזיקים את עצמם לשלמים, אלא הם צריכים את 
מידת החסד, שהבורא יתן להם, שזה יהיה אצלם בחינת תוספות 
טובה, לאלו אנשים אין הבורא נותן להם את החסד, הנקרא "כלים 
דהשפעה".
%break
וזהו מטעם, שמלמעלה נותנים רק לאלו שיש להם כלים להמילוי. זאת 
אומרת, אם אין חסרון אמיתי, אין באפשרות למלאות. אלא דוקא מתי 
אפשר למלאות את החסרון. שהאדם אינו מבקש מותרות, אלא 
הכרחיות, אז האדם מקבל, כי מותרות לא נקרא "חסרון".
%break
וזה שכתוב "עין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו". באיזה אנשים 
מדברים, שמייחלים לחסדו. כלומר, לאיזה צורך הם מייחלים, שה' יתן 
להם את מידת החסד. זהו דוקא באלו אנשים, שמרגישים, שצריכים 
את מידת החסד, בכדי "להציל ממות נפשם".
%break
היינו דוקא באלו אנשים שרוצים להגיע לדביקות ה', היינו להיות 
דבוקים בחיי החיים. אחרת, אם אין להם דביקות, הם מרגישים 
עצמם, שהם בחינת "מתים",
%break
כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", לכן הם מבקשים 
מהבורא שיציל אותם ממות, כי שינוי צורה מפריד אותם מחיי החיים.
%break
מה שאין כן דביקות ה' הוא בחינת חיים, כמו שכתוב "ואתם, הדבקים 
בה' אלקיכם, חיים כולכם היום". נמצא, מה שהם מבקשים את מידת 
החסד, הוא מטעם,
%break
שלא רוצים להיות בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". להם 
הבורא נותן את מידת החסד, היינו כלים דהשפעה.
%break
וזה שכתוב "להציל ממות נפשם". היינו כנ"ל, זה שהוא מבקש מה' 
שיתן לו את מידת החסד, הוא מטעם "להציל ממות נפשם", זה נקרא 
"חסרון", שהוא כלי שיכול לקבל מילוי.
%break
מה שאין כן אלו אנשים, שהם צריכים לעזרת ה' מטעם מותרות, אין 
להם כלים אמיתיים, היינו חסרון אמיתי, שה' יתן להם את הכלים, 
מטעם "להציל ממות נפשם", אלא מטעם מותרות.
%break
לכן הם נשארים עם הכלי קבלה, שהם דואגים רק לתועלת עצמם. 
והם אינם מרגישים, שיש להם כלים מלוכלכים, שאי אפשר לכנס לתוך 
הכלים האלו קדושה, כי קדושה ותועלת עצמו הם שני הפוכים זה 
לזה.
%break
ובהאמור יוצא, שרק אלה שהם מבינים, שאם אין הם מסוגלים לעשות 
מעשים להשפיע, הם נפרדים מחיי החיים, והם מבקשים מה', שיתן 
להם את הכח דלהשפיע, שזהו טבע שני,
%break
כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שכמו שהטבע הראשון, שהוא הרצון לקבל, 
נתן הבורא, כמו כן אי אפשר לשנות את הטבע הראשון לטבע שני, 
אלא זה יכול רק הבורא בעצמו.
%break
%page 1250
וכמו שהיה ביציאת מצרים, שה' בעצמו הוציא אותם משליטת פרעה 
מלך מצרים, כמו שאמרו חז"ל (ב"הגדה של פסח") "ויוציאנו ה' 
ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא ע"י שרף, ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה 
בכבודו ובעצמו".
%break
אולם מתי האדם מקבל את העזרה, שה' יוציא אותו משליטת מצרים, 
שהוא הרצון לקבל לעצמו. זהו דוקא בזמן שיש להאדם חסרון אמיתי 
כנ"ל, ולא מותרות. לכן, אם האדם רוצה להגיע לדביקות ה', אז האדם 
מקבל עזרה על בחינת חסרון.
%break
היינו, שירגיש, שהוא בעל חסרון. כלומר, לא שחסר לו איזו שלימות, 
אלא שחסרים לו חיים, מחמת שהרע שבו הוא במידה מרובה. לכן 
מודיעים לו מלמעלה,
%break
שהוא חוטא. כמו שכתוב בזה"ק, על מה שנאמר "או הודע אליו 
חטאתו". ושואל "מי הודע לו". ומשיב "הקב"ה הודע אליו, שהוא 
חטא".
%break
שהפירוש הוא, שהקב"ה מראה לו את האמת, איך שהוא מרוחק מה', 
וממש חסרים לו חיים דקדושה. נמצא, שהאדם מבקש אז מה', 
שיעזור לו,
%break
ושיתן לו את הרצון להשפיע, מטעם שחסרים לו חיים. ואז, היות 
שכבר יש לו חסרון אמיתי, אז הקב"ה נותן לו את הרצון להשפיע, 
שהוא בחינת טבע שני.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ב"ועל הניסים") "ואתה ברחמיך 
הרבים מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד 
טהורים", שזה בא להודיענו, שמטרם שהאדם בא לידי מצב, שהוא 
רואה, איך שהוא חלש, ורואה,
%break
איך שהרע אצלו כל כך מרובה, שאין לו שום אפשרות להתגבר, ואיך 
שהוא טמא, אי אפשר לקבל מילוי מלמעלה, כי עדיין אין לו כלי שלם, 
שיוכל לקבל את המילוי, השייך לחסרון הכלי.
%break
וזה שכתוב "כי אתם המעט מכל העמים", שפירושו כנ"ל, היינו "לא 
מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם", היות "כי אתם המעט 
מכל העמים". היינו, שהאדם רואה,
%break
שהוא יותר גרוע מכל העולם. ודוקא במצב של שפלות, ה' בוחר בכם, 
והוציא אתכם משליטת מצרים, כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר 
הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".
%break
הנה כתוב (במזמור שיר חנוכה) "ארוממך ה' כי דליתני, ולא שמחת 
אויבי לי". ויש להבין, מי הם האויבים של דוד, שדוד אמר "ולא שמחת 
אויבי". ויש לפרש, כי ידוע ש"דוד" נקרא בחינת מלכות,
%break
היינו מלכות שמים, שהנבראים צריכים לקבל על עצמם עול מלכות 
שמים על הכוונה שלא על מנת לקבל פרס, אלא "בגין דאיהו רב 
ושליט", ולא לשם תועלת עצמו.
%break
ולדבר זה כל העולם מתנגדים, ושונאים לעשות הכל לשם שמים ולא 
לתועלת עצמם. לכן היות שקדושה היא כולו להשפיע, היינו לתועלת 
ה', כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'".
%break
כלומר, כמו שהבורא הוא רק משפיע להנבראים, כמו כן הנבראים 
צריכים להשפיע לה', כי זה נקרא "השתוות הצורה", שהיא בחינת 
דביקות בה'.
%break
נמצא, כל אלו שהם רוצים לעבוד רק לתועלת עצמם ולא לשם שמים, 
הם נקראים "אויבי ה'", היינו אויבי מלכות שמים. והם נקראים בזה 
"אויבי דוד". וזה שאומר דוד "ולא שמחת אויבי לי". ובדרך כלל יש לנו 
לדבר רק מב' בחינות:
%break
א. הבורא,
ב. הנבראים.
%break
היינו, הבורא ברא את הנבראים בכדי לתת להם טוב ועונג, כמו 
שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו". ואדם הראשון קודם החטא, היתה לו 
שלימות של בחינת הנשמה שלו,
%break
שהיה לו אז בחינת נר"ן מבי"ע, וגם נר"ן מאצילות. רק אחר החטא, 
היה לו הסתלקות הנר"ן שלו, ולא נשאר רק בבחינת נפש לבד.
%break
ואז היה צריך לעשות תשובה, היינו להעלות כל הכלים שלו, שנפלו 
להקליפות, ושוב לחברם עם הקדושה, שהוא לחזור ולהידבק בו 
יתברך בבחינת בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "תשובה", כמו שכתוב 
בזה"ק "תשוב ה' לגבי ו'".
%break
%page 1251
פירוש של ה' היא בחינת מלכות, שענינה מקבל בעל מנת לקבל, 
וממנה נמשכות כל הנשמות. לכן מלכות נקראת "כנסת ישראל", 
שהיא כוללת כל הנשמות. ועל מלכות זו ניתן תיקון, לתקן אותה בעל 
מנת להשפיע. ועבודה זו נתנה להנבראים,
%break
שע"י זה שעוסקים בתורה ומצות בעל מנת להשפיע, גורמים בזה, כל 
אחד ואחד בשורש נשמתו, במלכות דאצילות, שתהיה בעל מנת 
להשפיע, שע"י זה גורמים יחוד למעלה,
%break
הנקרא "יחוד קוב"ה ושכינתיה". היינו בחינת מלכות, הנקראת 
"שכינה", עם ז"א, הנקרא "ו' דהוי"ה". שזהו פירוש "תשובה", מה 
שזה"ק אומר "תשוב ה' לגבי ו'".
%break
ובאופן כללי יש להבחין ג' בחינות, הנקראות בשם אחד, יחיד, 
ומיוחד. וכמו שכתוב (תע"ס חלק א', דף י"ד אות א') "אחד מורה 
שהוא בהשואה אחת. יחיד מורה על הנמשך הימנו,
%break
שגם אלה הריבויים המה אצלו בצורת יחיד, כמו עצמותו יתברך. 
ומיוחד מורה, הגם שהוא פועל ריבוי הפעולות, אמנם כח אחד פועל 
כל אלה, וכולן חוזרות ושבות ומתייחדות בצורת יחיד".
%break
שפירושו אחד, שהוא בהשואה אחת, כלומר שברא את הבריאה על 
רצון אחד, שהוא להטיב לנבראיו. ויחיד פירושו, הגם שאנו רואים, 
שיש ריבוי פעולות, היינו טוב ורע, היינו שנראה חס ושלום כפועל טוב 
ופועל רע, אז נקרא יחיד,
%break
היינו משום שלכל פעולותיו המשונות יש להם תוצאה יחידה, להטיב. 
ונמצא, שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה, ואינו משתנה בכל פעולותיו 
המשונות. כלומר שעל כל פעולה רוכבת עליה צורת יחיד, שהוא רק 
להטיב.
%break
והאדם צריך להאמין בזה. זאת אומרת, אף על פי שהאדם מרגיש, 
שלפי הרגשתו הפעולה הזו, שהוא מאמין, שזה בא מהבורא, והיא 
פעולה לא טובה, מכל מקום הוא צריך להאמין,
%break
שעל הפעולה זו יגרום לו, שיוכל להשיג את הטוב. וזוהי עבודת 
האדם, להאמין בזה שהוא כך, אף על פי שהוא לא מבין את זה. ולתת 
תודה להבורא על זה.
%break
וזהו כמו שאמרו חז"ל "האדם צריך לברך על הרע, כמו שמברכים על 
הטוב". כלומר, שהאדם צריך להאמין, שזהו לטובתו, אחרת הבורא 
לא היה נותן לו להרגיש את המצבים האלה, מטעם שרצונו יתברך 
הוא, שרוצה להטיב לנבראים, כי זו היתה מחשבת הבריאה.
%break
ומיוחד נקרא, בזמן שהאדם כבר זכה לראות, איך שכל ריבוי יחידים 
כבר קבלו צורת יחיד, כלומר שזכה לראות, איך שעל כל רע כבר קיבל 
את הטוב השייך לבחינתו.
%break
וענין מיוחד זוכה האדם להשיג רק לאחר שתיקן את הכלים שלו, 
שיהיו בעל מנת להשפיע. אז האדם זוכה למטרת הבריאה, שהיא כולו 
טוב.
%break
וזה שכתוב "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". שענין "חנוכת הבית" 
הכוונה על בית המקדש, שבבחינת עבודה, לבו של אדם צריך להיות 
בית מקדש לה',
%break
כמו שכתוב "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". שהאדם צריך לזכות 
להשראת השכינה, כמו שאמרו חז"ל "רחמנא ליבא בעי", שפירושו, 
שרק לבו של אדם צריך הבורא, בכדי לתת לו את מה שרוצה לתת לו.
%break
ובזמן שהאדם כבר זכה לבחינת מיוחד, אז הוא רואה שזכה לבנין 
בית המקדש. ועל זה אמר דוד "ארוממך ה', כי דליתני ולא שמחת 
אויבי לי". היינו, שכל האויבים הם הרצונות של קבלה עצמית,
%break
שהם היו המפריעים דקדושה, שה' הציל אותו מכל האויבים, וזכה 
להכנס לקדושה. וזה שכתוב "ה' העלית מן שאול נפשי, חייתני מירדי 
בור".
%break
אנו אומרים (ב"עזרת אבותינו") "אתה הוא ראשון, ואתה הוא אחרון, 
ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע". וכמו כן אנו אומרים "אתה הוא 
עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם 
הזה, ואתה הוא לעולם הבא".
%page 1252
ובפשטות אנו מבינים, שאנו מדברים מגדלות ה'. אולם בדרך עבודה 
מה בא זה להשמיענו.
%break
ידוע, שסדר עבודה הוא, שהאדם צריך לתקן את הכלי קבלה שלו, 
שיהיה בידו כח לעשות הכל להשפיע. והאדם צריך לתת כוחות, 
ויעשה את כל מה שיש בידו לעשות.
%break
ואז הוא בא לידי החלטה, שבלי עזרת ה' אין שום מציאות לצאת 
משליטת הרצון לקבל לעצמו, שזה נקרא "גאולה". היינו, שיוצא מגלות 
מצרים, היינו משליטת הרצון לקבל.
%break
והגאולה, כולם מבינים, שזה שייך לה', היות שהאדם רואה, שאין שום 
אפשרות לצאת מהגלות מכח עצמו. אולם יש לשאול, מאיפה הוא 
יודע, שלצאת מהגלות של הרצון לקבל תלוי רק בה', ואין זה בידי 
אדם.
%break
התשובה היא, היות שכבר עשה לפי דעתו, מה שביכולתו לעשות, ולא 
זז מאומה מהרצון לקבל שלו. אלא להיפך, הוא רואה, שמעת 
שהתחיל לעבוד את העבודה, בכדי להגיע לדרגת "שכל מעשיו יהיו 
לשם שמים", הוא רואה עכשיו ממש אחרת, שהוא הלך אחורה.
%break
כלומר, שהוא רואה, איך שעתה הוא משוקע באהבה עצמית יותר 
מתמיד. ומטעם זה, האדם, כשזכה לגאולה, היינו לצאת מהגלות הזו, 
הוא אומר, שרק הבורא יכול להוציא את עם ישראל ממצרים, כלומר 
שהגאולה שייכת להבורא.
%break
מה שאין כן להכנס בתוך הגלות, היינו להיות נכנע לשליטת הרצון 
לקבל, בטח זה שייך להאדם. כלומר, שהאדם אשם בזה, שהוא לא 
יכול להתגבר על הרצון לקבל לעצמו. נמצא, שהאדם בעצמו נכנס 
לגלות.
%break
על זה בא הכתוב להשמיענו, שלא כך הוא, כמו שהאדם מבין. והגם 
שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי", כלומר, שהכל תלוי בידי 
בחירת האדם, מכל מקום האדם צריך להאמין, שהכל הוא בהשגחה, 
היינו שהכל תלוי בה'.
%break
ועל זה נאמר "אתה הוא עד שלא נברא העולם". שענין "עולם" ידוע 
שהוא מלשון "העלם והסתר". ויש לדעת, שבענין הגלות יש להבחין ב' 
בחינות:
%break
א. שהאדם לא מרגיש שיש העלם והסתר,
ב. שהאדם מרגיש, שהוא נמצא במצב של העלם והסתר.
%break
וזה שכתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם". כלומר, זה שאין האדם 
מרגיש, שהוא נמצא במצב של העלם, זה ה' עשה. וזהו לטובת 
האדם,
%break
היות שמטרם שהאדם מסוגל לתקן את הרע שבקרבו, יש תיקון, שלא 
לראות את הרע. נמצא, שה' עשה את המצב של טרם ביאת האדם 
לתוך ההעלם והסתר.
%break
וזה שכתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם". היינו, עד שנברא 
ההעלם. ואח"כ האדם בא לידי מצב של העלם והסתר. ולמצב הזה 
האדם בא דוקא לפי ערך התגברותו בתו"מ, בעל מנת להגיע לדרגת 
"שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע".
%break
וזה שכתוב "אתה הוא משנברא העולם". כלומר, זה שהאדם בא 
לבחינת העלם והסתר, זה בא ממך. וזה שכתוב "אתה הוא משנברא 
העולם". ולאחר שהוא כבר בגלות, אז באה הגאולה. וזה "אתה הוא 
ראשון ואתה הוא אחרון".
%break
%page 1253
%H מהו, שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה
%break
הזה"ק (ויחי דף קט"ז, ובהסולם אות שע"א) שואל, על מה שכתוב, 
"ויברך את יוסף ויאמר, יברך את הנערים. וזה לשונו, במקרא זה יש 
להסתכל בו, שכתוב "ויברך את יוסף". ולא מצאנו כאן ברכה, שיברך 
את יוסף, אלא לבניו.
%break
ומשיב, אמר רבי יוסי, את, הוא בדיוק, כי את רומז על המלכות. וכתוב 
את יוסף, שהוא ברכת בניו, כי בניו, מנשה ואפרים, הם בחינת 
מלכות, הנקראת את. וכשמתברכים בניו, הוא מתברך תחילה. על כן 
כתוב גם כן יוסף, כי בניו של אדם ברכתו הוא", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, מהו, שאם הבניו מתברכים, גם יוסף מתברך, בעבודה, מה 
משמיענו בזה.
%break
ידוע כי כל עבודה שלנו היא, שאנחנו צריכים להגיע לידי דביקות בה', 
שענינה הוא השתוות הצורה, שפירושו הוא, להיות משפיע כמו 
שהבורא הוא המשפיע לתחתונים. ובגלל זה ניתנה לנו העבודה 
בתו"מ, לעשות אותם בעל מנת להשפיע,
%break
שעל ידי זה האדם מתקן בשורש נשמתו, שהוא המלכות דאצילות, 
שהיא בחינת הכלל ישראל. לכן מכונה מלכות "כנסת ישראל", היות 
שכל הנשמות באות ממנה.
%break
לכן, בשיעור שהם עושים מעשים דלהשפיע, הם גורמים שמלכות, 
הנקראת שכינה, יהיה לה יחוד עם קוב"ה, הנקרא ז"א או יסוד דז"א, 
שיסוד נקרא בחינת "צדיק" המשפיע למלכות. אולם בזמן שהמלכות 
היא בבחינת הקבלה לעצמה,
%break
אין לה השתוות עם המשפיע, הנקרא קוב"ה. וזה נקרא, שהשכינה 
היא נמצאת מרוחקת מהקב"ה, מסיבת שינוי צורה. וזה נקרא, שאין 
הקב"ה יכול להשפיע למלכות, וממילא אין שפע להנשמות.
%break
ובזמן שאין הקב"ה יכול להשפיע להתחתונים, מסיבת שינוי צורה שיש 
ביניהם, זה נקרא "צער השכינה". היינו, מצד המקבל, שאינה יכולה 
לקבל שפע, מטעם שאם היא תקבל שפע עבור התחתונים, ילך הכל 
לקליפות, הנקראות "מקבל בעל מנת לקבל".
%break
וגם זה נקרא "צער", מטעם הנותן, היות שמחשבת הבריאה היא 
להטיב לנבראיו, ועתה הוא לא יכול לתת להם את הטוב ועונג, מטעם 
שכל מה שיהיה ביד הנבראים, ילך הכל לקליפות.
%break
לכן יש צער להנותן, שאינו יכול לתת. כדוגמת האם, שרוצה לתת 
לאכול להתינוק, והתינוק חולה, ואינו יכול לאכול. אז יש צער מצד 
הנותן. וזה נקרא בלשון הזה"ק, שיש צער למעלה, שלא יכול להיות 
יחוד, היינו שהמשפיע יתן שפע להמקבל,
%break
והמשפיע שפע לתחתונים נקרא מלכות, המקבלת שפע מז"א, שזה 
נקרא בלשון חז"ל, "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים". ומהי 
הפרנסה.
%break
זה שישראל מכשירים עצמם, שיהיו ראויים לקבל שפע, זוהי הפרנסה 
שלו, מטעם שזו תהיה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
%break
לכן בזמן שהתחתונים עוסקים בתו"מ על הכוונה דלהשפיע, הם 
גורמים למעלה יחוד, היינו, שגם מלכות, שהיא המקבלת את השפע 
עבור התחתונים,
%break
תהיה בחינת משפיע. וזה נקרא "יחוד קוב"ה ושכינתא", היינו שיש 
נחת רוח למעלה, מזה שהתחתונים גורמים שישפע שפע למטה.
%break
מה שאין כן אם אין התחתונים עוסקים על הכוונה דלהשפיע, זה גורם 
צער השכינה. היינו, שיש צער למעלה, מזה שאין המלכות, הנקראת 
"שכינה", יכולה להשפיע טוב ועונג להנבראים.
%break
אולם בענין צער השכינה יש להבחין גם כן ב' בחינות, כנ"ל. היינו, 
שיש להבחין צער מצד הנותן, הנקרא בחינת "קוב"ה". ויש צער 
השכינה, שהיא נקראת "אם הבנים", היינו "כנסת ישראל", שהיא 
הולידה את "נשמות ישראל".
%page 1254
וכן מייחסים למלכות, שהיא נותנת חיות להקליפות, בסוד מה שכתוב 
"ורגליה יורדות מוות", שפירושו "ורגליה" היינו מלכות בסופה, 
הנקראת "רגלין", יורדת להשפיע חיות להקליפות, הנקראות בחינת 
"מוות",
%break
בכדי קיומן, אחרת לא היו הקליפות מתקיימות. והיות שהקליפות הן 
צריכים אותם, כמו שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו", לכן 
המלכות מפרנסתן, בכדי קיומן בלבד, היינו בשיעור שיוכלו להתקיים.
%break
וזה נקרא גם כן בשם "נהירו דקיק", בכדי שיוכלו להתקיים. זאת 
אומרת, זה שאנו רואים, שיש תענוג בעולם הגשמי, שעל תענוג הזה 
כל העולם רצים בכדי להשיג אותו. ובאופן כללי התענוג הזה מלובש 
בג' דברים, המכונים קנאה ותאוה וכבוד.
%break
ואם לא היה שם "הנהירו דקיק", שהיא נותנת את התענוג בתוך אלו 
דברים הגשמיים, מי היה יכול להתקיים בעולם. כי בלי תענוג אי 
אפשר לחיות, מסיבת כי מטרת הבריאה היתה על הכוונה דלהטיב 
לנבראיו. לכן בלי טוב ועונג אי אפשר לחיות.
%break
אולם יש להבין, מדוע נקרא זה "צער השכינה", הלא הבורא ברא את 
העולם להטיב לנבראיו. אם כן היו צריכים לומר "צער הבורא". כלומר, 
זה שהנבראים לא עוסקים בתו"מ בעל מנת להשפיע,
%break
זה גורם שאין הבורא יכול להשפיע. נמצא, שהצער צריכים ליחס 
להבורא, ולא להשכינה, הנקראת "מלכות".
%break
ואאמו"ר זצ"ל אמר, מהו ההבדל בין הבורא להשכינה. ואמר שזהו 
דבר אחד. וזהו כמו שאומר הזה"ק "הוא שוכן ואיהי שכינה", 
שהפירוש הוא, ששני שמות הללו הם ענין אחד, אלא שהם אור וכלי. 
כלומר, במקום שהשוכן מגולה, נקרא שכינה.
%break
לכן הם דבר אחד, אלא במקום שהאור אינו יכול להיות מגולה, מסיבת 
שינוי צורה שיש בין אור וכלי, זה נבחן שהשכינה, ששם צריך להיות 
מגולה השוכן, היא בחסרון.
%break
לכן מיחסים להשכינה. כלומר, אין השוכן יכול להיות מגולה 
להתחתונים, מסיבת שינוי צורה. והיות שאנו מדברים רק מהכלים, 
לכן אנו קוראים להגלות "שכינתא בעפרא", "שכינתא בגלותא", מטעם 
שאנו מדברים מהכלים ולא מן האורות.
%break
לכן נקרא זה "צער השכינה", כאילו היא סובלת מזה, מה שהיא לא 
יכולה להשפיע לתחתונים. אבל אם נדבר מפרטים, צריכים לומר, שיש 
כאן ענין צער מצד הנותן גם כן, הנקרא המשפיע להתחתונים. אלא 
כשמדברים מבחינת הכלים, לכן אנו מכנים "צער השכינה".
%break
ובהאמור יוצא, בכדי שיהיה נחת רוח למעלה, מטעם "אמר ונעשה 
רצונו", היינו, היות שרצונו להטיב לנבראיו יצא לפועל, היינו 
שהנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, זהו השמחה,
%break
שהנבראים גורמים למעלה, כמו שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו, 
כיום שנברא בו שמים וארץ".
%break
לכן, בזמן שהנבראים הולכים בדרך הישר, הנקרא שכל מעשיהם הם 
בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הם גורמים במלכות, שהיא 
שורש הנשמות, שתהיה בעל מנת להשפיע,
%break
מה שהיא תקבל עבור הנשמות, היינו לצורך הנשמות, שהם מוכשרים 
לקבל בעל מנת להשפיע, שזה נקרא שהנבראים גורמים יחוד קוב"ה 
ושכינתיה.
%break
ועל ידי זה מושפע שפע להתחתונים, מטעם שהשפע שנמשך הוא על 
דרך התיקון. היינו, שעל ידי קבלה זו, באופן, שהוא בדרך השתוות 
הצורה, יש תענוג למעלה, היות שבזמן קבלת השפע, אין שם בחינת 
בושה, מטעם התיקון שמקבלים בעל מנת להשפיע.
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו "ברכת האדם היא ברכת הבנים". 
אלא, היות שבזמן שהבנים, היינו הנבראים, הנקראים "בנים למקום", 
מקבלים את השפע בתיקון של ברכה, היינו שכל מה שהם רוצים 
לקבל, הוא מטעם שרוצים להשפיע נחת רוח ליוצרו,
%break
שענין "ברכה" נקרא בחינת השפעה, שהוא בחינת חסד, היינו 
להשפיע, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר דף נ"א, ובהסולם 
אות ל"ז), שאות ב' היא בחינת חסד, המראה על ברכה, שהוא 
חסדים, שהוא היכל לחכמה, הנכלל בב'.
%break
%page 1255
נמצא, שע"י זה שהבנים עוסקים בבחינת הברכה, היינו שעוסקים בעל 
מנת להשפיע, בזה הם גורמים, שגם למעלה שמלכות תתחבר עם 
ז"א, הנקרא "יחוד קוב"ה ושכינתיה",
%break
שמיחוד הזה גם למעלה יכולים להשפיע, מטעם שהבנים עוסקים 
בהשפעה. וזה גורם, שגם בשורש למעלה תימשך הברכה למטה 
להבנים. וזה נקרא, ש"עם ישראל מקבלים את השפע מאביהם 
שבשמים".
%break
כמו שכתוב בזהר (בראשית ח"א דף קכ"ג) וזה לשונו, "ומה שהמוחין 
הגדולים דשבת מכונים בשם ירושה, הוא, שכל המוחין שבני ישראל 
מקבלים מאביהם שבשמים, הוא ע"י אתערותא דלתתא, על דרך 
שאמרו "יגעתי ומצאתי תאמין".
%break
והוא על דרך שבני אדם רוכשים קניני עולם הזה. שכל קנין הגדול 
ביותר, הרי היגיעה שנותנים תמורתו, צריכה להיות גדולה ביותר. 
אמנם האורות דשבת אינם מחייבים שום יגיעה אחריהם".
%break
והטעם, שאורות דשבת אינם צריכים יגיעה, הוא, כי שבת היא בחינת 
תכלית שמים וארץ, מעין גמר התיקון, שאז יהיה הכל מתוקן. לכן יש 
לפני שבת ששת ימי החול,
%break
המרומז לבחינת "שיתא אלפי שני", שהיא בחינת עבודה, עד 
שמגיעים לגמר התיקון. כמו כן יש "ששת ימי המעשה", שאז הוא זמן 
עבודה. ושבת היא בחינת המנוחה.לכן אמרו חז"ל "מי שלא טרח 
בערב שבת, מה יאכל בשבת" (עבודה זרה ג').
%break
נמצא, שעל ידי זה, שנותנים יגיעה לצאת משליטה של אהבה עצמית, 
ולזכות לכלים דהשפעה, שהוא בחינת ברכה. ובזה יש נחת רוח 
למעלה, בזה שהם יכולים להשפיע להבנים.
%break
ובהאמור נבין מה שהזה"ק מתרץ, על מה שכתוב "ויברך את יוסף", 
ולא מצאנו כאן ברכה, שיברך את יוסף, אלא לבניו. ומתרץ 
"וכשמתברכים בניו, הוא מתברך".
%break
על כן כתוב גם כן "יוסף", כי "בניו של אדם ברכתו הוא". היינו כנ"ל, כי 
"יוסף" נקרא המשפיע, ו"בניו", מפרש הזה"ק "כי בניו, מנשה ואפרים, 
הם בחינת מלכות, הנקרא את".
%break
שפירושו, שמלכות הנקרא את, הוא מטעם, שהיא כוללת כל האותיות, 
שהם מ - א' ועד ת', כי האותיות נקראות כלים, שהם מקבלי השפע, 
שזה נקרא "בניו", היות שהיא המקבלת בשביל הנבראים. נמצא, ע"י 
זה שבניו מתברכים, גם הוא מתברך,
%break
היינו המשפיע, שהוא יוסף, הנקרא יסוד, המשפיע למלכות, בזמן 
שמלכות יכולה לקבל עבור הבנים, נקראת אז המלכות בשם "אם 
הבנים שמחה הללויה".
%break
כי בזמן שהתחתונים עוסקים בתו"מ בעל מנת להשפיע, כנ"ל, שע"י 
זה הם גורמים בשורש נשמתם, שהוא מלכות, שיהיה בהשתוות 
הצורה עם המשפיע, שזה נקרא יחוד,
%break
אז השפע מושפע לתחתונים. נמצא, שהם גורמים, שהמלכות יכולה 
לקבל שפע בשבילם. לכן המלכות נקראת אם הבנים שמחה.
%break
הללו-יה, היינו הללו י"ה, הנקראים חכמה ובינה, שהם המשפיעים 
את השפע לבחינת יוסף. ומיוסף, שהוא יסוד, למלכות, הנקראת את. 
וזהו מה שכתוב "ויברך את יוסף".
%break
וזהו הפירוש, ש"ברכת האדם הוא הבנים". אם הבנים מתברכים, זה 
נקרא ברכה אצל האדם, בזמן שהוא יכול להשפיע טוב ועונג.
%break
אולם עבודה זו, שיהיו כל מעשיו בעל מנת להשפיע, זוהי עבודה 
קשה, היות שכל אברי הגוף מתנגדים לזה. וזהו נגד הטבע של 
האדם, שנברא ברצון לקבל לתועלת עצמו. וזה שכתוב (תהילים ל"ב) 
"ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם".
%break
שיש לפרש, אנכי הכוונה ל"אנכי ה' אלקיך", שבחינה זו אצלו היא 
בבחינת תולעת, היינו שהיא חלשה אצלו כמו תולעת. "ולא איש", 
זאת אומרת,
%break
מתי שאני רוצה להתדבק ב"אנכי ה' אלקיך", הם אומרים, הפעולה 
הזו אינה מתאימה לאיש, שיש לו שכל ודעת, שהוא ילך למעלה 
מהדעת. זה מתאים לאיש שאינו שפוי בדעתו.
%break
חרפת אדם עבודה זו של אמונה למעלה מהדעת. זוהי חרפה לאדם, 
שחושב, שעיקר תכלית האדם הוא להידבק ב"אנכי ה' אלקיך".
%page 1256
היינו זה, שרוצה לזכות שה - אנכי, יהיה בבחינת ה' אלקיך, היינו 
שהוא יזכה באופן פרטי, שזה נקרא אלקיך, אז הם מחרפין ומגדפין, 
היינו הם אומרים, שעבודה זו שייכת לבחינת מלאכים ולא לבני אדם, 
שזהו בזיון לאדם,
%break
שהוא רוצה לעשות כך, הגם שהוא אומר להם, הלא אתם רואים, שיש 
הרבה אנשים שהולכים בדרך להגיע, לזכות, להיות בבחינת ש"ה' 
יהיה אלקיך".
%break
שאז הם אומרים על אנשים האלה, שהם פשוט "בזוי עם", כלומר 
שהאומות העולם שישנם בגופו של אדם, אומרים לו, שהעבודה זו, 
לעבוד שהאדם יזכה לבחינת "אנכי ה' אלקיך",
%break
שייכת לבזוי, היינו לאלה אנשים שפלים, שאפילו לדבר אליהם הוא 
בזיון, מטעם שהם הולכים בדרך ה', כמו טפשים שאין להם דעת.
%break
ומכל מקום, כשהאדם רוצה להתגבר על טענותיהם, יש לו עבודה 
קשה. ונוהגות כאן בעבודה זו עליות וירידות. והאדם צריך להתגברות 
יתירה, כי טענותיהם של האומות העולם שבאדם, עומדים מוכנים 
למצוא איזה חולשה בעבודה, בכדי להראות לאדם,
%break
שחבל על יגיעתו, היות שהעבודה זו אינה בשבילו. ומיעצים לו לברוח 
מן המערכה. ואין להאדם שום כח לעמוד נגדם, אלא להתגבר 
בתפלה, שה' יעזור לו לנצח את האויבים שבקרבו.
%break
וזה שכתוב (תהילים ל"ב) "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה', חסד 
יסובבנו".
%break
ויש להבין, מהו ש"רבים מכאובים לרשע". משמע שבגלל זה, "הבוטח 
בה' חסד יסובבנו". אלא, שבדרך העבודה מדברים באדם אחד, 
שהוא כלול מכל העולם.
%break
ויהיה הפירוש, כפי שידוע, שכל זמן שהאדם נמצא תחת שליטת 
הרצון לקבל, הוא נקרא רשע, מטעם, שאינו יכול לומר, שהשגחתו 
יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. לכן הוא סובל מכאובים, בזמן שהוא 
רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע.
%break
והאדם שואל, מדוע מטרם שנכנסתי לעבוד את עבודת הקודש, 
שתהיה בעל מנת להשפיע, לא היה לו מכאובים, בזמן שהיה עוסק 
בתו"מ, והיתה לו שמחה מהעבודה, והיה תמיד שמח, שהיה מאמין 
בשכר ועונש, ובגלל זה הוא היה שומר תורה ומצות.
%break
ועתה, כשהתחיל בעבודה דלהשפיע, הוא מרגיש מכאובים, בעת 
שהוא רוצה לעסוק בתו"מ. וקשה לו לעשות משהו לתועלת ה'. והוא 
רואה כל פעם, איך שהוא רחוק מקדושה, שקדושה נקראת בחינת 
"השתוות הצורה". ועתה הוא רואה, איך שהוא רחוק מזה.
%break
והתשובה היא, שהאדם צריך להאמין, זה שעתה נעשה הוא יותר 
מרוחק מה', והאדם שואל, הלא ההרגשה זו, שהוא מרגיש, שעכשיו 
הוא יותר גרוע מהזמן שהיה עובד בעל מנת לקבל שכר, אין זה מטעם 
שבאמת הוא יותר גרוע עכשיו מזמן הקודם,
%break
אלא לא שעתה נתווסף לו רע, בגלל זה הוא יותר גרוע, אלא מטעם 
שעתה, שהרבה מעשים טובים, לכן גילו לו את האמת, איך שהרע 
שבו שולט עליו. מה שאין כן מטרם שהיה לו טוב, לא היו יכולים לגלות 
לו את האמת, כי תמיד צריך להיות הרע מאוזן עם הטוב.
%break
נמצא, שאין האדם עומד במצב של ירידה, עד כדי כך, שהאדם חושב 
שהעבודה זו היא לא בשבילו, ורוצה לברוח מהמערכה. אלא הרגשה 
זו באה לו דוקא בזמן שיש לו טוב דוקא.
%break
אלא הוא מאמין בה', כי מלמעלה נתנו לו להרגיש את אלה מצבים של 
מכאובים. ובמצב שהאדם עדיין נמצא במדרגת רשע, בזה שלא יכול 
להאמין בהשגחת טוב ועונג, והאדם הזה, כשמתגבר, נקרא "והבוטח 
בה'",
%break
אז הוא זוכה ל"חסד יסובבנו". ויש לפרש יסובבנו הוא מלשון 
מסובב. היינו, שהמכאובים, שהיו לרשע, זו היתה סיבה לחסד, היינו 
שיזכה לבחינת חסד. נמצא, ש"רבים מכאובים לרשע", היו גורמים 
שיזכה לחסד.
%break
%page 1257
%H מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה", בעבודה
%break
חז"ל אמרו (ברכות נ"ד) "באדם שנעשה לו נס, שניצול מאריה. ואמר 
לו רבא, כל אימת דמטית להתם, בריך (שכל פעם שהוא יבוא למקום 
הזה, יברך) ברוך שעשה לי נס במקום הזה". ויש להבין זה בדרך 
העבודה, מה בא זה ללמדנו.
%break
ידוע שמטרת הבריאה היתה, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ולצורך 
זה ברא בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג, אחרת, אם אין 
חסרון להתענוג, אין אדם יכול להנות.
%break
שכך אנו רואים בהטבע, שאם אין לאדם חסרון לאיזה דבר, אין האדם 
יכול להנות. כדוגמת, שאם האדם אינו רעב, אינו יכול להנות מאכילה, 
וכדומה. לכן אנו רואים ואומרים, שהבורא ברא כך בטבע שלנו רצון 
לקבל הנאה ותענוג.
%break
ואין לשאול, למה ברא הבורא טבע כזה, מטעם שאמרו חז"ל (חגיגה 
י"א) "יכול ישאל אדם, קודם שנברא העולם. תלמוד לומר, למן היום 
אשר ברא אלקים אדם על הארץ". שפירושו, שלא יכולין לשאול שום 
דבר, מדוע כשברא העולם,
%break
ברא דוקא עם הטבע הזו, מה שאנו רואים. הלא היה יכול לברוא עם 
טבע אחר. על זה אין לשאול, אלא אנו לומדים בכל דבר מבחינת 
"ממעשיך הכרנוך", היינו מן המעשים שאנו רואים, אנו מתחילים 
ללמוד, ולא מקודם לכן.
%break
וכמו כן, אנו רואים טבע שני, שהענף רוצה להדמות לשורשו. כלומר, 
כמו שהשורש הנבראים, שהוא הבורא, תכונתו היא להשפיע ולא 
לקבל, כמו כן האדם, בזמן שהוא צריך לאכול לחם חסד, הוא 
מתבייש, הנקרא בלשון הזה"ק בשם "נהמא דכסופא".
%break
ולפי הטבע הזו היה יוצא, בזמן שהאדם היה מקבל מהבורא לכלי 
קבלה של האדם, שהוא בסתירה לתכונת הבורא, שהוא המשפיע, 
היה מרגיש אי נעימות. שבגלל זה נעשה תיקון, הנקרא "צמצום 
והסתר". כלומר, שכל זמן שאין להתחתון השתוות הצורה,
%break
הנקרא "רצון להשפיע", האדם מונח תחת העלם והסתר דקדושה. 
וגם על זה אין לשאול, מדוע עשה הקב"ה טבע של בושה, ומדוע עשה 
ענין שהענף רוצה להדמות לשורשו. והכל הוא מטעם הנ"ל, שאין לנו 
לשאול מטרם הבריאה.
%break
הנה הכלי של הנבראים הוא הרצון לקבל תענוג. ומטרם שנברא הרצון 
לקבל, עוד אין לנו ממה לדבר. והכלי הזה אנו מייחסים להבורא, היינו 
שאין לנו לעבוד על הכלי הזה,
%break
אלא כל אדם שנברא, אם הוא לא קלקל את הכלי, אז הכלי הוא 
בשלמות. זאת אומרת, בכל מקום שהרצון לקבל רואה, שיש מקום, 
שיכולים לקבל משם תענוג, תיכף הוא רץ שמה.
%break
מה שאין כן הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", מטעם שהאדם רוצה 
בהשתוות הצורה. והיות שהכלי זה אנו מייחסים להנברא, היינו האדם 
צריך לעשות הכלי הזה, מטעם שהנברא רוצה בהשתוות הצורה, לכן 
מוטל על האדם לעשות את זה.
%break
וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב "אשר ברא אלקים 
לעשות". שפירושו "אשר ברא" הוא הכלי, הנקרא "רצון לקבל". 
"לעשות" זה שייך להנבראים, שהם צריכים לעשות את הכלי הנקרא 
"רצון להשפיע". וזה אינו מצד הטבע שברא הבורא.
%break
אלא הוא התחיל הבריאה מבחינת הרצון לקבל, ואתם, היינו 
הנבראים, צריכים לעשות את הרצון להשפיע. לכן כשהאדם צריך 
לעבוד בעל מנת להשפיע, זהו טבע אחרת ממה שהאדם נברא.
%break
לכן כל מה שהאדם צריך לעבוד בעבודת ה', הוא לעשות את הכלי, 
שהיא פעולה הפוכה מהכלי שבה נבראה האדם.
%page 1258
ובזמן שהאדם התחיל להכנס לעבודה דלהשפיע, אז עוד לא מרגיש 
עד כמה שהרצון לקבל שלו מפריע לו לעבודה דלהשפיע, וזהו תיקון, 
שהאדם לא יראה את האמת, את שיעור הרע שיש בו. כי בטח כשהוא 
יראה את הרע שבו, הוא יברח מהעבודה,
%break
ואפילו לא ירצה להתחיל בעבודה זו. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים 
להרגיל את האדם בתחילה בשלא לשמה, עד שתרבה דעתן ויתחכמו 
חכמה יתירה, אז מגלין להם את ענין דלשמה, הנקרא "בעל מנת 
להשפיע".
%break
ויש לדעת, כי זה שהאדם נמצא תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, 
נקרא "גלות מצרים". כי בזמן שנכנסין לעבודה זו, מעט מעט מגלין לו 
מלמעלה את גודל שליטת הרע שבו, על דרך שכתוב "וייאנחו בני 
ישראל מן העבודה", היינו שהעבודה דלהשפיע,
%break
שהתחילו לעבוד, ראו שאין ביכולתם לעבוד עבודה זו, כי המצרים היו 
שולטים עליהם. והם ראו אז, שאין ביכולתם לצאת מגלות מצרים, 
אלא הקב"ה יכול להוציאם.
%break
זהו נקרא "נס". שכל דבר שאין האדם יכול לעשות מכח עצמו, אלא 
ע"י עזרה מלמעלה נקרא "נס". וזהו נס של יציאת מצרים.
%break
ויש לדעת, כי בזמן שהאדם רוצה להגיע לידי דביקות בה', יש לו 
עליות וירידות. והסדר הוא, כי בזמן הירידה, שהאדם בא לידי מצב 
של יאוש, ולפעמים הוא בא לידי מצב של "תוהה על כל מה שהוא נתן 
יגיעה בחינם", שזה נקרא שהוא "תוהה על הראשונות",
%break
ורוצה לברוח בכלל מעבודת ה', ופתאום הוא מקבל התעוררות 
מלמעלה, ומקבל חיות ותשוקה לעבודה, ושוכח בכלל שהיתה לו פעם 
ירידה, אלא הוא שבע רצון מהעליה, אז אין האדם מסוגל להנות 
מהעליה יותר מכפי שהיה מונח תחת שליטת הרע בירידה.
%break
יש לדעת, שענין גלות, מה שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בגלות, זה 
נמדד לא לפי הגלות, אלא לפי הרגשת הרע והיסורים, שסובל מזה 
שנמצא בגלות. ואז, כשיש לו יסורים, בזה שהוא נמצא תחת שליטת 
המעבידים, שהוא מוכרח לעשות כל מה שהם דורשים ממנו,
%break
ואין לו שום זכות לבצע את מה שהוא רוצה, אלא הוא מוכרח לשמש 
ולהוציא לפועל את כל מה שהאומות העולם, הנמצאים בגופו של 
אדם, דורשים,
%break
ואין לו שום כח לבגוד בהם, לפי שיעור המכאובים שהוא מרגיש ורוצה 
לברוח מהם, בשיעור הזה הוא יכול להנות מהגאולה.
%break
וכמו שאנו רואים, מה שכתוב אצל עבד עברי (משפטים, א') "כי תקנה 
עבד עברי, שש שנים יעבוד, ובשביעי יצא לחופשי חינם". ובטח 
שהעבד צריך להיות שמח, בזה שהוא יוצא לחירות, וכבר נמצא 
ברשות עצמו, ואין לו שום אדון עליו.
%break
מכל מקום אנו רואים, מה שהתורה אומרת "ואם אמר יאמר העבד, 
אהבתי את אדני, את אשתי, ואת בני, לא אצא חפשי". רואים אנו, 
שיש מציאות, שהאדם רוצה להישאר עבד. ויחד עם זה כתוב (דברים, 
ט"ז, י"ב) "וזכרת, כי עבד היית במצרים".
%break
זאת אומרת, כי עבד הוא דבר רע, ומכל מקום יש לפעמים, שהאדם 
רוצה להישאר עבד. אם כן, מהו שכתוב "וזכרת, כי עבד היית 
במצרים". ומי אומר שלהיות עבד הוא כל כך רע. הלא יש אנשים 
שרוצים להיות עבד,
%break
כנ"ל, שהעבד אמר "אהבתי את אדני". אלא כנ"ל, שענין גלות, הוא 
לפי שיעור היסורים והמכאובים, שמרגישים בהגלות. ובשיעור זה 
יכולים לקבל שמחה מהגאולה.
%break
וזהו כמו אור וכלי, כלומר שהיסורים שסובלים מאיזה דבר, הוא הכלי, 
שיכול לקבל אור, אם משחרר עצמו מהיסורים.
%break
לכן בגלות מצרים, שהכתוב אומר "וזכרת, כי עבד היית במצרים", 
משמע שהעבד הוא כל כך רע, מטעם, היות ששם במצרים הרגישו 
עם ישראל יסורים.
%break
לכן אומר הכתוב "וזכרת", היינו שצריכים לזכור את היסורים שסובלו 
שם. אז יש מקום להיות בשמחה בגאולת מצרים.
ושם, במצרים, אומר הכתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, 
אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי".
%page 1259
נמצא, שבמצרים, כשהיו עבדים, כמו שכתוב "עבדים היינו לפרעה 
במצרים", היות שסבלו יסורים, וכן הוא אומר "וייאנחו בני ישראל מן 
העבודה", לכן ניתן לנו ענין מצות "זכירת מצרים", כמו שכתוב "למען 
תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".
%break
ובהאמור יוצא, כפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון". לכן, 
הגם שאנחנו כבר יצאנו ממצרים, אבל אנחנו צריכים לשמוח בגאולת 
מצרים.
%break
לכן מוטל עלינו לזכור את גלות מצרים, היינו לזכור ולצייר, איך עם 
ישראל סבלו בגלות מצרים. אז יכולים להנות גם היום מגאולת מצרים.
%break
אחרת אין אנו יכולים לשמוח בדבר גאולת מצרים, מטעם הנ"ל, 
שהיסורים נקראים הכלים לקבל השמחה. לכן אנו רואים בעבד עברי, 
שהוא לא רוצה לצאת לחופשי. ואין לשאול, איך יכול להיות מי שהוא, 
שלא רוצה לצאת לחופשה. התשובה היא כנ"ל,
%break
היות שאין הוא מרגיש יסורים, כשהוא עבד, ממילא לא רוצה לצאת 
לחופשי. כמו שמבואר הטעם, שאומר "אהבתי את אדני, את אשתי, 
ואת בני, לא אצא חפשי".
%break
מה שאין כן בגלות מצרים כתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ 
מצרים", משום ששם סבלו יסורים, כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן 
העבודה".
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו בעבודה, שהאדם צריך לעשות 
"ברכה, במקום שנעשה לו נס". והענין כנ"ל, כי בזמן שהאדם מתחיל 
ללכת בעבודה דלהשפיע, אז האדם בא לידי מצבים של עליות 
וירידות. שענין עליה הוא, שהאדם,
%break
לאחר שהיה מונח תחת שליטת הרצון לקבל, שהיה משועבד למלאות 
כל משאלותיו שלו, והאדם היה רוצה להתגבר עליו ולא לשמוע בקולו, 
אבל הרצון לקבל היה יותר חזק ממנו, והאדם היה סובל יסורים, מזה 
שהוא מרוחק מה'.
%break
ואח"כ הוא קבל התעוררות מלמעלה, והתחיל שוב להרגיש קצת 
התרוממות דקדושה. והאדם רוצה אז להיבטל אליו יתברך "כמו נר 
בפני אבוקה", והאדם נהנה אז מהמצב של העליה. אולם אין האדם 
מוכשר להוציא מן העליה התקדמות בעבודה,
%break
מסיבת שהוא לא מעריך את ההתקרבות, מה שקבל עתה מה', מטעם 
שחסר לו הכלים. היינו שבזמן העליה, הוא כבר שכח שהיתה לו פעם 
ירידה. כלומר, הגם שהוא מרגיש, שהוא עכשיו מקורב לה', והוא 
מעריך את זה,
%break
אבל תיכף על המקום הוא שוכח. וממילא כבר אין לו כלי, היינו חסרון, 
שיהיה בידו להעריך, על דרך שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". 
לכן אין לו התקדמות, כמו שצריכה להיות על ידי העליה.
%break
לכן בזמן עליה, הוא צריך לזכור ולומר, שבמקום הזה, שיש לי עכשיו 
עליה, היתה לי ירידה, וה' הציל אותי, והעלה אותי משאול תחתיות, 
ויצאתי מבחינת מות, הנקרא "התרחקות מה'", וזכיתי בשיעור מה 
להתקרבות ה', שזה נקרא "להידבק בשיעור מה לחיי החיים".
%break
ועל זה אדם צריך לתת ברכת תודה לה', שע"י זה שהוא נכנס עתה 
למצב, ששם היו לו יסורים, ועתה הוא ברוך השם במצב רוח של טוב 
ועונג, בזה שהבורא קירב אותו, אז השיג כלים חדשים של חסרון, 
שיכול למלאותם עם מצב של עליה, שבו הוא נמצא עכשיו.
%break
נמצא, שהוא ממשיך אור של שמחה בכלים חדשים, שהשיג עתה ע"י 
שהוא מסתכל על הנס שהיה לו, שה' הציל אותו. לכן כשהוא מסתכל 
על היסורים, זהו כאילו עתה הוא המקבל את היסורים, ועתה הוא 
ממלא אותם עם תענוג.
%break
נמצא, שע"י זה שהוא מצייר לעצמו את מצב של הירידה, זה גורם לו, 
שהעליה שקבל עכשיו, תתפשט בכלים חדשים, היינו לפי הכלל "אין 
אור בלי כלי".
%break
לכן בזמן העליה, שמתחיל לחשוב על המצב של הירידה שהיתה לו, 
היסורים של הירידה נבחנים לכלים, שבהם יכול להתפשט את אור של 
העליה.
%break
וזה דומה למה שנאמר לעיל בענין גלות וגאולה. היינו, לפי ערך 
היסורים שמרגיש בגלות, כך יכולים להנות מן הגאולה.
%page 1260
כלומר, שהגלות הם הכלים של הגאולה. זאת אומרת, הגאולה אינה 
יכולה למלאות יותר מכפי הכלים שיש לה מן הגלות. וזהו שבעבודה, 
כשהאדם מצייר לעצמו את מצב הירידה, זה נקרא מה שאמרו חז"ל, 
שהאדם צריך לעשות ברכה "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה".
%break
ובענין ציור היסורים יש הרבה אופנים. וניקח לדוגמא, אדם הרוצה 
לקום לפני בוקר, והוא הכין שעון המעורר. וכשהשעון מצלצל, והגוף 
לא רוצה לקום, והגוף מרגיש יסורים אם הוא יקום עתה מהמטה, 
ומכל מקום הוא מתגבר בעצלתיים ובא לבית הכנסת.
%break
וכשרואה, שיש אנשים שיושבים ולומדים, הוא מקבל אז רצון וחשק 
להשתתף בהשיעורים, ומקבל שמחה ומצב רוח מרומם, ואז הוא 
שוכח באיזה אופן הוא קם מהמיטה ובא לבית הכנסת. ואם האדם 
רוצה לקבל כלים חדשים, שישרה בהם שמחה,
%break
אז עליו לצייר לעצמו, באיזה אופן הוא קם מהמיטה, היינו באיזה חשק 
שהיה לו אז, ועכשיו איזה מצב רוח יש לו. אז הוא גם כן יכול לומר 
"ברוך,
%break
שעשה לי נס במקום הזה". היינו, איך שה' נתן לו עתה ההתקרבות 
אליו. ומזה הוא מקבל כלים חדשים, שתתפשט שם את השמחה, 
ממה שהבורא קרב אותו אליו, כנ"ל.
%break
וכך האדם צריך להרגיל עצמו בכל דבר ודבר, לעשות השוואה בין זמן 
של יסורים לזמן תענוג, ולתת ברכה על הנס, שהוציא אותו מהיסורים 
למצב של תענוג.
%break
ובזה תהיה לו היכולת לתת תודה לה', ולקבל הנאה בכלים החדשים, 
ממה שנתווספו לו עכשיו, בזמן שהוא שוקל את הב' זמנים זה לזה. 
ומזה האדם יכול להתקדם בעבודה.
%break
וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, לא חשוב מה האדם מקבל מהבורא, 
אם זה דבר גדול או דבר קטן. אלא חשוב עד כמה שהאדם נותן תודה 
להבורא. בשיעור התודה שהאדם נותן, בשיעור זה מתגדלת הנתינה, 
מה שהבורא נתן.
%break
לכן מוטל על האדם להיזהר לתת תודה רבה, היינו להעריך את 
מתנתו יתברך, בכדי שיוכל להתקרב להבורא. לכן כשהאדם מסתכל 
תמיד בזמן העליה, באיזה מצב הוא היה בזמן הירידה, כלומר איזו 
הרגשה היתה לו בזמן הירידה,
%break
כבר הוא יכול להבחין בבחינת "כיתרון האור מתוך החושך". וכבר יש 
לו כלים חדשים לקבל שמחה ולתת תודה לה'. וזה שכתוב, שהאדם 
צריך לברך "ברוך,
%break
שעשה לי נס במקום הזה", היינו במקום שנמצא עתה בזמן עליה, כי 
אי אפשר להיות עליה, אם לא היה מקודם מצב של ירידה.
%break
אולם איך אפשר להיות ירידה, אם האדם לא היה מקודם בבחינת 
עליה, וירד ממנה. התשובה היא, כי בדרך כלל, כל אדם איך שהוא, 
הוא חושב שהוא בסדר. כלומר, שהאדם לא רואה, שהוא יותר גרוע 
משאר אנשים הנמצאים בסביבתו.
%break
לכן הוא הולך עם הזרם של כל העולם. היינו, קצת לומדים, קצת 
מתפללים, וקצת עוסקים בצדקה ובגמילות חסדים, וכדומה. ועיקר 
דאגותיו של האדם הוא, איך להיות פרנסה בכבוד, ודירה וכלים נאים, 
וכדומה.
%break
כי הוא מרגיש בעצמו, אם הוא עשה סדר לעצמו עם הבורא, כמה זמן 
שהוא צריך לעבוד בשבילו, ואם הוא קיים כל הסדרים, מה שהוא 
התחייב ברוחניות, הוא מרגיש עצמו לאדם השלם, וכבר מותר לו 
לדאוג לשפר את מצבו הגשמי.
%break
והאדם רואה תמיד, שעד כמה שהוא משתדל, שתהיה לו גשמיות 
בשלימות, הוא רואה תמיד, שהוא בחסרון כלפי אחרים. וזה נקרא, 
שהאדם נמצא במצב השלימות.
%break
אולם בזמן שמתחיל בעבודה דלהשפיע, אז הוא בא לידי מצב של 
ירידה. כי הוא רואה, איך שהוא מרוחק מענין דלשם שמים. נמצא 
עתה, שירד מזמן הקודם, כשהיה מבין, שהוא צריך רק לשמור תו"מ, 
וענין הכוונה דעל מנת להשפיע,
%break
על זה לא היה עושה תשומת לב. ואח"כ הוא מקבל בחינת התעוררות 
מלמעלה, ומתחיל להיות בבחינת התבטלות אליו יתברך "כנר בפני 
אבוקה", ושוכח את המצב הירידה שהיה לו.
%page 1261
ואז מוטל על האדם, כשהוא עתה, שהוא בזמן העליה, שיכול לומר 
"ברוך, שעשה לי נס במקום הזה". היינו שמקודם לכן הוא היה במצב, 
שאירע לו ענין של תאונת דרכים, עד שהוא נשאר בלי הכרה על חיים 
רוחניים.
%break
כלומר ששכח בכלל ענין שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, ואח"כ ה' 
עזר לו, וקם לתחיה, היינו ששוב יש לו קשר עם הבורא. וע"י ציור זה 
הוא יכול לקבל כלים חדשים, שיהיה בידו לקבל שפע של שמחה, מזה 
שה' עזר לו.
%break
אולם צריכים לדעת, שבזמן שהאדם מבקש מהבורא, שיקרב אותו 
לעבודתו, היינו שיעבוד עבודת הקודש לשם שמים, והאדם חושב, 
שהבורא לא שומע תפלתו, והוא כבר הרבה פעמים התפלל, וכאילו 
חס ושלום הבורא אינו שומע תפלתו,
%break
על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, זה שהוא מתפלל 
עתה לה', שאל יאמר שזה הוא התעורר מעצמו, לתת תפלה שה' 
יקרב אותו, אלא שמטרם שהאדם הלך להתפלל, ה' כבר ענה לו על 
התפלה. פירושו, שהאדם צריך להחשיב,
%break
זה שיכול עתה להתפלל לה', זה נקרא, שיש לו קשר עם ה', וזה הוא 
דבר חשוב מאוד, וצריך לקבל שמחה מזה שה' נתן לו רצון וחשק 
להתפלל אליו.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מגילה כ"ט) "רבי שמעון בר 
יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום 
שגלו שכינה עמהן". שיש לפרש, שענין "גלות ישראל" פירושו, 
שבחינת ישראל שבאדם נתרחקה מהקב"ה.
%break
כלומר, שהאדם מרגיש יסורים, בזה שבחינת ישראל שבו, היינו הרצון 
של ישר-אל, כלומר זה שהאדם צריך לעשות הכל לשם שמים, הרצון 
הזה הוא בגלות, תחת שליטת הרצוניות של אומות העולם. ומצטער 
על זה.
%break
ויש לשאול, מדוע דוקא עכשיו הוא מרגיש שהוא מרוחק מה', מה 
שאין כן לפני המצב הזה, האדם היה מרגיש, שהוא מרוחק מלקנות 
דירה יותר רחבה, או מרהיטים יותר יפים, וכדומה. ופתאום קבל 
יסורים מהתרחקות אחרת, היינו, שהוא רחוק מה'.
%break
והתשובה היא "שכינה עמהם", כלומר שהשכינה נתנה לו את 
ההרגשה זו, שהוא מרוחק מה'. וזהו כנ"ל, מטרם שהאדם מתפלל 
לה', ה' נותן לו רצון וחשק להתפלל.
%break
%page 1262
%H מהו, בכדי לדעת שה' הוא אלקים, 
%H צריכים ל"השבות אל לבבך", בעבודה
%break
הזה"ק (וארא אות פ"ט) שואל, וזה לשונו, "וידעת היום והשבות אל 
לבבך, כי הוי"ה הוא אלקים. שואל, מקרא זה היה צריך לומר, וידעת 
היום כי ה' הוא האלקים. ולבסוף, והשבות אל לבבך. כי הידיעה, שה' 
הוא אלקים, מכשירו להשיב אל הלב כן.
%break
ואם כבר השיב אל לבו, מכל שכן שיש לו ידיעה. ועוד, והשבות אל 
לבך, היה צריך לומר, ולא לבבך. ומשיב, אלא אמר משה, אם אתה 
רוצה לעמוד על זה, ולדעת כי ה' הוא אלקים, אז, והשבות אל לבבך. 
ותדע זה, כי לבבך פירושו, שיצר הטוב ויצר הרע,
%break
השוכנים בלב, נכללו זה בזה, והם אחד, שיהפוך מדות הרעות של 
יצר הרע להיות טובות. דהיינו, שיעבוד עמהם את ה', ולא יחטא על 
ידיהם. ואז תמצא, כי הוי"ה הוא אלקים, שמידת הדין, שנקרא אלקים, 
נכללת בהוי"ה, שהיא מידת הרחמים", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין מה בא זה ללמדינו, מה שאומר הזה"ק, שאי אפשר לבוא 
ולדעת "כי ה' הוא אלקים" מטרם שהאדם בא לדרגת "והשבות אל 
לבבך". היינו שיש לדעת, מהי בחינת אלקים בעבודה, ומהי מידת 
הרחמים בעבודה, הנקראת הוי"ה. וכמו כן יש להבין,
%break
מהו יצר הרע בעבודה, ומהו יצר טוב בעבודה. כלומר בעבודה, 
שהאדם רוצה להגיע לידי דביקות בה', מהו יצר הרע ומה יצר הטוב.
%break
כי מבחינת הכלל הוא פשוט. כי שמקיימים תו"מ, זה נקרא שהולכים 
לפי הדרך של יצר הטוב. ואם חס ושלום עוברים על תו"מ, נקרא זה 
שהולכים לפי עצת היצר הרע. אולם בעבודה, שהולכים בדרך להגיע 
לידי דביקות ה', מהו.
%break
הנה ידוע, שהנבראים נולדו בטבע, הנקרא רצון לקבל לתועלת עצמו. 
לכן אין האדם מסוגל לעשות שום דבר, אם לא יצא מזה משהו 
לתועלת עצמו. לכן התורה אומרת לנו,
%break
אם אתם תקיימו תורה ומצות, אני אשלם לכם שכר, כמו שכתוב "והיה 
אם שמוע תשמעו אל מצותי, ונתתי מטר ארצכם בעתו, ואכלת 
ושבעת".
%break
וכמו שאומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה') וזה לשונו, "אין מלמדין 
אותן, אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו 
חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".
%break
נמצא, עבור הכלל, היצר הרע והיצר הטוב, הוא רק מדבר מענין קיום 
התו"מ. אבל מענין שאסור לעבוד בעל מנת לקבל שכר, בכלל לא 
מדברים.
%break
אולם כשמדברים בעניני עבודה דלהשפיע, אז יצר הרע והיצר הטוב 
הוא משמעות אחרת לגמרי. יצר הטוב פירושו, שהוא מביא את האדם 
להשיג את הטוב ועונג, שהיה ברצונו יתברך לתת להנבראים, כמו 
שכתוב, שמטרת הבריאה היא מטעם שרצונו להטיב לנבראיו.
%break
אלא, מטעם שלא תהיה בחינת בושה, נעשה ענין צמצום והעלם, שאין 
הנבראים יכולים לקבל את הטוב, מטרם שיש להם בחינת השתוות 
הצורה,
%break
הנקראת דביקות, שזה משיגים ע"י זה שעושים כל המעשים לשם 
שמים. אז נעבר הצמצום, ויש מקום להטוב שיתפשט בתוכו. זה נקרא 
"יצר טוב".
%break
ויצר הרע נקרא, בזמן שהיצר מיעץ להאדם, שיעבוד רק לתועלת 
עצמו, היינו רק לקבל. והיות שזה הוא שינוי צורה מהבורא, שהרצונו 
הוא רק להשפיע, והשינוי צורה זה,
%break
גורם שאין האדם יכול להגיע אף פעם, שיוכל לקבל את הטוב והעונג, 
לכן נקרא היצר הזה "רע", מטעם שגורם רע לאדם, בזה שהוא לא 
נותן לעבוד בעל מנת להשפיע, זה גורם לו, שאינו יכול לקבל טוב 
ועונג.
%break
%page 1263
ובהאמור נוכל לפרש, מהו הענין, שהאדם צריך לעבוד עם עצמו, 
שיאהב את ה' בשני יצריך. הענין הוא, שכל זמן, שיש לאדם שני 
יצרים, אז הם במחלוקת. לפעמים גובר הטוב, ולפעמים גובר הרע. 
נמצא, שב' כחות משמשים באדם בערבוביא.
%break
וזה מכונה אור וחושך, משתמשים ביחד. וכל זמן, שאין הרע נכנע, 
שולט אז עליו הצמצום וההסתר, שהיה על כלים של יצר הרע, הנקרא 
רצון לקבל לעצמו. וממילא אין הוא ראוי לקבל את הטוב ועונג.
%break
נמצא אז, שהאדם אינו משיג את הטוב. לכן הוא נמצא במצב של דין, 
היינו שהוא אומר, שאין הוא רואה את רחמנותו של הבורא, שיהא 
בידו לומר,
%break
שהבורא מנהיג את העולם, במידת הרחמים, אלא במידת הדין, היות 
שאין האדם מסוגל לראות את השגחתו יתברך בבחינת טוב ועונג.
נמצא, שכל זמן, שאין להאדם כלים דהשפעה, אין להאדם כלים, 
שיוכל לקבל טוב ועונג. וממילא הוא נשאר בחסרון טוב ועונג.
%break
והאדם אומר, מי אשם בזה, רק הבורא, בזה שלא נותן להנבראים את 
מה שהוא צריך לתת. כלומר, היות שהבריאה היתה בכדי להנות 
להנבראיו. ומהתיקון,
%break
שהיה, שלא יהיה ענין של נהמא דכסופא, על זה אין הנבראים 
מוכשרים להסתכל, מצד הרע שיש באדם, מצד הטבע, הנקרא 
בבחינת עבודה "יצר הרע".
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו דין ומהו רחמים, בדרך עבודה. ומהו 
יצר טוב ומהו יצר הרע, בעבודה. כי דין פירושו, שנעשה דין על הכלים 
דקבלה, הנקראים רצון לקבל לעצמו,
%break
שאין האור מאיר בתוכו. נמצא, כשאנו אומרים, שיש חס ושלום דין 
בעולם, יהיה פירושו, שאין בהעולם כלים דהשפעה, שיוכלו לקבל טוב 
ועונג. לכן היסורים והחסרונות שולטים בעולם.
%break
מה שאין כן בזמן שיש בעולם כלים דהשפעה, הנקראים בחינת 
רחמים, כמו שאמרו חז"ל על הכתוב "ולדבקה בו", "מה הוא רחום אף 
אתה רחום". כלומר, כמו שהבורא הוא המשפיע,
%break
כן צריך האדם לראות, שיהיו לו כלים דהשפעה. ובזמן שיש להאדם 
כלים דהשפעה, אז ניכרת מידת הרחמים של הבורא, היינו שהבורא 
משפיע טוב ועונג להנבראים, בכלים דרחמים שיש להנבראים.
%break
נמצא לפי זה, לאחר שהאדם משיג את הכלים דהשפעה, היינו שהיצר 
הרע כבר נכנע להטוב, זאת אומרת, שגם היצר הרע כבר רוצה לעבוד 
בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "והשבות אל לבבך", היינו בשני 
לבבות, אז הוא בא לידי הכרה, ש"הוי"ה הוא אלקים",
%break
היינו שגם עד עתה היה רק רחמים ולא דין. כלומר, מה שהאדם היה 
רואה, שההשגחתו יתברך היא בחינת דין, הוא רואה עתה, שזו היתה 
סיבה להגיע למידת הרחמים. לכן רואים עתה,
%break
ש"הוי"ה הוא אלקים", שמידת הדין נכללת בהוי"ה, שהוא הכל 
רחמים. מה שאין כן מטרם שבא לבחינת "והשבות אל לבבך", היתה 
השגחתו יתברך נראית אליו, שהיא בבחינת טוב ורע.
%break
ובזה יש לפרש את ענין מה שכתוב "ואלוהים עשה שיראו מלפניו". 
כלומר, זה שיש שליטה להקליפות, הבורא עשה בכוונה תחילה, "כדי 
שיראו מלפניו". היינו, כדי שיהיה צורך להשיג את גדלות ה', אחרת 
היו כולם נשארים בבחינת דומם,
%break
בלי דעת דקדושה, והיו מסתפקים בעבודה דקיום תורה ומצות בלי 
שום צורך לעבוד לזכות לבחינת גדלות ה', והיו נשארים באותו שכל, 
שהיה להם בזמן, שהיו ילדים קטנים, ולא היה להם שום צורך לעזרת 
ה', שיעזור להם.
%break
כי צריכים לדעת ולהבין מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי 
תורה תבלין". משמע רק שיש לאדם יצר הרע, אז הוא זקוק לבחינת 
תבלין שיש בתורה. אחרת הוא לא צריך לבחינת תורה, מטעם שהיה 
אז בידו לקיים מצות בלי תורה.
%page 1264
מה שאין כן כשיש לו יצר הרע, ובא ושואל "מה העבודה הזאת לכם", 
או ששואל שאלת פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו", והוא צריך 
להתגבר עליו, ואז הוא זקוק לעזרתו יתברך.
%break
ו"עזרת ה'", אומר הזה"ק, היא בבחינת אור תורה. היינו, שזה מכונה, 
שנותנים לו בחינת נשמה מלמעלה, שעל ידה הוא יכול להתגבר על 
הרע שבו.
%break
נמצא, שאם לא היו הקליפות, לא היה לאדם צורך לקבל בחינת עזרת 
תורה מלמעלה. וזה נקרא מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו".
ובענין עזרה שבאה מלמעלה יש בזה הרבה ענינים:
%break
א. והיא, שהעזרה היא פשוטה, שה' יתן לו בחינת מלכות שמים, 
הנקראת "אמונה בקביעות". והיות שמטרם שהאדם זוכה לבחינת 
כלים דהשפעה, אי אפשר להיות, שתהיה לאדם בחינת אמונה, מטעם 
שיש שינוי צורה בין הנברא להבורא,
%break
לכן אין האדם ראוי עוד לקבל את הטוב. לכן, כשמקבל רע, הוא 
מוכרח לאבד את שיעור האמונה, שהיה לו, מטעם שזהו תיקון, שלא 
ידבר חס ושלום לשון הרע על הבורא. לכן האדם מוכרח, מקודם 
שזוכה לבחינת אמונה,
%break
שיהיו לו כלים דהשפעה. כי בזמן שיש לו השתוות הצורה, מסתלק 
ממנו הצמצום, שהיה שורה על הכלים דקבלה, וממילא הוא מקבל 
טוב ועונג.
%break
ורק אז הוא יכול להיות בדרגת של האמונה בקביעות. נמצא, שהבורא 
צריך לתת העזרה הראשונה, שיתן לו כלים דהשפעה, המכונים "טבע 
שני".
%break
ב. שעל ידי זה שיש לו תמיד הפרעות מצד הקליפות, הוא זקוק תמיד 
לעזרת ה'. וע"י זה יש לאדם צורך לעזרת ה', ועל ידי העזרה, שמקבל 
כל פעם מלמעלה,
%break
יש יכולת, שיתגלה להאדם את הנרנח"י, שיש לו בנשמתו של האדם. 
כידוע, כי אין מילוי בלי צורך, נמצא, שהקליפות הם גורמות שתתגלה 
הקדושה. וזה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו".
%break
ובהאמור יוצא, שהמחשבות, שהקליפות שולחות להאדם, זה הוא 
גורם חסרונות באדם. וחסרונות נקראים כלים לקבל מילואים, למלאות 
את החסרון שישנו בהכלים. כלומר, שהשאלות, מה שהקליפות 
שואלות כנ"ל, שהן "שאלות רשע" ו"שאלות פרעה",
%break
הנקראות "מי ומה", זה גורם חסרון באדם, שזה דוחף אותו, שיבקש 
מה', שיתן לו עזרה, להתגבר על אלו השאלות. נמצא, שהקליפות 
האלו שומרות את האדם,
%break
שילך לדרך הנכונה, המביאה את האדם לזכות לדביקות ה'. ואז 
רואים, שהקליפות לא היו מתנגדי הקדושה, כמו שנראה בעת עבודה, 
אלא שרואים, שהם היו הגורמים לזכות לקדושה.
%break
וכעין זה מובא בזהר (בראשית חלק ב' דף קנ"ו, ובהסולם אות קע"ה) 
וזה לשונו, הכתוב "ואין אלקים עמדי", הכונה על "אלהים אחרים", 
שהם ס"ם ונחש. כי אז יגלה, שהס"ם ונחש לא הפרידו מעולם בין 
קוב"ה ושכינתיה,
%break
ולא היה אלא עבד למהר פדות נפשינו, שיתגלה השגחתו יתברך 
למפרע בכל העולם כולו, ואז יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. 
דהיינו, לאפיקו ממה שנדמה לנו בשיתא אלפי שני, שיש הנהגה, 
המתנגדת להקדושה, שהם ס"ם ונחש.
%break
רואים אנו מכאן, שענין הקליפות, שהקדושה צריכה לקיימן בסוד "זה 
לעומת זה עשה אלקים", הוא, שצריכים הקליפות, להיות לעבד ולסייע 
להקדושה,
%break
שזה מתגלה רק בגמר התיקון אצל הכלל כולו, ולאנשים פרטיים, בזמן 
גמר עבודה. אז "אגלאי מילתא למפרע" כמו שאומר "ולא היה, אלא 
עבד למהר פדות נפשינו".
%break
ובזה"ק (תזריע דף ב' ובהסולם אות ו') אומר וזה לשונו "ורחוק 
מפנינים מכרה. שואל, אמר מכרה, מקחה היה צריך לומר, דהיינו 
שקשה לקנותה יותר מפנינים. מהו שאומר מכרה. ומשיב, אלא כל אלו 
שאינם מתדבקים בה בשלמות,
%break
ואינם שלמים עמה, היא מוכרת אותם ומסגירה אותם בידי עמים 
אחרים, ואז כולם רחוקים מאלו פנינים העליונים הקדושים, שהם 
סודות ופנימיות התורה, שלא יהיה חלק בהם. זה שכתוב, ורחוק 
מפנינים מכרה".
%break
%page 1265
ולפי זה יוצא, כי ענין הקליפות, שהם בחינת "עמים אחרים". היא 
מוכרת אותם, זאת אומרת, היות שיש בחינת אומות אחרים, 
וכשהאדם מתחיל ללכת בדרך להגיע לבחינת דביקות, ובאמצע 
עבודה הוא מתרשל בעבודה,
%break
היינו שנופל לתוך שליטת "אומות העמים", שהם שולטים עליו, ואין 
הוא יכול לצאת משליטתם, ולהגיע לדבקות ה', הנקראת השתוות 
הצורה, אז האדם חושב, שזהו מטעם, שאין הוא מסוגל לעבודה זו, 
לכן הוא נמצא תחת שליטתם.
%break
אז אומר לנו הכתוב, שזה, שנפל לתוך שליטת "עמים אחרים", זהו 
לטובתו, בכדי שהאדם לא ירמה עצמו, ויחשוב, שהוא הולך בדרך 
הישר, שיוכל להמשיך במצב הזה בלי שום הרגשה, שהוא לא הולך 
בדרך הנכון. לכן יש קליפות,
%break
הנקראות "עמים אחרים" חוץ מקדושה, שאז האדם רואה, שהוא 
נמצא במצב הירידה, ואין לו קשר עם הקדושה. אז האדם יחפש 
עצות, איך להינצל מהם, ויעלה על דרך הנכון, המובילה לדביקות ה'. 
נמצא, שהקליפה שומרת על הקדושה.
%break
זאת אומרת, אם לא היתה קליפה, שהשכינה יכולה למכור אותו שם 
תחת שליטתם, אז האדם היה נשאר בשפלותו, והיה חושב, שהוא 
מתקדם בדרך, המביאה לידי דבקות. מה שאין כן, כשמגלים לו 
מלמעלה את החסרונות שבהם הוא נמצא,
%break
אז יש לו מקום, שירגיש, שהוא צריך לתקן את דרכו. וזה שכתוב 
"ורחוק מפנינים מכרה", שהשכינה מוסרת את האדם לשליטת 
הקליפה.
%break
כלומר, היינו שאז הוא רואה, איך שהוא נמצא משוקע באהבה עצמית, 
ואין לו שום רצון להיות משפיע. זאת אומרת, שהוא כל כך משוקע 
באהבה עצמית, שאף פעם לא חשב, שהוא כל כך אדם שפל, שאין 
כמוהו. נמצא, שיש לפרש עם זה,
%break
מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו", היינו דוקא ע"י הקליפה, 
שהוא רואה, שהיא שולטת עליו, זה נותן לו דחיפה, שיעשה כל מה 
שביכולתו, בכדי להגיע לדביקות ה'.
%break
אולם בזמן שהאדם רואה, שהוא נמצא תחת שליטת הקליפות, היות 
שהוא רואה, שהן שלחו לו את השאלות הידיעות, הנקראות בשם "מי 
ומה", ואין הוא מסוגל לתת להן תשובות נכונות, שיתיישבו על הלב. 
והוא חושב,
%break
שבטח, שהוא כל כך שפל, עד כדי כך, שאין הוא מסוגל לתרץ להן את 
אלו השאלות הפשוטות. אז על האדם לדעת, שאינו כל כך, כמו שהוא 
חושב, היות שהשאלות שלהן, הן באמת חזקות.
%break
וזהו מטעם כנ"ל, שה' נתן כח להקליפות, שישאלו שאלות חזקות, 
בגלל שהאדם ידע, את מצבו האמיתי, איך שהאדם נברא בשינוי צורה 
מהבורא. והאדם צריך להגיע להשתוות הצורה. ובכונה תחילה ניתן, 
זה שלא יהא ביד האדם לתרץ את השאלות האלו,
%break
בכדי שיהא נצרך להבורא, כלומר שרק הבורא יכול לתרץ לו, מטעם 
שכל שכלו של אדם הוא בנוי על בסיס, שיעשה הכל בתוך הדעת, 
והדעת של האדם אינה מבינה, אלא מה שנוגע לתועלת עצמו, אם כן 
הצדק הוא עמהם.
%break
אלא על האדם לדעת, שניתן לנו את הדרך לקיים תו"מ למעלה 
מהדעת שלנו, היות שכל הדעת שלנו אין זה שום הבנה אלא מה 
שנוגע לתועלת עצמו. וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".
%break
ומטרם שהאדם יכול ללכת למעלה מהדעת, בטח שמי שבא אליו 
ושואל שאלות, שהן בנויות על הדעת של הגוף, בטח אי אפשר לתת 
להן תשובה, שהדעת תבין את זה.
%break
אם כן, בגלל מה באה הקליפה, ושואלת את השאלות האלו, שבטח 
אין האדם מסוגל להשיב להן. כלומר, הקליפות יודעות שהצדק איתן. 
ובטח לא יקבלו תשובה עליהן.
%break
והשאלה היא הן לפי הכלל, הנודע בעבודה, שזה, שהקליפה באה 
ושואלת אלו השאלות, זה בא מצד הקדושה, כנ"ל "והאלקים עשה 
שיראו מלפניו".
%break
אם כן מה באות לו אלו השאלות. התשובה היא, כנ"ל, שמלמעלה 
שלחו לו אלו השאלות, שדוקא על ידי השאלות האלו יש בידו לקיים 
מצות אמונה למעלה מהדעת.
%page 1266
וזהו הפירוש "אלקים עשה שיראו מלפניו". זאת אומרת, זה שבאו 
אליו השאלות, הוא בכדי לתת להאדם הזדמנות, שיהיה בידו לגלות 
את ענין אמונה למעלה מהדעת. מה שאין כן אם אין לו שאלות, אין 
האדם יכול לדעת,
%break
שהוא הולך למעלה מהדעת. מה שאין כן בזמן שהוא רואה את 
השאלות, ואין הוא רוצה לתת תשובות, היינו, שהדעת מחייבתם 
לעשות,
%break
אלא הוא אומר, עתה, שהשאלות האלו באו אלי, אני יכול לקיים מצוה 
אמונה, שהיא למעלה מהדעת, אני רוצה לנצל את ההזדמנות.
%break
ובהאמור יכולים להבין, מדוע, אם ה' יודע, שהשאלות האלו הן שאלות 
חזקות, שאין בידי אדם לתרצן עם הדעת, אם כן בשביל מה שלח 
אותם הבורא. התשובה היא כנ"ל,
%break
היינו, כמו שכתוב "ואלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שדוקא ע"י 
שאלות אלו, יש בידו לקיים מצות אמונה, הנקראת יראת שמים. 
כלומר, שדוקא עתה יש לו הזדמנות לקיים מצות אמונה למעלה 
מהדעת.
%break
כמו שאמרו חז"ל "מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה". שיש לפרש 
"מצוה שבאה לידך" היינו מצות האמונה, שבאה לידך ע"י השאלות 
"מי ומה". "אל תחמיצנה" ולקבל אותה תיכף, ולא להתווכח עם 
השאלות האלו,
%break
ולחשוב לתת תירוצים על השאלות, אלא לקחת את השאלות כמו 
שהן, כי עכשיו יש לו הזדמנות לקיים מצות אמונה, ו"אל תחמיצנה" 
מלקבל אותה כמו שהיא, פירושו, עם כל תוקף חריפות של השאלות.
%break
וזהו מטעם, כי כל דבר שהוא נגד השכל, מה שהשכל טוען, שאין כאן 
מקום של כדאיות ללכת בדרך זו, אז האמונה למעלה מהשכל והדעת 
יותר היא גדולה. לכן אמרו "אל תחמיצנה", היינו שלא להפסיד את 
ההזדמנות, שיש לו עכשיו ע"י השאלות שלהם.
%break
לכן על ידי שאלת "מה", שהיא שאלת רשע, האומר "מה עבודה הזאת 
לכם", כלומר שאתם רוצים לעבוד רק בעל מנת להשפיע, הוא שואל, 
מה אתם תרויחו בזה, אלא שצריכים לעבוד רק לתועלת עצמו, זהו 
כלי, היינו חסרון, שהבורא יתן לו במקום חסרון,
%break
ששאלת הרשע מפריע לו, שיהיה לו כח לעבוד בעל מנת להשפיע, 
שזה נקרא, שיזכה לטבע שני, הנקרא בעל מנת להשפיע. וזה שאומר 
כנ"ל "והשבות אל לבבך", היינו שגם יצר הרע יעבוד בעל מנת 
להשפיע.
%break
ועל ידי שאלות פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". וכשמתגבר 
על שאלה זו, הוא זכה לבחינת אמונה בקביעות, שזה נקרא, כמו 
שאומר הזה"ק, היינו לאחר שזכה אל "והשבות אל לבבך", אז הוא בא 
לדרגת "כי הוי"ה הוא אלקים".
%break
%page 1267
%H מהו, כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה
%break
על הכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו", יש לשאול, מדוע לא כתוב שה' 
הכביד את לב פרעה תיכף בהתחלה, אלא שאנו רואים, רק לאחר 
שפרעה הודה,
%break
ואמר, ה' הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים, אז אומר הכתוב, "כי אני 
הכבדתי את לבו", וכמו כן כל המפרשים שואלים, מדוע לקח ה' את 
הבחירה מיד פרעה.
%break
ידוע כי סדר העבודה הוא, שמתחילים בעבודה בכדי לקבל שכר, 
והגוף בשיעור שהוא שומע שיקבל שכר, ואם לא הוא יקבל יסורים, זה 
מדריך האדם לעבוד בעבודה דקיום תו"מ, כלומר בשיעור שהוא 
מאמין בשכר ועונש, בשיעור זה הוא מקבל חומרי דלק,
%break
שיהיה בידו לקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ובאופן זה האדם רואה 
שהוא מתקדם בכל יום ויום, לכן הוא נהנה מעבודתו, היות שהוא 
רואה התקדמות בעבודה, וזהו לפי הכלל, שאין האדם יכול לעבוד 
איזה עבודה שהיא,
%break
אם אין האדם רואה התקדמות בעבודה, וזה דומה לאדם שלומד איזה 
מקצוע, והוא רואה שאין לו התקדמות במקצוע זו, אז הוא הולך לחפש 
לעשות משהו, עבודה שהיא יותר קלה בשבילו, אבל בלי התקדמות 
אי אפשר לעשות שום דבר,
%break
וזה נובע מבחינת, "אשר ברא אלקים לעשות", לכן צריכה להיות 
התקדמות בכל דבר, כמו שסוס הטוחן בריחיים, שהוא מסתובב כל 
היום, ובאמת הוא הולך על אותו המקום שעומד בו, לכן מוכרחים 
לכסות לו העינים בכדי שלא יראה את האמת,
%break
אלא שיחשוב שהוא הולך כל פעם למקום אחר, כלומר שאפילו בעלי 
חי מוכרחים גם כן לראות התקדמות במעשיהם. וכל התקדמות 
בעבודה נראה רק בזמן שעובדים בעל מנת לקבל פרס.
%break
מה שאין כן כשמתחילים לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו שרוצים 
להגיע לדביקות ה', שהיא בחינת השתוות הצורה, שאז אין האדם יכול 
להסתכל על המעשים שהוא עושה, זאת אומרת, הגם שהוא רואה 
שהוא עושה עתה מעשים יותר מרובים,
%break
מכפי שהוא היה עושה בזמן שהיה עובד בעל מנת לקבל שכר, מכל 
מקום יש לו עתה מדידה אחרת, שהיא, כמה הוא מכוון שהמעשים 
שלו יהיו בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו, ואז הוא רואה איך 
שהוא מרוחק מזה, הגם שיש לו הרבה עליות,
%break
היינו שעולה בדרגה, ורוצה עתה לעשות הכל לתועלת ה', וזהו רק 
מסיבת שקבל התעוררות מלמעלה, אז הוא רוצה להיבטל אליו 
יתברך, כטבע, "נר בפני האבוקה", אבל אח"כ הוא יורד ממצבו, ונופל 
שוב לאהבה עצמית,
%break
ואז הוא רואה איך שכל פעם הוא נעשה יותר גרוע, כלומר שרואה כל 
פעם, איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע, עד שבא הרבה פעמים 
לידי מצב של "תוהה על הראשונות".
%break
והאדם שואל לעצמו, מדוע בזמן שהיה עובד בכדי לקבל שכר, היה לו 
טעם בעבודה, היינו שהתפלל עם חשק, ולמד עם חשק, וכעת שהוא 
רוצה לתת יותר יגיעה מכפי שהוא היה נותן בזמן שעבד בעל מנת 
לקבל שכר,
%break
הוא רואה שחסר לו הטעם שהיה לו אז, והאדם שואל, עכשיו שאני 
רוצה לעבוד לשם שמים, השכל נותן שהוא צריך להרגיש יותר 
התקרבות מכפי שהיה עובד לתועלת עצמו, ועתה הוא רואה להיפוך, 
לא די שהוא לא מתקדם, אלא הוא הולך אחורה.
%break
והתשובה היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שכל 
מה שהוא מרגיש עכשיו, שהוא יותר מרוחק מה', זה בא מלמעלה, 
היינו שזה הוא ענין הכבדת לב,
%break
שה' נותן בכדי שהאדם יגלה את החסרון אמיתי, היינו שירגיש איך 
שבלי עזרת ה' אין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, 
אלא רק הבורא בעצמו הוא יכול לעזור.
%page 1268
היינו כמו שהבורא נתן לו את הטבע של רצון לקבל לעצמו, שיתן לו 
עתה טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע, מטעם כי אין אור בלי כלי, 
הנקרא, חסרון, היינו החסרון הוא הנותן טעם בהמילוי, זאת אומרת, 
אם נותנים להאדם מילוי ואין לו חסרון על זה,
%break
אין האדם מסוגל לטעום את הטעם אמיתי שיש בהמילוי, זאת אם 
יתנו לו המילוי בטרם שיש לו חסרון, הוא לא יוכל להשתמש עם 
המילוי, להוציא מהמילוי מה שיש בה. נמצא, שהחסרון הוא חלק 
מהמילוי, כי זה בלי זה לא הולך,
%break
נמצא, כמו שנותנים מילוי מלמעלה, כמו כן צריכים לתת לו גם כן 
חסרון, נמצא, זה שהאדם רואה, שעתה הוא יותר מרוחק מהעבודה 
דלהשפיע, זה נותנים לו מלמעלה מטעם הנ"ל, כי החסרון הוא חלק 
מהמילוי, לכן כמו שהמילוי נותן העליון, כמו כן החסרון נותן העליון.
%break
ובזה יש לפרש את הב' שאלות ששאלנו:
א. מדוע דוקא לאחר שפרעה אמר, "ה' הוא הצדיק, ואני ועמי 
הרשעים", ה' הכביד את לבו, ולא מקודם לכן.
ב. מדוע ניטל ממנו הבחירה, כמו שכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו".
%break
התשובה היא, היות מתחילה כשנכנסין לעבודה, אז האדם צריך 
לראות, שהכל תלוי בידו, וזהו כל זמן שהוא עובד בעל מנת לקבל 
שכר, שאז האדם יכול לומר, ה' הוא הצדיק, ואני ועמי הרשעים. לכן 
בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע,
%break
היינו להגיע לדביקות ה', אז האדם מוכרח לראות האמת, שאין זה 
בידי אדם, מטעם שזה הוא נגד הטבע שבו האדם נולד, ורק ה' יכול 
לתת לו טבע שני, אולם בלי חסרון אין טעם אמיתי בהמילוי, לכן ה' 
נותן את ההכבדת הלב,
%break
בכדי שהאדם ירגיש את החסרון במלואה, ובזה מובן, שרק אח"כ ה' 
הכביד את לבו, היינו לאחר שנכנס בעבודה דלשם שמים, ולא מקודם 
לכן, וגם למה היה צריך להכבדת הלב, הוא מטעם אחרת, אם לא היו 
מרגישים את החסרון האמיתי,
%break
לא היו יכולים לקבל מילוי אמיתי, כי אין אור בלי כלי. נמצא, שענין 
הכבדת הלב לא היתה לרעתו, היינו שזה יגרום לו שיהא מרוחק מה', 
אלא להיפך, שהכבדת הלב יגרום לו להגיע לידי דבקות בה'.
%break
ובהאמור אנו רואים, שגם החסרון שהאדם מרגיש בזה שהוא מרוחק 
מה', גם זה בא מלמעלה, ולא מצד התעוררות האדם. ובזה יש לפרש 
מה שאמרו חז"ל (אבות ב' ה'), "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות 
איש".
%break
ויש לפרש זה על דרך העבודה, בזמן שהאדם התחיל בעבודה, שאז 
מתחילים לעבוד בעל מנת לקבל שכר, ואח"כ הוא ראה שאין כאן 
אנשים, כי בדרך העבודה לומדים הכל באדם אחד, נמצא, שראה 
שאין בלבו בחינת אנשים,
%break
אלא כל השאיפות שיש בלבו אינם אלא כמו בהמות, שיותר מתועלת 
עצמן אין הם יודעים, והוא חושב על עצמו, איך אפשר לומר על עם 
הנבחר, כמו שכתוב, "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו". שלא 
יהיה בלב עם הנבחר יותר מרצון של בהמות,
%break
על זה אמרו חז"ל, "במקום שאתה רואה שאין אנשים בלבך, אל 
תסתכל על שאר אנשים איך שהם מתנהגים, אלא השתדל להיות 
איש", כלומר היות שאתה באת לידי ראיית האמת, שצריכים להיות 
איש ולא בהמה,
%break
מה שאין כן שאר אנשים לא הגיעו לידי ידיעה זו, שאין אנשים בלבם, 
לכן היות שלא קבלו את הידיעה הזו, זהו סימן שהם עוד לא שייכים 
לבחינת עבודת הפרט,
%break
שהיא בחינת עבודה דלהשפיע, וזה שכתוב, במקום, היינו בהמקום 
שבאה הידיעה, שאין אנשים, היינו באדם הזה שקבל את הידיעה הזו, 
הוא צריך להשתדל להיות איש ולא בהמה.
%break
לכן בדרך כלל האדם מרגיש עצמו שהוא בשלימות, דהיינו הוא 
מתפלל, והוא לומד תורה, ומקיים מצות, ורק הוא חושב שעליו 
להרבות בכמות, אבל על איכות עבודה, אין לו על מה להסתכל, היות 
הוא חושב, בטח הכל הוא עושה לשם שמים.
%break
%page 1269
ובהאמור יוצא, שזה שהאדם מרגיש שהוא בעל חסרון, היינו שמרגיש 
איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ואיך שהוא מרוחק מענין 
דלהשפיע, אין זה בא מצד האדם, אלא זה בא מצד התעוררות 
מלמעלה, היינו שמלמעלה הודיעו לו את מצבו האמיתי,
%break
איך שהוא מרוחק מה', ולא רוצה להיבטל אליו, זאת אומרת, בזמן 
שהאדם מרגיש את שפלותו, הוא צריך להאמין שזה בא לו מצד 
הקדושה,
%break
וזהו כעין שכתוב אצל משה (שמות שלישי), "ויצא אל אחיו וירא 
בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, וירא כי אין איש".
%break
ובדרך עבודה יש לפרש, דוקא בזמן שיש להאדם בחינת משה, 
הנקרא, בחינת תורה, הוא יכול לראות איך איש מצרי, היינו הרצון 
לקבל לעצמו, הוא אומר, שהוא נקרא, איש, ועם הכח הזה הנקרא, 
בחינת תורה, הוא רואה שמכה את איש עברי,
%break
היינו שאצל עברי, איש נקרא, דוקא שאינו עושה מעשה בהמה, כלומר 
שאיש נקרא, שאין הוא משתמש עם הרצונות של בהמות, וזה 
שכתוב, "וירא כי אין איש", היינו שאף פעם לא תצא ממנו איש מכח 
עצמו. וזהו מטעם שיש להאדם בחינת משה,
%break
שהוא בחינת רעיא מהימנא, (שהוא בחינת רועה את האמונה לכלל 
ישראל), הכח הזה מעורר את האדם לראות את האמת, שאף פעם 
האדם לא ישיג בחינת איש מכח עצמו, וזה שכתוב,
%break
"וירא כי אין איש", זה גורם לו שיבקש מה' שיתן לו בחינת אמונה בה', 
שע"י זה הוא יבוא לידי דביקות בה'.
%break
אולם לאחר שהאדם זוכה לבחינת אמונה, עדיין אין זה שלימות, הגם 
שכבר נקרא, "בחינת איש", ולא בהמה, אבל האדם צריך לזכות 
לבחינת תורה גם כן, שדוקא ע"י התורה האדם בא לשלימותו, כי 
האדם צריך להגיע לבחינת, "אורייתא,
%break
וקוב"ה, וישראל, חד איהו" כי זה נקרא, בחינת מדבר, כמו שכתוב 
אצל משה, שאמר, "ויאמר משה אל ה', בי אדני, לא איש דברים 
אנכי". על דרך עבודה יש לפרש,
%break
שביקש שלא מספיק שהוא כבר בחינת איש, אלא הוא רוצה להיות, 
איש דברים, היינו שיזכה לבחינת מדבר, הנקרא, בחינת תורה, 
שדוקא בחינת מדבר שהוא בחינת תורה, נבחן לשלימות.
%break
אולם לא לשכוח שבעבודה יש ענין ימין, שהוא ההיפך מהשמאל. 
כלומר כמו שבדרך השמאל, מה שהאדם רואה יותר חסרון אצלו, הוא 
יותר משובח, מטעם שחסרון נקרא, כלי, וממילא חסרון גדול נקרא, 
כלי גדול, אותו דבר הוא בדרך ימין,
%break
היינו כל כמה שהאדם מרגיש עצמו ליותר שלם, יש לו כלי יותר גדול, 
זאת אומרת, כמו שבזמן שהאדם רואה שהוא מלא חסרונות, הוא יכול 
לתת תפלה יותר גדולה,
%break
מהאדם שאינו כל כך בעל חסרון, ולכן התפלה שלו היא לא כל כך 
מעומק הלב, ודוקא החסרון קובעת שיעור התפלה.
%break
כמו כן דרך הימין, שנקרא, שהאדם צריך להרגיש שיש שלימות, הוא 
גם כן, בשיעור שהוא מרגיש שלימות, בשיעור זה הוא יכול לתת תודה 
לה', כלומר שהשלימות שבו האדם נמצא, זה קובע את שיעור התודה 
לה'. לכן מוטל על האדם לראות עצות,
%break
איך לראות שיש לו שלימות, אולם האדם צריך לראות, שהשלימות 
שלו לא יהא בנוי על בסיס של שקר. ויש לשאול, אם האדם רואה שאין 
לו שום צורך לרוחניות, והוא משוקע באהבה עצמית, ואיך הוא יכול 
לומר לעצמו, שיש לו שלימות.
%break
קודם כל יש לנו להחשיב את הקשר שיש לנו עם הבורא, כלומר 
שהאדם צריך להאמין, שהמצב שהאדם מרגיש שהוא ריקן וחוסר כל, 
כלומר שהוא מרגיש שאין בלבו עתה שום צורך לרוחניות, ההרגשה זו 
מי נתן לו. כי באופן כללי האדם דואג על מה שחסר לו,
%break
ואינו דואג על מה שאינו חסר לו, אם כן יש לשאול, מי נתן לו עכשיו 
שידאג על מה שלא חסר לו. והתשובה היא, שבאמת יש לו רצון 
פנימי, שכן חסר לו התקרבות לה', אלא החסרון הזה עוד לא מגולה 
אצלו בשיעור גדול,
%break
עד שיהיה לו צורך לחפש עצות, איך למלא את החסרון, ולכן האדם 
צריך לשמוח בזה, על כל פנים יש לו חסרון על רוחניות, מה שאין כן 
שאר אנשים, אין להם בכלל שום ענין עם רוחניות.
%break
%page 1270
וכשהאדם מחשיב את דבר זה, אף על פי שאין זה דבר חשוב אצלו, 
והאדם כן מחשיב זה, והוא משתדל לתת תודה לה' על זה, זה גורם 
לו שיקבל חשיבות על רוחניות, ומזה האדם יכול להיות בשמחה, וע"י 
זה האדם יכול לזכות לדביקות,
%break
מטעם כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, "כי ברוך מתדבק בברוך", היינו זה 
שהאדם בשמחה ונותן תודה לה', שאז האדם מרגיש, שהוא מרגיש, 
שה' ברך אותו בזה שנתן לו להרגיש קצת משהו קדושה, אז "ברוך 
מתדבק בברוך", וע"י השלימות הזו האדם יכול לבוא לדביקות אמיתי.
%break
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שיש לאדם לצייר לעצמו, אפילו בזמן שהוא נמצא 
בתכלית השפלות, שהאדם חושב אז, אילו ה' היה מאיר לו התעוררות 
גדולה, כמו שהוא היה מרגיש איזה פעם בזמן עליה, בטח שהיה מוכן 
לעבוד עבודת הקודש, מה שאין כן עכשיו,
%break
שאינו מרגיש שום דבר, איך הוא יכול לרמאות עצמו שיש לו שלימות, 
אז עליו להאמין באמונת חכמים, מה שהם אמרו לנו, שהאדם צריך 
לצייר לעצמו כאילו כבר זכה להרגיש את מציאות ה' בכל אבריו,
%break
ואיך הוא היה אז מודה ומשבח לה', כמו כן הוא צריך עכשיו להיות 
מודה ומשבח לה', כאילו זכה כבר לשלימות האמיתי.
%break
%page 1271
%H מהו, שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה
%break
הזה"ק (יתרו ובהסולם אות א') שואל וזה לשונו "וישא אהרן את ידו, 
כתוב ידו חסר יוד, שהמשמעות יד אחד, והוא משום שצריך להרים 
הימין על השמאל",
%break
עד כאן לשונו. שהפירוש הוא, שאם הימין למעלה מהשמאל, זה 
מראה, שהימין שולט על השמאל, לכן נבחן כמו יד אחד.
ויש להבין מהו בעבודה, "ימין ושמאל", ושצריכים להרים את הימין על 
השמאל.
%break
ידוע שימין נקרא שלימות, היינו שהאדם מרגיש בעצמו שהוא אדם 
שלם, ולא חסר לו לא גשמיות ולא רוחניות, היות שהוא בבחינת 
מסתפק במועט, לכן האדם הזה, הוא יכול לתת רב תודות לה', בזה 
שה' משלים לו כל צרכיו, וה' מתנהג עמו עם מידת הרחמים,
%break
כלומר, שהוא רואה את כל מה שיש לו, גם כן לא מגיע לו, וכשהוא 
מסתכל על שאר אנשים, הוא רואה שיש להם הרבה פחות ממה שיש 
לו, והוא אומר, שבטח לא מגיע לו יותר משאר אנשים, האדם הזה 
הוא תמיד בשמחה, ויכול לתת תודות לה',
%break
במה שזכה אותו, ומרגיש שה' אוהב אותו, והוא אוהב את ה', והוא 
תמיד במצב רוח מרומם, בזה שה' אוהב אותו, ויש לו תמיד תשוקה 
להגיד שירות ותשבחות לה'. וכל כמה שהוא מתעורר לחשוב מה', 
הוא נהנה, היות שהוא מרגיש שהוא מידיד נפשו,
%break
ומזה הוא מקבל מצב רוח מרומם, ואין לו שום דאגות על חסרונות, 
והוא מרגיש שהוא חי בעולם שכולו טוב, ותמיד הוא מתגעגע לדבר 
עם אוהבו, כלומר, שהוא מרגיש תמיד את אהבת ה', והוא מסתכל על 
האנשים הנמצאים בסביבתו, שיש לרחם עליהם,
%break
היות שהוא רואה שכולם חיים חיי צער, שלוקחים דברים של מה בכך, 
להחשיב אותם, כמו שזה היו עיקר בהחיים שלהם. והיות שאין האדם 
מסוגל למלאות כל צורכם, לכן אין להם במה לשמוח.
%break
ואין לו שום שפה משותפת עמהם, היות שהוא התחיל לדבר עמהם, 
הם לא מבינים את השפה שלו, ואין לו לעשות שום דבר בשבילם, 
אלא לבקש עליהם רחמים.
%break
אולם יש לדעת, שהאדם צריך ללכת גם בקו שמאל, שפירושו של 
שמאל הוא, לעשות בקורת על המעשים שלו, אם הם בסדר או לו, 
כלומר הגם מצד אחד הוא מסתפק במועט, אולם מצד השני, האדם 
צריך לראות מה הוא עושה לטובת מטרת הבריאה,
%break
שרצונו להטיב לנבראיו, לא היתה בבחינת מסתפק במועט, אלא רצונו 
לתת להנבראים טוב ועונג בהרחבה, ובבחינה זו הוא רואה, שהוא 
בעירום וחוסר כל, אז אין לו עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שיקרב 
אותו, ולתת לו כלים דהשפעה,
%break
שעל ידם הוא הוא יזכה לדביקות ה', ולזכות גם לבחינת תורה, 
מבחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". אבל כל זמן שעדיין לא 
קיבל את הכלים דהשפעה, והוא רואה אז, איך שהוא משוקע באהבה 
עצמית, ואין לו שום אפשרות מצד הטבע,
%break
שיוכל להשתחרר משליטה זו, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו בזה, 
והוא רואה עוד יותר מזה, שלא די שהוא לא התקדם בעבודה, אלא 
הלך אחורה, ולפעמים האדם בא לידי מצב, שהוא רוצה לברוח 
מהמערכה.
%break
נמצא, שהשמאל הזה, ממש הוא ההופכי מהימין הנקרא שלימות, ואז 
יש לשאול, מה על האדם לעשות, כלומר, כיון שהאדם רואה עכשיו, 
מה שהיה לו קודם, קו אחד, היינו שלימות, נחשב עתה השלימות 
לבחינת ימין, היות שאי אפשר להיות בחינת ימין אם אין לו שמאל.
%page 1272
נמצא, שהשמאל הזה עשה לו את המצב של שלימות הקודם לבחינת 
ימין, ויש לו עתה בחינת ימין ובחינת שמאל, היינו, שכל אחד הוא 
בסתירה להשני, אולם צריכים לדעת, כי אין האדם יכול ללכת קדימה, 
רק עם ב' רגליים, ולא עם רגל אחד,
%break
כמו שאומר האר"י הקדוש (בשיר של "אזמר בשבחין") "ימינא 
ושמאלא וביניהו כלה". שיש לפרש, שעל ידי הימין והשמאל זוכים 
לבחינת כלה, הנקראת בחינת "השראת השכינה", מה שאין כן על 
רגל אחד אין האדם מסוגל ללכת.
%break
לכן האדם צריך להרים את ידיו, היינו ב' ידיים, שענין הרמת יד 
פירושו, שמרים את היד ולהסתכל מה יש לו בהיד, כלומר, מה רכש 
יש בידו מכל העבודה, שהוא עוסק בעבודת ה'. אולם על האדם 
לדעת, כי בזמן שהוא מסתכל ביד שמאל,
%break
והוא רואה איך שהוא מרוחק מה', זה גורם לו בחינת פירוד מה', כי 
בזמן שהאדם רואה איך שהוא, שלא בסדר, נמצא, שהאדם במצב 
הזה הוא בבחינת ארור, ואין הברוך מתדבק בארור, לכן האדם מוכרח 
לעבור לקו ימין, ששם האדם עוסק במצב של שלימות,
%break
אולם אין השלימות יכול להבנות על שקר, אלא על אמת, לכן בזמן 
שהאדם הרים את יד השמאל, ורואה שם שהוא מלא חסרונות, איך 
הוא יכול לומר אח"כ שהוא איש שלם, ולתת תודה לה' על מצבו הטוב.
%break
התשובה הוא, בזה שהוא מסתפק במועט, ואומר אני שמח בזה שיש 
לי קצת אחיזה בעבודה, אפילו שהיא שלא לשמה, ואפילו שהוא לא 
יכול להתגבר ולתת יגיעה, כמו שמתאים לאדם שרוצה לשמש את 
המלך, ונותן על זה תודה רבה להבורא,
%break
בזה שזיכה אותו ונתן לו אחיזה בעבודה. לכן בשיעור שהוא מחשיב 
את זה, בשיעור זה הוא נבחן לאיש שלם. אבל האדם צריך לדעת, כי 
הימין הזה, היינו שהוא מסתפק במועט, הוא לאחר שהלך בקו שמאל. 
אז שייך לומר, שהוא מסתפק במועט, כלומר,
%break
שהשמאל נתן לו להבין איך שהוא מלא חסרונות, אז כשהוא מסתפק 
במועט, נקרא שלם, מטעם שהוא מחשיב דבר הקטן שבעבודה, לדבר 
חשוב, מזה הוא יכול להתעלות, היות שהוא אומר אמת,
%break
בזה שהוא מסתפק במועט, מה שאין כן בזמן שאין להאדם אלא קו 
אחד, אין זה נקרא מסתפק במועט, אלא הוא חושב את עצמו לשלום 
(לשלם) באמת, ולא מטעם מסתפק במועט.
%break
וזה דומה לאדם שקיבל אורחים, ונתן לכל אחד ואחד 300 גרם לחם. 
ויש שם אנשים, שרגילים לאכול 200 גרם לחם. ויש שם אנשים, 
שרגילים לאכול 400 גרם לחם, בטח, שאין אנו יכולים לומר לאלו 
אנשים שהם רגילים לאכול 200 גרם לחם,
%break
שהם יסתפקו במועט לחם שנותנים להם, מטעם שאצלם 100 גרם 
לחם, נבחן כבר למותרות, מה שאין כן לאלו אנשים שרגילים לאכול 
400 גרם לחם, רק להם שייך לומר שהם מסתפקים במועט, היות 
שהם צריכים יותר ואין להם,
%break
אז שייך לומר, שהם מסתפקים במועט, ונותנים תודה לבעל הבית 
עבור הלחם שהוא נתן להם, כאילו היה הלחם ממלא את כל חסרונם. 
הנמשל הוא, כי בזמן שהאדם היה הולך בקו אחד, אז היה מספיק לו 
כמה אחיזה שהיה לו בעבודה, והיה מבין שהוא שלם,
%break
כלומר שלא חסר לו יותר, אלא היה רואה שהוא עומד במצב של 
שלימות, מה שאין כן שאר אנשים בסביבתו, הם שפלים בערכו. 
נמצא, שהיה מסתפק במועט מטעם שהוא היה רואה שיש לו יותר 
רכוש משאר אנשים.
%break
מה שאין כן כשהוא מרים את יד שמאלו, היינו שהוא מסתכל כמה 
שוה הרכוש שלו בעבודה, היינו שמתחיל להבין, שצריכים ללכת בדרך 
להגיע לדביקות ה', הנקרא השתוות הצורה, אז הוא רואה שהוא רחוק 
מזה, ואיך הוא יכול לשמוח בזה שהוא עובד ה',
%break
בו בזמן שהוא רואה איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ולפעמים הוא 
בא לידי ירידה שהוא רואה שהוא כל כך נמצא בשפלות,
%break
שהוא לא רוצה אפילו שה' יעזור לו לצאת משליטת הרצון לקבל, אם 
כן, איך אפשר לעבוד בבחינת הימין הנקרא שלימות, והשלימות הזה 
לא יהיה בנוי על שקר.
%break
%page 1273
התשובה הוא, זה שהאדם מאמין באמונת חכמים, והוא אומר אז, 
שהחכמים אמרו לנו, שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך ללכת בקו 
ימין, היינו בדרך השלימות, לכן הוא מתחזק, והוא מקיים אמונת 
חכמים, שאמרו "איזהו עשיר השמח בחלקו",
%break
היינו שהוא מסתפק במועט, ואומר שהוא נותן תודה רבה לה', במה 
שזיכה אותו לעשות משהו בעבודה, הגם שהכל הוא שלא לשמה, רק 
לתועלת עצמו, והוא לא רוצה אז לעבוד לתועלת ה', ומכל מקום הוא 
שמח בחלקו אפילו שהוא שלא לשמה,
%break
מהשמחה הזו, היינו בזכות שהוא מקיים בחינת אמונת חכמים, הוא 
יכול לזכות להגיע לשמה, היינו שה' יעזור לו ויתן להאדם את הטבע 
השני הנקרא, רצון להשפיע.
%break
ובהאמור יוצא, שבכדי שהאדם יוכל להחשיב את העבודה של תו"מ, 
הוא רק, ע"י זה שהוא מסתפק במועט, כלומר, שהאדם צריך 
להחשיב, אם יש לו אחיזה קטנה ברוחניות, שזה יהיה נחשב אצלו 
להון רב, לכן בזמן שהאדם הולך בקו אחד,
%break
אז אין לו ענין, שצריך להחשיב בזה שיש לו קצת אחיזה, היות שהוא 
לא מרגיש שזהו נקרא "קצת", אלא להיפוך, הוא מרגיש עצמו פחות 
יותר לאיש שלם, רק על אחרים הוא רואה שהם נמצאים בשפלות, 
אבל הוא ברוך ה' מרגיש עצמו לעובד ה',
%break
והוא בשמחה בזה, ושש ושמח ויכול להודות לה' על זה. לכן, מצד 
אחד מי שהולך בבחינת קו אחד, הוא טוב מאוד, מטעם שאין לו טענת 
ותביעות להבורא, והוא בשמחה ובמצב רוח מרומם, לכן אסור לומר 
לאנשים האלו, שיש חס ושלום חסרון בעבודתם,
%break
כי יש כלל, שאסור לגלות חסרון בעבודה של חבירו אם אין חבירו 
מרגיש בעצמו חסרון, או על כל פנים, שחבירו מגלה לו, שאין לו סיפוק 
בעבודה, אז יכולים לומר לחבירו את האמת, שצריכים לעבוד עבודת 
הקודש בכדי להגיע לידי דביקות בה',
%break
אחרת נקרא, שמגלים לאדם חסרון, ואין האדם מסוגל לעבוד רק 
בדרך הכלל ולא בבחינת הפרט, נמצא, שנותנים אחיזה להקליפות, 
לכן כשהוא הולך בקו אחד הוא בסדר. וזה נבחן שהאדם הזה שייך 
לדומם דקדושה.
%break
אבל להיות בחינת צומח דקדושה, היינו שיהיה להאדם התקדמות 
בעבודה, כבר האדם צריך ללכת בב' קוים הנקראים ימין ושמאל, 
כנ"ל, את הימין צריכים, מטעם שאסור לגלות שום חסרון כנ"ל, כי 
במקום שיש חסרון בקדושה יש אחיזה לס"א,
%break
כמו שאומר האר"י הקדוש, "בעיבור צריכים כח המצייר, וכח המעכב". 
שפירושו עיבור, שזהו תחילת כניסת האדם לקדושה, כח המצייר הוא 
כח המראה את האמת, היינו ציור של העבודה היינו אם יש לו ציור 
טוב על המצב שבו הוא נמצא,
%break
היינו שמאיר לו את העבודה, כלומר איך צורה יש לו כשהוא מסתכל 
על עבודתו, אם הוא בשלימות או לא, היינו אם הוא עובד בעל מנת 
להשפיע, או שהוא רוצה על כל פנים לעבוד בעל מנת להשפיע.
%break
וכח המעכב נקרא, היות שבזמן שכח המצייר מראה לו האמת, 
שבזמן העיבור הנקרא תחילת עבודה, בטח שהוא רואה חסרונות, 
ויכול להיות אחיזה להס"א, לכן מוכרח להיות כח המעכב, שהוולד לא 
יהיה נפל, היינו הפלה להס"א,
%break
ובכדי לעכב שלא יהיה הפלה, אף על פי שיש חסרון, כמו שמראה כח 
הציור, איזה צורה שיש לעבודה זו, וכח המעכב נקרא, ימין. מטעם 
שהוא עובר לבחינת שלימות, כנ"ל, היינו שהוא מאמין באמונת 
חכמים, שאמרו שהאדם צריך להיות שמח בחלקו,
%break
היינו כמה אחיזה שיש לו בתו"מ, לזכיה גדולה הוא זה בעבורו, כי הוא 
רואה שיש אנשים, שה' לא נתן להם את המחשבה ורצון אפילו לזה 
שיש לי כן קצת אחיזה, זה נקרא כח העיכוב, שלא יפול מהעבודה, 
וגם הוא יולד אח"כ,
%break
היינו שמהעבודה זו, שהוא שומר עצמו בעיבור, היינו בתחילת עבודה, 
שיהיה ב' קוים, היינו שמאל וימין, הוא יזכה להיוולד, ולהיות לבחינת 
יניקה דקדושה, כנ"ל, שע"י כח המצייר וכח המעכב, תצא מהעבודה זו 
ולד שלם בקדושה.
%break
%page 1274
ובהאמור יש לפרש מה שאומר הזה"ק, שהטעם שכתוב אצל אהרן, 
"וישא אהרן את ידו, חסר יוד, שהמשמעות יד אחד, והוא משום 
שצריך להרים הימין על השמאל".
%break
ושאלנו, מה בא זה ללמדינו בעבודה, ובהנ"ל יש לפרש, זה שהאדם 
צריך ללכת בשמאל, האדם צריך להיזהר, שתמיד יהיה הימין יותר 
למעלה מהשמאל, שפירושו, שבעת שהוא הולך בשמאל, ומסתכל את 
הציור של העבודה, אם היא בשלימות או לא,
%break
הוא צריך להיזהר שיוכל תיכף לחזור לימין, היינו שהימין יהיה תמיד 
רק למעלה בחשיבות, והשמאל אין הוא צריך, אלא בכדי שיעזור 
לימין, היינו כנ"ל, שיהיה לו מקום שיוכל להיות תמיד בשלימות, ועל 
דרך האמת, היינו כנ"ל, שיהיה שמח בחלקו,
%break
שזהו נקרא כח המעכב כנ"ל, כי צריכים תמיד להיזהר, שהאדם לא 
ישמש עם השמאל הרבה זמן, כי בזמן שהאדם מרים את השמאל, 
והוא רואה את חסרונו, ולפי הכלל, במקום שיש חסרון בקדושה, תיכף 
יש אחיזה לס"א, נמצא, שהאדם מונח תחת הס"א,
%break
לכן הוא צריך לזכור, שבעת שהוא נכנס לבחינת שמאל, אין כוונתו 
להישאר בשמאל, אלא שהשמאל ישרת את הימין. נמצא, שאז 
השמאל לא עולה בשם בפני עצמו, כי אין הכוונה על השמאל לצורך 
השמאל, אלא שצריך את השמאל לצורך הימין,
%break
לכן אין השמאל עולה בשם, וזה נבחן כאילו אין יותר אלא יד אחד, 
מטעם שהוא בטל להימין, לכן אומר הזה"ק ש"צריכים להרים את 
הימין על השמאל", שזה נבחן ל"ידו" אחד, לכן כתוב ידו חסר יוד.
%break
ובהאמור יש לפרש את מה שאנו אומרים בתפלה, "מה טובו אוהליך 
יעקב משכנותיך ישראל". ידוע שיעקב נקראת, בחינת י-עקב, 
שפירושו, בחינת קטנות, בחינת עקביים, בחינת סוף דקדושה, כמו 
שכתוב בזה"ק, "האי י' דזריק עשו לאחורוי,
%break
נטל יעקב ברישא", שיש לפרש על דרך עבודה, ש - י' נקרא מלכות, 
שהיא בחינת מלכות שמים, הנקרא בחינת אמונה, שבחינת עשו לא 
רוצה להשתמש עמה, היא בחינת עפר, דבר שאין בו טעם נקרא, 
בחינת עפר אצלו,
%break
אלא שהוא היה רוצה לעבוד רק באופן שיראה מה נעשה מעבודתו, 
היינו איזה רווחים הוא מקבל מעבודתו, דהיינו כשהוא מתפלל, אז 
הוא מוכן להתפלל באופן שתיכף יקבל את מבוקשו, על מה שהוא 
התפלל, וכשאומרים לו,
%break
אתה צריך להאמין כי ה' הוא שומע תפלת כל פה, כלומר, שאין לאדם 
לומר כי ה' שומע רק התפלה מאדם חשוב, אבל אם זה שהתפלל אינו 
אדם חשוב, אין ה' שומע תפלתו, גם זה נקרא, אינו מאמין שה' שומע 
תפלה, וזה כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל,
%break
שהאדם צריך להאמין כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה עמך 
ישראל ברחמים". שפירושו, כל מי שמבקש רחמים מה', האדם צריך 
להאמין, שה' שומע תפלת כל פה, אפילו פה שהוא שפל בתכלית. 
נמצא, אם הוא אומר שלא כל פה ה' שומע,
%break
כבר נקרא זה, שאין הוא מאמין, לכן אפילו שהאדם רואה שלא 
נתקבלה תפלתו, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, וזה נקרא י', 
היינו מלכות שמים, שהאדם צריך לקבל על עצמו אמונה זו, מה שעשו 
זורק את עבודה זו לאחורוי.
%break
מה שאין כן יעקב נטיל ליה לרישא, שזהו י-עקב שה - י' הוא לפני 
עקב, כלומר, שעקב יש לפרש, בחינת סוף ושפלות, היינו מה שהאדם 
דש בעקביו, שהמשמעות הוא, שהוא דבר בלתי חשוב, האדם נוטל 
זה לראשו, שפירושו, שהוא כן מחשיב את הדבר,
%break
וזהו עבודה שהאדם מחשיב עצמו לאיש שלם בזה שיש לו זכיה 
במשהו, היינו בין בתפלה, כשהוא מתפלל עד כמה שאפשר, האדם 
צריך לצייר לעצמו, ולהאמין כאילו הוא מרגיש עכשיו את מציאות ה', 
אף על פי שהוא רואה, שהגוף לא מתפעל ממה שהאדם חושב,
%break
ומכל מקום, כשהוא מתחזק ומאמין באמונת חכמים, כי הנגיעה זו 
שיש לו משהו ברוחניות, הוא מחשיב את זה, והאדם מאמין באמונת 
חכמים, שיש נחת רוח להבורא מעבודה זו יותר משאר עבודות מה 
שהאדם חושב.
%page 1275
שדוקא בזמן שהאדם חושב מה שהגוף מסכים לעבודה, מזה יש נחת 
להבורא, אלא האדם מאמין, שדוקא בזמן שהאדם צריך להשתמש עם 
הלמעלה מהדעת, שהעבודה זו חשובה לפני ה'. לכן מוטל על האדם 
לעבוד עבודה גדולה, שיהא בידו להחשיב עבודה של שפלות.
%break
היינו בזמן שאין הגוף מסכים להעבודה, היות כי בזמן שהאדם הלך 
בשמאל, והוא הבין, שהאדם צריך להגיע לדרגת "ואהבת את ה' 
אלקיך בכל לבבך" שדרשו חז"ל "בשתי יצריך", היינו שגם עם יצר 
הרע צריך להסכים להיות עובד ה',
%break
וממילא בזמן שהאדם רואה שאין הגוף מסכים לעבודה, האדם אומר 
אז, שבין כך ובין כך אין טעם בעבודה זו, ולמה לו לתת יגיעה בחינם, 
ומכל מקום הוא מאמין שזהו עבודה חשובה.
%break
וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, (מאמר אמונת רבו, תש"ג), 
שמטרם שהאדם זכה לבחינת רשות היחיד, היינו שכבר אין לו רשות 
הרבים, שהיא בחינת שתי רצונות, היינו רצון להשפיע, אבל הוא רוצה 
לשמש גם עם הרצון לקבל לעצמו,
%break
אין האדם מסוגל לדעת את חשיבות עבודתו, דהיינו שיכול להיות, 
שהאדם חושב שעבודתו הוא בחינת ירידה, ואינו אמת, וכמו כן האדם 
חושב לפעמים על עבודתו, שהיא בחינת עליה,
%break
וגם כן אינו אמת, אלא האדם צריך להאמין באמונת חכמים, מה שהם 
אמרו, שהאדם צריך ללכת בדרך שירגיש שלימות בעבודה, אפילו 
שהיא בחינת שפלות בתכלית, אבל גם קצת צריכים ללכת בבחינת 
שמאל, בשיעור שישמש את הימין כנ"ל.
%break
ובהאמור יש לפרש, מה שכתוב "מה טובו אוהליך יעקב", היינו 
שהאדם צריך לראות, ולהשתדל להחשיב ולתת תודה לה' בזמן שהוא 
נמצא בתוך "אוהל י-עקב", היינו במצב של עקביים, שהיא בחינת סוף 
דקדושה, ולומר "מה טובו",
%break
היינו שאין לו שכל מספיק להחשיב את המצב הזה, ולומר שהוא מצב 
טוב, ולתת תודה לה', ואח"כ ע"י זה שהוא מחשיב את "אוהל י-עקב", 
הוא יזכה לבוא "למשכנותיך ישר-אל",
%break
שישראל כבר נקרא בחינת ראש, נמצא, שע"י מדרגת י-עקב יזכה 
לבחינת גדלות וראש המדרגה, הנקרא בחינת "משכנותיך ישראל".
%break
%page 1276
%H מהו, קומה ה' ויפוצו אויביך, בעבודה
%break
הנה הירושלמי אומר וזה לשונו "תני רשב"י אומר, אם ראית את 
הבריות, שנתייאשו ידיהן מן התורה, מאוד, עמוד והתחזק בה, ואתה 
מקבל שכר כולם", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, מהו הפירוש, שהבריות נתייאשו מן התורה. כי ענין יאוש, 
שייך לומר בדבר שהאדם נתן הרבה יגיעה בכדי להשיג איזה דבר. 
והוא רואה שכל היגיעה לא עזרה לו, ועדיין לא השיג את הדבר. אז 
האדם בא לידי יאוש. לפי זה יוצא,
%break
שאם האדם רואה, שהבריות כבר נתייאשו מלמצוא תורה, בטח לאחר 
שנתנו יגיעה, אם כן, איך שייך לומר "מאוד עמוד והתחזק בה'". הלא 
רואים, שהיגיעה לא עזר להם. אם כן במה יש להתחזק.
%break
ידוע שבענין עבודה לומדים הכל בגוף אחד. לפי זה יוצא, זה שרואה 
שהבריות נתייאשו ידיהן מן התורה, זה הוא באדם אחד. אם כן, מהו 
הפירוש, שראה שנתייאשו ידיהן מן התורה. ויש להבין, מהו שאומר, 
שנתייאשו ידיהן מן התורה. ידוע, שענין "ידים" פירושו,
%break
מה שלוקחים בידים. אם כן מהו הפירוש, "שנתייאשו ידיהן". שמשמע 
שראו שאי אפשר לקבל בידיהן מן התורה מה שרוצים לקבל. אם כן 
צריכים לדעת, מהו שהם היו רוצים לקבל מן התורה, ונתייאשו מזה.
%break
ידוע, שהאדם נברא עם יצר הרע ועם יצר הטוב. ויצר הרע נברא תיכף 
כשהאדם נולד. ועל הרצון הזה אין האדם צריך לתת יגיעה, בכדי 
שיקנה אותו. וזהו מטעם שהבורא ברא את האדם בטבע זה, הנקרא 
"רצון לקבל הנאה ותענוג". לכן, היות שזה בא מן הטבע,
%break
זהו חזק מאוד, ואינו צריך לשום סיוע. אלא בכל מקום שהאדם רואה, 
שיכול להנות מאיזה דבר, תיכף יעשה מה שביכולתו בכדי להשיג את 
התענוג. ולפי זה יש לשאול,
%break
אם הוא משתדל להביא תענוגים להאדם, אם כן מדוע הוא נקרא "יצר 
הרע". הלא הוא דואג להביא תענוגים להאדם, ולא דברים רעים.
%break
והתשובה היא, היות שמטרת הבריאה היתה בכדי להטיב לנבראיו. 
אלא מטעם שלא יהיה ענין של בושה, נעשה תיקון, שבכלים דקבלה 
אין השפע מגיע לשם. שזה נקרא "תיקון הצמצום".
%break
ורק בחינת נהירו דקיק מאיר לתוך הכלים דקבלה. שזהו ענין מה 
שמפרש האר"י הקדוש, שמלכות מחיה את הקליפות בסוד "ורגליה 
יורדות מות". ומזה ניזון העולם הגשמי.
%break
אולם הטוב ועונג אמיתי, מה שהיה במחשבתו יתברך, אינו מאיר 
להכלים דקבלה. נמצא לפי זה, היצר הרע, שהוא הנקרא "רצון לקבל 
לתועלת עצמו",
%break
אינו מסוגל לקבל את הטוב ועונג אמיתי. לכן, היות שהרצון לקבל 
לעצמו הוא המפריע, לכן נקרא "יצר הרע", משום שהוא המפריע 
לאדם, שיהיה ביכולתו לקבל טוב.
%break
לכן, כיון שהאדם נברא עם הטבע של רצון לקבל לעצמו, איך אפשר 
להיות מציאות, שיהא כח באדם לצאת משליטת היצר הרע. ועל זה 
באה תשובת חז"ל (קדושין ל') וזה לשונם "כך הקב"ה אמר להם 
לישראל.
%break
בני, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים 
בתורה, אין אתם נמסרים בידו".
%break
ובהאמור יוצא, שרק על ידי התורה יכולים לצאת משליטת היצר הרע. 
זאת אומרת, כשאדם לומד תורה, אז האדם צריך לראות תמיד, אם 
הוא כבר לקח מהתורה את הכנעת היצר הרע.
%break
לכן אם האדם לומד תורה, הוא רואה, שהוא לא קבל מהתורה את 
התרופה של התורה, שהיא מכניע את היצר הרע.
%page 1277
נמצא, לפי ערך הזמן והיגיעה שנתן בלימוד התורה, ומכל מקום לא זז 
כמלוא נימא מהרע שלו. אלא לפעמים הוא רואה להיפך, שהוא הלך 
אחורה.
%break
וכל יום ויום האדם חושב עצמו לבריאה חדשה, היינו שכל יום ויום הוא 
חושב, אולי היום הוא יזכה שהתורה יתן לו את התרופה לשכנע את 
היצר הרע.
%break
וכיון שהוא רואה, שלא הולך לו, אז האדם בא לידי יאוש, ואומר, הגם 
שחז"ל אמרו "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", אולי זה יכול 
להיות דוקא באדם שהוא נולד עם מידות טובות. אבל הוא רואה על 
עצמו את שפלותו,
%break
שאין זה באפשרותו להגיע לדרגה זו. אם כן עליו לעזוב את המערכה, 
היות שזה הוא לא בשבילו, וחבל על הזמן שהוא נתן יגיעה בחינם, 
שזה מביא לו גם כן לידי מצב, הנקרא "תוהה על הראשונות".
%break
וזה שכתוב "אם ראית את הבריות, שנתייאשו ידיהן מן התורה". היינו, 
שכל אלו הימים שהוא היה עוסק בתורה, על הכוונה בכדי להשיג 
מהתורה את התרופה של ביטול הרע, והיות שכל יום הוא אצלו בריה 
חדשה, נמצא שיש לו בגופו הרבה בריות.
%break
והן עכשיו נתייאשו ידיהן מן התורה, היות שהוא נמצא במצב, שכבר 
לא יקבל אף פעם את התרופה הזו מן התורה. אלא שכך הוא נמצא 
תחת השליטה של הרצון לקבל.
%break
אם כן מה עליו לעשות עכשיו. היות שמדרך העולם, שהאדם בא לידי 
יאוש מאיזה דבר שהוא רוצה להשיג, אז הוא עוזב את הענין, ובורח 
מדבר זה. אם כן הוא צריך לברוח מהמערכה.
%break
על זה בא רשב"י ואומר "מאוד עמוד, והתחזק בה, ואתה מקבל שכר 
כולם". ויש להבין את מה שרשב"י אומר ומוסיף "ואתה מקבל שכר 
כולם". ומדוע לא מספיק בזה שאומר, שיאמין מה שהוא אומר "מאוד 
עמוד והתחזק בה". היינו,
%break
שאנו צריכים להאמין באמונת חכמים, שאסור להתייאש, ולהאמין, 
שה' הוא שומע תפלת כל פה. ולמה הוא מוסיף ואומר "ואתה מקבל 
שכר כולם". ואם הוא לא יקבל שכר כולם, אין האדם צריך להתחזק 
ולא להתייאש חס ושלום.
%break
ויש לפרש מה שהוא אומר "ואתה מקבל שכר כולם", זה הוא טעם 
שאסור להתייאש שהוא לא יקבל מן התורה את התרופה, שזה מביא 
לנו ביטול יצר הרע. והענין הוא, שאנו צריכים להאמין, שזה שהאדם 
מתחיל בעבודה דלהשפיע,
%break
האדם רואה כל פעם, שהוא יותר משוקע באהבה עצמית. וכל יום ויום 
שהוא מוסיף בעבודה, שזה נחשב לבריה חדשה, כמו שאמרו חז"ל 
על "גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי",
%break
שפירושו הוא בדרך עבודה, שכל יום שהאדם מקבל על עצמו עול 
מלכות שמים, הוא נעשה אז "ישראל", שזה נקרא "גר שנתגייר, כקטן 
שנולד".
%break
נמצא לפי זה, שהאדם נכלל מהרבה בריות. וכל מה ש"הבריות 
נתרבו", היינו שהוא רואה, שעדיין לא זכה לאמונה בקביעות, והוא 
עדיין מרוחק מה' מסיבת שינוי צורה,
%break
שזה גורם פירוד מהבורא, שזה נקרא, שהוא רואה "שהבריות, 
שנתייאשו ידיהן מן התורה", כנ"ל, שנתייאשו מלקבל את התרופה, 
הנקרא "ביטול הרע".
%break
והשאלה היא, מדוע אין ה' נותן להם את מה שהבטיח לנו, כנ"ל 
שאמר "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". ומדוע אלו אנשים 
שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, אין הוא נותן להם את התבלין.
%break
והתשובה היא, כמו שהסברנו במאמרים הקודמים, "אין אור בלי כלי, 
אין מילוי בלי חסרון". והיות שאין מראים לאדם חסרון יותר מכפי 
שהוא מוכן לקבל,
%break
היינו, כפי ערך הטוב שיש בו, היינו לפי שעוסק בהתגברות על הרע, 
ועושה מעשים בכדי לבטל את הרע, לכן מגלים לו כל פעם יותר 
חסרון, לפי ערך עבודתו, איך שהוא מרוחק מהרצון להשפיע.
%break
נמצא, שבאמת ה' הוא שומע תפלה, אלא עניית התפלה אינו כמו 
שהאדם חושב, מה שחסר לו, היינו מילוי. כי באמת חסר להאדם 
חסרון, היינו רצון אמיתי, שירצה בהחיים שלו לזכות לרצון אך ורק 
להשפיע נחת רוח להבורא.
%page 1278
והיות שהאדם בתחילת עבודתו הוא חושב שחסר לו קצת רצון 
להשפיע, כלומר, זה שעדיין אין לו צורך, שיהיה בידו לעשות נחת רוח 
להבורא, אין זה חסרון גדול, מטעם שהוא לא כל כך מגושם באהבה 
עצמית.
%break
אלא שהוא חושב, מתי שהוא רק ירצה לעבוד בעל מנת להשפיע, 
יהיה בידו לעשות זאת. נמצא, שאין לו עדיין חסרון אמיתי, היינו 
שירגיש איך שהוא מרוחק מלעשות משהו לא לתועלת עצמו. לכן לא 
נבחן זה לחסרון אמיתי, שה' ימלא לו חסרונו.
%break
לכן תחילת עניית התפלה, הוא להאדם שרוצה ללכת בדרך להשפיע, 
הוא שה' מראה לו כל פעם יותר חסרון, איך שהוא מרוחק מעבודה 
דלהשפיע. נמצא, זה שהאדם רואה,
%break
שאין התורה נותנת לו את התבלין, זהו לטובתו, היינו שבזה הוא 
מקבל כלי, הנקרא "חסרון", שהבורא יתן לו אח"כ את המילוי על 
החסרון.
%break
נמצא לפי זה, בשיעור שמקבל כל פעם שיעור חסרון של הרצון 
להשפיע, הוא מקבל ע"י זה ריבוי כלים, שיהיו מוכנים לקבל את 
המילוי של החסרון. כלומר, אם יש לו רצון גדול להשיג את הרצון 
להשפיע, נמצא לפי זה, שריבוי חסרונות נקרא,
%break
ריבוי כלים לקבלת המילוי, הנקרא רצון להשפיע. היינו, שהוא מקבל 
רצון להשפיע גדול לפי ריבוי הכלים שלו. זאת אומרת, לפי ערך 
החסרון, בשיעור זה הוא יכול לקבל את התבלין מן התורה. נמצא, לפי 
ערך ריבוי הכלים, בשיעור זה הוא מקבל אור.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה מוסיף לנו רשב"י, בזה שאומר, 
שהוא נוטל שכר כולם. ובהנ"ל יש לפרש, זה שהאדם רואה, שהבריות 
נתייאשו ידיהן מן התורה, היינו שהם רואים, שאין הם מקבלים לתוך 
ידיהם את התבלין, שהתורה צריכה לתת להם,
%break
שהוא ביטול היצר הרע, אלא להיפוך, על זה אומר רשב"י, תדעו לכם, 
שכל הדחיות שהאדם מרגיש, שכל פעם הוא נדחה יותר רחוק 
מלהגיע להתקרבות ה', היינו לבחינת השתוות הצורה, הנקרא 
"דביקות בה'", הוא מטעם, כדי שתרכשו כלים לקבל את התבלין.
%break
נמצא, שעכשיו, שיש לכם הרבה כלים, שזה בא מהרבה דחיות, 
עכשיו כל הכלים יקבלו שכר, היינו מילוי, שזה נקרא, שהוא יקבל שכר 
נגד כולם, היינו נגד כל הדחיות, מטעם שהדחיות האלו הם כלים 
לקבל מילוי, הנקרא "שכר".
%break
נמצא, שהאדם, בזמן שהוא רואה, שהוא נמצא בין המחשבות ורצונות 
של הרצון לקבל, שהם נקראים "רשעים", משום שהם עושים רע 
להאדם, שלא יוכל להגיע להשיג את הטוב ועונג, הנמצא במחשבת 
הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו.
%break
וצריכים לדעת, שהם נקראים גם כן "אויבי ה'", היות שהם מפריעים 
לה', שאין ה' יכול להוציא לפועל את מחשבתו, שהוא להטיב לנבראיו. 
כי בשביל הרצון לקבל לתועלת עצמו,
%break
אין הבורא יכול להשפיע להם, מטעם שהכל ילך לכלי קבלה, שהם 
בחינת סטרא אחרא. נמצא, שהרשעים האלו, היינו רצונות דקבלה 
שנצטברו אצל האדם, הם נקראו "אויבי ה' ואויבי הבריות".
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תהילים ל"ד) "דרשתי את ה', וענני". 
ופירש הרד"ק "דרשתי, כי בהיותו בין ידיהם, היה בלבו דורש את ה', 
ומתחנן לפניו בלבבו, שיצילהו מידם".
%break
ועל דרך עבודה יש לפרש, שדוד ראה, כי בהיותו בין ידיהם, היינו 
תחת שליטתם של המחשבות ורצונות של הרצון לקבל, היה בלבו 
דורש את ה'. כלומר, שהגם שראה שהם שולטים עליו, ומכל מקום 
היה בפניות הלב דורש את ה', שיצילהו מידם.
%break
כלומר, הגם שבחיצוניות הם היו שולטים עליו, אבל בפנימיות הלב 
היה מוחה על מה שהם שולטים עליו, והיה מתחנן לה' שיצילהו מידם. 
ומכל מקום בפנימיות הלב היה דורש ומתחנן לה',
%break
שיצילהו מידם, ולא היה מתייאש, מזה שבחיצוניות הם שולטים עליו. 
וזהו על דרך שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת לו על 
צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".
%page 1279
כנ"ל, שגם הירידות גורמים למילוי חסרון.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו "קומה ה', ויפוצו אויביך, וינוסו 
משנאיך מפניך". בעבודה יש לפרש כנ"ל, מי הם אויבי ה' בעבודה. 
היינו, שלא נותנים להאדם לעבוד לתועלת ה'.
%break
הוי אומר, זהו הרצונות שישנם באדם לעבוד אך ורק לתועלת עצמם, 
הרצונות האלו הם נקראים "אויבי ה' ואויבי האדם", כנ"ל.
%break
כי זה שלא יכולים לעבוד לתועלת ה', זה נקרא "אויבי ה'", מטעם, לא 
שה' צריך שיעבדו בשבילו, אלא כי ע"י זה שיעבדו בשביל ה', הם 
יקבלו דביקות בה', הנקרא "כלים דהשפעה". ובכלים האלו ה' יכול 
להשפיע להם את הטוב והעונג שהיה במחשבת הבריאה.
%break
והיות שהרצונות האלו של קבלה לעצמו מפריעים לזה, נמצא, שהם 
מפריעים להרצון דלהטיב לנבראיו, שלא יוכל להוציאו לפועל.
%break
וגם הם נקראים "אויבי האדם", היות שהרצוניות דקבלה מפריעים 
להבריות, שיוכלו לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להם. 
והרצוניות האלו דקבלה לעצמם אינם מסוגלים לקבל אלא מהאור,
%break
הנקרא "נהירו דקיק", המאיר לתוך הקליפות. שמהאור הדק הזה יש 
יכולת להאיר לכלי קבלה השייכים להקליפות.
%break
מה שאין כן על האור האמיתי היה צמצום, שלא יאיר רק בכלים 
דקדושה, הנקראים "כלים דהשפעה", היינו דוקא על הרצון להשפיע 
נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמו. לכן אנו מבקשים "קומה ה' ויפוצו 
אויביך". היות שכל הכח שיש להרצון לקבל,
%break
הוא מסיבת שכינתא בעפרא, שכינתא בגלותא. כלומר, היות 
שהקדושה הוא בבחינת העלם והסתר, ואינם רואים את חשיבותה, 
לכן ה"אויבי ה'" ו"אויבי אדם" מרימים ראש ורוצים לשלוט.
%break
מה שאין כן אם ה' יעזור לנו בזמן ההסתרה, שאז בחינת מלכות היא 
בבחינת עפר. כלומר, שאין הנבראים מרגישים את מציאות ה', אלא 
הקליפות הם עומדים מול פנינו, והקדושה היא בגניזו, שלא רואים את 
חשיבותה. אז הוא כנ"ל, שאויבי ה' ואויבי ישראל הם השולטים.
%break
כמו שמובא בזה"ק על המלכות, שהיא בחינת עץ הדעת טוב ורע. 
זכה, הוא טוב, היינו שהרע היא מכוסה ולא נראה לחוץ. ממילא אין 
הרע שולט, מטעם שהיא נעלם.
%break
ואם לא זכה, היא רע. היינו, שהטוב היא בהעלם, והרע הוא מגולה 
כלפי חוץ. אז הרע שולט, מטעם שהרע הוא מגולה והטוב הוא 
בהעלם.
%break
לכן האדם רואה, שלפעמים האדם מבין, שעיקר התכלית של האדם 
היא לעבוד לשם שמים, ואין לו שום ספיקות בזה, אלא שהאדם 
חושב, שזהו טבעי. היינו, שלא יוכל להיות אחרת. ואח"כ, אחר המצב 
הזה, שהבין שעיקר הוא רק לעבוד עבודת הקודש,
%break
ולא יהיה נמשך אחרי הרבים, ועוד יותר מזה, שיש לפעמים, שהוא 
מסתכל על הרבים, אין הוא יכול להבין, איך אנשים בעלי שכל יכולים 
כל כך להיות משוקעים בדברים שטותיים, ולא עוסקים בעבודת 
הקודש.
%break
ואח"כ האדם בעצמו נופל לכל מיני אהבות של שטותיים, שמקודם לכן 
הוא צחק מהם, ולא היה יכול להבין. ועתה הוא בעצמו נמצא שם. ויש 
להבין, איך יכול להיות דבר כזה. והתשובה היא כנ"ל, שאח"כ, 
שהאדם הגיע לבחינת "לא זכה",
%break
ואז הטוב נעלם ממנו, והרע נתגלה אצלו. לכן הוא נמשך אחר מה 
שהוא מגולה לחוץ, שהוא הרע. ואין לו בחירה, ועושה רק מה שמגולה 
לחוץ.
%break
וזה שכתוב, ש"מלכות נקראת עץ הדעת טוב ורע". אלא שכל הענין 
של בחירה הוא, מה שיהיה מגולה, היינו הבחירה להיות "זכה" או "לא 
זכה". נמצא, שעל האדם מוטל רק דבר אחד, היינו שיתפלל לה', 
שהרע יהיה מכוסה, והטוב יהיה מגולה.
%break
וממילא אין לו אז עבודה לעבוד לשם שמים, כי אז לא יכול להבין 
אחרת, אלא לעבוד לתועלת ה'. ואין לו אז שום עבודה לבטל עצמו 
לה'.
%page 1280
אלא שהוא חושב, שזה הוא טבעי. לכן כל מה שהוא חשב מקודם, 
שזה הוא בלתי אפשרי, הוא רואה עכשיו, שזהו טבעי, ורוצה להיבטל 
לה', כמו נר בפני אבוקה. וכל זה הוא מטעם, שהרע מכוסה והטוב 
מגולה לחוץ.
%break
וזה שכתוב "קומה ה' ויפוצו אויביך". שאנו מתפללים, שה' יהיה 
בבחינת "קומה", על דרך שאנו מתפללים ואומרים "הרחמן הוא יקים 
לנו את סוכת דוד הנופלת",
%break
ש"סוכת דוד" נקראת בחינת מלכות, שהיא בחינת שכינתא בעפרא. 
ואנו מבקשים, שה' יקים אותה מנפילתה, ושתהיה בבחינת "קומה", 
בקומה זקופה.
%break
וממילא כל אחד ואחד יבטל את עצמותו, וירצה לעבוד רק לתועלת ה', 
ולא לתועלת עצמו. ועל ידי "הקומה ה'", יהיה אח"כ "ויפוצו אויביך". 
היינו הרצונות שיש בהנבראים,
%break
שהם אויבי ה' ואויבי הבריות, הם יפוצו. "וינוסו משנאיך מפניך". 
כלומר בזמן שתהיה בחינת "קומה ה'", שאז יהיה הקדושה בבחינת 
הפנים, אז יקוים "וינוסו משנאיך מפניך", היינו כנ"ל, שכל השונאים 
והאויבין ינוסו.
%break
ובענין "קומה ה' ויפוצו אויביך" יש לדעת, שענין "פיזור האויבים" אין 
זה עוד גמר עבודה, הגם שזהו עיקר העבודה, כמו שכתוב "ובערת 
הרע מקרביך".
%break
אבל זהו רק תיקון הבריאה ולא מטרת הבריאה. כי מטרת הבריאה 
היא, שהתחתונים יקבלו טוב ועונג, שזה נקרא בחינת תורה, מבחינת 
שמותיו של הקב"ה.
%break
נמצא, בחינה א' היא בחינת אמונה, מלכות שמים, ואח"כ באה בחינת 
תורה. וזה שכתוב "כי מציון תצא תורה", שהאדם צריך לזכות לבחינת 
"תורה", שזהו בחינת שמותיו של הקב"ה, שהוא בחינת הטוב ועונג 
שהיתה במחשבת הבריאה.
%break
אולם לא לשכוח, שעיקר האדם צריך להשתדל ללכת ב"ימין", הנקרא 
שלימות, ולהאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לשמוח בזה 
שה' זיכה אותו, שיכול לקיים תורה ומצות, אפילו שלא לשמה. היינו, 
שהאדם רואה, שכל מה שהוא עושה,
%break
הוא רק לתועלת עצמו, ולתועלת ה' אין בידו לעשות מאומה, גם זה 
הוא דבר גדול. והאדם צריך לקבל מזה שמחה, ולתת תודה לה' על 
זה. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שה"שלא לשמה" שהאדם עושה, חשוב 
אצל הבורא עוד יותר,
%break
מה שהאדם חושב, שה"לשמה" חשוב. ובטח הלשמה חשוב יותר, 
אולם השלא לשמה גם כן חשוב אצל הבורא. לכן האדם צריך להיות 
בשמחה אפילו מה שלא לשמה.
%break
%page 1281
%H מהו, אין לך דבר שאין לו מקום, בעבודה
%break
חז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ח, ט') וזה לשונם "מפני מה מכנין שמו 
של הקב"ה, וקוראין אותו מקום. שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו 
מקומו. מן מה דכתיב,
%break
הנה מקום אתי. הוי הקב"ה מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו". וכן 
אמרו (אבות ד', ג') "אין לך דבר שאין לו מקום". ויש להבין מה בא זה 
ללמדנו בעבודה.
%break
הנה "מקום" בעבודה יש לפרש מקום חסרון. כלומר, אם יש לאדם 
איזה חסרון, יש לומר, שיש לו מקום לקבל מילוי על החסרון. אבל אם 
אין לו חסרון, לא שייך לומר שיכול למלאות,
%break
היות שאין לו למי למלאות. כדוגמת, שאם אינו רעב, אין הוא יכול 
לאכול. שזה נקרא, שאין לו מקום בשביל למלאות רעבונו, או אם אינו 
צמא, אין הוא יכול לשתות מים, מסיבת שאין לו מקום לקבל את 
המילוי.
%break
ובהאמור יש לפרש, מהו ההבדל בין "מקום העולם" ל"ברוך המקום", 
היינו למקומו של הקב"ה. ובבחינת עבודה יש לפרש, שהקב"ה הוא 
מקומו של עולמו. כלומר,
%break
שהתיקון הבריאה הוא, שהמקום של הבורא, היינו החסרון, הנקרא 
"מקום של הקב"ה", הוא שהבורא רוצה להשפיע, היינו החסרון.
%break
מה שאפשר לומר לגבי הבורא חסרון, הוא, שהוא רוצה להטיב 
לנבראיו. והרצון הזה להשפיע, בזמן שהעולם יהיו בבחינת חסרון, מה 
שהם רוצים להשפיע כדוגמת הבורא,
%break
אז העולם יתקיים בבחינת השלמות. שאז הבורא יכול להשפיע להם 
טוב ועונג. למה. מטעם שקבלת טוב ועונג יהיה על דרך התיקון.
%break
אולם, אין עולמו מקומו. היינו החסרון, היינו הרצון שיש בעולם, הוא 
הוא הרצון לקבל, זה אינו שייך להבורא, כי הוא ממי יקבל. לכן הוא, 
היינו הרצון להשפיע שיש להבורא,
%break
את זה צריך עולמו לקבל על עצמם, ולא להשתמש עם הטבע של 
הרצון לקבל, שעם החסרון הזה נולד הבריאה, שהיא נקראת "יש 
מאין", שזה נקרא "מקומו של עולם".
%break
ועבודת האדם היא רק איך לצאת מהטבע של הרצון הנמצא בעולם, 
ולקבל רצון אחר, שהוא הרצון להשפיע. והיא עבודה קשה. וזה יכולים 
להשיג רק ע"י תורה, כמו שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה,
%break
בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", שדוקא ע"י התורה יכולים 
לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, ולהשיג רצון להשפיע, היות שזהו 
טבע שני, שרק אור התורה עוזר לזה.
%break
נמצא, שהוא, היינו הבורא, מקומו של עולם, היינו שהעולם צריך 
להגיע ולהשיג את החסרון של הבורא, שהוא הרצון להשפיע. אולם 
אין עולמו, שהוא הרצון לקבל, היינו החסרון מה שיש להעולם מצד 
הבריאה, שהוא הרצון לקבל לעצמו, אין זה חסרונו של הבורא.
%break
לכן אומרים "ברוך המקום". היינו בזמן שהאדם זוכה לקבל את בחינת 
חסרון של הבורא, שהוא רצון להשפיע, אז האדם נותן תודה לה' עבור 
זה שהבורא נתן לו את המקום שלו, היינו שהוא הרצון להשפיע, שזה 
יש להבורא. והאדם צריך להגיע לדרגה זו,
%break
היינו שיהיה לו הרצון להשפיע. לכן אומרים "ברוך המקום", עבור זה 
שנתן לנו את המקום, היינו החסרון שלו, שהיא הרצון להשפיע, 
שברצון הזה של הבורא יכול הבורא למלאותו עם טוב ועונג.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו "אין לך דבר, שאין לו מקום" 
בעבודה. והפירוש הוא, שדבר זה שהאדם רוצה להשיג, היינו את 
הרצון להשפיע, שזה הדבר שהאדם מרגיש שחסר לו.
%page 1282
אז האדם צריך לעבוד מקודם, שהדבר הזה, שהוא רוצה להשיג, היינו 
הרצון להשפיע, צריך שיהיה לו מקודם מקום, היינו חסרון אמיתי. והוא 
מתבטא בשני אופנים:
%break
א. שירגיש שחסר לו.
ב. שירגיש, שרק ה' יכול לעזור לו, והאדם בעצמו אינו מסוגל בשום 
אופן לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו.
%break
וזהו "שאין לך דבר, שאין לו מקום". כלומר, שסדר העבודה הוא, 
שהאדם צריך מקודם להכין את המקום, היינו החסרון, ואח"כ ה' נותן 
לו המילוי על חסרונו.
%break
אולם יש לדעת, הגם שעיקר עבודתו של אדם היא להגיע לידי ידיעה 
שחסר לו את הרצון להשפיע, ולהתפלל לה' שימלא את חסרונו, שיתן 
לו את הרצון הזה, אבל האדם צריך ללכת גם עם קו ימין, שהיא נבחן 
לבחינת שלימות. היינו,
%break
שהאדם ירגיש עצמו לאיש שלם. וזהו בכדי שיהיה בידו לתת תודה 
לה'. כי בזמן שהאדם מתפלל על איזה דבר, שה' ימלא את חסרונו, 
הוא נקרא "ארור", ו"אין ארור מתדבק בברוך".
%break
לכן אמרו חז"ל (ברכות ל"ב) "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, 
ואח"כ יתפלל". וזהו מטעם, שבזמן שהאדם מסדר שבחו של הקב"ה, 
בטח שאם האדם רואה בשבחו של הקב"ה,
%break
משבח אותו, ונמצא אז האדם במצב של שלימות, היינו שהאדם נמצא 
במצב של ברכה, וממילא "הברוך מתדבק בברוך", אז האדם יכול 
להמשיך מלמעלה ברכה.
%break
והסדר צריך להיות, שהאדם צריך למצוא בעצמו איזה דבר טוב שה' 
נתן לו. והגם שעכשיו הוא בחסרון, אבל צריך לעורר בעצמו רשימות, 
ממה שהיה לו איזה דבר טוב מהבורא,
%break
שיכול עבור זה לתת תודה לה' על זה. לא חשוב ממה שהאדם היה 
נהנה, אלא חשוב שהאדם היה נהנה מזה. והוא נותן עתה תודה לה' 
על זה. ממילא הוא נמצא במצב של שלימות.
%break
כלומר, שהיה אז בשלום עם הבורא, מזה שהבורא היה מהנה אותו. 
אז כבר האדם יכול להיות בשמחה ממה שהיה לו. ועתה הוא יכול 
לבוא להבורא, שיעזור לו, היות שהוא לא נמצא עתה במצב של 
עצבות, שהוא מרגיש עתה,
%break
שרע לו יותר מכל האנשים, שזה נקרא, שהוא במצב של "ארור", ו"אין 
הארור מתדבק בברוך". אלא עתה הוא בבחינת "ברוך". לכן האדם 
צריך לחפש אצלו איזה דבר, שיהיה בידו לתת תודה לה'.
%break
וזה שכתוב "ולא יראו פני ריקם". שיש לפרש כנ"ל, היינו שבזמן 
שהאדם בא לבקש מה' משהו, אין האדם צריך להיות ריק, היינו שאין 
לו כלום, אלא האדם צריך להשתדל מקודם, למצוא משהו אצלו, 
שהבורא נתן לו, שעל זה הוא מברך את ה'.
%break
ואח"כ הוא יכול לבקש מה', כנ"ל, היות שהוא חושב על מה שקבל 
מה'. אם כן כבר יש לו קשר עם ה', שהבורא נתן לו משהו, לא חשוב 
מהו, אלא חשוב שהוא יכול לתת תודה לה' על זה, כבר יש קשר עם 
ה', בזה שהוא שבע רצון מה', על זה שהבורא השפיע לו.
%break
לכן, כיון שהוא עכשיו בשלימות עם ה', זהו סגולה שה' ימלא 
משאלותיו. כי זהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, כי בזה "ברוך מתדבק 
בברוך".
%break
לכן צריכים מאוד להיזהר, שלא ליפול בקליפה של עצבות, שאז האדם 
בפירוד עם הבורא, מה שאין כן כשהוא במצב של בחינת "ברוך".
%break
והעיקר שהאדם צריך להשתדל להיות "זכה". היינו שיתפלל לה', 
שיהיה זכה. כי בזמן שהאדם הוא בבחינת "זכה", אז יש לו חשק 
לתורה ולתפלה. וכל דבר שבקדושה שהוא רואה,
%break
הדברים האלו מוציא חן בעיניו. ומקבל מזה מצב רוח מרומם, היות 
שהוא מרגיש טעם חיים בכל דבר ששייך לקדושה.
%break
מה שאין כן כשהוא "לא זכה", הוא ממש להיפך. היינו, שאין לו חשק 
לתורה ולתפלה. ובכל דבר שבקדושה, כשהוא עושה, הכל אצלו בדרך 
הכפיה. וממש, כשהוא עושה חשבון לעצמו,
%break
הוא אומר על כל דבר, שיש לו שייכות לקדושה, זהו אצלו בבחינת סם 
המות, שהוא רוצה מהר לברוח מכל אלו הדברים שנמצאים בסביבתו.
%break
%page 1283
הגם שהוא רואה, שאנשים הנמצאים בסביבתו, כן עוסקים בתורה 
ומצות, ויש להם מצב רוח בעת עבודה, שהם עוסקים. אז הגוף שלו 
מתרץ, שאם היה להאנשים האלו אותו טעם מה שהוא מרגיש, בטח 
שהם לא היו יותר טובים ממנו.
%break
ולפעמים אין הוא חושב אפילו לתרץ, מדוע הם כן מסוגלים והוא לא. 
זאת אומרת, מה שהם כן עוסקים בהתלהבות בעבודה, הן בתורה והן 
בתפלה, זה עוד לא מספיק עבורו,
%break
שיקבל מטעם זה חשק בעבודה. ובאמת צריכים לומר, היות שהאדם 
הזה הוא בבחינת "לא זכה", אז "תורתו נעשית לו סם המות".
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (יומא ע"ב) וזה לשונם "אמר רבי 
יהושע בן לוי, מה דכתיב, וזאת התורה אשר שם משה. זכה, נעשית 
לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם מיתה".
%break
ויש לפרש בדרך עבודה כנ"ל, שאם האדם בעל זוכה, אז תורתו 
נעשית לו סם החיים. כלומר, שהוא מרגיש טעם חיים בתורה ותפלה, 
ובכל דברים שבקדושה.
%break
וכשהוא חס ושלום לא זכה, אז תורתו נעשית לו סם המות, היינו 
שהוא מרגיש בתורה ועבודה בחינת סם המות, היינו טעם של סם 
המות, ורוצה לברוח הן מתורה והן מעבודה, וכל מה שהוא כן עושה, 
הוא רק בדרך הכפיה.
%break
אולם יש לדעת, כי סדר עבודת האדם הוא בב' בחינות:
א. שלא לשמה,
ב. לשמה, היינו בעל מנת להשפיע.
%break
וכמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות כ"ט) וזה לשונו "ותדע 
שעבודתנו במשך ע' שנותינו מתחלקת לד' חלוקות:
%break
חלוקה א' הוא להשיג את הרצון לקבל המופרז בלי מצרים, בכל 
שיעורו המקולקל מתחת יד מערכת ד' העולמות אבי"ע הטמאים. כי 
אם לא יהיה לנו, הרצון לקבל, לא נוכל כלל לתקנו.
%break
כי אין לך מי שיתקן דבר, שאין בו, שהקליפות תהיינה שולטות עליו, 
ותתנה לו מאורותיהן, בכדי להמציא להאדם כל החומר שהוא צריך 
לעבוד בו ולתקנו. וזהו עד י"ג שנים.
%break
חלוקה ב' הוא מי"ג ואילך, שאז ניתן כח לנקודה שבלב שבו, שהוא 
סוד אחוריים של נפש דקדושה, המלובשת בהרצון לקבל שלו מעת 
לידתו. אלא שאינה מתחלת להתעורר רק אחר י"ג (שהוא מטעם 
הנ"ל).
%break
ואז הוא מתחיל להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה. ועיקר 
גדלות הרצון לקבל מצוירת רק ברוחניות. ועם כל זה הוא מדרגה 
חשובה לאין ערך יותר מהראשונה, הנה היא המדרגה המביאתו 
לשמה, כמו שאמרו חז"ל,
%break
לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא 
לשמה. והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה 
בתאוה גדולה, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו כל היום וכל הלילה. 
ועל דרך שאמר הפייטן, בזכרי בו אינו מניח לי לישון.
%break
חלוקה ג' הוא עבודה בתורה ומצות לשמה, דהיינו על מנת להשפיע 
ושלא לקבל פרס, שעבודה זו מטהרת את הרצון לקבל לעצמו שבו, 
ומהפכתו ברצון להשפיע. אשר בשיעורי טהרה של הרצון לקבל, 
נעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י".
%break
ובהאמור אנו רואים, שאנו צריכים לעבוד מקודם בשלא לשמה, דהיינו 
להשיג את הרצון וחשק להאור התענוג המלובש בתורה ומצות. 
שהעבודה זו היא, שהאדם צריך לעבוד רק לתועלת עצמו. כלומר, זה 
שהוא עוסק בעבודה,
%break
היא מטעם להנות את הרצון לקבל עם תענוגים יותר גדולים מתענוגי 
גשמיים. נמצא, שהעבודה זו, שנקראת "שלא לשמה", הוא מטעם 
שעובד רק בכדי לקבל סיפוק נפשי,
%break
ולא מטעם להשפיע נחת רוח ליוצרו. כלומר, הוא עובד בעבודה של 
קיום תו"מ לתועלת עצמו, ואינו חושב על תועלת ה'.
%break
ובזמן שהאדם מתחיל לעבוד בשלא לשמה, בכדי להשיג סיפוק נפשי, 
אז האדם מתחיל להרגיש טעם בתורה ועבודה, ויש לו מצב רוח 
מרומם, ומתחיל להרגיש אהבת ה',
%break
ויש לו אז חן דקדושה. אולם בזמן שהוא רוצה להכנס לעבודה 
דלהשפיע, היינו לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, אז לוקחים 
ממנו את הטעם, שהיה מרגיש בזמן שהיה עובד רק לתועלת עצמו.
%break
%page 1284
וזהו בכדי שירגיל עצמו לעבוד לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. והיות 
שהאדם היה רגיל להרגיש טעם בעבודה, במצב דחלוקה ב', ועכשיו 
אינו מרגיש אותו טעם של מתיקות, שהיה מרגיש במצב העבודה 
דשלא לשמה, האדם חושב,
%break
זה שאינו מרגיש טעם בעבודה, כמו שהיה לו לפני כניסת בעבודה 
דלשמה, היא מסיבת שהוא נעשה עתה יותר גרוע ממה שהיה אז. לכן 
הוא אומר, שהוא רואה, שהעבודה הזו אינה בשבילו, ורוצה לברוח 
מהמערכה.
%break
והאמת הוא, שהאדם צריך להאמין, שזה שאינו מרגיש טעם בעבודה, 
אינו מטעם שהוא ירד עכשיו ממדרגתו, שהיה לו לפני זה. אלא עכשיו 
מדריכים אותו מלמעלה, שהוא ירגיל עצמו לעבוד לשם שמים, ולא 
להשגיח על עצמו, אם יש לו תענוג מהעבודה זו.
%break
אלא שהוא ירגיל עצמו לעבוד לשם שמים. היינו כמו שאמר אאמו"ר 
זצ"ל (מובא ב"סדר עבודה של בעל הסולם"), שהאדם צריך להאמין, 
בזמן שהאדם מיחס את עבודתו לה', אז הקב"ה מקבל עבודתו, ולא 
חשוב איזו צורה יש להעבודה שלו.
%break
נמצא, שהאדם, בזמן שאין הוא מרגיש טעם בעבודה, אז האדם צריך 
לומר, שעכשיו יש לו הזדמנות, שיכול לעבוד רק לתועלת ה', היינו 
שה' יהנה מעבודתו, היות שעכשיו אין האדם מרגיש טעם בעבודה, 
שיגיד שהטעם מושך אותו.
%break
אולם בזמן שהאדם מתגבר, ועובד בעל מנת שה' יהנה מעבודתו, 
האדם צריך להשתדל להנות מזה שיש לו עכשיו מקום לעבוד רק לשם 
שמים. ומזה האדם צריך לקבל מצב רוח מרומם. שעל עבודה זו אמרו 
"עבדו את ה' בשמחה". היינו במקום שהאדם רואה,
%break
שיש לו עבודה, היינו שהוא רואה, שיש לו מקום להתגבר, היות 
שהגוף רוצה, שדוקא שהרצון לקבל יהנה מעבודתו, והאדם צריך 
להתגבר,
%break
שיעשה דוקא מטעם שה' יהנה מעבודתו, היות שעכשיו אין האדם 
מרגיש טעם בעבודה, שיגיד שהטעם מושך אותו, זה נקרא "עבודה".
%break
ומהעבודה זו האדם צריך לקבל שמחה, מזה שהוא רואה, שעתה יש 
לו הזדמנות לעשות עבודה, שתהיה רק בעל מנת להשפיע נחת רוח 
ליוצרו.
%break
אבל כאן מתחיל העליות וירידות, מטעם שכל פעם נותנים לאדם 
להרגיש את האמת, איך שהוא באמת מרוחק מזה, היות שהוא נגד 
הטבע.
%break
אבל יש לשאול, מדוע עשה ה' כך, שהאדם לא יהיה בכוחו עצמו 
להתגבר על הכלי קבלה שלו, אלא שיהא נצרך להבורא, שיעזור לו. 
על זה אמר אאמו"ר, שלולי זה שאין האדם יכול להתגבר בעצמו בלי 
עזרת ה', אז האדם רואה,
%break
שהוא ישאר מחוץ להקדושה. ואמר, שהטעם הוא, כי אם האדם היה 
יכול להתגבר על הרע שבו, וממילא היה טועם טעם בעבודה, והיה 
מסתפק במועט. היינו, כי האדם היה מרגיש בעצמו, ברוך ה' הוא 
עוסק בתורה ומצות, ומרגיש בעצמו שעושה הכל לשם שמים,
%break
אם כן מה חסר לו עוד, אי לכך, אין הוא רואה, מה יש לו עוד להוסיף 
עוד, כי באמת הוא היה באמת עובד ה'. והיות בלי חסרון אין האדם 
מסוגל לעבוד, היה נשאר בבחינת קטנות דקדושה.
%break
מה שאין כן אם האדם רואה, שאין בידו להתגבר לעשות משהו לשם 
שמים, וכל פעם יש לו ירידות ועליות, שעל ידי זה האדם רואה, שהוא 
זקוק לעזרת ה'.
%break
והעזרה מה שהבורא נותן, הוא כמו שאומר הזה"ק על מה שכתוב 
"הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה מסייעין אותו". והשיב 
"בנשמתא קדישא".
%break
היינו, כל פעם הוא זוכה לנשמה יותר גבוהה, כפי העזרה שהאדם 
מבקש. היינו מקודם אור הנפש, ואח"כ רוח, עד שזכה לבחינת נרנח"י 
שבנשמתו.
%break
נמצא לפי זה, העליות וירידות שהאדם מקבל, הן באות מלמעלה 
בכוונה תחילה, שע"י זה הוא יגיע להשיג מה ששייך לבחינת נשמתו.
%break
%page 1285
אולם בזמן שהאדם עוד נמצא בשלא לשמה, ואפילו שעוד לא השיג 
את השלא לשמה מבחינת התאוה הגדולה לה', כנ"ל בחלוקה הב', 
היינו "בזכרי בו אינו מניח לי לישון", גם כן צריך להתחיל בעבודה 
דלהשפיע, ולא לחכות עד שיגיע לבחינת שלא לשמה,
%break
הנקרא "בזכרי בו אינו מניח לי לישון". כי האדם יכול להישאר בבחינה 
זו לעולמים. אלא שלאחר שהגיע לבחינת שלא לשמה, ומרגיש טעם 
בעבודה,
%break
כבר אז נותנים לו מלמעלה התעוררות, שירצה משהו לעשות בעל 
מנת להשפיע. ואז מתחילה העבודה אמיתית, עד שמלמעלה נותנים 
לו הרצון להשפיע.
%break
%page 1286
%H מהו, שקוראים פרשת זכור לפני פורים, בעבודה
%break
הכתוב אומר "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, בצאתכם 
ממצרים, אשר קרך בדרך. תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא 
תשכח".
%break
ויש להבין, מהו הענין שצריכים לזכור "מה שעשה לנו עמלק", בכדי 
לקיים "תמחה את זכר עמלק". כלומר, שמשמע, באם לא זוכרים מה 
שעשה לנו, לא יכולים למחוק. אלא דוקא בדיוק כמה שיש לנו ממנו 
זכר, את זה יכולים למחוק, ולא יותר. ויש להבין,
%break
בעבודה מהו שאומר "תמחה את זכר עמלק". ואם אין לנו זכר, לא 
יכולים למחוק. לכן ניתנה לנו מקודם מצוה "זכור את אשר עשה לך 
עמלק", ואח"כ, שכבר יש לנו בחינת "זכר עמלק", אז יכולים לקיים 
מצות "מחיקת עמלק".
%break
הנה ידוע, ש"אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון". לכן אין אדם 
מסוגל לעשות שום דבר, אם אין לו צורך לאותו דבר. אם כן, איך 
אפשר לקיים מחיית עמלק, אם אין לו צורך למחקו. כלומר, שהאדם 
לא יודע מה זה עמלק,
%break
ובשביל מה צריכים לעשות פעולה של מחיית עמלק. לכן צריכים 
מקודם לדעת, מה זה עמלק. ולדעת, איזה צרות הוא עשה לנו. 
ואח"כ, בשיעור שאנו מבינים, שהוא עושה לנו צרות, בשיעור זה אדם 
מוכן לקיים "תמחה זכר עמלק".
%break
כלומר, לפי מה שהאדם זוכר, איזה צרות שהוא עשה לו, בשיעור זה 
האדם מוכן למחות אותו. היינו, בדיוק לפי מה שהוא זוכר, שהוא עשה 
לו רע,
%break
בשיעור זה הוא רוצה להעבירו מן העולם. ואם האדם אינו זוכר, שהוא 
עשה לו צרות רבות, אין לו צורך למחותו. ובשיעור זה שהוא זוכר, הוא 
יכול למחותו, ולא יותר.
%break
נמצא, שאי אפשר לקיים מחיית עמלק, רק בשיעור שהוא זוכר את 
הצרות, שהוא עשה לו. לכן ההכנה למחיית עמלק צריכה להיות, 
שהאדם צריך לדעת מהו עמלק.
%break
היינו, מהו תפקידו של עמלק נגד עם ישראל. על זה אומר הכתוב 
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך 
בדרך".
%break
ובשיעור שהאדם מרגיש את כל "אשר עשה לך עמלק", בשיעור זה 
האדם יכול לקיים "תמחה זכר עמלק". זאת אומרת, באם האדם לא 
זוכר, שעמלק עשה לו רע, ממילא אין לו מה למחוק אותו. זאת 
אומרת, כשהאדם עשה חשבון לנפשו,
%break
ורוצה לראות, מי הוא השונא של האדם, וגורם לו רק רע, הוא הרצון 
לקבל לתועלת עצמו, והוא נקרא "יצר הרע", מסיבת שהוא מפריע 
לאדם, שיהיה בידו להגיע לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה 
לתת לו.
%break
לכן כשהאדם מתבונן בזה, בשיעור שהוא מרגיש, שהרצון לקבל הוא 
השונא שלו, בשיעור ההכנה לזה לידע ולהרגיש את היסורים מה 
שהוא גרם לו.
%break
רק בשיעור זה האדם מוכן לבערו מן העולם. וזה שכתוב "תמחה זכר 
עמלק". כלומר, שזה מרמז לנו לדעת, שאין אנו יכולים למחוק, רק 
בשיעור שאנו זוכרים, מהו שיעור הרע, שהוא עשה לנו.
%break
ובהאמור נבין, מהו הטעם, שפרשת "זכור" קוראים לפני פורים. קודם 
כל צריכים להבין מהו פורים בעבודה. הנה ענין חשיבות של פורים 
מובא בדברי האר"י (בתע"ס, חלק ט"ו, דף א - תתי"ג) "וזה סוד מה 
שכתוב, וזכרם לא יסוף מזרעם.
%break
כי אותה ההארה היא בימי הפורים שבכל שנה ושנה. לכן לעתיד 
לבוא, כל המועדים יתבטלו, חוץ ממגילת אסתר. והטעם הוא, כי 
לעולם לא היה נס גדול כזה, לא בשבתות ולא ביום טוב, להתקיים 
הארה זו.
%page 1287
ובבחינה זו יש יתרון גדול אל פורים על כל שאר הימים, אפילו 
בשבתות ויום טוב".
%break
ובפירוש "אור פנימי" מפרש שם, שענין האור הזה, שהיה בימי פורים, 
יכול להאיר רק בגמר התיקון ולא לפני זה. והאור הזה נקרא "אור של 
מטרת הבריאה". פירוש, אור החכמה המתלבש בכלים דקבלה. היינו, 
שהוא רוצה לקבל את הטוב ועונג,
%break
מה שיש שמה, שזה באה מכח מטרת הבריאה. והאור הזה של 
מטרת הבריאה, הנקרא "אור החכמה", אינו יכול להאיר בלי לבוש, 
שהוא מתלבש באור תיקון הבריאה,
%break
הנקרא "אור דחסדים". ולפני גמר התיקון אור החכמה הזו, הנקרא 
"גדלות דחכמה", אינו יכול להאיר ביחד עם אור דחסדים.
%break
ואז היה נס, מחמת דברי הצומות וזעקתם, שהמשיכו גם אור 
דחסדים. ואז אור החכמה היה יכול להתלבש בתוך אור דחסדים, וזה 
נקרא, שהיה נס, בזה שהיה מאיר האור עוד לפני גמר התיקון, היות 
שמצד הטבע האור הזה יכול להאיר רק בגמר התיקון,
%break
שזה נקרא "לעתיד לבוא". והיה נס, שהיה מאיר עוד מטרם גמר 
התיקון. לכן אמרו חז"ל "כל המועדים יתבטלו חוץ ממגילת אסתר", 
היות האור של פורים הוא האור שיאיר לעתיד לבוא.
%break
כתוב (שבת, דף פ"ח) "ויתייצבו בתחתית ההר. מלמד, שכפה עליהם 
הר כגיגית. ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה, מוטב. ואם לאו, 
שם תהא קבורתכם. אמר רבא, אף על פי כן הדור קיבלוה בימי 
אחשורוש, דכתיב, קיימו מה שקבלו כבר".
%break
רואים אנו מכאן את חשיבות של פורים, שקבלו את התורה ברצון, מה 
שאין כן עד אז לא היה אלא על דרך הכפיה. ובזה יש לפרש מה 
ששאלנו, מהו ענין של פרשת "זכור" לפני פורים. וזהו הטעם, שאין 
אור בלי כלי. לכן צריכים מקודם לזכור מה שעשה עמלק,
%break
שבעבודה נקרא "עמלק" היצר הרע, ולזכור, מה שעשה צרות לעם 
ישראל. ואח"כ, שיש לנו כלי, היינו חסרון, יש מקום לתפלה, כמו 
שהיה אז "דברי צומות וזעקתם", ואח"כ זכו לבחינת "קיימו וקבלו 
ברצון, מחמת אהבת הנס".
%break
ובהאמור יוצא, שאנו צריכים לעשות הכנה לפורים. צריכים לומר, 
שההכנה היא הצורך והכלי לקבלת האור. זאת אומרת, בהרגשת 
החסרון יכולים לקבל את המילוי. וכמו שיש ששת ימי המעשה, ואח"כ 
יכולים לבוא לבחינת שבת,
%break
והוא על דרך שאמרו חז"ל "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל 
בשבת", שרק מתי שיש ששת ימי המעשה, ואח"כ כשבאה שבת, 
באה מנוחה.
%break
לכן מי שעושה מלאכה בשבת, הוא נקרא "מחלל שבת". היינו שהוא 
חילל את המנוחה. כמו כן ההכנה לפורים, היא גם כן הרגשת הרע של 
המן, שהוא רוצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד 
זקן, טף, ונשים, ביום אחד.
%break
לכן האדם צריך לתת תשומת לב לבחינת המן שבלבו. איך שהוא 
רוצה להשמיד כל דבר ששייך לקדושה, היינו כל מה שיכול לצאת 
מאיזה דבר, שהוא בחינת קדושה,
%break
לא חשוב השיעור שבדבר, אפילו דבר הכי קטן, הוא רוצה להשמיד 
את זה. והוא מצטער על זה, שאין כוח בידו, להתגבר על מחשבת 
המן, מה שהוא רוצה להשמיד את כל היהודים.
%break
שיש לפרש "כל היהודים", היינו אפילו כל שהוא, שיש שייכות לבחינת 
לשם שמים, הוא רוצה לאבד. וזה נקרא בחינת "הכרת הרע", שהוא 
בחינת כלי וחסרון. ואח"כ יכולים לקבל על זה מילוי, הנקרא בחינת 
"אור",
%break
הבא למלאות את החסרון שיש בהכלי. לכן אח"כ זכו ישראל אז 
לבחינת "ונהפוך הוא", אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, וזכו 
לקבל התורה בבחינת "קבלו ברצון ולא בכפיה", כנ"ל.
%break
ועיקר הנס הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. כלומר, בזמן 
שבחינת היהודים שבלבו של האדם שולטים, אזי ממילא עבודת ה' 
יכולה ברצון ולא בכפיה.
%page 1288
נמצא, עיקר הנס הוא בזמן, שהיה במצב, שהמן היה שולט, היה רוצה 
להשמיד את כל בחינת היהודים. מה שאינו כן כאשר היהודים שולטים 
בלבו של אדם, אז יכול להיות "קיימו וקבלו ברצון ולא בכפיה".
%break
וזהו על דרך שאמרו חז"ל "לא נבנית צור אלא מחורבנה של ירושלים, 
וכן להיפך, כשזה קם, זה נופל". לכן עיקר עבודת האדם היא, שיתפלל 
לה', שיתן לו את הרצון להשפיע,
%break
שזהו עיקר התפלה, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו". והוא, 
שה' יתן לו את הרצון להשפיע. וזה הוא עיקר הנס. וזה מכונה "טבע 
שני", שזה הוא בידו של הקב"ה לתת לו טבע שני.
%break
לכן קוראים פרשת "זכור" לפני פורים. אולם לפני פרשת "זכור" 
קוראים פרשת "שקלים". וזה באה לרמז בעבודה, דענין שקלים הוא 
כמו שאומר הזה"ק, "כי שקלים הוא ענין אבן למשקל בה".
%break
כי האדם צריך לשקול את סדר עבודתו, לראות אם היא לשם שמים או 
לא. זאת אומרת, שאי אפשר להגיע למחיית עמלק, מטרם שיודעים 
את כח הרע שבו, איך שהוא גורם את כל ההתרחקות מה'.
%break
לכן בזמן ששוקלים את העבודה, בכדי לראות אם הם בסדר או לא, 
אז יכולים להגיע לידי הכרת הרע. ואז השיעור שמרגישים את הרע 
ולא יכולים להתגבר עליו, כלומר שמה שרואים לא יכולים להתגבר 
עליו, זה עוד לא נקרא "הכרת הרע".
%break
אלא הכוונה היא, שהוא רואה את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. 
והוא רוצה להפטר מהרע, ואינו יכול. זה נקרא "הכרת הרע", היינו 
הרגשת הרע. כלומר, הוא רואה את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. 
זה נקרא "הכרת הרע".
%break
והרגשה זו באה לו להאדם על ידי יגיעה בתו"מ. שהמאור שבתורה 
מביא לו הרגשה, איך שהמצב שבו הוא נמצא, הוא רע מאוד, מסיבת 
שזה גורם להיות רחוק מקדושה, מה שאין כן אם אינו מרגיש, שזה 
שהוא משוקע באהבה עצמית,
%break
זה גורם לו רע (שזה נקרא הכרת הרע). ודוקא על ידי תו"מ, שהוא 
משתדל להשיג על ידם סיוע לעבודה, אז התורה מגלה לו את הרע 
שבו. והסיוע הראשון שהוא מקבל,
%break
הוא הכרת הרע. כלומר, להכיר שהרע, היינו הרצון לקבל לעצמו, הוא 
דבר רע ומזיק לרוחניות. נמצא, שפירושו של הכרת הרע הוא, להכיר 
שהרע, היינו הרצון לקבל, הוא המזיק להאדם. ובזמן שהאדם מרגיש, 
שהוא מזיק, אז האדם מסוגל לתת תפלה מעומק הלב.
%break
אולם יש להבין, בגלל מה צריכה להיות התפלה מעומק הלב. 
התשובה היא, היות שאין האדם יכול להרגיש טעם אמיתי בשום דבר, 
אם אין לו השתוקקות לזה.
%break
לכן רוצים מלמעלה, כשהאדם מבקש משהו, שימלאו בקשתו, צריך 
להיות חסרון אמיתי. זה נקרא "תפלה מעומק הלב". שפירושו הוא, 
כידוע, הלב נקרא רצון.
%break
לכן כשהאדם מתפלל, שיתנו לו איזה מילוי, מוכרח להיות לו חסרון 
להמילוי. לכן, אם יש בלבו של אדם עוד רצון, זהו סימן, שאין לו רצון 
גדול, היות שהרצון שלו מתחלק לב' רצונות. נמצא, ששניהם אינם 
גדולים. מה שאין כן שאין לו אלא רצון אחד בלב,
%break
זה נקרא, שמה שהוא מבקש, הוא מעומק הלב. כלומר, שאין לו שום 
רצון באמצע. שיכול להיות, שיש לו רצון אחד ללמוד תורה, אבל יש לו 
גם רצון לחיות במנוחה ולא להתאמץ,
%break
גם זה נקרא ב' רצונות. וכבר לא נקרא, זה שהוא רוצה ללמוד תורה, 
רצון אחד, היות שהוא רוצה להנות גם ממנוחה.
%break
לכן קוראים פרשת "שקלים" לפני פרשת "זכור", היות שמקודם 
צריכים לדעת, שרצון לקבל נקרא "רע ומזיק", ואח"כ יכולים לומר 
"זכור את אשר עשה לך עמלק".
%break
היינו, שהשליט את הרצון לקבל על עם ישראל, הן בבחינת מוחא והן 
בבחינת ליבא. והיות שיודעים, שהוא עשה מעשה רע, אז יש רצון 
למחוק את עמלק.
%break
%page 1289
ויש לדעת, שבסדר העבודה יש להבחין כמה בחינות:
%break
א. שבזמן שהאדם מתחיל להכנס בעבודה של קיום תו"מ, הוא אינו 
מרגיש עצמו לבעל חסרון, היות שהוא יודע בעצמו, שפחות או יותר 
הוא שומר תורה ומצות. אם כן אינן לו שום סיבה, שנגיד שיש לו רע 
חס ושלום.
%break
ב. שהוא מתחיל לעשות בקורת על המעשים שלו, הוא מתחיל 
להרגיש בעצמו, שיש לו רע, והוא רשע. אבל לא רשע גמור, היות 
שהוא רואה, שיש אנשים יותר גרועים ממנו. לכן הוא נקרא "רשע 
שאינו גמור".
%break
ג. בזמן שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא רואה, איך שהוא 
רחוק מעבודה זו. ולכן בא אליו הרשע ושואל "שאלת מי ומה". ואז 
הוא בא לידי מצב, שהוא רואה, שהוא בבחינת "רשע גמור" הן במוחא 
והן בליבא.
%break
ד. בזמן שהוא בא במצב עליה, הוא כבר חושב עצמו, שהוא צדיק, 
כלומר שהוא ישאר במצב של עליה לעולמים. ואח"כ באה לו ירידה, 
הוא רואה, שהוא רשע. אם כן הוא לא יודע מה להגיד על עצמו. אם 
להגיד שהוא רשע גמור, הלא הוא רואה,
%break
שיש לו עליות, שאז הוא נראה בעיני עצמו, שהוא כבר צדיק. ואם 
להגיד, שהוא צדיק, הלא הוא רואה, שבזמן ירידה הוא רשע.
%break
והיות שהאדם קרוב אצל עצמו, לכן הוא מקבל שוחד מהגוף, שהוא 
אוהב אותו, ואומר, שבאמת הוא צדיק, אלא שהוא "צדיק שאינו 
גמור". כלומר, היות שהגוף יהנה יותר מזה שהוא יצדיק עצמו, לכן 
הוא אומר על עצמו, שהוא "צדיק שאינו גמור".
%break
היות שיש לו ירידות, שאז הוא נמצא במצב של רשע. ואינו אומר 
שהוא "רשע", מסיבת הירידה, מטעם הנ"ל, שהוא מקבל שוחד 
מהגוף. לכן בוחר יותר לומר,
%break
שהוא "צדיק, רק שאינו גמור". כמו שכתוב (שופטים פ"ר) "כי שוחד 
יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים".
%break
ויכולים לראות דוגמא לזה מדרך העולם. הלא אנו רואים, שמדרך 
העולם, שיש הרבה אנשים שקונים פיס בכדי לזכות בגורל, שכל אחד 
ואחד חושב בעצמו, שהוא יזכה בגורל בסכום כסף גדול. הגם שבפיס 
יכול להיות מליון משתתפים,
%break
ורק אחד מהם זוכה בפיס, מכל מקום כל אדם המשתתף בהפיס, הוא 
אומר, שיכול להיות, שהוא יזכה בהפיס. לכן הוא קונה פיס. זאת 
אומרת, הגם שזה הוא ספק, מכל מקום הוא חושב, שיכול להיות, 
שהוא יזכה.
%break
ולעומת זה אנו רואים, שכל אלו המשתתפים בקנית הפיס, כשהם 
רוצים לנסוע במכונה לאיזה מקום, ובדרך כלל אנו רואים, שאחד 
ממליון קורה תאונת דרכים, ויש חס ושלום פצועים,
%break
אותו האדם שקנה פיס, הוא לא חושש, אולי יקרה לו חס ושלום איזו 
תאונה, ולא אומר, כמו בזמן שהוא הולך לקנות פיס, שיכול להיות, 
שיקרה לו תאונה חס ושלום.
%break
והטעם הוא כנ"ל, היות שאדם הוא קרוב לגבי עצמו, ואינו יכול לראות 
דבר רע לעצמו. אלא אם יש דבר רע, בטח זה יגיע לאחרים, ולא הוא. 
הגם אצל קניית הפיס, הוא חושב מספק הוא יזכה בהפיס. מה שאין 
כן בתאונת דרכים,
%break
לזה איש אחר יזכה בהתאונה חס ושלום, ולא הוא, הגם מאיזו חכמה 
הוא קובע, שיש הבדל בין פיס לתאונה. אלא כנ"ל, כי "השוחד יעוור 
עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".
%break
לכן כשהאדם רואה, שבזמן שיש לו עליות וירידות, האדם אומר, 
שבאמת הוא צדיק, אם כן מדוע יש לו ירידות, שאז, בזמן הירידה, 
הוא רואה, שהוא רשע. לכן הוא אומר על עצמו, שהוא צדיק, אלא 
שאינו גמור.
%break
ה. בזמן שהוא כבר זכה לאמונה בקביעות, וכבר יכול לכוון את עבודתו 
בעל מנת להשפיע, אבל רק בכלים דהשפעה, שזה יכולים לכנות 
בשם, שכבר יש לו אהבת ה', אלא רק עם יצר הטוב לבד, מה שאין כן 
בכלים דקבלה, שזה שייך ליצר הרע, הם עדיין מחוץ לקדושה.
%break
ו. שהוא בא לבחינת "בעל תשובה", היינו שכבר זכה לבחינת אהבת 
ה' בב' יצריך, כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, היינו 
בשתי יצריך, ביצר טוב וביצר הרע". שזה נקרא "בעל תשובה".
%page 1290
שפירושו, שגם הרע שבו, שהם כלים דקבלה, נכנסו בקדושה, שיכול 
לעבוד עמהם בעל מנת להשפיע. לכן אמרו חז"ל, "במקום שבעלי 
תשובה עומדין, אין צדיקים יכולים לעמוד בה".
%break
שהפירוש הוא, שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בקדושה, כלומר 
שאין הצדיקים גמורים יכולים להשתמש עם הכלים של יצר הרע, 
שהם כלים דקבלה לתועלת עצמו, שיתוקנו, שיהיו בקדושה, היינו 
שיהיו עבודתם לתועלת ה'.
%break
נמצא, שהכל הולך לפי סדר המדרגה, מן הקל אל הכבד. לכן סדר 
העבודה הוא, שמתחילים בשלא לשמה, ואח"כ מגיעים לשמה. ועל 
דרך זה יש לפרש, מה שאמרו חז"ל על מה שכתוב "קיימו וקבלו. 
קיימו, מה שקבלו כבר". כלומר, שעד כאן היה באונס,
%break
כמו שכתוב "ויתייצבו בתחתית ההר", שדרשו, "שכפה עליהם הר 
כגיגית. ואמר, אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא 
קבורתכם".
%break
נמצא, שעד כאן היה בכפיה, ועתה בפורים קבלו ברצון. וזה נקרא 
"סדר עבודה", היינו שתחילת עבודת האדם צריכה להיות בכפיה. 
כלומר, שהאדם מצד הטבע, כשהוא רוצה לעבוד לשם שמים, הגוף 
שלו מתנגד לזה. זאת אומרת, שבאמת מתחילים בשלא לשמה,
%break
ששם אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי ברגע שהוא מאמין, שיקבל 
שכר עבור ויתורים של תענוגים קטנים, ויקבל תמורת זה תענוגים 
גדולים,
%break
זאת אומרת, שהוא מבטיח להגוף שיקבל תמורת עבודתו בתו"מ, 
שכר יותר גדול לתועלת עצמו, הלא אין זה נגד הטבע. לכן באמת זוהי 
התחלה ראשונה.
%break
אבל אח"כ, כשהוא מתחיל בעבודה דלהשפיע, אז הגוף מתנגד לזה, 
מטעם שזהו נגד הטבע, שבו הוא נולד, שהוא, לחשוב רק לתועלת 
עצמו. אז העבודה היא בכפיה.
%break
כלומר, שאסור לו להסתכל על הגוף, האם הוא מסכים לעבוד לתועלת 
ה'. אלא שהאדם צריך לעשות הכל בדרך הכפיה, אפילו אם הגוף לא 
מסכים.
%break
והכפיה הזו שהאדם עושה, נבחנת לבחינת "תפלה". היות שהאדם 
רוצה לקיים "ואהבת את ה' אלקיך". והוא רואה, שאין לו אהבת ה'. 
שיש כלל, במקום שיש אהבה,
%break
אין מקום לכפיה. אלא דוקא במקום שאין אהבה, והאדם רוצה לעבוד 
עבור מי שאין לו אהבה אליו, הוא יכול לעבוד בשבילו.
%break
אם כן יש לשאול, אם אין לאדם אהבת ה', מדוע הוא עובד בשבילו. 
היינו, למה האדם צריך לעשות על דרך הכפיה. התשובה היא, היות 
שניתן לנו בחינת אמונה, שהאדם צריך להאמין, שע"י הכפיה, שהוא 
כופף עצמו,
%break
והוא באמת רוצה לאהוב את ה', זוהי תפלה. וע"י זה הוא יזכה 
לבחינת "קבלו ברצון, מחמת אהבת הנס". היינו שה' נתן להם את 
הטבע השני, שהוא רצון להשפיע. וממילא זכו לאהבת ה', וקבלו הכל 
ברצון.
%break
%page 1291
%H מהי שושנה בין החוחים, בעבודה
%break
הזה"ק (תישא י"א, אות ל"ב) כתוב שם וזה לשונו, "כשושנה בין 
החוחים, כן רעיתי בין הבנות. רצה הקב"ה לעשות את ישראל כעין של 
מעלה, ושיהיו שושנה אחת בארץ כעין שושנה העליונה, שהיא 
המלכות. ושושנה המעלית ריח, ומובחרת מכל שאר שושנים שבעולם,
%break
אינה אלא אותה שגדלה בין החוחים, וזו מריחה כראוי, שהם ע' נפש 
והביאם בין החוחים, שהם המצרים. ואז פרחה השושנה ביניהם. כיוון 
שרצה הקב"ה להוציא השושנה, וללקוט אותה מביניהם, אז יבשו 
החוחים, ונזרקו, ונשחתו, ולא נחשבו כלום", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה, שהאדם צריך להדמות לשושנה 
העליונה, ולמה דוקא בזמן שהאדם הוא בין החוחים, אז האדם נבחן 
לבחינת יותר מובחר ומשובח משאר אנשים, כמו שכתוב, "שלכן ירדו 
ע' נפש למצרים, בכדי שהם יהיו יותר מובחרים".
%break
ואאמו"ר זצ"ל אמר, מדוע מלכות נקראת, שושנה. זהו מסיבת שאין 
האדם יכול לקבל עול מלכות שמים, אלא ע"י התגברות על הרצון 
לקבל שבו, היות שהוא בא ושואל להאדם,
%break
בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו לתועלת ה' ולא 
לתועלת עצמו. ושואל, "מה העבודה הזאת לכם". כלומר, מה יהיה 
לכם בזה שאתם רוצים לעבוד לתועלת ה'.
%break
וכמו שכתוב בהגדה של פסח, התשובה, "הקהה את שיניו", שפירושו, 
שאין להתווכח עמו, אלא "הקהה את שניו", שצריכים ללכת עמו בכח 
להתגבר עליו. זאת אומרת, בזמן שהוא בא עם שאלותיו (וצריכים 
לזכור, שהוא בא עם שאלות האלו,
%break
דוקא בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, אז יש מקום 
לשאול, מדוע. מה שאין כן אם האדם עובד בעל מנת לקבל שכר, אין 
להרשיע הזה מה לשאול), אין להשיב,
%break
ולחשוב תירוצים לתת לו. אלא האדם צריך לדעת, שחבל על הזמן 
שהוא רוצה למצוא תשובות על שאלותיו, אלא כשהוא בא ושואל, 
תיכף האדם צריך ללכת עמו בכח, ולהתגבר עליו עם כח, ולא 
בוויכוחים.
%break
והיות שכל פעם, אפילו לאחר שהאדם כבר התגבר עליו, מכל מקום 
הוא לא מתפעל מזה, אלא כל פעם שהאדם רוצה לעשות משהו 
לתועלת ה', תיכף הוא בא עם שאלותיו. לכן יש כאן הרבה פעמים, 
"הקהה את שיניו". על שם זה נקראת המלכות בשם,
%break
שושנה. כלומר כשהאדם רצה לזכות לבחינת מלכות שמים, הנקראת, 
בחינת אמונה, הוא מוכרח לעבור תהליך של הרבה, הקהה שיניו, לכן 
נקראת המלכות, שושנה. ואמר, שזה הפירוש, "למנצח על שושנים", 
כלומר שענין הנצחון בא דוקא ע"י שושנים, כנ"ל.
%break
ובהאמור נוכל לפרש, מהו הפירוש, "כשושנה בין החוחים". ולמה 
דוקא כשהיא בין החוחים היא משובחת משאר שושנים. אלא צריכים 
לדעת, מהו ענין חוחים, בעבודה. כי בגשמיות החוחים דוקרים את 
השושנה, ובעבודה מהו מרמז. יהיה הפירוש,
%break
שבזמן שהרשע בא ושואל, מה העבודה הזאת לכם, עם השאלות 
האלו הוא דוקר את מחשבתו ולבו של האדם, וגורם להאדם יסורים, 
כמו חוחים שדוקרים בגשמיות, כך השאלות דוקרים להאדם.
%break
וסובל יסורים, שהשאלות האלו מרחיקים אותו מעבודה. כי לא תמיד 
האדם מסוגל להתגבר על שאלותיו. והאדם מתחיל לראות איך שהוא 
מתחיל לרדת מהקדושה,
%break
כי בדרך כלל השאלות האלו באות בזמן עליה, היינו בזמן שהאדם 
מבין שכדאי לעבוד בעל מנת להשפיע.
%break
%page 1292
ופתאום הוא בא עם שאלותיו, והאדם מוכרח להתגבר עליו. ואז האדם 
מבקש עזרה מה', שיעזור לו, היות שהוא רואה, שמצד עצמו אינו הוא 
מסוגל להתגבר עליו. נמצא, שהוא תמיד זקוק לרחמי שמים. וכמו 
שכתוב בזה"ק, "העזרה שבאה מלמעלה,
%break
היא בחינת נשמה". שכל פעם הוא מקבל, שזה נקרא, העזרה מה 
שהוא מקבל מלמעלה, שהוא אור הנותן כח לאדם להתגבר על הרע 
שבו, שעל זה אמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו".
%break
ובזה יש לפרש מה שכתוב, "כשושנה בין החוחים". ושושנה המעלית 
ריח ומובחרת מכל שאר שושנים בעולם, אינה אלא אותה שגדלה בין 
החוחים. היינו כנ"ל,
%break
כיון שהיא נמצאת בין החוחים, שהם דוקרים אותה, הכוונה, בחינת 
מלכות שמים, שהאדם מקבל על עצמו לעבוד בעל מנת להשפיע, זה 
נקרא, שושנה.
%break
ואז בא הרשע עם שאלותיו של, מה העבודה הזאת לכם, ודוקרים את 
בחינת מלכות שמים שיש לו בלב. וצריך כל פעם להתגבר, ולהתפלל, 
ולבקש עזרה, שע"י זה השושנה מעלית ריח,
%break
שענין ריח, הוא כמו שכתוב, "והריחו ביראת ה', שהיא מובחרת מכל 
שאר שושנים שבעולם, שאין להם חוחים שידקרו אותם, השושנים 
האלו לא כל כך מובחרים כמו השושנה בין החוחים".
%break
ומה בא זה ללמדינו. שאל יתפעל האדם מזה שכל פעם בא לו הרשע, 
ושואל שאלת, מה העבודה הזאת לכם, ואינו יכול להתגבר עליו, אין 
זה כמו שהאדם חושב לפעמים, שהמחשבות האלו באות לו מטעם 
שהוא לא מוכשר לעבודת ה'. אלא להיפך,
%break
זה שהרשע בא אליו תמיד, הוא מטעם שרוצים מלמעלה לתת לו 
עזרה, בכדי שישיג בחינת קדושה עליונה, לכן נותנים לו את 
ההפרעות האלו, בכדי שיהיה לו מקום חסרון לבקש עזרה.
%break
לכן בזמן שהאדם רואה שאין הוא ראוי מצד הטבע, שיוכל לעבוד בעל 
מנת להשפיע, אז מוטלת עליו העבודה, שירבה בתפלה לה', שיתן לו 
עזרה מלמעלה, שכן יהיה בידו לעבוד בעל מנת להשפיע.
%break
מה שאין כן סתם שושנה, היינו שאר אנשים שמקיימים תורה ומצות 
בעל מנת לקבל שכר, הגם שזהו גם כן בחינת שושנה, היינו שגם 
לעסוק בתו"מ עמ"נ לקבל שכר, אין הגוף מסכים, וצריך גם כן לעבודה 
ויגיעה,
%break
כי צריכים להאמין בשכר ועונש, שגם על זה הגוף מתנגד, ומכל מקום 
היות שאין זה נגד הטבע, היות שעבודתו היא לתועלת עצמו, אין 
השושנה שבלבו הנקראת, מלכות שמים, מרגישה שיש חוחים 
שדוקרים אותה.
%break
לכן הגם, שהשלא לשמה, הוא דבר חשוב, אולם זה נקראת, שושנה 
סתם, מטעם שאינה מקבלת דקירות מן החוחים. לכן אין לו צורך 
להתפלל לה',
%break
שיתן לו עזרה להתגבר, וממילא הוא לא ממשיך בחינת קדושה 
מלמעלה, שע"י זה הוא יקבל עזרה מלמעלה, לכן נקרא, סתם 
שושנה.
%break
מה שאין כן, שושנה בין החוחים, היא מובחרת מכל שאר שושנים 
שבעולם, מטעם שהדקירות, היינו היסורים ממה שמקבל מהרשע, זה 
גורם שכל פעם הוא מקבל כח חדש מלמעלה, שע"י זה מתגדלת 
נשמתו. לכן היא מובחרת מכל שאר שושנים שבעולם.
%break
ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להיות זהיר, שאל יאמר בזמן שהוא 
רואה שהרשע בא אליו תמיד עם השאלות, הנקראים, חוחים, ודוקרים 
השושנה שבלבו, שאל יאמר,
%break
שזהו סימן שאין הוא ראוי לעבודה זו דלהשפיע, משום שזהו לא 
בשבילו, היות שהוא רואה שאין כח בידו להתגבר על הרע.
%break
אלא שהאדם צריך להאמין, שלכל אדם יש לו הכח לעבוד ולהגיע לידי 
דביקות ה', כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב 
וחציו זכאי". כלומר, שלפי הטוב שיש בו, כך הוא כוחו של הרע. אחרת 
איך האדם יכול להכריע את הרע, כיון שהרע היא יותר מהטוב.
%break
אלא צריכים להאמין בחז"ל שאמרו כך, וזהו בדיוק בכדי שיהיה באדם 
כח להכריע לכף זכות, לכן לעולם, בכל מצב שהוא, אין להרע יותר כח 
מהטוב שיש בו. לכן אמרו, "עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את 
עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות".
%break
ולפי זה יש לפרש מה שכתוב, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט 
ממחצית השקל". שיש להבין זה, מהו מרמז לנו ענין זה בעבודה.
%page 1293
אלא כנ"ל, שיש לדעת זה ניתן לנו את הבחירה, כמו שכתוב, "ראה 
נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע, ובחרת 
בחיים, למען תחיה אתה וזרעך".
%break
ידוע שענין בחירה, היא שיש להאדם להכריע מהו יותר טוב בשבילו. 
וזה שייך לומר ששניהם שוים, ואינו יודע מה לבחור, אז ניתן לו הצווי, 
שיש לעשות ענין של בחירה, כמו שאמרו חז"ל, שהאדם צריך לראות 
חציו חייב וחציו זכאי, אז שייך לומר ענין בחירה.
%break
ולפי זה יש לומר, שמי שרואה שלא הלך לו בעבודה, ורוצה לברוח מן 
המערכה, מסיבת שהוא רואה שאין הוא מסוגל לעבוד לשם שמים, 
מטעם שהוא נולד במדות רעות יותר משאר אנשים,
%break
וגם הוא רואה, שהוא חלש אופי, לכן אין כח בידו להתגבר על הרע 
שבו, על זה בא הכתוב ללמדנו, שאין לאדם יותר כח בהרע שבו, אלא 
לפי ערך הטוב.
%break
כלומר אם האדם רואה שהוא חלש אופי, או שיש לו מדות רעות יותר 
מהשני, עליו לדעת שאין יותר כח בהרע שבו מבחינת הטוב שבו, 
ולעולם הם שוים, חציו על חציו, כנ"ל. לכן אם הוא רואה שיש לאדם 
מדות יותר טובות מכפי שיש לו, אל יאמר,
%break
שהשני הוא יותר קל לו לעבוד ממנו, לכן השני עובד. אלא האדם צריך 
לדעת, שלכל אדם יש רע לפי ערך הטוב שיש לו. לכן אם להשני יש 
מדות יותר טובות, יש לו לעומת זה להשני, גם כח רע יותר בהרע 
שבו. וזה כנ"ל, שלעולם הרע והטוב הם שקולים בכוחות.
%break
ולזה אומר הכתוב, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, 
לתת תרומת ה', לכפר על נפשותיכם". שיש לפרש, העשיר, היינו 
אפילו שהוא עשיר בדעת ובמידות טובות, לא ירבה לתת יותר 
ממחצית השקל, כי, מחצית, נקרא, חסרון,
%break
שזה נותנים תרומה לה', שה' ימלא את חסרונו כנ"ל, "כי תפלה עושה 
מחצה", שאין לומר שהוא נותן יותר כוחות ממחצה, בזה שיש לו 
מדות טובות,
%break
אלא בדיוק מחצה, מטעם כנ"ל, היות שיש לו נגד הטוב שבו, רע יותר 
מאדם אחר. נמצא, שתמיד אין האדם נותן יותר ממחצית.
%break
וכמו כן, "והדל לא ימעיט", שאין הדל, היינו מי שהוא עני בדעת 
ובמדות טובות, והוא מתגבר ואינו בורח מהמערכה, וה' עוזר לו, גם כן 
אל יאמר שהוא נותן פחות כוחות מאדם אחר, היות שהוא רואה שהוא 
עני בדעת. אם כן, כשהקב"ה עוזר לו, ומקרב אותו אליו,
%break
אל יאמר, שהוא נתן פחות ממחצית כוחות של עבודה בכדי להתגבר 
על הרע שבו. אלא גם כן נתן מחצית, מטעם שבהרע שבו לא היה כח 
כל כך גדול, שנאמר, שהמילוי היה יותר מהחסרון של כוחות שבהרע.
%break
אלא כנ"ל, שתמיד הוא, "מחצה על מחצה", וזה שכתוב, "והדל לא 
ימעיט ממחצית השקל". כלומר שתמיד הטוב והרע הם שקולים. לכן 
אין לאדם לומר, שהוא אינו מסוגל לעבודה זו, היות שהוא צריך לתת 
יותר כוחות מאחרים, אלא תמיד אין האדם נותן יותר ממחצית השקל.
%break
וזה שכתוב, "לתת תרומת ה'". היינו זה שהאדם צריך לתת תרומה 
לה', הוא רק מחצית, היינו החסרון שהאדם מרגיש, שה' יעזור לתת 
המילוי. ומהו המילוי.
%break
תשובה: המילוי הוא תמיד על מה שחסר להאדם. ולכן כשהאדם 
מתחיל בעבודה, הוא צריך להשיג חסרון, שה' יעזור לו, שיהיה לו, 
שיהיה בידו רצון להשפיע, שזהו עיקר העבודה, להשיג את הרצון 
הזה.
%break
נמצא, שמחצית נקרא, נחיצות הדבר, היינו להרגיש עד כמה שהוא 
נחוץ להשיג את הרצון הזה, כלומר להשיג יסורים בזה שאין לו הרצון 
להשפיע, זאת אומרת,
%break
לדעת מהו ההפסד בזה שאין לו הרצון להשפיע. ובשיעור שיודע מה 
שהוא מפסיד, בשיעור הזה הוא יכול להרגיש, איך הוא היה מאושר, 
אם היה לו הרצון להשפיע.
%break
ובזה הוא משיג חצי דבר, היינו הכלי, שה' ימלא לו את החסרון, בזה 
שיתן לו מלמעלה טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע. וזה שכתוב, 
"מחצית השקל, לתת תרומת ה'".
%page 1294
כלומר, שהאדם צריך לדעת, שאין בידי אדם אלא לתת מחצית, היינו 
כנ"ל, "תפלה עושה מחצה", שהאדם צריך לדעת, שאין בידו לתת 
שקל שלם, שהוא אור וכלי, היינו הצורך לרצון להשפיע, ושתהא בידו 
היכולת מצדו לעשות הכל בעל מנת להשפיע.
%break
אלא מחצית השקל, זוהי שייכת לעבודת האדם, היינו לתת רק 
החסרון. והמילוי שייך להבורא. וזה שכתוב, "לתת תרומת ה', לכפר 
על נפשותיכם". היינו שע"י זה שהאדם נותן תרומת ה',
%break
את המחצית, אז ה' נותן את מחצית השניה, הנקראת, הרצון 
להשפיע, שהוא טבע שני, מזה האדם מקבל כפרה על נפשו, בזה 
שתהיה יכולת לעשות הכל לשם שמים.
%break
לכן לאחר שזוכה, שה' נתן את הרצון להשפיע, שאז האדם זוכה 
לבחינת אמונה בקביעות, כמו שכתוב (בהקדמת ספר הזהר דף 
קל"ח, ד"ה "כי חוק"), "צריכים לתת תודה לה',
%break
במה שזיכה אותו להתקרב אליו". וזה כמו שכתוב (תהילים ס"ח, ל"ג), 
"ממלכות הארץ שירו לאלקים, זמרו אדני סלה לרוכב בשמי שמי קדם, 
הן יתן בקולו, קול עז".
%break
שיש לפרש, "ממלכות הארץ" היינו אלו אנשים שזכו לבחינת אמונה, 
הנקרא, מלכות, ובחינת ארץ. "שירו לאלקים", שהם יתנו שירה עבור 
זה שהבורא זיכה אותם עם בחינת אמונה.
%break
וכמו כן מלכות נקראת בשם, אדני. וזה שכתוב, "זמרו אדני סלה, 
לרוכב בשמי שמי קדם הן יתן בקולו, קול עז".
%break
ויש להבין זה, בשביל מה הם צריכים לתת שיר ותודה לה'. וכי הבורא 
צריך לבשר ודם, שיתנו לו תודה. והתשובה היא, כי הנבראים צריכים 
לדעת, כל מה שבידם הוא שהבורא נתן להם, בכדי שעל ידי זה יגיעו 
לאהבת ה'. שע"י אהבת ה' הם יהיו תמיד בדביקות ה'.
%break
כמו שכתוב (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח), "כי אז הנבראים משיגים 
אותו כפועל טוב". ואם לא מרגישים אותו כפועל טוב, אז הם מוכרחים 
להיות תחת שליטה של כפירה חס ושלום,
%break
מטעם כי חוק הוא זה, "שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך 
בגלוי, כי הוא פגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל 
רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם".
%break
וזה שכתוב, "הן יתן בקולו קול עז". היינו שהנבראים צריכים לתת שיר 
ותודה, עבור זה שה' נתן להם לשמוע את קול ה'. היינו בזה שהם 
מרגישים שה' נתן להם את בחינת המלכות, שנקראת, אמונה 
בקביעות, שע"י זה שהם ירגישו שזה בא מכח ה',
%break
זה מוסיף להם אהבת ה', שזה שכתוב, "הן יתן בקולו". ומה הוא יתן 
בקולו. תשובה, "קול עז". ופירש הרד"ק, יתן על האויבים בקולו, שהוא 
קול עז. וידוע שבעבודה נקראים, אויבים,
%break
הרצון לקבל, שמתעורר כל פעם לקבל בעל מנת לקבל, הם האויבים 
של האדם, מטעם שהם המפריעים לאדם לקבל את הטוב ועונג.
%break
לכן צריך האדם להאמין, זה שהאדם זכה לבחינת אמונה בה', זה בא 
מצד ה'. וע"י זה זכה שקול ה' הוא המכניע את האויבים. כלומר 
שהרצון לקבל נכנע, ובמקומו בא הרצון להשפיע,
%break
ויש לו עתה רצון לעבוד לשם שמים. זה בא מקול ה', כמו שכתוב, 
"קול ה' בכח" (תהילים כ"ט), שיש לפרש, שקול ה' נותן כח באדם 
להכניע את האויבים.
%break
וזה שכתוב (שם), "תנו עז לאלקים". ופירש הרד"ק וזה לשונו, "תנו 
עז" - בדברים. תנו לו העוז, כי עוזו עשה לכם נקמה באויבים, ולא 
בכוחכם.
%break
שיש לפרש דבריו, בדברים, היינו אמרו שכל חוזק הכח הוא ה' לבדו 
עשה זאת. זאת אומרת, זה שאתם רואים, שהאויבים שלכם, היינו 
הרצון לקבל שנכנע לפניכם,
%break
זה לא כוחו של אדם, אלא כוח וחוזק של ה' לבדו. וזה שאומר הרד"ק, 
"כי עזו עשה לכם נקמה באויבים, ולא בכוחכם".
%break
וזה שכתוב, "על ישראל גאותו ועוזו בשחקים". וכמו שאומר הרד"ק, 
"גאותו וגדלותו של ה' נראה וניכר על ישראל, כי נלחם בעבורם 
באויבים, בגאוה ועוז". וזה שאומר הזה"ק,
%break
"כיון שרצה הקב"ה להוציא השושנה וללקוט אותה מביניהם, אז יבושו 
החוחים, ולא נחשבו לכלום". היינו כנ"ל, שבכח ה' עשה זאת, היינו 
שהכניע את כל האויבים.
%page 1295
היינו זה שהרצון לקבל נכנע, ועתה הרצון להשפיע הוא השולט באדם, 
זהו, "על ישראל גאותו", כנ"ל.
%break
היינו גאותו וגדלותו של ה' נראה וניכר על ישראל. כלומר זה שהרצון 
להשפיע שולט, אין זה בא מכוחו של אדם, אלא מכח ה'. זאת אומרת, 
שניכר שבא מה',
%break
בזה היות שעזרתו יתברך בא על ידי שזוכה כל פעם לאור יותר גדול, 
כנ"ל, שעזרתו יתברך, אומר הזה"ק, הוא בבחינת, נשמה חדשה. אם 
כן, ניכר עכשיו שזה בא מאת ה'.
%break
ושיש לפרש, מהי הסיבה שאין האדם יכול להגיע להשיג את הכלים 
דהשפעה מכח עצמו.
%break
והתשובה היא, שאם האדם בעצמו היה יכול להגיע להשיג כלים 
דהשפעה, האדם היה מסתפק במועט, והיה מרגיש עצמו לאדם 
השלם, והיה נשאר עם קטנותו, היות שאין לו צורך ללכת קדימה, 
מטעם שבאמת הוא עושה הכל לשם שמים.
%break
ויש כלל, שאין אור בלי כלי, היינו צורך. מה שאין כן כשהאדם בעצמו 
אינו יכול להגיע להשיג כלים דהשפעה, ומוכרח לבקש מה' שיעזור לו, 
אז האדם זקוק לעזרתו יתברך.
%break
וע"י זה הוא הולך ומקבל כל פעם עזרה חדשה מה'. וכל עזרתה היא 
חלק מנשמתו, שע"י זה הוא יזכה לקבל את הנרנח"י שבשורש 
נשמתו.
%break
והאדם צריך להיות זהיר, שיקבל על עצמו עול מלכות שמים ללא 
תנאי, שזה נקרא, כניעה ללא תנאי. כלומר שאין לאדם לומר, אם ה' 
יתן לי טעם בתורה ותפלה, אז אני יכול לעבוד עבודת הקודש, אחרת 
אין אני מסוגל להיות עובד ה'.
%break
וזהו כמו שכתוב בזהר, (תרומה דף רל"ב, ובהסולם אות תש"י), וזה 
לשונו, ולמדנו שזהו שכתוב "סלו לרוכב בערבות, והם נצח הוד, שהן 
ירכין, אינן עושות פירות, הכל הוא כמו הסוד של ערבות שבלולב".
%break
וידוע שערבות שבלולב, רומזות שהעבודה צריכה להיות אפילו 
בבחינת ערבות. אף על פי שבערבות אין בהם טעם וריח, כמו שאמר 
אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב (בהושענות), "בערבי נחל לשעשעך". 
היינו שאפילו שהוא אינו מרגיש טעם בעבודה,
%break
אלא שהם כערבי נחל, שאין בהם טעם וריח, יהיו אצל האדם בעת 
העבודה, כמו שעשועים גדולים. וזה נקרא, כניעה ללא תנאי. וזהו מה 
שכתוב, "ועלזו לפניו", היינו שיהיו בשמחה כמו שיש להם השגות 
הגדולות. וזהו שעשועים לפני ה', וכך להאמין.
%break
%page 1296
%H מהו, עניין טהרת אפר פרה, בעבודה
%break
רש"י מפרש על "זאת חקת התורה", וזה לשונו "לפי שהשטן ואומות 
העולם, מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, 
לפיכך כתב בה, חקה גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה. 
ויקחו אליך,
%break
לעולם היא נקראת על שמך. פרה אדומה, משל לבן שפחה שטינף 
פלטין של מלך, אמרו. תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבוא פרה ותכפר 
על העגל".
%break
ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה, את ענין שרפת הפרה, שאפרה 
מטהרת, וכמו כן יש להבין, את ענין, לומר תשובה לאלה השואלים 
שאלות, מה טעם יש בפרה אדומה. שמדרך העולם הוא, שמי ששואל 
איזה שאלה, נותנים לו תשובה.
%break
שיהא מיושב על הלב של השואל, וכאן הוא שואל, מהו הטעם של 
פרה, והתשובה מהו, חקה גזרה, וכי תשובה זו מתיישב על הלב. ועוד 
יש להבין,
%break
אומר שהוא חוקה, ואח"כ הוא נותן משל על פרה, "תבוא האם ותקנח 
את בנה", אם כן כבר יש בה טעם, שהאם תקנח את בנה.
%break
ויש להבין כל זה על דרך העבודה. ידוע שמטרת הבריאה היא, להטיב 
לנבראיו, ובגלל זה ברא הבורא בהנבראים, רצון והשתוקקות לקבל 
הנאה, אלא בכדי שהטוב ועונג שהנבראים יקבלו, לא ירגישו את ענין 
בושה בעת קבלת הנאה, ואם יתביישו,
%break
לא תהיה ההנאה בשלימות, לכן נעשה תיקון, שהאדם לא יקבל את 
הטוב ועונג לטובת האדם, היינו בכדי שהאדם יהנה ממתנת המלך, 
אלא להיפך, שהבורא יהנה מזה שעושים רצונו, ומקבלים הנאה ממנו, 
כלומר, היות שהבורא רוצה להטיב לנבראיו,
%break
לכן הוא מקיים ציווי ה', אחרת, היינו מצד הנאת עצמו היה האדם 
מוותר על ההנאה. נמצא, שאין כאן ענין של בושה, היות שכל מה 
שהוא עושה הכל לשם שמים, ולא לתועלת עצמו.
%break
אולם אאמו"ר זצ"ל נתן עוד הסבר, מדוע צריכים לעשות הכל בעל 
מנת להשפיע, היות שמדרך הטבע, האדם כשהוא נמצא במצב רוח 
טוב, ונהנה מהחיים, אין לו צורך לתת כוחות ולהשיג יותר ממה שיש 
לו, אם הרכוש מה שיש לו נותן לו סיפוק שלם,
%break
לכן היות שתענוגי רוחניים הם נותנים סיפוק לאדם, כלומר, אפילו 
המדרגה הכי קטנה ברוחניות, נותנת סיפוק יותר מכל תענוגי גשמיים, 
ולפי זה היה האדם מסתפק במיעוט, ולא היה לו צורך להשיג את 
בחינת נרנח"י שבנשמתו,
%break
מה שאין כן בזמן שהאדם עובד בעל מנת להשפיע, כלומר, שכל 
עבודתו היא רק שיהיה נחת רוח ליוצרו, נמצא, בזמן שהאדם משיג 
איזה מדרגה ברוחניות, והאדם לוקח את התענוג הזה, מטעם 
שהבורא יהנה מזה, אין האדם יכול לומר,
%break
רבונו של עולם, אני לא רוצה עוד מדרגה יותר גבוהה משיש לי, 
מסיבת היות שכל התענוגים שאני מקבל, הוא רק בשביל שאני רוצה 
להנאותך, כבר נתתי לך הרבה תענוג, ואני לא רוצה לתת לך שתיהנה 
יותר מדי, כבר מספיק במה שנתתי לך, ואין אני רוצה לתת לך יותר.
%break
וצריכים לדעת, כי בזמן שהאדם מקבל בעל מנת להשפיע, אז האדם 
מקבל כל פעם טעם יותר גדול, בהשפעה נחת רוח ליוצרו, אם כן אין 
האדם יכול לומר, שאני לא רוצה לקבל יותר תענוגים, כי אני מסתפק 
במועט, לכן, בזה שהאדם עובד לתועלת ה',
%break
זה גורם לאדם שכל פעם הוא מוכרח לקבל מדרגה יותר גדולה, 
מטעם שאין הוא יכול לומר להבורא, כבר נתתי לך הרבה תענוגים, 
ואיני יכול לתת לך יותר. לכן זהו הסיבה שצריכים לעבוד בעל מנת 
להשפיע.
%break
%page 1297
ויש עוד הסבר, מדוע צריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, מטעם שינוי 
צורה, היות ברוחניות, השתוות הצורה נקרא, יחוד דביקות, ושינוי 
צורה גורם התרחקות פירוד, והיות עיקר מה שהאדם צריך להשתוקק 
בחיים שלו, הוא להתדבק בו יתברך,
%break
כי האדם צריך לצייר לעצמו, שאין דבר חשוב יותר בעולם מלהיות 
בהיכל המלך, לכן ע"י השתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל, על הדבק 
במדותיו "מהו רחום אף אתה רחום", ובזה האדם נכנס בהיכל המלך, 
וזוכה כל פעם לדבר עם המלך.
%break
נמצא, שבאופן כללי יש ג' סיבות על מה שאנו צריכים לעבוד לתועלת 
הבורא, ולא לתועלת עצמנו, ועל זה כתוב "ברוך אלקינו שבראנו 
לכבודו", ולכאורה יש להבין, מהו, שאנו נותנים תודה להבורא, בזה 
שהוא ברא אותנו לכבודו ולא לכבודנו,
%break
הלא השכל מחייב, שאם הוא היה ברא אותנו לכבודנו, היה כל 
הנבראים מבורכים אותו, והכתוב אומר, שאנו צריכים לתת לו תודה 
עבור שהוא ברא אותנו לכבודו, מהו הרווח שיש לנו מזה.
%break
והתשובה היא כנ"ל, היינו שאנו צריכים לדעת, שאין הבורא צריך חס 
ושלום, שאנחנו ניתן לו משהו, וכל מטרת הבריאה הוא רק עבור 
הנבראים,
%break
כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו", ובכדי שהנבראים יוכלו לקבל את 
הטוב מג' סיבות הנ"ל, שהם יכולים לעכב את המטרת הבריאה שלא 
תגיע לשלימותה,
א. מטעם בושה.
%break
ב. בכדי שהאדם לא יהיה מסתפק במועט, אלא שכל אחד צריך 
להשיג את בחינת נרנח"י שבנשמתו.
ג. מטעם דביקות, שהוא השתוות הצורה.
%break
לכן האדם צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, כדוגמת הבורא. נמצא 
בזה, שהבורא ברא אותנו ונתן לנו את התורה ומצות, שעל ידם נוכל 
להגיע ולעשות הכל בעל מנת שיהיה כבוד ה', לכן יוצא, שאנו 
מבורכים אותו בזה שברא אותנו לכבודו,
%break
יהיה הפירוש, שהוא הדריך אותנו, ונתן לנו את האמצעים שנוכל 
לעבוד לכבודו, בזה אנו נוכל להשיג את מטרת הבריאה, שנקרא, 
רצונו להטיב לנבראיו. וזהו על דרך שאמרו חז"ל, "אמר הקב"ה 
בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין",
%break
וזהו האמצעים שנוכל להגיע לעבוד הכל לכבודו, לכן אנו נותנים לו את 
התודה על זה, ואנו אומרים "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו".
%break
ובכדי שהאדם יוכל לבוא לידי מעשים בעל מנת להשפיע, היינו לעשות 
מעשים לא לתועלת עצמו, ניתן לנו עבודה בבחינת מוחא ובבחינת 
ליבא, שמוחא נקרא, שהאדם צריך ללכת למעלה ממה שהמוח 
והדעת מחייב אותו לעשות, שזה נקרא למעלה מהדעת,
%break
כלומר שהוא מאמין אף על פי שהשכל והדעת שלו, אינם מסכימים 
למה שהאדם רוצה לעשות, כלומר, שניתן לנו מצות אמונה למעלה 
מהדעת, כלומר, שמה שהדעת מחייב לעשות, אין אנו שומעים בקולו. 
והאמונה שאנו נצטווינו להאמין מה שהתורה אומרת,
%break
את זה כן אנו עושים, ואנו אומרים, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות, 
והדעת מה שהשכל מחייב אותנו, היא למטה בחשיבות, ובטח 
שצריכים לשמוע למי שהוא יותר חשוב, וזה נקרא, אמונה למעלה 
מהדעת.
%break
וגם באמונה, יש להבחין ג' הבחנות,
%break
א. הוא למשל איש אחד נותן לחבירו אלף דולר, והאדם מקבל אותם, 
והוא מאמין בטח היות שאיש זה הוא חבר שלי ואדם מסודר. בטח אם 
הוא נותן לו את הסכום הנ"ל, בטח יש שם אלף דולר, ואינו צריך 
לספוֹר, וזה נקרא אמונה שהוא למטה מהדעת,
%break
כלומר זה שהוא מאמין לו, הוא בגלל שהדעת לא מתנגד למה שהוא 
מאמין, כלומר שאין סתירה בין זה שהוא מאמין לו, לבחינת הדעת, 
נמצא, שאצלו האמונה הוא למטה מהדעת,
%break
והדעת יותר חשוב, כלומר, זה שהוא מאמין לו, הוא מטעם שאין 
הדעת מתנגד. אמנם אם זה יהיה בסתירה להדעת בטח הוא לא 
יאמין. וזה עוד לא נקרא אמונה למעלה מהדעת.
%break
ב. שהוא אמר לו הרי לך אלף דולר. והמקבל, הלך וסוֹפר אותם שלוש 
פעמים, וראה שיש שם אותו הסכום, והוא אומר להנותן אני מאמין לך 
שיש כאן אותו סכום. כמו שאתה אומר, בטח שהאמונה הזו, לא נחשב 
לאמונה.
%break
%page 1298
ג. שספר את האלף דולר ג' פעמים, וראה שחסר שם דולר אחד, והוא 
אומר להנותן אני מאמין לך, שיש כאן אלף דולר, כאן, הלא דעת 
והשכל אומר, שיש כאן חסרון. והוא אומר, שהוא מאמין. נמצא, שזה 
נקרא למעלה מהדעת אמיתי.
%break
אולם זה שהאדם יכול לקיים אמונה למעלה מהדעת, היינו לומר שאני 
מבטל את הדעת שלי, ומה שספרתי שלוש פעמים, אין זה חשוב, אלא 
אני מאמין באמונה למעלה מהדעת, היינו כנ"ל, שהאמונה הוא 
למעלה בחשיבות מהדעת, זהו עבודה קשה.
%break
ובזה נבין, שענין אמונת ה' שהאדם צריך להאמין, ולבטל דעתו במה 
שהדעת אומר לו, נמצא, שבזה שהוא אומר שהדעת שלי יהא בטל 
כעפרא דארעא, היינו שיהיה בטל כעפר הארץ, זה נקרא, שהאדם 
מבטל את דעתו מפני דעת תורה, וזה נקרא עבודת מוחא.
%break
וכמו כן יש עבודה הנקראת בחינת ליבא, כי לב נקרא רצון, היות 
שהאדם נברא בטבע של רצון לקבל לתועלת עצמו, היינו שהאדם 
יהנה מהחיים שלו, וכשאומרים לו שהוא צריך לעבוד לתועלת ה', הלא 
הוא נגד הטבע, ולמה צריכים זה. הוא כנ"ל,
%break
שהאדם צריך לעשות הכל לתועלת ה', הוא מסיבת ג' טעמים הנ"ל, 
לכן זהו עבודה מיוחדת, שעל ידי זה שהאדם יודע, שזה שהוא רוצה 
לעשות הכל לתועלת עצמו, מטעם שהאדם נולד בהטבע של רצון 
לקבל לעצמו,
%break
מוכרח לחלק את עבודתו בב' אופנים - א' בבחינת מוחא, שהאדם 
צריך לתת תשומת לב, איך הוא המצב שלו הוא בבחינת אמונה, אולם 
בבחינת אמונה,
%break
האדם יכול לעבוד בעל מנת לקבל שכר, היינו שהוא מקיים תורה 
ומצות בגלל שמזה יקבל אח"כ שכר, שיהיה מזה לתועלת עצמו, 
וממילא הוא ישאר בפירוד.
%break
לכן יש עוד עבודה מיוחדת, הנקרא בחינת ליבא, שהוא אהבת הזולת. 
ואם הוא יעבוד על אהבת הזולת לבד, אז הוא גם כן ישאר מחוץ 
לקדושה, מטעם שאהבת הזולת, אין זה מטרת הבריאה.
%break
כי מטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים צריכים 
לקבל מהבורא את הטוב ועונג, ואם אין להם אמונה, איך הם יכולים 
לקבל משהו מהבורא, בזמן שאין להם אמונה בהבורא, לכן צריך 
להיות את העבודה בב' אופנים.
%break
אולם אמר אאמו"ר זצ"ל, שזה, שצריכים ללכת בבחינת אמונה, ואין 
הבורא נותן לנו, שנעבוד אותו בבחינת ידיעה, הוא גם כן מטעם 
שהעבודה לא תהיה לתועלת עצמו. כי אם יהיה מגולה הבורא אצל 
הנבראים, ולא היו צריכים לאמונה, אז לא היה שום אפשרות,
%break
שהאדם יהיה מסוגל לעשות משהו לתועלת ה', והאדם יכול לראות 
בתענוגים גשמיים, איך שקשה לקבל את התענוגים האלו רק מטעם 
להשפיע,
%break
ומכל שכן, בתענוגים רוחניים, שתענוג רוחני, אפילו בחינה קטנה, יש 
שמה יותר הנאה מתענוגי גשמיים, בודאי לא יוכל לקבל בעל מנת 
להשפיע, לכן יש עבודה בשניים:
%break
א. במוחא.
ב. בליבא.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו ענין טהרת אפר הפרה 
בעבודה, שחז"ל אמרו לפי שהשטן ואומות העולם, מונין את ישראל 
לומר, מה המצוה הזאת, והתשובה הוא, לפיכך כתב בה, חקה. 
ושאלנו, מהו התשובה שיכול להתקבל על הלב,
%break
הלא הם שואלים שאלות, מדוע הוא כך, והשכל מחייב, שצריכים לתת 
תשובה, שהשואל יבין מדוע, ומהו התשובה. אומרים להם, "חקה 
גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". אלא הענין הוא כנ"ל, 
היות שסדר עבודה היא,
%break
שצריכים להתחיל בעבודה בבחינת מוחא, היינו לקבל על עצמו אמונה 
למעלה מהדעת, לכן אם אין האומות שואלים, מה מצוה זאת, אלא 
סתם שהוא מקבל על עצמו בחינת אמונה, שהוא מאמין למעלה 
מהדעת, זה נבחן לבחינת אמונה דבחינה א'.
%page 1299
שאמרנו לעיל, היינו בדומה לאדם שנתן לו אלף דולר, והוא מאמין לו 
שהסכום הוא בסדר, ולא סופר אותם.
%break
מה שאין כן שהם באים ושואלים מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, 
הרי זה דומה לאמונה דבחינה ג', שאמרנו לעיל, היינו שספר אותם, 
והסכום שלו הוא בחסרון, והוא מאמין לו למעלה מהדעת, היינו הוא 
מבטל את דעתו ושכלו נגד הנותן,
%break
זה נקרא אמונה למעלה מהדעת, לכן דוקא שהאומות העולם שישנו 
בגופו של אדם. ושואלים מה מצוה הזאת, ומה טעם יש בה, הלא אין 
הגוף מרגיש שום טעם, מה שהוא נגד השכל והדעת, אם כן התשובה 
האמיתית והנכונה הוא, להשיב להגוף,
%break
שהוא מאמין שהשאלות האלו נשלחו אליו מלמעלה, בכדי שיהיה לו 
עתה מקום, לקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, לכן התשובה הנכונה 
הוא דוקא מטעם חקה וגזירה, ואסור לענות אז להגוף טעמים שכליים, 
מדוע הוא רוצה לעבוד לתועלת המלך. נמצא,
%break
שדוקא ע"י התשובה של חקה וגזירה, הוא יכול ללכת קדימה בעבודת 
ה', הגם שהוא רואה שאין בידו להתגבר על הטענות של האומות 
העולם, על זה הוא גם כן צריך להאמין למעלה מהדעת,
%break
זה שאינו יכול להתגבר, אין זה מטעם שהוא חלש אופי, ובגלל זה אינו 
בידו להתגבר, אלא כך רוצים מלמעלה, שלא יהא אפשרות בידו 
להתגבר.
%break
והטעם הוא כנ"ל, שדוקא ע"י זה שהוא לא יכול להתגבר, הוא מקבל 
עתה הזדמנות לתפלה, שה' יעזור לו, שיוכל להתגבר, והרווח מזה 
הוא, כי דוקא ע"י העזרה מלמעלה, יש מקום לזכות לבחינת נרנח"י 
שבנשמתו, כי כל פעם שהוא מקבל עזרה,
%break
הוא ע"י שמקבל הארה מלמעלה, נמצא, שיש לו עתה הזדמנות לזכות 
לגדלות הנשמה, מכח שיש לו צורך, שה' יעזור לו, וידוע מה שאומר 
הזה"ק, כי עזרתו יתברך הוא שנותנים לו מלמעלה בחינת נשמה, לכן 
האדם צריך להיות זהיר, בזמן שהגוף בא ושואל,
%break
בגלל מה אתה צריך להתאמץ בתו"מ, הלא אתה רואה שאין לך עתה 
שום טעם בהם. אל יחשוב האדם עצות, לתת תשובות בדרך השכל, 
אלא להשיב להגוף, עתה אני נותן לך תודה, בזה שאתה בא אלי 
בטענות אלו, כי אני אומר, הצדק עמך בבחינת השכל,
%break
כלומר מצד השכל אני צריך להיות עתה בבחינת "שב ואל תעשה", 
אלא למעלה מהדעת אני עובד, והגם שאתה לא נותן לי להתגבר, ואני 
רוצה דוקא עתה להתגבר, עד כמה שאני יכול, לכן אני מבקש את 
עזרת ה', שאני אוכל להתגבר עליך,
%break
ובטח עכשיו היא ההזדמנות הכי חשובה, שע"י זה אני יכול להגיע 
לזכות לכנס לקדושה, ולעשות הכל בעל מנת להשפיע. נמצא, 
שהתשובה "חקה גזירה הוא מלפני",
%break
היא התשובה אמיתית בכדי שהאדם יתקדם בעבודה, ולהגיע לבחינת 
אמונה בקביעות, שה' יעזור לו לזכות לבחינת מוחא וליבא.
%break
ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, שמצד אחד אומר, שפרה הוא 
חקה בלי טעם, ואח"כ חז"ל נותנים על זה טעם, בדרך "משל לבן 
שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבוא אמו ותקנח הצואה, כך 
תבוא פרה ותכפר על העגל".
%break
אם כן, הם כן נותנים טעם לפרה אדומה, והתשובה הוא, זה שהאם 
תבוא ותקנח, זה תשובה, שפרה אדומה היא חקה בלי טעם, ופירוש 
הדבר, שענין חטא העגל היתה כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר 
הזהר דף כ"ג, ובהסולם אות י"ד) וזה לשונו "ואלו שחטאו בעגל,
%break
אמרו על סוד זה אל"ה אלהיך ישראל, כי הם פגמו בהאי לבוש, ויצאו 
השפע לאלהים אחרים. שהפירוש, שהם רצו לקבל את אור החכמה 
בלי לבוש של חסדים, שזה נקרא שלא רצו לקבל את הלבוש של 
חסדים, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת.
%break
לכן על זה בא מצות פרה אדומה, שהוא כולה חוק וגזירה, שהיא כולו 
למעלה מהדעת, שהפרה זו נקרא אם, ויתקן את החטא במה שלא 
רצו ללכת, בבחינת אמונה למעלה מהדעת,
%break
ובזה יתוקן החטא. נמצא, שענין פרה אדומה בעצמה, אין בה טעם, 
אלא להיפך, היות שענין פרה אדומה היא כולה למעלה מהדעת, זה 
יתוקן מה שרצו בחטא העגל, שיהיה הכל בתוך הדעת, שאמרו "אלה 
אלהיך ישראל".
%page 1300
נמצא, שכל ענין פרה אדומה היא כולה למעלה מהדעת, שזה מראה 
על ענין אמונה, שמטהרת את הטמאים, כי ענין הטומאה בא מבחינת 
הרצון לקבל לתועלת עצמו, והתיקון לצאת מהרצון לקבל,
%break
היא לקבל עבודת האמונה למעלה מהדעת, שאז האדם מבקש עזרה 
מה', וע"י זה הוא יצא מתחת שליטת הרצון לקבל, כי זה נקרא, בחינת 
יצאת מצרים, שרק ה' בכבודו ובעצמו הוציאם ממצרים, כמו שכתוב 
"אני ולא שליח".
%break
נמצא, שהפירוש של פרה אדומה, שאפרה מטהר, שענין אפר, מראה 
על דבר שנתבטל, כמו כן לאחר שרפת הפרה, ונשאר רק בחינת אפר, 
שזה מרמז על ביטול, היינו לאחר שהאדם מבטל את דעתו ורצונו 
בפני רצון ה',
%break
אז האדם זוכה לבחינת רצון ה', שרצון ה' הוא רצון להשפיע, ובזמן 
שיש להאדם הרצון להשפיע, אז האדם הזה נקרא "איש טהור". כי 
הוא אינו עושה אז שום דבר, אלא רק מה שיהיה מזה נחת רוח 
ליוצרו.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ביוצר לפרשת פרה) "לטהר טמאים, 
לטמא טהורים באומר קדוש", ויש להבין, איך יכול להיות ב' הפכים 
בנושא אחד, ובדרך עבודה יש לפרש, שבזמן שהאדם מתחיל להכין 
עצמו, לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת,
%break
תיכף הוא נטמא, כלומר, שמטרם שהתחיל בעבודה זו, אלא שהיה 
עובד בעל מנת לקבל שכר, היה מרגיש שהוא צדיק, היינו שהוא רואה 
שהוא שומר תורה ומצות, ולא מוצא בעצמו שום פגם. לכן הוא יודע 
שהוא איש טהור, ואינו מקבל טומאה,
%break
והוא דואג רק בשביל אחרים, שאינם הולכים בדרך ה', והוא רוצה 
להשפיע להם בחינת אמונה, והם לא רוצים לשמוע, מה שאין כן הוא 
יודע בעצמו שיש בידו שיעור אמונה לחלק לכמה אנשים, באם רק הם 
ירצו לקבל.
%break
אולם בזמן שהוא מתחיל בעבודה דלהשפיע, ולהאמין בה', למעלה 
מהדעת, אז הוא רואה את האמת, שהוא משוקע באהבה עצמית, 
וחסר לו אמונה. נמצא, שעכשיו הוא נעשה טמא, זה נקרא "לטמא 
טהורים", ואח"כ הוא זוכה "לטהר טמאים".
%break
%page 1301
%H מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה
%break
הנה הזה"ק אומר (ויקרא ד' ל"א ובהסולם אות צ"ד) וזה לשונו "ומשום 
זה ברא אותו זכר ונקבה, שיהיה שלם כעין של מעלה. ויצאו ממנו 
ומאשתו בן ובת, ואז הוא אדם שלם, כעין של מעלה, והוא משלים 
למטה, כעין השם הקדוש העליון,
%break
כי י"ה ה"ס או"א, ו"ה ה"ס בן ובת. ואז נקרא השם הקדוש העליון 
עליו. ואדם שאינו רוצה להשלים את השם הקדוש למטה, דהיינו 
להוליד בן ובת, טוב לו שלא נברא, שהרי אין לו חלק כלל בשם 
הקדוש", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, מה מרמז לנו זה בעבודה, היינו, שאם אין לו בן ובת טוב לו 
שלא נברא".
ידוע, שיש לנו להבחין בעולם ב' דברים:
%break
א. מטרת הבריאה, שהיא "להטיב לנבראיו", היינו שהנבראים יקבלו 
טוב ועונג, שבגלל זה ברא טבע בהנבראים, שיהיה להם רצון וחשק 
לקבל הנאה ותענוג. ואם הנבראים מקבלים ממנו את הטוב ועונג, 
מזה יש נחת רוח להבורא, שהם מקיימים את רצונו ונהנים ממנו.
%break
ב. תיקון הבריאה, היינו בכדי שהנבראים לא ירגישו בחינת "בושה" 
בעת קבלת התענוגים לכן הנבראים צריכים לקבל את התענוגים רק 
מטעם להנות את הבורא ולא לתועלת עצמם.
%break
זאת אומרת מה שהם רוצים להנות מהחיים, הוא בגלל שהבורא רוצה 
בכך והם מצד עצמם מוכנים לוותר על התענוגים, מטעם שהם רוצים 
להיות דבקים בה', שזה נקרא "השתוות הצורה".
%break
לכן אנו מבחינים אצלנו, ב' מיני כלים:
א. "כלים דהשפעה" והאור הנמשך בתוכם נקרא בשם "אור דחסדים". 
והאור הזה נקרא "אור הזכר", משום שהכלי שהאור מלובש בו הוא 
כלי דהשפעה, וזכר נקרא "משפיע".
%break
והאור המתלבש בכלים דקבלה נקרא בשם "אור החכמה" או "אור 
החיים", והכלי דקבלת האור החכמה נקראת בחינת "נקבה", היינו 
בחינה מקבלת, שפירושו, היות שאור הזה נקרא "אור של מטרת 
הבריאה",
%break
שהיא "להטיב לנבראיו", היינו שהבורא הוא הנותן ורוצה שהתחתונים 
יקבלו, לכן נקרא הכלי קבלה בשם "נקבה", שהיא המקבלת מהבורא, 
והבורא הוא המשפיע.
%break
מה שאין כן "בכלים דהשפעה" הוא להיפך, התחתון משפיע לעליון. 
לכן נקרא התחתון על שם זה בחינת "זכר", משום שהוא המשפיע 
והעליון הוא המקבל, על דרך שאמרו חז"ל (זהר ויקרא, דף ל"ג אות 
צ"ח) "ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים".
%break
ובהאמור יוצא, שסדר העבודה הוא, היות שהאדם נברא עם טבע של 
רצון לקבל לתועלת עצמו, לכן תחילת עבודת האדם היא, שהאדם 
צריך להשתדל להגיע למצב, שכל מה שהוא עושה יהיה הכל לתועלת 
ה'. וכאן האדם מתחיל לעבוד ולעשות כל מה שבידו,
%break
היינו שמקיים תו"מ בכדי להגיע על ידי זה לבחינת "הכרת הרע", היינו 
שהתו"מ שהוא מקיים, הוא רוצה שכר עבורם, והשכר הוא, שתהיה לו 
"הכרת הרע". כלומר, שידע בהרגשה ובידיעה, שהרצון לקבל לעצמו 
הוא דבר רע ומזיק לחיים שלו,
%break
היינו שלא יכול לזכות לחיים רוחניים בסיבתם. וזהו השכר שלו, שזה 
נקרא "הכרת הרע", שעכשיו הוא מכיר, שהרצון לקבל לעצמו הוא 
המזיק והמלאך המות שלו.
%break
לכן, אם האדם אומר, שהוא עוד לא מרגיש שהרצון לקבל הוא המלאך 
המות, הוא צריך לדעת, שזה נובע שחסר לו אור לראות את האמת, 
כי בחושך לא רואים. ואור נקרא "תורה",
%break
כמו שכתוב "ותורה אור". לכן הוא צריך להרבות בתורה על הכוונה 
שיקבל אור מהתורה, שיאיר לו לראות את האמת, מי שהוא השונא 
והמלאך המות שלו, שלא נותן לחיות חיים אמיתיים, שהם חיים 
רוחניים.
%break
%page 1302
לכן כשהאדם בא לפעמים למצבים, הנקראים "ימים שאין בהם חפץ", 
כלומר שאין לו כח לעשות שום דבר, היינו לא במחשבה ולא בדיבור 
ולא במעשה, והטעם, היות שהבורא ברא את האדם לעשות, כמו 
שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות",
%break
לכן, בזמן שהאדם רואה, שאין לו התקדמות בעבודה, אז נאבד 
מהאדם את כלי עבודה, זאת אומרת, שחסר לו חומרי דלק. ואז 
השאלה היא, מה על האדם לעשות, כשהוא נמצא במצב הזה.
%break
והתשובה היא, כי האדם צריך אז להאמין "למעלה מהדעת", שגם 
המצב הזה, היינו במצב שאין לו שום חסרון, שיעורר בו, שיכולים 
למלאותו,
%break
אלא שעכשיו הוא רוצה להשלים עם המצב שבו הוא נמצא, זה בא 
מצד ה', שנשלח לו בכוונה תחילה. וזה הוא מטעם "כיתרון האור 
מתוך החושך".
%break
כלומר, בזמן שהאדם רואה, שהוא נמצא במצב ירידה, ואח"כ כשיזכה 
לצאת מהמצב הזה, אז ידע להעריך את החשיבות של מצב העליה. 
כלומר, שאז הוא יכול להבחין בין אור לחושך. ויהיה בידו לתת תודה 
להבורא, על זה שקירב אותו לרוחניות.
%break
ואז, כשהוא מעריך את החשיבות שבדבר, אז יהיה בידו כח להמשיך 
אור תורה, כי אז "ברוך מתדבק בברוך". כלומר, לפי שיעור שהאדם 
מעריך את שלימותו,
%break
עד כמה שהוא "ברוך" בחלקו, שהבורא קירב אותו, בשיעור הזה הוא 
יכול להמשיך ברכה, כמו שכתוב "שברוך מתדבק בברוך".
%break
לכן אם אין לו חושך, אין בידו כח להעריך את האור. אם כן אין האדם 
כל כך בשמחה, מכפי שהוא יכול לקבל מבחינת התקרבות לה', אם 
היה יודע להעריך את מצב של העליה. ולכן מדה כנגד מדה. וכפי 
שיעור שהוא מודה ומשבח להבורא עבור זה שקירב אותו אליו,
%break
והאדם מרגיש עצמו "לברוך ה'", באותו שיעור הוא יכול להמשיך שפע 
מלמעלה. נמצא, שזה נראה, כאילו שיעור השפע, שהאדם יכול 
להמשיך, הוא לפי מצב שהוא נמצא בבחינת ברוך, כנ"ל.
%break
וכשהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה', לאחר שכבר בא לידי החלטה, 
שיש לו מזיק בלב, הנקרא "רצון לקבל", ואין בידו לצאת ממנו, היינו 
לאחר כמה עליות וירידות שהיו לו,
%break
ולבסוף הוא רואה, שנשאר בערום וחוסר כל, אז תפלתו היא בעומק 
הלב, כלומר שהוא רואה, "אם אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".
%break
והגם שהאדם יכול לומר, שהוא מאמין "למעלה מהדעת", שרק 
הקב"ה עוזרו, אבל בתוך הדעת אין לו הרגשה כזו, מטעם שהאדם 
יודע, שהוא בעצמו נתן הכוחות והיגיעה להשיג משהו ברוחניות.
%break
מה שאין כן בזמן שהאדם, לאחר כל היגיעות, הוא רואה שאין הוא 
מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אז הוא רואה בתוך הדעת, 
שרק ה' יכול לעזור לו.
%break
נמצא מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא 
הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", אין הוא צריך להאמין בזה "למעלה 
מהדעת", כמו שסתם עובדי ה', שמקיימים תו"מ, שהם מאמינים 
"למעלה מהדעת", שכך הוא, שהבורא עוזר להם.
%break
אלא, באלו אנשים, שהם רוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, אצלם זהו 
בתוך הדעת, עד כדי כך, שהם צריכים להאמין למעלה מהדעת, שה' 
כן יכול לעזור להם לצאת משליטת הרצון לקבל.
%break
וזה הוא כמו שכתוב בזה"ק על המרגלים, שאמרו, שאין בעל הבית 
יכול להציל את כליו. ואמר על זה אאמו"ר זצ"ל, שהפירוש הוא, 
שהמרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, הכוונה על ארץ, שהיא 
בחינת "מלכות", שהמרגלים אמרו,
%break
שגם הבורא לא יכול לעזור להציל את כליו, היינו "כלים דקדושה", 
היינו "כלים דהשפעה". נמצא שזה כולם ידעו, שאין זה בידי אדם 
לצאת משליטת קבלה עצמית, אלא שצריכים להאמין שה' כן יכול 
לעזור.
%break
ואז באות לאדם הספיקות, שאם זה נכון, שה' כן יכול לעזור בזה, הלא 
הוא אומר, שכבר כמה פעמים ביקש מה', שיעזור לו, שיתן לו את 
הרצון להשפיע, ושיזכה לאהבת ה', ולא מקבל שום תשובה על 
תפלותיו.
%page 1303
אם כך קשה לו אז להאמין, שה' כן יעזור לו. וממילא, לאחר כל 
היגיעות, שעברו עליו, והוא אינו בורח מהמערכה, וזוכה להשיג את 
הרצון להשפיע, אז הוא רואה בתוך הדעת, "שאלמלא אין הקב"ה 
עוזרו אינו יכול לו".
%break
נמצא עתה, לאחר שהקב"ה עזר לו וקבל את תפלותיו, שהיה מבקש 
מה' שיעזור לו, כמו שאומרים, "הוא יפתח לבנו בתורתו, וישם בלבנו 
אהבתו ויראתו, ולעשות רצונו, ולעבדו בלבב שלם", איך הוא משבח 
לה', על מה שעזר לו על תפלותיו,
%break
וכמה הוא מחשיב את שיעור הברכה, מה שקבל מה'. נמצא, שעכשיו 
האדם נקרא "ברוך" אמיתי. ולפי ערך זה אומרים "ברוך מתדבק 
בברוך", אז הוא יכול לקבל הארה גדולה ביותר, משום שבחינת 
"הברוך" שלו היא בשיעור גדול, כנ"ל.
%break
אולם, לאחר שהאדם זכה לכלים דהשפעה, האדם נקרא שהוליד בן, 
היינו "זכר", היינו כנ"ל, שהשיג "כלים דהשפעה", שזה נקרא, שזכה 
כבר לבחינת "תיקון הבריאה", שהיא בחינת "חסד", היינו לעבוד את 
ה' עם כלים דהשפעה,
%break
הנמשך מלמעלה (מבחינת זעיר אנפין, שמשם נמשך החסדים, שז"א 
נקרא "זכר", המשפיע חסדים). נמצא, ההכנה נקראת "אב", שההכנה 
לדבר נקרא "סיבה", והמסובב נקרא "תולדה".
%break
וזה נקרא, שהאדם הוליד בן זכר, שהוא קבל עכשיו את הרצון 
להשפיע, שהיא בחינת תיקון הבריאה, שעל ידיו יוכלו לקבל את הטוב 
ועונג.
%break
נמצא, לאחר שכבר יש לו בן, הנקרא בחינת "תיקון הבריאה", בא 
עתה הזמן, שהאדם צריך להשתדל ולהשיג את מטרת הבריאה, 
שהיא "רצונו להטיב לנבראיו", שזה נבחן,
%break
שהשפע בא מלמעלה למטה, היינו שהתחתון הוא המקבל, שזה 
נקרא, שעכשיו "נולדה בחינת בת", היינו המקבלת את האור של 
מטרת הבריאה, שהיא בחינת נוקבא, המקבלת מן המשפיע, שזה 
נקרא בחינת "מלכות", ה' אחרונה דשם הוי"ה.
%break
כלומר, שעתה, היינו לאחר שכבר יש לו בן ובת, שהם מרמזים על ו"ה 
דשם הוי"ה (כי שם הוי"ה הם אותיות י-ה-ו-ה, שי' הוא חכמה, ה' 
ראשונה היא בינה, שמהם נמשכים בחינת ז"א, הנקרא "חסד", 
המקבל חסדים.
%break
וכמו כן גם מלכות נמשכת מ - י"ה, שהיא מקבלת חכמה, הנקראת 
"בת"). לכן כשהאדם זכה להוליד על ידי עבודתו בחינת בן ובת, 
האדם הזה נקרא "שהשלים את השם הקדוש".
%break
מה שאין כן אם לא הוליד על ידי עבודתו בן ובת כנ"ל, נמצא שעוד לא 
השלים את השם הקדוש. לכן אומר הזה"ק "טוב לו שלא נברא", כי 
האדם נברא בעולם לעשות תיקונים ולהשלים את השם הקדוש,
%break
כמו שאמרו חז"ל על הכתוב (סוף פרשת בשלח) "כי יד על כס יה 
מלחמה לה' בעמלק", אמרו "נשבע הקב"ה, שאין שמו שלם, ואין 
כסאו שלם, עד שימחה שמו של עמלק".
%break
שיש לפרש כנ"ל, כי השם י"ה, הנקראים חו"ב, צריכים להאיר ל - 
ו"ה, שזה בא על ידי עבודת האדם, המוליד בן ובת. היינו בחינת זכר, 
שהם כלים דהשפעה, שבהם מאיר אור דחסדים. וגם להמשיך 
לבחינת מלכות, הנקראת "בת", שהם כלים דקבלה,
%break
המאיר בהם אור חכמה. שאז האדם, על ידי עבודתו, משלים את 
השם הקדוש, הנקרא י-ה-ו-ה. וזה בא על ידי "מחית עמלק", היינו על 
ידי זה שעוסקים בתו"מ בעל מנת להשלים את השם הקדוש. ואז יגלה 
השלימות, הנקרא "הוא ושמו אחד".
%break
נמצא, מי שלא השלים את השם הקדוש כנ"ל, שלא הוליד בחינת "בן 
ובת", היינו שלא תיקן "כלים דהשפעה", שבהם מאיר אור דחסדים, 
שהוא בחינת זכר, ואפילו שכן הוליד בחינת בן, הנקרא "זכר", אבל 
עדיין לא השלים את עבודתו להוליד גם בחינת נקבה,
%break
היינו כלים דקבלה, שיכנסו לקדושה, שבהם מאיר אור החכמה, 
הנקרא "בחינת נקבה", שהוא האור המאיר מלמעלה למטה 
להנבראים, שהמקבלי השפע נקראים "בחינת נקבה" - אומרים לנו, 
שעדיין לא השלים את עבודתו.
%page 1304
לכן "טוב לו שלא נברא, שהרי אין לו חלק כלל בשם הקדוש".
%break
וזהו כנ"ל, כי לא המשיך את ה - ו"ה, כי המשכת האור לבחינת ו"ה 
תלויה במעשי התחתונים, שזה הוא "אשר ברא אלקים לעשות", 
שהתחתונים צריכים להמשיך בכח מעשים טובים שלהם.
%break
וזה כמו שאומר האר"י הקדוש, "שכל מעשי התחתונים, בין מעשים 
טובים ובין חס ושלום מעשים רעים, נוגעים רק ב - ו"ה, הנקראים 
בחינת ז"א ומלכות".
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "החדש הזה לכם". שיש לפרש בדרך 
העבודה, היות שאין "חדש תחת השמש", אם כן מהו ענין החידוש, 
מה שכתוב "החדש הזה לכם". והתשובה היא לכם, שכל ענין 
החידושים והשינויים הם לכם דוקא,
%break
היינו בשבילכם. זאת אומרת, לגבי הבורא כתוב "אני ה' לא שניתי", 
שפירושו, לגבי הבורא אין שום שינוים. אלא כל ריבוי מדרגות ושינוים 
הם רק מצד המקבלים. ומדוע כלפי המקבלים יש שינוים,
%break
הלא (אין) שינוי ברוחניות. והתשובה היא, היות שאי אפשר לקבל שום 
אור אלא לפי גודל הלבוש, לכן הלבושים הם עושים שינוים באור, 
שכפי ערך הלבוש כך הוא ההשגה בהאור.
%break
ומהו הלבוש, שבהלבוש הזה האור מתלבש. הלבוש הזה הוא אור 
חוזר, שפירושו, היות שנעשה תיקון, בכדי שלא תהא בחינת "בושה" 
בעת קבלת הטוב ועונג, נעשה צמצום והסתר,
%break
שלא רואים את האור, אלא כפי שהאדם מסוגל לקבל בעל מנת 
להשפיע. היינו, בשיעור זה שהאדם מסוגל לכוון בעל מנת להשפיע, 
מתגלה אליו האור.
%break
נמצא, שעיקר הכלי, שיכול לקבל האור, הוא בשיעור שהוא יכול 
להשפיע להבורא, ולא עושה שום דבר אלא לתועלת הבורא. והיות 
שענין בעל מנת להשפיע הוא נגד הטבע, לכן עבודה זו הולכת לאט 
לאט. וכפי שיעור התגברות, שהוא מתגבר לעשות בעל מנת להשפיע,
%break
בשיעור זה הוא מלביש ומשיג את האור. וממילא נעשה הרבה 
מדרגות, לפי ערך עבודת המקבלים. אבל מצד המשפיע אין שום 
שינוי. וזה שכתוב "החדש הזה לכם", היינו כל החידושים הם לכם, 
היינו זו היא עבודה שלכם, בשבילכם, היינו לצורך התחתונים.
%break
ועיקר העבודה היא, שצריכים התגברות יתירה, שהיא "אמונה למעלה 
מהדעת", היינו שכל ההתחדשות בעבודה באה מבחינת "אמונה 
למעלה מהדעת".
%break
מה שאין כן אלו אנשים שעובדים בבחינת "אמונה בתוך הדעת", אין 
להם התחדשות. וזה שכתוב "אין חדש תחת השמש". היינו דוקא 
תחת השמש אין חידוש, אבל למעלה מהשמש יש חידוש.
%break
ויש להבין מהו פירושו של "שמש", בעבודה. הנה שמש מאיר ביום, 
שענין "יום" פירושו כמו שכתוב (פסחים ב') וזה לשונו "לאור יקום 
רוצח, יקטול עני ואביון, הכי קאמר אי פשיטא לך מילתא כנהורא". 
שהמובן הוא, אם הדבר ברור לך כיום, זה נקרא "שמש",
%break
היינו ידיעה. מה שאין כן "לילה" נקרא ספק. נמצא, "תחת השמש אין 
חידוש", כלומר אם השמש, שהיא הדעת, היא למעלה בחשיבות, היינו 
שהדעת הוא הסיבה להמעשים, מבחינת זו אין התחדשות בעבודה, 
כי העבודה אינה מתנגדת להדעת, אין שם חידוש.
%break
מה שאין כן אם האדם רוצה לעבוד למעלה מהשמש, היינו למעלה 
מהדעת, אז יש לו חידוש בעבודה, היות כל פעם בא אליו הרשע, 
ושואל שאלת פרעה. ושאלת הרשע הנקראת בחינת "מי ומה". והאדם 
צריך לתרץ אותם. עבודה זו שייכת לכם.
%break
ומן השאלות והתשובות האלו נולדים תמיד חידושים. וזה שכתוב "אין 
חדש תחת השמש", אבל למעלה מהשמש, היינו למעלה מהדעת, יש 
חידוש.
%break
הנה העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר 
שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת למעלה 
מהדעת. שהאדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה',
%break
אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל 
מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהיתה לי השגה והרגשה 
וטעם בעבודה, ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי".
%page 1305
ואז האדם יכול ללכת קדימה, ואין לו אז שום מקום, שיוכל ליפול 
ממצבו, מטעם שהוא מקבל על עצמו לעבוד אפילו כשהוא מונח ממש 
בארץ, היינו שאי אפשר להיות למטה מבארץ.
%break
וזהו כמו שכתוב (קהלת א') "דור הולך ודור בא והארץ לעולם 
עומדת". שיש לפרש, שענין "דור הולך ודור בא" בעבודה, שהוא ענין 
עליות וירידות. כי זה שהאדם משתוקק להגיע לידי ידיעה, היינו שלא 
רוצה לעבוד למעלה מהדעת, אלא דוקא בתוך הדעת,
%break
כלומר שהאדם אומר, שאם הגוף יבין את הכדאיות, לעבוד ולקיים את 
מצות המלך, אז הוא מוכן לתת יגיעה ועבודה, אבל להאמין למעלה 
מהדעת, אין הגוף מסכים לזה.
%break
והוא עומד ומחכה, מתי הוא יגיע למצב שהגוף יבין את זה, אבל 
אחרת הוא לא מסוגל לעבוד עבודת הקודש. ולפעמים הוא כן מתגבר 
על המחשבות ורצונות האלה. וזה גורם לו את העליות והירידות.
%break
אולם אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו 
אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה 
אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו 
איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו,
%break
בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא 
אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא 
מעפרא".
%break
כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה 
הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא 
מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו,
%break
היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי 
אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא 
מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח.
%break
ובהאמור יש לפרש "דור הולך ודור בא", שזה ענין עליות וירידות, 
שפירושו "דור הולך" היינו, שמצב העליה נסתלק ממנו, "ודור בא" זהו 
שבאה לו עליה אחרת. וזה הוא בלי סוף. אולם "והארץ לעולם 
עומדת". מה שאין כן הארץ, שהיא בחינת עפר,
%break
שהאדם מרגיש שהוא מונח בארץ, שאין מצב יותר תחתון מכפי שהוא 
נמצא שם, אם האדם עובד בבחינת הארץ, היינו אפילו בבחינת עפר 
הוא מסכים לעבוד, זהו "לעולם עומדת", שאין לו שום נפילה, היות 
שהוא כבר מונח בארץ, והוא מקדש את הארץ.
%break
%page 1306
%H מהו שהאדם שב בתשובה צריך להיות בשמחה
%break
הנה הזה"ק (ויקרא ל"ט ובהסולם אות ק"ט) כתוב שם וזה לשונו, 
פתח רבי יהודה ואמר, "עבדו את ה' בשמחה. כך למדנו, שכל עבודה 
שאדם רוצה לעבוד להקב"ה, צריכה להיות בשמחה, ברצון הלב, כדי 
שתמצא עבודתו בשלמות. ואם תאמר, אי אפשר,
%break
כי אדם ההוא עבר על מצות אדונו, ושב לפני אדונו, באיזה פנים יקום 
לפניו, הרי ודאי ברוח שבור ברוח עצוב צריך להמצא, ואיפה היא 
השמחה. ושמחה זו ורננה זו אינן נמצאות, אלא במה הן מתתקנות. 
הוא באלו הכהנים והלווים, שמחה מתקיימת בכהן,
%break
משום שהוא תמיד רחוק מן הדין, רננה נמצאת בלוים. עתה שלא 
נמצא קרבן (היינו משחרב בית המקדש), ואיך מקיים שמחה ורננה. 
והרי כך למדנו, שהתשבחות, שמשבח לאדונו, ושמחת התורה, ורננה 
של התורה, זו שמחה ורננה,
%break
הרי למדנו (ברכות ח'), לעולם יכנוס אדם שיעור שני פתחים, ויתפלל 
תפלתו. היעלה על דעתך, שני פתחים ממש. אלא אמור, שיעור שני 
פתחים, הנקראים חסד ופחד, דהיינו גבורה. והם פתחי עולם".
%break
ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה, ש"הכהן הוא בשמחה" ו"הלווים הם 
ברננה". וכן מה שכתוב, שהשמחה היא בלב ורננה היא בפה. ודוקא 
ע"י ב' אלו מתתקנות הקרבן. והענין הוא, כי ידוע שסדר העבודה הוא, 
שמתחילים לעבוד בתורה ומצות,
%break
הוא בכדי לקבל שכר, והשכר הוא תמיד למה שהאדם משתוקק לקבל 
ולא רוצים לתת לו, אלא שמשלם עבור זה מה שדורשים ממנו, זהו 
השכר, שבגללו האדם עובד.
%break
וממילא כל אדם יש לו תשוקה למה שהגוף שלו דורש. לכן יש הבדל 
בדרך כלל בין אדם לחבירו, בין ילדים קטנים לילדים קטנים, ובין 
קטנים לגדולים. למשל, אנו רואים שלפעמים ילדים קטנים, שלא 
רוצים לאכול, אומרים להם, אם אתם תאכלו,
%break
אתם תקבלו שכר, שיקנו לכם צעצועים וכדומה. נמצא, שעל אכילה 
הם מוותרים, בכדי לקבל צעצועים. הם נותנים יגיעה, בזה שאוכלים, 
בכדי להשיג צעצועים. ולגדולים אומרים,
%break
אם אתם תעבדו, ניתן לכם לאכול. זאת אומרת, לכל אחד ואחד יש לו 
דבר מיוחד, שנקרא "שכר" אצלו.
%break
לכן, כשבאים לדבר מעבודת ה', "שה' צוה לנו לקיים תורה ומצות", 
שבטח שזאת נקראת יגיעה, כי מטבע של האדם שאוהב מנוחה, ואם 
דורשים ממנו משהו לעשות ולוותר על המנוחה, הוא שואל תיכף, מה 
אני ארויח יותר, כלומר,
%break
איזו הנאה תהיה לי יותר הנאה, מזה שאני נהנה עכשיו מהמנוחה. 
ובזמן שהאדם שומע, שהתענוג שהוא יכול לקבל מהיגיעה, הוא פחות 
מהתענוג שהוא נהנה מהמנוחה, בטח שהוא לא יעשה.
%break
לכן, היות שהאדם מתחיל לעבוד עבודת הקודש, אין להאדם מושג 
יותר להבין מה הוא תענוג, רק ממה שהרצון לקבל לתועלת עצמו 
מבין, שיקבל הנאה מעבודה זו יותר משהרצון לקבל לעצמו נהנה 
מהמנוחה. לכן מבטיחים לו שכר,
%break
היינו שיקבל תמורה עבור עבודתו, כמו שכתוב בזה"ק, שמבטיחים לו 
"שיהיה לו תענוגי עולם הזה בשפע", וכמו כן יתנו לו שכר "בעולם 
הבא". ובשיעור שהוא מאמין בזה, בשיעור הזה הוא מוכן לעבוד, היינו 
כפי מה שהוא מאמין בשכר ועונש.
%break
וזה נקרא שהוא עובד על קו אחד, שהוא בכדי לקבל שכר עבור 
תועלת עצמו, שזאת נקראת "עבודה בבחינת המעשה". כלומר, שהוא 
צריך להאמין בה', שהוא צוה לנו ע"י משה לקיים את התו"מ,
%break
ובזכות זה יהיה לנו שכר כנ"ל. ואם לא, יהיו לנו עונשים. שב' אלה 
מחייבים אותנו לקיים את התו"מ.
%page 1307
וזה נקרא גם כן בדברי חז"ל "יראה ואהבה", כמו שאמרו חז"ל "יראה 
צריכים כי אין המתיירא בועט, ואהבה צריכים כי אין האוהב שונא". 
אולם להבין המושג "בעל מנת להשפיע", אין האדם מוכשר, בזמן 
שנמצא עוד בקטנות הדעת,
%break
ולא יכול להבין שיש ענין להשפיע. אלא, האדם יכול להבין, שצריכים 
להשפיע רק בעל מנת שיקבל תמורה עבור ההשפעה שהוא נותן.
%break
אולם זאת נקראת גם כן מדרגה גדולה, הגם שזהו הוא בעל מנת 
לקבל. וזאת נקראת מדרגת "שלא לשמה", שעל זה אמרו חז"ל 
"מתוך שלא לשמה באים לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב". לכן 
האדם צריך,
%break
שיהא נזהר בזמן שהוא עובד ה' אפילו שלא לשמה, להחשיב את 
המעשים, והאדם צריך לתת תודה לה', שנתן לו רצון וחשק לקיים את 
התו"מ, ושלב ראשון להכנס לעבודה אמיתית, שבזה הוא נקרא "עובד 
ה'", הוא לעבוד בלי שום שכר ורק לתועלת ה'.
%break
מה שאין כן בזמן שהאדם עובד בכדי לקבל תמורה שכר, הוא נקרא 
בשם "עובד לעצמו", היינו לתועלת עצמו ולא לתועלת ה'. אבל כנ"ל, 
שהאדם צריך להיזהר, שיחשיב את העבודה זו ולא לזלזל בה חס 
ושלום, אלא לתת תודה לה', על זה שזיכה אותו לקיים תו"מ במעשה.
%break
אולם אח"כ האדם צריך לעבוד בשביל שכר ועונש במובן אחר, כנ"ל 
בהמשל של הקטנים וגדולים, שהשכר צריך להיות, במה שהוא זכה 
להשפיע לה',
%break
היינו שיש עתה בכוחו לכוון בעל מנת להשפיע, שע"י זה הוא בא לידי 
"דבקות ה'". וזהו השכר שהאדם צריך לדרוש עבור יגיעתו בתו"מ.
%break
אולם היות שהאדם רגיל לעשות הכל לתועלת עצמו, לכן הגם שהאדם 
מאמין מה שכתוב, "שהאדם צריך לעשות הכל לשם שמים", אבל 
היות שהגוף מתנגד לזה, מסיבת שזהו נגד הטבע, אין האדם יכול 
לקבוע, שזה הוא באמת דבר גדול,
%break
היינו להשפיע. ושזהו כל כך חשוב, עד כדי כך, שיהיה כדאי לאדם 
לקיים תו"מ, שדבר זה, היינו בעל מנת להשפיע, שזה יהיה כל השכר 
תמורת עבודתו בתו"מ.
%break
והיות שענין להשפיע לא חשוב כל כך אצל האדם, לכן אין לו צורך 
להתפלל לה' מעומק הלב, שיתן לו רצון להשפיע בתור מתנת ה'. לכן 
יוצא, אף על פי שהאדם מבין, שכדאי לעבוד בעל מנת להשפיע, אבל 
שהאדם ירגיש את נחיצות שבדבר,
%break
אין לו. לכן מוכרח האדם לעבוד, שה' יאיר לו את הנחיצות שבדבר, 
איך שהרצון להשפיע הוא יביא את האדם למטרת הבריאה, שהיא 
להשגת הטוב ועונג שישנו במטרת הבריאה.
%break
לכן צריך האדם לבקש מה', שיתן לו להרגיש את החסרון, היינו שחסר 
לו הרצון, שיבקש מה' בכל הלב, שה' יתן לו את הרצון להשפיע, כי 
"אין מילוי בלי חסרון".
%break
ואח"כ יבקש מה', שיתן לו את המילוי. היות שיש הרבה פעמים, 
שהאדם בא לידי מצב, שהוא לא רוצה בכלל שה' יעזור לו, שיהא 
נמאס בעיניו את הרצון לקבל, ושירגיש את השפלות שישנו בהרצון 
לקבל. אלא הוא רוצה,
%break
אדרבה שה' ימלא לו את כל מה שהרצון לקבל דורש. לכן בזמן 
שהאדם בא לידי המצב של שפלות, עליו לבקש מה', שיתן לו את 
נחיצות הצורך של רצון להשפיע, ושהתפלה תהיה מעומק הלב. ואז 
באה לו העזרה מלמעלה.
%break
אולם כשהאדם בא לידי מצב, שהוא רואה, שהוא נמצא בתחת 
השפלות, והאדם כשרואה את שפלותו, הוא במצב שבור ורצוץ, ואיך 
הוא יכול להיות בשמחה,
%break
כנ"ל כמו שאומר הזה"ק "ואם תאמר אי אפשר, כי האדם ההוא עבר 
על מצות אדונו, ושב לפני אדונו, הרי ודאי ברוח שבור, ואיפה היא 
השמחה".
%break
ויש לשאול על זה, באם השכל מחייב, כשהאדם רואה שהוא בשפלות, 
שצריך להיות בעצבות, מדוע הוא מוכרח להיות בשמחה. והטעם הוא, 
משום שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". גם זה יש להבין, מדוע דורשים 
מהאדם דבר שאינו באפשרי, הלא הם שני הפכים בנושא אחד.
%break
%page 1308
אאמו"ר זצ"ל אמר, היות בזמן שהאדם נמצא במצב של "עירום וחוסר 
כל", האדם הזה נבחן לבחינת "ארור" ו"אין ארור מתדבק בברוך", כמו 
שכתוב במאמר "אמונת רבו". לכן אין האדם מסוגל לקבל ברכה מה', 
כי אין הברכה שורה על דבר ריק.
%break
לכן משיב הזה"ק, ש"הקרבן מתתקנות באלו הכהנים ולהלווים, 
ששמחה מתקיימת בכהן, ורננה נמצאת בהלווים". והטעם הוא משום 
שכהן הוא "חסד", והוא רחוק מן "הדין". ויש לדעת, מהו בעבודה, 
שהכהן הוא חסד.
%break
והענין, כי חסד הוא בחינת השפעה, היינו שאינו צריך בשביל עצמו 
כלום, אלא רק להשפיע לאחרים. ומי שהוא בבחינת "חסד", הוא שמח 
בחלקו, שבשבילו אינו צריך לשום דבר. נמצא שאין לו שום חסרון, 
וממילא הוא יכול להיות בשמחה,
%break
כי ענין דין מראה על חסרון, היות שכל ענין חסרון שנמצא בהנבראים, 
הוא מסיבת שהיה דין, שאסור להשתמש בכלים דקבלה, אלא רק 
בכלים דהשפעה, שרק שם הוא המקום שהשפע יכול להתקבל.
%break
לכן כשאומרים, שיש חס ושלום דינים בעולם, יהיה הפירוש, שאין 
בעולם מקום שהטוב ועונג יתפשט, מטעם שהעולם משוקע בכלים 
דקבלה, שעליהם היה צמצום ודין. ומטעם זה כהן, שהוא בחינת חסד, 
שהוא כלי דהשפעה,
%break
אין לו שייכות לדין. וזה שכתוב "שמחה מתקיימת בכהן, משום שהוא 
תמיד רחוק מן הדין". והיינו כנ"ל, שכלים דהשפעה הם רחוקים מכלים 
דקבלה, שהם דין.
%break
מה שאין כן, לוי הוא בחינת דין. ושם נוהג בחינת "רננה", היינו בחינת 
שיר. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות לה') "אין אומרין שירה אלא על 
היין". ובזה"ק מבואר, שענין יין היינו "יינה של תורה", שזהו בחינת 
הארת חכמה, הנקרא "קו שמאל".
%break
ששירה נקראת "המתקת הדינים", כי דינים הוא כנ"ל, היינו כלים 
דקבלה, שעליהם היה דין, שאסור להשתמש בהם, מחמת שהם 
בחינת שינוי צורה הגורם פירוד. ומטעם זה המקום הזה של דין נשאר 
בלי שפע.
%break
מה שאין כן בזמן שמתקנים את הכלים דקבלה, שיהיו בעל מנת 
להשפיע, אז השפע בא וממלא את הכלים דקבלה. נמצא, שהדינים, 
היינו הכלי קבלה, שהיו מקודם בעל מנת לקבל, היה מצב של מר, 
מטעם שהיו בלי אור, מה שאין כן עכשיו,
%break
שקבלו תיקון בעל מנת להשפיע, מאיר שם אור החכמה, שהוא האור 
של מטרת הבריאה, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו". נמצא, 
מה שהיה מר, נעשה עכשיו מתוק, וזה שכתוב "אין אומרין שירה 
אלא על היין", שהיא בחינת חכמה.
%break
וזה שכתוב "ורננה נמצאת בלוים, וכך הוא, כי הלווים נמצאים לעולם 
על השיר ואלו הכהנים והלווים עומדים עליו ובהם נשלמת עבודת 
הקב"ה",
%break
היינו שע"י נשלמת עבודת הקב"ה, שהוא ענין של תיקון ג' קוים, שהם 
"חסד", "דין", "רחמים". כלומר, שעל ידי הימין והשמאל נשלם האדם 
עם הקרבן, היינו שע"י זה האדם מתקרב להקב"ה.
%break
וכמו כן יש לפרש מה שכתוב "עתה משחרב בית המקדש, ואיך 
מקיימים שמחה ורננה, ומשיב שהתשבחות שמשבח לאדונו, ושמחת 
התורה ורננה של התורה,
%break
זו שמחה ורננה", שיש לפרש, שענין כהן מרמז לנו את העבודה של 
קו ימין, שימין נקרא שלימות, ושלימות מולידה שמחה.
%break
ויש להבין זה, מה התשובה, שימין נקרא שלימות, שבגלל זה ייקח 
את השלימות של ימין בזמן שהוא רוצה להקריב קרבן, שפירושו, 
שהוא רוצה להתקרב לה' מטעם,
%break
שהוא מרגיש איך שהוא מרוחק מה', הן בבחינת "מוחא" והן בבחינת 
"ליבא", והוא שבור, והוא נמצא ברוח עצוב.
%break
ומשיב הזה"ק "מהתשבחות שמשבח לאדונו, מביא לו שמחה". ויש 
לשאול, איזה שבח ותודה הוא יכול לתת לה', בזמן שהוא מרגיש 
שהוא חוטא. אלא, שענין הוא, שיש לדעת, שבכל דבר יש להבחין ב' 
צדדים:
%break
א. שמצד אחד האדם עכשיו שבור ורצוץ, מסיבת שהוא חטא נגד 
הבורא, והוא נמצא במצב עצוב, היות שהוא מרגיש, איך שהוא בערום 
וחוסר כל מקדושה.
%break
%page 1309
ב. שיש כאן צד השני של המטבע, שהוא, שעד עתה לא היה חושב 
כלל על עניני רוחניים, אלא היה משוקע בעניני עולם הזה, ולא היה 
זוכר בכלל, אם יש ענין רוחניות בכלל בעולם. מה שאין כן עכשיו הוא 
בא לעולם אחר,
%break
שאינו חושב עתה על עניני עולם הזה, אלא כל דאגותיו הן, מדוע הוא 
כל כך מגושם. לכן מצד זה האדם עכשיו עלה בדרגה, היינו שהשכר 
ועונש שלו, הוא לא בדברים גשמיים אלא בעניני רוחניים.
%break
ובהאמור יוצא לפי הכלל, שאם האדם עולה בדרגה, הוא צריך להיות 
בשמחה, מטעם שזכה עכשיו לרצון של עבודת ה'. לכן אפילו בזמן 
שהאדם רואה, איך שהוא מרוחק מה', וכואב לבו מזה, שאף על פי 
שהוא נולד "יהודי",
%break
ומכל מקום הוא אינו משתמש עם זה לעשות מעשים, מה שמתאים 
ליהודי, היינו שתהיה לו אמונה בה' כפי שמתאים ליהודי, אלא כל 
דאגותיו הן למלאות את הצרכים, מה שהגוף דורש,
%break
כמו כל הגופים, היינו כל הצרכים של הנבראים, אפילו מה שאינו יהודי 
דורש, גם הוא דורש, כמו שכתוב "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", 
היינו כל הצרכים של הגוים גם גופו דורש.
%break
לכן עתה, כשהוא השיג ומרגיש קצת שיש ענין רוחניות בעולם, הנקרא 
"דבקות בה'", והוא רחוק מזה, ויש לו שבירת הלב מזה, ורוצה 
להקריב קרבן, היינו שרוצה להתקרב לה',
%break
שזה נקרא "הקרבת קרבן", לכן מצד אחד הוא צריך להיות שבור, 
מזה שהוא מרגיש שהוא מרוחק מה', ומצד שני הוא צריך להיות 
בשמחה, מזה שהוא רוצה עכשיו להתקרב לה'.
%break
לכן מצד זה האדם יכול לקיים "עבדו את ה' בשמחה". ולמה הוא צריך 
להיות שמח, זה מטעם בכדי לתת שבח להקב"ה, בזה שקירב אותו. 
ומאיפה האדם יודע,
%break
שה' קירב אותו. והתשובה היא, שהאדם צריך לדעת, מזה שה' קירב 
את עצמו אל האדם, מזה האדם מרגיש שהוא רחוק מה'.
%break
וזהו כדוגמת בעולם הגשמי, שאין האדם יודע שהוא רחוק מאיזה 
דבר, אם הוא לא רואה את הדבר מרחוק. כלומר, כי אם האדם רואה 
איזה דבר, אז הוא יכול לומר, שזה הדבר רחוק ממנו או קרוב. אבל 
אם הדבר כל כך רחוק ממנו, ואין הוא רואה את הדבר בכלל,
%break
איך הוא יכול לומר, שזה רחוק או קרוב. וכמו כן כאן בעבודה, בזמן 
שהאדם מרגיש, שהוא רחוק מעבודת ה', ובא ע"י זה לשבירת הלב, 
מסיבת התרחקות מה', ורוצה שה' יקרב אותו, שזה נקרא, ש"רוצה 
להביא קרבן", היינו לקרב עצמו לה', בטח ה' התקרב אליו.
%break
וראיה לזה, שהוא רואה אותו מרחוק, היינו שהוא מרגיש עצמו, שהוא 
רחוק מה', מבחינה זו האדם צריך לקבל "שמחה" מזה שה' התקרב 
אליו, והוא רואה את ה' מרחוק. ושמחה זו גורמת להאדם לקבל 
חשיבות מעבודת ה'.
%break
היינו, אפילו שהוא נמצא בהרגשת התרחקות מה', הוא אומר, שה' 
קרוב אליו בשיעור מה. ומבחינה זו האדם, שהוא אומר, שיש לו 
שלימות מזה, כבר נקרא "ברוך".
%break
ואז הוא מסוגל, שיזכה באמת שה' יקרב אותו, היינו שהוא יזכה 
להרגיש שהוא קרוב לה', מטעם ש"ברוך מתדבק בברוך".
%break
אולם בזמן שאין לאדם צורך לצאת ממצב הקטנות שלו, אז אפילו שה' 
רוצה לתת לו מדרגה יותר עליונה, שהוא יצא מקטנותו, אבל כשהוא 
נמצא במצב השלימות,
%break
בזה שהוא עוסק בבחינת הימין והוא שמח בחלקו, איך אפשר לתת לו 
משהו, כי אין לו כלים לזה, היינו צורך לצאת מקטנותו, מטעם שהוא 
שמח בחלקו.
%break
לכן הוא צריך ללכת גם בשמאל כנ"ל, שהוא בחינת "לויים", "גבורה 
פחד". היינו, שהוא עושה בקורת על מעשיו, ורואה איך שחסר לו 
בחינת "מוחא" ובחינת "ליבא". ויש לו פחד, שלא ישאר במצב 
הקטנות לעולמים,
%break
וישאר בבחינת שינוי צורה מהבורא, היות הבורא הוא המשפיע, 
והאדם שקוע כולו בקבלה עצמית. וכל פעם שהוא רוצה להתגבר, הוא 
רואה שאין זה בידי אדם. לכן ע"י זה הוא נעשה נצרך להבורא, 
שהבורא יעזור לו.
%break
%page 1310
וזה שכתוב "שהתשבחות שמשבח לאדונו, ורננה של התורה זו 
שמחה ורננה". והיינו כנ"ל, שמבחינת ימין ושמאל יצא הקרבן, היינו 
שע"י שניהם האדם מתקרב לה',
%break
כי הכלים והצורך האדם מקבל משמאל, שאז הוא נצרך שהבורא 
יעזור לו, שיתן לו כוחות מלמעלה, הנקרא בחינת "נשמה", שכל פעם 
שהוא רוצה להתגבר, נותנים לו עזרה.
%break
אבל עניית התפלה היא בזמן שהאדם נמצא בבחינת שמחה, שהוא 
שמח בחלקו, ואין לו שום צורך לקבל מדרגה יותר גדולה. אלא באיזה 
מצב שהוא נמצא,
%break
הוא שבע רצון ומרגיש ל"ברוך ה'". אז הזמן ש"ברוך מתדבק בברוך". 
ואז הזמן שיכול לזכות לדביקות, מטעם שכלים לזה כבר יש לו 
מבחינת השמאל.
%break
ואז, כשהוא יכול לומר, שהוא שמח בחלקו, הגם שיש לו חסרון, עד 
כדי כך שהוא מרגיש חסרון וכאב, בזה שהוא מרוחק מה'. וזה נקרא 
"שמח בחלקו". והיות שרק באופן שיש לו חסרון, אז שייך לומר "שמח 
בחלקו". מה שאין כן כשאין לו חסרון,
%break
אין זה נקרא "שמח בחלקו", כי "שמח בחלקו", פירושו שהוא מסתפק 
במועט. ואם אין לו חסרון, הרי הוא לא נקרא "מסתפק במועט", היות 
שאין לו צורך ליותר ממה שיש לו.
%break
וזהו על דרך שפירש אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (מגילה י"ב) 
"והשתיה כדת אין אונס". מאי "כדת", כדת של תורה. מה דת של 
תורה, אכילה מרובה משתיה.
%break
ואמר "שדת של תורה" הוא "אין אונס", היינו אין לו הכרח לזה, אלא 
בלא שתיה הוא גם כן יכול לאכול, שענין אכילה הוא בחינת אמונה 
למעלה מהדעת. שהוא מאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם 
בבחינת "טוב ומטיב", אף על פי שהוא לא רואה את זה,
%break
כלומר שהדעת מכחיש את זה, ומכל מקום הוא מאמין. אז הוא זוכה 
לבחינת "שתיה" כנ"ל, הנקראת בחינת "יינה של תורה", שהיא בחינת 
חכמה, שהיא האור של מטרת הבריאה, שרצונו להטיב לנבראיו.
%break
זה נבין מה שאמרו חז"ל "לעולם יכנוס אדם שני פתחים ויתפלל 
תפלתו". היינו, כי בכדי שתפלתו תתקבל, היינו שיזכה לבחינת 
"קרבן", הנקרא "התקרבות לה'".
%break
וידוע שתפלה היא במקום קרבן, זאת אומרת בכדי שיזכה להתקרבות 
ה', הוא צריך ללכת בימין ובשמאל. וענין ב' פתחים יהיה הפירוש, 
שצריכים ב' דברים:
%break
א. לדעת מה שחסר לו. ובזה הוא מקבל חסרון וצורך, הנקרא "כלים", 
שה' יוכל למלאות את חסרונו. מה שאין כן אם אין חסרון לא יכולים 
למלאות.
%break
ב. זמן לקבל את המילוי. כי בזמן שהאדם נמצא בחסרון, אז אין זמן 
למלאותו, מטעם כי "אין הארור מתדבק בברוך". לכן צריכים זמן של 
שלימות, שאז הזמן לקבל מילוי. לכן צריכים לב' רגלים, ימין ושמאל.
%break
%page 1311
%H מהו, גילוי טפח וכיסוי טפחיים, בעבודה
%break
ויש להבין ענין זה ד"גילוי טפח". כלומר, מקודם היה כאן מכוסה טפח. 
ובא אחד וגילה טפח, אבל כיסה טפחיים. אם כן נעשה עכשיו יותר 
מכוסה, ממה שהיה מטרם שגילה. שמשמע, שהוא בא ועשה כיסוי 
יותר גדול משהיה. הלא היה יותר טוב, אם לא היה מגלה את הטפח.
%break
אלא שיש לפרש, זה שבא ואומר "גיליתי טפח וכיסיתי טפחיים", הוא 
בא ואומר לנו, שיש כאן מקום עיון. היינו, לעיין במה שהוא גילה. היות 
שאין הדבר צריך להיות גלוי לכולם, רק לאותם הנצרכים לדעת. לכן 
היה מוכרח לכסות טפחיים.
%break
זהו, בכדי לאלו אנשים שאין להם צורך, הם לא יתנו יגיעה, כדי להבין 
את הענינים. מה שאין כן אלו אנשים שמרגישים, שחסר להם ידיעות 
אלו לצורך השלמתם, הם יתנו יגיעה, בכדי לגלות את הענין, שהוא 
כיסה.
%break
ובזה יש לפרש בעניני עבודה, שהיא התעסקותו של אדם בתורה 
ומצות בכדי להגיע להשלימות, שבגלל זה האדם נברא. ויש להבחין ב' 
בחינות:
%break
א. מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא, שהנבראים צריכים להגיע 
למצב שיקבלו טוב ועונג מה'.
%break
ב. תיקון הבריאה. תיקון הבריאה הוא, שיגיעו לידי דביקות, הנקראת 
"השתוות הצורה". היינו, שכל מעשיהם יהיו רק על מנת להשפיע נחת 
רוח להבורא. לכן, בזמן שיש איזה גילוי,
%break
ואין האדם מוכן לקבל אותו בעל מנת להשפיע, אז האדם פוגם 
בהדבר. לכן מוכרח להיות הכל בהסתר, עד שתהיה ביכולת האדם 
לקבל אותו בעל מנת להשפיע.
%break
לכן בזמן שאומר "גיליתי טפח וכיסיתי טפחיים", הכוונה היא, למי 
שאין לו צורך להדבר, לא יתן יגיעה לעבוד ולגלות. מה שאין כן אלו 
אנשים שיש להם צורך,
%break
בזמן שאומרים להם "גיליתי טפח וכיסיתי טפחיים", הם כבר מוכנים 
לעבוד, עד שישיגו את הטפח שגילה. כי ה' הוא בעוזרו. שבזמן 
שהאדם נותן את האתערותא דלתתא, הוא מקבל עזרה מלמעלה.
%break
נמצא, שכן גילה את הדבר למי שראוי להם. ומי הוא הראוי לזה. אלו 
שנותנים יגיעה. להם מתגלה הטפח, מה שהם גילו. זאת אומרת, למי 
שאין לו את הבחינה של תיקון הבריאה, אין הוא יכול לקבל שום דבר 
ממטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
%break
אולם ענין זה של גילוי טפח וכיסוי טפחיים, נוהג גם בזמן ההכנה 
לעבודה. כלומר, אפילו בתחילה, כשהאדם רוצה להכנס בעבודה, נוהג 
ענין זה. כי אלה אנשים,
%break
שיש להם זכיה משמים, מגלין להם מלמעלה קצת הארה, שמאיר 
להם. ומתחילים להכנס בעבודה בהתלהבות גדולה בכח גדול.
%break
וזהו מטעם, שקבלו גילוי מלמעלה, ורואים, שעיקר חיים בעולם הזה 
הוא רוחניות ולא גשמיות. ומרגישים בבטחון, כי עוד מעט הם יזכו 
להכנס להיכל המלך, ולזכות לדביקות ה', ולטעמי ורזי תורה. וכל זה 
האדם מרגיש מכח גילוי הטפח, שגילה לו מלמעלה.
%break
אולם אח"כ, כשעבר קצת זמן, היינו כשרואים למעלה, שהאדם כבר 
התחיל בעבודה דלהשפיע, אז, בכדי שהאדם יזכה מכח עצמו 
להתקרבות ה',
%break
וכמו כן להרגיש עכשיו מהו ענין של התרחקות מקדושה, וזהו בכדי 
שיבוא לידי הבחנה של "יתרון האור מתוך החושך", אז האדם בא 
אח"כ לידי מצב של "כיסוי טפחיים".
%break
ואין בידי אדם להבין, מדוע בתחילה, כשעוד לא היה יודע מהי עבודה 
דלהשפיע, היה מאיר לו הרוחניות בבחינת גילוי. ובטח אחר הגילוי 
הזה, האדם, לפי שכלו, מבין, שהוא היה צריך להתקדם וללכת 
קדימה.
%page 1312
ולבסוף הוא רואה, שעכשיו הוא יותר גרוע, מכפי שהיה מטרם 
שהתחיל להכנס בעבודה דלהשפיע. ואין האדם יכול לתת תשובות על 
המצבים האלו.
%break
והתשובה היא כנ"ל, שבכדי שיכנס לעבודה, אז היה מוכרח לתת לו 
מלמעלה את הגילוי, בכדי שזה יתן לו כח לצאת מהמצב שבו היה 
נמצא, מטרם שהתחיל בעבודה.
%break
וזה נקרא "אתערותא דלעילא". אבל אח"כ לקחו ממנו את הגילוי זו, 
בכדי שיהיה לו עכשיו מקום לתת את האתערותא דלתתא.
%break
וזה שאומר האר"י הקדוש, שבליל פסח, שאז ה' היה צריך להוציא את 
עם ישראל ממצרים, נגלה עליהם אור גדול בבחינת אתערותא 
דלעילא. לכן היו מאירים אז מוחין דחיה.
%break
וכל זה היה מכח אתערותא דלעילא. אבל אח"כ חזרו ונפלו כולם 
למקומו. היינו, שאח"כ היו עם ישראל צריכים לעבוד בבחינת 
אתערותא דלתתא, בכדי להמשיך בבחינת גדלות המוחין.
%break
ועל דרך זה יש לפרש כאן, כשהאדם נכנס לעבודה, מגלים לו טפח, 
היינו שמראים לו מלמעלה איזו הארה, שההארה זו נותנת לו כח 
לעבוד עבודת ה', שהוא מתחיל להרגיש,
%break
שזה הוא המטרה שבגללה האדם נברא בעולם הזה. וההרגשה זו 
באה לו מכח גילוי מלמעלה, בכדי לתת לו תנופה לעבודת הקודש.
%break
אי לזאת, לאחר כך, שהאדם רואה, שהוא לא מתקדם, אלא הולך 
אחורה, והוא רחוק עתה אפילו מהמצב שבו היה, מטרם שגילה לו 
טפח מעבודת הקודש, אז האדם חושב, שזהו מטעם שזרקו אותו 
מהעבודה.
%break
לכן על האדם לדעת, כי כן היא דרך העבודה, שבכדי להכניס את 
האדם בעבודה, יש תיקון כזה, הנקרא "אתערותא דלעילא", שזה 
נותנים לאדם, המסוגל להכנס בעבודת הקודש.
%break
היינו, שלאחר כך יהיה האדם מסוגל לעבוד באתערותא דלתתא. כי 
כלים אמיתיים האדם משיג דוקא ע"י אתערותא דלתתא. לכן נאבד לו 
אח"כ האור הבטחון, שהיה בתחילת עבודתו.
%break
ובהאמור יש להבחין במה שכתוב "גילוי טפח וכיסוי טפחיים":
א. תחילת עבודתו היא בבחינת דומם דקדושה, היינו רק בבחינת 
המעשה, ולא חשב על בחינת מחשבה.
%break
ב. שמגלין לו טפח מלמעלה. ומתחיל אז להרגיש, שיש עולם חדש. 
דהיינו, שהוא מרגיש, שאם יתן איזה השתדלות, אז הוא יזכה להכנס 
להיכל המלך, ויזכה להשגת אלקות. ורואה אז, איך הבטחון שלו כל 
כך חזק, שיגיע עתה לשלימות אמיתית.
%break
וכשהוא מסתכל על שאר אנשים, איך שהם עוסקים בתו"מ בבחינת 
הדומם, הוא אומר עליהם, שהם בבחינת מעשה בהמה, שעושים בלי 
דעת, ואין להם שום הרגשה, מה שיש בפנימיות תו"מ. וכל זה בנוי 
אצלו על סמך שזכה לבחינת גילוי טפח.
%break
ג. שאחר זה, היינו לאחר העבודה, שהתחיל ללכת בבחינת הכוונה, 
מכח אתערותא דלעילא כנ"ל, הוא בא אח"כ למצב של וכיסוי 
טפחיים. היינו,
%break
שהוא בא לידי ירידה. שזהו בכוונה תחילה, בכדי שעתה יתן את 
האתערותא דלתתא. שדוקא מעבודה זו הוא מקבל כלים להאור.
%break
כלומר, שאי אפשר להבחין טעם בהאור מטרם שטועמים טעם 
בחושך, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". זאת אומרת, הגם 
שכל אחד יכול להבחין בין אור לחושך, אבל להנות מהאור, כמו 
שיכולים להנות, זה אי אפשר. כמו שאנו רואים, שכך הוא בגשמיות.
%break
ואנו צריכים להאמין, שכל זה נמשך מרוחניות בבחינת "ענף ושורש". 
כדוגמת מה שאנו רואים בעצמנו. אנו ברוך ה' הולכים על רגלינו 
וממשמשים בידנו. והגם שאנו שבעי רצון מזה שאנחנו בריאים, אבל 
יחד עם זה, אין אנו יכולים להוציא שמחה, מזה שאנו ברוך ה' בריאים.
%break
%page 1313
אולם אם אנחנו נכנס לבית חולים, ששם נמצאים אנשים משותקים, 
אחד על רגל ואחד על ידים. ואם יכנס מי שהוא, ויתן להם סגולה, 
שהם יחזרו לבריאותם, והם יוכלו לשמש עם הידים ורגלים שלהם, 
איזו שמחה תהיה להם, מזה שהם בריאים.
%break
נמצא, החושך הזה, מה שהם סובלים, שאין הם מסוגלים לשמש עם 
ידיהם ורגליהם, זה הוא הגורם להם את השמחה. וזהו "כיתרון האור 
מתוך החושך".
%break
וברוחניות אין הענין שהאור יוסיף להם רק שמחה. כי אנו צריכים 
לדעת, כי ברוחניות השמחה היא רק משמשת להשגת האור, היינו 
שהשמחה היא לבוש לרוח ה'.
%break
כלומר, כי ענין השגת אלקות מתלבש בהרבה שמות. ובאופן כללי 
נקראת זה בשם אור תורה או חכמה. כלומר, שאין ענין תענוג רוחני 
הוא הנאה בלבד, אלא שזה ענין גילוי שמותיו של הקב"ה.
%break
וזה זוכים על ידי החסרון, הנקרא "כלים וצורך". לכן אנו צריכים 
לאתערותא דלתתא, כי דוקא ע"י עבודה שלנו בתו"מ, משיגים אלו 
הכלים, הנקראים "צורך לאור התורה".
%break
לכן האדם צריך להיות זהיר, שלא להתפעל, מזה שהוא מקבל ירידות. 
היות שמזה האדם לומד, איך להעריך את החשיבות של התקרבות 
ה', כנ"ל בבחינת "כיתרון האור מתוך החושך".
%break
נמצא, לפי זה יהיה הפירוש "גילוי טפח וכיסוי טפחיים" בעבודה, היינו 
כנ"ל, שיש להבחין ג' בחינות בעבודה, עד שמגיעים לבחינת דביקות 
ה':
%break
א. כשהוא בבחינת דומם דקדושה, היינו שעובד רק בבחינת המעשה, 
המכונה קו אחד.
%break
ב. כשמגלים לו טפח, היינו שמלמעלה מראים לו בבחינת אור מקיף, 
מה שיש להשיג בענין אלקות. ומקבל ע"י זה בחינת בטחון, שישיג 
השגות גדולות. שיבין, שבגלל זה כדאי לחיות, ולא יהיו החיים שלו 
כמו כל בני העולם, שחיים בלי תכלית.
%break
ג. ואח"כ הוא בא למצב הג', שהוא בחינת ירידה, כנ"ל. שרוצים ממנו, 
שהוא יגלה בחינת האתערותא דלתתא. והמצב הזה נקרא "מכסה 
טפחיים". היינו, לא די שנתכסה ממנו המצב של הגילוי,
%break
אלא שנתכסה ממנו עתה גם המצב של בחינת הדומם. היינו, שקשה 
לו עכשיו לעסוק בתו"מ אפילו בבחינת המעשה בלי כוונה.
נמצא, שיש לו עתה ב' כיסויים:
א. של מצב הגילוי טפח,
%break
ב. גם המצב של בחינת הדומם, שהיה אז עוסק בתו"מ בהתלהבות, 
גם המצב הזה נעלם ממנו. וכל זה למה. היינו, למה צריכים עכשיו, 
שיהיה מכוסה יותר, אפילו מבחינת מצב הא', הנקרא בחינת "דומם 
דקדושה".
%break
התשובה היא, בכדי שהוא לא יהיה עכשיו מסתפק במועט, וישאר 
בבחינת הדומם. נמצא, שכל הגילוי טפח היה בחינם. היינו, שלא עשה 
שום פעולה להתקרבות לה'.
%break
מה שאין כן כי עתה אין בידו לעשות שום דבר, אלא בכפיה אצלו, אז 
הוא מוכרח לחשוב ולמצוא עצות, איך שיהיה בידו שוב לעבוד את 
עבודת הקודש, לכן מוכרח להיות עכשיו מכוסה טפחיים.
%break
אולם האדם צריך להיות זהיר, שלא לזלזל בעבודת הכפיה, אף על פי 
שבזמן הכפיה, אין הגוף מוציא שום טעם בעבודה זו. וענין הכפיה 
יכולים ללמוד את החשיבות של העבודה הזו. כמו שאנו מבינים 
ורואים, איך שהעולם מתנהג בעניני הגשמיים.
%break
ניקח לדוגמא, אכילה, שהוא דבר הנוהג בין בגדולים ובין בקטנים. ויש 
בזה ענין אהבה וענין יראה, היינו יראת העונש. אנו רואים, שיש ילדים 
קטנים שלא רוצים לאכול. מה עושים ההורים. לפעמים ההורים 
מספרים לילדים סיפורים יפים, בכדי שהילדים יאכלו.
%break
והיות שהילדים רוצים לשמוע סיפורים יפים, הם אוכלים. ולפעמים, 
שאין סבלנות לההורים, אז ההורים מרביצים להילדים, שיאכלו. 
ולפעמים יש, שאין להאדם בעצמו תאבון לאכול,
%break
הוא כופה את עצמו לאכול, גם כן מטעם יראה. היינו, שהאדם מפחד, 
שאם הוא לא יאכל כמה ימים, לא יהיה לו אח"כ כח, ויהיה חלש. ואף 
אם יאריך זמן ולא יאכל, הוא יכול למות.
%break
%page 1314
נמצא, שהוא אוכל בכפיה, היינו מחמת יראה. ואף אחד לא יגיד, שלא 
עושה יפה, בזה שהוא אוכל בכפיה. הגם שבטח היה יותר טוב, אם 
הוא היה אוכל מאהבה. אבל טוב אם הוא על כל פנים יכול לאכול 
בכפיה. אבל אדם בריא, ויש לפעמים,
%break
שהוא צריך לאכול מאיזו סיבה שהיא יותר מאוחר, הוא אוכל אז 
מאהבה. עד כדי כך, שיש לפעמים, שהוא מצטער, מדוע כשהוא 
מתחיל לאכול, אז אהבה מסתלקת ממנו.
%break
כלומר, בשיעור שמתחיל לאכול, אחרי כל מה שהוא אוכל מעט, 
בשיעור זה נאבדת לו את האהבה לאכילה, מטעם שהשביעה מגרשת 
את האהבה מהסעודה. אבל ברור הוא לכל, שהאדם מוכרח לאכול, 
בין מטעם אהבה ובין מטעם יראה.
%break
אותו דבר נוהג בעבודת ה', שהמעשים שהאדם עושה, שהוא מקיים 
תורה ומצות, גם כאן נוהג ענין של אהבה ויראה. כלומר, שלפעמים 
אדם נהנה מזה שהוא עוסק בתו"מ.
%break
ויש לו מזה מצב רוח מרומם, ולא חשוב הסיבות. זאת אומרת, שיש 
להאדם מצב רוח טוב, מזה שמקיים תו"מ, כי ע"י זה הוא יקבל אח"כ 
שכר, הנקרא "שלא לשמה".
%break
או סיבה אחרת. היינו, שהוא שמח, בזה שהוא משמש את המלך. 
שיש להפריד את הסיבות מן המעשים. כלומר, מתחשבים מהרגשת 
האדם, ולא מהסיבה שהביאה לו את ההרגשה.
%break
כלומר, זה שהאדם הוא בשמחה, הנקרא ש"עובד מאהבה". היינו, 
שיקבל שכר אח"כ. מזה הוא שמח. או שהוא שמח, מזה שהוא 
משמש את המלך, קודם כל הוא שמח. וזה נקרא ש"עובד מאהבה".
%break
ויש לפעמים שהאדם עובד מיראה. היינו, שהוא מפחד, שיקבל 
עונשים בעולם הזה, או שיקבל עונשים בעולם הבא. שאז אין האדם 
שומח בזה,
%break
כי הוא עושה הכל על דרך הכפיה. ש"כפיה" נקרא, שהאדם היה יותר 
שבע רצון, אם דבר זה לא היה בעולם, וממילא לא היה מקבל עונש 
עבור זה.
%break
ובהאמור אנו רואים, שהמעשים פועלים על הגוף בגשמיות, אפילו 
שעושים אותם מחמת יראה, היינו על דרך הכפיה. ומזה אנו צריכים 
ללמוד ולהאמין, שכך הוא גם בעבודה. היינו, אפילו דרך הכפיה. זאת 
אומרת, אפילו שאין האדם מוציא שום טעם בתורה ותפלה,
%break
שיעשה זה בבחינת הכפיה, כי "המעשה עושה את שלו". כמו במעשה 
הגשמי, שעושה פעולה על דרך הכפיה, הדבר פועל בין לטוב ובין 
לרע, אפילו שהוא עושה על דרך הכפיה. כן הוא בעבודה, שאפילו 
שהוא מקיים תו"מ על דרך הכפיה, היא עושה פעולה בהאדם.
%break
אולם בטח יש הבדל בעבודה, אם הוא עושה מחמת אהבה, או שעשה 
מחמת יראה. אבל יש לדעת כנ"ל, שגם בבחינת עבודה, שעושה 
מחמת אהבה, יש להבחין, בין שהוא עושה מחמת אהבה, והוא אומר 
"היות שהבורא צריך אותי,
%break
שאני אקיים תו"מ, ולי אין שום חסרון, שאגיד, שזהו לצורך עצמי אני 
מקיים את התו"מ". היות שאומר, שאין הוא רואה לאיזה צורך הוא 
צריך לעשותם. כי אומר "מה יתן לי, זה שאני מקיים את התו"מ".
%break
אלא שהאדם מאמין בשכר, שיקבל עבור זה. מסיבה זו הוא מקיים 
תו"מ. וזה לפי הכלל, שמי שצריך איזה דבר, שיתנו לו לצורכו, הוא 
צריך לשלם, לכן הוא עושה מאהבה, שבודאי ה' ישלם שכרו תמורת 
עבודתו.
%break
מה שאין כן, אם האדם מקיים תו"מ, מטעם שתורה ומצות יתקן את 
האדם. היינו, שהאדם מרגיש, שהוא צריך תיקון. וזהו כמו שאמרו 
חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".
%break
נמצא, שהאדם צריך לקיים תו"מ בשביל עצמו, בטח שאי אפשר 
לבקש מה', שישלם לו עבור קיום תו"מ, היות שאינו מקיים תו"מ 
לתועלת ה', כי ה' אינו נצרך שתחתונים יקיימו תו"מ בשביל הבורא,
%break
אלא שזה לתועלת האדם. נמצא, שהוא עובד מאהבה, בגלל שע"י זה 
האדם יהיה אדם השלם, היינו אדם מתוקן, אז בטח שאין שום שייכות 
לומר, שה' יתן לו שכר תמורת עבודתו בקיום תו"מ.
%break
נמצא, שהוא מקיים תו"מ מחמת אהבה, אינו אהבה שלו מחמת 
שיקבל אח"כ שכר.
%page 1315
אלא הוא מודה ומשבח לה', עבור זה שנתן לו תרופה לתיקון הגוף. 
כמו בגשמיות, שמי שנותן איזו רפואה למי שהוא, אז המקבל הרפואה 
הוא נותן שכר להרופא. ולא שהרופא משלם שכר להחולה, עבור 
שהחולה מקבל את הרפואה.
%break
אולם יש לשאול, איזה רע יש באדם, שצריכים לתקנו ע"י קיום תו"מ. 
כלומר, שבלי תו"מ הוא ישאר עם הרע שלו, ויהיה לו רע. אחרת, מה 
איכפת לו, אם הוא ישאר עם הרע, שיש בו.
%break
שמשמע, שמוכרח להוציא הרע שבאדם. אחרת האדם יסבול מהרע, 
ולא יהיה בידו מציאות, איך להתקיים בעולם, ויהיה מוכרח למות. אלא 
בסגולת תו"מ הרע יעבור ממנו, ואז יהיה לו חיים טובים, ושלום בית.
%break
התשובה היא, הרצון לקבל, שעמו נברא האדם. והרצון הזה הוא דואג 
לתועלת עצמו. ולתועלת הזולת אין לו שום הרגשה והשגה מהו. 
והאדם יכול להבין לעבוד לתועלת הזולת,
%break
רק בזמן שע"י זה הרצון לקבל לתועלת עצמו ירויח מזה, שזה מכונה 
"המשפיע בעל מנת לקבל".
%break
לכן הולכים אנשים לעבוד, יהודים אצל גויים, וגויים אצל יהודים. והכל 
לפי התמורה, שיקבל הרצון לקבל לעצמו. אבל ממש לתועלת הזולת, 
אין להאדם שום הרגשה, שיכול להיות דבר כזה במציאות.
%break
ודבר זה האדם יכול רק להאמין, שיש דבר כזה "לעבוד לטובת 
הזולת". אבל יש לשאול, ובאמת בשביל מה האדם צריך לעבוד 
לתועלת הזולת.
%break
על זה באה התשובה, שיש כאן ענין מטרת הבריאה ותיקון הבריאה. 
מטרת הבריאה היא, שרצונו להטיב לנבראיו. היינו שהנבראים יקבלו 
טוב ועונג. לכן שם הכללי של הבורא הוא "טוב ומטיב". רק שהיה 
תיקון, בכדי שלא תהיה בושה, בעת קבלת הטוב,
%break
לכן צריך האדם לקבל בעל מנת להשפיע. והיות שהאדם נברא עם 
טבע "לקבל" ולא עם רצון "להשפיע", לכן האדם צריך לתקן עצמו, 
שיהיה בידו לעשות בעל מנת להשפיע.
%break
ומטרם שיש לו הרצון הזה, הוא נשאר בעירום וחסר כל, מטעם שינוי 
צורה בין הבורא להנבראים. וזה נקרא "רע". היינו, הרצון לקבל 
לעצמו, היינו, שאם לא יתקן אותו בעל מנת להשפיע, הוא ישאר 
בחושך. לכן האדם צריך לקיים תו"מ,
%break
בכדי לתקן את הרע שלו, ושיקבל טבע שני, שהוא בעל מנת להשפיע. 
נמצא, שהאדם מקיים תו"מ לתועלת עצמו. כלומר, שבקיום תו"מ, 
שהיא בחינת תבלין, הוא יבוא לבחינת מטרת הבריאה, שהיא להטיב 
לנבראיו.
%break
ובזה יזכה האדם ל"שלום בית". כי "בית" נקרא לבו של אדם. כמו 
שכתוב בזה"ק, שאומר "דירה נאה זה לביה". והיות לבו של אדם אינו 
שלום עם הבורא, היות שיש להאדם טענות להבורא,
%break
מדוע הבורא לא ממלא להאדם כל משאלותיו. והסיבה היא "מטעם 
שינוי צורה. לכן כשהאדם מתקן עצמו בעל מנת להשפיע, אז הוא 
מקבל את הטוב ועונג מה'. אז נעשה שלום. וזה נקרא "שלום בית".
%break
%page 1316
%H מהו, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, בעבודה
%break
חז"ל אמרו (ברכות, ס') "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר. איש מזריע 
תחילה, יולדת נקבה. שנאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר", עד כאן 
לשונו.
ויש להבין, מה מרמז לנו זה בעבודה, שנדע איך להתנהג.
%break
ידוע, שהעבודה שניתנת לנו, לקיים תו"מ, הוא בכדי לזכות את 
ישראל, כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה", וזה לשונו "ונודע 
שזכות הוא מלשון הזדככות. והוא על דרך שאמרו חז"ל "לא נתנו 
מצות, אלא לצרף בהן את ישראל".
%break
היות שהנבראים נבראו עם הטבע של רצון לקבל לעצמו, מטעם 
שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, לכן ברא בהנבראים רצון 
והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג.
%break
והיות שזהו בשינוי צורה להבורא, שהוא המשפיע, לכן ניתן לנו 
עבודה, שאנו צריכים להשתוות הצורה עם הבורא. שגם אנו צריכים 
לתקן עצמנו, שכל מה שאנו עושים יהיה הכל בעל מנת להשפיע.
%break
ואנו רואים, שיש בנו מעשים, שאנו עושים להשפיע, ויש מעשים, שאנו 
עושים לקבל. דוגמא, אנו עוסקים במצות בין אדם למקום, ומצות בין 
אדם לחבירו. שבדרך כלל הם נקראים בשם "מעשים דלהשפיע". וכמו 
כן אנו עושים מעשים של קבלה,
%break
היינו אוכלים, ושותים, וכדומה. וניתן לנו עבודה דהשתוות הצורה, 
היינו שאנו צריכים לעשות בעל מנת להשפיע, הן מעשים של השפעה 
והן מעשים של קבלה.
%break
ידוע שיש ערך הפכי בין כלים לאורות. היינו שיש אורות, הנקראים 
"זכרים", ויש אורות הנקראים "נקבות". ש"זכר" פירושו שלימות, 
ו"נקבה" פירושה חסרון. כלומר, שאין עדיין המדרגה בשלימות עם 
האור הזה שקבלה. היות שיש ב' מיני אורות:
%break
א. אור של מטרת הבריאה, שזה נקרא "אור השלם".
ב. אור של תיקון הבריאה, שהוא רק לבוש לאור של מטרת הבריאה, 
שהיא בחינת נקבה. היינו שאין זה שלימות, אלא שזהו רק אמצעי 
לבוא לשלימות.
%break
ואור הא' נקרא "אור החכמה" או "אור החיים", ואור הב' נקרא "אור 
דחסדים", הנקרא בדרך כלל ו"ק (היינו ו' קצוות). זאת אומרת, שעדיין 
חסר לו את ג' ספירות ראשונות.
%break
לכן, אם האדם משמש עם כלים דנקבה, היינו עם כלים דקבלה, זאת 
אומרת, שהאדם נתעורר לשמש עם כלים דקבלה בעל מנת להשפיע, 
אז "ילדה זכר". היינו, שמעבודה זו נולד אור החכמה, שהוא אור 
השלם, ואור החיים,
%break
שהוא נקרא "זכר", מטעם שאור הזה שייך למטרת הבריאה, שהבורא 
ברא את הכלי קבלה, הנקרא "רצון לקבל" את אור של מטרת 
הבריאה.
%break
וזה שכתוב "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר". מה שאין כן אם האדם 
עובד עם הכלים דהשפעה, כלומר, רק במעשים של השפעה הוא יכול 
לעבוד בעל מנת להשפיע, שכלים דהשפעה נקראים "זכר", אז נולד 
מזה רק אור נקבה. כי אור דחסדים המתגלה על כלים דהשפעה,
%break
הוא יכול להוליד רק אור דחסדים, הנקרא "ו"ק חסר ג"ר", שזה מראה 
על חסרון ג"ר. והאור דחסדים נקרא רק "אור המלביש". כלומר, 
שבאור דחסדים באה אח"כ ומתלבש בו אור חכמה. וזה שכתוב "איש 
מזריע תחילה יולדת נקבה".
%break
הזה"ק (תזריע, דף כ', אות ס') אומר וזה לשונו "בוא וראה, בשעה 
שהקב"ה נמצא יחד עם כנסת ישראל, שהיא המלכות, והיא מעוררת 
תחילה הרצון אליו, ומושכת אותו ברוב אהבה והשתוקקות.
%page 1317
אז נתמלאה המלכות מצד ימין, שהוא חסדים לבחינת זכר. 
וכשהקב"ה מעורר תחילה אהבה ורצון, והמלכות מתעוררת אח"כ, אז 
הכל נמצא בבחינת הנקבה, שהיא המלכות".
%break
ויש להבין, מה מרמז לנו זה בעבודה. ידוע, שהנבראים נמשכים 
ממלכות. לכן המלכות נקראת "כנסת ישראל", ש"עם ישראל" נמשכים 
ממלכות. לכן אומר הזה"ק, כפי שהסדר הוא למעלה, כך נמשכים 
לענפים הגשמיים. ולפי זה יש לפרש,
%break
בזמן שהאדם מתעורר להקב"ה, שהאדם רוצה, שה' יקרב אותו אליו, 
היינו שהוא רוצה להידבק בו יתברך, שזה נקרא "השתוות הצורה", 
היינו שהאדם רוצה לעשות את מעשיו לשם שמים, ואינו יכול, לכן הוא 
מבקש מה', שיתן לו את הכח, הנקרא "רצון להשפיע".
%break
היות שהאדם משתוקק לכח הזה, מטעם שיש להאדם חסרון, היינו 
שאין בידו את הכח, שיעשה הכל לשם שמים. אז, על ידי עבודה זו, 
שהוא מתעורר לבקש מה', שיתן לו הכח הזה,
%break
אז נותנים לו מלמעלה את הכח של רצון להשפיע, שהיא טבע שני. 
וזה נקרא "וילדה זכר", היינו רצון להשפיע נקרא זכר, שזה נקרא, 
שהעליון נתן להתחתון את אור דחסדים, ש"חסד" נקרא משפיע.
%break
כלומר, העבודה של ההשתוקקות, שהתחתון מרגיש בחסרונו, זה 
נקרא "תפלה". היינו שמבקש, שה' ימלא חסרונו, כנ"ל. שאז מילוי 
החסרון נקרא "זכר". וזה שכתוב "והיא מעוררת תחילה הרצון אליו". 
שפירושו, שהרצון שלה, היינו המלכות, שנקרא "רצון לקבל", אליו.
%break
כלומר, שרצונה אליו, היינו להתדבק בו, שנקרא "השתוות הצורה", 
שמבקש את הרצון להשפיע, שזה נקרא "דביקות". וזה שכתוב "אז 
נתמלאה המלכות מצד ימין,
%break
שהוא חסדים, לבחינת זכר". ובזה יש לפרש "אשה כי תזריע, וילדה 
זכר". היינו שהתעוררות באה מצד האדם.
%break
אולם זה יכול להיות דוקא, שמקודם לכן היה רצון להאדם, שהוא רוצה 
להתקרב לה', כלומר, שקבל התעוררות מלמעלה, שיש ענין רצון 
לקבל על רוחניות,
%break
היינו שיכולים לטעום טעם של תענוג בעשיית תורה ומצות. וכבר 
דברנו במאמרים הקודמים, שהתענוג הזה, שבקבלת השכר יש 
להבחין ג' בחינות:
%break
א. שיהיה לו שכר בעולם הזה, ושיהיה לו שכר בעולם הבא. היינו 
שהוא מקיים תו"מ בגלל שהוא יקבל תמורה. שכר. זאת אומרת, 
בהמעשים שהוא עושה, אין לו טעם, אלא שהוא מקיים תו"מ, מטעם 
שיקבל אח"כ שכר. והוא נהנה מזה עכשיו.
%break
ב. שהוא מרגיש טעם בעת עשיית המצות, משום שמאיר לו. והוא 
נהנה מזה שהוא משמש את המלך. וזהו השכר שלו. כי הוא מאמין, 
במה ששמע מפי ספרים ומפי סופרים,
%break
שיש תענוג בתו"מ. וגם קבל קצת התעוררות מלמעלה, שהתחיל 
להרגיש, שיכולים לטעום טעם בעשיית תו"מ יותר מתענוגי עולם הזה.
ג. שהוא רואה מה שאמרו חז"ל על ענין דביקות "ולדבקה בו, הדבק 
במדותיו. מה הוא רחום, אף אתה רחום".
%break
לכן הוא מתעורר לעבוד בבחינת משפיע, ואז הוא רואה, שאין זה בידי 
אדם. אז הוא מתחיל להשתוקק לה', שיתן לו את הכח, שיהא בידו 
לעשות הכל בעל מנת להשפיע. וזה נקרא, שהאדם, שהוא מרגיש, 
שהוא בחינת אשה, היינו נקבה, היינו שהוא שקוע באהבה עצמית,
%break
אז הוא מקבל מלמעלה בחינת זכר. והוא זוכה אז לטבע שני, הנקרא 
"רצון להשפיע". וזה שכתוב "אשה כי תזריע, וילדה זכר". היינו, 
שמלמעלה נותנים לו בחינת חסד, שהוא בחינת זכר.
%break
מה שאין כן "איש מזריע תחילה, יולדת נקבה". וזה שכתוב 
"וכשהקב"ה מעורר תחילה אהבה ורצון, והמלכות מתעוררות אח"כ, 
אז הכל נמצא בבחינת הנקבה,
%break
שהיא מלכות". כעין זה כתוב "אשה כי תזריע, מהו הטעם. למדנו, 
שהוא משום שעולם התחתון נמצא כעין עולם העליון, וזה דומה לזה".
%break
ויש לפרש זה בדרך העבודה, שאם האיש מזריע תחילה, וילדה 
נקבה. הקב"ה נקרא איש. והאדם נקרא בחינת נקבה, מטעם שהוא 
נמשך ממלכות.
%page 1318
לכן אם ההתעוררות באה מלמעלה, כלומר בזמן שהבורא מקרב את 
האדם, אז האדם מתחיל להרגיש את גדלות וחשיבות ה'. שהוא 
מרגיש אז, שאם הוא יהיה מחובר עם ה',
%break
הוא ירגיש תענוג בקרבת ה'. אז האדם מתחיל לעסוק בתו"מ, מטעם 
שמרגיש קצת חיות בזה. נמצא, שכל הגורם, שמחייב אותו לעסוק 
בתו"מ, הוא התענוג שמרגיש עכשיו מצד התעוררות של איש, היינו 
הבורא.
%break
וזה שכתוב "איש מזריע תחילה, וילדה נקבה". היינו מעבודה זו, 
שהאדם עובד מטעם שקבל אתערותא דלעילא, יכול להיוולד רק 
בחינת נקבה. שידוע, שבחינת נקבה ברוחניות נקראת "מקבל ואינה 
משפעת".
%break
שיש לפרש כאן בדרך העבודה, שאז האדם בונה את העבודה שלו על 
בסיס, שהוא מקבל הנאה מהעבודה הזו, וזה הוא הגורם שיעבוד.
%break
וזה נקרא בחינת "נקבה". היינו שהאדם עובד אז על בסיס, הנקרא 
רצון לקבל רוחניות. אבל לעבוד בעל מנת להשפיע אין לו כח, מטעם 
שכל הבסיס שלו בנוי על התענוג, שקבל מלמעלה,
%break
מצד אתערותא דלעילא. אז האדם נולד בבחינת נקבה, שהוא הרצון 
לקבל רוחניות בעל מנת לקבל. אבל לעבוד בעל מנת להשפיע הוא 
לא יכול. וזה שכתוב "איש מזריע תחילה, יולדת נקבה", היינו בחינת 
"מקבל ואינה משפעת".
%break
לכן אם יש להאדם זכיה, אז מראים לו מלמעלה, שהאדם צריך לעבוד 
בעל מנת להשפיע, והוא אינו יכול לעבוד בעל מנת להשפיע. לכן הוא 
מקבל ירידה, מטעם שעל בסיס של השפעה אין הוא עוד מוכשר 
לעבוד.
%break
זאת אומרת, בזמן שהוא רואה, שיש לעבוד בעל מנת להשפיע ולא 
לתועלת עצמו, הוא מקבל ירידה, מטעם שהוא רואה, שזה לא 
בשבילו.
%break
והירידה זו גורמת לפעמים לברוח מהמערכה. ואם יש לו זכיה, אז הוא 
מתאושש, ומתחיל לראות, מה זה שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע. 
ורואה,
%break
שזה אינו בידי אדם. אז הוא מתחיל להתפלל לה', שיעזור לו לצאת 
משליטת אהבה עצמית, שעם זה האדם נולד. ומבקש שה' יעזור לו.
%break
וזה נקרא, שהאדם צריך לבקש על גלות השכינה. כלומר, איך לעבוד 
עבור המלכות שמים. והוא דבר קשה, שזה נמשך משליטת אומות 
העולם על בחינת ישראל הפרטית של האדם. ויש גם כן להתפלל על 
הכלל כולו,
%break
שכל הכלל ישראל יהיה בידם לעבוד עבור הקדושה, הנקראת "מלכות 
שמים". ובחינה זו שהאדם עובד עבור המלכות, זה נקרא בחינת 
"אשה כי תזריע, וילדה זכר". מה שאין כן "איש מזריע תחילה, יולדת 
נקבה" כנ"ל.
%break
לכן אין לאדם לישב ולחכות עד שיקבל התעוררות מלמעלה, אלא 
באיזה מצב שהאדם נמצא, הוא צריך להתחיל ולהתעורר, שה' יעזור 
לו.
%break
ויש לדעת בענין התפלה, בזמן שהאדם מתפלל לה', שיעזור לו, שיש 
להבחין בין תפלה לבקשה. כי "תפלה" נקרא, מה שהאדם מתפלל את 
סדר התפלות, שסדרו לנו חז"ל. ו"בקשה" הוא, מה שאדם מבקש 
באופן פרטי. כך מפרשים את הפירוש של תפלה ובקשה.
%break
ויכולים להסביר זה, כי מה שחז"ל תקנו, האדם צריך לומר זה בפה. 
כלומר, אפילו שהוא לא מתכוון, שה' ישמע את מה שהוא אומר בנוסח 
התפלה, גם כן נקרא "תפלה".
%break
מטעם שאנו אומרים, מה שהם אמרו, ולהם היה זה דברים קדושים. 
דוגמא, האדם אומר אחרי תפלת "שמונה עשרה" תפלה "ונפשי כעפר 
לכל תהיה". בטח האדם אינו רוצה שה' יקיים את תפלתו.
%break
אבל האדם אומר זה בנוסח התפלה. וזהו מטעם סגולה. כלומר, בתור 
סגולה, מה שהוא אומר "ונפשי כעפר לכל תהיה", יכול לעזור אפילו 
על פרנסה,
%break
וכדומה. וזהו מטעם, שכל התפלות מה שחז"ל תקנו, הכל הם בחינת 
שמות הקדושים, שזה הוא סגולה לכל, היינו לכל דבר זה מועיל.
%break
והפירוש המילים, מה שהאדם חושב, שזהו לפי מה שהאדם חושב, 
הוא צריך לדעת, שהתפלות האלו הם למעלה משכלנו, אלא הכל הוא 
שמות הקדושים.
%page 1319
ואנו משתמשים אותם בתור סגולה, שע"י יש לנו קשר עם הבורא. לכן 
כל התפלות צריכים לומר בפה, היות בלב אין אנו מבינים. לכן 
כשאומרים זה בפה,
%break
יש לנו קשר עם מה שהם אמרו. היות מה שהם אמרו, הכל היה עם 
רוח הקודש, והם מיוסדים על בחינת שמות הקדושים.
%break
כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל. הגם לפי המקובל, בזמן שרוצים להתפלל 
על החולה, הסדר הוא, שבשמונה עשרה, בזמן שאומרים "רפאנו ה' 
ונרפא", וזהו מטעם שאין הכלל יכול להבין רק לפי פירוש המילות. 
אבל לפי האמת, הוא אמר, יכולים להזכיר את החולה,
%break
שה' ישלח לו רפואה, אפילו בברכת "ולמלשינים", מטעם שכל 
הברכות של שמונה עשרה הכל הוא שמות הקדושים. לכן הוא אמר, 
זה שאנו אומרים את התפלות, מה שהם אמרו, יש לנו קשר עמהם, 
היינו עם התפלות שלהם, היינו עם הכוונות שלהם יש חיבור.
%break
מה שאין כן בקשה, זהו מה שהאדם מרגיש, מה שחסר לו. זהו דוקא 
בלב, היינו שלא חשוב מה שהוא אומר בפה, כי "בקשה" פירושו, 
כנ"ל, היינו מה שחסר להאדם על זה הוא מבקש, וכל החסרונות של 
אדם אינם נמצאות בפה אלא בלב.
%break
לכן לא חשוב מה שהאדם אומר בפה, אלא ה' הוא יודע מחשבות. לכן 
למעלה שומעים רק מה שהלב דורש ולא מה שהפה דורש, מטעם 
הנ"ל, כי אין הפה בעל חסרון, שצריכים למלאותו.
%break
לכן האדם שהולך להתפלל, צריך לעשות הכנה לתפלה. והכנה זו 
מהי. כמו שכתוב "הכון לקראת אלקיך ישראל" (שבת י'). שמביא שם, 
שענין הכנה,
%break
כל אחד ואחד עשה הכנה לפי הבנתו. ויש לפרש, שענין הכנה, שכל 
אחד עשה, הוא בכדי לדעת מה לבקש. כי האדם צריך לדעת מה 
לבקש. כלומר, שהאדם צריך לדעת מה חסר לו.
%break
זאת אומרת, שיש להאדם לבקש על הרבה צרכים, אבל מדרך העולם 
הוא, שמבקשים לדבר הנחוץ לו ביותר להאדם. כדרך העולם הוא, 
בזמן שהאדם יושב בבית אסורים, כל דאגותיו הם, שה' יוציא אותו 
מבית האסורים. הגם שיש לפעמים, שהאדם אין לו פרנסה,
%break
וכדומה, מכל מקום אין האדם מבקש אז מה', שיתן לו פרנסה גם כן, 
הגם שהוא נצרך לזה. מטעם היות עיקר היסורים הוא בזה שנמצא 
בבית הסוהר, לכן האדם מבקש על הדבר שהוא מרגיש שנחוץ לו 
ביותר. היינו במה שהוא מרגיש יותר יסורים, על זה הוא מבקש.
%break
לכן כשהאדם הולך להתפלל לה', שיעזור לו, הוא צריך מקודם לעשות 
הכנה, ולבדוק את עצמו, ולראות, מה שיש לו ומה שחסר לו. ואז הוא 
יכול לדעת על מה לבקש מה', שיעזור לו,
%break
וזה שכתוב "ממעמקים קראתיך ה'". שענין "עומק" פירושו, שהאדם 
נמצא בתחתית שאפשר להיות, כמו שנאמר "בשאול תחתיות", היינו 
שהחסרון שלו הוא למטה, שהוא מרגיש, שהוא נמצא למטה מכל 
אדם.
%break
היינו, שהוא מרגיש, שהוא כל כך רחוק מקדושה, יותר משאר אנשים. 
כלומר שאין אף אחד, שירגיש את האמת, איך שאין להגוף שלו 
שייכות לקדושה.
%break
לכן אלו אנשים שלא רואים את האמת, איך שהם מרוחקים 
מהקדושה, ממילא הם יכולים להיות שבעי רצון מעבודתם בעבודת 
הקודש. מה שאין כן הוא סובל מהמצב, שבו הוא נמצא.
%break
לכן האדם הזה, שהוא עשה בקורת על עצמו, והוא רוצה לראות את 
האמת, אז האדם הזה יכול לומר "ממעמקים קראתיך ה'". היינו, 
מעומק הלב. וזה נקרא "תפלה מעומק לב" מצד המקבל. כלומר, 
שהוא עשה בקורת על עצמו, והוא רואה את חסרונו.
%break
אולם בזמן שהאדם מכין עצמו לתפלה, הוא צריך לעשות תשומת לב 
על המשפיע. וזהו הכי קשה. היות שיש כלל, שכל דבר, התלוי 
באמונה,
%break
אין הגוף מסכים לזה. והיות שהאדם מתפלל לה', הוא צריך להאמין, 
שה' הוא "שומע תפלת כל פה". ואפילו שהאדם אינו ראוי שה' ממלא 
את משאלותיו.
%break
%page 1320
וזהו כמו שאנו רואים בתפלה שבין אדם לחבירו. שמדרך העולם הוא, 
שמי שהולך לבקש איזו טובה מחבירו, צריך להיות ב' תנאים:
%break
א. שיש לחבירו מה שהוא רוצה. שאם יבקש ממנו, הוא יכול לתת לו, 
מטעם שיש לו לחבירו.
ב. שיהיה לחבירו לב טוב. אחרת יכול להיות, שיש לחבירו מה שהוא 
מבקש, אבל אין חבירו רוצה לתת לו, משום שחבירו אינו בעל רחמים.
%break
כמו כן בין אדם למקום, גם כן צריכים להיות אלו ב' תנאים, כמו 
שאמרו חז"ל (חולין ז' ע"ב) "ישראל קדושים הן. יש רוצה ואין לו, ויש 
שיש לו, ואינו רוצה". ויש לפרש זה על דרך העבודה. יש לו להבורא 
לתת מה שהוא רוצה, היינו שהאדם מבקש,
%break
שה' יקרב אותו, ויתן לו את הזכיה, שישמש אותו. כלומר, שהאדם 
רוצה, שה' יתן לו את הרצון להשפיע. אז מאמין, שיש לו להקב"ה את 
הכח לתת להאדם את הרצון להשפיע.
%break
אבל הקב"ה אינו רוצה. מטעם שה' רואה, שעדיין אין האדם מוכשר 
לזה, מטעם שעדיין אין לו רצון אמיתי לזה, היות שהאדם חושב, 
שכבר נתן הרבה תפלות לה', שימלא את רצונו של האדם, ויתן לו את 
המילוי, שהוא הרצון להשפיע.
%break
אבל מטעם "כיתרון האור מתוך החושך", אין עדיין האתערותא 
דלתתא של האדם בשלימות, אלא האדם עוד צריך לתת יגיעה, בכדי 
להבין את המתנה הגדולה שהוא מבקש מה',
%break
הנקרא "רצון להשפיע". וזה נקרא "יש לו, ואינו רוצה לתת". אבל 
האדם נקרא "קדוש", משום שהוא מבקש מה', שיקח אותו בתור עבד 
ה'.
%break
ויש לפעמים, שהאדם מבקש מה', שיקרב אותו, וה' יתן לו טעם 
בתורה וטעם בתפלה. שאז, אם יהיה לו טעם מתיקות בתורה 
ועבודה, אז האדם מוכן להיות עובד ה'.
%break
אבל סתם ללמוד ולהתפלל ולקיים את כל תרי"ג מצות בכל פרטיה 
ודקדוקיה, בזמן שאינו מרגיש טעם בזה, האדם אומר שאינו יכול.
%break
לכן הוא מבקש מה', שימלא את רצונו. זה נקרא אצל הבורא "ישראל 
קדושים הן. יש רוצה, ואין לו". שפירושו, שה' רוצה לתת להאדם את 
טעמי תורה וטעמי מצות,
%break
אבל "אין לו". היינו שאין הדברים האלו אצל ה' בכלים דקבלה, 
שתהיה אפשרות ליתן זה להאדם בכלים דקבלה של האדם.
%break
וזה הוא "לא יכול ה' לתת לו". מטעם, שאין לו להקב"ה כלים דקבלה, 
אלא אצל הקב"ה הכל בכלים דהשפעה. והיות שהאדם רוצה, שה' יתן 
לו הכל בכלים דקבלה של האדם, מטעם, כי האדם טוען, שהוא רוצה 
להנות מתורה ומצות, ובשביל זה הוא מבקש מה',
%break
שימלא חסרונו, זה נקרא אצל הקב"ה "רוצה לתת להאדם, מה 
שהאדם מבקש, ורוצה לתת מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, אבל 
מטעם שהאדם מבקש, שה' יתן לו הכל בכלים דקבלה של האדם, זה 
אין לו להקב"ה". אלא אצל הבורא יש לו רק הרצון להשפיע.
%break
לכן, הגם שאין האדם יכול לקבל מהבורא, אבל מכל מקום הוא נקרא 
"קדוש", מטעם שרוצה לעסוק בתורה ומצות. לכן, כשאדם הולך 
להתפלל, צריך לעשות הכנה מקודם, בכדי לדעת על מה להתפלל.
%break
%page 1321
%H מהו קדושה וטהרה בעבודה
%break
זה"ק (קדושים דף ה' ובהסולם אות י"ג) אומר וזו לשונו "והתורה 
נקראת "קדושה", שכתוב "כי קדוש אני ה'". וזו היא התורה, שהיא 
שם הקדוש העליון. ועל כן מי שעוסק בה,
%break
נטהר ואח"כ מתקדש, שכתוב "קדושים תהיו". קדושים היו, לא כתוב, 
אלא תהיו, תהיו ודאי. כלומר, שהוא הבטחה, שע"י התורה תהיו 
קדושים", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין מה שאומר ש"ע"י התורה תהיו קדושים", ואח"כ אומר "ועל 
כן מי שעוסק בה נטהר, ואח"כ מתקדש". לכן יש להבין, מהו שמתחיל 
שע"י התורה יהיה קדוש,
%break
ואח"כ אומר שע"י התורה תהיה לו טהרה, רק אח"כ התורה תביא לו 
קדושה. וגם, יש להבין, מהן הבטחות שבודאי יבוא לקדושה, כלומר, 
מהו הגורם והסיבה להודאות שיביאו לקדושה.
%break
ידוע, שמטרת הבריאה היא מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ולפי זה 
היו צריכים הנבראים לקבל את הטוב ועונג, ובודאי צריכים להבין, 
שהטוב ועונג מה שהבורא רוצה לתת לנבראים, אינו אותו טוב ועונג 
מה שמתאים לבהמות, אלא מה שמתאים לבני אדם.
%break
שאנו צריכים להאמין מה שאומר האר"י הק', ש"כל התענוגי גשמיים 
נמשך רק ממה שנפל ע"י שבירת הכלים, (שהיה בעולם הנקודים), 
שנפלו משם ניצוצין קדישין לתוך הקליפות, אבל עיקר התענוגים הוא 
בקדושה, שהם מכונים שמות הקדושים".
%break
ובכדי שהנבראים יוכלו לקבל את הטוב ועונג, ושלא תהיה בעת קבלת 
התענוג בחינת בושה, לכן נעשה על זה תיקון. והתיקון הוא צמצום 
והסתר על אור עליון. כלומר, שמטרם שהאדם מקבל את התיקון על 
הרצון לקבל, שהוא בעל מנת להשפיע,
%break
אינו ניכר שום גילוי על אור עליון. והמצות, שאנו מקיימים, שאנו היינו 
צריכים לטעום טעם של טוב ועונג, אין אנו יכולים להרגיש את הטעם 
הזה מטעם הנ"ל,
%break
שלא תהיה בחינת בושה בעת קבלת התענוג, שבגלל זה נעשה תיקון, 
המכונה שצריכים לכוון בעל מנת להשפיע בעת קבלת התענוג, אחרת 
שורה על המעשים בחינת העלם והסתר.
%break
ועל כן אנו צריכים לקיים את התו"מ, בכדי שזה יביא לנו לידי טהרה. 
שענין טהרה פירושו טהרת הכלים מהרצון לקבל לעצמו, שזה מכונה 
"לכלוך",
%break
שהוא מטעם שהוא בשינוי צורה מהבורא, שהוא כולו להשפיע. לכן 
מטרם שמנקים את הכלים אי אפשר לתת לתוכם שום דבר טוב, שכל 
דבר שיתנו בכלי המלוכלך, זה יתקלקל.
%break
לכן מוכרחים לעצות טובות, לדברים שהם יטהרו לנו את הכלים, שזה 
נקרא "הכשרה והכנה", בכדי שנוכל לקבל את הטוב ועונג. ובגלל זה 
ניתנו לנו תרי"ג מצות, הנקראים בלשון הזה"ק בשם "תרי"ג עצות", 
שהן עצות לטהר עצמנו מזוהמת כלי קבלה שלנו.
%break
וזה כמו שכותב בהקדמת ספר הזהר (דף רמ"ב) וזו לשונו "המצות 
שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקראים אמנם גם בשם 
תרי"ג עיטין (עצות). וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים 
ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור,
%break
ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתו"מ, בחינת 
נעשה ובחינת נשמע, וכו'. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו 
מטרם שזוכים לשמוע,
%break
נקראים המצות בשם תרי"ג עיטין והן בחינות אחור. וכשזוכים 
לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינת פקודין, 
והוא מלשון פקדון".
%break
שיש לפרש דבריו כנ"ל, שבכדי שהאדם יוכל לקבל את הטוב והעונג 
ושיהיו בבחינת הדבקות, שהיא השתוות הצורה, והיות שהאדם נברא 
עם הרצון לקבל לעצמו, צריך האדם לנקות את עצמו מקבלה עצמית.
%page 1322
וזה אינו בידי אדם, היות שזהו נגד הטבע. לכן צריכים עזרתו יתברך, 
שהוא יתן לנו את הכח הזה, הנקרא "רצון להשפיע". ואיך מקבלים 
את הרצון הזה. זהו ע"י התורה, כמו שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, 
בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".
%break
נמצא, זה שאנו מקיימין את התרי"ג מצות, זהו על הכוונה, שהתו"מ 
יביא לנו את הטהרה, שזה נקרא בחינת "תרי"ג עצות". והתרי"ג עיטין 
הן עצות על ב' דברים, הן על האור והן על הכלי, הנקרא "צורך". 
כלומר, שאי אפשר לקבל דבר אם אין לו צורך לזה.
%break
לכן האדם צריך ללמוד תורה, בכדי שירגיש את הרע, שיבין, שהרצון 
לקבל לעצמו הוא רע. כלומר, שהאדם צריך לבקש מה', שיתן לו צורך 
להשיג את הרצון להשפיע. כי זה שהאדם מבין שהוא צריך להשיג את 
הרצון להשפיע, זה עוד לא נקרא "צורך",
%break
כי האדם צריך לדעת מקודם בשביל מה הוא צריך את הרצון להשפיע, 
כלומר מה הוא מפסיד, בזה שאין לו הרצון להשפיע. ואם הוא לא 
רואה את ההפסד הגדול, מזה שאין לו את הרצון הזה, בטח שאין הוא 
יכול לבקש מעומק הלב, שה' יתן לו את הרצון להשפיע.
%break
ויותר מזה הוא, שיש לפעמים, שאין האדם רוצה שה' יתן לו את הרצון 
הזה. ואיך האדם יכול להתפלל על דבר שהוא בספק לנחיצות הדבר. 
והראיה שאין זה כל כך נחוץ לו, שהרי הרבה פעמים הוא לא רוצה 
בכלל שיתנו לו את הרצון הזה.
%break
ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להתפלל לה', שיתן לו להרגיש את 
הצורך לרצון הזה, היינו שישתוקק לה', שיתן לו הרצון הזה, כי לא 
תמיד הוא מבין שיש צורך לרצון הזה.
%break
ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בתפלת מוסף (לראש השנה ויום 
הכיפורים) "היה בפיות עמך בית ישראל העומדים לבקש, השיבם מה 
שישאלו". היינו, שה' יתן להם לשלוחי עמך. כלומר, כל אדם הוא 
קהילה בפני עצמו, ושיש לו שליח ציבור,
%break
היינו האדם שהולך להתפלל עבור עצמו. כידוע, שהאדם נקרא "עולם 
קטן" בפני עצמו. לכן צריכים קודם כל לבקש שה' ישלח לו מה לבקש, 
כלומר, שהאדם צריך מקודם לבקש שירגיש את הצורך להרצון 
להשפיע, והצורך הזה רק ה' יכול לתת לו.
%break
נמצא, שתחילת עבודתו היא הכרת הרע, היינו שהאדם מבקש מה', 
שהוא ירגיש עד כמה הוא רע הרצון לקבל. וידיעה זו, שהרצון לקבל 
נקרא "רע", רק הבורא יכול לתת לו להרגיש,
%break
וזה נקרא שע"י התורה האדם יכול להגיע לידי הכרת הרע, שפירוש, 
להכיר עד כמה שהרצון לקבל הוא רע. ואז הוא יכול לבקש אח"כ, 
שיחליף את הרצון לקבל ולתת לו תמורתו את הרצון להשפיע.
%break
מה שאין כן אם אין לו חסרון, היינו שיהיו לו יסורים מזה שהאדם 
מלוכלך ושקוע בזוהמת הרצון לקבל לעצמו, אז האדם מבקש מה', 
שימלא לו חסרונות אחרים, ממה שיש לו יסורים, היינו שמרגיש 
בחסרונן. והוא רוצה שה' ימלא את כל מה שלבו חושק.
%break
והגם שהאדם לא אומר בפה לה' שימלא כל משאלותיו, אבל זהו כמו 
שדברנו במאמר הקודם, שענין בקשה אין זה מה שהאדם אומר בפה, 
כי בקשת האדם לה' היא רק חסרון, וחסרון ניכר בלב ולא בפה. אלא 
שיש לדעת, מה שמבקשים מה', אין צורך להגיד בפה,
%break
כי רק מה שהלב דורש עם זה מתחשבים, שנקראת "בקשה". אי 
לזאת, אפילו שאין האדם אומר לה' "תמלא לי את כל תאוותי מה 
שלבי דורש, אלא הדרישה מה שהלב דורש, זאת כבר נקראת 
"בקשה".
%break
לכן על האדם לדעת שה' מתחשב רק במה שיש בלבו של אדם. והיות 
שהאדם אי אפשר לחיות בלי תענוג, מטעם שרצונו להטיב, לכן אם 
אין האדם יכול לקבל תענוג מקדושה, אז הגוף מוכרח לקבל תענוג 
מתאות גשמיות. ואם האדם רגיל לקבל תענוג לפעמים מתו"מ,
%break
נמצא, בזמן הירידה, שאינו מרגיש את החסרון הרוחניות, שיעבוד 
בכדי להשיג את החסרון הזה, שיהיו לו יסורים, מזה שאין לו צורך 
לרוחניות, אז האדם מקבל צורך יותר גדול לתאוות גשמיות, שישלים 
ממה שהיה רגיל לפעמים לקבל תענוג מתו"מ.
%break
%page 1323
לכן האדם צריך להיזהר בזמן הירידה, שיעסוק בתו"מ, שהמאור 
התורה יאיר לו שירגיש בחסרונו, כלומר שיהיו לו יסורים בזה שאין לו 
אהבת ויראת ה'. ובכדי שהאדם ירגיש יסורים בלב, מזה שהוא רחוק 
מקדושה, והרגשה זו יכולים לקבל ע"י התעסקות בתו"מ,
%break
שיביאו לו לידי הרגשת האמת, לדעת מה שחסר להאדם, שעל ידי זה 
יהיה בידו להגיע להשלמות. ואז האדם מקבל זה ע"י התורה, שזה 
נקרא, שהחסרון הוא מקבל מלמעלה, היינו בסגולת התורה.
%break
ואח"כ האדם מקבל המילוי, שהוא האור, היינו הכח של הרצון 
להשפיע, שהוא טבע שני. וזה נקרא שהוא קבל בחינת טהרה, שע"י 
הרצון להשפיע שקבל, הוא עכשיו בבחינת טהרת הכלים.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו בענין מה שאומר הזה"ק, ש"ע"י 
התורה תהיו קדושים". ואח"כ אומר "ועל כן מי שעוסק בה, נטהר 
ואח"כ מתקדש". התשובה היא, שהתורה עושה ב' פעולות:
%break
א. מטהרת, היינו שנותנת את הכלי, היינו החסרון.
ב. ואח"כ התורה נותנת לו את האור.
%break
ויש כלל, כשאומרים לאדם, אני אתן לך דבר טוב, אומרים לו מהו את 
הדבר טוב ואח"כ אומרים לו פרטים. זאת אומרת, מקודם אומרים 
להאדם, אתה תזכה לקדושה, ואח"כ אומרים לו פרטים. כלומר, שאין 
אתה יכול להנות מהקדושה, כי תדע שזה הוא דבר חשוב מאוד.
%break
לכן אתה צריך מקודם, שהתורה יתן לך את הכלי, בכדי לקבל את 
הקדושה. ומטרם שיש להאדם את הכלי, אין הוא יכול לקבל את 
המילוי. נמצא,
%break
שהתורה נותנת לאדם האור וגם הכלי. אבל מהכלי לא מדברים 
בתחילה, אלא מהאור, ואח"כ מדברים גם מהכלי. לכן כתוב "קדושים 
תהיו".
%break
ועתה, נוכל להבין את מה ששאלנו, מהו הבטיחות של "קדושים 
תהיו", שאומר "שבודאי תהיו קדושים", "שע"י התורה תהיו קדושים". 
שיש לפרש, היות שרצונו להטיב לנבראיו, אלא מסיבת שינוי צורה 
נעשה התיקון של צמצום והסתר,
%break
שאין האור מאיר לתחתונים מטרם שיש להם כלים המוכשרים לקבל, 
היינו, שיהיה בהכלים התיקון של בעל מנת להשפיע, שזה נקרא 
"טהרה", לכן,
%break
היות ע"י התורה הם יקבלו טהרה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע 
בראתי תורה תבלין", נמצא שהכלים יכולים לטהר ע"י התורה, מטעם 
"המאור שבה מחזירו למוטב".
%break
לכן, אם יהיו להם כלים טהורים, אז בודאי יזכו להאור, שהאור נקרא 
"קדושה". ואורות לא חסרים, רק כלים חסרים. נמצא, טהרה נקראת 
בחינת כלי, היינו התיקון של מקבל בעל מנת להשפיע. ועבודת הכלים 
הוא סדר בפני עצמו,
%break
כלומר שכל העבודה שיש לאדם לעשות, הוא רק כלים, שיהיו 
מוכשרים לקבל. וזהו כמו שאומרים "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה 
רוצה להניק". נמצא, שעיקר הוא טהרת הכלים.
%break
לכן, לאחר שהאדם עסק בתורה, והתורה מביאו לידי טהרה, כנ"ל 
"בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", אז בודאי יזכה לקדושה, 
שקדושה נקראת "האור", שהם שמותיו של הקב"ה. וזהו שאומר 
שהתורה נקראת "קדושה", שכתוב "כי קדוש אני ה'".
%break
וזהו שאומר "היו לא כתוב, אלא תהיו ודאי, כלומר שהיא הבטחה, 
שע"י התורה תהיו קדושים". ואז האדם זוכה לשלימות, שיכול לקיים 
"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", היינו בשני יצריך, ביצר הטוב 
וביצר הרע, מחמת הקדושה שהוא קבל מלמעלה,
%break
אז כל הגוף בטל להקדושה. נמצא, שגם היצר הרע מסכים לעבוד 
לשם שמים. ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות ל"ה, ע"ב) 
"בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים".
%break
כאמור, בזמן שהאדם כבר זכה לעשות רצונו של מקום, זאת אומרת, 
כמו שהבורא רצונו להשפיע, כמו כן האדם רוצה להשפיע לה', אז 
מלאכתן, היינו זה שרוצה שהעבודה שלו,
%break
היינו המלאכה שלו, תהיה בשלימות, שזה בא לו מזה שעובד עם יצר 
הטוב. אבל לאחר שהאדם כבר זכה לרצון להשפיע, אז מלאכת שמים 
נעשית ע"י אחרים. ומי הוא אחרים.
%page 1324
היינו היצר הרע, שהוא האחר מהקדושה, היינו צד האחר, שהוא נגד 
הקדושה. אולם בזמן שהאדם עובד לרצון ה', שהוא הרצון להשפיע, 
גם האחר, היינו היצר הרע, עובד גם כן את מלאכת ה'.
%break
אולם, מטרם שהאדם זכה להיות מהאנשים, שעושין רצונו של מקום, 
אז גם היצר הטוב לא יכול לפעול, מטעם שהיצר הרע שולט עליו. לכן 
נקרא היצר הרע "מלך זקן וכסיל" ונקרא "מלך" מטעם שהוא שולט על 
האדם, וכל פעם באות לאדם מחשבות ורצונות מכל הסוגים שבעולם.
%break
לכן, בזמן שבאה לאדם מחשבה או רצון טוב, האדם צריך להאמין, 
שזה בא לו מלמעלה, והוא צריך לתת עבור זה תודה לה', היות שעל 
ידי זה שהאדם נותן תודה לה', על ידי זה מקבלת אצלו הרוחניות כל 
פעם יותר חשיבות.
%break
ושהאדם צריך לדעת, כי ענין גלות ברוחניות הוא, שהחשיבות של 
הקדושה נסתלקה מאתנו, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". נמצא, שעל 
ידי זה שהוא נותן תודה לה' על דבר קטן שבקדושה,
%break
לא חשוב את הכמות, כיון שזה נותן איזה סיוע לרוחניות, הוא צריך 
לתת תודה לה'. בהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות פרק א', 
ט"ו) "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".
%break
על כן, היות שתמיד באות לאדם מחשבות ורצונות, בין בהמיות ובין 
של בחינת אדם, כלומר מחשבה ורצון מה שלא שייך בחינת בהמה, 
מדרך העולם שהאדם שוקל את הכדאיות שבדבר, כלומר ששוקלין מי 
נדחה בפני מי. כלומר,
%break
האדם מסוגל לדחות תאוות בהמיות עבור לקבל תאוות שמתאימים 
לבחינת אדם. אולם האדם אומר, אני רוצה לוותר על תאוות בהמיות, 
אבל תמורת זה לקבל בחינת אדם גדול וחשוב. כלומר, אם ע"י ויתור 
של בהמיות אני מרגיש טעם בתורה וטעם בתפלה,
%break
אז כדאי לי לוותר, אבל על בחינת אדם קטן, היינו שאין הוא מרגיש 
שום טעם בתו"מ, ועל זה אני צריך לוותר על צרכים גשמיים, אהיה 
עוד שמח יותר מבחינת בהמיות. על זה האדם אומר שלא כדאי לו 
לוותר.
%break
על זה אמרו חז"ל "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", היינו 
בזמן שבאה לאדם מחשבה ורצון להיות אדם, שזה נקרא "שהאדם 
קבל עכשיו בחינת אדם", אל יאמר האדם, אני רוצה קודם כל לראות 
את גדלותו של האדם הזה, מה הוא מבטיח לי האדם הזה.
%break
על זה באה התשובה, כל האדם, שפירושו, שאין להבחין בין אדם 
גדול וחשוב או אדם פשוט, כל, לרבות כל אדם בלי הבחן, שאם הוא 
רק בחינת אדם, היינו שהמחשבה ורצון שייכות להיות אדם,
%break
כבר צריכים לקבל אותו בסבר פנים יפות, היינו להיות שמח עמו, היינו 
עם המחשבה ורצון הזה, כאילו שהוא היה מרגיש אותו לאדם גדול 
כנ"ל.
%break
והוא צריך לתת תודה להבורא, שהוא שלח לו את הרצון הזה. ובזה 
שהוא נותן תודה לה', אין זה מצד שהבורא צריך שיתנו לו תודה, אלא 
מטעם שבזה שהאדם מרכז את מחשבתו,
%break
בזמן שנותן תודה לה', יש קצת דביקות עם ה', היינו שאי אפשר לתת 
למי שהוא תודה אם לא אוהבים את האדם הזה.
%break
היות שמקובל, למי נותנים תודה, למי שעשה לו טובה. ומצד הטבע 
הוא, שמי שמקבל איזה טובה, הוא אוהב אותו. נמצא, שזה גורם 
אהבת ה', שבזמן שהאדם חושב על התודה, שהוא נותן להבורא. לכן 
לא חשוב את גדלה וחשיבותה של בחינת אדם שהוא קבל,
%break
(אולם צריכים לזכור שבחינת אדם, הכוונה למה שאמרו חז"ל "שאתם 
קרויין אדם ולא אומות העולם"), אלא "הסבר פנים יפות" מתבטא 
כמה שמחה שיש לו בעת קבלת בחינת אדם. זאת אומרת,
%break
שהאדם צריך להתאמץ בכדי שיהיה כח בידו להרחיב את החשיבות 
שבדבר. ועליו להאמין, שה' שלח לו את הרצון הזה, לכן מוטל עליו 
לצייר במחשבתו, כאילו הבורא מדבר אליו ואומר לו, בני תתנהג כך 
כמו שאני אומר לך.
%break
%page 1325
אולם, בזמן שהאדם רוצה להחשיב את המחשבה ורצון שבאו לו, 
ורוצה להוציא זה לפועל, אז באים הרצונות והמחשבות על ע' אומות, 
שישנם בגופו של אדם וצוחקים ממנו, על טעם קטן כזה מה שאתה 
מרגיש שיש משהו ברוחניות,
%break
כבר אתה רוצה לבגוד בצרכי גשמיים. והם אומרים לו, האם על דבר 
קטן שאין לו ערך אתה כבר לא רוצה להחשיב את התועלת עצמו.
%break
והאדם מתחיל לומר, אני מקוה ומאמין בדברי חז"ל שאמרו "מצוה 
גוררת מצוה", אם כן בטח שאני אזכה על ידי זה לבוא לשלימות, כי 
לזה אני מקוה. והאדם צריך להתגבר ולומר כמו שכתוב (בתחנון, 
אחרי שמונה עשרה) "הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים",
%break
שפירושו של "גויים" הוא "הע' אומות שבגופו של אדם", והם מלעיגים 
על "האדם", בזמן שהאדם רוצה לעבוד עבודת הקודש, והוא צריך 
לבקש עזרה מה'.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל "שלא יתבייש מפני בני אדם, 
המלעיגים עליו בעבודת ה'". פירוש, היות שהאדם כלול מכל העולם, 
לכן יש בחינת באדם שמלעיגים על זה, שהאדם שרוצה להחשיב 
דברים ומעשים קטנים, מה שהאדם רוצה לעשות,
%break
ואומרים על מעשה קטן כזה, היינו על מצוה שלא יכול לכוון שום 
כוונות, לא כדאי להתאמץ ולתת כוחות בכדי לקיימם. לכן אמרו 
החכמים ז"ל, ש"אל יתבייש בפני המלעיגים",
%break
אלא שהאדם צריך להאמין, שכל דבר של עבודת ה' הוא דבר חשוב, 
ובטח שאם הוא יכול לכוון בעת עשיית המצות, הוא יותר טוב, אולם 
המעשה הכי קטן הוא חשוב למעלה ואין בידי אדם להעריכו.
%break
וכבר דברנו מזה, שאאמו"ר זצ"ל אמר, שהאדם צריך להאמין, שלפי 
דעתו של אדם, שהוא יודע להחשיב שמעשה לשמה הוא דבר גדול 
למעלה, הוא צריך להאמין שמעשה דשלא לשמה הוא עוד יותר גדול 
וחשוב למעלה, יותר מכפי שהאדם חושב,
%break
שלשמה הוא גדול וחשוב. לכן מוטל על האדם להשתדל להאמין 
באמונת חכמים, בכל מעשה שהוא הולך לעשות, שהוא בעל זוכה 
לעשות מעשים דקדושה, אפילו בלי שום כוונה, גם זה הוא דבר גדול 
וחשוב, ולתת תודה עבור זה להבורא.
%break
%page 1326
%H מהו שכהן גדול יקח לאשה בתולה, בעבודה
%break
הזה"ק אומר (אמור דף י"ג ובהסולם אות ל"ח) וזו לשונו "מצוה זו היא 
שישא הכהן הגדול בתולה. זהו שכתוב, אלמנה וגרושה וחללה זונה, 
את אלה לא יקח, כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. שואל, ולמה צריכים 
שיקח רק בתולה בלי פגם. ומשיב,
%break
אלא אשה היא כוס של ברכה, שאם טעמו פגמו. כלומר, שמרמזת על 
המלכות, הנקראת כוס של ברכה. והכהן, המקריב קרבן לפני ה', צריך 
שיהיה שלם בלי פגם,
%break
וכו', כי המומים פוסלים בכהנים. שלם בגופו, שלם בנוקבא שלו, לקיים 
בו, כולך יפה רעיתי ומום אין בך", עד כאן לשונו.
ויש להבין זה, מה מרמז לנו בעבודה "כהן גדול", ומהו "בתולה", ומהו 
"אלמנה", "גרושה", "חללה", "זונה". שרק בתולה שאין בה פגם,
%break
את זה יקח. היינו, ש"בתולה" אין לה פגם. מה מרמז "בתולה שאין 
בה פגם". ומהו הקשר בזה שאומר, שאשה מרמזת על כוס של ברכה, 
שהיא מלכות.
%break
הנה האר"י הקדוש אומר על מלכות, שכל יום היא חוזרת להיות 
בתולה (תע"ס חלק י"ב דף א' - קע"ד), שהיא רק בחינת נקודה, 
וצריכים לבנותה מחדש,
%break
עד שהיא משגת בחינת גדלות. וכמו שכתוב בשער הכונות (חלק ב' 
דף י') כי כל יום הוא ענין בפני עצמו ו"אין לך שום תפלה מיום שנברא 
העולם עד סוף העולם, שתדמה לחברתה כלל ועיקר,
%break
ובכל יום ויום, מתבררים ברורי נצוצות חדשים, שלא נתבררו מעולם, 
עד העת ההיא".
%break
ובבחינת עבודה יש להבין זה, כי מלכות נקראת בחינת "מלכות 
שמים", שהאדם צריך לקבל על עצמו בכל יום קבלה חדשה. ואין זה 
מספיק במה שקבל אתמול בחינת מלכות שמים, אלא כל יום היא 
בחינה בפני עצמה כנ"ל. לכן עלינו להאמין, שבכל פעם,
%break
שאנו מקבלים עלינו מלכות שמים, זה נבחן שמבררים ניצוצין, שהיו 
מחוץ לקדושה, הנקרא (בשער הכוונות) "שהנצוצין האלו היו מקודם 
שבויים בין הקליפות, והעלו אותם לקדושה ע"י קבלת מלכות שמים 
וע"י התעסקות בתורה ומצות".
%break
וזה כמו שאנו אומרים בהתפלה ("רבונו של עולם", אחרי ספירת 
העומר) "ועל ידי זה ישפע שפע רב בכל העולמות". לכן מובא בספרים 
הקדושים, שהאדם, בעת קבלת מלכות שמים "בקריאת שמע",
%break
יקבל על עצמו מלכות שמים ויכוון שהקבלת מלכות שמים תהיה 
במסירת נפש. והיות שכל יום הוא בחינה חדשה, שצריכים לבנות את 
המלכות, שתהיה בבחינת גדלות, כל פעם התחדשות חדשה.
%break
לכן בא הרמז של "כהן גדול", שבעבודה נקרא "העובד ה'", היינו מי 
שרוצה להתקרב לה' בבחינת גדלות הוא נקרא "כהן גדול". וכשהוא 
הולך לקחת "אשה", הנקראת "מלכות שמים", הוא צריך לקבל 
"בתולה".
%break
כי "בתולה" נקראת שעוד לא נפגמה, כי בתולה נקראת כמו שכתוב 
"קרקע בתולה", שהוא כנוי לאדמה שלא נעבדה מעולם, כמו שכתוב 
"קרקע בתולה היתה", שלא עבדה אדם מעולם (ע"ז ל"ב).
%break
כלומר, שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, כאילו אף 
פעם לא היתה לו מלכות שמים ואצלו זהו דבר חדש, וממילא הוא 
צריך עתה לחשוב,
%break
שהוא הולך עכשיו לעשות דבר חדש שמעולם לא ידע מזה, נמצא, 
שהקבלה זו שמקבל על עצמו, הוא צריך להתבוננות יתירה, בכדי 
לדעת מהי קבלת מלכות שמים, מה זה דורש, בכדי שתהיה עליו 
יראת שמים.
%break
זאת אומרת, האדם צריך לעשות חשבון נפש, מה יש לו לעשות 
שיהיה ענין זה דבר תמידי אצלו.
%page 1327
כלומר, מה דורש ה' מהאדם שקבל על עצמו עול מלכות שמים. הנה 
הכתוב אומר "מה ה' אלקיך דורש מעמך, כי אם ליראה אותי". 
ולחשוב מה זה יראה. מה שאין כן אם האדם לאחר שהפסיק מלזכור 
ענין קבלת מלכות שמים, לא חשוב מאיזה סיבות,
%break
ואח"כ נתעורר שוב לקבל מלכות שמים, אין הוא צריך להמשיך את 
קבלת מלכות שמים עליו מבחינת מה שהיה לו קודם שנפסק ממנו, 
ולומר, שאני צריך ללכת ולעורר את בחינת מלכות שמים, היינו שיהיה 
בהמשכיות. אלא הוא צריך להתחיל עבודה מחדש.
%break
ויש לדמות זה לאדם שמת והיו לו מקודם דברים יקרי ערך. ובאו אח"כ 
הבנים שלו ורוצים לקבל את הירושה, מה שעזב להם אביהם. ועל זה 
בא חז"ל ואמרו (אבות פרק ב' י"ז) "והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה 
ירושה לך". ויש לפרש, היות אם האדם בא למצב ששכח הכל,
%break
היינו שקבל ירידה, הרי הוא כמת. כלומר, מקודם הוא היה אדם חי, 
היינו שהיה לו מלכות שמים, שזה נקרא שהוא היה "דבוק בחיי 
החיים". וכשנפסק לו זה הוא נקרא מת, על דרך שאמרו "רשעים 
בחייהם נקראים מתים".
%break
וברוחניות סיבה ומסובב נקרא "אב ובן". נמצא, שעכשיו הוא נקרא 
"בן" ורוצה לקבל על עצמו ממה שנשאר אחר מיתת "אביו". יש לפרש 
על זה "שאינה ירושה לך",
%break
אלא האדם צריך עתה להתחיל דף חדש בעבודת ה', כאילו עכשיו 
נולד, ועכשיו הוא רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואין לו ממי 
לקבל ירושה.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה מרמז לנו בעבודה "כהן גדול" 
ו"כהן הדיוט". יש לפרש, ש"כהן" נקרא זה שהוא עובד ה'. ויש שהם 
עובדים, השייכים להכלל.
%break
והם נקראים בשם "כהן הדיוט". ויש שהם רוצים לעבוד בבחינת 
הפרט, להגיע לבחינת גדלות, שהוא לעבוד בדרך האמת. והוא נקרא 
"כהן גדול".
%break
ואצל כהנים גדולים יש סדר עבודה, שהוא סדר אחר לגמרי ממה 
שנוהג בבחינת הכלל. זאת אומרת, כי בזמן שהאדם עוסק בתו"מ 
בבחינת המעשה ועל הכוונה הוא סומך על הכלל.
%break
ויש אנשים שרוצים לעבוד גם עם בחינת הכוונה, היינו שהם רוצים 
לכוון, שכל מעשיהם יהיו לשם שמים.
%break
היינו ש"כהן הדיוט" נקרא, שעבודתו היא בבחינת הכלל. ו"כהן גדול" 
הוא שעבודתו היא בבחינת הפרט. ובזה יש לפרש מה שהזה"ק אומר 
"ולמה צריכים שיקח רק בתולה בלי פגם". ומשיב "אלא אשה היא כוס 
של ברכה, שאם טעמו פגמו". שיש לפרש, ש"כהן גדול",
%break
היינו מי שרוצה להיות עובד ה' בדרך האמת, אסור לקבל אשה, היינו 
מלכות שמים מבחינת מה שכבר נפגמה אצלו. כלומר,
%break
להמשיך את בחינת מלכות שמים ממה שהיה לו בטרם שקבל ירידה, 
שזו כבר לא נקראת "בתולה", היות שהיתה לו המלכות שמים הזו 
מקודם לכן ונפגמה.
%break
זאת אומרת, כדוגמת כוס של ברכה "אם טעמו פגמו", היינו המלכות 
הזו כבר טעמו מטרם שקבל את הירידה. וזה נקרא "אם טעמו פגמו", 
היות שכבר קבל ירידה.
%break
נמצא, שכבר פגם במלכות זו. לכן הוא צריך לקבל על עצמו מלכות 
שמים מחדש, כאילו שאף פעם לא טעם טעם של מלכות שמים, כנ"ל, 
וצריך לפתוח דף חדש בעבודה.
%break
ובאמור יש לפרש מה ששאלנו מהו שכתוב "אלמנה וגרושה וחללה 
זונה, את אלה לא יקח". הנה אלמנה, יש לפרש, לאחר שהאדם קבל 
ירידה,
%break
האדם כבר נבחן למת. נמצא, האשה הקודמת, שהיא המלכות שמים 
שהיתה לו מלפני הירידה, היא נחשבת לגבי האדם כמו אלמנה.
%break
וכמו כן יש לפרש מהי גרושה בעבודה. היינו, שהוא גירש אותה, 
מטעם שהיא לא מוצאת חן בעיניו, כי ברגע שהאדם אינו מסכים 
לעבוד בשבילה, מטעם שאינו מרגיש את חשיבותה זה נקרא 
"שהאדם מגרש את האשה".
%break
והגם שהיא לא רוצה להתגרש, מטעם שיש לה רחמנות עליו, היות 
שהמלכות רואה, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ומרחמת עליו, 
אבל הוא מגרש אותה, אפילו שלא לרצונה.
%break
%page 1328
וזה ענין שהדין הוא "שהאשה מתגרשת בעל כורחה", היות ברגע 
שלא מוצאת חן בעיניו, זה נבחן שהוא מגרש אותה. לכן העובד ה', 
שנקרא כהן גדול,
%break
לא יחזור לקבל אותה האשה שהיא גרושה, אלא הוא צריך עכשיו 
להתחיל לקבל עול מלכות שמים מחדש, כנ"ל, ולא להתחשב עם מה 
שהיה.
%break
וכמו כן, יש לפרש חללה, שלכהן אסור לקבל אשה חללה. שיש לפרש 
כנ"ל, כי בזמן שהאדם מתעורר שוב לעבודת ה', אם הוא בבחינת 
"כהן גדול", היינו שהוא רוצה לעבוד בגדלות ה'. כלומר שידוע, שבזמן 
שהאדם עובד בכדי לקבל תמורה עבור עבודתו,
%break
הוא לא מסתכל מי הוא הנותן, אם הוא אדם חשוב או לו, אלא שהוא 
מסתכל על התמורה. זאת אומרת, שאם בעל הבית הוא אדם פשוט 
ונותן משכורת כפולה מכפי שנותן אדם חשוב שיש לו איזה מפעל 
ומשלם משכורת, בטח האדם יעבוד אצל מי שנותן משכורת גדולה.
%break
מה שאין כן אם האדם עובד בלי משכורת אלא מטעם שהוא רוצה 
לשמש אדם חשוב, בטח האדם הזה מחפש תמיד לראות, מי הוא 
החשוב ביותר ואצלו האדם רוצה לעבוד. ובהאמור יוצא, מי שרוצה 
לעבוד בבחינת הגדלות, היינו, שעבודתו בנויה על גדלות ה',
%break
היות שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה, הוא נקרא "כהן גדול", כנ"ל 
"שכהן נקרא עובד ה' שרוצה להתקרב לה'", כמו שמפרשים על 
הכתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", שמפרשים מכם שהקרבן הוא 
מכם עצמכם, היינו זה שהאדם מתקרב לה' נקרא "כהן גדול".
%break
ולאדם הזה אסור לקחת אשה חללה, היינו, שתמיד בזמן שהוא הולך 
לקבל אשה הוא יקבל תמיד בתולה, היינו שאף פעם לא היה לה בעל, 
שפירושו שאף פעם לא היה משמש עם המלכות הזו, אלא תמיד 
מוכרחה להיות אשה חדשה.
%break
מה שאין כן אם כבר השתמש עם מלכות הזו, וקבל ירידה, ונפסקו לו 
את הקבלת מלכות שמים, וזהו מטעם שחילל אותה ולא התנהג עמה 
כמו שצריכים לתת כבוד למלכות שמים והתנהג עמה בבזיון, לכן לא 
יקבל אותה בחינה עוד הפעם, היות שכבר חיללה.
%break
אלא, כנ"ל, שכהן גדול צריך להשתדל לקבל תמיד אשה בתולה, היינו 
שיצייר לעצמו שהוא מתחיל עכשיו לעבוד עבודת הקודש, ומה שהיה 
עד עכשיו לא מענין אותו,
%break
אלא הוא אומר שהוא מקוה, שמכאן ולהבא הוא ישמור אותה ויכבד 
אותה. וזה שכתוב "והוא אשה בבתוליה יקח".
%break
וכמו כן יש לפרש מה שכתוב "אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה 
לא יקח, כי אם בתולה בעמיו יקח אשה". ויש לפרש מהו זונה 
בעבודה. והענין, כי בעת שהכהן הגדול רוצה לקבל עול מלכות שמים, 
הוא צריך לקבל בתולה, שפירושו כנ"ל "קרקע בתולה",
%break
שהיא כינוי לאדמה שלא נעבדה מעולם. וממילא אין לדרוש מהאדמה 
הזאת שתיתן תבואה לאכול, זאת אומרת שמהאדמה הזאת אין 
האדם יכול לפרנס עצמו, אלא לאחר שיעבד אותה ויתן להאדמה כל 
הדרוש לה, אז האדם יכול לפרנס עצמו מן האדמה ולא מקודם לכן.
%break
ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם מקבל עול מלכות שמים הנקראת 
"אשה", הוא צריך להיזהר, שלא ירצה שהאשה תהיה "זונה" מלשון זן 
ומפרנס. כלומר,
%break
שאם הקבלת עול מלכות שמים תפרנס אותו, כלומר שיהיו לו מזונות 
על ידיה בזמן שהוא עוסק בתורה ומצות, אז הוא מוכן לקבל אותה, 
אחרת אין הוא מוכן לקבל את האשה הזאת. זה נקרא בעבודה "אשה 
זונה".
%break
אלא הוא צריך לקבל עול מלכות שמים בבחינת עול, היינו "כשור לעול 
וכחמור למשא", בלי שום תנאים. וזה נקרא "אשה בתולה", כנ"ל, 
שהיא בחינת קרקע בתולה, שאינה נותנת שום מזונות. ואם האדם 
מסכים לאלו התנאים, אז הוא יזכה להיות "כהן גדול" לקרב עצמו לה'.
%break
%page 1329
ובהאמור יש לפרש בדרך העבודה מה שאמרו חז"ל (קידושין ע', ע"א) 
וזו לשונם "כל הנושא אשה לשם ממון הווין לו בנים שאינם מהוגנים, 
שנאמר בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו". ויש להבין מה זה "הנושא אשה 
לשם ממון". הפירוש הוא כנ"ל,
%break
כי "אשה" נקראת בעבודה מלכות שמים. והוא מקבל על עצמו עול 
מלכות שמים, מטעם שהוא שמע, שיש לה הרבה ממון, שממון נקרא, 
שהיא תפרנס אותו,
%break
כלומר שע"י המלכות שמים יהיה לו טעם בתורה וטעם בתפלה, 
אחרת מספיק לו שהוא ממשיך באותה דרך שקבל מצד החינוך.
%break
ובגלל מה הוא צריך עכשיו לקבל על עצמו עול מלכות שמים ולתת 
יגיעה, אם אין המלכות שמים מוסיפה לו פרנסה, שיהיה לו עכשיו 
ממה לפרנס עצמו יותר בהרחבה.
%break
מה שאין כן ממה שהוא מקבל עכשיו פרנסה, היינו כל המזונות שהוא 
מוצא עכשיו בתענוגי עולם הזה אין לו סיפוק. לכן הוא רוצה לקבל 
מלכות שמים.
%break
זה נקרא "הנושא אשה לשם ממון", כלומר שכל הצורך שיש לו 
לקבלת מלכות שמים הוא בכדי להמציא סיפוק לאהבה עצמית. וזה 
נקרא גם כן שהוא "נושא אשה שאינה מהוגנת",
%break
כי קבלת מלכות שמים, מובא בכל הספרים הקדושים, צריכה להיות 
במסירות נפש. ויש על זה הרבה פרושים.
%break
ולפי שאנו לומדים, יהיה הפירוש, שהוא מקבל מלכות שמים לתועלת 
ה' ולא לתועלת עצמו, שפירושו, שעל ידי זה שהוא מקבל על עצמו 
מלכות שמים, הוא רוצה "שיתגדל ויתקדש שמיה רבא" ולא לתועלת 
עצמו. נמצא, שאם הוא מקבל מלכות שמים לתועלת עצמו,
%break
נקרא זה "אשה שאינה מהוגנת". וזה נקרא "לשם ממון", כי ממון הוא 
הכוונה שמזה הוא יוכל לפרנס עצמו, היינו שע"י הממון יהיה לו סיפוק 
בחיים.
%break
אלא האדם צריך להשתדל שיקח אשה לשם שמים, כלומר המלכות 
שמים, הנקראת אשה, תהיה לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
%break
ובהאמור נבין מדוע האדם צריך לקבל את האמונה למעלה מהדעת, 
כי מדרך העולם הוא, שהאדם מסתכל תמיד על רווחים, היינו אם 
האדם לא רואה שירויח משהו מהעבודה, הוא בוחר להישאר במצב 
של מנוחה ולא רוצה לעשות שום תנועה, רק באופן שירויח משהו.
%break
לכן כשאומרים לאדם, שהוא צריך לקבל מלכות שמים לתועלת ה', 
היינו למען שיתקדש שמו יתברך, שואל הגוף "מה יהיה לי מזה שאני 
אקבל על עצמי מלכות שמים, ומה יהיה הרווח שלי מזה".
%break
אומרים לו, אין מילים לזה שהגוף יוכל להבין את זה. אלא אתה צריך 
להאמין, שזהו דבר גדול בשבילך, בזה שיש לך זכיה לשמש את 
המלך. וזה נקרא "למעלה מהדעת", מטעם שאין מילים לומר להגוף, 
שיהיה בידו להבין את הכדאיות.
%break
לכן בזמן שאין האדם רואה את הרווחים בתוך הדעת, זה נקרא 
שהיגיעה מרובה מהשכר, כי השכר אין הוא יודע מהו, והיגיעה הוא 
רואה, ואין הוא צריך להאמין על היגיעה. לכן, כל זמן שהאדם עוד לא 
זכה ליראת ה',
%break
הוא מסתכל תמיד על היגיעה, היות את התועלת מהעבודה הזו אין 
הוא יכול להבין, אלא רק להאמין למעלה מהדעת. לכן עבודה זו 
נקראת עבודה קשה וצריכים לרחמי שמים.
%break
ובזה נבין מה שכתוב (כי תצא) "ואתה עיף ויגע, ולא ירא אלקים". 
היינו כנ"ל, היות היגיעה הוא רואה שנותן, והתועלת מהעבודה הזאת 
הוא עוד לא רואה, רק צריך להאמין, נמצא שהאדם נעשה עיף ויגע. 
וזה הכל מטעם שעוד לא זכה ליראת אלקים.
%break
שהאדם צריך לדעת, שהאמונה היא הכלי. ובזמן שהכלי נגמר כל 
צרכו וכבר ראוי לקבל, תיכף השפע ממלא את הכלי של האמונה, 
שהיא למעלה מהדעת. והשפע נקרא "יראת שמים",
%break
שאור הזה האדם משיג לאחר שנתן את הכלי הזה, הנקרא "אמונה 
למעלה מהדעת". ומטרם שהאדם זכה ליראת ה', האדם סובל יגיעה, 
משום שהאור אינו מאיר לו.
%break
נמצא, האדם שרוצה לקבל עול מלכות שמים, הוא צריך לעבוד 
בבחינת למעלה מהדעת. כלומר, שזה יהיה לא לתועלת עצמו אלא 
לשם שמים, כנ"ל.
%page 1330
וזה נקרא "למעלה מהדעת" מטעם שאין הגוף מסכים לזה, כי הוא לא 
מבין אלא רק מה שהוא לתועלת עצמו.
%break
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל אמרו "אין ציבור עני". וידוע, ש"עני" 
נקרא שהוא "עני בדעת", כמו שאמרו חז"ל (נדרים מ"א) "אין עני אלא 
בדעת". ואאמו"ר זצ"ל אמר, שמלכות נקראת "ציבור". ובזה יש לפרש 
"אין ציבור עני",
%break
היינו מי שמקבל עול מלכות שמים למעלה מהדעת, אין זה נקרא שאין 
לו דעת והוא עני, לכן הוא מקבל עול מלכות שמים. אלא להיפך, הוא 
עומד במדרגה שהיא למעלה להדעת,
%break
כלומר שהיא עוד יותר חשובה מדעת. כי ענין "מעלה" ו"מטה" 
בעבודה פירושו למעלה היינו למעלה בחשיבות, ולמטה נקרא למטה 
בחשיבות.
%break
וזהו שאומר "אין ציבור עני", שפירושו, שמי שמקבל על עצמו בחינת 
מלכות שמים למעלה מהדעת, אין הוא נקרא עני, היינו שאין לו דעת. 
נמצא, שעיקר עבודה היא לעבוד בבחינת למעלה מהדעת,
%break
כי זה שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים נקרא "למעלה מהדעת", כנ"ל, 
היות שזהו נגד דעתו של הגוף. אבל האדם צריך לדעת, שגם לתורה 
אנו צריכים, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".
%break
וזהו שכותב בספר "פרי חכם" (אגרות דף ס"ד) וזו לשונו "כי תכלית 
הנשמה בבאה לגוף, שתזכה בעודה מלובשת בגוף לשוב לשורשה 
ולהידבק בו יתברך, כמו שכתוב, לאהבה את ה' אלקיכם, וללכת בכל 
דרכיו, ולשמור מצותיו, ולדבקה בו.
%break
ומי יודע דרכי השם יתברך. אמנם זה סוד "אורייתא שיש בה תרי"ג 
אורחין", שההולך עליהם סופו שיזדכך, עד שגופו לא יהווה מחיצה של 
ברזל בינו לבין קונו,
%break
כמו שכתוב "והסירותי את לב האבן מבשרכם". ואז יתדבק בקונו, על 
כן מוטב, להשתוקק לציוויא דמאריה (היינו לבחינת תורה), 
%break
"דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצווין דמאריה, שהם רזין דאורייתא, איך 
יעבוד ליה" [להשתוקק לציווי אדונו. (היינו לבחינת תורה), שמי שלא 
ידע דרכי אדונו, וציווי אדונו, שהם סודות התורה, איך יעבוד אותו].
%break
ובהאמור אנו רואים, שהאדם צריך להשתדל להשיג בחינת תורה. 
ובכדי להשיג בחינת תורה, צריך האדם לקבל את בחינת מלכות 
שמים למעלה מהדעת. כלומר, בבחינת שהיא נגד דעתו של אדם, 
היינו שבשביל עצמו אינו צריך לשום דבר רק לתועלת ה'.
%break
ובזה יש לפרש מה שכתוב (ויצא) "והיה זרעך כעפר הארץ". הנה 
"זרעך" היינו בנים. ובעבודה נקרא "בנים" הבנה בתורה ומצות. וה' 
הבטיח ליעקב שההבנה בתו"מ יכולים להשיג רק בזמן שהאדם 
מסכים להיות כ"עפר הארץ",
%break
היינו שהוא מסכים לקיים תו"מ אפילו שהוא לא מרגיש בזה שום 
הרגש, ואינו טועם בהתו"מ אלא טעם עפר, היות שהוא אומר "אני 
עובד עבור ה'". "ואם הוא רוצה, שאעבוד בשבילו באופן הזה, אני 
מסכים", אז הוא זוכה לגדלות ולהבנה.
%break
%page 1331
%H מהו, מי שהיה בדרך רחוקה, 
%H הוא נדחה לפסח שני, בעבודה
%break
הזה"ק אומר (בהעלותך דף כ"ב ובהסולם אות ס"ו) וזה לשונו "אמר 
רבי יוסי "איש איש" ב' פעמים. למה. ומשיב, איש שהוא איש, דהיינו 
שהוא ראוי לקבל נשמה עליונה, והוא פגם עצמו, משום שהוא גרם, 
שהוא טימא את עצמו. איש איש שפירושו,
%break
שראוי להיות איש, או בדרך רחוקה, הוא משום, שאדם שמטמא את 
עצמו, מטמאים אותו למעלה. כיון שמטמאים אותו למעלה, הרי הוא 
בדרך רחוקה מאותו המקום, והדרך שזרע ישראל אחוזים בו. אמר 
רבי יצחק והרי כתוב, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה,
%break
שזה משמע משכתוב או. אמר רבי יוסי, כאן, כשאומר טמא לנפש, 
הפירוש הוא מטרם שטמאו אותו מלמעלה. וכאן, כשאומר בדרך 
רחוקה, הפירוש הוא, אחר שטמאו אותו למעלה,
%break
ונפל לדרך רחוקה, שהיא הסטרא אחרא. ומשמע, שהן זה והן זה, לא 
ישרה עליו הקדושה שלמעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים 
אותו", עד כאן לשונו.
%break
חז"ל אמרו (שבת ק"ד) "בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים 
אותו". ויש להבין מה שכתוב כאן, "שאדם שמטמא את עצמו, 
מטמאים אותו למעלה" ולא אומר שפותחין לו, אלא מטמאים אותו 
למעלה. ועוד יש להבין, מדוע פותחין לו,
%break
והלא "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו". ופרש רש"י, שאין הקב"ה 
בא בעלילה עם בריותיו (ע"ז ג'), אם כן מדוע נותנים לו מלמעלה איזה 
סיוע לרעתו של אדם. אדרבה מלמעלה צריכים לתת לו סיוע, כמו 
שאמרו "הבא ליטהר מסייעין אותו",
%break
ואם לא נותנים עזרה לטובתו, על כל פנים לא יעשו למעלה איזו 
פעולה לרעתו. ובטח יש הרבה תירוצים על דרך הפשט.
%break
ויש לפרש זה על דרך העבודה. ידוע, שבזמן שהאדם מקיים תו"מ 
בבחינת הכלל, היינו בכדי לקבל שכר, ואינו שם לב לענין בעל מנת 
להשפיע, אז האדם רואה, שבכל יום ויום הוא מתקדם בעבודה. משום 
שכך הוא האמת, שבבחינת חלק המעשה,
%break
כל מה שהאדם עושה, נרשם לשמו. ובמצב הזה, הנקרא "שלא 
לשמה", אין האדם מסוגל לראות שזה שלא לשמה. כלומר, שאין 
האדם מסוגל לראות,
%break
שיש כאן ענין חסרון, שצריך להיות לשמה, והוא עושה שלא לשמה. 
אלא באופן כללי מאירים לו המעשים, שהוא עושה.
%break
ובשביל זה, אין האדם מסוגל לראות איזה חסרון על עצמו. זאת 
אומרת, שבבחינת הכלל יש תיקון, שהמעשים, מה שהוא עושה, 
מאירים לו בבחינת אור מקיף, שזהו תיקון בבחינת המעשה. 
%break
לכן האדם צריך להיות זהיר, שלא לזלזל במעשי התו"מ, אפילו שהם 
בתכלית המעשה לבד, ואין שם שום כוונה, כלומר אפילו שהאדם 
עושה את המעשים בבחינת הכפיה, גם כן לדבר גדול יחשב.
%break
לכן האנשים, שעדיין אינם מסוגלים לעבוד בבחינת הכוונה בעמ"נ 
להשפיע, יש להם תיקון כנ"ל, שלא רואים שום חסרון במעשיהם שהם 
עושים, בכדי שיהיו בשמחה בעבודתם, כמו שכתוב "עבדו את ה' 
בשמחה".
%break
מה שאין כן בזמן שבאה לאדם מחשבה ורצון, שהוא מתחיל להרגיש, 
שבטח יש בקיום תו"מ ענין כוונה גם כן, והוא מתעורר לעשות מעשים 
שלא על מנת לקבל שכר אלא בעל מנת להשפיע, אז מתחיל סדר 
חדש.
%break
%page 1332
והסדר הוא, שהאדם עובר אז לעבוד בבחינת השמאל, שאז הוא 
מתחיל לעשות בקורת על מעשיו אם הם בעל מנת להשפיע, והוא 
נכנס לעבודה, הנקראת "טומאה וטהרה", שפירושו, שהוא מתחיל 
לעבוד בענין טהרת הכלים.
%break
ואי אפשר לעבוד בענין טהרה, אם לא יודעים מקודם מהו טומאה. 
כלומר, לא מספיק מה שכתוב, שיש ענין טומאה, אלא שהאדם צריך 
להרגיש, מהם ההפסדים מטומאה, כלומר מה הוא מפסיד,
%break
בזה שהוא יודע שהוא נטמא. זאת אומרת, אם הוא לא היה טמא, מה 
הוא היה מרויח. ועכשיו, כשנטמא, מה הוא הפסיד.
%break
היינו, הגם מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היה יודע שיש ענין 
טומאה וטהרה, אבל הוא לא היה יודע, מדוע טומאה הוא דבר רע, 
וטהרה הוא דבר טוב. לכן מוטל על האדם לעסוק בענין הכרת הרע, 
היינו שישתדל להשיג,
%break
שענין רצון לקבל לתועלת עצמו נקרא "טומאה". זאת אומרת, 
שהטומאה הזו מרחקת אותו מקדושה, היינו מה', כמו שכתוב 
"קדושים תהיו, כי קדוש אני, ה' אלקיכם",
%break
שפרושו "פרושים תהיו", היינו כמו שהבורא הוא המשפיע, כן האדם, 
צריכים כל מעשיו שהוא עושה שיהיו בבחינת משפיע, שזה נקרא 
"קדושה". וההיפך מזה נקרא "טומאה".
%break
והאדם צריך לבקש מה', שיעזור לו להשיג את הרע, הנמצא ברצון 
לקבל לעצמו. כלומר, שה' יעזור לו להרגיש את ההפסד, שהרצון 
לקבל לעצמו מביאו. מה שאם כן אם היה לו הכח של הרצון להשפיע, 
כמה שהוא היה יכול להרויח. זאת אומרת,
%break
טומאה גדולה או טומאה קטנה, וכן להיפך, קדושה גדולה וקדושה 
קטנה, אינה נמדדת עם גדלה של טומאה וקדושה, אלא בשיעור 
היזקות, שהטומאה מביאה, ובשיעור החשיבות,
%break
מה שהקדושה מביאה. כלומר, כמה יסורים הוא מרגיש, כשהוא יודע 
שהוא טמא, וכמה תענוג הוא היה מרגיש, בזמן שהוא יודע, שהוא 
נמצא בקדושה.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה שאמרו חז"ל "הבא לטמא 
פותחין לו". ושאלנו, "הלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", אם כן 
מדוע "פותחין לו", שמשמע שמראים לו שהוא יכול להכנס הלאה 
בפנים הטומאה.
%break
מה שאין כן מטרם שבא לטמא, היה מקום הטומאה סגור. אלא רק 
בזמן שבא לטמא, פותחין לו. הלא מלמעלה היו צריכים לרחם על 
האדם, כמו שכתוב "ורחמיו על כל מעשיו".
%break
ויש לפרש את ענין "הבא לטמא", שפרושו, האדם, שהוא רוצה להכנס 
בעבודה דלהשפיע, ובטח אי אפשר לעבוד בעל מנת להשפיע אם הוא 
לא יודע את ההפסד של העבודה בעל מנת לקבל, לכן הוא בא עכשיו 
לדעת את שיעור הרע שישנו בהרצון לקבל לעצמו.
%break
היינו, מהו שיעור הרע, הנמצא בהרצון לקבל, שהוא נקרא "טומאה", 
שהוא ההפך מהקדושה. והוא מבקש מה', שיודיע לו את שיעור הרע, 
הנמצא בהרצון לקבל, שהוא נקרא "טמא",
%break
היינו טמא לנפש. וכשהוא מבקש מהקב"ה שיעזור לו, על זה באה 
התשובה, "פותחין לו" לראות את הרע שיש בהטומאה של הרצון 
לקבל.
%break
יש ב' בחינות:
א. הבא לטמא.
%break
ב. שכבר רואה שהוא טמא, ורוצה לראות יותר מכפי שהוא רואה 
עתה. ואם הוא מבקש יותר לראות, נותנים לו עזרה מלמעלה, היינו 
כמו שכתוב כאן בזהר הקדוש "אדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו 
למעלה". היינו, לאחר שפותחין לו, שאז הוא רואה שנטמא,
%break
והוא מבקש הלאה, שיראו לו את האמת, איך שהוא כל כך מרוחק 
מהקדושה. אז מטמאים אותו מלמעלה, היינו שהוא מקבל עזרה 
מלמעלה, בזה שמראים לו את ההפסד שיש בהרצון לקבל לעצמו.
%break
וזה נקרא שהוא בא למצב של "הכרת הרע". ואז נולד בו צורך, 
הנקרא "כלי", שה' יעזור לו ויתן לו את הטהרה, כמו שכתוב "וזרקתי 
עליכם מים טהורים".
%break
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מדוע אומר הזה"ק "אדם שמטמא את 
עצמו, מטמאים אותו למעלה". הלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם 
בריותיו.
%page 1333
והתשובה היא, זה שמטמאים אותו למעלה זה נקרא "עזרה", היינו 
שמסייעין לו מלמעלה לראות את האמת, איך שהרצון לקבל הוא רע 
וטמא, היות שהוא מבקש עכשיו את העזרה הזו, היינו לראות את 
האמת מהו רע.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שרבי יצחק שואל על רבי יוסי, שאומר על 
הכתוב "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה", שדרך רחוקה 
גם כן היא בחינת טומאה, אלא מה שמטמאים אותו למעלה נקרא 
"דרך רחוקה". הלא כתוב "או בדרך רחוקה",
%break
משמע שהם ב' דברים, כלומר, שדרך רחוקה אין זה בחינת טומאה. 
ומתרץ רבי יוסי "כשאומר טמא לנפש", הפירוש הוא, מטרם שטמאו 
אותו מלמעלה. וכאן, כשאומר "בדרך רחוקה" הפירוש הוא, אחר 
שטמאו אותו למעלה, ונפל לדרך רחוקה, שהוא הסטרא אחרא.
%break
ויש לפרש, שיש ב' בחינות בטומאה בדרך העבודה:
%break
א. הבא לטמא, היינו הבא לראות אם הרצון לקבל, הוא בחינת 
טומאה, היינו שהוא מביא טמטום הלב. אז פותחין לו לראות את הרע. 
מה שאין כן מטרם שהאדם בא לטמא, היינו לראות את הרע שבו, יש 
תיקון מלמעלה, שאין האדם מסוגל לראות את הרע. כי יש כלל,
%break
ש"אין מראים לאדם את הרע יותר מכפי שמסוגל לתקן את עצמו", 
כמו בגשמיות, שאין אומרים לאדם את מחלתו האמיתית, אם אין 
האדם מסוגל לרפא את המחלה.
%break
לכן דוקא מי שבא לטמא, היינו שהוא רוצה לראות את האמת, אז 
פותחין לו. ואם האדם רוצה ללכת קדימה, ומתפלל שיגלו לו את 
שיעורו האמיתי של הרע שיש בהרצון לקבל לעצמו, אז נותנים לו 
הסיוע מלמעלה, היינו שמטמאים אותו למעלה,
%break
כלומר ששולחים לו מלמעלה לראות, מהו ההיזק של טומאה. אז הוא 
מתחיל להתפלל מעומק הלב, שה' יתן לו את הרצון להשפיע במקום 
הרצון לקבל, שיש לו מצד הטבע, ושיתנו לו טבע שני, שהוא מתנה 
מלמעלה.
%break
ובזה יש לפרש מה שכתוב "ומשמע שהן זה והן זה לא ישרה עליו 
הקדושה למעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים אותו". 
כלומר, שהן כשהאדם נמצא בבחינה א',
%break
שהוא הבא לטמא, והן שנמצא במצב הב', שהוא בדרך רחוקה, 
שהראו לו מלמעלה איך שהוא מרוחק מקדושה, אין הוא יכול לעשות 
את הפסח בזמן שישראל עושים.
%break
ויש לפרש, שבחינת "ישראל" הכוונה שכבר הוא בחינת "ישראל", 
היינו שהוא כבר במצב של ישר-אל, שפירושו שכל מעשיו הם ישר 
לה', שזה נבחן שהוא נמצא בבחינת קו ימין שהוא בחינת טהרה, 
היינו טהרת הכלים, שכל מעשיו הם לשם שמים.
%break
וזה נקרא בחינת "לשמה" כמו שאמרו "רבי מאיר אומר, הלומד תורה 
לשמה, מגלין לו רזי תורה", שיש לפרש, כיון שהאדם זכה לבחינת 
"ישראל", אז הזמן להקריב את קרבן פסח. שענין ישראל הוא בחינת 
טהרה. ובזמן שאדם נטהר,
%break
אז הזמן הקרבת הקרבן לה', שענין הקרבת הקרבן הוא בחינת 
שלמות.
%break
וזהו כמו שכתוב בזה"ק (ויקרא ל"ט ובהסולם אות ק"ט) וזה לשונו 
"פתח רבי יהודה ואמר, עבדו את ה' בשמחה, ואם תאמר העבודה של 
הקרבן כך הוא, אי אפשר כי אדם ההוא עבר על מצות אדונו,
%break
על מצות התורה, ושב לפני אדונו, באיזה פנים יקום לפניו, אלא במה 
מתתקנות, הוא באלו הכהנים והלווים, שהם משלימים שמחה ורננה 
בשבילו".
%break
ומפרש שם בהסולם, שענין זה יתוקן בסדר של ג' קוין. לכן משמע, 
כשמדברים בקרבן פסח, שהוא ענין של יציאת מצרים, לכן מוכרח 
להיות הרמז אצלנו בעבודה, שמקודם צריכים להגיע לטהרה,
%break
ואח"כ בא ענין של התקרבות, וזוכים לקדושה. אולם האדם צריך 
להאמין, בזמן שהוא נתעורר להכנס לעבודה, שזה בא לו מלמעלה, 
היינו מלמעלה מקרבין אותו, שיהיה לו קשר עם הקדושה.
%break
ובטח הוא צריך לתת תודה לה', בזה שהוציאו ממצב השפלות, והעלה 
אותו לרשות דקדושה, היינו שהתחיל להרגיש, שיש מקום יותר גבוה 
לקבל ממנו פרנסה, שלאו דוקא שהפרנסה שלו תהיה כמו בעלי חיים, 
אלא שהוא צריך לקבל פרנסה מבחינת "מדבר".
%page 1334
וכפי שהוא מרבה בהודיה, כך בשיעור הזה הוא מגדיל את ההרגשה.
%break
אבל יחד עם זה עליו לדעת, שיש לבקש מה', שיעלה אותו למצב יותר 
גבוה מכפי שהוא נמצא. היינו, שיזכה לבחינת "תורה". זאת אומרת, 
הגם שהוא מצייר לעצמו, שהמצב שבו הוא נמצא, הוא חשוב מאוד, 
כלומר שאין בידו לצייר חשיבות יותר גדולה בעולם,
%break
מכל מקום הוא צריך לומר, שעד כמה שאני מצייר לעצמי את מצבי 
שאני נמצא עכשיו, שהוא חשוב מאוד, מכל מקום אין בידי לצייר את 
החשיבות האמיתית, שעד כמה שאני מצייר מצב של גדלות,
%break
אז אני צריך לומר, הגם שאני נותן תודה לה' עד כמה שאפשר, ומכל 
מקום למעלה מהדעת אני מאמין, שיש מצב יותר גדול מזה שאני 
נמצא עתה, ואני מבקש ממך, שתיתן לי מתנה יותר גדולה.
%break
ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהלים ע"א) "ואני תמיד אייחל", היינו 
שיש מדרגות יותר גדולות, מכפי שאני יכול לצייר לעצמי, הגם 
שהאדם צריך לדעת, שעד כמה שהוא מחשיב את המצב של עכשיו, 
הוא באמת יותר חשוב,
%break
משום שאין בהשגת האדם להעריך רגע קטן של רוחניות, מכל מקום 
למעלה מהדעת הוא מאמין, ועל זה הוא מבקש.
%break
וזה שכתוב "ואני תמיד איחל". היינו, שיהיה בידי לצייר, שיש יותר 
גדלות מכפי שאני יכול לצייר. וזה שכתוב "והוספתי על כל תהלתך". 
זאת אומרת,
%break
הגם שעתה אני מהלל אותך, אולם אני מבקש ממך, שאוכל להלל 
אותך יותר מכפי שאני מסוגל, ואני רוצה להוסיף על תהלתך.
%break
אולם בזמן שהאדם צריך לעשות דין וחשבון על מצבו הרוחני, והאדם 
מביא לפני השופט שבלבו, שהוא יתן את הפסק דין, אם האדם חייב 
או זכאי. היינו, שהשופט לפעמים מזכה אותו, מטעם שאין ביכולתו 
לשלם את החובות, מה שהאדם צריך לתת.
%break
אז האדם צריך לרחמים. כלומר, שיש לפעמים שהשופט שבלבו שייך 
לרשעים, היינו לאלו אנשים שמרשיעים את קונם ולא את עצמם. 
נמצא, שהשופטים האלה גורמים,
%break
שהאדם ילך לבית הסוהר של פושעי המלך, כמו שכתוב (תהלים ק"ז) 
"ישבי חשך וצלמות, אסירי עני וברזל, כי המרו אמרי קל ועצת עליון 
נאצו".
%break
והגם שיכולים להיות שופטים טובים, אבל הם מקבלים שוחד, היינו 
שהשופט שבלבו הוא דואג לתועלת עצמו. לכן הוא מצדד תמיד לרעתו 
של אדם, ואין לאדם עצה אחרת אלא שיבקש רחמים מה', שיתן לו 
שופט אמיתי. והאדם רואה,
%break
שאין שופט אמיתי אלא הקב"ה בלבדו. ועל זה יש לפרש מה אמר דוד 
המלך (תהלים פ"ב) "קומה אלקים שפטה הארץ, כי אתה תנחל בכל 
הגוים", שפירושו, שה' יהיה השופט.
%break
ואז האדם מקבל את הכח מה', "כי אתה תנחל בכל הגוים", כי אז 
האדם יורש את כל הגוים, שיש בלבו של אדם.
%break
וסדר העבודה צריך להיות בעיקר על דבר אחד, שהוא לעבוד עבודה 
שהיא נגד דעתו של אדם. כלומר, זה שאומרים לאדם, שהוא צריך 
לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו,
%break
זהו נגד דעתו של אדם. הלא כתוב "וחי בהם ולא שימות". נמצא, 
שזהו בסתירה למטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
%break
וזה אפשר לפרש בענין נסיון של אברהם, שמצד אחד אמר לו הקב"ה 
"כי ביצחק יקרא לך זרע", ואח"כ כתוב "ויאמר, קח נא את בנך את 
יחידך והעלהו שם לעולה". יש לפרש על דרך עבודה. "בנך" מלשון 
בינה, היינו הבנה. "יחידך",
%break
היינו הבנה היחידה שיש באדם, שאותה האדם שומר בלב ונפש, שלא 
יאונה להן שום רע חס ושלום, שהיא הרצון לקבל לתועלת עצמו. 
"והעלהו לעולה",
%break
היינו שישחוט את הרצון לקבל לתועלת עצמו, היינו לבטל אותו. 
ושיעבוד רק עם הרצון להשפיע לבד, ולא עם הרצון לקבל.
%break
ואח"כ אמר "אל תשלח ידך אל הנער", שיש לפרש, שאין לומר שיבטל 
את הרצון לקבל, אלא האדם צריך לעבוד, שיוכל להשתמש עם הרצון 
לקבל בעל מנת להשפיע.
%page 1335
ואלו החלקים שלא יכול לכוון בעל מנת להשפיע, בהם אסור 
להשתמש. וזה יכולים לפרש במה שאמר לו "וילך אברהם ויקח את 
האיל תחת בנו". "איל" נקרא בשם בינה, כמו שכתוב בזה"ק, ששאל 
"למה איל ולא קרן". ומתרץ, שאיל הוא בחינת בינה,
%break
וקרן הוא בחינת מלכות. שיש לפרש, "מלכות" נקרא הרצון לקבל, לכן 
מה שלא יכולים לכוון בכלים דקבלה, שיהיו בעל מנת להשפיע, אסור 
להשתמש. ובמקומם משתמשים בכלים דבינה, הנקראים "כלים 
דהשפעה".
%break
ובהאמור נבין, זה שהאדם מרגיש שהוא לא בסדר היינו שהוא חוטא, 
זה לא בא לו מטעם שעשה הרבה מעשים רעים. היות שיש כלל "עבר 
ושנה נעשה לו כהיתר". לכן הרבה חטאים אינם גורמים לאדם שירגיש 
בחסרונו.
%break
אלא גודל החטא נמדד לפי הרגשת האדם, כמה שהוא מרגיש, שהוא 
מרוחק מה'. כלומר, כפי שיעור שהאדם מרגיש ומאמין בה', בשיעור 
זה האדם מרגיש איך שהוא מרוחק ממלך גדול.
%break
זאת אומרת, בזמן שהאדם מרגיש שהוא חוטא, אז עליו לדעת, שה' 
נתן לו להרגיש קצת, שיש מלך בעולם. והרגשה זו, שקבל מלמעלה, 
זה גורם לו, שהוא מרגיש, שהוא חוטא. מה שאין כן בזמן שאין לו 
שום קשר עם ה', איך הוא יכול להרגיש שהוא חטא לפני ה',
%break
ועשה מעשים רעים שהם נגד התורה, בזמן שאין הוא יודע שיש 
בעולם נותן התורה. אלא הרגשת החטא היא לפי ערך אמונתו 
בגדלות המלך, כך האדם יכול להרגיש את גודל החטא. זאת אומרת, 
גודל החטא הוא נמדד במי שפגם.
%break
וזהו כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא פ"ג) "שענין בושת, הכל לפי 
המבייש והמתבייש". שיש לפרש, אם המבייש הוא בעל שכל, אז הוא 
יכול לדעת,
%break
שאם מביישים את מי שהוא גדול, הוא חטא גדול. היינו, שיש 
להמבייש שכל להעריך את גודל וחשיבות של המתבייש. נמצא שהוא 
עשה חטא גדול.
%break
אולם אם המבייש אין לו שכל להעריך את חשיבותו של המתבייש, לא 
יכולים לומר עליו שעשה חטא גדול, וצריך כפרה גדולה על הפגם 
שפגם במישהו.
%break
לכן לפי גודל הרגשה בגדלות המלך, כך הוא החטא. נמצא, אם האדם 
הוא צדיק, היינו שיש לו הבנה קצת בגדלות המלך, בטח שהפגם שלו 
הוא יותר גדול מאדם פשוט.
%break
נמצא לפי זה, שתמיד מודדים בהרגשת האדם את גודל חשיבות 
המלך שיש לאדם. לכן אם האדם מרגיש שהוא חטא, בטח מלמעלה 
נתנו לו קצת התקרבות לקדושה, לכן הוא מרגיש שהוא חטא.
%break
וזהו כמו שאאמו"ר זצ"ל אמר פשט על מה שאמרו חז"ל "שהקב"ה 
מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה", כמו שכתוב "וסביביו נשערה 
מאוד". הוא שאל, מדוע מגיע להם יותר עונש מאחרים.
%break
ואמר, שמי שהוא צדיק, הוא אומר שהקב"ה מדקדק כחוט השערה. 
לכן כשהאדם מרגיש שהוא חוטא, אל יתבהל, אלא אדרבה, זהו סימן 
שמקרבים אותו מלמעלה. לכן מוטל עליו להתגבר ולקבל על עצמו עול 
מלכות שמים, ויצליח.
%break
%page 1336
%H מהו שצדקה לעניים עושה השם הקדוש, בעבודה
%break
אומר (בחקותי ז' ובהסולם אות כ') וזו לשונו "ונתתי גשמיכם בעתם, 
היינו שכל אחד ואחד יתן הכח שלו עליכם, מי הם. היינו אותו התקון 
שעשיתם של יחוד שם הקדוש ההוא. דהיינו היחוד דחוק ומשפט, 
שהם ישפיעו לכם, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.
%break
וכי כיון שכתוב, ושמרו דרך ה', למה צריך לכתוב, לעשות צדקה 
ומשפט. ומשיב, אלא מי ששומר דרכי התורה, כביכול הוא עושה 
צדקה ומשפט. ומהו צדקה ומשפט, זהו הקב"ה. בכה רבי שמעון 
ואמר, אוי להם לבני אדם,
%break
שאינם יודעים ואינם משגיחים בכבוד אדונם. כי מי עושה השם הקדוש 
בכל יום. הוי אומר, מי שנותן צדקה לעניים, מי שעושה התעוררות 
שלמטה זו,
%break
דהיינו שנותן צדקה, הוא ודאי כאלו עשה השם הקדוש בשלמות. כעין 
שהוא עושה למטה כך מתעורר למעלה", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, איזו שייכות יש לצדקה "להיחוד של צדקה ומשפט". ואיזו 
שייכות יש לצדקה ומשפט לעשיית שם הקדוש. וגם יש להבין, מהו 
הפירוש שהאדם עושה את השם הקדוש. אנו מבינים שהשם הקדוש 
עשה את האדם ולא האדם עושה את השם הקדוש.
%break
ויש לפרש זה על דרך העבודה, מה בא זה ללמדנו. ידוע, שעיקר 
העבודה שלנו בתו"מ היא, שאנו נהיה מוכשרים לקבל את הטוב ועונג, 
שיש במחשבתו יתברך לתת להנבראים. שכל העיכוב הוא בזה, שאין 
לנו את הכלים לקבלת השפע שבא מהמשפיע להנבראים.
%break
כלומר, שיהיה להנבראים את ענין השתוות הצורה, הנקרא "מהו 
רחום אף אתה רחום". היינו, שיהיו להנבראים גם כן כלים דהשפעה 
כמו למשפיע.
%break
לכן, בזמן שהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים, אז הגוף שואל, מה 
יהיה לך מעבודה זו דקבלת מלכות שמים. על זה אמרו חז"ל (פסחים 
נ') "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך 
שלא לשמה בא לשמה". וכמו שכתוב בזה"ק,
%break
שיש ענין יראה שמקיים תו"מ בכדי שיהיה לו שכר בעולם הזה ושכר 
בעולם הבא. ועיקר היראה היא "בגין דאיהו רב ושליט", היינו שלא על 
מנת לקבל פרס, אלא מטעם שהוא אומר, שיש לו זכיה, שהוא משמש 
למלך גדול, ובגלל זה הוא רוצה לקיים התו"מ.
%break
והיות הגם שהאדם מבין שיש ענין רב לשמש את המלך. אבל גופו של 
אדם, הנברא עם טבע של רצון לקבל הנאה רק מדברים שהם 
לתועלת עצמו. אבל לשמש להשני בכדי שהשני יהנה, כלומר שהוא 
יקבל הנאה, מזה שיש להשני הנאה מעבודתו,
%break
זה אין הגוף מסוגל להבין. זאת אומרת, אין זה בטבע שהפועל, 
שעובד אצל בעל הבית, ובעל הבית נהנה מאוד מעבודת הפועל, 
שהפועל יגיד לבעל הבית, אני לא רוצה שאתה תשלם לי, אלא מספיק 
לי בזה שאתה נהנה, מזה שתקנתי לך דברים,
%break
שהיית מצטער על הכלים שבורים שיש לך. אבל עתה שאני תקנתי 
אותם, יש לך הנאה מזה, אין אני רוצה עבור עבודתי שום שכר. זהו 
נגד הטבע. אלא להיפך, אם יש לך הנאה מעבודתי, אתה צריך לשלם 
לי יותר מכפי שדרשתי עבור עבודתי.
%break
ובהאמור נבין, איך אפשר שיהיה לאדם כח לעבוד לשם שמים בלי 
שום תמורה:
%break
המצב א' הוא - אלא האדם רוצה לקיים תו"מ, בכדי שהם יביאו לו את 
התרופה, שהיא "המאור שבהתורה מחזירו למוטב", היינו שבסגולתם 
ישיג את הטבע השני, הנקרא "רצון להשפיע". ואז יהיה בידו לשמש 
את המלך בלי שום שכר, וכל שכרו יהיה בזה שהוא מהנה את המלך.
%page 1337
והזמן הזה, כשהוא מקיים את התו"מ בכדי להשיג את הרצון 
להשפיע, נקרא בזה"ק בשם "תרי"ג עיטין" (עצות).
%break
והמצב הב' הוא - לאחר שכבר השיג את הרצון להשפיע, אז המצב 
של קבלת הטוב ועונג, הנמצאים בתרי"ג מצות, הנקראים בזה"ק בשם 
"תרי"ג פיקודין" שפירושו כמו שכתוב בהסולם "ששם נמצאים הטוב 
ועונג בתור פקדון".
%break
לכן עבודת האדם, בזמן שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, 
שתהיה זו בבחינת "צדקה לעני". כידוע שמלכות נקראת בלשון הזה"ק 
בשם "עניה ודלה", שיש לפרש זה, שלא רוצים לקבל שום תמורה. זה 
דומה, שנותנים צדקה לעני ואין מבקשים ממנו שום תמורה,
%break
כלומר אפילו תודה לא רוצים לקבל מהעני, כי צדקה אמיתית נקראת 
"מתן בסתר", שפירושו שאין הוא רואה למי שהוא נותן. לכן, נתינת 
הצדקה היתה בלי שום תודה מהעני.
%break
נמצא כאן, שהאדם מקבל עול מלכות שמים בבחינת למעלה מהדעת, 
אין הוא מקוה שה' יתן לו תודה עבור זה. אם כן הגוף שואל, בשביל 
מה אתה מקבל על עצמך עול תו"מ.
%break
לכן במצב הזה, כשהוא רוצה לקבל על עצמו לקיים תו"מ בלי שום 
תמורה, אז האדם נעשה נצרך להבורא, שיתן לו את הכח להתגבר על 
שאלת הגוף, ויהיה בידו כח לעבוד עבודת הקודש בשמחה.
%break
נמצא, שדוקא בזמן שהאדם עובד בעל מנת שיגיע לעבודה, שתהיה 
על טהרת הקודש, ולא יהיה שם מעורב שום פסולת, אז האדם נעשה 
נצרך לעזרת ה'. ובכל פעם שהוא רוצה לקבל עול מלכות שמים 
מחדש, יש לו עבודה חדשה.
%break
והאדם צריך להאמין בדברי האר"י הקדוש, שאומר ש"בכל יום ויום 
מתקנים בחינות חדשות ממה שנפלו לקליפות. ואין יום דומה לחבירו, 
ואין רגע דומה להשני".
%break
לכן כל קבלת עול מלכות שמים מחדש מתקנת בחינות חדשות 
לקדושה. לכן האדם, בזמן שרוצה לקבל על עצמו מלכות שמים 
מחדש, אז הגוף שואל,
%break
מה יהיה לך מזה שאתה תעבוד לתועלת ה'. ואין עצה אחרת, אלא 
לבקש מה', שהוא יתן לו את כח האמונה למעלה מהדעת של הגוף. 
וזה נקרא בדברי חז"ל "אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהי השייכות שהזה"ק מתרץ על מה 
שכתוב "ושמרו דרך ה'", למה צריך לכתוב "לעשות צדקה ומשפט". 
ומשיב "אלא מי ששומר דרכי התורה, כביכול הוא עושה צדקה 
ומשפט". אלא כנ"ל,
%break
היות שאין בידי אדם את הכח לקבל מלכות שמים למעלה מדעתו של 
הגוף, אלא בסגולת תורה ומצות, שזהו דרך ה', שהוא דרכי התורה, 
שעל ידי זה יזכה האדם לעשות צדקה לעניים, מטעם "כי המאור 
שבתורה מחזירו למוטב", אז הוא יזכה "לעשות צדקה ומשפט".
%break
וזהו שאומר שעל ידי זה "ושמרו דרך ה'" הם יגיעו לדרגת "עושה 
צדקה ומשפט". אבל מה זה "צדקה ומשפט", כלומר מהו היחוד הזה 
שהזה"ק אומר שזה נקרא "עושה את השם הקדוש", היינו מהו שעל 
ידי זה שנותן צדקה, הוא עושה את השם הקדוש.
%break
אלא כנ"ל, שענין צדקה ומשפט הוא, שהקב"ה נקרא "משפט" ומלכות 
נקראת "צדק", שהיא מדת הדין, שעליה היה דין, מטעם שמלכות 
נקראת "כלי", המקבל את השפע מהקב"ה. ועל הכלי קבלה בעל מנת 
לקבל נעשה צמצום והסתר. כלומר,
%break
שנעשה דין, שאסור להשתמש עם כלי זה כמו שהוא, מטעם שינוי 
צורה בין המקבל הנקרא "מלכות", לבין המשפיע, הנקרא "הקב"ה". 
נמצא, שיש פירוד למעלה, שאין השפע יכול להתפשט להנבראים, 
מטעם שינוי צורה.
%break
ומשום זה נעשה תיקון, שהתחתונים יתנו "צדקה לעניים". ובבחינת 
עבודה, שמקבלים עליהם עול מלכות שמים בלי שום תמורה, אלא 
כמו שנותנים צדקה לעניים,
%break
ולא רוצים לקבל עבור זה שום תמורה, אז כל אחד ואחד גורם בשורש 
נשמתו למעלה במלכות, שתהיה גם כן רק בעל מנת להשפיע.
%page 1338
נמצא, שגורמים "יחוד קוב"ה ושכינתיה". זאת אומרת, שעל ידי זה 
שהאדם עושה הכל בעל מנת להשפיע, נמשכת צדקה מהקב"ה, 
הנקראת "משפט",
%break
להמלכות. היינו, שמלכות, הנקראת "צדק", ע"י השפע שהיא מקבלת, 
היא נקראת עכשיו "צדקה", ממה שהיא מקבלת מהקב"ה.
%break
היינו, שעל ידי זה שהתחתונים נותנים צדקה למלכות, גם ה' נותן 
צדקה למלכות, אז המלכות מקבלת שם "צדקה". וזהו שאומר "ומי 
שנותן צדקה לעני,
%break
הוא עושה למעלה את השם הקדוש שלם כראוי, דהיינו שמחברה עם 
קוב"ה, המשפיע לה הכל, ודאי כאלו עשה את השם הקדוש בשלמות, 
כעין שהוא עושה למטה, כך מתעורר למעלה".
%break
והיינו כנ"ל, שמלכות שמים נקראת "עניה", היות שאין לה מה לתת 
להנבראים. אם הנבראים באים אליה עם כלים דקבלה, אז היא עניה 
ודלה, היות שהנבראים גורמים במלכות בחינת הקבלה שיש 
בתכונתה, שזה עושה פירוד בין המלכות להקב"ה שהוא המשפיע.
%break
לכן אין השם שלם, כי בבחינת השם נקרא הקב"ה בשם "טוב ומטיב". 
והיות שהם גורמים בשורש נשמתם בחינת הקבלה, שיש במלכות, 
ועל בחינת קבלה היה צמצום השפע, לכן הם גורמים שהשפע לא 
יתפשט לתחתונים.
%break
מה שאין כן אם הנבראים נותנים צדקה, היינו שעושים את מעשיהם 
בעל מנת להשפיע, אז הם גורמים בשורש נשמתם בחינת רצון 
להשפיע, שאז גורמים למעלה בחינת השתוות הצורה, ואז השפע 
מושפע להנבראים. נמצא,
%break
שהשם "טוב ומטיב" מתגלה להתחתונים. וזה נקרא "שעושים את 
השם הקדוש בשלמות", היינו הכל בא ע"י שמכוונים את המעשים 
שיהיו בעל מנת להשפיע. נמצא, שיש להאדם ב' מצבים:
%break
א. בהתחלת העבודה, שמוכרחים להתחיל בבחינת שלא לשמה, היינו 
כל מה שהוא עושה הוא בכדי לקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא. 
ואז נקרא ה' אצלו "מלך הגוים", כמו שכתוב "מי לא יראך מלך הגוים"
%break
כי בבחינת העבודה יש לפרש, שבזמן שהאדם עובד לתועלת עצמו 
הוא בבחינת גויים, ועדיין לא הגיע לבחינת ישראל, שמעשיו יהיו 
ישר-אל. נמצא,
%break
שהאדם משמש למלך שהוא נקרא "מלך הגויים" זאת אומרת, איזה 
מושג של גדלות המלך יכול להיות אצל האדם, שהוא בבחינת גויים, 
שהגם שיש לו יראה כמו שכתוב "מי לא יראך מלך הגויים".
%break
ויש לדעת, שהוא דבר חשוב מאוד. כלומר, שהאדם צריך לדעת, שכל 
מגע שיש לו עם הבורא הוא חשוב מאוד. לכן כשאדם עובד בשביל 
שכר, אסור לזלזל בעבודות האלו. אבל בטח שיש מדרגה יותר גדולה 
ממדרגת "מלך הגויים".
%break
זאת אומרת, כשהאדם זוכה לבחינת "ישראל", בטח שבהשגתו של 
עכשיו, שנמצא עכשיו במדרגת "ישראל", יש לו הבנה יותר גדולה 
בגדלות ה', עד כדי כך שיש לו שמחה שהוא משמש מלך גדול, ואין לו 
שום צורך לקבל משהו תמורה עבור עבודתו.
%break
ובענין אמונה לשם שמים יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מדרש תנחומא 
דף רל"ה ע"ב) וזו לשונם "וכי ימוך אחיך ומטה ידו, זה שאמר הכתוב, 
אל תגזול דל כי דל הוא. מהו אל תגזול דל, וכי יש אדם גוזל דלים. 
ומה גוזל ממנו אחר שאין לו כל.
%break
אלא אם היית למוד אם היית רגיל להיות מפרנסו וחזרת בך ואמרת, 
עד מתי אני מספיק לזה, ואתה מונע שלא תיתן לו, אם עשית כך, דע 
שאתה גוזלו, הוי אל תגזול דל, כי דל הוא".
%break
ובהאמור יש לפרש, שענין צדקה לעניים הכוונה על מלכות, הנקראת 
"עניה ודלה", מטעם שאין לה מה לתת בחזרה לאדם. אם האדם 
עובד לשם שמים ואינו רוצה שום תמורה, אלא עובד רק לשם שמים. 
אולם לפעמים באמצע העבודה באות לו מחשבות,
%break
הלא הוא תמיד עובד לשם שמים ולא רוצה שום תמורה, בטח על ידי 
זה הוא יזכה למדרגה יותר גבוהה, היינו שיקבל יותר טעם בתורה 
ועבודה. היות שהוא כבר עשה את שלו,
%break
היינו שהוא אומר, שהוא מקבל מלכות שמים בלי שום תמורה, היינו 
אפילו שלא מקבל תמורת עבודתו טעם בתורה ומצות.
%page 1339
אם כן, אם כבר כוונתו לשם שמים, הנקראת "דביקות בה'", הלא היה 
צריך להרגיש חיים בעבודתו. והוא לא רואה שום התקדמות בעבודה, 
לכן הוא רוצה להפסיק עבודה זו דלהשפיע, אלא יעבוד כמו כל הכלל, 
דהיינו לקבל שכר.
%break
על זה בא הכתוב ואומר "אל תגזול דל, כי דל הוא". ושואל המדרש 
"וכי יש אדם גוזל דלים, ומה גוזל ממנו אחר שאין לו כל, אלא אם היית 
למוד להיות מפרנסו, וחזרת בך ואמרת עד מתי אני מספיק לזה, 
ואתה מונע שלא תיתן לו. דע שאתה גוזלו".
%break
נמצא, שהכתוב מזהיר לנו, שאל יאמר אדם, כבר עבדתי הרבה על 
הכוונה בכדי להגיע בעל מנת להשפיע, ולא השגתי לא את "הטוב 
ועונג", שצריכים להשיג, אם עובדים על הכוונה דלהשפיע, הנקראת 
בחינת "צדקה לעניים".
%break
וגם הבטיחו לי שאף על פי כן אני אשיג את האור, הנקרא "כח", שאני 
אוכל לעשות הכל בעל מנת להשפיע, שזה האור המתגלה בזמן 
שהאדם מקיים תו"מ בבחינת "תרי"ג עצות", בכדי להגיע לבחינת 
כלים דהשפעה, שזה מכונה "אור דהשלמת הכלים",
%break
שיוכלו לעסוק עם הכלים בעל מנת להשפיע, גם הכח הזה לא השיג, 
אף על פי שכל הזמן שעסק בתו"מ היה על הכוונה הזו. אם כן האדם 
אומר, כבר נתתי לך הרבה יגיעות ולא רכשתי שום דבר, לכן אני רוצה 
להפסיק עבודה זו.
%break
וזהו שאומר "ואמרת, עד מתי אני מספיק לזה" היינו שכבר נתתי לך 
הרבה ולא קבלתי עבור זה שום התקדמות ברוחניות. אם כן האדם 
אומר, עד מתי אני צריך לעבוד בבחינת "צדקה לעניים". לכן האדם 
רוצה אז לברוח מהמערכה ולהכנס חזרה לעבודה דבחינת הכלל,
%break
שהיה עובד אז בבחינת "מי לא יראך מלך הגוים", כנ"ל שבזמן 
שהאדם עובד בקיום תו"מ לתועלת אהבה עצמית, כבר אין מקום 
לעבוד לתועלת ה'.
%break
זה נקרא שהמלך, שהאדם מקיים תו"מ שלו, המלך הזה נקרא "מלך 
הגוים" ולא "מלך ישראל", כי אין האדם אז בבחינת "ישראל", אלא 
בבחינת "גויים".
%break
על זה מזהיר הכתוב "אל תברח מהמערכה אל תגזול דל, כי דל הוא". 
שיש לפרש "אל תגזול דל" היינו שלא תפסיק לו את הצדקה שאתה 
נותן לו, היינו הקבלת מלכות שמים ללא תמורה. כי הגם שאתה טוען 
שכבר נתת לו הרבה צדקה, תדע שזה לא נכון.
%break
פירוש "כי דל הוא", כלומר שכל זמן שאתה חושב שהמלכות, שהיא 
עניה, צריכה לתת לך משהו, כבר אין אתה אומר שהיא דלה. כלומר, 
שאם האדם דורש מהמלכות, שתיתן לו תמורה, כבר הוא פוגם בהשם 
של מלכות, הנקראת "עניה ודלה", היות שאתה דורש משהו ממנה.
%break
אלא האדם צריך להתפלל לה', שיתן לו את הכח, שהוא יהיה שבע 
רצון ושיהיה בשמחה, מזה שהוא יכול לעבוד בשביל המלכות, אפילו 
שהיא מסתירה עצמה ולא מראה לו שום התקרבות,
%break
והוא טועם טעם בעבודה כאילו הוא מתחיל עכשיו להכנס מחדש, 
היינו שאין לו מה להגיד שהוא מקבל משהו טעם, שיוכל לומר בשביל 
טעם הזה הוא עובד ונותן יגיעה בקבלת מלכות שמים.
%break
זאת אומרת, אין לו שום תמיכה ובסיס, שיהא בידו לומר "בגלל זה אני 
עוסק בתו"מ". וזה נקרא בשם "תולה ארץ על בלימה". וזה נקרא כולו 
למעלה מהדעת. והגם שזהו כולו נגד טבע הגוף, על זה הוא מתפלל 
לה', שיתן לו הכח הזה.
%break
וזהו מה שכתוב "אל תגזול דל כי דל הוא", שתמיד האדם צריך שיהיה 
לו רצון להישאר, שמקבל על עצמו מלכות שמים, והבסיס שלו הוא "כי 
דל הוא" כנ"ל.
%break
וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב (בשיר "אשת חיל") 
"שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". ואמר,
%break
שבזמן שהאדם מקבל עול מלכות שמים, יש לפעמים שהמלכות שמים 
יש לה חן, ולפעמים הוא מרגיש ענין יופי במלכות שמים. על זה אומר 
הכתוב, הכל שקר.
%page 1340
כלומר, שכל הבסיס הזה, שהוא בונה את המלכות שמים שלו, הוא 
בבחינת שקר.
%break
אלא "אשה", היינו מלכות שמים, שהאדם מקבל על עצמו, צריכה 
להיות מטעם יראת ה', היינו שהיראה שלו תהיה, כמו שכותב הזה"ק 
"עיקרא דיראה הוא בגין דאיהו רב ושליט" (הקדמת ספר הזהר,
%break
דף קפ"ה ובהסולם אות קצ"א) וזו לשונם "היראה שהיא עיקר הוא 
שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של 
כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו, וישים חפצו באותו המקום".
%break
ובהאמור יוצא, שעיקר הוא התפלה, שהאדם צריך להתפלל לה', שיתן 
לו את הכח הנחוץ לכל דבר מה שנוגע לעבודה, הן בתורה והן 
בתפלה. לכן יש להאדם לבקש מה', שיתן לו צורך, היינו רצון לעבודה. 
היות שיש לפעמים, שהאדם בא לידי מצב,
%break
שאין לו רצון לשום דבר, כלומר שלא רואה לעיניו איזה דבר, היינו 
דבר טוב שישתוקק לזה, מטעם שזה יביא לו חיות, שזה יביא לו צורך 
לתת יגיעה, בכדי להשיג משהו.
%break
אלא שהאדם נשאר בלי שום רצון, שיהיה בידו לומר, שבשביל זה 
כדאי לתת יגיעה, בכדי שישיג את הדבר. וזה הוא לא רואה.
%break
ואז עליו לבקש מה', שיתן לו איזה רצון לאיזה דבר, היינו שדבר זה 
יתן לו רצון לעבודה. לפי הבנתו של אדם תהיה הבקשה, שה' יתן לו 
לראות איזה דבר, שזה יביא לו הנאה ותענוג. וזהו על דרך שאמרו 
חז"ל "עין רואה והלב חומד".
%break
זאת אומרת, אם ה' יתן לראות דבר שכדאי לעבוד בשבילו, אז 
החמדה שבלב תביאו לחשוב עצות איך להשיג את הדבר. נמצא, 
שהתפלה, מה שהאדם מתפלל עכשיו, היא רק לצורך רצון, הנקרא 
"כלי".
%break
זאת אומרת, התפלה הראשונה שהאדם צריך להתפלל, היא על רצון 
וחסרון שה' יתן לו לבקש על דבר חסרון, שאם ישיג את המילוי 
לחסרון, יהיה בהמילוי למלאות שלמותו של האדם. כלומר, שה' יודיע 
לו מהי השלימות, שהוא צריך להגיע,
%break
בכדי שידע מה חסר לו באמת. ובכדי להגיע לדעת מה שחסר לו, הוא 
ע"י התורה, שבסגולת התורה, היינו "המאור שבה מחזירו למוטב", 
היינו שהתורה מודיעה לו מה חסר לו.
%break
אולם האדם צריך לדרוש זאת מהתורה, היינו שהתורה תדריכו להשיג 
את האמת. וכמו כן, האדם צריך למצוא את הקשר בינו לבין התורה, 
שזה שהוא רוצה לדעת את הקשר שיש לו עם התורה. זה כבר נקרא 
"תפלה". זאת אומרת,
%break
על ידי זה הוא כבר מקשר את עצמו לה' בעת לימוד התורה, היות 
שהוא מבקש מה' בעת שהוא עוסק בתורה, שהוא יבין את הקשר של 
תורה עם האדם,
%break
הלומד התורה. ולאחר שהוא התפלל, שה' יתן לו את החסרון, הוא 
צריך לבקש, שה' יתן לו את המילוי להחסרון, היינו שיזכה לבוא 
לדרגת שלמות האדם.
%break
%page 1341
%H מהו דגלים בעבודה
%break
במדרש רבא (במדבר פרשה ב') אומר על כתוב "איש על דגלו", ההא 
דכתיב נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול. אמר ישראל להקב"ה, 
הרי אנו מרננים בישועתך, מה שעשית לנו בשמך, נרננה בישועתך 
ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. וישע כתיב,
%break
כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל. ובשם אלקינו נדגול, שקבע 
הקב"ה שמו בשמנו ועשה אותנו דגלים, שנאמר "איש על דגלו". רבי 
יששכר אומר, ודגלו עלי אהבה,
%break
אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק, 
אמר הקב"ה, חביב הוא עלי ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה", עד 
כאן לשונו.
%break
ויש להבין:
א. מהו שקבע הקב"ה שמו בשמנו.
ב. מהו "וישע" כתיב, כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל (בענין 
מ"ש כתיב "וישע" מפרשים שהפירוש הוא "ויושע" כתיב).
%break
ג. מדלג מהלכה להלכה. ידוע, שהשם של הקב"ה הוא טוב ומטיב, 
היינו שהוא רוצה תמיד להשפיע להנבראים טוב ועונג, שבגלל זה ברא 
בהנבראים את הרצון להשתוקק תמיד לקבל הנאה ותענוג.
%break
ולפי זה יש שאלה, מדוע אין הנבראים מרגישים את הטוב ועונג, אלא 
כל העולם סובלים מחסרון הנאה ואין להם סיפוק בחיים, כי כל אחד 
ואחד שהוא בר שכל שואל "מהו הטעם בחיינו".
%break
והתשובה היא, כי הבורא עשה תיקון, בכדי שבזמן שנקבל את הטוב 
ועונג מהבורא, שלא נרגיש בזה בחינת בושה, שזהו נובע מסיבת 
שינוי צורה, שיש בין המקבל, שהוא הנברא, לבין הבורא, שהוא 
המשפיע. והתיקון הוא,
%break
שמטרם שיש לאדם את הרצון להשפיע, שענינו הוא שיהיה בהשתוות 
הצורה, אי אפשר לקבל את הטוב האמיתי שה' רוצה לתת להנבראים.
%break
והיות שענין רצון להשפיע הוא נגד הטבע של האדם, לכן אנו לומדים, 
שיש באדם בחינת ע' אומות העולם. כלומר, שהאדם הוא עולם קטן, 
כמו שכתוב בזה"ק, ובחינת ישראל שבאדם היא תחת שליטת אומות 
העולם,
%break
שזה נבחן שעם ישראל הוא בגלות בין העמים, שאין להם כח ללכת 
נגד הרצון של אומות העולם, ולכן עם ישראל מבקשים מה', שיוציאם 
מהגלות שהם נמצאים בין העמים, כלומר שיהיה ביכולתם לעבוד 
לשם שמים.
%break
וכמו כן אמרו חז"ל "ישראל שגלו שכינה עמהם", שיש לפרש זה על 
דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל "תלמיד שגולה גולין 
רבו עמו". ואמר, שהפירוש הוא, בזמן שהתלמיד נמצא בגלות, היינו 
שקבל ירידה, גם רבו הוא אצלו בבחינת הירידה,
%break
כלומר, שכמו בזמן שהאדם הוא בבחינת ירידה ואין לו טעם בתורה 
ותפלה, הוא מטעם שגולין רבו עמו, כלומר שגם כל עניני קדושה הם 
אצלו בבחינת הירידה, היינו שהוא מסתכל על הכל כאלו שאין חשיבות 
לשום דבר רוחני, שזה נקרא, שגם הרוחניות היא בבחינת הגלות.
%break
ובזה יש לפרש, שבזמן שישראל בגלות, היינו במצב הירידה, ואומות 
העולם שולטים אז על האדם, שאומות העולם נקראים באופן כללי 
"הרצון לקבל לתועלת עצמו",
%break
אז גם ה' אצלם בגלות, היינו שאין להם שום חשיבות להבורא, כי אם 
היתה להם חשיבות בגדלות הבורא, לא היו יכולים לשלוט על בחינת 
ישראל שבו.
%break
כידוע, שישראל פירושו ישר-אל, שכל מעשיו הם ישר להבורא. והם 
בשליטתם גורמים, שכל מעשיו יהיו רק לתועלת עצמו, שזה נקרא 
לטובת הרצון לקבל ולא לתועלת ה'.
%page 1342
נמצא, שבזמן שבחינת ישראל היא בגלות, גם הבורא הוא יחד אתם 
בגלות, זאת אומרת שהרצון להשפיע הוא בגלות, וגם למי שרוצים 
להשפיע גם הוא בגלות,
%break
כמו שכתוב שפרעה אמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", שהוא כפר 
בגדלות ה' ולא נתן להאמין בגדלות ה', וממילא בחינת ישראל היא 
בגלות אצלם.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו שאומר "כביכול ישראל נגאלים 
וכאלו הוא נגאל", כלומר איזו שייכות יש בין גאולת ישראל לגאולת ה'. 
ובהנ"ל נמצא, שגלות ישראל וגלות הבורא הם שוים,
%break
היות כי בזמן שהאדם משיג ומרגיש גדלות הבורא, כבר אין שום 
שליטה לאומות העולם, שכולם בטלים נגדו יתברך. לכן יוצא שכל 
הגלות היא רק שאין מכירים בגדלותו יתברך.
%break
וענין ההסתר, שהאדם מרגיש, שזה גורם לו, שיהיה בגלות, הוא 
כנ"ל, היינו שהאדם צריך לדעת, שהוא צריך לתקן מעשיו, שיהיו בעל 
מנת להשפיע, אחרת תהיה בחינת בושה. לכן מוכרח להיות העלם 
והסתר על אור עליון. ולפי ערך הרגשת הרע,
%break
היינו בזמן שהאדם רואה, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, בערך 
זה הוא רואה, איך שהוא מרוחק מהקדושה, היינו שהוא רואה, איך 
שרחוק מלעשות משהו לתועלת ה', והוא נמצא תחת שליטת אומות 
העולם, ואין לבחינת ישראל שבו שום כח לצאת מהגלות שלהם.
%break
לכן, בזמן שישראל שבו יוצא מהגלות וזוכה לבחינת גאולה, ממילא גם 
הבורא, שהיה בזמן הגלות מכוסה ממנו, מחמת שליטת העמים, הוא 
נראה עכשיו ומתגלה גדלותו של הבורא. מטעם שעתה אין עוד צורך 
להצמצום והסתר, כי כבר עבר ממנו הצמצום,
%break
לפי הכלל "בשיעור שהאדם יכול לכוון בעל מנת להשפיע, בשיעור 
הזה נעבר ממנו הצמצום וההסתר". וזה שכתוב "נרננה בישועתך 
ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. "וישע" כתיב, כביכול ישראל נגאלים 
וכאלו הוא נגאל". והיינו כנ"ל.
%break
וכמו כן יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש מה שכתוב "נרננה 
בישועתך, הרי אנו מרננים בישועתך מה שעשית לנו בשמך", ומהו 
השם של הבורא שברא את הבריאה. שמו הוא הטוב ומטיב לנבראיו,
%break
שרצונו הוא להשפיע, והיות שבגלל זה ברא בהנבראים רצון לקבל, 
אחרת לא היו הנבראים יכולים לטעום טעם של טוב ועונג, כי אנו 
רואים, שבלי רצון וחשק אי אפשר להנות משום דבר.
%break
אבל יחד עם זה, הבורא רצה שלא תהיה בחינת בושה בעת קבלת 
הטוב ועונג. לכן הוא רוצה שאנחנו נקבל הכל בעל מנת להשפיע. 
והיות זהו נגד הטבע, שברא בנו רצון אך לקבל ולא להשפיע, לכן 
כשאנו רוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, אין בידינו כח הזה.
%break
לכן כשאנו מקבלים את הכח הזה, הנקרא שמו של הבורא, היינו שגם 
אנו יכולים לעשות בעל מנת להשפיע להבורא, שזה נקרא, שהבורא 
נותן לנו טבע שני (כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל זה שהבורא נותן להאדם 
את הרצון להשפיע זה נקרא "טבע שני").
%break
וזה שכתוב "אמר ישראל להקב"ה, הרי אנו מרננים בישועתך, מה 
שעשית בשמך", היינו כנ"ל, שאנו מרננים עם הישועה שנתת לנו את 
הרצון להשפיע,
%break
שזה נקרא "השם של הבורא", שהוא המשפיע, נתן לנו את השם 
הזה, היינו שגם אנו יכולים עכשיו לעשות מעשים להשפיע.
%break
וזה שכתוב "ובשם אלקינו נדגול, שקבע הקב"ה שמו בשמנו ועשה 
אותנו דגלים". כלומר, אנחנו דוגלים עכשיו בשם ה', ששמו הוא רצון 
להשפיע. וזו הישועה שלנו, שקבע הקב"ה שמו, שהוא הרצון 
להשפיע, בשמנו. שגם בשם ישראל מרומז השם של הקב"ה,
%break
היינו ישר-אל, היינו שכל המעשים של ישראל הם ישר לה' ולא 
לתועלת עצמו. וזה נקרא שעם ישראל דוגלים בשמו של הבורא, וזוהי 
הישועה של עם ישראל.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "רבי יששכר אומר, ודגלו עלי אהבה, 
אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה, ומפסוק לפסוק, 
ודילוגו עלי אהבה".
%page 1343
שיש לפרש ענין הדילוג פירושו, היות שהאדם נברא עם הרצון לקבל 
ואינו יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, לכן אמרו חז"ל "לעולם יעסוק 
אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא 
לשמה" (פסחים נ' ע"ב).
%break
נמצא, שהאדם מוכרח לעבוד בשלא לשמה, מטעם שהוא נולד כך 
בהטבע שלו. ומכל מקום הקב"ה דולג את מצבו של שלא לשמה, 
והקב"ה מכניסו לתוך לשמה. נמצא, שעל ידי סיוע מהקב"ה יש כאן 
ענין דילוג, היינו שהאדם דולג את מה שיש בטבע שלו,
%break
לעשות הכל לתועלת עצמו, ומתחיל לעבוד לתועלת ה'. וזה נקרא 
"ודילוגו עלי אהבה", שמחמת אהבה שה' אוהב אותנו, לכן ה' נתן לנו 
דגלים, היינו מהלכה שהאדם עוסק בה שלא לשמה, ה' נותן לנו כח 
לדלג על דרגת שלא לשמה ולבוא לדרגת לשמה.
%break
וזה שכתוב "מפסוק לפסוק". היינו, שהאדם מתחיל את הפסוק שלא 
לשמה ותיכף הוא דולג על השלא לשמה ובא לדרגת לשמה. וזה 
שכתוב "אמר הקב"ה,
%break
חביב הוא עלי ודגלו עלי אהבה, ודילוגו עלי אהבה", שפירושו, 
שמחמת אהבה ה' נותן לו כח לדלג על שלא לשמה ולבוא לשמה.
%break
ואהבה נקרא זה, שהאדם מתחיל לעבוד בשלא לשמה, ועם ישראל 
נתאוו לעשות לשם שמים ולא יכלו כנ"ל, לכן עם הרצון שרצו לעשות 
לשם שמים ולא יכלו,
%break
הרצון הזה היה מעורר אהבה למעלה, וה' נתן להם את הכח לעשות 
לשמה. וזה שכתוב "אמר להם הקב"ה מה נתאוויתם לעשות דגלים, 
חייכם שאני ממלא משאלותיכם".
%break
זאת אומרת, שענין שעם ישראל נתאוו לבחינת דגלים, היינו שיוכלו 
לדלג על עבודה דשלא לשמה ולהגיע לשמה, וראו שבכוחות עצמם 
אין הם מסוגלים לזה. לכן עשו "אתערותא דלתתא", זה שחשקה 
נפשם ואמרו,
%break
מתי אנחנו נוכל לדלג על עבודה דתועלת עצמו ולהגיע לעבודה של 
תועלת ה'. ובהשתוקקות זו עוררו אהבה למעלה. וזה שכתוב "אמר 
להם הקב"ה, מה נתאוויתם לעשות דגלים,
%break
חייכם שאני ממלא משאלותיכם". זה שנתאוו לדגלים, היינו לבחינת 
דילוג על העבודה דתועלת עצמו, הקב"ה מלא את משאלתם.
%break
ובהאמור יוצא, שעיקר עבודת האדם היא להגיע לעבוד לתועלת ה', 
הגם שמוכרחים להתחיל בעבודה שלא לשמה, אבל צריכים 
להשתוקק, שה' יעזור ויתן לנו כח לעבוד לשמה, היינו שכל מעשיו יהיו 
בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו,
%break
היינו שהאדם צריך לקבל את עול מלכות שמים בלי לקוות לקבל 
ממנה תמורה. היינו, שלא לדרוש ממנה, שהיא צריכה לתת לנו 
תמורת זו איזה מזונות, שנוכל לומר, תמורת זו, שאנו מקבלים ממנה, 
בגלל זה כדאי לעבוד בשבילה.
%break
אלא הכל למעלה מהדעת, שהיא בחינת חוק. היינו, שמלכות נקראת 
"חוק", שאין לנו להבין איך אפשר לעבוד בלי שכר, היינו בלי שום 
מזונות,
%break
שהיא תיתן לנו. אם כן, מאין יהיו לנו מזונות, כלומר, איך אפשר 
לעבוד בלי לקבל תמורת זה שום דבר, שזה יזון אותנו ונוכל להחיות 
נפשנו.
%break
והתשובה היא גם כן למעלה מהדעת. כלומר, שאנו צריכים לבקש 
מה', שהוא יתן לנו כח לחיות, ושיהיה לנו כח לעבוד בשמחה בעל 
מנת להשפיע ולא לקבל שום תמורה. ואיך אפשר דבר זה, הלא אין 
בשכל שלנו מציאות להבין ב' הפכים בנושא אחד:
%break
היות מצד א' אין אנו רוצים שום תמורה, אלא מקבלים מלכות שמים 
בלי שום מזונות, שתיתן לנו. ואיך אפשר לחיות בלי שום חיות, היות 
שאין אנו דורשים שום מזונות.
%break
ומצד ב' אנו רוצים שה' כן יפרנס אותנו, ובמה אנו רוצים שהוא יפרנס 
אותנו, אם לא רוצים שום דבר עבור עבודה שלנו. התשובה היא, נכון 
שאין אנו רוצים שום דבר חזרה, אלא אנו רוצים, שה' יתן לנו כח 
לעבוד באופן שלא לקבל שום תמורה. ואיך זה אפשר.
%break
דבר זה שייך לך. היינו, אתה תעשה עמנו נס, שנוכל לעבוד בלי שום 
תמורה, היות שזהו למעלה מהדעת, ממילא אין לנו דעת להגיד לך 
באיזו צורה אתה תפרנס אותנו,
%break
אלא למעלה מהדעת שלנו אתה תפרנס אותנו, ואנו רוצים ללכת 
למעלה מהדעת, הגם שבהשכל של אדם אין דבר כזה במציאות.
%break
%page 1344
נמצא, שעבודה שלנו היא למעלה מהדעת, וגם הפרנסה שלנו, אנו גם 
כן רוצים למעלה מהדעת. ולמעלה מהדעת נקרא בדרך נס. נמצא, 
שאנו מבקשים שה' יפרנס אותנו בדרך נס,
%break
היינו שלא כדרך הטבע. שמדרך הטבע האדם כשהוא עובד, הוא 
רוצה פרנסה עבור היגיעה. וכאן בעבודה, האדם רוצה פרנסה שיתנו 
לו לא מטעם עבודתו, אלא מטעם נס שהוא לא כדרך הטבע.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (בהר, בתחילתו), "בהר סיני 
לאמר, מה ענין שמיטה אצל הר סיני". ועל דרך העבודה יש לפרש, 
שידוע שמלכות נקראת "שמיטה",
%break
ומלכות נקראת "ארץ", כי מלכות היא ספירה שביעית. (שהעולם 
מתחיל מחסד, כמו שכתוב כי אמרתי "עולם חסד יבנה", ומלכות היא 
ספירה שביעית לחסד).
%break
והרמז הוא, שאסור לדרוש ממלכות שתיתן מזונות, היינו אסור לעבוד 
את הארץ בעל מנת שתיתן מזונות, כלומר "עבודת הארץ" נקראת 
עבודה שרוצים שהיא תיתן פירות, אחרת מי הוא שיעבוד עבודת 
אדמה בלי שהיא תוציא פירות.
%break
כלומר עבודה נקראת, שהאדם נותן יגיעה ותמורת היגיעה הוא יקבל 
שכר. היינו שהוא לא נהנה מהיגיעה. אם כן, אם אין לו הנאה 
מהעבודה, למה הוא עובד. בטח כוונתו היא בכדי לקבל תמורה.
%break
לכן, אם האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים ולא רוצה שום 
תמורה, זהו רמז שהוא לא עובד עבודת הארץ, היות שהוא לא רוצה 
ממלכות שתיתן לו איזו תמורה. וזה נקרא "שמיטה", היינו שלא עובד 
את הארץ בכדי לקבל תמורה.
%break
מה שאין כן כשעובד בכדי לקבל תמורה, זה נקרא "עבודת קרקע". 
כלומר, בבחינת עבודה נקרא זה, שעושה "שמיטת קרקע", היינו 
שבכלל לא נוגע בהארץ,
%break
אלא אצלו הארץ בבחינת "ושבתה הארץ שבת לה'", שזה מרמז, שכל 
הארץ, היינו המלכות שמים, היא כולה לה', ואין לרצון לקבל שום 
נגיעה בהמלכות, הנקראת "ארץ" ונקראת "שמיטה".
%break
ובזה יש לפרש השאלה "מה ענין שמיטה אצל הר סיני". הפירוש, 
שכל המצות צריכים לקיימם בבחינת שמיטה, היינו שהכוונה של קיום 
המצות צריכה להיות על דרך השמיטה,
%break
שהיא בבחינת "ושבתה הארץ שבת לה'". כלומר, זה שמקיימים מצות 
הבורא היא על הכוונה שלא לקבל שום תמורה תמורת העבודה, אלא 
כל המלכות שמים, שהאדם מקבל על עצמו ובגלל זה הוא שומר את 
מצות ה', הכל יהיה בבחינת שמיטה.
%break
היינו כנ"ל, שהיא על הכוונה בעל מנת להשפיע, ולא ירצה לקבל שום 
תמורה. ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (בהר, שלישי) "וכי תאמרו, 
מה נאכל בשנה השביעית, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית". 
שיש לפרש את השאלה על דרך העבודה,
%break
היות שצריכים לקבל מלכות שמים בלי שום תמורה, היינו שאין האדם 
אומר, אני מקבל עלי מלכות שמים בתנאי שאתה תיתן לי טעם 
בעבודה וטעם בתפלה, וכמו כן בקיום המצות, שאם אקבל עבור זה 
תמורה אני מוכן לעבוד עבודת הקודש.
%break
אבל כולו לה', איך אפשר לעבוד למעלה מטעם ודעת. מאיפה אנו 
נאכל, היינו מאין אנו נקבל מזונות, לחיות בעבודה שלא תהיה לנו שום 
תמורה חזרה. הלא זהו בהפכיות לשכלנו. בהשכל שלנו אנו מבינים, 
אם המלכות, הנקראת "ארץ",
%break
תיתן לנו קצת טעם בעבודה, מהטעם הזה שאנו נרגיש יש לנו כבר 
מה לאכול. היינו, הטעם הזה שאנו מרגישים, זה נקרא "מזונות". אבל 
בו בזמן שאסור לנו לעבוד בשביעית, היינו אסור לדרוש שכר מעבודה 
זו, מאיפה אנו ניקח משהו לאכול.
%break
התשובה היא "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית", שספירה 
השישית היא יסוד, הנקראת "יסוד צדיק", שפירושו של צדיק הוא 
משפיע. ובזה שאתם תעבדו גם כן רק להשפיע, אז יש השתוות 
הצורה בין המלכות ליסוד, מזה תמשך הברכה.
%page 1345
מה שאין כן להיפך, שאתם תקבלו את המלכות בעל מנת לקבל, אז 
אתם גורמים פירוד בשורש נשמתכם, שהיא המלכות, הנקראת 
"כנסת ישראל", שהיא הכלל של כל הנשמות, שתהיה בפרוד. לכן אין 
היסוד יכול להשפיע למלכות, מטעם שינוי צורה שיש ביניהם.
%break
לכן דוקא ע"י זה שישמרו שמיטה, היינו כנ"ל רק באופן כזה אני אומר 
לכם "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית". כלומר, שרק בזמן 
שאתם תשמרו את השמיטה ולא יהיה לכם שום רצון לקבל לתועלת 
עצמכם, אלא דוקא בעל מנת להשפיע,
%break
אז יש מקום להשתוות הצורה בין יסוד, שהוא המשפיע, לבין המלכות, 
שהיא גם מתוקנת ע"י התחתונים, ששומרים את ענין שמיטה, שלא 
לקבל לתועלת עצמו. אז יש בחינת השתוות הצורה, אז יש מקום 
שתתפשט הברכה למלכות.
%break
נמצא, שבזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע ובלי שום 
תמורה, אז הגוף שואל, מאיפה ניקח חיות לעבודה, אם אנחנו נסכים 
לעבוד בלי שום תמורה. התשובה צריכה להיות, שאנו הולכים למעלה 
מהדעת. ובתוך הדעת אין רוצים לתרץ,
%break
אלא העבודה שלנו היא למעלה מהדעת. וגם המזונות מה שאנו 
צריכים לחיות בזמן העבודה, הם גם כן למעלה מהדעת, היינו בבחינת 
נס, היות שכל דבר שהוא נגד הטבע נקרא "מעשי ניסים".
%break
נמצא, שכל בסיס העבודה שלו, בזמן שהוא רוצה לעבוד בעל מנת 
להשפיע, הוא בלי שום בסיס של פרנסה, היינו שאין הוא יודע מאין 
הוא יקבל כח לעבודה, שיהיה לו עם מה לפרנס עצמו, היינו שיהיו לו 
מזונות, וחיות בזמן שהוא עוסק בתורה ותפלה,
%break
אם אין הוא רוצה שום דבר לתועלת עצמו, נמצא שהוא מבקש מה', 
שיתן לו מזונות לחיות בתו"מ למעלה מהדעת. ולמעלה מהדעת נקרא 
"נגד הטבע". וכל מה שהוא נגד הטבע להשיג איזה דבר, נקרא זה 
"מעשי ניסים", בלי שום בסיס שיהיה לו על מה לסמוך.
%break
נמצא, שאלו, הרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, צריכים לדעת, בזמן 
שהגוף בא ושואל, מה נאכל, כמו שכתוב "וכי תאמרו מה נאכל", אין 
לתת להגוף תשובה בתוך הדעת, אלא להשיב, ה' יתן לנו את הברכה, 
כמו שכתוב "וצויתי את ברכתי".
%break
וכל ברכה היא בחינת נס, כי בזמן שהכל הולך כשורה באופן הטוב 
ביותר לא צריכים לברכות. אולם הגוף בא ושואל, הלא אמרו חז"ל 
(פסחים ס"ד ע"ב) "אין סומכין על הנס", וכמו כן אמרו חז"ל (פסחים 
נ') "לאו בכל יומא מתרחיש ניסא". נמצא,
%break
שכל התשובות, שצריכים לענות להגוף, הן הכל למעלה מהדעת, היינו 
לומר להגוף, ש"בתוך הדעת אתה צודק ואני הולך למעלה מהדעת".
%break
%page 1346
%H מהו שהקב"ה נושא פנים, בעבודה
%break
חז"ל (מדרש רבה נשא י"א, ז') אמרו על מה שכתוב "ישא ה' פניו 
אליך" וזה לשונם, כתוב אחד אומר "ישא ה' פניו אליך", וכתוב אחר 
אומר "אשר לא ישא פנים".
%break
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. כשישראל עושין רצון המקום "ישא ה' 
פניו אליך", וכשאין עושין רצון המקום "אשר לא ישא פנים", עד כאן 
לשונם.
%break
ויש להבין, אם ישראל עושין רצון המקום, למה נצרכה נשיאת פנים. 
ובכדי להבין מה שתרצו, צריכים להבין מקודם מהו "רצון ה'" ומהו 
"פני ה'". הנה כפי שאנו לומדים, משמע שרצון ה' הוא להשפיע, כמו 
שכתוב שמטרת הבריאה היא רצונו להטיב לנבראיו,
%break
היינו להשפיע להם טוב ועונג. ופנים ה' נקרא גילוי פנים, היינו שזוכה 
להשגת השגחה גלויה, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.
%break
כמו שכתוב (בהקדמה לתע"ס אות פ"ג) וזו לשונו "והנה מדרגה 
ראשונה של גילוי הפנים, שהיא השגחת שכר ועונש בבירור המוחלט, 
אין זו באה לו לאדם אלא ע"י ישועתו יתברך,
%break
שזוכה בפקיחת עינים בתורה הקדושה, בהשגה נפלאה, ונעשה כמעין 
המתגבר, ובכל מצוה שבתורה הקדושה, שכבר קיים אותה מתוך 
היגיעה מבחירתו, זוכה ורואה בה את שכר המצוה המיועד לו לעולם 
הבא, וכן הפסד הגדול שבעבירה".
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו על מה שכתוב כאן "בעושים רצון של 
מקום הקב"ה נושא להם פנים". הלא הם עושין רצונו של מקום, מה 
שייך לומר כאן שהם צריכים ל"ישא ה' פניו אליך".
%break
והענין, כי ענין פני ה' הוא בחינת גילוי השגחתו יתברך בהנהגת טוב 
ומטיב. והיות שהיה תיקון, מטרם שהאדם מתקן את הרצון לקבל 
שיהיה בעל מנת להשפיע,
%break
תהיה בחינת העלם והסתר על השגחתו יתברך, לכן מטרם שהאדם 
מגיע לבחינת "עושין רצונו", שפירושו הוא, כמו שהרצון של הבורא 
הוא להשפיע, כמו כן האדם גם כן צריך שיהיה לו רצון להשפיע.
%break
ובזמן שיש השתוות הצורה, אז יש מקום שהקב"ה נותן לו את ענין 
גילוי פניו יתברך, שהוא בחינת פקיחת עינים בתורה, וזוכה להשגה 
שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.
%break
וזה יכול להיות רק לאחר שהאדם עושה רצון ה', היינו שהאדם כבר 
זכה לבחינת רצון להשפיע, שדווקא אז מסתלק הצמצום וההסתר.
%break
מה שאין כן כשאין ישראל עושין רצונו של מקום, אלא הם רוצים שה' 
יתן להם הכל בכלים דקבלה, שזהו היפך מרצונו של מקום, שרצונו 
הוא להשפיע,
%break
אז מוכרחת להיות ההנהגה בבחינת "לא ישא פנים" אלא בבחינת 
אחוריים, הנקראת הסתרת פנים של הקב"ה. וזה נקרא "אשר לא ישא 
פנים". וזהו מטעם התיקון, שלא יהיה ענין של בושה.
%break
וכמו כן יש לפרש את המאמר הנ"ל על זמן התחלת העבודה, היינו 
מטרם שהאדם זכה להיות מאלו אנשים שכבר זכו להיות "עושין רצונו 
של מקום". ויש לפרש "עושין רצונו", היינו שהולכים בדרך להגיע 
להיות מעושין רצון המקום,
%break
היות כשהולכים בדרך זו כבר נקרא שמם על שם הדרך שבה הם 
הולכים. וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב "יהיב 
חכמתא לחכימין". והקשה, הלא "יהיב חכמתא לטיפשים" היה צריך 
לומר. ואמר שהכוונה היא על אלה שהם רוצים חכמה,
%break
הם כבר נקראים "חכימין", מטעם שהולכים בדרך להשיג חכמה. וכיון 
שהם נותנים אתערותא דלתתא, לכן נותנים להם מלמעלה חכמה.
%break
%page 1347
וכמו כן כאן, כשהם רוצים להגיע להשיג את הכח של רצון להשפיע, 
זה כבר נקרא שעושין רצון המקום. ולפי הכלל "הבא לטהר מסייעין 
אותו" הם מקבלים עזרה מה'. לכן להם אומר הכתוב "ישא ה' פניו 
אליך", היינו הקב"ה מאיר להם בחינת הפנים שלו,
%break
שפירושו שהקב"ה נותן להם עזרה. ומהי העזרה. זהו כמו שכתוב 
בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל, במה. והתשובה היא 
"בנשמתא קדישא", שזה נקרא "פני ה'", כמו שכתוב "כי באור פניך 
נתת לנו, תורת חיים ואהבת חסד".
%break
היינו, שע"י אור הפנים הם מקבלים אהבת חסד, שהיא בחינת 
השפעה, כלומר שה' נותן להם הכח לאהוב חסד, היינו לאהוב להיות 
משפיע.
%break
וזה נקרא "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", שענין שלום הוא כמו 
שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל 
עמו, ואל ישובו לכסלה". נמצא,
%break
שענין "שלום" פירושו שה' אומר "שלום", שלא יחטא עוד, אלא הוא 
זוכה להיות בשלום עם ה'. וזה הפירוש "כשעושין רצון המקום", אז 
הם מקבלים את הסיוע של הקב"ה. וזה שאומר "ישא ה' פניו אליך".
%break
מה שאין כן "וכשאין עושין רצון המקום", כלומר שלא הולכים בדרך 
להגיע להשיג את רצון המקום, שהוא הרצון להשפיע, אז נאמר עליהם 
"אשר לא ישא פנים", כלומר שלא יכול לתת להם עזרה שימלא את 
רצונם, מטעם שרצונם הוא ההיפך מהקדושה.
%break
ואיך יכול לתת להם דבר שהוא נגד רצונו של מקום, היות שכל מה 
שיש לאדם לעשות בעבודה הוא רק לתקן מעשיו שיהיו בעל מנת 
להשפיע. ואם ה' ישא להם פנים, היינו שיקבלו עזרה, שיהיה בידם 
לעבוד יותר עבור הרצון לקבל לעצמם,
%break
נמצא שהקב"ה כאלו מכשיל אותם. לכן זה שה' לא ישא פנים להם, 
בזה הוא עוזר להם, שלא ישארו באהבה עצמית. אלא על זה אמרו 
"הבא לטמא פותחין לו", אבל לא נותנים לו עזרה, מה שאין כן "הבא 
לטהר מסייעין אותו".
%break
ובהאמור נבין מהו ענין של תשובה. זאת אומרת, מה האדם צריך 
להשיב ש"תשובה" פירושה, שקבל משהו והוא צריך (להחזיר) מה 
שקבל. והענין הוא כנ"ל, היות שהאדם נולד עם טבע שהוא רצון לקבל 
לתועלת עצמו, לכן האדם רוצה לעבוד רק לתועלת האדם,
%break
היינו שהוא רוצה שה' ימלא את הכלי קבלה שלו. ועל דבר זה האדם 
צריך לעשות תשובה, היינו לעשות הכל לשם שמים, כלומר מה שהוא 
מקבל אין הוא רוצה לקבל לתועלת עצמו, אלא כל מה שהוא מקבל 
הוא בכדי לתת להבורא נחת רוח,
%break
היות שהבורא רוצה שהאדם יקבל, כמו שכתוב "רצונו להטיב 
לנבראיו". נמצא, שכל מה שהוא מקבל הוא רק בעל מנת להחזיר, 
אחרת הוא לא רוצה לקבל. וזה נקרא "תשובה", היינו שהוא מחזיר כל 
מה שהוא מקבל.
%break
וזהו על דרך שכתוב בזה"ק (נשא דף ח' ובהסולם אות כ"ח) וזה לשונו 
"וכל מי שחוזר בתשובה הוא כאילו השיב אות ה', שהיא המלכות, אל 
אות ו', שהוא ז"א, שהוא בן י"ה, ונשלם בו הויה, וזו היא תשובה ודאי, 
שהיא אותיות תשוב ה' אל ה - ו'".
%break
ובזה"ק (נשא, ובהסולם אות ל"א) אומר וזה לשונו "ותשובה זו, שהיא 
המלכות וה' דהויה, נקראת "חיים", שכתוב "כי ממנו תוצאות חיים", 
שהן נשמת ישראל, שהן תוצאות של המלכות, הנקראת "חיים", והיא 
הבל היוצא ונכנס בפיו של אדם בלא עמל ובלא יגיעה,
%break
שהוא סוד ה' דהבראם, כי אות ה' מתבטאת מן הפה בקלות יותר מכל 
האותיות, ועליה נאמר "ותמונת ה' יביט". כי המלכות נקראת "תמונת 
ה'". וכן "אך בצלם יתהלך איש",
%break
ומשום שהיא על ראשו של האדם, אסור לו לאדם ללכת ד' אמות 
בגילוי ראש, כי אם היא מסתלקת מעל ראשו של אדם, מיד מסתלקים 
החיים ממנו".
%break
ויש לפרש דברי הזה"ק מה שאומר "שתשובה נקראת תשוב ה' לגבי 
ו'". והענין הוא כנ"ל, כי כל עבודתינו היא לקבל עלינו עול מלכות 
שמים אף על פי שהיא בבחינת העלם והסתר, כלומר הגם שמחשבת 
הבריאה היא להטיב לנבראיו,
%break
מכל מקום נעשה צמצום והסתר על מלכות שמים, מטעם שיהיה 
מקום לבחירה, היינו שלאדם תהיה היכולת לומר, זה שהוא מקבל עול 
מלכות שמים אין זה מטעם אהבה עצמית, אלא מטעם לעשות נחת 
רוח ליוצרו.
%page 1348
ואם המלך היה מגולה, בטח האדם היה מקבל את התגלות המלך 
מטעם אהבה עצמית, כי אנו צריכים להאמין, שאין תענוג יותר גדול 
בעולם מראות פני המלך.
%break
נמצא, שבזמן קבלת מלכות שמים היה האדם מוכרח להיות בפרודא 
מטעם שינוי צורה, כידוע ששינוי עושה פירוד ברוחניות.
%break
נמצא, ההסתר הזה גורם לנו שקשה לקבל את עול מלכות שמים 
ולהאמין שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. ורק בזמן 
שהאדם הולך על דרך להגיע לבחינת השתוות הצורה, היינו שכל 
מעשיו יהיו לשם שמים, בשיעור שכוונתו היא להשפיע,
%break
בשיעור זה מסתלק ממנו ההעלם והצמצום. ואז האדם יכול להשיג את 
הטוב ועונג, כי הוא מקבל אז בבחינת אור חוזר, היינו שכל מה שהוא 
נהנה הוא רק מטעם שרוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. לכן אין קבלת 
התענוג עושה בחינת פירוד.
%break
אז האדם מקבל את השפע כפי הכלל "יותר משהעגל רוצה לינוק 
הפרה רוצה להניק". לכן אז כבר אין להאדם עבודה בכדי להשיג 
משהו,
%break
היות שכבר העליון יכול לתת, מטעם שכבר יש לו הכלים דהשתוות 
הצורה. נמצא שעיקר עבודת האדם היא להשיג את הכלים דהשפעה.
%break
ובהאמור יש לפרש, מהי תשובה, זה שאומר "תשוב ה'", שהיא 
המלכות, שהיא נמצאת בפרוד משם הויה, היינו מלכות שהיא כלל 
הנשמות, שהיא צריכה לפרנס את הנשמות.
%break
ואם הנבראים עובדים (כפי) מה שמוטל עליהם, היינו לעשות הכל 
בעל מנת להשפיע, אז הם גורמים, כל אחד בשורש נשמתו, בחינת 
רצון להשפיע. אז המלכות מקבלת השתוות הצורה לגבי הקב"ה, 
שהוא המשפיע.
%break
נמצא שהשפע מושפע לתחתונים בלי שום עמל ויגיעה, כנ"ל בדברי 
הזה"ק, היות שנתינת השפע שייכת להבורא, שהוא יתן, ואין להאדם 
שום עבודה להשיג את זה,
%break
אלא כל עבודת האדם היא בבחינת הכלים, שתהיה להם בחינת 
השתוות הצורה, שזה נקרא "עבודת הארץ", היינו שהעבודה היא, 
שהמלכות שמים שלהם תהיה בעל מנת להשפיע.
%break
וזהו כמו שכתוב (ברכות ל"ג) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", 
שיש לפרש "הכל" הכוונה על המילוי שנותן ה'. ויש הרבה מינים 
בהשפע. ובאופן כללי הם נקראים "נרנח"י",
%break
או "חכמה", או "חסדים". וכל אלו ה' נותן בלי טורח מהאדם, חוץ 
מיראת שמים, שענין יראה פירושה, שהאדם צריך לעבוד, שתהיה לו 
יראה "אולי הוא לא יכול לעשות בעל מנת להשפיע". זה שייך לעבודת 
האדם.
%break
כלומר, האדם מתיירא לקבל "אולי הוא לא יוכל לכוון בעל מנת 
להשפיע". ענין "שלא לקבל" זה אנו מיחסים להאדם, וענין "הנתינה" 
אנו מיחסים להבורא. נמצא, יראת שמים, שהוא מפחד לקבל "אולי 
הוא יבוא על ידי זה לידי פירוד מה'",
%break
עבודה זו (אנחנו) מיחסים להאדם. כלומר, שזוהי כל עבודת האדם, 
איך להשיג כלים דהשפעה. אבל אין להאדם לחפש עצות איך להשיג 
שפע, כי על זה אין לדאוג,
%break
אלא כל דאגותיו של אדם צריכות להיות איך להשיג את הרצון 
להשפיע. כי המלכות נקראת "חיים", ממנה תוצאות חיים.
%break
וזהו לאחר שהאדם כבר השיג את הכלים דהשפעה, בזה שהחזיר את 
המלכות, הנקראת "כלי המקבל", שתהיה עכשיו בבחינת "כלי 
המשפיע". היינו, שהנבראים תקנו בשורש נשמתם, שהיא המלכות, 
שתהיה בעל מנת להשפיע ולא לקבל.
%break
אז מלכות משפעת להם חיים, כמו שכתוב "כי ממנו תוצאות חיים". 
וזה האדם מקבל בלי עמל ובלי יגיעה, שהוא סוד ה' דהבראם. היינו 
כנ"ל,
%break
כי לאחר שהאדם תיקן את המלכות, שהיא ה' אחרונה, בבחינת 
השתוות הצורה עם יה"ו, אז כבר נמשך שפע לאדם, שתיקן אותה 
בלי עמל ובלי יגיעה.
%break
וזה שאומר "ועליה נאמר "ותמונת ה' יביט", כי המלכות נקראת 
"תמונת ה'". ויש לפרש, שרוצה להשמיענו, שכל העבודה היא רק 
בבחינת "יראה", היינו "שלא לקבל את השפע פן לא יהא בידו כח 
לכוון בעל מנת להשפיע".
%page 1349
וזה הוא כמו שכתוב אצל משה (ברכות ז') "ויסתר משה פניו כי ירא 
מהביט. אמרו, בשכר, ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט, זכה, לתמונת 
ה' יביט".
%break
היינו כנ"ל, היגיעה היא על בחינת יראה, כמו שכתוב "כי ירא מהביט" 
ואח"כ באה הזכיה בלי עמל ויגיעה, שזכה לתמונת ה' יביט, שהיא 
בחינת מלכות,
%break
כמו שאומר "כי מלכות נקראת "תמונת ה'". נמצא, שכל החיים באו 
אח"כ ממלכות, כמו שאומר "ו - ה' דהוי"ה נקראת חיים", שזה בא בלי 
עמל ויגיעה.
%break
וזה שכתוב "אך בצלם יתהלך איש", שענין "צלם" הוא כמו שאמר 
אאמו"ר זצ"ל, שצלם הוא מלשון "צל", שצל הוא במקום שאין השמש 
זורחת, שהיא בחינת הסתרה. כלומר, לאחר שהאדם מקבל מלכות 
שמים בבחינת ההסתר למעלה מהדעת,
%break
אז הוא זוכה לדעת דקדושה. וזה שכתוב "אך בצלם יתהלך איש", 
היינו דוקא כשהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים בבחינת "צלם", על 
ידי זה האדם יכול ללכת במעלות הקודש, שזה פירוש "יתהלך איש".
%break
וכמו כן יש לפרש מה שכתוב "אסור לו לאדם ללכת ד' אמות בגילוי 
ראש", ש"ראש" פירושו דעת ושכל. "כיסוי ראש" הוא שמכסה על 
השכל ולא מסתכל עליו, אלא הוא הולך למעלה מהדעת.
%break
"ד' אמות" נקרא האדם, שזוהי קומתו של האדם, שהכוונה, שלאדם 
אסור ללכת בלי אמונה למעלה מהדעת. ואם הוא הולך בתוך הדעת, 
היינו "גילוי ראש", "מיד מסתלקים החיים ממנו". אלא דוקא ע"י "כיסוי 
ראש" הוא יזכה לדעת דקדושה.
%break
אולם עבודה זו של האמונה למעלה מהדעת צריכה להיות בישוב 
הדעת, כי רק אז האדם יכול להבין מה זה למעלה מהדעת, אחרת 
האדם טועה בהמובן של למעלה מהדעת. וזהו כמו שאמרו חז"ל 
(אבות פרק ד', כ"ג) "אל תרצה את חברך בשעת כעסו".
%break
לכן, בזמן שהאדם הוא בכעס, היינו שאין הוא מרוצה ממצבו שבו הוא 
נמצא ומתחיל לעשות חשבון הנפש, אז הוא בא לכלל טעות ואין הוא 
מסוגל לעשות חשבון אמיתי, כמו שאמרו חז"ל (ספרי מטות) "כיון 
שבא לכלל כעס בא לכל טעות".
%break
ועיקר כעסו של אדם על עצמו מתבטא בעבודה בעצבות ממצבו שבו 
הוא נמצא. לכן כל החשבונות שהוא עושה הם לא בסדר, מטעם 
שהוא בעצמו נמצא במצב שאין בו ישוב הדעת. ובמצב הזה אין לו 
לעשות שום חשבונות,
%break
אלא לקבל על עצמו מלכות שמים בלי שום חשבונות. ורק לאחר 
שקבל על עצמו עול מלכות שמים בכפיה וכאשר נח רוגזיה, אז הוא 
יכול לעשות חשבונות, לדעת מה זה למעלה מהדעת, ומה זה למטה 
מהדעת, ומהו בתוך הדעת.
%break
כי יש לדעת, שבזמן שהאדם מרוגז על איזה דבר, הוא מרגיש אז 
שהוא נמצא במצב שלא נח לו. ואי אפשר בזמן כזה להאמין בהשגחה 
פרטית, שה' הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. לכן במצב 
הזה הוא מדבר לשון הרע על השגחתו יתברך.
%break
וממילא האדם נפרד מהאמונה. כי יש תיקון מלמעלה, הנקרא בדברי 
חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". שפירושו, שרוח 
הקדושה, שהיתה לו,
%break
נסתלקה ממנו. וזה נעשה לטובת האדם, כי בזמן שאין להאדם את 
רוח הקדושה, אין הוא יכול לפגום במה שאין לו.
%break
לכן כשהאדם נופל למצב של עצבות, כלומר שאין לו ממה לקבל 
שמחה, הוא נפרד אז מקדושה. אז יש להאדם רק עצה אחת, שיקבל 
על עצמו בכפיה את עול מלכות שמים,
%break
ויתן תפלה לה' שיעזור לו, שהכפיה הזאת שקבל על עצמו, ה' יעזור לו 
שתהיה בשמחה, כמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". והיות 
שהעבודה הזו עכשיו אצלו בכפיה, אם כן מאיפה יקח שמחה.
%break
לכן על האדם להתפלל לה' שיעזור לו, שיוכל לקיים מה שכתוב "עבדו 
את ה' בשמחה". וגם האדם צריך להתגבר אז בבחינת "אתערותא 
דלתתא", ויאמין שזוהי זכיה גדולה שהיה בידו כח להתגבר על מצבו 
ולעשות משהו נגד השכל, שזה נקרא "למעלה מהדעת".
%page 1350
וגם להאמין, אחר שהוא התגבר בבחינת למעלה מהדעת, שזה נקרא 
שהוא "עובד ה'". היינו, שהתגברות הזו מה שהוא עשה עכשיו, זה 
נקרא "עבודת ה'",
%break
היות שהוא עובד עכשיו עם בחינת אמונה למעלה מהדעת. כלומר, 
שרק עכשיו הוא נקרא "בעל עבודה", היות שהגוף לא מסכים לעבודה 
זו.
%break
ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם בא לידי מצב שהגוף לא רוצה לעבוד 
עבודת הקודש, והאדם אז במצב שאין לו רוח חיים, זהו זמן שהאדם 
נקרא שאין לו אמונה בה'.
%break
כי האמונה בה' מביאה שמחה. לכן בזמן שהוא מרוגז ובכעס על 
עצמו, עד כדי שלא יכול לסבול שום דבר שנמצא בסביבתו, אז הוא 
בבחינת "עובד עבודה זרה".
%break
וזהו כמו שאמרו חז"ל "כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה". וזהו כנ"ל, 
שהוא מטעם שאין לו אמונה. לכן האדם ישתדל על כל מגע שיש לו 
עם רוחניות, שיתן תודה לה'. אז הוא מיחד את הקשר עם הבורא. 
כלומר,
%break
אפילו שהוא נמצא במצב שהגוף דוחה כל דבר שבקדושה, גם על זה 
הוא יכול לקיים קשר עם הבורא, היינו שהאדם צריך לומר אז, זה 
שאני מרגיש שאין לי שום רצון לעבודה, גם זה נקרא "מגע".
%break
כלומר, האדם רואה שלא תמיד הוא חושב על עבודה, היינו, אם הוא 
כן רוצה לעבוד או לא, אלא שיש לו לחשוב ולדאוג על שאר ענינים, 
שאין להם שייכות לרוחניות.
%break
לכן עתה שיש לו מגע, על זה הוא נותן תודה, אז על ידי זה האדם 
יכול להכנס שוב לעבודה ויתחיל לחיות בחיים דקדושה.
%break
והגם יש הרבה בחינות בהקשר שהאדם מקשר עצמו להבורא. אבל 
כל מגע הוא דבר גדול ועל זה כתוב (תהילים מ"ח, י"א) "כשמך 
אלקים כן תהלתך", שפירושו, כמה שהאדם יכול להעריך את גדלותו 
וחשיבותו של הבורא,
%break
בשיעור זה הוא יכול להודות ולהלל לה'. ובודאי שאם האדם יכול לצייר 
לעצמו יותר את גדלותו וחשיבותו של הבורא, בטח שיהיה בידו לתת 
שבחים יותר גדולים לה'.
%break
אולם על ידי זה שהאדם מתגבר ונותן שבח לה' על משהו, לא חשוב 
על מה שהוא נותן את התודה לה', הפעולה הזו כבר נותנת קשר לה', 
שעל ידי זה הוא יכול להכנס לעבוד עבודת הקודש על דרך האמת. 
לכן בכל המצבים רק תפלה עוזרת.
%break
%page 1351
%H מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז 
%H והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה
%break
הזה"ק (בהעלותך דף נ"ב ובהסולם אות ק"מ) אומר וזו לשונו "אמר 
רבי אבא, הרע שבלב, האחוז בכל אברי הגוף, עושה להם את זה, יש 
רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. יש רעה זו היא 
תוקף הרע שבלב, שרוצה לשלוט בדברי עולם הזה,
%break
ואינו משגיח בדברי עולם ההוא כלום. שואל, למה הלב רע. ומשיב, 
המקרא שלאחריו מוכיח. זה שאומר (קוהלת ו') איש אשר יתן לו 
אלקים עושר, ונכסים, וכבוד, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא 
ישלטנו האלקים לאכל ממנו כי איש נכרי יאכלנו.
%break
מקרא זה קשה, כיון שכתוב, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, 
למה ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו. הרי אינו חסר לנפשו כלום. 
ומשיב, שאדם, ההולך בעולם הזה, והקב"ה נותן לו עושר, כדי שיזכה 
בו לעולם הבא, וישאר אצלו קרן מכספו.
%break
מהו קרן. כסף ההוא, שהוא קיים לנצח, משום זה הוא צריך להשאיר 
אחריו קרן הזה. וקרן הזה יקבלו אחר שיצא מעולם הזה, משום שקרן 
הזה הוא עץ חיים של עולם ההוא,
%break
שהוא ז"א. ולא נמצא ממנו בעולם הזה, רק אותם הפירות שיוצאים 
ממנו. ועל כן הפירות שלו אוכל האדם, שזכה להם בעולם הזה, והקרן 
קיימת לו לעולם ההוא, לזכות בו בחיים עליונים שלמעלה.
%break
ומי שמטמא עצמו ונמשך אחר טובת עצמו, ואינו חסר לנפשו וגופו 
כלום, אז ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו, ולזכות באותו העושר", 
עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין בענין עבודה, מהו ש"אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן 
קיימת לו לעולם הבא", בעבודה. וכן מהו הפירוש "אשר יתן לו אלקים 
עושר ונכסים וכבוד", בעבודה, שעל זה אמר "ולא ישליטנו האלקים, 
לאכל ממנו, כי איש נכרי יאכלנו".
%break
ידוע, שיש לנו בעבודה בחינת עשיה, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים 
לעשות". כלומר, שהבורא ברא את האדם עם הרצון לקבל טוב ועונג, 
וכפי הרצון והחשק של האדם לאיזה דבר,
%break
כך האדם מסוגל להנות מהדבר. לכן אנו נולדנו עם רצון לקבל 
לתועלת עצמנו. ודבר זה אנו מיחסים להבורא.
%break
והוא נתן לנו לעשות כלים אחרים, שהם כלים הפוכים להכלים שעשה 
הבורא, היינו שהכלים שהנבראים צריכים לעשות, הם רצון להשפיע 
להבורא. זאת אומרת,
%break
הכלים שהבורא עשה, הם שהנבראים יקבלו הנאה. והכלים 
שהנבראים צריכים לעשות, הם שהבורא יקבל הנאה. אולם, אם 
האדם נברא עם טבע של רצון לקבל, איך אפשר לשנות את הטבע.
%break
התשובה היא, שיש סגולה, שעם הסגולה הזו יכולים לקבל טבע שני 
מהבורא, שעל זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי 
תורה תבלין",
%break
מטעם ש"המאור שבתורה מחזירו למוטב". היינו שע"י המאור 
שבתורה יקבלו בסופו של דבר הטבע השני, שהוא הרצון להשפיע 
נחת רוח ליוצרו, ואז הם יזכו לבחינת דביקות, הנקראת "השתוות 
הצורה".
%break
אולם עד שמגיעים להשגת הרצון להשפיע, האדם צריך לעבור כמה 
דרגות:
%break
א. ראשית כל צריך האדם להבין, שצריכים להשיג את הרצון הזה. כי 
בזמן שהאדם הולך לעשות משהו, הוא הולך לראות, איך אנשים 
מתנהגים.
%page 1352
כלומר, אם האנשים הנמצאים בסביבתו גם מבינים שצריכים לעשות 
הכל לשם שמים, ובטח האדם הולך לראות בין אלה העוסקים בתו"מ, 
והאדם רואה, שאין אף אחד הנמצא בקרבתו, שיהיה לו ענין לדאוג 
ולעשות עצות איך להשיג את הרצון להשפיע.
%break
והסיבה שהוא לא רואה אצל אחרים, הטעם הוא פשוט, כי אלה לא 
עוסקים בדרך להגיע בעל מנת להשפיע. אז הוא רואה האמת. אולם 
אלה שכן עוסקים בתו"מ בעל מנת להשפיע, הם בטח עובדים בהצנע 
לכת, כי אם תהיה מגולה עבודה שלהם בחוץ,
%break
כבר תהיה מעורבת בעבודה שלהם בחינת חיצוניות. היות שיש טבע, 
כשהאדם רואה שיש מי שמסתכל על מעשיו שהוא עושה, אז האדם 
חושב שהשני מעריך את עבודתו, וממילא כבר יש לו כח לעבודה, לא 
מטעם שה' מחייב עבודתו,
%break
אלא השני, שהוא מסתכל עליו, הוא המחייב אותו לעבוד בתו"מ. לכן 
אלה שרוצים לעבוד לשם שמים, הם מצניעים את עבודתם בפני 
אחרים. לכן אין לאדם יכולת לראות, אם יש מי שהוא שעובד בעל מנת 
להשפיע.
%break
לכן יש להאדם עבודה גדולה, עד שבא לידי הרגשה, שחסר לו הרצון 
להשפיע. והגם שלפעמים האדם מתחיל להבין, שכן חסר לו הרצון 
להשפיע, אולם כנ"ל, כי בעת שהוא רואה,
%break
שיש הרבה אנשים, שעוסקים בתורה ומצות, והם אנשים בעלי שם, 
והוא לא רואה שיש להם חסרון, היינו שירגישו יסורים בגלל שאין להם 
רצון להשפיע. נמצא, שהעבודה הראשונה היא, שישתדל להשיג צורך 
לזכות להרצון להשפיע.
%break
ב. לאחר שהוא כבר השיג צורך להרצון להשפיע, אולם לא תיכף ומיד 
שמתחיל להשיג חסרון, הוא מקבל תיכף את המילוי. וזהו מטעם, כי 
הרגשת החסרון תלויה גם כן בשיעור מה שמרגיש יסורים מזה שאין 
לו את הרצון להשפיע.
%break
אבל כשהאדם מתחיל להרגיש עד כמה שחסר לו זה, ורוצים מלמעלה 
שיהיה לו חסרון אמיתי, אז הוא מקבל מלמעלה עזרה בהרגשת 
החסרון. כלומר, שמראים לו עד כמה שהוא מרוחק מזה, כלומר,
%break
זה שהוא רואה איך שזה דבר קשה להשיג את הרצון להשפיע, וזה 
גורם לו חסרון גדול. אולם בגלל מה אנו צריכים לחסרון גדול. הטעם 
הוא, דבר שאינו חשוב,
%break
לא יודעים איך לשמור את הדבר שלא יאבד ממנו. לכן מטרם שיש 
לאדם חסרון אמיתי, לא נותנים לו מלמעלה את הדבר, כי החסרון 
וההשתוקקות מחשיבים את הדבר.
%break
אבל דרך העבודה היא, בזמן שהאדם רואה, שקשה להשיג את 
מבוקשו, הוא בורח מהעבודה. ואומר, אני מאמין שיש אנשים שזכו, 
שה' נתן להם את הרצון להשפיע.
%break
וזה היה מטעם שהם היו יותר מוכשרים ממנו. אבל אדם כמוהו, שיש 
לו מדות יותר גרועות מאחרים, אין לו שום סכויים לזכות לזה. לכן הוא 
בורח מהמערכה ונכנס לעבוד בבחינת עבודת הכלל.
%break
רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם 
לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים 
לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא 
מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה,
%break
ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים 
מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל 
מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים,
%break
הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס 
בעבודה של להשפיע".
%break
ובהאמור יוצא, שתחילת עבודת האדם היא, שיקבל על עצמו בחינת 
מלכות שמים. היינו, במקום שהאדם היה דואג אך ורק למלאות רצונו 
של מלך זקן וכסיל, היינו שכל עבודתו היתה רק לתועלת עצמו, הוא 
קבל על עצמו מלך אחר, הנקרא "מלכות שמים",
%break
שהוא ממליך על עצמו את ה', על כל אבריו. כלומר, שכל אבריו 
ישמשו את הקב"ה. וזה נקרא בעבודה "יציאת מצרים",
%break
היינו "יציאה משליטת התועלת עצמו ולקבל על עצמו לשמש את ה'", 
כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, 
להיות לכם לאלקים".
%page 1353
שיש לפרש, שהוציא אותם משליטת הרצון לקבל לעצמו ונתן להם את 
הרצון להשפיע, שזה נקרא "להיות לכם לאלקים", שאני נתתי לכם את 
הרצון להשפיע, שתוכלו לעבוד לשמי. וזה נקרא, שאני נתתי לכם את 
הכח להרגיש שאני ה'.
%break
אולם איך האדם מקבל את ההרגשה הזו, שהרצון לקבל הוא דבר רע. 
מי מודיע להאדם שהוא צריך לתקן מעשיו. הנה בהסולם (בראשית 
חלק ג' דף ס"ד, ד"ה "ולפיכך") כותב שם וזו לשונו "ולפיכך הטביע 
הבורא יתברך יסורים, בענין הקבלה לעצמו,
%break
הטבוע באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. 
באופן, שאם יעסוק בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום על 
ידי המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה שיש בטבע 
הקבלה לעצמו.
%break
ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי 
לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, בשיעור הכתוב "כל פעל ה' 
למענהו".
%break
ואז יפקח ה' את עיניו ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות, ואז 
לוקח חלק בשמחתו יתברך שבעת בריאת העולם (כי אמרו חז"ל "לא 
היתה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ")".
%break
נמצא, שהמאור התורה הוא נותן להאדם את החסרון, שיהיה לו צורך 
לבקש מה', שיתן לו את הכח לקבל על עצמו עול מלכות שמים, וכל 
מעשיו יהיו לשם שמים.
%break
ואחר כך, כשהוא כבר זכה לבחינת מלכות שמים, יש מדרגה שניה, 
הנקראת בחינת "תורה", שהיא בחינת "שמותיו של הקב"ה", שזהו 
בחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא".
%break
ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק "משום שקרן הזה הוא עץ חיים של 
עולם ההוא, שהוא ז"א, ולא נמצא ממנו בעולם הזה רק אותם הפירות 
שיוצאים ממנו, ועל כן הפירות שלו אוכל האדם שזכה להם בעולם 
הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא".
%break
שיש לפרש מה שכתוב "והקרן קיימת לעולם הבא", שהוא ז"א, היות 
שז"א נקרא "תורה", וזה נקרא "עולם ההוא", היינו "עולם, הבא אחר 
עולם הזה",
%break
כי עולם הזה נקראת "מלכות" ועולם הבא "אחר". עולם הזה, הזה"ק 
מכנה אותו בשם "ז"א", שהוא "עץ חיים", בחינת "תורה".
%break
וידוע, שסדר העבודה הוא, מקודם האדם צריך לזכות לבחינת מלכות 
שמים, שתהיה בעל מנת להשפיע. ואיך האדם יכול לזכות לבחינת 
השפעה. וזהו כנ"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא 
שע"י התורה, היינו ע"י "המאור שבה מחזירו למוטב".
%break
נמצא, שהתורה היא אצלו בבחינת "עיטין" (עצות), איך להגיע לבחינת 
מלכות שמים, שמלכות נקראת "עולם הזה", ו"המאור, שמחזירו 
למוטב" נקרא "פירות". היינו, שהאדם רואה פירות מהעבודה שלו,
%break
היינו שהשתדל בתורה והשיג מזה פירות, ש"פירות" נקרא שכר 
מהעבודה. לכן יש לפרש, שהוא אוכל "פירות מהתורה", זה שזכה ע"י 
התורה לבחינת רצון להשפיע, הנקרא בחינת "מחזירו למוטב". וזה 
נקרא בחינת "תרי"ג עצות".
%break
ואח"כ בא ענין של תרי"ג פיקודין, שזהו כבר עצם התורה בבחינת 
"אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". וזה נקרא בחינת "תורה בעצם". 
וזה שאומר "ז"א הוא בחינת עץ חיים, שהוא תורה", וזהו והקרן קיימת 
לו לעולם הבא, שהוא בחינת תורה,
%break
שזה נקרא "קרן שהיא עצם התורה". מה שאין כן מלכות שמים, שהיא 
בחינת עולם הזה, שם התורה היא רק בבחינת פירות, היינו כנ"ל, 
שהיא רק "מאור התורה המחזירו למוטב". מה שאין כן ז"א נקרא "קרן 
שהיא עצם התורה".
%break
וזה נקרא "פירותיהם בעולם הזה", שהיא נקראת "מלכות", היינו 
בחינת אמונה בקביעות. ואח"כ באה מדרגה שניה, שנקראת "עולם 
הבא" היינו, שהוא בא אחר מלכות, שהוא בחינת ז"א, ארץ החיים, 
שהיא עצם התורה.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששואל "למה הלב רע". ומשיב, זה שכתוב 
"איש אשר יתן לו אלקים עושר, ונכסים, וכבוד, ואיננו חסר לנפשו מכל 
אשר יתאוה, ולא ישליטנו אלקים לאכל ממנו,
%break
כי איש נכרי יאכלנו". ושואל, כיון שכתוב "ואינו חסר לנפשו מכל אשר 
יתאוה", למה "ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו", הרי אינו חסר 
לנפשו כלום.
%page 1354
ועל זה משיב, שענין ש"אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה", כמו 
שביארנו, שהכוונה היא על בחינת מלכות שמים,
%break
זה שהמאור שבתורה מחזירו למוטב, המאור הזה נקרא "פירות". 
ואחר כך הוא בא לבחינת "הקרן קיימת לו לעולם הבא", כנ"ל, שזוכה 
לבחינת "עצם התורה". וזה נקרא "שלימות".
%break
ובזה מתרץ הזה"ק וזה לשונו "ומי שמטמא עצמו, ונמשך אחר טובת 
עצמו, ואינו חסר לנפשו וגופו כלום, אז ולא ישליטנו האלקים לאכל 
ממנו, ולזכות באותו העושר".
%break
שיש לפרש, כי "עושר" פירושו כי "אין עני אלא בדעת", היינו שהוא 
זכה ללמוד תורה ולדעת כל ההלכות. ויש לו נכסים, היינו שהוא יודע, 
שברוך ה' יש לו רכוש גדול של תורה ומצות ומעשים טובים,
%break
ויש לו כבוד, שיש לפרש, שכולם מכבדים אותו מטעם כבוד התורה, 
מכל מקום "ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו".
%break
והטעם הוא, אף על פי שיש לו עושר וכבוד ומעשים טובים, מכל מקום 
היות שנמשך אחר טובת עצמו, היינו לתועלת עצמו, כמו שכתוב "ואינו 
חסר לנפשו כלום",
%break
כלומר, שכל דאגותיו, שלא יהיה חס ושלום חסרון בבחינת לתועלת 
עצמו, וממילא אין לו מה לאכול משהו מקדושה, אלא הכל הולך 
לסטרא אחרא.
%break
וזה שכתוב "כי איש נכרי יאכלנו", היינו שהכל לקחו הקליפות, שהוא 
מטעם, שכל עבודתו היתה עבור הרצון לקבל, שזהו רשות הקליפות. 
נמצא, שכל העושר, שהוא היה חושב שיש לו דעת התורה, ונכסים, 
שהם הרכוש של תורה ומצות, הכל נמצא ברשות הקליפות.
%break
ובזה נבין מה ששואל "למה הלב רע". יש לפרש מהו הרע שיש ברצון 
לקבל. ועל זה משיב "המקרא שלאחריו מוכיח זה שכתוב, איש אשר 
יתן לו האלקים עושר ונכסים". כלומר, הגם שה' נתן לו לעשות הרבה 
דברים בקדושה, אלא היות שהכל היה לתועלת עצמו,
%break
לכן נכנס הכל לרשות אחר. זה שכתוב "כי איש נכרי יאכלנו", היינו 
הקליפות, מטעם שהוא עבד בשבילם ולא בשביל הקדושה. אבל יש 
לדעת, בזמן שהאדם מתקן מעשיו, הוא מוציא הכל מהקליפות, וחוזר 
הכל לקדושה, כמו שכתוב "חיל בלע ויקיאנו".
%break
ובהאמור, שיש ענין "פירות בעולם הזה" מבחינת "המאור שבה 
מחזירו למוטב", שמזה קבל מלכות שמים,
%break
שהעבודה היא בכדי לצאת משליטת הרצון לקבל ולעשות הכל בעל 
מנת להשפיע. ואח"כ יש ענין "והקרן קיימת לו לעולם הבא", שהוא 
ענין תורה בבחינת "שמותיו של הקב"ה".
%break
ואפשר לפרש מה שאומר הזה"ק (בהעלותך דף ט' ובהסולם אות כ"ו) 
וזו לשונו "כתוב, ולזבולון אמר, שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, 
מלמד שנשתתפו יחד, זה יצא ועשה מלחמה, וזה יושב ועוסק בתורה, 
וזה נותן חלק לזה, משללו, וזה נותן חלק לזה,
%break
מתורתו. כי יששכר הוא סוד תפארת, וזבולון הוא סוד מלכות. ועל כן 
ירש זבולון לצאת לעשות מלחמה, משום שהוא בחינת מלכות, דהיינו 
השפע ע"י מלחמות. ויששכר חלקו בתורה. ועל כן נשתתפו יחדיו, 
שיתברך זבולון מיששכר, כי הברכה שבתורה היא ברכת כל".
%break
ויש לפרש, שענין שותפות של יששכר וזבולון בדרך העבודה הם בגוף 
אחד, כלומר שהעבודה צריכה להיות מסודרת בב' אופנים:
%break
א. היא בחינת מלכות שמים, שאז יש ענין של מלחמת היצר, לצאת 
משליטת אהבה עצמית, ולקבל על עצמו שכל המעשים שלו יהיו בעל 
מנת להשפיע. ואז, ע"י המלחמות הוא לוקח שלל. היינו שהוא לוקח 
כוחות של הרצון לקבל ומחליף אותם בהרצון להשפיע,
%break
שזה נקרא, שע"י המלחמה הוא מכניעו. ומוכרח הרצון לקבל לעשות 
הכל כפי רצונו, היינו שכל המעשים יהיו רק בעל מנת להשפיע. ומאין 
בחינת זבולון לוקח כוחות, שיוכל לנצח את המלחמה. זה הוא לוקח 
מיששכר, היינו מתורתו של יששכר.
%page 1355
וזהו כנ"ל, כמו שכתוב "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". וזה 
שאומר "וזה נותן חלק לזה מתורתו, כי יששכר הוא בחינת תפארת".
ומתורתו של יששכר יש כח לזבולון לנצח את המלחמות. וזהו כנ"ל, 
שזה נקרא "אוכל פירותיהם בעולם הזה",
%break
היינו שהוא רואה את הפירות שהתורה מביאו. זאת אומרת, שהוא 
רואה, שע"י המאור שבתורה הוא זכה להרצון להשפיע, שפירות 
נקראים "רווחים מהעבודה".
%break
וזהו כנ"ל, שהיא בחינת תרי"ג עיטין. וזה נקרא ש"יששכר נותן חלק 
לזה, מתורתו", שממנו הוא אוכל פירות. וזה שאומר "וזה נותן חלק 
משללו".
%break
שע"י השלל שזבולון נותן לו, הוא יושב ועוסק בתורה, שמשמע, שאם 
זבולון לא היה נותן לו משללו, כאילו לא היה יכול לזכות לתורה.
צריכים לפרש, שכאן מדברים מבחינת תורה, שהיא בחינת "שמותיו 
של הקב"ה", שהיא מבחינת "תרי"ג פיקודין", 
%break
שהיא "עצם התורה" כנ"ל, שעצם התורה אי אפשר לזכות מטרם 
שהאדם זכה לבחינת אמונה, מלכות שמים בבחינת בעל מנת 
להשפיע, שאז הרצון לקבל נכנע והרצון להשפיע הוא השולט.
%break
לכן בזמן שיש להמלכות הרצון להשפיע, שלרצון הזה זכתה מלכות 
ע"י מלחמות, וזה נקרא, ש"לקחה שלל מהמלחמה", וכשהיא נותנת לו 
את הרצון להשפיע, אז הוא יכול "לשב באהלה של תורה", שבחינה זו 
היא מכנה בחינת "תפארת",
%break
ז"א. מה שאין כן אם אין עדיין בהמדרגה את הרצון להשפיע, אין 
מקום לבחינת עצם התורה. וזה נקרא "השותפות של יששכר וזבולון" 
בדרך העבודה, היינו כנ"ל, שמלכות יוצאת לבחינת מלחמות ובחינת 
ז"א, "הנקרא תורה", נותן להמלכות מתורתו.
%break
היינו, שיש להבחין ב' אופנים בהתורה:
א. בבחינת "המאור שבה מחזירו למוטב", שמזה נמשכת בחינת 
"פירות" למלכות.
%break
ב. בחינת "עצם התורה", שזה נקרא "והקרן קיימת לו לעולם הבא", 
שזה דוקא לאחר שיש כבר לבחינת מלכות הרצון להשפיע, שזכתה 
ע"י "המאור התורה" כנ"ל, הנקראת בחינת "פירות".
%break
וזהו על דרך כמו שאמרו חז"ל, תפילין של יד היא לפני תפלין של 
ראש. כי תפלין של יד, אומר הזה"ק, הוא בחינת מלכות, יד כהה, כי 
צריכה התחזקות, כי במלכות שמים ישנן כל המלחמות בכדי להכניע 
את הרצון לקבל. ואח"כ בא תפלין של ראש, שהיא בחינת תורה.
%break
%page 1356
%H מהו ענין מרגלים, בעבודה
%break
הזה"ק (שלח דף כ"ח ובהסולם אות פ"ב) אומר וזו לשונו "אמר רבי 
יוסי, עצה לקחו לעצמם, להוציא שם רע על הכל. מהו "על הכל". היינו 
על הארץ ועל הקב"ה. אמר רבי יצחק, על הארץ, נכון הוא. על 
הקב"ה, מאין לנו. אמר לו,
%break
זה משמע משכתוב, אפס כי עז העם, שפירושו, מי יכול להם, כי עז 
העם. כלומר, שאפילו הקב"ה לא יוכל להם. והוציאו שם רע על 
הקב"ה", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין איך שייך לומר בעבודה דבר כזה על הקב"ה, הלא מדברים 
באנשים שרוצים להתקרב להקב"ה. איך שייך לומר, שאין הם 
מאמינים שהקב"ה הוא כל יכול. ובהזה"ק (דף כ"ב ובהסולם אות ס"ג) 
אומר וזו לשונו "וישובו מתור הארץ. וישובו,
%break
היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו, מה יצא לנו, עד 
היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה והבית ריקם, ולעולם ההוא 
מי יזכה, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך,
%break
הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, טוב הוא עולם העליון 
ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה".
%break
ויש להבין מהו החטא של המרגלים, אם הם אמרו שהכל אמת, רק מי 
יכול לזכות בה. היינו, שהם אמרו, שאין הם ראויים לטוב, כמו שכתוב 
"טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות 
בה", אם כן מדוע החטא כל כך גדול.
%break
במדרש רבה (שלח ט"ז ז') אומר וזו לשונו "רבי יהושע אומר, למה היו 
דומין (המרגלים). למלך, שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה. 
אמר לו המלך לבנו, אשה נאה ובת טובים ועשירה. אמר לו הבן, אלך 
ואראה אותה, שלא היה מאמין לאביו.
%break
מיד הקשה הדבר והרע לאביו. אמר אביו, מה אעשה אם אומר לו, 
איני מראה אותה לך עכשיו הוא אומר כעורה היתה, לפיכך לא רצה 
להראותה. לסוף אמר לו, ראה אותה, ובשביל שלא האמנת בי קונם, 
שאין אתה רואה אותה בבתיך, אלא לבנך אני נותנה".
%break
וזה קשה, שמשמע שהקב"ה הראה את הארץ כי טובה היא, הלא 
המרגלים לא ראו את הארץ הטובה, כי אמרו שלא ראו שמה שום 
טוב, אלא שאמרו, שרק דברים רעים ראו שם, שאמרו שהיא "ארץ 
אוכלת יושביה היא". אם כן מהו המשל של בן מלך.
%break
ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים להבין את מה שאנו לומדים, שיש 
לפנינו ב' דברים:
א. לקבל טוב ועונג, שזוהי מטרת הבריאה.
%break
ב. איך להשיג את הטוב ועונג. היות שאנו רואים, הגם שכולם בדעה 
אחת, שצריכים לקבל טוב ועונג, אבל בלי יגיעה אין אדם משיג שום 
דבר. והיגיעה היא, שאנו צריכים לתת איזה תשלום לבעל הבית, 
שירצה לתת לנו את מה שאנו רוצים.
%break
ובעבודה נקרא זה "רצון להשפיע", שרק בכלים דהשפעה יכולים 
לקבל שפע דקדושה, שזה הוא ענין שלמדנו, "קדושים תהיו כי קדוש 
אני", שהכל צריך להיות בעל מנת להשפיע.
%break
ומטרם שהאדם משיג את הכלים דהשפעה, הוא מונח תחת הצמצום 
וההסתר שנעשה על השגחה העליונה, שאין האדם מסוגל לראות את 
האמת. כלומר, שאין האדם רואה בהשגחתו יתברך, איך שהוא 
מתנהג עם הנבראים בהנהגת טוב ומטיב,
%break
כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל (מובא בספר "שמעתי", במאמר "אמונת 
רבו") על מה שכתוב "עינים להם ולא יראו", שהאדם צריך להאמין 
באמונת רבו, על מה שהרב סידר לנו סדר עבודה בבחינת הימין. שאז 
האדם צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה',
%break
וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת 
טוב ומטיב, כלומר שכל העולם מקבלים ממנו יתברך רק טוב.
%break
%page 1357
ואף על פי כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה שהוא בעירום וחוסר 
כל, על זה הוא צריך לומר "עינים להם ולא יראו", ש"להם" פירושו, 
שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא "להם", אז "ולא יראו" 
את האמת. ומהו הרשות הרבים, היינו ב' רצונות.
%break
זאת אומרת, שיש לאדם רצון לקבל לתועלת עצמו, שהוא רצון אחר 
מרצון הבורא, שרצונו יתברך הוא להשפיע, והאדם רצונו רק לתועלת 
עצמו. לכן בזמן שהאדם הולך לעשות בקורת על מה שהבורא נותן 
לנו, אז הוא רואה רק סבל ויסורים, מטעם שיש בעולם ב' רצונות.
%break
אם כן, בזמן שהאדם צריך לתת תודה לה' ולומר "ברוך שאמר והיה 
העולם", לתת שבח והודיה על זה שהבורא נתן לנו עולם מלא כל טוב, 
והוא רואה עכשיו את ההיפך,
%break
אז מוטל על האדם להתאמץ וללכת למעלה מהדעת, ולומר, שכל מה 
שהוא רואה אינו אמת, ולהאמין במה שכתוב "עינים להם ולא יראו" 
את האמת, כנ"ל.
%break
נמצא שכל עבודה ויגיעה שהאדם צריך לתת, הם בכדי להשיג את 
הרצון להשפיע, שרק אז האדם מסוגל לראות, איך שהבורא ברא 
עולם מלא כל טוב, עד כדי כך, שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו 
יתברך כיום שנבראו בו שמים וארץ".
%break
והוא מטעם שאצל הבורא אינו נוהג ענין של זמן. לכן ראה תיכף את 
שלימות הבריאה בגמר תיקונה, כי מטרת הבריאה היתה כמו שכתוב 
"רצונו להטיב לנבראיו", ואצלו יתברך עבר ועתיד הכל שוה לפניו, 
וממילא ראה אז את הטוב ועונג מה שהנבראים מקבלים.
%break
אולם בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, בכדי להשיג את הרצון להשפיע, 
אז מתחיל הסדר של עליות וירידות. היות שבכל דבר יש דברים "מה 
שטוב לזה, רע לזה". אלא הכל צריך להיות ממוזג.
%break
ולכן יש הרבה פעמים, שהאדם אינו שומר את שביל האמצע שיש 
ביניהם, אלא שהוא נוטה לצד האחד יותר מצד השני, והוא מקלקל 
את הכל.
%break
וידוע, שבעבודה דלהשפיע האדם צריך ללכת בב' קוים, הנקראים 
"ימין ושמאל". כי "ימין" נקרא שלימות, ו"שמאל" נקרא בעבודה דרך 
הצריכה תיקון. ובגלל זה יש לנו בעבודה ב' סדרים:
%break
א. שירות ותשבחות, שזה שייך לבחינת שלימות. כלומר, בזמן 
שהאדם שבע רצון מהנהגת הבורא, איך שהוא מתנהג עם האדם, אז 
האדם נותן תודה לה', על הטוב שה' נותן לו.
%break
ב. תפלה ובקשה, שזה שייך דוקא בזמן שהאדם רואה, שיש לו 
חסרונות, והאדם רוצה שה' ימלא חסרונותיו. אז האדם מבקש מה', 
שימלא את מבוקשו. אולם היות שהם מנוגדים זה לזה, כלומר בזמן 
שהאדם נותן תודה לה', ובטח האדם כשהוא נותן תודה,
%break
האדם צריך להשתדל שיתן לה' תודה רבה, שענין התודה יש להעריך 
לפי גדלות הטוב שהבורא נתן לו. אם כן מוטל להאדם לצייר לעצמו 
את גדלות וחשיבות שבדבר. היינו, שהאדם אומר, שלא מגיע לו הטוב 
הזה, מה שה' נתן לו.
%break
אם כן איך הוא יכול לומר אח"כ, שהוא בעל חסרון, כי בטח שתפלה 
צריכה להיות מעומק הלב, זאת אומרת שירגיש את חסרונו בכל 
אבריו, אחרת אין התפלה מעומק הלב.
%break
אם כן איך אפשר לומר, לאחר שנתן תודה לה' בגלל רב טוב שקבל, 
לומר אח"כ שהוא בעל חסרון, ולהתפלל ולבכות שהבורא ימלא 
משאלותיו.
%break
לכן אלו ב' דברים גורמים ירידות ועליות, מטעם שכל אחד מבטל את 
השני. אבל יש להבין בגלל מה צריכים את שניהם, מדוע לא מספיקה 
תפלה או תודה, אלא שצריכים את שניהם. רק היות, שאי אפשר 
להיות בנושא אחד בזמן אחד, אנו מסדרים זה אחר זה.
%break
היינו, מקודם אנו נותנים תודה לה', בגלל שהוא בחר בנו מכל העמים, 
הגם שאנו שפלים פחותי ערך לגבי גדלותו יתברך, והוא בחר בנו מכל 
העם. וזהו כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ 
יתפלל".
%page 1358
אם כן כשהאדם נותן תודה לה', מטעם שה' מטיב עמו, היינו בטח 
שה' נתן לו כל מה שצריך, ואם כן איך יש מקום אח"כ להתפלל על 
צרכיו שחסרים לו, והתפלה תהיה מעומק הלב.
%break
והתשובה היא, כי מצד אחד האדם צריך לקבל חיות בזמן עבודה. כי 
בזמן שאין לאדם ממה לחיות, אין דעתו מיושבת עליו, ואין בידו לקיים 
תו"מ כמו שצריך להיות הכל מסודר, כמו שכתוב "והיו הדברים האלה, 
אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך,
%break
ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך, ובקומך". הרי 
שיש סדר שלם בקיום תו"מ. ואם אין האדם מיושב בדעתו, אי אפשר 
שתהיה עבודתו לפי סדר שצריך להיות. לכן כשהאדם מסדר שבחו 
של מקום,
%break
ועד כמה שאפשר הוא מצייר לעצמו את גדלותו וחשיבותו של הבורא, 
מזה האדם יכול לקבל חיות, להרגיש את חשיבותו של הבורא, 
שהבורא נתן לו מחשבה ורצון לדבר אליו. ומזה האדם צריך לקבל 
הרחבת הדעת.
%break
כי האדם צריך לצייר לעצמו, איך האדם היה במצב רוח מרומם, אם 
איזה גדול הדור, שכל העולם משבחים אותו, והאדם הגדול הזה נתן 
לו רשות לדבר אליו, ובאיזה מצב רוח מרומם היה אז, כי בזמן שהיה 
לו התענוג הזה, שהוא יכול לדבר עמו,
%break
לא היה מרגיש שחסר לו משהו בעולם. שהתענוג שהאדם מרגיש 
בשיעור יותר מהרגיל משכיח מהאדם את כל דאגותיו, וכל גופו מסור 
להתענוג שהוא מקבל עכשיו. זאת אומרת, אם בשעת קבלת התענוג,
%break
יש לו מקום בראשו לחשוב על משהו חוץ מהתענוג שהוא מקבל 
עכשיו, זהו סימן שאין התענוג הזה שהוא מקבל עכשיו בשלימות.
%break
לכן בזמן שהאדם מצייר לעצמו שהבורא נתן לו רשות לדבר עמו, לא 
חשוב מה שהוא מדבר, אלא החשיבות, שיש לו הזדמנות לדבר עם 
הבורא,
%break
מזה האדם צריך לקבל שמחה ותענוג שיש לו זכיה כזו. נמצא, 
שעבודת הימין היא, שהאדם צריך להאמין שהוא מדבר עם הבורא, 
ולא חסר לו עתה שום דבר.
%break
אולם על האדם לדעת, שכל דבר התלוי באמונה, אין הגוף מסכים 
לעבודה זו. ובעיקר כי עבודה זו היא בבחינת התיקון. וכל דבר השייך 
לתיקון, יש התנגדות להגוף. וזה נמשך מצד שבירת הכלים שהיתה 
בעולם הנקודים. לכן יש על זה עבודה רבה.
%break
ועל עבודת הימין, שהאדם מתחיל לזלזל בה, מסיבת שהוא מתחיל 
לעבוד בקו המנוגד לימין, שהוא קו שמאל, אמר אאמו"ר זצ"ל, כי 
עבודת הימין, שהיא עבודה בבחינת השלימות ובבחינת האמת, היינו 
שהאדם צריך להאמין, שהבורא הוא גדול וחשוב,
%break
והאדם הוא בחינת שפל בתכלית, נמצא ששניהם אמת. בקו זה קשה 
ללכת, והגוף מתנגד ואמר, כי האדם במצב של ימין נקרא בחינת 
"ברוך", היות שהוא "שמח בחלקו",
%break
כנ"ל, ואינו חסר לו כלום. אז האדם מוכשר לקבל שפע מלמעלה, 
מבחינת "ברוך מתדבק בברוך", שבבחינה זו יש לו דביקות עם 
הבורא. לכן דוקא במצב הזה האדם מוכשר לעלות בדרגה.
%break
אולם צריכים גם כן ללכת בקו שמאל, שהיא הדרך לראות איך האדם 
רואה את החסרונות מה שיש לתקן. כלומר, בבחינת הימין, העבודה 
היא אך ורק לצייר את גדלות ה', ולהאמין בגדלות וחשיבותו של 
הבורא. אבל בחינת שמאל,
%break
היא דוקא להסתכל על האדם עצמו, לראות את החסרונות שיש בו, 
בכדי לתקן את עצמו שלא יהיה בו שום חסרון. ועיקר החסרון מה 
שהאדם צריך לראות, הוא הרע שיש בו, כלומר מהו עיקר הרע 
שצריכים למצוא, שמשמע שצריכים לחפש ולמצוא.
%break
בטח כל אדם יודע שיש בו רע. אלא הענין הוא, שצריכים לדעת מהו 
שורש הרע, שהוא המפריע להאדם, שיהיה מוכשר לקבל את הטוב 
שיש בהעולם. כי העולם נברא לאיזה צורך, והצורך לבריאת העולם, 
אמרו, שהוא מטעם "שרצונו להטיב לנבראיו".
%break
והיות שהאדם סובל בעולם יסורים, ושואל, למה כך נראה לעינינו, אז 
האדם צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לדעת, 
שהיה תיקון על מטרת הבריאה, וזה היה בכדי שלא יהיה ענין בושה 
בעת קבלת השפע.
%page 1359
וזה יכול להיות רק אם בעת קבלת השפע יהיה בעל מנת להשפיע, אז 
אין מקום לבושה.
%break
לכן רק אז, שהוא יאמין באמונת חכמים, שצריכים להשיג כלים 
דהשפעה, אחרת אי אפשר לקבל את הטוב, מה שהנבראים צריכים 
לקבל, אז האדם בא לידי הכרה, שכל הרע הוא רק הרצון לקבל 
לתועלת עצמו.
%break
והאדם צריך לעשות כל הפעולות שישנן בעולם, כדי לבערו ולקבל 
במקומו את הרצון להשפיע, המכונה "טבע שני". ואז הוא יזכה להטוב 
ועונג, שהיה במחשבת הבריאה.
ובהאמור יוצא, שצריכים לעבוד בשני אופנים:
%break
א. בדרך הימין, שזהו זמן שהאדם עובד, שירגיש שיש להאדם 
שלימות. והוא שבע רצון ממצבו, ובזה הוא יכול לתת תודה להבורא. 
ואז הזמן שיכול לקבל מלמעלה שפע להתקדם במעלות הקדושה.
%break
אולם הגם שאז הזמן לקבל שפע מלמעלה, אבל לא חסר לו שום דבר, 
כלומר אין לו כלים לקבל את השפע, לכן צריך לעבור לקו השני, 
הנבחן לבחינה "שמאל".
%break
ב. הוא דרך השמאל, ע"י הבקורת שהאדם עושה על עצמו. כנ"ל, שקו 
ימין נקרא, שהאדם מסתכל רק על הבורא, היינו להבין ולהשכיל 
בשיעור גדלות הבורא,
%break
ולא על עצמו, לראות מה שחסר לו, אלא להסתכל על מה שיש לו, 
היינו מה שהבורא נתן לו, ולתת על זה תודה לה'.
%break
אבל דרך השמאל היא להסתכל על עצמו, כמה רע שיש לו, ומהו הרע 
שיש בו, ולהשתדל לתקן את זה. ואז מתחיל ענין של מרגלים, 
שהוציאו שם רע על הארץ, שענין "ארץ" הכוונה על מלכות שמים, 
שאמרו, שענין זה של מלכות שמים זה לא בשבילם.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "אמר רבי יוסי, עצה לקחו לעצמם, 
להוציא שם רע על הכל. מהו על הכל, היינו על הארץ ועל הקב"ה. וזה 
משמע מה שכתוב "אפס כי עז העם הזה", שפירושו, מי יכול להם. 
כלומר, אפילו הקב"ה לא יכול להם. והוציאו שם רע על הקב"ה.
%break
כי אמרו, היות שאנו נולדנו בטבע לעשות הכל לתועלת עצמנו, ואיך 
אפשר לקבל עול מלכות שמים על הכוונה לתועלת ה', היינו לעשות 
הכל בעל מנת להשפיע. והלא התחלנו הרבה פעמים בעבודה זו, ולפי 
דעתנו עשינו כל מה שביכולתנו,
%break
ולא די שה' לא עזר לנו להתקדם משהו בעל מנת להשפיע, אלא 
אנחנו הלכנו אחורה. אם כן עלינו לקבוע, שגם ה' לא יכול לעזור לנו 
לצאת משליטת הרצון לקבל,
%break
אחרת היינו צריכים לזוז משהו קדימה. אלא אחרי כל היגיעה, 
שהשקענו בכדי להשיג את הרצון להשפיע, לפי דעתנו, הלך הכל 
לריק. אם כן אנחנו נמצאים במצב, שאין לנו עולם הגשמי ולא עולם 
הרוחני.
%break
וזה שכתוב "שאמרו, מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם. 
עמלנו בתורה והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה". היינו כנ"ל, שהם 
ראו, שלא מתקדמים בעבודה. ומה היה החטא, שהם היו צריכים 
להאמין בה', שכל אלה הירידות,
%break
שהם מרגישים בעבודה, אין זה מטעם שלא הולכים קדימה, אלא כל 
פעם שהאדם רואה שהוא רחוק מהמטרה, הוא בכדי שיתגלה לו צורך 
אמיתי לישועתו יתברך.
%break
והצורך נקרא "כלי לקבל את המילוי". אלא מה היה חסר שם, שלא 
היו יכולים להמשיך, ורצו לברוח מהמערכה, הוא מטעם חסרון של קו 
ימין.
%break
וענין ימין הוא כנ"ל, שהאדם מוכרח לקבל חיים בזמן העבודה. וחיים 
מקבלים דוקא מבחינת שלימות, שזה יכולים להשיג דוקא בזמן, 
שהאדם לא מסתכל על עצמו,
%break
אלא על הבורא, וכל ההתאמצות תהיה רק לחשוב על גדלות ה', ולא 
על עצמו, כלומר מה שהוא קנה איזו התקדמות בעבודה. אלא יחשוב, 
כמה זכיה יש לו בזה, שיש לו איזה מגע עם רצון הבורא.
%break
%page 1360
זאת אומרת, בזמן שהוא עושה איזו מצוה, או אומר איזו ברכה, 
וכדומה, אז האדם צריך לומר, אני שמח בזה, שאני מאמין, שאני 
עושה רצון ה', בזה שאני מקיים מצוותיו, הגם שאני מבין, שצריכים 
לקיים מצות המלך בחשיבות יותר גדולה,
%break
מכפי שאני מתייחס לעשיית המצות, אבל אין בידי להעריך את 
חשיבות המעשה, אפילו שהמעשה אינו בשלימות. אבל אני שמח 
בזה, שה' נתן לי רצון וחשק,
%break
לעשות משהו בקיום תו"מ, אפילו שאין המעשים האלו חשובים כל כך. 
אבל לי גם זה חשוב, בזה שיש לי עתה מקום לומר, שאני עושה רצון 
ה'.
%break
ומזה האדם צריך לקבל חיות ושמחה, מטעם שזה הוא אמת, 
שהבורא הוא גדול. לכן האדם, בזמן שיש לו רצון לעשות משהו 
בעבודה, זהו חשוב מאוד.
%break
והאדם צריך להאמין, אפילו כשהאדם עושה מעשים בדרך הכפיה, גם 
זה חשוב, מטעם היות מבחינת המעשה אין מה להוסיף, והמעשה 
עושה את שלו.
%break
לפיכך, כיון שהמרגלים לא הלכו גם בימין, לכן רצו לברוח מהמערכה, 
ואמרו, שגם הבורא לא יכול לעזור להם. כלומר, שהם הבינו, שהבורא 
צריך לקרב אותם בדרך שהם מבינים, לא בדרך שהתורה מחייבת 
אותנו, כמו שכתוב שיש "ב' כתובים, שמכחישים זה את זה,
%break
עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". לכן המרגלים, שסטו ללכת 
בקו שמאל ועזבו את הימין, לכן ראו, שאין הם יכולים ללכת ולירש 
ירושת הארץ. והכל היה מטעם שלא הלכו בדרך הנכונה, כפי שמשה 
סידר להם.
%break
וזה שכתוב "למלך, שזימן לבנו אשה, ואמר, אני מראה אותה לך, 
(אבל) קונם, שאין אתה רואה אותה בביתך, אלא לבנך אני נותנה". 
ושאלנו, הלא המרגלים לא ראו אותה, שהיא נאה ובת טובים ועשירה. 
ויש לפרש זה על דרך עבודה, ש"אב ובן" הוא "סיבה ומסובב",
%break
ההווה נקרא "אב" והעתיד נקרא "בן". וברוחניות נקרא "ראיה", 
השגה. והיות שהם לא הלכו בדרך הנכונה, לכן לא יכלו לראותה 
"בביתך", היינו במצב שהם נמצאים בכלים דקבלה.
%break
אלא "לבנך", היינו לאחר שתעשו תשובה, היינו שתזכו לקבל כלים 
דהשפעה, אז אתם יכולים לראות את כל המעלות טובות שיש בירושת 
הארץ, מה שה' הבטיח לאבותינו.
%break
%page 1361
%H מהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, בעבודה
%break
הזה"ק (קרח דף ב' ובהסולם אות ה') אומר וזה לשונו "קרח הלך 
במחלוקת. מהו מחלוקת, הרחקה ודחוי שלמעלה ומטה. ומי שרוצה 
לדחות תיקון העולם, יהיה נאבד מכל העולמות. מחלוקת, היא 
הרחקה ודחוי של השלום. ומי שחולק על שלום,
%break
חולק על שמו הקדוש, משום ששמו הקדוש נקרא "שלום". אין העולם 
עומד אלא על שלום. כשברא הקב"ה את העולם, לא היה יכול 
להתקיים, עד שבא והשרה עליהם שלום. ומה הוא, הוא שבת. ועל כן 
מי שחולק על השלום, יאבד מן העולם. רבי יוסי אמר,
%break
כתוב, שלום רב לאוהבי תורתך. התורה היא שלום, שכתוב, וכל 
נתיבותיה שלום. וקרח בא לפגום השלום של מעלה, שהוא התורה, 
דהיינו קו האמצעי,
%break
שנקרא תורה, העושה שלום בין ימין לשמאל, ושל מטה של משה. 
ומשום זה הוא נענש מעליונים ותחתונים, מאש ומפי הארץ".
%break
ויש להבין מה שאומר טעם על מה ש"אין העולם מתקיים אלא על 
השלום, משום ששמו הקדוש נקרא "שלום". נמצא, שכל הסיבה שאין 
העולם יכול להתקיים, היא בשביל שהקב"ה נקרא שלום.
%break
ויש להבין, מהו הקשר לשמו של הקב"ה. בפשטות כל אחד מבין, 
שאם תהיה מחלוקת, לא יכול להיות קיום העולם. ומה זה נוגע לשמו 
של הקב"ה.
%break
וגם יש להבין מה שאומר "ומהו השלום". הוא אומר, ששלום נקרא 
"שבת". ורבי יוסי אומר, ששלום נקרא "תורה". כלומר, במה מתבטא 
וניכר ששבת ותורה מראים על שלום.
%break
קודם כל יש לנו לחזור על שני עיקרים שיש לנו לדעת, שכבר דברנו 
מזה הרבה פעמים:
%break
א. מהי מטרת הבריאה.
ב. מהו תיקון הבריאה, כלומר מה עלינו לעשות בכדי להשיג את 
מטרת הבריאה.
%break
ידוע, שמטרת הבריאה היא, שהנבראים צריכים לקבל טוב ועונג, כמו 
שאומר "רצונו להטיב לנבראיו". ולמטרה זו ברא בהנבראים רצון 
לקבל הנאה. כלומר אם אין השתוקקות להדבר, לא יכולים להנות 
מהדבר. לכן אנו רואים,
%break
בכל מקום שהאדם רואה שיכול להנות מאיזה דבר, אין לו כח 
המעצור, שלא ירצה לקבל את התענוג. ואם לפעמים אנו רואים, 
שהאדם כן מוותר על תענוג, זה מוכרח להיות מטעם סיבה מיוחדת, 
שבגללה כדאי לו לוותר,
%break
מטעם שאין האדם יכול ללכת נגד הטבע של רצון לקבל. לכן, אם יש 
סיבה מספקת, האדם מוותר על התענוגים, מה שהוא רוצה לקבל. 
וזה יכול להיות מב' סיבות:
%break
א. מטעם שכר, היינו שאם הוא יוותר על תענוג הזה, למה שהוא 
משתוקק עכשיו, הוא יקבל במקומו תענוג יותר גדול.
%break
ב. מחמת עונש. היינו שאם לא יוותר על תענוג הזה, הוא יקבל עבור 
זה יסורים גדולים, והוא רואה שכדאי לוותר על התענוג הזה, בכדי 
שלא יסבול יסורים.
%break
נמצא, זה שהאדם מוותר עכשיו על הרצון לקבל את התענוג, אין 
הוויתור הזה מטעם שלא רוצה לעבוד לתועלת עצמו. אלא שהוא 
רואה, אם הוא לא יוותר עכשיו על הדבר אליו הוא משתוקק,
%break
זה יזיק לתועלת עצמו. ובגלל זה הוא מוותר. ומטעם זה אין אנו 
אומרים, בזה שהוא ויתר על התענוג, שהוא עשה משהו נגד הטבע, 
היינו שפגם חס ושלום בהרצון לקבל. אלא כל מה שהוא עושה, הכל 
הולך לפי שיטת הרצון לקבל.
%break
כלומר לא להסתכל על המעשים שהאדם עושה. שיש לפעמים, שהוא 
מוותר על משהו, אין זה סימן שהאדם הזה הוא בעל עבודה. אלא 
שצריכים לראות הכוונה גם כן.
%break
%page 1362
למשל האדם יכול לפעמים לוותר על תאות אכילה וכדומה, אם הוא 
יודע, שמישהו יראה, שהוא אדם שמוותר על תענוגים, שזהו סימן 
שהוא עובד ה',
%break
ויש אנשים שיכבדו אותו בשביל זה. כבר יש כח לאדם להתגבר, 
מטעם שיקבל תענוג יותר גדול, שהוא כבוד. וזהו בדרך כלל.
%break
וגם יש יוצא מן הכלל, שהם יכולים לבזות עצמם, היינו לוותר על כבוד, 
בכדי להשיג תאוה. ויש שאינו מוותר על תאוה, אבל לא מטעם כבוד 
אלא להיפך. היינו שאם האדם עובד בדרך של הצנע לכת, האדם יכול 
להרבות באכילה, דרך משל, ובטח אנשים יראו,
%break
איך שהוא אוכל, הם יבזו אותו בלבם. והוא מוותר על הכבוד, בכדי 
שירויח מזה, שיהיה בידו לעבוד בהצנע לכת, שע"י עבודה זו הוא יכול 
לזכות לתענוג יותר חשוב, כי האדם ההולך בהצנע לכת הוא זוכה 
לדביקות ה'.
%break
זאת אומרת, זה שאנשים מכבדים אותו אין הוא רוצה לקבל מזה 
סיפוק. היות שיש כלל, שבזמן שאנשים חושבים, שהוא מורם מעם, 
הם מכבדים אותו. ולכבוד יש שליטה, שמי שנכנס בתאות הכבוד הוא 
לא יכול לצאת ממנו,
%break
כלומר שהוא מוכרח לעבוד ולתת יגיעה בכדי להשיג את הכבוד, ואי 
אפשר לו לעשות שום מעשה לשם שמים. אי לזאת, ניתנה לנו עצה, 
שהאדם יעשה את כל מעשיו בהצנע לכת,
%break
וממילא לא יתנו לו כבוד. ומזה אפשר לו להינצל, שלא יפול תחת 
שליטת הכבוד. ואז יש לו מקום להרגיל עצמו לעשות בעל מנת 
להשפיע.
%break
ובהאמור אנו רואים, שמי שמוותר מלקבל תענוג קטן, ובמקום זה הוא 
מקבל תענוג גדול, אין זה שפגם חס ושלום בהרצון לקבל. והתענוג 
הגדול לפעמים הוא מקבל מאיזו קבלת תענוג מבחינת התאווה, 
ולפעמים התענוג הגדול הוא ע"י כבוד וכדומה.
%break
ולפעמים יש שמקבל תענוג קטן, היינו תאוה קטנה. וזהו מטעם שהוא 
יודע, שע"י זה הוא מוותר על תענוג גדול, שהוא כבוד. ונשאלת 
השאלה, מדוע הוא רוצה לוותר על תענוג גדול.
%break
זהו מטעם שהוא רוצה לקבל תמורת ויתור של תענוג גדול, וזה בכדי 
לקבל מדרגה יותר גדולה. היינו דוגמא, ע"י ויתור הכבוד הוא רוצה 
לזכות לדביקות ה'.
%break
ובאופן כזה אין אנו אומרים שקבל תענוג קטן, שהיא אכילה, והוא 
מוותר על תענוג גדול שהוא כבוד. אלא אנו צריכים לומר, שגם על 
התאוה הקטנה הוא אינו מוותר, רק לעיני אנשים שמסתכלים עליו. 
והם אומרים, שלאדם הזה אין שכל,
%break
היות שהוא לא רוצה לוותר על תאוה קטנה, שבטח אם היה מוותר על 
התאוה, הוא היה יכול לקבל תענוג יותר גדול, אלא אין לו כח 
התגברות אפילו על תאוה קטנה. נמצא, שאי אפשר לדעת את האמת 
באדם, שדרכו ללכת בדרך של הצנע לכת.
%break
ועתה נחזור לענין מה שדברנו בקשר לתיקון הבריאה, שהאדם צריך 
להגיע לעשות כל מעשיו בעל מנת להשפיע. והיות שהאדם נברא 
בטבע רק לקבל לתועלת עצמו,
%break
ואיך יכולים לומר להאדם, שילך נגד הטבע. כי הגוף שואל, מה יהיה 
לי מזה. ובטח צריך לענות ולומר לו, יהיה לך מזה, שאם אתה תעבוד 
בעל מנת להשפיע, אתה תזכה להטוב ועונג שישנו במטרת הבריאה.
%break
אם כן התשובה היא, שהרצון לקבל ישיג תענוג יותר גדול, מכפי 
שהוא מסוגל לקבל עכשיו ברצון לקבל בלי הכוונה דעל מנת להשפיע. 
אז הגוף טוען, אם כן אתה אומר לי,
%break
שגם אז אני מרויח. היינו שאני רואה, אם אני אהיה עובד בעל מנת 
להשפיע, אז תהיה לי מזה תועלת עצמי. אם כן האדם אומר, שאין 
הוא רואה שום עשיה, שיכולים לעשות בלי שתצמח מזה תועלת 
עצמו.
%break
והתשובה היא, שאי אפשר להבין מצד השכל, שיהא אפשרות באדם 
לעשות משהו נגד הטבע. לכן אומרים לאדם, נכון מה שאתה אומר, כי 
אין מציאות מצד הטבע שתהיה להאדם יכולת להבין מהו בעל מנת 
להשפיע.
%page 1363
לכן אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך 
שלא לשמה בא לשמה". ואז, כשילמוד שלא לשמה, אז "המאור שבה 
מחזירו למוטב",
%break
כמו שאומר בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד) וזה לשונו "שאם 
יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום ע"י המאור 
שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה שיש בטבע הקבלה לעצמו. 
ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו,
%break
ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואז יפקח ה' את 
עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות שאין בו חסרון כל 
שהוא".
%break
ובהאמור אנו רואים, שאין בידי אדם להבין מהו לעשות בעל מנת 
להשפיע ולא לתועלת עצמו, שזה יכולים להבין משהו דוקא ע"י 
התעסקותו בתו"מ אפילו שלא לשמה,
%break
מכל מקום המאור שבה יכול לתת להבין, שיש ענין שכדאי לעשות רק 
לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו.
%break
מה שאין כן בלי סגולת התו"מ, אין השכל שבאדם מסוגל להבין 
שאפשר לעשות משהו, אם לא יצמח מזה תענוג, שהאדם יכול להנות 
את הרצון לקבל שלו. לכן כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעשות הכל 
לתועלת ה', והאדם רואה, שאין הוא יכול להבין דבר כזה,
%break
התשובה, זה נכון שאי אפשר להבין זה עם השכל החיצוני שניתן 
להאדם, אלא אומרים לו, אתה צריך לדעת, שחבל על הזמן לחכות 
ולומר, שאם הוא ישכיל בדבר הוא יבוא לידי הבנה לעסוק בזה להשיג 
את הרצון להשפיע,
%break
ובינתים לחכות מלהתפלל שה' יתן לו את הרצון הזה. כי מטרם שהוא 
מבין שהוא צריך את הדבר, איך אפשר להתפלל לה' שיתן לו איזה 
דבר, אם האדם אינו יודע שנחוץ לו את הדבר.
%break
הוא יכול לומר בפה, שהוא רוצה את הרצון להשפיע, אבל להתפלל 
מעומק הלב, שחסר לו, איך זה אפשר להיות.
%break
ואין שום עצה להבין זה בשכל חיצוני, אלא מי שרוצה ללכת בדרך ה' 
ולהגיע להמטרה שבשבילה נברא, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, 
שאמרו, שהאדם צריך לעשות הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת 
עצמו. כלומר,
%break
זה שהוא צריך ללכת בדרך שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע, הרצון 
הזה אין האדם יכול לקחת, אלא רק הבורא יכול לתת לו את הטבע 
שני. וגם להאמין,
%break
שהצורך לזה הוא יקבל מקיום התו"מ אפילו שלא לשמה, מטעם כי 
"המאור שבה מחזירו למוטב". לכן אנו רואים כאן ב' דברים שהבורא 
נותן:
%break
א. הצורך שהאדם יבין שהוא נצרך להרצון להשפיע, ואת זה הוא 
מקבל ע"י המאור שבתורה. ואח"כ הוא מקבל גם האור, שהוא הכח 
שיכול לעשות הכל בעל מנת להשפיע.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו הטעם שאין העולם עומד רק על 
שלום, מטעם ששמו של הקב"ה הוא שלום. ושאלנו, מהו הקשר בין 
זה לזה.
%break
והתשובה היא, היות שאי אפשר לעשות שלום אם אין שם מחלוקת, 
כי רק במקום שיש מחלוקת, אז שייך לומר שלום, לכן צריכים מקודם 
לדעת, מהי המחלוקת שיש בעולם, שצריכים לעשות שלום, מטעם 
שהקב"ה נקרא שלום, ורק אז יש קיום העולם.
%break
ידוע, שרצון הבורא הוא להטיב לנבראיו. לכן כל הנבראים מרגישים, 
שהם צריכים לקבל טוב ועונג מה'. נמצא, בזמן שאין הם מקבלים טוב 
ועונג, הם במחלוקת עם הבורא,
%break
מדוע הוא לא נותן להם טוב ועונג. והיות שנעשה תיקון, בכדי שלא 
תהיה בחינת בושה, יש לעשות הכל בעל מנת להשפיע, אז הבורא 
במחלוקת עם הנבראים, מדוע הם לא רוצים לעבוד בעל מנת 
להשפיע.
%break
ולפי זה יוצא, שיש כאן שתי דעות מנוגדות:
א. הנבראים אומרים להבורא, תן לנו להנות, תמלא את רצוננו, היינו 
את הרצון לקבל שלנו, עם כל טוב, שנוכל לומר "ברוך שאמר והיה 
העולם", מסיבת שאנו מרגישים את הטוב שיש לנו ואנו נהנין מזה.
%break
ב. והבורא אומר, שגם אני רוצה להנות מהעולם מה שבראתי, וכל 
הנאה שלי, היא מזה שאתם נהנין, שזו המטרה שלי של הבריאה, כמו 
שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו".
%page 1364
אלא שאני רוצה, שהנאה שלכם תהיה בשלימות, בלי שום אי נעימות, 
הנקראת "בושה".
%break
לכן לאחר שמורגשת המחלוקת אצל הנבראים, אז הנבראים רוצים 
לעשות שלום עם הבורא. כי אחרת אין קיום להעולם, כלומר העולם 
צריך להתקיים רק בשביל המטרה שבגללה נברא העולם.
%break
ואם אין המטרה יכולה לצאת לפועל, אם כן בשביל מה צריכים את 
העולם. כי העולם לא נברא שהנבראים יסבלו יסורים ומכאובים.
%break
ומשום זה נקרא שמו של הבורא "שלום", מטעם כי אי אפשר 
להתגלות שמו של הבורא, ששם הכללי שלו הוא "טוב ומטיב". ואיך 
יכול להתגלות השם של טוב ומטיב בזמן שיש מחלוקת בין הבורא 
להנבראים, כנ"ל.
%break
ובהאמור אנו רואים, שדוקא על השלום יכול להתקיים העולם, 
שפירוש של שלום הוא, שיש עכשיו להרגיש ע"י השלום, שהבורא הוא 
טוב ומטיב,
%break
בגלל שהם מקבלים את הטוב ועונג מהבורא, לאחר שנעשה השלום, 
היינו כנ"ל, שהנבראים מסכימים לרצון הבורא, מה שהבורא רוצה 
שהנבראים יעשו הכל לתועלת ה'.
%break
וזה נקרא ש"מתדמים לרצון הבורא". שרצונו הוא רק להשפיע 
להנבראים, כמו כן הנבראים מתדמים עכשיו לרצון הבורא, שגם הם 
רוצים רק להשפיע להבורא. ואז,
%break
ע"י השתוות הצורה, יש מקום לגלות את הטוב ועונג שבמחשבת 
הבריאה. ואז מתגלה שמו של הקב"ה שהוא "טוב ומטיב".
%break
ובזה נבין מה ששאלנו, הלא ענין "שלום" שייך דוקא במקום שיש 
מחלוקת. אם כן מדוע ברא הקב"ה את העולם לכתחילה שתהיה 
מחלוקת. והתשובה היא, שענין מחלוקת שייך בכל מקום שיש שני 
דברים מנוגדים, והיות שהעולם יצא עם הכלי של רצון לקבל.
%break
כי אחרת, אם אין רצון לקבל לאיזה דבר, לא יכולים להנות מהדבר. 
לכן יצאה הבריאה עם הטבע של רצון לקבל לעצמו, ואח"כ, בכדי 
לתקן אותה,
%break
שלא יהיה בה ענין של בושה, אז הנבראים צריכים לקנות טבע שני, 
היינו לקנות רצון הבורא, שרצונו להשפיע. לכן מזה יצאה המחלוקת.
%break
נמצא, שהמחלוקת היא דבר הכרחי. היינו שאם אין הנבראים מבינים 
את ענין המחלוקת, אין הם מסוגלים להשיג אף פעם את מטרת 
הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
%break
כי אי אפשר לתקן איזה דבר, אם לא יודעים את החסרון. לכן 
כשיודעים את המחלוקת, שיש בין הרצונות, אז יכולים לעשות שלום 
ביניהם.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו השלום. הוא אומר ששלום הוא 
שבת. רבי יוסי אומר "שלום הוא תורה", היינו שע"י התורה האדם 
מגיע להרגיש את ענין המחלוקת, כנ"ל. כי התורה, אפילו בחינת 
"שלא לשמה", המאור שבה נותן לו להבין,
%break
שיש ענין שצריך לעבוד בעל מנת להשפיע. נמצא, שע"י התורה הוא 
בא מקודם להמחלוקת, שאז הוא יודע מה שצריכים לתקן, ואח"כ, ע"י 
זה שהאדם הוא זוכה לבחינת "תורה לשמה", אז התורה עושה 
"שלום",
%break
היינו שהתורה נותנת לו את הכח של רצון להשפיע, שהוא ענין 
"לעשות הכל לשם שמים". נמצא, שע"י התורה הוא משיג ב' דברים, 
היינו הן הכלי, שהוא החסרון, והן האור, שהוא הכח שיוכל לעשות 
הכל בעל מנת להשפיע.
%break
וזה שאומר, ששלום נקרא שבת, אינו חולק על הפירוש, ששלום נקרא 
תורה, כי חז"ל אמרו (ע"ז ג') "אמר להן הקב"ה, מי שטרח בערב 
שבת, יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת".
%break
ויש להבין המאמר הזה על דרך עבודה, שהפירוש יהיה כנ"ל, היות 
ש"שבת" נקראת שלום, אם כן איך אפשר לזכות לשלום, אם אין שם 
מחלוקת. ומהי המחלוקת. זהו כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם 
יצר הטוב על יצר הרע". ופירוש רש"י,
%break
שיעשה עמו מלחמה (ברכות ה'). שענין המלחמה היא, היות שענין 
יצר הטוב הוא, שיהיה לו הרצון כמו הבורא, שהוא רצון להשפיע, ויצר 
הרע נקרא הרצון לקבל, אז האדם צריך להשתדל שיעשה מחלוקת, 
היינו כנ"ל שהם ב' רצונות מנוגדים. אז באה "שבת" ועשה שלום.
%break
%page 1365
מה שאין כן אם אין מחלוקת, מה שייך לומר, ששבת עושה שלום. וזה 
שאומר "מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת". נמצא, 
הטרחה היא המחלוקת, היינו להילחם עם היצר הרע, שהוא הרצון 
לקבל, כנ"ל.
%break
אולם מדוע נקראת שבת "שלום". זהו כמו שכתוב בזה"ק, וזה לשונו 
"מהו שבת, שמא דקודשא בריך הוא" (מובא בזהר בסעודת שבת 
בבוקר). וידוע, ששמו של הקב"ה הוא "התורה", כמו שאמרו חז"ל "כל 
התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה". נמצא,
%break
שהן שבת והן תורה, שניהם הם עושים שלום, שפירושו הוא, שע"י 
התגלות התורה מבחינת "שמא דקוב"ה", אז נעשה שלום בין 
הנבראים להבורא,
%break
כי הנבראים נהנים שהם זוכים לקבל את הטוב ועונג, והקב"ה נהנה 
מזה שמטרת הבריאה יצאה לפועל, היינו הרצון דלהטיב לנבראיו 
מתגלה בכל שלימותו.
%break
ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק, שאומר, שקרח הלך במחלוקת, ומי 
שרוצה לדחות תיקון העולם יהיה נאבד מכל העולמות. ויש לפרש, כי 
ענין תיקון העולם היה, שהכל יהיה בעל מנת להשפיע. וזה שקרח 
הלך במחלוקת, היה צריך אח"כ להגיע לבחינת שלום,
%break
שזהו תיקון. וקרח היה רוצה להישאר במחלוקת. נמצא, שדחה תיקון 
העולם, זה שאומר "ומי שחולק על השלום, חולק על שמו הקדוש, 
משום ששמו הקדוש נקרא "שלום".
%break
והפירוש הוא, כיון ששמו נקרא "שלום", היינו שנעשה שלום בין 
הבורא להנבראים, היינו שמתגלה שמו של הקב"ה, שהוא טוב ומטיב. 
וע"י המחלוקת, הנקראת "שינוי צורה", אין הטוב יכול להתגלות. 
נמצא, שהנבראים הם במחלוקת עם ה'.
%break
מה שאין כן כשנעשה שלום מבחינת הכלים, היינו מבחינת הרצונות, 
שנעשה רצון אחד בעולם, הנקרא "רצון להשפיע", אז מתגלה כל 
הטוב ועונג בעולם.
%break
%page 1366
%H מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה
%break
הזה"ק (חקת ובהסולם אות ב') אומר וזה לשונו "כאן כתוב זאת חקת 
התורה, וכתוב וזאת התורה ולא כתוב חקת. וזאת התורה הוא 
להראות שהכל ביחוד אחד. ומשום זה כתוב ודאי וזאת התורה, שיורה 
על ז"א ונוקבא ביחוד אחד.
%break
אבל זאת בלא תוספת ו' היא חקת התורה ודאי, שהיא המלכות, 
הנקראת "חוקה", ובאה מז"א, שנקרא "תורה". ולא התורה עצמה, 
שהוא ז"א, רק דין תורה, גזירת התורה, שהיא מלכות", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, מהו ההבדל בעבודה בין "חקת התורה" ל"תורה עצמה", 
שחקת התורה הוא מיחס לבחינת מלכות ותורה הוא מיחס לז"א. וגם 
יש להבין מה שכתוב אצל פרה אדומה "אשר לא עלה עליה עול". אנו 
רואים מה שאמרו חז"ל (ע"ז ה' ע"ב) וזה לשונם,
%break
תנא דבי אליהו "לעולם ישום אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול 
וכחמור למשאוי". משמע שמי שהוא מקבל על עצמו עול זהו כן דבר 
טוב. ובטח הכוונה על עול תורה, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שלישי 
ו') "כל המקבל עליו עול תורה,
%break
מעבירין ממנו עול מלכות". אם כן בפרה אדומה, שכתוב "אשר לא 
עלה עליה עול", שהיא באה לטהר את הטמאים, מדוע כתוב "אשר לא 
עלה עליה עול".
%break
ויש להבין מהו "עול", שאמרו "לעולם ישום אדם עצמו כשור לעול 
וכחמור למשאוי". אנו רואין שעול נקרא "כפיה", שהיא עבודה למעלה 
מהדעת. השור הזה, שהבעל הבית נותן עליו העול, שיעבוד את 
האדמה,
%break
הוא לא מבין בשביל מה הוא צריך לעבוד לתועלת הבעל בית. ואין 
לומר שהשור עובד בשבילו, מטעם שיש לו אהבה לבעל הבית, מטעם 
שהוא נותן לאכול ולשתות וכדומה. הלא אם זה מטעם שיש לבעל 
הבית לב טוב, לכן הוא נותן להשור כל צרכיו,
%break
בטח השור יודע, שאם היתה אפשרות שהבעל הבית היה יכול לעבוד 
עם השור ולא היה צריך לתת לו את צרכיו, בטח שהיה עושה כך. אלא 
שהבעל הבית יודע, שאם לא יתן להשור כל צרכיו, לא יהיה כח 
להשור לעבוד. לכן הוא נותן הכל להשור,
%break
מטעם שיוכל לעבוד עם השור, ולא שהוא רוצה להנות להשור. כלומר 
שהוא יודע, אם לא יתן להשור כל מה שהשור צריך שיהיה לו כח 
לעבודה, אז הבעל הבית לא יוכל להוציא תבואה ופירות מהאדמה. 
נמצא, שכל העשירות הוא מוציא מכח השור.
%break
לכן בעל הבית שנותן לאכול להשור, אינו מטעם שהוא אוהב את 
השור, אלא מטעם שיהיה להשור כח לעבודה. וגם השור, מה שהוא 
עובד לטובת בעל הבית, הוא בכפיה, ובזמן שהשור רואה שאין בעל 
הבית מסתכל עליו, תיכף הוא מפסיק מעבודתו. וזה נקרא כפיה.
%break
ובהאמור נבין מהו העול מלכות שמים ועול תורה, שהאדם צריך 
לקבל, שהיא בחינת כפיה. כלומר שגופו של אדם הוא דומה לשור 
וחמור, שצריכים לעבוד עם הגוף כדוגמת השור והחמור, שע"י זה 
שהאדם יעבוד עם גופו,
%break
מעבודת הגוף האדם יזכה לעשירות ולרכוש רכוש רוחני. והאדם צריך 
להתחשב עם הגוף כנ"ל, כמו עם השור, שנותנים העול על השור 
לעבוד בכפיה אף על פי שהשור וחמור לא רוצים לעבוד.
%break
ואין מי שהוא שיתחשב עם דעתו של שור, אלא בין שרוצה ובין שלא 
רוצה עובדים עמו.
%break
אבל צריכים להתחשב עם הגוף גם כן, היינו שיתנו לו את צרכיו, מה 
שהגוף דורש. אבל מה שנותנים להגוף את צרכיו, צריך להיות לא 
מטעם שהוא אוהב את הגוף, היינו הרצון לקבל שלו, אלא מטעם 
שאחרת לא יהיה בכוחו של הגוף לעבוד.
%page 1367
נמצא, שכל מה שהאדם מסתכל על הגוף למלאות את צרכיו, לא יהיה 
זה מחמת אהבה, אלא כמו שבעל הבית מספק את צרכיו של השור, 
שזהו רק מטעם תועלת הבעל הבית ולא מחמת אהבת השור.
%break
כמו כן האדם צריך לכוון בעת שהוא ממלא את רצונותיו של הגוף, 
שלא יהיה מחמת שאוהב אותו, אלא ע"י זה יוכל אח"כ לעבוד את גופו 
עבודת אדמה ולהוציא פירות, כמו שכתוב "ורב תבואות בכח שור". 
זאת אומרת,
%break
האדם צריך להיות זהיר בעבודת הגוף כמו בעבודת השור. זאת 
אומרת, מה שהאדם ממלא את צרכי השור, בטח האדם היה יותר 
שבע רצון אם היה יכול (צריך) לעבוד עם השור ולא היה צריך לתת לו 
את הצרכים של השור.
%break
כמו כן האדם צריך לבוא לידי הבנה, שהוא היה יותר שבע רצון אם לא 
היה צריך לעבוד משהו עבור הגוף ולמלאות את צרכי הגוף, אלא היה 
כל זמנו נותן לעבוד עבודת הקודש,
%break
וכל זמנו היה דואג איך להרבות כבוד שמים, והגוף היה עובד בלי שום 
הפרעות. אלא מה האדם יכול לעשות, שהבורא רוצה שהאדם צריך 
לדאוג ולמלאות את צרכי הגוף.
%break
ובהאמור אנו כבר יודעים מהו הפירוש "עול מלכות שמים" ו"עול 
תורה", היינו לעבוד עם הגוף בכפיה, אפילו שהגוף לא מסכים 
לעבודה. והכל צריך להיות כדוגמת השור לעול וכחמור למשא, כנ"ל. 
אבל זוהי עבודה גדולה,
%break
שיהיה כח באדם להתגבר על הגוף ולעבוד עם הגוף בכפיה כדוגמת 
השור. ומאיזה מקור האדם יכול לקבל את הכח הזה. על זה אמרו 
חז"ל "אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו 
שרק ע"י התורה,
%break
שהאדם עוסק בה אפילו שלא לשמה, והוא מכוון שהוא רוצה לעסוק 
בתורה, שע"י זה הוא יקבל מאור התורה, שיתן לו כח ללכת עם הגוף 
בדרך הכפיה בזמן שהגוף לא מסכים להעבודה.
%break
ובעיקר מתראה התנגדות הגוף בזמן שהוא רוצה לעשות הכל לשם 
שמים ולא לתועלת עצמו. וכאן הגוף מתנגד בכל כוחו, היות שהגוף 
טוען, למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא 
אלי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו,
%break
שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל הענינים. ואתה אומר לי, שחז"ל 
אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו 
להמית את כל הרשות של תועלת עצמו,
%break
ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת 
תורה. והאדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כח ללכת נגד הטבע.
%break
ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי 
למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, 
שיהיה לי פעם כח, שיהיה בידי כח להתגבר על הרצון לקבל, שזה 
הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני.
%break
והאדם אומר, שהוא מאמין, שזה היה "יציאת מצרים", שה' הוציא את 
עם ישראל מתחת שליטת מצרים, שדרשו חז"ל (בהגדה של פסח) 
"ויוציאנו ה' ממצרים לא ע"י מלאך, ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו 
ובעצמו, אני ה', אני הוא ולא אחר".
%break
אם כן גם הוא רואה עכשיו, שרק ה' יכול להוציאו מתחת שליטת 
הרצון לקבל ולתת לו טבע שני. היינו, כמו שטבע הראשון נתן הבורא, 
כמו כן טבע השני אין מי שיהיה בידו לתת,
%break
רק הבורא בעצמו. אי לזאת, האדם מתפלל אז בלב שלם, היינו 
מעומק הלב, ואז הזמן לקבל התפלה.
%break
אולם יש לשאול, מדוע האדם צריך לעבוד בכפיה נגד הרצון לקבל. 
התשובה היא, שזהו מטעם שנעשה תיקון, שלא תהיה בחינת בושה 
בעת קבלת הטוב ועונג. לכן צריכים כאן ב' דברים:
%break
א. מצד אחד, האדם משתוקק לקבל הנאה ותענוג. אחרת, אם אין 
תשוקה לתענוגים אין האדם יכול להנות.
ב. שיקבל הנאה ותענוג על הכוונה בעל מנת להשפיע.
%break
נמצא, לשניהם אנו צריכים. היינו מקודם מתחילים לעבוד עם הרצון 
לקבל, הנקרא "שלא לשמה", ואח"כ מלמדים את האדם לעבוד בעל 
מנת להשפיע.
%page 1368
כלומר, זה שהאדם מקיים תו"מ, הוא רוצה ע"י זה להגיע לבחינת 
"משפיע", היינו שיזכה ע"י טבע שני, שה' יתן לו את הכח הזה, כמו 
שכתוב "המאור שבה מחזירו למוטב". ואח"כ הוא זוכה לבחינת 
"מקבל בעל מנת להשפיע".
%break
וזה כמו שכתוב (אבות פרק שישי) "רבי מאיר אומר, כל העוסק 
בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו 
כדאי הוא לו, ומגלין לו רזי תורה".
%break
נמצא, שאח"כ האדם בא לידי מצב, שמקבל את הטוב ועונג. ואז כבר 
אין מקום לכפיה, כי זמן של כפיה היה רק בכדי להגיע להשיג את 
הכלים דהשפעה, שע"י תהיה קבלת התענוג בלי שום אי נעימות, כי 
ענין הבושה יתוקן ע"י זה, שהוא כבר יכול לעשות הכל לשם שמים.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה שכתוב אצל פרה אדומה "אשר 
לא עלה עליה עול". ושאלנו, מהו הרמז שהפרה אדומה צריכה להיות 
בלי עול. ובהנ"ל יש לפרש, שענין פרה אדומה שמטהרת את 
הטמאים. ומה ישיגו ע"י הטהרה. כידוע,
%break
כל ענין טומאה מרמז על הרצון לקבל. וצריכים לעבוד עם הרצון 
לקבל, הנקרא "גוף", בכפיה, היינו "כשור לעול וכחמור למשא". 
ועבודה זו של כפיה היא רק מטרם שהאדם זכה לבחינת טהרה. מה 
שאין כן לאחר שהאדם זכה לבחינת טהרה,
%break
שזה מרמז לנו את ענין פרה אדומה, הוא זוכה לבחינת עבודה "אשר 
לא עלה עליה עול", שאז כבר אין עבודתו בכפיה אלא אז הוא עובד ה' 
מחמת אהבה.
לכן יש להבחין ב' זמנים:
%break
א. מטרם שהאדם זכה לטהרת הכלים שיהיו בעל מנת להשפיע, שאז 
העבודה שלו היא בבחינת כפיה, שזה נקרא בחינת "חק". כלומר, אם 
הגוף בא ושואל, מה העבודה הזאת לכם, אומרים לו, אתה שואל 
שאלות לפי השכל של הרצון לקבל.
%break
על זה אין לי שום תירוץ, והצדק אתך, ואין אני רוצה לתרץ בתוך 
השכל, היינו שגם הרצון לקבל יבין זה. נמצא שאני עובד עבור הרצון 
לקבל, כי אחרת לא היה הרצון לקבל מסכים לעבודה.
%break
לכן האדם אומר אז, שהצדק איתך, במה שאתה שואל, מה יהיה לי, 
היינו להרצון לקבל מעבודה זו. אז אני אומר לך, שאני לא רוצה לעבוד 
בשבילך. מדוע.
%break
זהו מטעם שאני מאמין באמונת חכמים, שצריכים לעבוד לתועלת ה' 
למעלה מהדעת אף על פי שהגוף לא מבין. ואני מקבל עבודה זו 
בבחינת "כשור לעול וכחמור למשאוי", היינו כנ"ל על דרך הכפיה.
%break
ב. האדם אומר, אבל לאחר שאני אזכה לבחינת טהרה, אז עבודתי 
תהיה בבחינת אהבה ולא בכפיה. אבל אין כונתי שאני עובד עכשיו 
בכפיה, מטעם שאח"כ אני אזכה לעבוד בבחינת אהבה. נמצא, כאילו 
שגם זה הוא לצורך הרצון לקבל,
%break
שאח"כ הוא יקבל את הטוב ועונג, אלא זה שהוא אומר, שאח"כ הוא 
יזכה לבחינת אהבה, הוא מטעם אחר, כלומר שזהו רק סימן אצלו, 
בכדי שידע, אם באמת הוא עובד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו.
%break
וזהו מטעם, כיון שהבורא רוצה לתת טוב ועונג, אלא שעדיין אין כלים 
לקבל, מטעם שלא עובדים בעל מנת להשפיע. לכן זהו סימן אם הוא 
עובד בעל מנת להשפיע, היינו שאם עוד לא קבל טוב ועונג,
%break
זהו סימן שעדיין הוא נמצא תחת שליטת הרצון לקבל. אבל אין כוונתו 
לקבל את הטוב ועונג, אלא כוונתו היא בכדי לדעת אם באמת הוא 
עובד בעל מנת להשפיע.
%break
כמו שאמר המגיד מדובנא ז"ל על הפסוק "ולא אותי קראת יעקב כי 
יגעת בי ישראל". ואמר, אם אתה מתייגע בזה שאתה מקיים תו"מ, 
זהו סימן שאין אתה עובד אצלי, היינו לשם שמים. כי מי שהוא עובד 
לשם שמים, כבר אין לו יגיעה בתו"מ, אלא להיפך,
%break
הוא מרגיש תענוג בעת שהוא יודע שהוא משמש את המלך. נמצא, 
זה שהוא רוצה לעבוד בבחינת אהבה ולא בכפיה, זהו לא מטעם 
שהוא רוצה להנות את הרצון לקבל,
%break
אלא מטעם שידע בבירור שהוא עובד לשם שמים. ובזה יש לפרש מה 
שכתוב "אשר לא עלה עליה עול".
%page 1369
שמשמע, שמטרם שלקח אותה לא היה עליה עול. ויש לפרש, שבדרך 
העבודה זה מרמז לנו מדוע צריכה להיות "אשר לא עלה עליה עול", 
לרמז, שע"י פרה אדומה, שהאדם יטהר על ידה,
%break
האדם ע"י שיקבל טהרה מפרה אדומה הוא יזכה לעבוד בבחינת 
אהבה ולא בבחינת הכפיה. היינו שהגוף היה מתנגד לעבוד לשם 
שמים, וע"י זה שנטהר, כבר הגוף גם כן מסכים לעבוד לשם שמים.
%break
כי אז יקיים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", היינו בשתי יצריך. 
זאת אומרת, שגם היצר הרע מסכים לעבודת ה', היינו לעבוד בעל 
מנת להשפיע.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאומר שמלכות נקראת "חקת התורה" ולא 
"תורה", וז"א נקרא "תורה". היות שענין קבלת מלכות שמים צריכה 
להיות למעלה מהדעת, כמו חק, לכן מלכות נקראת "חוקה". אבל 
אח"כ זוכים לבחינת "תורה", הנקרא ז"א, שהם ביחוד,
%break
שזה נקרא בחינת "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כלומר שע"י זה 
שמקבלים מלכות שמים בבחינת חק, בלי שום שכל אלא למעלה 
מהדעת,
%break
כמו שאמרו "לפי שהשטן ואומות העולם מונין לישראל לומר "מה 
מצוה זאת ומה טעם יש בה", לפיכך כתוב בה "חקה גזירה היא 
מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".
%break
לכן בזמן שהאדם מקבל על עצמו את עול מלכות שמים, אז האדם 
זוכה לבחינת תורה. וזה שאומר "וזאת התורה, הוא להראות שהכל 
ביחוד אחד", שפירושו, שבסופו של דבר נעשה הכל מיוחד, ואז ניכרת 
שמחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, מתגלה אז,
%break
היות שהרצון לקבל התייחד עם הרצון להשפיע, ונעשה את הענין של 
השתוות הצורה. ואז כבר אין כאן שני רצונות, אלא רצון אחד, שהוא 
הרצון להשפיע של הבורא להנבראים.
%break
והרצון לקבל של הנבראים מתבטל ונכלל ברצון להשפיע של הבורא, 
שזה נקרא, שאין רק רשות אחד בעולם. וזה נקרא "רשות היחיד". 
ואז ניכר את הטוב ועונג בעולם.
%break
אולם העבודה צריכה להיות בב' קוים, בימין ושמאל, שימין נקרא 
"שלימות", ושמאל נקרא "חסר שלימות". וצריכים לעשות שם תיקון. 
ובזמן שהאדם עוסק בענין "חקת התורה", היינו שהוא רוצה לקבל עול 
מלכות שמים, והגוף מתנגד לכך,
%break
והוא עושה עמו מלחמה, המצב הזה נקרא "קו שמאל", משום 
שהאדם מרגיש אז את חסרונו, איך שהוא מרוחק מאהבת ה' כנ"ל, 
שהגוף בא אז עם שאלות "מי ומה". ובזמן זה אין לו ממה לקבל חיות, 
כי מחסרון אין האדם יכול לחיות.
%break
ועבודה זו נקראת "סור מרע", היינו שהאדם צריך להתרחק מהרע, 
שנמצא בהאדם, הנקרא "רצון לקבל", בין במוחא ובין בליבא, הגם 
שהעבודה הזו היא עבודה הכרחית,
%break
היות שזהו היסוד הראשון שהאדם צריך לקבל על עצמו את העול 
מלכות שמים, אבל יחד עם זה אומר הכתוב, יש עוד מה לעשות, היינו 
עבודת הימין, הנקראת "שלימות".
%break
ועבודת הימין נקראת בהכתוב "ועשה טוב". שיש לפרש, שהאדם 
צריך לעסוק בענין טוב, שטוב נקרא "שלימות". כלומר, שהאדם צריך 
לעשות חשבון, כמה טוב יש לו, שזה נקרא "ועשה". היינו שתעבוד, 
ולעשות חשבון, כמה טוב שיש לו. זאת אומרת,
%break
האדם צריך להחשיב כל דבר שבקדושה להון רב, ולהאמין, שכל מה 
שיש לו איזה אחיזה בקדושה, הגם שזוהי אחיזה קטנה, האדם צריך 
להאמין, שה' נתן לו רצון וחשק באפס מה, שתהיה לו אחיזה 
בקדושה, כלומר אפילו שלא לשמה,
%break
מכל מקום זהו ענין חשוב מאוד. ויתן לה' תודה על הקצת טוב שיש 
בו. ומבחינה זו האדם יכול לקבל חיות, ושיהיה לו מצב רוח טוב. ומזה 
האדם יכול לקיים מה שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". נמצא, שיש 
להאדם לקיים את הימין והשמאל. וזה שכתוב "סור מרע ועשה טוב".
%break
אולם נתעוררה באדם שאלה. דוגמא, האדם היה טרוד כל היום ולא 
היה לו זמן לזכור שיש מציאות עבודת ה' בעולם. ואח"כ הוא נזכר, 
שכל היום עבר אצלו על דברים שאין להם שום שייכות לעבודה.
%page 1370
אם כן מה עליו עכשיו לעשות. אם להצטער על מה שלא עסק כל הזמן 
בעבודה, או לעשות חשבון לעצמו, ולומר, מי הזכיר לי עכשיו שיש ענין 
מציאות רוחניות בעולם, וצריכים לעשות משהו עבור הקדושה, בטח 
ה' נתן לי עכשיו המחשבה הזו.
%break
אם כן מוטל עלי לתת תודה לה' ולהיות מאושר בזה שה' קורא אותי 
אליו, ויהיה שמח בזה ולהודות ולהלל לה', או להצטער על מה שהיה 
כל היום מרוחק בכלל מהעבודה. והיות שזה אמת,
%break
היינו שהיה מרוחק מה' כל היום, וגם זה אמת שעכשיו הבורא נתן לו 
ההתעוררות, שידע באיזה מצב שבו הוא נמצא. אם כן השאלה היא 
"מה לעשות".
%break
ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, "במקום שהאדם מחשב, שם הוא 
נמצא", לכן יוצא, שאם האדם חושב על הזמן שהיה מרוחק מה', 
ומצטער על זה, הרי הוא דבוק במצב של התרחקות מה', וחשב על 
דברים של "מה בכך", שהיה עסוק בהם כל היום.
%break
נמצא, שהדבקות של מחשבתו היא בדברים שאין בהם ממש. לכן 
כדאי יותר לחשוב על הטוב שיש לו עכשיו. היינו, מה שהוא עכשיו יכול 
לחשוב מה לעשות עבור הקדושה,
%break
לא חשוב מה שהוא עושה, רק חשוב עכשיו שיש לו רצון לעבוד 
בתו"מ, כבר יש לו חיבור עם התורה ומצות, לפי הכלל הנ"ל "במקום 
שהאדם מחשב שם הוא".
%break
ועתה יש לפרש את הכתוב בצורה אחרת, שעכשיו הוא צריך להיות 
"סור מרע", היינו לא לחשוב על המצב הרע שלו, שהיה בפירוד, אלא 
"עשה טוב", שכל המעשים מה שהוא רוצה עכשיו לעשות, יהיו על 
בחינת טוב שיש לו עכשיו לעשות.
%break
ולפי הנ"ל יש לשאול, איך האדם הולך לעבוד בבחינת השמאל, הלא 
אז הוא המצב של שמאל, חושבים רק על חסרונות, אם כן האדם 
דבוק אז בחסרונות.
%break
והתשובה היא, שאין האדם צריך לעבוד בקו שמאל אלא אם הוא 
נמצא מקודם בקו ימין, שרק בזמן שהוא נמצא במצב של שלימות 
ומרגיש טעם בעבודה, שזה נקרא "מצב עליה",
%break
אז יש להקציב זמן גם על בחינת שמאל, היינו איך המצב שלו בבחינת 
מוחא וליבא, אם הם בסדר. ואז הוא יזכה אח"כ שה' נותן הנשמה, 
הנקרא "נשמת חיים".
%break
%page 1371
%H מהו ענין קו ימין בעבודה
%break
הנה חז"ל אמרו (אבות דרבי נתן, י"א, ב') "כל המגביה עצמו על דברי 
תורה, סוף שמשפילין אותו. וכל המשפיל עצמו על דברי תורה, סוף 
שמגביהין אותו".
%break
ויש להבין זה, היינו למה דוקא בדברי תורה אסור להיות בעל גאוה. 
הלא באופן כללי אסור להיות בעל גאוה, כמו שכתוב "מאוד מאוד הוי 
שפל רוח" (אבות, פרק רביעי, ד').
%break
וכמו כן אמרו "כל המתגאה, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור 
במדור אחד". אם כן למה דוקא אמרו בדברי תורה.
%break
ידוע שיש לנו בקיום תו"מ ב' בחינות:
א. נקראים תרי"ג עיטין (עצות),
ב. נקראים תרי"ג פיקודין.
%break
שאלו ב' בחינות באות לנו מכח ב' בחינות שיש בעולם:
א. נקראת מטרת הבריאה,
ב. נקראת תיקון הבריאה.
%break
שענין מטרת הבריאה, רצונו להטיב לנבראיו, שבגלל זה ברא 
בהנבראים רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג. והכלי הזה לקבלת 
התענוג, הוא בא מצד הבורא. לכן הכלי הזה הוא בשלמות. כלומר, 
שאין האדם צריך לעבוד לעשות לו כלי,
%break
אלא זה יש לו מצד הטבע, כי בכל מקום שהאדם רואה, שיש ממה 
להנות, תיכף הוא משתוקק אליו, כמו שכתוב "עין רואה והלב חומד".
%break
אולם אח"כ נעשה תיקון, היינו בכדי שלא יהיה ענין הבושה בעת 
קבלת הטוב ועונג, נעשה ענין הצמצום והסתר, שלא רואים שיש 
תענוג. וממילא אין האדם רואה את הטוב ועונג, שיחשוק להטוב ועונג 
הזה, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים.
%break
אלא לאחר שיהיה להם כלים דהשפעה, שע"י קבלת התענוג בכלים 
האלו, כבר נסתלקה מהם הבושה בעת קבלת התענוג, אז נעבר 
ההסתר ורואים את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים.
%break
אבל יש לדעת, שכל עבודה שלנו היא בעשיית הכלי דהשפעה, היות 
שהכלי הזה הוא נגד הטבע שלנו. ואיך האדם מסוגל ללכת נגד 
הטבע. לכן מתחילים לקיים תו"מ בעל מנת לקבל, כמו שאומר הזה"ק, 
שיש לקיים תו"מ מחמת יראה. והיראה הזו מתפרשת בב' אופנים:
%break
א. הוא מקיים תו"מ מחמת שכר ועונש בעולם הזה, היינו בריאות, 
ופרנסה וכדומה.
ב. הוא מקיים תו"מ מחמת שכר ועונש בעולם הבא, היינו שיהיה לו גן 
עדן ושלא יהיה לו גיהנום.
%break
נמצא, שאלו ב' בחינות הן לא בסתירה להרצון לקבל, שהוא הטבע 
של האדם. ואח"כ כבר נכנס בעבודה של בחינת דומם דקדושה, שענין 
"דומם" היא בחינה הראשונה, שמבחינה זו כולם מתחילים. וזה שייך 
לכל הכלל. כלומר, שבבחינת מקיף,
%break
האור מאיר לכל הכלל ישראל. היינו, לכל אלה שיש להם אחיזה 
בתו"מ, כבר מאיר בהם האור מקיף. כי פירושו של אור מקיף הוא, 
שהאור מאיר מחוץ להכלים.
%break
וזהו מטעם, שהאור צריך כלי, שתהיה לו השתוות עם האור. כלומר, 
היות שהאור הוא בבחינת להשפיע, כמו כן צריך הכלי להיות בעל מנת 
להשפיע. והיות שכל זמן שהאדם לא הכשיר את הכלים שלו, שיהיו 
בעל מנת להשפיע, אז האור נמצא מבחוץ להכלי.
%break
אלא משם הוא מאיר להכלי. שעל ידי זה הכלי מקבל לאט לאט צורך 
להשתוות עם האור, ומחפש עצות, איך לקבל השתוות עם האור. 
היינו, שיהיה להכלי, הנקרא "רצון לקבל", כח לעשות בעל מנת 
להשפיע.
%break
%page 1372
ואומר הזה"ק, שיש אופן לקיים תו"מ מחמת יראה:
%break
ג. הוא מקיים תו"מ מחמת "בגין דאיהו רב ושליט". שפירושו הוא, 
מטעם שהיראה המביאתו לקיים תו"מ, אינה מטעם שהרצון לקבל 
יהנה מזה, היינו שע"י קיום תו"מ הוא יקבל איזו תמורה, שמהתמורה 
הוא יהנה. אלא הגדלות והחשיבות של המלך,
%break
זה מחייב אותו, שהוא רוצה לשמש את המלך. ואינו רוצה שום תמורה 
עבור יגיעתו בתו"מ. אלא המעשים שהוא עושה להשפיע להמלך, זהו 
הנאה שלו.
%break
אולם איך האדם יכול לקבל ההרגשה הזו של גדלות וחשיבות המלך, 
בו בזמן שיש הסתרה על גדלות וחשיבות המלך, שזה נעשה מכח 
הצמצום כנ"ל. ואם כן, מאיפה יקבל את גדלות ה'.
%break
וכאן מתחילה העבודה בבחינת "אמונה למעלה מהדעת". כלומר, 
שהאדם צריך להאמין בגדלות וחשיבות המלך. והעבודה הזו נקראת, 
שהאדם צריך לבקש מה', ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבה". היינו, 
שיתגלה בעולם את גדלותו וחשיבותו של הקב"ה.
%break
כי כל זמן שהאדם משוקע בהרצון לקבל, למדנו, יש תיקון, הנקרא 
"הסתרה על השגחה עליונה", שהבורא מנהיג את העולם בבחינת 
טוב ומטיב.
%break
כי אחרת לא יהיה שום מקום לבחירה, שיהיה אפשר לעשות משהו 
בעל מנת להשפיע. כידוע, שעל תענוגים קטנים יותר קל לוותר 
עליהם, ולומר, אם לא בעל מנת להשפיע,
%break
אני לא רוצה להשתמש עמהם. מה שאין כן תענוגים גדולים, בטח 
שקשה לוותר עליהם. לכן היתה מוכרחת להיות הסתרה על השגחה 
עליונה.
%break
אולם בכדי שהאדם יתקיים בעולם, ובלי תענוג אין שום קיום 
להנבראים, וזהו מסיבת מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, לכן 
אומר האר"י הקדוש, שע"י שבירת הכלים שהיה בעולם הנקודים,
%break
נפלו ניצוצין לתוך הקליפות, המחיים את הקליפות, בכדי שלא 
יתבטלו. והם נקראים בשם "נהירו דקיק" בלשון הזה"ק. ומנהירו דקיק 
הזה נמשך כל התענוגים הגשמיים.
%break
מה שאין כן הטוב ועונג האמיתי, הוא מלובש בתורה. לכן על 
התענוגים הגשמיים, שהתענוגים לא כל כך גדולים כמו הרוחניים, 
מתחילים ללמוד עליהם לקבל אותם בעל מנת להשפיע.
%break
ובשיעור שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע, בשיעור זה מסתלק ממנו 
ההעלם וההסתר, שיש על התענוג של התורה ומצות.
%break
אבל איך האדם מקבל כח לעבוד בעל מנת להשפיע על תענוגים 
קטנים, הלא אין האדם מסוגל לעבוד אלא לתועלת עצמו. אם כן, 
באיזה אופן הוא יכול להתחיל, שיהיה בידו משהו לוותר מתועלת 
עצמו. התשובה היא, כי על זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה,
%break
בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו 
למוטב". כלומר, שהאדם, בזמן שהוא עוסק בתורה, הוא צריך לכוון, 
שהתורה תיתן לו מאור,
%break
שירצה לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. ובחינה זו נקראת 
"תרי"ג עיטין (עצות)". היינו, שזהו הוא רק עצות, איך להגיע לבחינת 
השתוות הצורה, הנקראת "דביקות בה'".
%break
ולאחר שהאדם זכה להשיג כלי, הנקרא "רצון להשפיע", הוא זוכה 
אח"כ לבחינת תורה, שהוא בחינת שמותיו של הקב"ה. ובחינה זו 
נקראת בלשון הזה"ק "תרי"ג פיקודין",
%break
שפירושו הוא, שבכל מצוה מופקד אור מיוחד השייך לאותה מצוה, 
שהתורה הזו נקראת בחינת "שמותיו של הקב"ה".
%break
ואז האדם יכול להשיג את הטוב ועונג שישנו במחשבת הבריאה, 
הנקראת בשם "רצונו להטיב לנבראיו". ואז הוא זוכה לבחינת 
"אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא". ולבחינה זו האדם צריך להגיע, 
כמו שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב', דף ס"ה).
%break
אולם עיקר עבודת האדם מתחילה, בזמן שהאדם רוצה לקיים תו"מ 
מטעם גדלות ה', היינו שהוא רוצה להגיע, שכל מעשיו יהיו בעל מנת 
להשפיע. אז באים להאדם עליות וירידות. היות שהכל בנוי על בחינת 
אמונה למעלה מהדעת. לכן לפעמים מאיר לו בחינת אמונה,
%break
ולפעמים אינו מאיר לו. והאדם צריך להאמין אז, ש"אין עוד מלבדו", 
היינו ש"אין שום כח אחר בעולם חוץ מכח הקב"ה".
%break
%page 1373
ואמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שגם הירידות נותן הבורא. 
זאת אומרת, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת, שהבורא הוא 
שומע תפלת כל פה. היינו, הן לאדם חשוב והן לאדם פשוט. כלומר, 
אפילו שהאדם מרגיש, שהוא איש פשוט,
%break
היינו שחסר לו תורה וחסר לו כח עבודה, מכל מקום ע"י תפלה, 
הבורא נותן לו הכל, אם הוא מתפלל, שהבורא יקרב אותו אליו, והוא 
רוצה לשמש את המלך בלי שום תמורה.
%break
אבל מה הוא יכול לעשות, שאין הגוף מסכים לזה. לכן הוא מבקש 
מהבורא, שיקח אותו בתור עבד, שישמש את הבורא. והגם שאין לו 
שום זכיות יותר מאחרים, אבל הוא מרגיש דחף פנימי,
%break
שמעורר אותו להיות משמש את המלך. אבל אין לו שליטה על הגוף. 
לכן הוא מבקש מה', שהוא יכול לעזור לו. וזה נקרא, שהוא מאמין, 
שה' הוא שומע תפלת כל פה.
%break
אולם בזמן שהאדם מרגיש חסרון, ומרגיש את שפלותו, ויש כלל, 
ש"מחסרונות אין האדם יכול לחיות, האדם יכול לחיות רק ממילוי", 
שרק ממה שהאדם מרגיש טעם של שלימות, רק מזה האדם יכול 
לחיות.
%break
אי לזאת, ניתן לו לעבוד בדרך אחרת, הנקראת "קו ימין". היינו, דרך 
שבה האדם מרגיש שלימות. אולם כאן, בזמן שהאדם רוצה לעבור 
מ"קו שמאל", שהוא דבר הצריך תיקון, שזה נקרא "שמאל" בעבודה, 
ותיקון שייך לומר, דוקא בזמן שיש קלקול, אז שייך תיקון.
%break
ואם כן, כשהאדם רואה בקו שמאל, איך שאין לו שום שליטה על 
הגוף, ואינו רוצה לעשות שום דבר רק לתועלת עצמו, אם כן איך הוא 
יכול אח"כ לעבור לקו ימין,
%break
ולשמוח בזה שיש לו שלימות, ולתת אז שבח ותודה, שה' קירב אותו 
לעבודתו. הרי הם "שני כתובים המכחישים זה את זה".
%break
והענין הוא, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבעבודת ה' יש תמיד 
סתירות, שהם נקראים "ימין" ו"שמאל". וזה נוהג בעולמות עליונים. 
והם בסתירה זה לזה, עד שבא קו האמצעי ומכריע ביניהם. כמו 
שכתוב "עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם".
%break
ואמר, בסדר העבודה גם כן יש סתירות. וזה נמשך מהשורשים 
העליונים, שמצד אחד אנו רואים, שהכתוב אומר "ויגבה לבו בדרכי 
ה'", ומצד השני אמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח". אלא שהם 
נוהגים בב' זמנים,
%break
בזה אחר זה. ורק בסוף עבודה הם נוהגים בזמן אחד. היינו, לאחר 
שבא לקו האמצעי, כמו שאמרו חז"ל "ג' שותפין הם באדם. הקב"ה, 
אביו, ואמו. אביו נותן הלובן, ואמו נותנת האודם, והקב"ה נותן את 
הנשמה", שרק בקו האמצעי נוהגים כולם ביחד.
%break
לכן בזמן שהאדם הולך בדרך של קו שמאל, הוא צריך להיות בעל 
גאוה, כמו שכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". כלומר, שהוא צריך לומר, 
כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז) "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר,
%break
בשבילי נברא העולם". זאת אומרת, שהוא צריך להשתדל להגיע 
למטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו.
%break
אם כן הוא צריך להשתדל, שאצלו תתקיים מטרת הבריאה. ומטרם 
שהשיג את המטרה, הוא צריך להיות בעל חסרון. ויצטער על זה, 
שאין הוא בא לדרגת השלמות, כמו שמתאים להנברא, שהבורא ברא. 
וזה נקרא בחינת "שמאל", היינו בחינת חסרון.
%break
אולם מה יעשה האדם מטרם שהגיע להשלימות, והוא נמצא בבחינת 
חסרון. ומחסרונות אין האדם יכול להתקיים, אלא האדם מוכרח לקבל 
חיות. וחיות יכולים לקבל רק משלימות,
%break
שמזה שיש להאדם הנאה ותענוג, מזה האדם יכול להתקיים. מה 
שאין כן מהשמאל אי אפשר לחיות.
%break
אז האדם צריך לעבור לקו ימין, שנקרא "שלימות". אבל איך האדם 
יכול לקבל שלימות, בו בזמן שהוא רואה, שהוא "בעירום וחוסר כל". 
וממה הוא יכול לקבל שלימות. כלומר, ממה הוא יכול לקבל הנאה 
ותענוג במצב הזה.
%break
%page 1374
התשובה היא, כי האדם צריך לומר אז, שהוא לא רואה, שהוא יותר 
חשוב משאר אנשים, שאין להם שום זכיה, שיהיה להם רצון וחשק 
לתו"מ. היינו, שאפילו לשלא לשמה אין להם שום צורך. והוא רואה, 
שה' נתן לו רצון וחשק לעשות משהו בתורה ועבודה.
%break
והגם שאין לו שום טעם בעבודה, אבל מבחינת המעשה כן יש לו זכיה 
לעשות משהו. אלא רק הכוונות שלו אינם בסדר. אבל הוא רואה, 
שהקצת אחיזה כן יש לו.
%break
מה שאין כן לאחרים ה' לא נתן את הרצון וחשק לעשות משהו בתורה 
ועבודה. והוא מאמין בזה, שהוא דבר גדול. הגם שלא מרגיש עוד את 
החשיבות שבדבר, מכל מקום הוא מאמין בזה למעלה מהדעת.
%break
ועוד הוא רואה, שיש הרבה אנשים, שהם שמחים, בזה שעוסקים 
בתו"מ. והם שמחים ומסתכלים על החילוניים, כמו סתם בהמות. ועל 
הכוונה הם בכלל לא חושבים. אם כן מדוע הוא לא יהיה שמח כמוהם. 
היינו, שהם מרגישים בעבודתם שלימות.
%break
ומדוע מגיע לי שלימות יותר גדולה. היינו אם אני רואה, שאין בידי 
לעשות בעל מנת להשפיע, אני מרגיש לבעל חסרון. מי אומר שמגיעה 
לי מדרגה יותר גדולה, ממה שיש להם.
%break
נמצא, שהאדם צריך להשפיל עצמו, ולומר, שלא מגיעה לו מדרגה 
יותר גדולה מאחרים. ומזה האדם יכול לקבל שלימות, היינו לשמוח 
ממה שיש לו קצת אחיזה בעבודת ה'. ומזה הוא צריך להיות בשמחה 
כל היום.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה שכתוב "כל המגביה עצמו על 
דברי תורה, סוף שמשפילין אותו. וכל המשפיל עצמו על דברי תורה, 
סוף שמגביהין אותו". ושאלנו, מדוע דוקא בדברי תורה אסור, הלא 
אמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח". ולאו דוקא בדברי תורה.
%break
והתשובה היא, שכאן המדובר באלו אנשים שרוצים ללכת בדרך ה' על 
דרך האמת. היינו, שכל מעשיהם יהיו רק בעל מנת להשפיע. והוא 
מקיים מה שכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'", שענין "הגאוה" איננו שהוא 
רוצה מה שהוא עבור תועלת עצמו,
%break
אלא הוא רוצה להיבטל לה', ועבור עצמו הוא רוצה להמית את הרצון 
הזה, הנקרא "רצון לקבל". והוא רוצה לקיים מה שאמרו חז"ל "אין 
התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה".
%break
נמצא, שהגאוה שלו אינו למי שהוא בעל גאוה, שעליו אמרו "כל 
המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". אלא 
כאן הגאוה שלו היא, שהוא רוצה להמית את הרצון לקבל שלו, ולא 
להיות כמו שאר אנשים, שדואגים רק לתועלת עצמו.
%break
ומכל מקום אמרו, שיש זמן, שהוא צריך להיות בשפלות, היינו 
להסתפק במועט. היינו, שהוא לא צריך להיות עובד ה' יותר מהכלל, 
אלא כמו שהכלל עובד בבחינת המעשה, ועל הכוונה לא נותנים 
תשומת לב, ובזה הם מסתפקים, והם עושים הכל בשמחה,
%break
כל אחד לפי דרגה דיליה, ממה שקבל מהחינוך. לכן הוא אומר אז, גם 
אני "בתוך עמי יושבת", ואין אני זקוק לגדולות. ובאמת יש להבין, הלא 
יותר טוב הוא כשעובד בדרך להגיע למצב של לשמה.
%break
והתשובה היא, היות בכדי להגיע לדרגת לשמה, יש שם עבודה 
גדולה, עד שמגיעים לזה. ונמצא, שבינתים, כלומר בזמן העבודה, יש 
עליות וירידות, מטעם שהעבודה זו היא נגד הטבע.
%break
ובזמן שהאדם רואה, שאין לו עדיין התקדמות בדרך להגיע לרצון 
להשפיע, נמצא שהוא במצב של חסרון. ומחסרונות אין האדם יכול 
לחיות ולקבל מהם שמחה. לכן נמצא אז בלי חיות.
%break
וזה נקרא "עבודת השמאל". לכן מוכרח האדם לעבור לעבודת הימין, 
שימין נקרא שלימות. ובזמן שהאדם מרגיש עצמו, שהוא במצב 
השלימות, מזה האדם יכול לקבל שמחה וחיות,
%break
ולהנות מעבודתו שהוא עובד ה', ויתן שבח והודיה לה', בזה שזיכה 
אותו, שנתן לו קצת אחיזה בעבודת ה', אחרת אין האדם יכול 
להתקיים ומוכרח ליפול במצב של עצבות.
%break
ובזמן של עצבות אין האדם מסוגל לעבוד. אלא כל התענוגים שלו יכול 
למצוא בתענוג של שינה.
%page 1375
היות בזמן שהאדם ישן, האדם מרגיש עצמו, כאילו שהוא ברח 
מהיסורים שלו. ובגלל זה האדם מוכרח להכנס לעבודת הכלל. אבל 
אח"כ האדם שוב נכנס לעבודת השמאל.
%break
אבל צריך להיות במידה ובמשקל. אבל העיקר זמן האדם צריך להיות 
בעבודת הימין, עד שה' יעזור לו, ויתן לו את הקו האמצעי, כנ"ל, ש"יש 
ג' שותפים באדם. הקב"ה, אביו, ואמו".
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (בלק, שישי) "יזל מים מדליו". הנה 
"מים" נקרא תורה. דליו הוא מלשון "דלי", היינו מהדלי שואבים מים. 
דלי הוא מלשון דל. דל היא בחינת עניות. ו"אין עני אלא בדעת".
%break
הכתוב בא להשמיענו, שמי שרוצה לזכות לבחינת תורה, היינו שה' 
יתן לו פקיחת עינים בתורה, יש לו לעבור הרבה הרבה מצבים, עד 
שזוכים לפקיחת עינים בתורה. שיש לדעת, שאי אפשר לזכות לבחינת 
תורה, מטרם שהאדם זכה לבחינת כלים המוכשרים לבחינת תורה.
%break
וזהו כנ"ל, שלפני שזוכים לבחינת תרי"ג פיקודין, צריכים מקודם 
לעבור את הקיום של תרי"ג עיטין (עצות), שהם עצות, איך שהאדם 
יהיה בידו האמצעים, איך להכשיר את עצמו, להגיע לדרגת תרי"ג 
פיקודין, שאז נוהג ענין של קו שמאל וקו ימין.
%break
וכידוע, שההתחלה צריכה להיות בקו אחד. ואח"כ עוברים לקו שמאל. 
ואז נעשה מקו אחד, קו ימין. ואז, בזמן שהקו אחד נעשה קו ימין,
%break
כבר קשה ללכת על קו אחד, היינו להיות בשמחה ובחיות מזה שעוסק 
רק בבחינת המעשה, ולא נתן חשבון לעצמו, אם זה בעל מנת 
להשפיע.
%break
...עכשיו בזמן שעבר בעבודה של השמאל, היינו בבחינת גאוה, 
בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'", היינו שהוא לא רוצה להיות כמו הכלל, 
אלא הוא רוצה לעבוד בבחינת הפרט, ואיך הוא יכול אח"כ להשפיל 
עצמו וללכת בדרך, שהיה נקרא מקודם קו אחד,
%break
שפירושו, שלא היה יודע, שיש עוד קו. מה שאין כן עתה, שהוא רואה, 
שיש ענין קו שמאל, איך הוא יכול להשפיל את עצמו, ולקחת חזרה 
את הדרך, מה שעזב אותה,
%break
ולומר, שאני חוזר להדרך, שאמרתי, שהדרך הזו מתאימה לאנשים 
פשוטים ולא בשבילי. אם כן, קשה לו עכשיו לחזור להדרך, שנקראת 
עתה "קו ימין".
%break
ועל זה בא להשמיענו, שהאדם צריך לחזור לבחינת "דל ועני", כאילו 
אין לו שום דעת, במה שהוא חוזר לדרך השלימות, הנקרא עכשיו 
"ימין". אבל הוא צריך כל פעם לחזור לשמאל. נמצא,
%break
שע"י חזרתו לבחינת ימין הוא נעשה דל. ומהרבה "דלים ועניים" נעשו 
דלי. ומהדלי הזה נעשה דליו. וממנו יזל מים. ומים נקרא תורה.
%break
היינו, ע"י "הדליים" האלו הוא יזכה אח"כ לבחינת תורה. וזה שכתוב 
"כל המגביה עצמו על דברי תורה, סוף שמשפילין אותו", מטעם שהוא 
צריך להשפיל עצמו וללכת בימין. וכל המשפיל עצמו והולך בימין, 
מגביהין אותו וזוכה לתורה.
%break
%page 1376
%H מהו שהימין צריך להיות 
%H יותר גדול מהשמאל, בעבודה
%break
הזה"ק (נשא רט"ו ובהסולם אות קע"ד) כתוב שם וזו לשונו "מצוה זו, 
שיברך הכהן את העם בכל יום בזקיפת האצבעות, כי האצבעות 
נמצאות בסוד העליון,
%break
החמש של ימין יש להם חשיבות יתירה על אלו שבשמאל, משום 
שהימין חשוב יותר מן השמאל, ועל כן בהברכה שהכהן מברך את 
העם, צריך להגביה הימין על השמאל".
%break
ויש להבין מהו ימין בעבודה, ומהו שמאל בעבודה, ומדוע ימין יותר 
חשוב מהשמאל.
%break
ידוע שבסדר עבודת האדם, כשהוא רוצה להגיע לידי דבקות ה', שהוא 
ענין השתוות הצורה, היינו שיעשה כל מעשיו בעל מנת להשפיע, יש 
להבחין ב' בחינות:
%break
א. מצב של שלימות, היינו כל מה שהוא חושב ועושה, אין בזה שום 
חסרון.
ב. מצב של חסרונות, היינו כל מה שהוא חושב ועושה הוא מלא 
חסרונות.
%break
ואנו צריכים לב' מצבים הללו. מצב של שלימות הוא לצורך לקבלת 
חיות שמחה והנאה מהמצבים שלו. כי בזמן שהאדם מרגיש חסרונות 
בכל מה שהוא עושה, אין לו ממה לחיות, כי האדם נברא בטבע שהוא 
צריך לקבל הנאה כל זמן שהוא חי.
%break
וזה נובע מסיבת מטרת הבריאה, שהיא מטעם "רצונו להטיב 
לנבראיו". (וזה מכונה בדברי האר"י הקדוש בשם "זווג להחיות 
העולמות", כי בלי חיות יהיה ביטול העולם.
%break
לכן ענין זה נקרא "זווג תמידי"). וזה יכול להיות רק אם האדם מסתפק 
במועט, והוא שמח בחלקו ממה שיש לו, והוא אומר שלא מגיע לו יותר 
משאר אנשים.
%break
ובעבודה נקרא זה, שהוא אומר שהוא שמח בחלקו, ממה שה' נתן לו 
רצון וחשק לעשות משהו בקדושה. כלומר, שהוא שמח שהוא יכול 
לקיים תו"מ אפילו בלי שום הבנה ובלי שום כוונה. כי הוא אומר, שהוא 
רואה שיש אנשים, שגם דבר מועט,
%break
מה שהוא עוסק בתורה ועבודה, יש הרבה אנשים שגם זה אין להם. 
כמו בגשמיות, האדם שרוצה להסתפק במועט, הוא צריך להסתכל על 
אנשים,
%break
שהם חיים ושמחים למרות שאין להם אפילו חצי פרנסה ממה שיש לו. 
מזה הוא יכול להיות שמח בחלקו בגשמיות.
%break
כמו כן אותו דבר נוהג ברוחניות. היינו שהוא שמח בחלקו, ממה שהוא 
רואה שיש אנשים שאין להם שום אחיזה בתו"מ. והוא שמח בזה שיש 
לו קצת אחיזה בתו"מ. ומזה הוא מקבל חיות, היינו שיכול להלל 
לשבח את ה' על מה שנתן לו קצת אחיזה בתו"מ.
%break
וצריכים לזכור, כי ענין התודה שהאדם נותן לה', הוא נמצא אז במצב 
של התקרבות לה', כי ענין תודה שאדם נותן הוא על ההוה והעבר. 
נמצא, שזה יכול להיות בשלימות.
%break
מה שאין כן כשהאדם מתפלל לה' שימלא משאלות לבו, האדם צריך 
להתחזק בעת התפלה, ולהתחזק באמונה שה' הוא שומע תפלת כל 
פה, אחרת אין תפלתו יכולה להיות בכל הלב, היות שהוא צריך 
להאמין שה' שומע לכל פה. ואאמו"ר זצ"ל אמר,
%break
שהאדם צריך להאמין בעת התפלה במה שכתוב "כי אתה שומע 
תפלת כל פה", שפירושו של כל פה, אפילו פה שאינו ראוי, היינו 
שהוא מלא חסרונות ושאין לו שום זכיות,
%break
מכל מקום ה' עוזר לכולם, רק אם האדם מתפלל בכל הלב, היינו 
שהוא מאמין למעלה מהדעת במה שכתוב, שה' שומע כל פה, רק אז 
האדם יכול להתפלל בכל הלב, היינו בלי ספקות.
%break
%page 1377
נמצא, שבזמן שהאדם עובד בבחינת השמאל, היינו שהוא מסתכל 
ורואה איך שהוא בעירום וחוסר כל, ורוצה שה' ימלא משאלותיו, אז 
קשה לו להאדם להאמין שה' יעזור לו, והוא צריך להתחזקות גדולה, 
שיוכל להתפלל בכל הלב.
%break
לכן מהתפלה על חסרונות אין האדם מקבל חיות, היות שהוא חי 
בספקות, כלומר, שהוא רואה כמה פעמים שהוא התפלל וכאילו חס 
ושלום אין ה' שומע תפלתו, לכן קשה לקבל חיות מתפלה.
%break
מה שאין כן מבחינת ימין כנ"ל, שהוא הולך בדרך השלימות, שכל מה 
שהוא עושה הוא שבע רצון, ממה שיש לו זכיה שה' נותן לו משהו 
לעשות בתו"מ. ואז הזמן שאסור להסתכל על חסרונות, כי חיים 
לוקחים רק משלימות. לכן האדם צריך לתת כל כוחותיו,
%break
ולהסתכל איך שה' הוא שלם בכל המעלות, ולצייר לעצמו כל מיני 
ציורים שבעולם, איך שה' מנהיג את העולם בתכלית השלימות. וכמו 
שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת,
%break
איך שה' מנהיג את העולם בתכלית הטוב ועונג, עד כדי שאין מה 
להוסיף עליה. והגם שהאדם מטרם שזכה לרצון להשפיע אין יכול 
לראות זה, מכל מקום הוא צריך להאמין שכך הוא.
%break
נמצא לפי זה, בזמן שהאדם הולך בדרך השלימות ונותן תודה לה', אז 
האדם כבר יודע, אם הוא נותן תודה לה', הוא מטעם שכבר יש לו 
אמונה בגדלות ה' באיזה שיעור, ובגלל זה הוא נותן לו תודה, עבור 
שה' קרא לאיש שפל כמוהו, וה' רוצה שישמש אותו,
%break
היינו שיקיים את מצוותיו. כלומר, זה שהוא יכול לקיים משהו בתו"מ, 
הוא מטעם שה' נתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו בתו"מ. זה נקרא 
שה' קרא להאדם ואמר לו, אני נותן לך רשות לכנס בהיכל הקדושה 
ולעשות לי איזה שרות.
%break
נמצא, שהתודה, מה שהאדם נותן על העבר ועל ההוה, כבר אין לו 
ספיקות. כי אחרת, אם האדם לא הולך הכל למעלה מהדעת, אין כח 
ביד האדם לתת תודה לה'. מה שאין כן בתפלה,
%break
הוא על שם העתיד, אז הוא לא יודע בבירור שה' יעזור לו, כי אין 
האדם יכול לומר שום דבר על מה שיהיה בעתיד.
%break
ובהאמור יוצא, הגם שהאדם צריך לעבוד הן בבחינת ימין והן בבחינת 
שמאל, שפירשנו ש"הימין" נקרא שלימות, שזה צריך להיות דבר 
תמידי, כי רק משלימות האדם יכול לקבל חיות כנ"ל, אבל משלימות 
אין האדם יכול להוליד מדרגה יותר גבוהה.
%break
היות שאין לו חסרון, אם כן מי אומר שהוא צריך ללכת קדימה, שזה 
נקרא, שהוא צריך להוליד בחינת מדרגה יותר גבוהה (שזה נקרא 
בדברי האר"י הקדוש "זווג להולדת נשמות". וזווג זה אינו תמידי, רק 
בעת עליה). כלומר שענין שלימות,
%break
המכונה שהוא עוסק בבחינת חסד, הגם שהיא מעשה בלי כוונה, אצלו 
זה חשוב והוא שמח בחלקו, כי מזה האדם מקבל חיות. (וכנ"ל שזה 
נקרא "זווג להחיות העולמות",
%break
שהוא בחינת חסדים מבחינת "כי חפץ חסד הוא" ואינו צריך לשום 
דבר, אלא הוא שמח בחלקו. וזה נקרא "זווג תמידי").
%break
אבל בכדי להגיע למדרגה יותר גבוהה, שזה נקרא "יחוד להולדת 
נשמות", כנ"ל, כי ענין הולדת נשמות יכול להיות רק מחסרונות ולא 
משלימות כנ"ל, זהו על דרך מה שכתוב בזה"ק "הבא לטהר", 
שפירושו, האדם בזמן שהוא רואה שהוא טמא,
%break
היינו שהוא מונח תחת שליטת הרצון לקבל, שזוהי הטומאה שיש בלב 
האדם, והוא עושה כל המעשים ואינו יכול לצאת משליטת הרצון 
לקבל,
%break
אז הוא מתפלל לה' בכל הלב, שיעזור לו, ומתקיים מה שאמרו חז"ל 
"הבא לטהר מסייעין אותו", ושואל הזה"ק "במה", והשיב "בנשמתא 
קדישא".
%break
הרי אנו רואים, שדוקא מחסרונות יכולים להוליד בחינת נשמה, היינו 
מתפלה מעומק הלב. ובזה יש לפרש דברי האר"י הקדוש, שהזווג 
להולדת נשמות אינו תמידי אלא דוקא בזמן עליה,
%break
שפירושו, בזמן שהאדם רוצה לעלות בדרגה ולהשיג כל פעם נשמה 
יותר גבוהה, אז הוא צריך לחפש בעצמו איזה חסרון בכדי למלאות 
חסרונו.
%page 1378
וזה דוקא בזמן שדורש עזרה מה', זה גורם הולדת נשמות חדשות. 
היינו, דוקא בזמן שאינו מסתפק במועט והוא מרגיש בחסרונו, זה 
גורם שיתנו לו מלמעלה נשמה יותר, עד שמשיג את נרנח"י 
שבנשמתו.
%break
ובהאמור יוצא, שענין ימין היינו שלימות, הדרך הזו צריכה להיות 
תמידית, היות שהאדם צריך לעשות הכל עם חיות. ומחסרון אין לאדם 
שמחה, שיהיה בידו לקבל חיות מזה שהוא בעל חסרון. ובגלל זה 
שמאל, שהוא בחינת חסרון, שמזה אין האדם מקבל חיות,
%break
היות שבזמן שהאדם רואה שהוא בחסרון, אם כן במה יש לו לשמוח. 
לכן באופן כללי ותמידי האדם צריך להיות בקו ימין. ורק קצת זמן 
מזמנו שהוא רגיל לתת לתורה ועבודה,
%break
האדם צריך לקבוע שעה מיוחדת, היינו לא שעה שהוא נמצא במצב 
הירידה, אלא דוקא בזמן עליה, אז יהיה בטוח שלא יפול למצב של 
עצבות, בזמן שהוא יראה את חסרונותיו.
%break
אלא אז הוא יהיה מחוזק, שיעלה בידו לתת תפלה מעומק הלב, היינו 
שכח הבטחון יאיר לו בזמן התפלה, שה' הוא שומע תפלת כל פה. 
אולם בשאר שעות עבודה הוא ילך רק בדרך ימין כנ"ל, היות שבדרך 
ימין אדם נמצא בשלימות עם ה',
%break
לכן הוא מקבל אז מבחינת אור מקיף, שאומר האר"י הקדוש, שהאור 
מקיף מאיר מרחוק, שפירושו, אמר אאמו"ר זצ"ל, שאפילו שהאדם 
נמצא עדיין מרחוק מבחינת השתוות הצורה,
%break
היינו שאפילו האדם עוד לא זכה להרצון להשפיע, מכל מקום מאיר לו 
האור מקיף ומזה האדם מקבל חיות ושמחה, מה שאין כן השמאל הוא 
להיפך.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (פנחס שלישי) "לאלה תחלק הארץ 
בנחלה במספר שמות, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו". 
מפרשי התורה שואלים, אם כתוב "לרב תרבה נחלתו", מובן מאליו 
"ולמעט תמעיט",
%break
אם כן מדוע כתוב כפל הלשון לגבי המיעוט. ויש לפרש זה על דרך 
העבודה, ידוע שבדרך העבודה לומדים הכל באדם אחד, היינו "לרב 
תרבה" "ולמעט תמעיט" הכל נוהג באדם אחד.
%break
ויש לפרש זה, מהו "רב" ומהו "מעט". כי "רב" יש לפרש שלימות 
ו"מעט" נקרא חסרון. וכפי שלומדים, שקו ימין נקרא שלימות, לכן קו 
ימין נקרא "רב", כנ"ל שהאדם אומר, כל מה שיש לי קצת אחיזה 
בעבודה, הוא מאמין שה' נתן לו את המחשבה ורצון לקיים תו"מ,
%break
והוא אומר, שהוא לא חשוב יותר משאר אנשים. אלא כמו שהוא 
עצמו, מטרם שהתחיל לעבוד בקו שמאל, היה לו חיות ותענוג בעת 
עבודה מה שהוא עשה, הוא ידע שזה חשוב מאוד ובטח הוא יקבל 
תמורת זה שכר גדול.
%break
גם עכשיו, שהתחיל ללכת בקו שמאל, הוא צריך להיות בחינת שפל, 
כמו שכתוב "מאוד מאוד הוי שפל רוח", היינו גם לאחר שכבר התחיל 
בקו שמאל, לראות את חסרונות שלו, מה שהקו שמאל מראה לו, 
שזה קבל מבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'".
%break
אבל עתה שהוא עובד בבחינת הימין, שהוא צריך להשפיל עצמו, זוהי 
עבודה גדולה, מטעם שהם נקראים "ב' כתובים המכחישים זה את 
זה". מה שאין כן בזמן שהיה הולך בקו אחד.
%break
אבל כך הן דרכי ה'. והאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שכך הוא 
סדר העבודה. נמצא, שיש הבדל עצום בבחינת עבודה, בין שעבודתו 
היא בבחינת ימין או שעבודתו היא בקו אחד. אבל לפי מה שאנו 
לומדים, אנו צריכים לב' קוים. ושניהם לא יכולים להיות בזמן אחד,
%break
בנושא אחד. אלא שיכולים להיות בזה אחר זה. ותהיה עכשיו 
השאלה, אם אנו צריכים לב' קוים, וצריכים לתת זמן מסוים לימין 
ולזמן מסוים לשמאל, נשאלת השאלה, כמה זמן מעבודתו הוא צריך 
ללכת בקו ימין וכמה זמן הוא צריך ללכת בקו שמאל.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "לרב תרבה נחלתו". "לרב" היינו 
לבחינת עבודה הנקראת שלימות וקו ימין, שזה נקרא "רב" כנ"ל, 
שהוא בחינת שלימות. "תרבה נחלתו" היינו שתרבה בזמן שתתן לקו 
ימין הרבה זמן מזמנך שאתה עוסק בתו"מ.
%break
%page 1379
וזה שכתוב "ולמעט תמעיט נחלתו" יהיה הפירוש "ולמעט" היינו 
לבחינת חסרון, הנקרא קו שמאל, ששם האדם מתחיל לעשות חשבון, 
מה הרויח בזה שעזב את הקו אחד ונכנס לעבודה דלהשפיע. והוא 
רואה, שלא די שלא התקדם בעבודה,
%break
אלא הוא הלך אחורה, כלומר שאין לו עכשיו החיות והשמחה שהיו לו 
בזמן שהיה הולך בקו אחד. והגם שנותן תפלה, שה' יתן לו את כח של 
רצון להשפיע, אבל הוא רואה, שכבר התפלל הרבה תפלות על זה 
ולא משגיחין עליו מלמעלה חס ושלום,
%break
והרבה פעמים הוא רוצה לברוח מהמערכה. והגם דעבודה דקו שמאל 
הוא דבר חשוב, כנ"ל, שענין לידות נשמות באות דוקא מקו שמאל, 
מכל מקום צריכים להאמין באמונת חכמים, שקו שמאל יכולים לעסוק 
בו דוקא בזמן עליה,
%break
שאז אדם מחוזק ויכול להתגבר על השמאל ע"י תפלה. אבל לזמן 
מועט, כמו שכתוב "ולמעט תמעיט נחלתו", שפירושו של "תמעיט" 
שלא תתן לו הרבה מזמן עבודה שלך.
%break
נמצא, שמילת "מעט" יש ב' פירושים:
א. מעט, היינו חסרון, כדוגמת שאומרים, לאדם הזה יש מעט פרנסה.
ב. מיעוט זמן.
%break
נמצא מה שכתוב "ולמעט תמעיט", "ולמעט" היינו חסרון, מיעוט 
בעבודה דלהשפיע ו"תמעיט" הוא מיעוט בזמן. ובהאמור יש לפרש, 
מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל בעבודה, וגם מה שאומר 
הזה"ק "שהכהן מברך את העם, צריך להגביה הימין על השמאל",
%break
יש לפרש כנ"ל, שענין ימין מראה על שלימות, שהיא בחינת חסד, 
שפירושו של חסד, שאין הוא צריך שום דבר, רק לתת. לכן בזמן 
שהאדם מרגיש את שפלותו, ואומר שה' עושה חסד עמו, בזה שנתן 
לו קצת אחיזה בתורה ועבודה, הוא נותן על זה תודה לה'.
%break
לכן הכהן המברך את העם כשמדברים בבחינת עבודה, שכל ענינים 
נוהגים באדם אחד, לכן "הכהן" נקרא העובד ה'. "מברך את העם" 
היינו את האדם עצמו, הנקרא "העם" בעבודה,
%break
כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז) לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר 
"בשבילי נברא העולם". לכן בעבודה לומדים את כל העולם באדם 
אחד. "צריך להגביה הימין על השמאל",
%break
בכדי לדעת שהימין יותר חשוב מהשמאל, היינו הגם שמהשמאל 
זוכים להולדות נשמות חדשות, כנ"ל.
%break
ומכל מקום, בזמן שהאדם עוסק בחסרונות, אין האדם יכול לקבל חיים 
מזה, לכן צריך האדם לעבוד גם בימין. ובא הזה"ק להשמיענו, כי עיקר 
זמן הוא צריך לתת עבור הימין. וזה שאומר ש"הכהן צריך להגביה 
הימין על השמאל", מטעם שהימין הוא יותר חשוב.
%break
ובזהר (פקודי דף רי"א ובהסולם אות תרפ"ג) אומר וזו לשונו "כי 
העיקר הוא שהשמאל לא יהיה גדול מן הימין". וזה סוד שאמרו חז"ל 
(יבמות ס"ג) "נחות דרגה נסיב איתתא" (שהאדם צריך לרדת מדרגתו 
בכדי לקבל אשה).
%break
ושם הוא מדבר מדרך המדרגה בעולמות העליונים. וכעין זה שהוא 
למעלה במדרגות עליונות, כך נהוג גם כן למטה בעבודת האדם, 
אפילו עוד בטרם שזכה לפקיחת עינים בתורה. ושם הפירוש "שמאל" 
היינו בזמן שמאיר אור החכמה,
%break
שזה בכלים דקבלה. ובטח שזה צריך להיות בעל מנת להשפיע, ועוד 
לא קבל את הימין, שהוא אור דחסדים. ונקרא "שמאל" מטעם שכל 
דבר שיש שם חסרון נקרא "שמאל".
%break
אז דרך התיקון היא, שאור דחסדים הנקרא "ימין", צריך להיות יותר 
גדול מאור החכמה. היינו, שאור החכמה אסור לקחת יותר מחצי 
מדרגה. ואור דחסדים, שהוא ימין,
%break
שהוא שמירה לאור החכמה שישאר בעל מנת להשפיע, צריך להיות 
יותר גדול מאור החכמה. ואז יתקיים אור החכמה בהמדרגה. וזהו 
כנ"ל, שהכהן, בעת שהוא מברך, יגביה הימין על השמאל, היינו 
שהחסד צריך להיות יותר חשוב מהשמאל.
%break
%page 1380
וזה שכתוב "וזה סוד נחות דרגה נסיב איתתא", שפירושו, בזמן 
שהאדם הולך לקבל את אור החכמה, שהיא בחינת מלכות, שמלכות 
נקראת "חכמה תתאה", שלא יקח אותה במצב גדלותה. אלא "נחות 
דרגה", שהאדם צריך להשתדל,
%break
בעת שהולך לקבל את אור החכמה, הנקראת אשה, שהיא מלכות 
כנ"ל, שהיא כבר תהיה במצב ירידה, היינו שאין לה אלא חצי ממה 
שהיה לה. ואז הוא יכול לקבל חסדים, שהחסדים יהיו יותר מהחכמה. 
ואז יתקיימו. וזהו "נחות דרגה נסיב איתתא".
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (סנהדרין מ"ד ע"ב) "אמר רבי אלעזר, 
לעולם יקדים אדם תפלה לצרה", שיש לפרש כנ"ל, שאין האדם נכנס 
לעבודת השמאל מטרם שעבד מקודם בבחינת ימין, הנבחנת לבחינת 
שלימות. זאת אומרת, שלא חסר לו כלום,
%break
אלא הוא מודה ומשבח לה' בזה שנתן לו קצת אחיזה בעבודת ה', 
ואח"כ הוא נכנס לעבודת השמאל. אז הוא רואה, שהוא נמצא בצרה, 
היינו שאין לו לא תורה ולא עבודה כמו שמתאים לעובד ה'. והוא 
מרגיש אז איך שהוא מרוחק מאהבת ה',
%break
דהיינו לעבוד בשבילו, היינו לעבוד רק על הכוונה להשפיע נחת רוח 
ליוצרו, ולא כלום לתועלת עצמו. והוא רואה אז איך הגוף מתנגד לזה. 
והוא לא רואה, שתהיה פעם, שכן יוכל לעשות משהו רק להשפיע.
%break
נמצא, שבזמן שהוא נכנס בדרך השמאל, זאת נקראת בחינת "צרה", 
ואין לו עצה אלא לתת תפלה לה', שה' יעזור לו, שיתן לו את הרצון 
להשפיע, המכונה "טבע שני", שאז היא התפלה מעומק הלב, וה' 
שומע תפלתו.
%break
ובהנ"ל יש לפרש מה שאמרו חז"ל "לעולם יקדים אדם תפלה לצרה", 
היות שיכול להיות בעת שיבוא לעבוד בבחינת השמאל, ויראה באיזה 
מצב של שפלות שהוא נמצא, ויכול לבוא חס ושלום לידי יאוש, היינו 
שירצה לברוח מהמערכה, שזה נקרא "צרה",
%break
הוא צריך להקדים תפלה, כלומר הוא צריך מקודם לראות, אם יהיה 
בידו כח להתפלל, בזמן שהוא יהיה במצב של צרה, אחרת אסור לו 
להכנס בעבודת קו שמאל. וזהו שאמרו,
%break
ש"הכהן המברך את העם צריך להגביה הימין על השמאל", היינו 
כנ"ל, שהימין צריך להיות גדול מהשמאל, היינו שצריך לחכות לזמן 
המוכשר לצאת מעבודת הימין לעבודת השמאל.
%break
וצריכים לזכור, שענין עבודת הימין, שנקראת "שלימות", היא עבודת 
הכלל, שהיא העבודה בבחינת המעשה, היינו שמקיים תו"מ מטעם 
מצות ה' ובכדי לקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא. וזאת נקראת 
"עבודה בבחינת המעשה". אבל על הכוונה דעל מנת להשפיע,
%break
שזאת נקראת "עבודת השמאל", בזה הוא לא נוגע. לכן האדם מרגיש 
שלימות בעת העבודה. ועבודה זו של השלימות נקראת "קו אחד". 
ואותה עבודת הכלל של שלימות, בזמן שהוא התחיל לעבוד בבחינת 
הכוונה, אותו קו אחד,
%break
היינו בחינת המעשה של הכלל, מקבלת שם אחר, הנקרא עתה "קו 
ימין". לכן קשה עכשיו לעבור לעבודה של קו השלימות, של בחינת 
המעשה, בזמן שמקבל שם חדש "ימין".
%break
%page 1381
%H מהם אמת ושקר, בעבודה
%break
יש להבין, איך שייך אמת ושקר בעבודת ה'. שמשמע, שיכולים להיות 
עובד ה', אף על פי שהוא שקר. איך אפשר לומר דבר כזה.
%break
הנה הזה"ק (הקדמת ספר הזהר, אות קע"ב ובהסולם אות קע"ה) 
אומר שם וזה לשונו "חלקו של הקב"ה לשמח את העניים. כי בימים 
האלו, במועדים,
%break
הקב"ה בא לראות את אלו הכלים השבורים שלו. ורואה, שאין להם 
במה לשמוח, ובוכה עליהם". ומפרש את המאמר הזה בהסולם, וזה 
לשונו:
%break
צריכים להבין מקודם מדרש חז"ל (מ"ר פ"ו), שבעת בריאת העולם, 
כשאמר למלאכים "נעשה אדם בצלמנו", הנה חסד אמר "יברא, מפני 
שגומל חסד", אמת אמר "אל יברא,
%break
מפני שכולו שקרים". צדק אמר "יברא, מפני שעושה צדקות". שלום 
אמר "אל יברא, מפני שכולו קטטה". מה עשה הקב"ה, נטל האמת 
והשליכו ארצה.
%break
פירוש, כי נודעו דברי חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אף על 
פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". כי האדם, מתוך 
שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תיכף בהתחלה במצותיו יתברך, כדי 
להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזו תנועה,
%break
אם לא לטובת עצמו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצות שלא 
לשמה. דהיינו, מתוך תועלת עצמו. אבל עם כל זה, ממשיך שפע 
קדושה תוך מעשי המצות. אשר ע"י השפע שממשיך, סופו לבוא 
לעסוק במצות לשמה.
%break
וזה שקטרג האמת על בריאת האדם, שאמר שכולו שקרים וכו', איך 
אפשר לברוא אדם כזה מלכתחילה, שיעסוק בתורה ומצות בשקר 
גמור, דהיינו שלא לשמה. אבל חסד אמר יברא, מפני שגומל חסד 
וכו', הנה על ידיה נמצא מתתקן לאט לאט,
%break
עד שיוכל לעסוק בכל המצות על מנת להשפיע. וכן השלום קטרג 
שכולו קטטה וכו'. אבל צדק אמר יברא וכו', כי מחמת מצות צדקה 
לעניים, שעושה, נמצא לאט לאט מתקרב אל מידת השפעה, עד שבא 
לעסוק לשמה וכו'. ואחר שנשמעו כל טענותיהם וכו',
%break
הסכים הקב"ה עם מלאכי חסד וצדקה, והשליך אמת ארצה, כלומר, 
שהתיר לעסוק במצות מלכתחילה שלא לשמה, אף על פי שהוא שקר, 
כי סופו לבא לשמה, ואז תעלה האמת מן הארץ וכו', עד כאן לשונו.
%break
הנה הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ה') אומר שם וזה לשונו "ולפיכך 
כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן 
אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו 
חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".
%break
מדברי הרמב"ם אנו רואים, שצריכים להתחיל בעבודת ה' שלא 
לשמה. וענין לשמה, אסור אפילו לגלות להם, שיש ענין כזה. אלא 
שהם צריכים לדעת, זה שהם מקיימים תו"מ, בכדי לקבל שכר,
%break
זוהי שלימות אמיתית. ואין מה להוסיף על זה, אלא בכמות. היינו, 
לתת יותר זמן ויותר יגיעה, בכדי לקיים את התו"מ. ושהם יהיו 
שמחים, בזה שהם מקיימים תו"מ, יהיה להם הרבה שכר.
%break
נמצא לפי זה, בכדי שהם יהיו עובדי ה' בשלימות, אסור להם לדעת, 
שיש ענין של לשמה, מטעם שהם עדיין אינם ראויים, שיכנסו לעבודה 
דלשמה. לכן, אם יגידו להם, שעיקר עבודה היא לשמה,
%break
אז הם יגידו "איך אנו יכולים לקיים תו"מ שלא לשמה, אם אין זו 
עבודה אמיתית". ולעבוד לשמה עדיין אין הם מסוגלים, לכן הם ישארו 
"קרח מכאן וקרח מכאן".
%break
%page 1382
כלומר, שלא לשמה לא יהיה חשוב אצלם. ולשמה, הם רואים שאינם 
מסוגלים לעבוד. לכן לפי זה, אסור לגלות להם, שיש ענין, שצריכים 
לעשות בעל מנת להשפיע. מה שאין כן כשהם לא יודעים, אז הם 
חושבים שהם עבדי ה' באמת,
%break
ושהם צדיקים. לכן מזה יהיה להם כח לעבודה, היות שהם שמחים, 
בזה שהם עובדי ה'. ומסתכלים על שאר אנשים, שלא מקיימים את 
התו"מ כמותם, כמו בהמות וחיות, ושאין להם שכל יותר מבהמות 
וחיות.
%break
ובענין הבירורים, כתב בעץ החיים (מובא בבית שער הכוונות, אות 
ק"ז) וזה לשונו: "והנה לא נתן לנו הקב"ה תורה ומצות לישראל, אלא 
לברר ולצרף ולהסיר הסיגים מהכסף, שהם לבוש הנשמה.
%break
וע"י כוונת האדם בתורה ומצות, נגמר לבוש נשמה. וע"י התורה, 
מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח. וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה 
דעשיה, ונעשה לבוש הנפש".
%break
זאת אומרת, אין לומר שמעשי המצות ותורה שלא בכוונה, חס ושלום 
אינו אמת. אלא משמע מדברי האר"י הקדוש, שמכל המעשים 
שהאדם עושה, מתבררים על ידיהם בירורים דקדושה מתוך הקליפות, 
ממה שירדו בעת שבירת הכלים.
%break
אלא שיש לחלק בין מצות בלי כוונה, ובין תורה שלא בכוונה, ובין 
תורה ומצות בכוונה, כנ"ל "וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה 
ונעשה לבוש הנפש".
%break
ובענין שלא לשמה, הנקרא "שקר", יש לפרש, היות שמטרת הבריאה 
היא להטיב לנבראיו, ובכדי שהאדם ישיג את זה בפועל, היינו שיראה 
את הטוב ועונג, איך שזה מגולה בעולם,
%break
זה אי אפשר לראות אצל הנבראים, מטרם שיש להם הכלים 
האמיתיים, שע"י יכולים לראות את הטוב ועונג, שמגולה בעולם.
%break
לכן אצל הנבראים עוד לא מגולה, שמטרת הבריאה היא באמת כדי 
להטיב לנבראיו. היות שהם רואים, שסובלים יסורים בעולם, כל אחד 
לפי בחינתו. אם כן יכולים לפרש,
%break
שכל זמן שהנבראים מקיימים תו"מ שלא בכוונה בעל מנת להשפיע, 
עוד לא מסוגלים לראות את האמת, שיש במטרת הבריאה, להטיב.
%break
לכן יהיה הפירוש, אלו שמקיימים תו"מ, ועוד לא זכו לכוון בעל מנת 
להשפיע, הגם שמצד האמת נעשה בירורים עבור הקדושה בעשיית 
תו"מ אפילו שלא בכוונה, היינו שהקדושה נתווסף על ידי מעשיהם,
%break
זהו רק בבחינת מציאות דקדושה. אבל הנבראים עוד לא מוכשרים 
לראות, מה נעשה על ידי מעשיהם. היינו, איזה תיקונים נעשה 
מעבודתם אפילו שלא לשמה.
%break
נמצא כנ"ל, שענין שקר, מה שאומרים, ש"שלא לשמה נקרא שקר", 
הוא לגבי הנבראים. היינו כנ"ל, שהם לא יכולים עדיין לראות את 
האמת, מעשיית תורה ומצות שלא בכוונה. אבל באמת, כן נעשה 
תיקונים ובירורים בקדושה.
%break
עד כדי כך אנו צריכים להאמין בדברי האר"י הקדוש, שמכל עשיה 
ועשיה בתו"מ נעשה תיקונים, כי יש לשאול, בענין מה שאנו רואים, 
שההלכה היא, באם שהאדם יכול לפעול,
%break
שהשכן שלו לא יחלל את השבת, לדוגמא, שהשכן צריך לטובתו, 
ובגלל זה השכן יהיה משומרי שבת, אז האדם מחויב לפעול, שלא 
יחלל את השבת.
%break
ויש לשאול, הלא כאן אין לו שום כוונה, שישמור את שבת קודש, אלא 
הוא שומר את הציווי, מה שחבירו כופה עליו. אם כן איזו תועלת יכולה 
לצאת מעבודה כזאת. אלא כנ"ל, שכל מעשה ומעשה שעושים, אפילו 
שלא בכוונה, הוא עושה את שלו. היינו כנ"ל,
%break
שנעשה בירורים עבור הקדושה. רק הנבראים עוד לא מסוגלים לראות 
את התיקונים, מסיבת שהם יכולים לפגום, מטעם שעוד הם נמצאים 
תחת שליטת הרצון לקבל.
%break
ולכן, מטרם שהוא רואה את התיקונים, שנעשים על ידו, אין הוא יכול 
לקבל עדיין מהשפע, שמתגלה ע"י המעשים שלו. לכן כשאינם רואים 
את השפע המתגלה, ממילא לא יכולים לפגום, מטעם שהם לא רואים, 
שיש מה לקבל.
%page 1383
אלא האדם צריך להאמין, שכל מעשה ומעשה של תורה ועבודה, הוא 
דבר חשוב. וכך להאמין.
%break
רק לאחר שיזכה לקבל את הטבע השני, הנקרא "רצון להשפיע", אז 
יזכה לראות את האמת, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו". 
נמצא כנ"ל,
%break
שמה שאומרים "שלא לשמה נקרא שקר", היינו זהו לגבי ראיית 
האדם, שהאדם עוד לא רואה, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו.
%break
ובהאמור נבין, מדוע "לשמה נקרא אמת". היות שע"י זה שהאדם זכה 
לבחינת לשמה, האדם צריך להגיע לדרגת אהבת ה', בזה שהוא 
מתנהג עם האדם בעצמו. היינו, שהאדם מקבל כל טוב מהבורא,
%break
אז האדם רואה את האמת, שמטרת הבריאה היא בכדי להטיב 
לנבראיו. ולא עוד, אלא שהאדם צריך לזכות ולראות, איך שההשגחה 
העליונה מתנהגת עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב.
%break
וזוהי מדרגה גדולה, שהאדם רואה, איך שהקב"ה מתנהג עמו באופן 
פרטי בבחינת טוב ומטיב. אלא האדם צריך לראות, שהבורא מתנהג 
כך עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב.
%break
ובגלל זה נקרא לשמה "אמת", שע"י עבודה בבחינת לשמה, האדם 
זוכה ורואה את האמת, שהבורא מתנהג עם כל הנבראים בבחינת 
טוב ומטיב.
%break
וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (דף כ"ט, אות צ"ז) וזה לשונו 
"ולפיכך הזהירונו חז"ל, על תנאי המחוייב בעסק התורה, שיהיה 
לשמה דוקא. דהיינו באופן,
%break
שיזכה על ידיה לחיים, כי תורת חיים היא. וליתן דעתו ולבו למצוא בה 
את אור פני מלך חיים, דהיינו השגת השגחה הגלויה, שנקראת אור 
הפנים".
%break
היינו שכל זמן שאין האדם זוכה לבחינת לשמה, הוא נמצא בהסתר 
פנים, היינו שעוד לא רואה, איך שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת 
טוב ומטיב.
%break
נמצא, שהוא נמצא במצב של שקר. כלומר, שהוא אומר מה שאמרו, 
שמטרת הבריאה היא בכדי להנות לנבראיו. זהו שקר. הלא אנו רואים 
את ההיפך.
%break
מה שאין כן הלומד תורה לשמה, הוא זוכה ורואה את האמת, מטעם 
שהוא בעצמו זוכה ורואה את הטוב ועונג, מה שהוא מקבל מהבורא. 
ועוד יותר מזה, הוא צריך להגיע לידי מצב של שלימות, ולראות, איך 
שהקב"ה מתנהג עם כל העולם עם המטרה של להטיב לנבראיו.
%break
נמצא, ענין אמת ושקר הוא לגבי השגת האדם בעצמו. ובהאמור 
יוצא, שהלומד תורה שלא לשמה, הנבחן לשקר, הוא רק מטעם, שאין 
האדם מוכשר לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם 
בבחינת טוב ומטיב.
%break
וזהו כנ"ל, כמו שאומר האר"י הקדוש, שמכל המעשים שהאדם עושה 
בקדושה, נעשים תיקונים. אולם האדם עוד לא יכול לראות מה נעשה 
מהתו"מ, מה שהנבראים עושים אפילו שלא בכוונה,
%break
היינו אפילו שלא לשמה, אלא לתועלת עצמם. לכן אומר הרמב"ם, 
שצריכים להתחיל את סדר העבודה עם קטנים ונשים, בעל מנת לקבל 
שכר, היות כי מעשי המצות בעצמם עושים תיקונים, כנ"ל.
%break
וכפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (אבות, פרק 
שלישי, י"ח) "חביבין ישראל, שנקראו "בנים למקום". חיבה יתירה 
נודעת להם, שנקראים "בנים למקום", שנאמר "בנים אתם לה' 
אלקיכם". ואמר, שזה שנקראו "בנים למקום",
%break
זהו באופן כללי. אבל חיבה יתירה זהו באופן פרטי. שואל, מהו "חיבה 
יתירה". ואמר, שהחיבה יתירה הוא בזה, שנודעת להם, כלומר שהם 
יודעים ומרגישים, שהם נקראים "בנים למקום".
%break
ועל דרך זה יש לפרש גם כאן. היינו, שבבחינת המעשה בלי הכוונה 
בעל מנת להשפיע, הנקרא "שלא לשמה", הגם שעם ישראל נקראים 
"בנים למקום", מטעם שעוסקים בתו"מ בבחינת המעשה,
%break
גם כן נעשים תיקונים גדולים, כמו שאמר האר"י הקדוש, אבל לא 
נודעת להם. כלומר, שאין הם מסוגלים לראות, איזה תיקונים נעשה 
ע"י עבודתם.
%break
מה שאין כן לאחר שהאדם זוכה לבחינת לשמה, אז נודעת להם, מה 
שהם עושים. וזהו כמו שכתוב "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה 
לשמה, זוכה לדברים הרבה.
%page 1384
ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. ומגלין לו רזי תורה".ויש 
לפרש "שכל העולם כולו כדאי הוא לו", היינו שהוא כבר רואה את 
האמת של מטרת הבריאה,
%break
שהיא להטיב לנבראיו. וראיה לזה היא, שהוא רואה אז "שכל העולם 
כולו כדאי הוא לו", מטעם שהוא מרגיש את הטוב ועונג.
%break
וכמו כן יש לפרש את ענין מה שכתוב "ומגלין לו רזי תורה". היינו 
כנ"ל, שהוא זוכה ורואה, איך ע"י עבודתו בתו"מ נעשים תיקונים 
למעלה. מה שאין כן מטרם שזוכה לעסוק בתו"מ לשמה,
%break
הגם שנעשים תיקונים ע"י עבודתו בתו"מ, אבל האדם עוד לא מסוגל 
לראות, מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות, א', י"ז) "לא המדרש הוא 
העיקר, אלא המעשה". הנה יש לפנינו ב' דברים:
א. מעשים
ב. כוונות
%break
מצד אחד אנו מבינים, שעיקר היא הכוונה. כלומר, בזמן שהאדם 
עושה איזה מעשה, טוב או רע, יש להתחשב עם הכוונה, לא עם 
המעשה. דוגמא: שני אנשים,
%break
שהיה ריב ביניהם. לקח אחד סכין ודקר את השני. בטח, שהוא מעשה 
רע. והשני עשה משפט נגדו. וקבל הדוקר קנס עבור המעשה.
%break
הנה הדוקר טוען: האיש הזה, שאני דקרתי אותו רק ביד, ועשיתי לו 
רק שריטה קטנה, שאני מחויב לשלם לו קנס, ואני ראיתי, שהאדם 
הזה לפני זמן מה, נכנס לבית חולים,
%break
והרופא חתך לו בפנים, בתוך הבטן, והוציא משהו החוצה, והוא שילם 
להרופא הרבה כסף. ואני עבור חתך קטן שאני עשיתי לו, אני צריך 
לשלם לו. היינו, ההיפך ממה שהיה אצל הרופא הנ"ל.
%break
התשובה היא פשוטה, אמר השופט. היות שאנחנו הולכים לפי 
הכוונה, והיות שאתה דקרת בו מטעם שאתה רצית להנות, ולכן אתה 
צריך לשלם עבור ההנאה, שהיתה לך. מה שאין כן הרופא המנתח, 
חתך את בשרו בסכין, מטעם שהיה רוצה שהחולה יהנה.
%break
לכן החולה צריך לשלם להרופא. אם כן רואים אנו, עיקר היא הכוונה 
ולא המעשה. אם כן מדוע אמרו חז"ל "לא המדרש הוא העיקר, אלא 
המעשה".
%break
אלא כנ"ל ברוחניות בענין תו"מ, עיקר הוא המעשה, היינו כנ"ל בדברי 
האר"י הקדוש, שבמעשי המצות מתבררים בירורים של ניצוצין קדישין 
מתוך הקליפות. והגם שהאדם עוד לא מסוגל לראות זאת, מטרם 
שיש לו כלים דהשפעה, אחרת ע"י זה שהוא יראה,
%break
מה שנעשה מן העבודה שלו, זה ילך להכלי קבלה שלו, וממילא הוא 
יחזיר הכל להקליפות, נמצא, שהמעשה הוא העיקר.
אבל בטח אם הוא יכול לכוון, שגם הכוונה תהיה בעל מנת להשפיע, 
אז הוא עולה ע"י הכוונה, הרוכבת על המעשה, 
%break
למדרגה יותר גבוהה, כנ"ל, "שע"י כוונת האדם בתורה ומצות נגמר 
לבוש נשמה. וע"י התורה מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח. וע"י מצות 
מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש".
%break
לכן עיקר הוא המעשה, ועל המעשה יש להוסיף גם כן כוונה. ואנו 
צריכים להאמין, שמבחינת ענף ושורש, כל הדברים הגשמיים 
שנוהגים אצלנו, נמשכים משורשים עליונים. כלומר,
%break
כמו שמעשים הגשמיים מתקנים את הגוף, שבלעדם אין הגוף יכול 
להתקיים, כמו כן בעניני נשמה, בלי המעשים של תורה ומצות, אין 
מזונות להנשמה, שתוכל להתקיים.
%break
וזהו כמו שמובא בספר "בית שער הכוונות" (דף מ"ט, אות פ"ג) וזה 
לשונו "ודע כי באדם הראשון הובררו כל הבירורין של כל העולמות וכל 
הנשמות, והובררו כל הבהמות.
%break
והדומם והצומח לא נגמרו להתברר. לכן היו אוכלים לבררם. וכאשר 
חטאו, חזרו הנשמות והבהמות לעמקי הקליפות. והבהמות הטהורות 
לבד מתבררים ע"י אכילתנו. וכן דומם וצומח".
%break
ובהאמור משמע, שדוקא ע"י אכילתנו במעשה מתבררים בחינת 
דומם, צומח, חי. ורק יש להוסיף על זה כוונה.
%page 1385
אבל בלי מעשה אין הכוונה מועילה. לכן אין לומר, בשביל מה הוא 
צריך להניח תפילין, הלא עיקר היא הכוונה. אם כן הוא יכוון כוונת 
התפילין, ולא צריך לקיים במעשה. אלא עיקר הוא המעשה, והכוונה 
היא התוספות.
%break
לכן כמו בגשמיות, אם האדם יכוון כוונת האכילה או כוונת השתיה, 
ולא יאכל וישתה במעשה ממש, הוא ימות. כמו כן אם האדם לא יקיים 
תו"מ במעשה, אז לנשמה שלו, המקבלת מזונות ממעשה התו"מ, גם 
כן לא יהיה ממה לחיות.
%break
וזהו הפירוש "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". היינו מעשה 
ממש בפועל. ואח"כ, לתוספות הענין, צריכים גם כן כוונה על 
המעשים, שהאדם עושה. וזהו בחינת דומם דקדושה. ומבחינת 
הדומם יכולים לבוא לבחינת צומח, חי, מדבר.
%break
ובהאמור נבין, מה שמובא לעיל בענין, שהקב"ה בא לראות את אלו 
הכלים השבורים שלו, כי סופו לבא לשמה, ואז תעלה האמת מן 
הארץ. ואומר שם (בדף קע"ג) וזה לשונו "והנה גם זה סוד שבירת 
הכלים, שהיתה קודם בריאת העולם.
%break
כי ע"י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם 
ניצוצין דקדושה לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל 
המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם 
ולהנאתו. והם גורמים בזה לכל מיני עברות.
%break
אמנם יחד עם זה נתן לנו תו"מ, אשר אפילו אם מתחיל לעסוק בהם, 
עוד מתוך שלא לשמה, דהיינו להנאתו עצמו, למלאות תאוותיו 
השפלות,
%break
הנה סופו יבוא על ידם לשמה, ויזכה למטרת הבריאה, דהיינו לקבל 
כל הנועם והטוב שבמחשבת הבריאה, בכדי להשפיע לו נחת רוח".
%break
וצריכים לזכור את הכלל בסדר העבודה, שאין האדם צריך להסתכל 
על עצמו, ולראות אם הוא בסדר או לא. כלומר, שאם האדם רואה, 
שהוא אינו בסדר, אז הזמן שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו, 
שהוא יהיה בסדר, זהו דוקא בזמן, שהאדם מרגיש בעצמו,
%break
שיש לו קצת התקרבות לה', אז מותר לו להסתכל על מצבו עם 
בקורת. אבל זמן שהאדם מרגיש, שיש לו התרחקות מהעבודה, היינו 
שאין לו כל כך חשק לעבודה, אסור לו אז להסתכל על עצמו 
ולהתפלל.
%break
אלא שהוא צריך אז לשים לב ולומר "עד כמה שיש לי קצת אחיזה 
בעבודה, אני שמח בזה, ואני נותן תודה לה' עבור זה". אבל לא 
להתפלל אז, שה' יקרב אותו. וענין התפלה, שיתפלל, שה' יקרב אותו, 
צריך להיות דוקא בזמן שיש קצת עליה בעבודה.
%break
וזהו כמו שכתוב בזה"ק (וארא ל"ג, ובהסולם אות ק"ב) וזה לשונו 
"בוא וראה, ביום עסק בתורה להשלים הדינים, ובלילה עסק בשירות 
ותשבחות עד שבא היום. כל היום עסק להשלים ולברר דינים, שהם 
בחינת שמאל. בלילה עסק בתשבחות, שהם חסדים".
%break
על כן פירוש כנ"ל, שדוקא "ביום", היינו בזמן עליה, היה עוסק בשמאל 
לברר הדינים. מה שאין כן "בלילה", זמן שאינו מאיר, היה עוסק 
בתשבחות.
%break
%page 1386
%H מה על האדם לעשות, 
%H אם נברא במידות לא טובות
%break
הזה"ק (נשא אות מ"ב) אומר שם וזו לשונו "במעשים של האדם ניכר 
הפרצוף השורה עליו, זה שאומר, שהכרת פניהם ענתה בם בצורה 
השורה עליו,
%break
או מהמרכבה של ד' יסודות העולם, שהם אש רוח מים עפר (ארמ"ע), 
שאין בהם לא יצר הטוב ולא יצר הרע, אלא כבהמות העולם", עד כאן 
לשונו.
%break
משמע, שענין התמזגות הגוף מוליד בהאדם את המידות, שאין זה 
שייך ליצר הרע. למשל, אם יש לו יותר מבחינת יסוד המים, הוא בעל 
תאוה. ואם יש לו יותר מיסוד האש, הוא כעסן. ואם יש לו יותר מיסוד 
הרוח, הוא בעל גאוה.
%break
ואם יש לו יותר מיסוד העפר, הוא עצלן. ואין לזה שום שייכות ליצר 
הרע, משמע מכאן, שכל המידות שיש באדם הנמשכות מארבע 
יסודות ארמ"ע, אין להן שום שייכות ליצר הרע.
%break
נשאלת השאלה, ומהו היצר הרע. על זה צריכים לומר, שיצר הרע 
הוא שמפתה את האדם לעשות מעשים שהם נגד רצון ה'. האדם 
צריך מקודם להאמין בה',
%break
ואח"כ יכולים לומר, שהוא עושה מעשים שהם נגד רצון ה'. ואז מתחיל 
לעשות חטאים מחמת היצר הרע, ולא רוצה לשמוע בקול ה', שנתן 
תורה לעמו ישראל.
%break
אלא כל מה שהם (שלא משיגים אמונה בה'), עושים רע לאחרים, זהו 
מכח התמזגות של הד' יסודות, כנ"ל בדברי הזה"ק, שאומר "או 
מהמרכבה של ד' יסודות, שאין בהם לא יצר הטוב ולא יצר הרע, אלא 
כבהמות העולם", שאצלם אין שייכות לענין אמונה בה'.
%break
מה שאין כן אצל האדם, ששם נוהג ענין אמונה, שם מתחיל ענין יצר 
הרע, שאינו מאמין בה', ויצר הטוב, שהוא כן מאמין בה'. זאת אומרת, 
מי שמאמין בה',
%break
היינו שמאמין בשכר ועונש, אצלו מתחילה העבודה של יצר הרע ויצר 
הטוב. מה שאין כן אלו אנשים שאין להם ענין באמונת ה', הם דומים 
לבהמות.
%break
אבל בודאי צריכים לומר, מה שהזה"ק אומר, שהם שייכים לד' יסודות, 
ואין להם שייכות ליצר הרע וליצר הטוב, זהו לגבי עניני עבודה. מה 
שאין כן בבחינת הנגלה,
%break
היינו להלכה, נוהג בהם כל עניני עונשים ודינים, שהבית דין מחייבים 
אותם, ששם אין האדם יכול לומר, שאין לו יצר הרע ולא מגיע לו עונש, 
אלא הוא יגיד שהוא בא מן ד' יסודות.
%break
וצריכים לומר, שהזה"ק מדבר מעניני עבודה ולא מבחינת תורת 
הנגלה, ששם מדברים מבחינת הלכה למעשה. אלא שהזה"ק מדבר 
מסדר העבודה, שם שייך לומר,
%break
שהאדם שייך לבחינת ד' יסודות, ועדיין אין לו שייכות ליצר הרע. כי 
בעבודה מתחילים לדבר מיצר הרע, מזמן שהאדם מתחיל להאמין 
בה', אז מדברים מיצר הטוב או מיצר הרע.
%break
אולם בענין אמונה בשכר ועונש, יש גם כן להבחין ב' הבחנות:
א. שכר ועונש מתפרש, שאם ילך בדרך הישר, הוא יקבל תמורת זה 
שכר בעולם הזה, שיהיה לו טוב, וגם בעולם הבא יהיה לו טוב. ואם 
חס ושלום לא ילך בדרך הישר, יהיה לו חס ושלום רע.
%break
ב. שכר ועונש מתפרש, שאם הוא ילך בדרך הישר, כפי שסדרו לנו 
החכמים, ויהיו מאמינים בדבריהם, אז יהיה השכר, שהם יזכו 
להתקרבות לה', ואם לא יאמינו באמונת חכמים, שהם קבעו לנו איך 
ללכת בדרכי ה',
%break
אז יהיה להם עונש. והעונש הוא בזה, שהם יהיו מרוחקים מה', ולא 
יתנו להם עזרה שיוכלו להתקרב לה'. כלומר, השכר שלהם יהיה, בזה 
שיתנו להם מלמעלה רצון להשפיע, שהוא טבע שני.
%page 1387
והעונש שלהם יהיה, בזה שהם ישארו משוקעים באהבה עצמית, 
ויכאב להם בזה שלא מתקדמים.
%break
וזה נקרא שהם "מונחים תחת שליטת היצר הרע", שמה שהם 
נפרדים מה' ואינם יכולים להתחבר אליו, וכואב להם בזה שהם 
מונחים תחת שליטת הרע.
%break
זאת אומרת, שאין לומר, שנותנים להאדם עונש ואינו מרגיש שהוא 
עונש, היינו שאינו מרגיש יסורים, בזה שהוא נמצא תחת שליטת הרע.
%break
אלא הכוונה של עונש היא, שמרגיש יסורים בזה שהוא מונח תחת 
שליטת היצר הרע, היינו שמרגיש שזה רע ע"י יסורים. זה נקרא 
ש"האדם מונח תחת שליטת היצר הרע",
%break
היינו שכואב לו מזה. מה שאין כן אלו שהם מונחים תחת שליטת 
הרע, ואינם מרגישים יסורים, זה נקרא בעבודה, ש"עדיין אין להם יצר 
הרע", שעוד לא מרגישים, שזה שמונחים תחת שליטת הרצון לקבל, 
נקרא רע.
%break
אולם יש להבין, אם האדם לפי התמזגות הגוף אין בידו לעשות טוב, 
אלא שהוא צריך להתאמצות יתירה, יותר משאר אנשים, לעשות טוב, 
אם כן מה מוסיף לנו בזה שהזה"ק אומר,
%break
שהרע שהוא עושה, הוא כמו בהמה. אם כן מהי העצה שיהיה בידו 
לעשות טוב. כלומר, מה יעזור לו, זה שישיג אח"כ את היצר הטוב ואת 
היצר הרע.
%break
חז"ל (ראש השנה י"ז) אמרו וזה לשונם, "עיני ה' אלקיך בה עתים 
לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים 
גמורין בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן, 
להוסיף עליהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה,
%break
אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ". 
(ופירש רש"י "על הארץ הצריכה להם" על השדות ועל הכרמים ועל 
הגנות). "עתים לרעה כיצד. הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש 
השנה, ופסקו עליהן גשמים מרובין,
%break
לסוף חזרו בהן, לפחות מהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא 
הקב"ה מורידן שלא בזמנן, על הארץ שאינה צריכה להן. (ופירש רש"י 
"שלא בזמנן" לפני הזריעה, "ועל הארץ שאינה צריכה להם" ביערות 
ובמדברות).
%break
ויש להבין ענין זה בעבודה, מה בא זה ללמדינו. הנה לפי מה שאומר 
הזה"ק, שיש אנשים שנבראו לפי התמזגות של ד' יסודות, ואין להם 
שייכות ליצר טוב וליצר הרע, אלא כבהמות עולם. זאת אומרת, שענין 
יצר הטוב ויצר הרע, המובן הוא, שיש ענין בחירה,
%break
שהאדם יכול להתגבר על הרע. אבל בבחינת בהמות, משמע 
שהמידות מה שיש להן, אין לשנות. אם כן, מה יעשה האדם אם נולד 
עם מידות רעות,
%break
שאי אפשר לשנות את הטבע שלו, איך הוא יכול לבוא לידי בחירה, 
שהיא עבודה של התגברות של יצר הטוב על היצר הרע.
%break
ובהאמור יש לפרש, שהגם שהאדם נולד במידות רעות, שאין בהם 
הרבה טוב, אבל בזמן שהאדם הולך בדרך הישר, כלומר שהוא 
מבקש מה', שיעזור לו שינצח את הרע, הגם שהרע אצלו יותר גדול 
מבשאר אנשים, ולשנות הטבע אי אפשר,
%break
אז הקב"ה נותן לו כח, שישתמש עם המידות שלו, שאין בהן הרבה 
טוב, אבל כמה טוב שיש לו, עובד אצלו. כלומר, שהקב"ה נותן לו 
עזרה מלמעלה, שכמה כוחות שיש לו, הוא מוציא את הכוחות האלו 
במקום הנכון.
%break
לדוגמא, כשאין לו כח רק ללמוד שעה אחת, הוא לומד דוקא בספרים 
שמביאים לו מאור התורה, היינו שהוא מקבל על ידיהם חשיבות 
בעבודת ה', ומקבל התעוררות, שכדאי להתדבק בה'. ובזמן שיש קצת 
מחשבה בענין עבודה, הוא לא חושב מה יהיה לו מעבודה זו,
%break
אלא הוא חושב, מה יש לי ליתן להמלך, שיהיה לי חיבור עמו, וכדומה. 
כשהוא מתפלל, היות שהוא יודע, שהוא בעל כשרון קטן, ואין בידו 
לחשוב מחשבות גדולות ועמוקות, אלא פשוט כשהוא מתפלל, הוא 
מצייר לעצמו למי הוא מתפלל,
%break
היינו למי הוא מדבר, ומה הוא מבקש ממנו שיתן לו. ואומר, היות 
שאני יודע את שפלותי, שאני יותר גרוע משאר אנשים, לכן שאר 
אנשים יכולים להתגבר על הרע שלהם, ואין כל כך זקוקים לעזרתך, 
מה שאין כן אני כשלעצמי, אין בי שום כח ושום מוח, לכן תרחם עלי.
%page 1388
והיות שהוא מתפלל בכל הלב, לכן ה' שומע תפלתו. לכן כל הכוחות 
הקטנים שיש לו, האדם משתמש עמהם במקום הנכון ובזמן הנכון.
%break
מה שאין כן אם האדם, נגזר עליו מכח הד' יסודות, שיש לו מעלות 
ומידות טובות, ושלא זוכה, היינו שלא הולך בדרך הישר, לבקש מה' 
שיעזור לו ללכת בדרך הנכונה, אז הכשרונות שלו מנוצלים במקום 
שלא צריכים. היינו כנ"ל,
%break
שכל הכוחות והכשרונות הולכים למקום שלא יצמח מזה שום דבר 
לרוחניות מבחינת העבודה, כמו שכתוב "שלא בזמנן לפני הזריעה". 
כלומר, שמהעבודה שלו, שנותן כח גדול ועמקות גדולה, מכל מקום 
לא יכול מזה לצמוח משהו.
%break
וזה שאומר "ועל הארץ שאינה צריכה להם, ביערות ובמדברות". זאת 
אומרת, שכל הכוחות והכשרונות וכל המידות הטובות מנוצלות במקום 
שלא יצמח מזה,
%break
היינו שזה לא יביאהו לדביקות ה', כלומר שלא יטריח עצמו למצוא את 
המדריך הנכון, ולא ישים לב להסתכל דוקא בספרים, המביאים לידי 
התקרבות ה', וכדומה.
%break
נמצא, זה שהאדם נברא מד' יסודות, אין לו שייכות ליצר הרע או ליצר 
הטוב. אלא אח"כ, כשהוא מתחיל בעבודה, היינו שרוצה להתקרב 
לה', אז מתחיל ענין של יצר הרע, היינו שהאדם מתחיל לראות, איך 
שיש לו רע, וכואב לו, ואז,
%break
כשהוא רואה שאין לו מידות טובות, הוא מתפלל לה' שיעזור לו, אז ה' 
מקבץ כל הכוחות שלו וקצת הכשרון שיש לו, ה' מקבץ הכל ומרכז את 
כל הכוחות, מה שיש ביכולתו לעשות, שיהיה הכל להגיע לדביקות ה'.
%break
נמצא, הגם שאומרים "האופי של האדם אינו מקבל שינוי", אבל ע"י 
יצר הרע, שהאדם מתחיל לעבוד, ורואה שרע לו זה שהוא מרוחק 
מה', אז ע"י תפלה, שהאדם מתפלל לה' ומאמין במה שכתוב "כי 
אתה שומע תפלת כל פה",
%break
היינו אפילו פה שבא מאדם שאינו כשרוני וחסר לו כח ההתגברות, 
ויחד עם זה יש לו מידות רעות, שאין לשאר אנשים כל כך רע כפי שיש 
לו.
%break
וזה בא לו מטעם שהאדם נברא מד' יסודות (אש רוח מים עפר) ולפי 
התמזגות הגוף שלו מהד' יסודות, מזה נמצא שיש לו מידות רעות, 
נמצא שאין לאדם מה להוסיף על זה.
%break
אלא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בתו"מ, זה גורם לו, שידע שיש ענין 
יצר טוב ויצר הרע, כמו שכותב בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד) וזו 
לשונו "שאם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום 
ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה,
%break
שיש בטבע הקבלה לעצמו, ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע 
הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואז 
יפקח ה' את עיניו ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות, שאין בו 
חסרון כל שהוא".
%break
ובהאמור אנו רואים, הגם שהאדם נולד מד' יסודות, שאין לו שייכות 
לא ליצר טוב ולא ליצר הרע, אלא כמו בהמות העולם, והמידות האלו 
אין לשנותם, מכל מקום ע"י התעסקותו בתו"מ, אז הוא בא לידי ידיעה 
והרגשה, שיש ענין יצר טוב ויצר הרע,
%break
ואז יש לו מקום להתפלל לה', שה' יעזור לו לצאת משליטת היצר 
הרע, ואז כל הכוחות שיש להאדם, מתרכז להשתמש עמהם במקום 
הנכון, היינו כמה כוחות שיש לו, מספיק לו להשתמש, בשיעור שתהיה 
לו היכולת לבוא לדביקות ה'.
%break
וזה שכתוב "עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורין 
בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים". שיש לפרש, כשנולד לפי 
התמזגות הגוף, היו להם מידות רעות, שזה נקרא "ופסקו להם גשמים 
מועטים", שענין "גשמים" זהו הכח שמוציא פירות,
%break
הנקרא "חומרי דלק" בעבודה. וזה שכתוב "לסוף חזרו בהן, להוסיף 
עליהם אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה". פירוש, שכבר נולדו לפי 
התמזגות הגוף בד' יסודות, "אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ 
הצריכה להן".
%page 1389
היינו כנ"ל, שהגשמים, שהם חומרי דלק, שהם כוחות שעמהם 
עובדים, הם מרוכזים לשימוש רק לדבר הצורך.
%break
ניקח לדוגמא, אש. מצד אחד האדם נהנה מהאש. האדם, כשיש לו 
אש, הוא יכול לבשל, והוא יכול להשתמש עמה, שתאיר לו בלילה, 
וכמו כן בחורף הוא יכול להתחמם עם האש. בעיקר האדם יכול לומר, 
שאש באה לעולם לתיקון העולם. ומצד השני,
%break
אם האדם לא נזהר והוא משמש עמה לא לפי המקובל, האש הזו 
מביאה קלקול וחורבן להעולם, שע"י האדם נעשה לפעמים עני ואביון, 
אפילו שהיה מקודם עשיר גדול, ולפעמים האש מביאה מיתה לעולם, 
וכדומה.
%break
כמו כן בעבודה, הכוחות של האדם יכולים להביא תיקון להעולם, ואם 
האדם משתמש עם הכוחות לפי המקובל בסדר התיקון, הכוחות 
מביאים הנאה להעולם. וזהו כנ"ל, שאם האדם הולך בדרכי התיקון, 
מספיק לו הכוחות המעטים שיש לו,
%break
בכדי להגיע לשלימותו. רואים אנו, אפילו מדבר שממנו יכול לצאת נזק 
להעולם, אם משתמשים עמו, היינו עם הכח הזה, הנקרא, לדוגמא, 
"אש", בדרך התיקון, כל העולם נהנין ממנו.
%break
וכמו כן הוא בעבודה כנ"ל, כשה' נותן לו העזרה הדרושה, מספיק לו 
כמה כוחות של חומרי דלק, הנקרא בחינת "גשמים", כנ"ל, שיעשו 
פירות, שיש כלל בקדושה, שהאדם צריך להוציא פירות מהעבודה, 
מה שאין כן בסטרא אחרא נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי".
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (נידה ט"ז ע"ב) וזו לשונם 
"דדריש רבי חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על הריון, לילה שמו, 
ונוטל טיפה, ומעמידה לפני הקב"ה,
%break
ואומר לפניו, רבונו של עולם טיפה זו, מה תהא עליה, גיבור או חלש, 
חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר, כדרבי 
חנינא דאמר רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
%break
ואאמו"ר זצ"ל הקשה על זה, הלא אם נגזר על הטיפה שתהיה טיפש, 
איך יכול להיות אח"כ בחירה לטוב, הלא יש כלל "אין אדם חוטא, אלא 
אם כן נכנס בו רוח שטות". אם כן איך האדם יכול לעשות בחירה, 
שיבחר בטוב,
%break
הלא הוא נולד עם רוח שטות, ואיך הוא יכול לשמור את עצמו שלא 
יחטא, בזמן שרוח שטות נמצא בו.
%break
ולפי מה שפרשנו בענין האדם, כשנולד לפי התמזגות ד' יסודות, 
שבגלל זה יש לו מידות רעות, ואין לו שייכות ליצר הרע או ליצר הטוב, 
אלא שהוא כבהמות העולם, אלא ע"י שעוסק בתו"מ אפילו להנאת 
עצמו,
%break
מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש 
בטבע הקבלה לעצמו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח 
ליוצרו, ואז יפקח ה' עיניו.
%break
כמו כן יש לפרש כאן, שהגם שנגזר על הטיפה שתהיה טיפש, מכל 
מקום ע"י זה שיעסוק בתורה שלא לשמה, המאור שבה יחזיר אותו 
למוטב, שהמאור שבתורה של שלא לשמה, יש בכוחו להאיר לו, 
שירגיש את הרע שבו. כלומר,
%break
הגם שיש כלל "שוטה אינו מרגיש", ואיך אפשר מי שנולד מטיפה, 
שנגזר עליה שתהיה שוטה, אם כן אין לו ההרגש של טוב ורע, זה 
מצד הלידה עצמה, היינו כנ"ל, מצד הטיפה עצמה, שנגזר שתהיה 
שוטה, אז הוא בבחינת "שוטה אינו מרגיש".
%break
אבל ע"י מאור התורה, הוא מקבל את ההרגש של טוב ורע, עד כדי 
כך כנ"ל, שע"י הכרת הרע שקבל ע"י מאור התורה, הוא זוכה אח"כ 
לפקיחת עינים.
%break
אולם יש לשאול, מדוע הקב"ה גוזר על הטיפה שתהיה טיפש, הלא 
זה נראה כאילו הקב"ה מלכתחילה גורם לו שלא יהא בידו להתגבר 
על המידות בהם הוא נולד. יש לפרש, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שיש 
הרבה פעמים שהקב"ה עושה פעולה להאדם,
%break
שנראה כאילו שהקב"ה בעצמו פועל לרעת האדם. הלא יש להקשות 
לפי הכלל "שאין הקב"ה בא בטרוניא (היינו בטענות) על בריותיו". 
ולמה עשה ה' ככה, שנראה לאדם, שהקב"ה גרם להאדם שלא יהיה 
בכוחו להתגבר.
%break
%page 1390
והתשובה היא, הקב"ה רוצה שהנבראים ידעו, שהוא חס ושלום לא 
מוגבל בפעולותיו. כלומר, היות שענין להגיע לדביקות ה' אין זה בידי 
אדם, אלא זה בא דוקא בעזרה מלמעלה, שה' נותן להאדם טבע שני, 
הנקרא "רצון להשפיע",
%break
ואצל הבורא אין הבדל אם צריך לתת לו עזרה גדולה או קטנה. כמו כן 
יש לפרש גם כאן, היינו זה שהקב"ה גוזר על הטיפה שתהיה טיפש, 
הוא בכדי שהאדם ידע, שאצל הקב"ה אין הבדל בין שיש לו כוחות 
גדולים או קטנים, בין שהוא חכם גדול ובין שהוא טיפש.
%break
רק אם האדם מגיע לידי הבנה, שצריך לבקש מה', שיעזור לו, הקב"ה 
עוזר לו, כנ"ל, שלאחר שקבל מאור התורה, ע"י התורה שעסק בה 
להנאתו עצמו,
%break
הנקרא "רצון לקבל לתועלת עצמו", אז אם הוא מבקש מה', הוא זוכה 
שה' יפקח את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות.
%break
ובהאמור יכולים לפרש מה שאמרו חז"ל (תענית ז') "כל העוסק 
בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים. וכל העוסק בתורה שלא 
לשמה, שנעשית לו סם המות".
%break
ולפי זה יהיה קשה, הלא האדם, מטרם שזכה שמעשיו יהיו לשם 
שמים, אין עדיין בידו ללמוד לשמה, ואיך אמרו (פסחים נ') "לעולם 
יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה,
%break
שמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה". איך זה אפשר לומר, שהאדם 
ילמוד מקודם שלא לשמה, הלא הוא מכניס לתוך עצמו סם המות.
%break
ויש לפרש זה על דרך הנ"ל, כי האדם, הנולד מד' יסודות, אין לו עדיין 
שייכות לא ליצר הרע ולא ליצר הטוב. אלא כנ"ל בדברי הסולם, 
שאומר שם, שעל ידי זה שהאדם לומד תורה להנאתו עצמו, שזה 
נקרא "שלא לשמה",
%break
היינו לתועלת עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה, כנ"ל בהסולם, "ע"י 
המאור שבה ירגיש הפחיתות, שיש בטבע הקבלה לעצמו, ואז יתן אל 
לבו לפרוש עצמו מטבע הקבלה, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע, 
ואז יפקח ה' עיניו".
%break
אם כן יהיה הפירוש, שרק ע"י מאור התורה, בזמן שלומד שלא 
לשמה, אז המאור שבתורה יתן לו להבין ולהרגיש, שאם ילמוד 
לשמה, היינו להשפיע, אז יזכה לאור החיים,
%break
שיראה עולם מלא כל טוב. ואם לא, אלא שישאר בקבלה עצמית, יהיה 
מצבו "סם המות", שפירוש, שהוא מרגיש אז השחיתות שיש בקבלה 
עצמית, שהוא ישאר נפרד מחיי החיים.
%break
נמצא, דוקא כשהתחיל ללמוד שלא לשמה, אז המאור שבתורה נותן 
לו להבין מה זה "סם החיים" ומהו "סם המות", ועל ידי זה יזכה אח"כ 
לפקיחת עינים ויראה עולם מלא כל טוב.
%break
%page 1391
%H מהו, "ידע שור קנהו וכו' ישראל לא ידע", בעבודה
%break
הנה הכתוב אומר "ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו. ישראל לא ידע, 
עמי לא התבונן". ויש להבין מהי השאלה, שאומר, שור כן ידע, וחמור 
כן ידע אבוס בעליו, מה שאין כן ישראל.
%break
כלומר, שבטח יש לאדם יותר שכל מבהמה. אם כן שואל, מדוע 
ישראל לא ידע, ו"עמי לא התבונן" לדעת מי הוא המפרנס ונותן מזונות 
להנבראים.
%break
ויש לשאול, הלא אינו דומה "ידע שור קנהו" לישראל. כי השור והחמור 
הם רואים מי שנותן להם לאכול, מה שאין כן ישראל ובחינת עם 
ישראל לא רואים מי הוא המפרנסן. רק הם צריכים להאמין, שה' נותן 
להם את כל מה שהם צריכים.
%break
כלומר, שעם ישראל צריכים להאמין, שה' הוא הזן ומפרנס את 
העולם. אם כן מהי השאלה, מדוע שור וחמור ידע את מי הוא 
המפרנסן, וישראל לא ידע. בטח אם ישראל היו רואים את הבורא, 
הנותן להם את אכלם, כמו שור וחמור,
%break
בטח הם היו דומים לשור וחמור, עם הידיעה כמו השור והחמור. מה 
שאין כן אנו צריכים להאמין, מה שכתוב "פתח את ידך ומשביע לכל 
חי ורצון", כי זה יכול להיות רק באמונה, ולא בידיעה כמו השור.
%break
אם כן יש להבין, מהי השאלה "מדוע ישראל לא ידע". קודם כל יש 
להבין, למה נתן את ענין האמונה להאדם. כלומר, כל מי שיש לו קצת 
שכל, מבין, שאם הבורא רוצה שיקיימו את התו"מ, בטח אם האדם 
היה רואה את השגחתו יתברך בגלוי,
%break
ולא היה צריך להאמין, שהבורא מנהיג את העולם בהשגחה של טוב 
ומטיב, אלא כל אחד היה רואה את השגחתו יתברך, היה כל העולם 
כולו עובדי ה', והיו מקיימים תורה ומצות באהבה.
%break
וענין השגחה גלויה הוא כמו שכתוב (הקדמה לתע"ס, אות מ"ג) וזה 
לשונו "ונניח למשל, אם הקב"ה היה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה, 
באופן אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו, וכל 
העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא,
%break
בדומה לתענוג המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי. כי אז מי פתי 
היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף 
יאבד מחמתו את חייו. וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה, מבלי לקיימה 
תיכף בכל הזריזות".
%break
אם כן למה באמת לא עשה ה' ככה, אלא שעשה הכל בדרך, שצריכים 
להאמין, ולא בדרך ידיעה. ואמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים להאמין, 
שהבורא הוא כל יכול.
%break
אם כן למה בחר דוקא שנלך בדרך האמונה ולא בדרך ידיעה. בטח 
שהקב"ה הבין, שדרך האמונה היא דרך יותר טובה להגיע בסופה 
לידי מטרת הבריאה. לכן ניתן לנו את הדרך של האמונה.
%break
ובענין האמונה יש הרבה פירושים. כלומר, שכל אחד ואחד נותן פירוש 
משלו. ואליבא דאמת, כל פירוש של אמונה, שהאדם בוחר לעצמו, 
נקרא בחינת "אמונה". וזה על דרך שמובא בהקדמה לתע"ס (אות 
י"ד) "מי שתורתו אומנותו", שיש לפרש,
%break
אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו. כי "אומנותו" אותיות 
"אמונתו". בדומה לאדם שמאמין לחבירו, ומלוה לו כסף. אפשר 
שיאמין לו על לירה אחת, ואם ידרוש ממנו שתי לירות, יסרב להלוות 
לו. ואפשר שיאמין לו עד מאה לירות ולא יותר.
%break
ואפשר גם כן, שיאמין לו על כל רכושו, בלי שום צל של פחד. ואמונה 
זו האחרונה נחשבת לאמונה שלימה. אבל באופנים הקודמים נבחנת 
לאמונה בלתי שלימה, אלא שהיא אמונה חלקית.
%page 1392
כך אדם אחד, מקצה לו מתוך שיעור אמונתו בה', רק שעה אחת 
מיומו, לעסוק בתורה ועבודה. והשלישי אינו מזניח אפילו רגע אחד 
משעת הפנאי שלו, מבלי לעסוק בתורה ועבודה".
%break
ובהאמור אנו רואים, שיש לכל יהודי בחינת אמונה. אולם למה בחר ה' 
דוקא את דרך האמונה, הוא כנ"ל, שדרך האמונה היא הדרך 
המוצלחת ביותר,
%break
שהאדם יגיע ע"י זה למטרת הבריאה. היינו, שיקבל את הטוב והעונג, 
שהיה לו במחשבת הבריאה, שהיא "רצונו להטיב לנבראיו".
%break
אולם יש להבין, מהן הדרכים, שיש להאדם ללכת, בכדי להשיג את 
שלימות המטרה. התשובה היא, שהאדם צריך לעשות תיקון הבריאה. 
זאת אומרת, שהכלי קבלה שהבורא ברא בהנבראים, שהרצון הזה 
הוא בהפכיות הצורה מהבורא,
%break
שרצונו הוא להשפיע. לכן האדם צריך לתקן את עצמו עם השגת 
הרצון להשפיע. וזה נקרא "תיקון הבריאה". וזהו כל עבודת האדם, 
להגיע לידי דביקות עם הבורא, שזהו ענין השתוות הצורה.
%break
לכן, אם ההשגחה, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, 
היתה מגולה, אז לא היה יכול להיות שום אפשרות, שיהיה בכוחו של 
אדם לעשות בחירה,
%break
היינו לקיים תו"מ בעל מנת להשפיע. אלא סיבה אחרת היא מחייבת 
אותו, שבגללה הוא מקיים תו"מ. והיא מטעם עונש. היינו, מטעם 
תועלת עצמו ולא מטעם מצות ה', כנ"ל בהקדמה לתע"ס.
%break
לכן השגחתו יתברך היא בהסתרה, אלא שהאדם צריך להאמין. אז יש 
מקום לבחירה. היינו, יש מקום לומר, שהוא עושה בעל מנת להשפיע. 
זאת אומרת, האדם עוסק בתורה ומצות,
%break
אף על פי שעדיין אין מרגיש שום טעם בתו"מ. כלומר, שהטעם של 
התורה, והטעם של המצות, זה תהיה הסיבה, שמחייבו לקיים אותם - 
זה אי אפשר לומר, בגלל שאינו מרגיש עדיין שום טעם.
%break
מה שאין כן בתענוגים גשמיים, ששם התענוג בידיעה ולא באמונה, 
לכן התענוג שהאדם רואה, שיש באיזה דבר, התענוג היא הסיבה 
המחייבו לקבל את התענוג. לכן כנ"ל, אם היה מגולה התענוג שיש 
בתו"מ, ששם התענוג הוא אמיתי,
%break
כמו שאמר האר"י הקדוש, שבתענוגים הגשמיים אין יותר ממה שנפלו 
ניצוצין קדישין לתוך הקליפות, שזהו רק "נהירו דקיק" (אור דק), בטח 
אם היה מגולה התענוג שיש בתו"מ, בטח שהנבראים היו מוכרחים 
לקיים תו"מ מטעם תועלת עצמו.
%break
מה שאין כן כשהאדם מקיים תו"מ, לא משום שהוא מרגיש טעם בזה, 
אלא לפעמים הוא עושה את המעשים של תו"מ בכפיה, למרות שהגוף 
מתנגד לזה. אבל יש לשאול,
%break
מדוע האדם כופה את עצמו, ומתגבר על רצון לקבל, שרוצה במנוחה. 
אלא האדם אומר, שזה כל ההבדל בין אדם לבהמה. כי אצל בהמה, 
שאין לה שכל, לכן רק התענוג קובע מה לעשות ומה שלא לעשות.
%break
מה שאין כן אדם, שנברא עם דעת, הוא כבר לא מסתכל על התענוג, 
שזה יתן לו הבסיס, היינו שזה יהיה אצלו המורה דרך. היינו, איפה 
שיש יותר תענוג, שם, בדרך הזו הוא צריך ללכת. אלא האדם חושב 
תמיד, שהוא צריך ללכת בדרך האמת.
%break
היינו, שהמודד של העבודה, הוא מה שהוא אמת. בדרך הזה הוא 
הולך, ואין הוא מסתכל על הרגשת התענוג, שהוא יהיה המורה דרך 
שלו. אלא האדם חושב תמיד על האמת, אם באמת יצמח מזה שהוא 
הולך לעשות עכשיו, דבר טוב בשבילו.
%break
לכן האדם, כשמקבל על עצמו מלכות שמים, הנקרא "אמונה", 
שהאדם רוצה לעבוד בתו"מ לשם שמים, והאדם רוצה לעשות נחת 
רוח ליוצרו, לכן אין האדם מסתכל על המעשה שהוא עושה,
%break
אלא הוא מסתכל על האמת. היינו, היות שהבורא נתן לנו תורה 
ומצות, ואנו רוצים לעשות רצונו, בכדי שיהיה לו הנאה, בזה שאנו 
מקיימים מצותיו.
%break
לכן, למשל, כשהאדם לובש ציצית, אין האדם מסתכל, איזו הנאה 
תהיה להגוף בזה שהוא לובש ציצית. ובפרט שהוא מדקדק, שיהיו 
ציצית מן המשובחים ביותר, כמו שאמרו חז"ל (שבת, קל"ג) "זה אלי 
ואנוהו. התנאה לפניו במצות.
%page 1393
עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה 
נאה".
%break
אלא האדם מסתכל תמיד, במה הוא יכול לעשות הנאה להבורא. 
היינו, שהאדם מבין בשכלו, זה שהבורא נתן לנו מצות אהבת ה', אינו 
זה חס ושלום שהבורא צריך לאהבה שלנו.
%break
אלא כל מה שהבורא צוה לנו לעשות ולקיים את כל מצותיו, אינם אלא 
לתועלת האדם. כלומר, שע"י זה האדם יגיע להשיג את מטרת 
הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
%break
אבל האדם יודע, שיש לו טבע, הנקרא "רצון לקבל לתועלת האדם ולא 
לתועלת הזולת". זה גורם לו, שקשה להאדם לומר, אף על פי שהוא 
מבין, שהאדם אינו דומה לבהמה, שנגיד, שדוקא במקום שהאדם 
מרגיש שיקבל תענוג, שם הוא יכול לתת כוחות,
%break
בכדי להשיג את התענוג. אמנם, אם אומרים להאדם, שהוא צריך 
לאהוב את ה', זה האדם יכול להבין, רק בזמן שהוא רואה את גדלות 
וחשיבות של הבורא, אז שייך לומר את הענין של האהבה.
%break
מה שאין כן בזמן שהאדם אינו רואה את חשיבות של הבורא, אלא 
האדם צריך להאמין, כאן מתחילה עבודת האדם, כלומר עבודה, 
ששייכת לבחינת אדם ולא לבחינת בהמה. שענין אמונה שייך לעבודת 
האדם ולא לעבודת הבהמה.
%break
אולם שיעור האמונה צריך להיות, כמו הידיעה שיש אצל בהמה. 
אחרת אין זה עדיין נקרא "אמונה", אם יש לו הבדל בין אמונה 
לידיעה.
%break
כלומר כנ"ל, שהאדם צריך להיות דומה כמו בהמה. היינו, כמו בהמה 
אינה יודעת רק ידיעה מה שהיא רואה, כן האדם צריך ללכת בבחינת 
אמונה, כמו בהמה בבחינת ידיעה. אחרת מהו ההבדל בין אדם 
לבהמה, כנ"ל, כלומר האמונה צריכה להיות כמו ידיעה.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה שכתוב "ידע שור קנהו, וחמור 
אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". איך הוא מדמה ישראל 
לשור וחמור.
%break
הלא השור והחמור הם רואים מי הוא הנותן להם מזונות. מה שאין כן 
ישראל לא רואים, אלא הם צריכים להאמין. אם כן מהו הדמיון זה 
לזה.
%break
והתשובה היא כנ"ל, כי עיקר ההבחן בין אדם לבהמה הוא, שלבהמה 
אין דעת. לכן אצל הבהמות רק הרגשת התענוג היא הקובעת, אם 
לעשות את הפעולה, או לא לעשות. מה שאין כן באדם, שיש לו שכל 
ודעת, אין לו להסתכל על התענוג שבדבר, אלא על האמת שבדבר.
%break
לכן כשניתנה לנו בחינת אמונה, כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה 
עבדו". לכן כשנתן לנו העבודה הזאת, לכן ישראל צריך להיות בחינת 
ידע, היינו אמונה, שישראל צריכים לקבל על עצמם, צריך להיות כמו 
ידיעה אצל הבהמות.
%break
ועל זה באה השאלה. מדוע הידיעה, שיש בבהמות, שזה הוא הבסיס 
שלהם, כמו כן צריכה להיות האמונה אצל ישראל. ומדוע אצל ישראל 
"לא ידע", אינו דומה אמונה שלהם כמו ידיעה.
%break
וזה שכתוב "עמי לא התבונן". הנה "עמי" נקרא "עמך". מה שאין כן 
"ישראל" הוא כבר מדרגה יותר גבוהה, כידוע ש"ישראל" אותיות "לי-
ראש". לכן הוא אומר "ישראל לא ידע". מדוע. זהו מטעם ש"עמי לא 
התבונן". בזמן שהם היו בבחינת "עמי",
%break
להתבונן מהו שיעור אמונה, שהם צריכים להשיג, אלא שחשבו, שגם 
אמונה חלקית, כנ"ל, כבר זה שיעור מספיק לבחינת אמונה, לכן 
הסתפקו במועט,
%break
והם חושבים עצמם לבחינת "ישראל", אף על פי שהם עוד לא זכו 
לבחינת "אמונה שלימה", שזה יהיה דומה כבחינת ידיעה כמו 
בבהמות.
%break
ובהאמור יוצא, שסדר העבודה צריך להיות, שהאדם צריך להגיע 
לבחינת אמונה, כמו ידיעה. היינו, האדם מתחיל להבין, שצריכים 
לעשות הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. לכן כשהאדם הולך 
בדרך הזו, וכשהוא רואה,
%break
שאין הגוף נהנה מהעשיה שהוא רוצה לעשות, אז האדם צריך לומר 
להגוף שלו "אין אני הולך לעשות מעשה, שאתה תהנה מזה, אלא אני 
הולך עכשיו לעשות מעשה, שהבורא יהנה מזה.
%page 1394
אם כן מה אתה דורש ממני, שאני אחכה מלעשות את הדבר עד 
שאתה תסכים. הלא אין אתה בא בחשבון, בקשר לעשיית המעשה, 
שאני עושה לתועלת ה'".
%break
אבל הגוף שואל "מה יהיה לך, מזה שאתה עושה לתועלת ה'. כלומר, 
איזו הנאה תהיה לך מזה. היות שאין אדם עושה שום דבר בלי 
תמורה, אם כן מהי התמורה, שאתה מקוה לקבל עבור זה".
%break
התשובה צריכה להיות "ניתנה לנו מצות אמונה, כמו שכתוב "ויאמינו 
בה' ובמשה עבדו". לכן אני מאמין, שאני משמש מלך גדול, הגם שעוד 
אין לי ההרגשה מגדלות הבורא. אלא אני מאמין בגדלותו, לכן יש לי 
הנאה, בזה שאני משמש מלך גדול,
%break
וזוהי ההנאה שלי. לכן כל השאלות שלך הן יכולות להיות רק על 
האמונה, מדוע אני מאמין. אבל בו בזמן, שאני מאמין באמונה שלימה, 
האמונה שלי היא כמו ידיעה".
%break
ואנו רואים, בזמן שיש ידיעה על אדם, שהוא מורם מעם, מלך, שר 
גדול, או מי שהוא מפורסם, לאיש גדול, יש זה מצד הטבע, שהאדם 
נכנע לפני הגדול. ואין זה שייך לדת תורה, אלא זהו בטבע, שיש זכיה 
גדולה, שהקטן משמש להגדול. רק בעבודה,
%break
ששם ענין גדלות וקטנות אינו מגולה, אלא שצריכים להאמין, שם יש 
העבודה, מטעם שמצד הטבע, אין האדם מסוגל לעשות שום דבר, 
אלא מה שהוא רואה ומבין בשכל.
%break
לכן כשהאדם קיבל על עצמו אמונה כדוגמת ידיעה, כבר אין לו מה 
להתווכח עם הגוף. כי האדם אומר להגוף "אני רואה, שאין אתה אומר 
לי שום דבר, רק דבר אחד אתה אומר לי, שאין אתה יכול להשלים עם 
האמונה, שאני קיבלתי עלי.
%break
לכן על טענת האמונה אין לי מה להתווכח עמך. לכן אני אומר לך, מה 
שאני עושה עכשיו, ואתה לא מסכים, אין אני מחכה להסכמתך, כי 
אצלי האמונה כמו ידיעה".
%break
ובהאמור יוצא, שכל עבודת האדם הוא איך להשיג כח האמונה. כי אין 
האדם יכול לנצח את הרע שבו ע"י ויכוחים. כי בשכל החיצוני הגוף 
תמיד צודק. אלא רק אם האדם עונה להגוף עם בחינת אמונה למעלה 
מהדעת, אז הוא יכול לנצח את הגוף.
%break
אי לזאת, האדם צריך לעשות הכנה לפני עשיית דבר שבקדושה, 
שהוא רוצה בזכות המעשה של קדושה, שהוא הולך לעשות עכשיו, 
הוא יקבל תמורת העשיה בחינת אמונה. והאדם צריך להאמין, שלא 
חסר לו שום דבר, רק אמונה בה'.
%break
והאמונה, האדם יכול להשיג, שה' יתן לו, ע"י זה שהוא עושה מעשים 
למעלה מהדעת, היינו בכפיה. כלומר, שיש הרבה פעמים שהאדם 
צריך לילך בכפיה, שהוא צריך לכוון, שבזכות הכפיה הוא יזכה 
לבחינת אמונה בגדלות וחשיבות בה'.
%break
אולם האדם צריך לדעת, שבזמן שהוא עובד בעל מנת להשפיע, יש לו 
עליות וירידות. וזהו מטעם, שע"י הירידות והעליות, האדם מקבל 
יכולת ואפשרות להבחין בין טוב לרע. כי ידוע,
%break
שאין האדם יכול להבין שום דבר כל צרכו, אם אין לו נגד זה, דבר, 
שהוא ההיפך מהדבר שיש לו.
%break
וזהו כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". כלומר, שאין להכיר את 
החשיבות של האור, אלא מתוך החושך. שסבל, והיו לו יסורים 
מהחושך. אז, כשבא האור,
%break
הוא יודע להעריך אותו. כמו כן אין האדם מסוגל להעריך את חשיבותו 
של מצב העליה, אם אין לו נגד זה ירידות. כי רק אז הוא יכול להעריך 
חשיבותו של האור, היינו בחינת העליה.
%break
אחרת זה דומה, שנותנים לתינוק אבנים טובות ומרגליות, ואין התינוק 
יודע להעריך את החשיבות שבדבר. אז באים אנשים, ולוקחים ממנו 
את הדברים טובים,
%break
היות שהתינוק לא יודע בשביל מה הוא צריך להחזיק את האבנים 
טובות. וממילא מי שרוצה, לוקח מהילדים את הדברים טובים.
%break
וכמו כן האדם, שלא יודע מהו הערך של קדושה. אם נותנים לו קצת 
קדושה, בכדי שהאדם יתקדם בעבודה, בא הסטרא אחרא ולוקחת 
מידו.
%page 1395
היות שאין להאדם היכולת להבין, שקצת קדושה, מה שרכש, צריך 
לשמירה, שהס"א לא תוציא את הקדושה מידו.
%break
לכן כשיש לו ירידות, הוא נשאר עם רשימות, ממה שהיה לו. ולכן הוא 
כבר יודע לשמור את עצמו, שהס"א לא יוציאו מידו. ומשום זה אדם 
המאמין, שהכל עושה ה',
%break
ובטח ה' עושה הכל לתועלת האדם. אם כן הירידות שהאדם מקבל, 
הוא אומר, שה' שלח לו את המצבים האלה בטח לטובתו.
זה נותן כח לאדם, שלא יברח מהמערכה, אף על פי שהוא לא רואה, 
שה' משגיח עליו, היינו שירגיש, שה' עוזרו. 
%break
אלא שלא די, שלא התקדם בעבודה, אלא הלך אחורה. אבל אם הוא 
מאמין, שה' עוזר לו, בזה ששולח לו את הירידות, ממילא כבר האדם 
אינו בורח מהמערכה.
%break
כי הוא אומר, שה' כן עוזרו. אבל לא באופן שהאדם מבין, היינו 
בעליות. אלא שה' נותן לו עזרה בדרך הירידות. לכן אמונה זו מחזקת 
אותו, שלא יברח מהמערכה,
%break
אלא הוא מצפה לעזרת ה', ומתפלל, שיהיה לו כח להמשיך בעבודה, 
עד שה' יפקח את עיניו ויזכה לדביקות ה'.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך 
על הרעה, כשם שמברך על הטובה". זאת אומרת, אם האדם מאמין, 
שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב,
%break
אם כן מדוע האדם מרגיש, שיש לו רע. וזה נקרא, כאילו ה' נותן לו 
רע. לכן אמרו חז"ל, שהאדם צריך להאמין, שבטח הרע הזה הוא 
לטובה.
%break
ובעבודה יש לפרש, כי אנו רואים, בזמן שהאדם נכנס לעבוד בבחינת 
"שכל מעשיו יהיו לשם שמים", היינו שכל מה שהוא עושה, הוא עושה 
מטעם, שהוא רוצה להשפיע להבורא, ולא לתועלת עצמו, אז הוא בא 
לידי מצבים של עליות וירידות.
%break
כי בזמן שמאירה לו בחינת האמונה בה', הוא במצב עליה. היינו, 
שהוא מבין, שכדאי לעבוד רק לתועלת ה'. ואח"כ באה לו ירידה. היינו, 
שבאו לו מחשבות,
%break
מה יהיה לו, מזה שהוא יעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. ויש 
לפעמים, שהוא מקבל ירידה כל כך גדולה, שהוא רוצה לברוח 
מהמערכה.
%break
אז נשאלת השאלה, מדוע מטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה 
תמיד במצב רוח מרומם, ועתה הוא מרגיש הרבה פעמים, שבכלל 
הוא רחוק מהעבודה, והוא עושה הכל בכפיה. הלא יש כלל "מצוה 
גוררת מצוה". אם כן, מדוע קיבל ירידה.
%break
והתשובה היא, זה שהאדם מרגיש, איך שהוא נמצא במצב של ירידה, 
הנקרא "מצב של רע", זהו גם כן לטובתו, שדוקא ע"י שניהם הוא יכול 
לזכות לעזרה מצד ה'. וזה שכתוב "חייב אדם לברך על הרעה".
%break
%page 1396
%H מהו, "וראית את אחורי ופני לא יראו", בעבודה
%break
ידוע שסדר העבודה בכדי להגיע למטרת הבריאה, שהיא להטיב 
לנבראיו, הוא בב' בחינות:
%break
א. בחינת מוחא, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהיא בחינה 
הנקראת נגד הדעת, כלומר, הדעת של האדם הוא הקובע אם כדאי 
לעשות את הדבר או לא, וכפי הכלל שאין האדם יכול ללכת נגד 
השכל, נמצא, האדם המקבל על עצמו לעבוד את ה',
%break
אפילו שהשכל לא מבין את הכדאיות, ומכל מקום, האדם מקבל על 
עצמו אמונת חכמים, איך שהם קבעו לנו איך לעבוד את ה'.
והם אמרו שצריכים ללכת לפי חוקי התורה ולא לפי השכל, זה נקרא, 
בחינת מוחא.
%break
ב. בחינת ליבא, שפירושו, רצון לקבל, והוא צריך לעבוד ללכת נגד 
הרצון. היינו לעבוד ולעשות מעשים בכדי להשיג את הרצון להשפיע, 
זה נקרא, ליבא.
%break
והיות האדם מצד הטבע נולד עם רצון לקבל לעצמו, וכשהוא רוצה 
לעבוד בעל מנת להשפיע אז מגלין לו שידע שהרצון לקבל הוא רע, 
אולם אסור לו לראות מיד עד כמה שהרצון לקבל שולט באדם,
%break
היינו לדעת איך שהוא רע ויש לו שליטה על האדם. שאין האדם מסוגל 
בכוחות עצמו לצאת משליטתו.
%break
וזהו מטעם, שאם האדם יראה את כח הרע שיש בו, ועד כמה שהוא 
מרוחק מה' מכח הרע הזה, אז האדם יגיד ששליטת הרע זה אצלי 
גדול מאוד יותר משאר אנשים, ואיך אני יכול לנצח אותו, אם כן חבל 
על היגיעה שלי, היות שכל היגיעה תלך לריק,
%break
כי אני לא רואה שום מוצא משליטת הרצון לקבל, והרצון לקבל היא כל 
הרע, היינו שרק היא המפריע מלהגיע לבחינת דביקות והשתוות 
הצורה, אם כן יותר טוב בשבילי שאני אברח מהמערכה הזו.
%break
והיות שאין מגלין לו את הרע בפעם אחד, אלא לאט לאט, היינו נותנים 
לו עליה, והוא חושב שכבר אין לו רע, היות שהאדם מרגיש בעת עליה 
שהוא מקורב לה', וכבר אין הוא זקוק שה' יתן לו עוד הפעם עזרה, 
מטעם שהוא חושב, שעכשיו הוא ישאר בעליה זו לעולמים,
%break
כי עתה הוא רואה שהכל הבל הבלים, אלא עיקר הוא להתקרב לה'. 
והיות שהאדם צריך לראות את כל הרע שבו, בכדי שיהיה בידו לתת 
תפלה בכל הלב, כי רק אז יש לו כלי שלימה, היינו חסרון אמיתי, לכן 
הוא מקבל ירידה מלמעלה,
%break
היינו שמגלין לו עוד קצת רע מה שנמצא בהרצון לקבל והוא לא חשב 
על זה, וכן חוזר חלילה, עד שכל פעם מתגלה אצלו יותר רע, ואם הוא 
לא בורח מהמערכה, נמצא, כשהוא כבר הגיע לבחינה תחתונה 
שבהרע שלו,
%break
אז הקב"ה נותן לו את העזרה הדרושה שבאה אליו בכדי להצילו 
משליטת הרע שבו, שאז האדם זוכה לבחינת רצון להשפיע, הנקרא, 
טבע שני, ואז הוא מקבל פקיחת עינים בתורה.
%break
ובהאמור יוצא, שזהו לא כמו שהאדם חושב איך שסדר עבודה צריך 
להיות, כפי שכלו של האדם, אלא להבורא יש סדר אחר, וגם על זה 
יש לומר, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי" (ישעיה 
נ"ה). כלומר, האדם מבין שסדר העולם הוא,
%break
שהאדם לומד איזה חכמה או איזה מקצוע, אז כל יום ויום הוא 
מתקדם והולך, ומבין תמיד יותר ויותר, עד שהוא משיג את הדבר 
שהוא לומד בשלמותו, לכן לאחר שהאדם כבר רגיל בעבודה, כפי מה 
שקיבל בבחינת החינוך, היינו שרק על בחינת המעשה צריכים לעבוד.
%page 1397
כלומר, שמחנכים אותו לקבל על עצמו בחינת אמונה, להאמין בה', 
וגם להאמין באמונת חכמים מה שהם סדרו לנו איך לקיים תו"מ, 
והאדם צריך רק לזכור בזמן שעוסק בתו"מ,
%break
שהוא מקיים מצות ה', אשר ציווה לנו ע"י משה וחכמים שבאו אחריו, 
וע"י זה אנו נקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא, זהו סדר תחילת 
עבודת האדם בתו"מ.
%break
ושזה נקרא, עבודה בבחינת המעשה, כלומר שהאדם צריך לזכור 
בעת עשיית התו"מ, שהוא מקיים מצות ה', וזה נקרא, עבודת הכלל, 
וכמו כן נקרא זה, דומם דקדושה.
%break
ואחרי זה, היינו לאחר שהוא כבר רגיל בעבודת המעשה, ושומר אותם 
בשמחה, בזה שהוא זכה לקיים מצות ה', אז יכולים לדבר מבחינת 
הכוונה, אבל מטרם שהאדם מקיים את התו"מ מבחינת הכלל, היינו 
מבחינת המעשה,
%break
אין לדבר עם האדם הזה בבחינת הכוונה, וזהו כמו שאמר הרמב"ם, 
שענין הכוונה הנקרא בשם, לשמה, אין מגלין זה לכל אדם, "אלא עד 
שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה מעט מעט".
%break
זאת אומרת, שהכלל ישראל, הנקרא, בחינת דומם דקדושה, מאיר 
להם בחינת אמונה בסוד אור מקיף, ומכח זה יש להאדם לקיים תו"מ 
בבחינת המעשה, אבל אלו אנשים שהם עוד לא מקיימים תו"מ אפילו 
בבחינת הכלל, בטח שאין לדבר אליהם מבחינת הכוונה.
%break
מה שאין כן אלו אנשים שמבחינת הכלל הם בסדר, רק מרגישים דחף 
פנימי, שיש ענין כוונה גם כן, ששמעו שיש ענין, שצריכים לעשות שכל 
המעשים יהיו לשם שמים, הנקרא,
%break
לשמה, אז מתעורר בלבבם שגם הם רוצים להיות מאנשים האלו 
שעוסקין בתו"מ לשם שמים. ובענין לשם שמים יש כמה פירושים:
%break
א. שעוסק בתו"מ לשם שמים, פירוש, לא שהוא מקיים תו"מ בשביל 
כבוד או כסף, אלא רק מסיבת שהקב"ה ציווה לנו ע"י משה, שעלינו 
לקיים מצותיו, בגלל זה אנו מקיימים,
%break
ולא בשביל כבוד או כסף וכדומה, נמצא, שזה נקרא, לשם שמים, 
היינו מטעם שה' ציווה לנו לקיים את התורה ומצות. אבל תמורת זה 
האדם רוצה שה' ישלם לו שכר, כמו שאמרו חז"ל "ונאמן הוא בעל 
מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך" (אבות פרק שני כ"א).
%break
ויש פירוש ב' בענין לשם שמים, היינו לא שהתועלת עצמו היא הסיבה 
המחייבו לקיים תו"מ, אלא מחמת חשיבותו וגדלותו של הקב"ה, זה 
מחייבו לעסוק בתו"מ, כלומר, זה שהוא משמש את המלך, ומקיים 
פקודות המלך, זהו הסיבה שרוצה לעסוק בתו"מ.
%break
נמצא, לא שהשכר היא הסיבה, כמו שהסברנו בבחינה א' דלשם 
שמים, שהסיבה מה שמקיים תו"מ הוא שרוצה שה' ישלם לו שכר, 
היות שלא קיום תו"מ בשביל אנשים כנ"ל,
%break
אלא הוא עבד בהצנע לכת, שאף אחד מבחוץ לא יודע את עבודתו 
בתו"מ, רק ה' לבדו, לכן הוא מבקש מה' שיתן לו שכרו.
%break
נמצא, שהתועלת עצמו היא הסיבה. מה שאין כן בזמן שהוא רוצה 
לעבוד רק בשביל גדלות המלך, זה נקרא, לשם שמים, היינו שכוונת 
השכר היא במה שהוא משמש להבורא,
%break
וזהו כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר אות קצ"א) וזה לשונו 
"דהיינו שירא משי"ת (לכן הוא מקיים תו"מ) משום שהוא גדול ומושל 
בכל".
%break
ובהאמור יוצא, שדוקא בזמן שהאדם עובד לא לשם לקבל תמורה, 
אלא כוונתו הוא לשם שמים, שהוא גדלות ה' היא המחייבו לקיים 
תו"מ, זה נקרא, לשמה, היינו לא השכר אלא גדלותו של ה', זהו 
הסיבה שבגללה הוא מקיים תו"מ.
%break
אם כן יש לשאול, ומה יהיה הפירוש מה שאמרו "ונאמן הוא בעל 
מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך", אם האדם לא עובד בשביל שכר.
%break
יש לפרש, שאלו אנשים שעובדים שלא על מנת לקבל פרס, פירוש 
הדבר, שהם רוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, אולם הגוף מתנגד לזה 
ואין ביכולתם להתגבר על הרצון לקבל לעצמו, אבל יש להם רצון 
וחשק לזה,
%break
ומתפללים לה' שיעזור להם שיוכלו לעבוד בלי שום תמורה, אז ה' 
שומע תפלתם ונותן להם טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע, וזהו השכר 
שלהם במה שהם זוכים לעבוד רק לתועלת ה'.
%break
%page 1398
אולם יש לדעת כנ"ל, שדוקא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעל מנת 
להשפיע, היינו שהוא רוצה להגיע לדרגה זו, והיות שזה נגד הטבע, 
ואין האדם מסוגל מצד עצמו להגיע לזה, אלא שה' צריך לתת לו את 
הרצון להשפיע, והיות שיש כלל, כי אין מילוי בלי חסרון,
%break
כי אי אפשר למלאות איזה דבר אם אין שם בית קיבול, הנקרא, 
חסרון, והיות שהחסרון של אי יכולת לעשות מעשים דלהשפיע, גם זה 
אינו בידי אדם להרגיש, אלא הרגשה זו, שהאדם צריך לעשות בעל 
מנת להשפיע, האדם שואל,
%break
לאיזה צורך אני רוצה לעשות מעשים דלהשפיע, אז בטח האדם צריך 
מקודם להרגיש, שבלי הרצון להשפיע הוא נמצא במצב של חסרון, 
היינו שהוא נפרד מה' מחמת שינוי צורה, גם זה אין בידי אדם כח 
להרגיש, אלא גם זה,
%break
היינו הרגשת הרע שיש ברצון לקבל לעצמו, שבזה הוא נעשה נפרד 
מה', גם זה אין בידו להבין, כי שואל, מה יהיה לך מזה שאתה תעשה 
הכל בעל מנת להשפיע, עם שאלות כאלה נאבד לו הרצון והצורך 
לעשות הכל בעל מנת להשפיע.
%break
לכן דוקא ע"י המאור התורה שמאיר לאדם, אפילו בזמן שהוא לומד 
שלא לשמה, המאור הזה נותן לאדם יכולת שירגיש את החסרון 
והצורך להשיג את הרצון להשפיע, אלא כנ"ל, שלא מראים לאדם את 
כל הרע הנמצא בהרצון לקבל כנ"ל,
%break
אלא מראים לו כל פעם קצת, היינו אחרי כל ירידה, שהוא רואה שהוא 
נמצא בפירוד, ואין לו חשק לעבודה, נותנים לו בחינת עליה, ואחרי כל 
עליה הוא מקבל עוד הפעם ירידה, עד שמתגלה אצלו כל הרע, ואז 
לאחר שיש לו כבר חסרון שלם,
%break
אז הוא מקבל מלמעלה את הרצון להשפיע, אבל באמצע עבודה, 
כשהאדם מקבל ירידה, הוא רוצה לברוח מהמערכה, המצב הזה 
נקרא, אחוריים, היינו שאינו מאיר לו את האמונה שימשיך בעבודה, 
אלא הוא מבין שה' צריך להתנהג עמו כמו שהאדם מבין, כנ"ל,
%break
אבל ה' עושה כדעתו ולא כדעת האדם, שחושב שהסדר בעבודה צריך 
להיות דומה לכל המקצועות שהאדם לומד, וכל יום הוא הולך קדימה, 
וכאן האדם רואה שכל יום הוא הולך אחורה,
%break
היינו כל יום הוא רואה שהוא נמצא במצב אחוריים, אבל האמת הוא 
כנ"ל, שהבורא מתנהג עמו כפי שהבורא מבין ולא כמו שהאדם מבין.
%break
ובהאמור אנו רואים, שסדר עבודה היא בהיפך מדעתו של אדם, כי 
האדם מבין, שעל ידי זה שיהיה לו כל פעם עליה בדרגה הוא יגיע 
לשלימות המטרה, אבל הבורא מבין להיפך, היות שאם האדם היה 
נשאר במצב של העליה,
%break
אז הוא היה חושב עצמו שהוא כבר שלם, היינו שהוא לא רואה שום 
חסרון בעבודתו, אז הוא היה נשאר בבחינת הדומם שלו, ובחינת הרע 
שיש בו מצד הרצון לקבל, לא היה מרגיש שהוא רע, כי הוא לא רואה 
שיפריע לו מלעסוק בתו"מ. ולא היה יודע מה זה בחינת אחוריים,
%break
היינו מהו שהתו"מ אינם מאירים, אלא היה תמיד שמח מזה שהוא 
עובד את ה' ומקיים מצותיו, ויש כלל, שמלמעלה לא נותנים מותרות, 
כלומר, בזמן שהאדם לא מרגיש שחסר לו העיקר, אסור לתת לו 
מותרות.
%break
שיש כלל, בזמן שחסר לאדם חיים הכרחיים, כלומר בזמן שחסר 
לאדם נשמת חיים, הנקרא, דביקות בה', המכונה, אמונה שלימה, לא 
שייך לומר שיתנו לו מותרות, כלומר, דבר שאדם לא מרגיש שחסר לו, 
שבלעדו לא יכול לחיות,
%break
ברוחניות נקרא דבר זה אצל האדם, למותרות, היינו דוקא בזמן 
שאדם מבקש מה' שיתן לו איזה דבר, שכל כך נחוץ לו את הדבר, עד 
כדי כך שבלי זה החיים שלו לא שוים כלום, זה נקרא,
%break
הכרחיות, וזה נקרא, רצון אמיתי, היינו חסרון שהיא ראוי לקבל מילוי, 
מה שאין כן אם הרצון שלו לא כל כך גדול, זה נבחן למותרות.
לכן בזמן שיש לאדם סיפוק בתו"מ מבחינת המעשה, לא שייך לומר 
שיתנו לו מדרגה יותר גדולה, כי הוא לא כל כך נצרך לישועה.
%break
%page 1399
ובהאמור יוצא, שאין האדם מסוגל לעלות במעלת הקודש, אלא דוקא 
בזמן שמרגיש שהוא נמצא בתכלית השפלות, שזה נקרא, מצב של 
אחוריים, היינו שבזמן שהוא נמצא במצב אחוריים,
%break
אז הוא יכול לקבל כלי, הנקרא, חסרון לקבלת עזרה מלמעלה, 
והעזרה שבאה מלמעלה נקראת, בחינת נשמה, כמו שכתוב בזה"ק 
"הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל, במה, והתשובה היא, בנשמתא 
קדישא".
%break
וכל פעם שהוא מבקש עזרה, הוא מקבל כל פעם מדרגה יותר גדולה, 
עד שזוכה להשיג את הנרנח"י שבנשמתו.
%break
ובזה יש לפרש, מה ששאלנו, מהו "וראית את אחורי ופני לא יראו", 
שיש לפרש, "וראית", היינו אם האדם רוצה לזכות לבחינת ראיה, 
היינו לפקיחת עינים בתורה, כלומר, מבחינת תורה שהיא בחינת 
שמותיו של הקב"ה, אין האדם יכול לזכות לזה בזמן עליה,
%break
היינו בזמן שהוא רואה שמאיר לו בחינת תו"מ, היינו מזה שיש לו 
סיפוק, ורוצה שכל פעם תהיה לו מדרגה יותר גדולה, כדרך הנוהג 
בדברים גשמיים,
%break
שכל פעם האדם רואה שהוא מוסיף והולך בהשגת מבוקשו, הן 
שלומד איזה מקצוע והן שלומד איזה חכמה, נמצא, שהאדם תמיד 
בבחינת עליה, הנקרא, בחינת פנים.
%break
מה שאין כן ברוחניות הוא ההיפך, שדוקא מבחינת אחוריים, היינו 
ממצבים שהם לא מאירים, היינו דוקא מירידות, שפירושו, שכל פעם 
מתגלה אצלו יותר רע, כלומר שמידת הרע שיש בהרצון לקבל, איך 
שהוא המפריע לאדם שיגיע למטרתו שבגללה הוא נברא,
%break
והוא מטעם הנ"ל, כי אין האדם יכול לקבל מה' עזרה, אלא על מצב 
ששם הוא מרגיש את החסרון אמיתי. נמצא, שאין האדם יכול לומר 
שהקב"ה לא מסתכל עליו בזה שהוא רואה שהוא הולך אחורי,
%break
אלא אחוריים הזה שהאדם מרגיש, זה בא מלמעלה, כלומר שה' נתן 
לו עזרה בזה שהוא רואה את הרע שנמצא ברצון לקבל.
%break
נמצא, שהאדם כן מתקדם, אלא כנ"ל, לא לפי דעתו של אדם, אלא 
לפי מה שהבורא מבין, וזה שכתוב "כי לא מחשבתי מחשבותיכם", 
זאת אומרת, שהקב"ה נותן לו מקודם העזרה, שירגיש כל פעם יותר 
את שיעור הרע שיש בהרצון לקבל, כנ"ל,
%break
שאי אפשר לגלות לו כל הרע בפעם אחת, אלא כל פעם מתגלה אצלו 
שיעור קטן, בגלל שאם האדם יראה את כל הרע בבת אחת, הוא 
יברח מהמערכה,
%break
לכן מגלין לו מעט מעט, עד שרואה את שיעורו האמיתי, אז יש לו 
הצורך אמיתי לעזרתו יתברך, ואז הוא זוכה להמשיך את בחינת 
הנרנח"י שבנשמתו.
%break
וזה שכתוב, "וראית את אחורי", שדוקא ע"י המצבים של אחוריים 
האדם יכול לזכות להמטרה.
ובזה יש לפרש מה שכתוב (ואתחנן שביעי) "לא מרובכם מכל העמים 
חשק ה' בכם, כי אתם המעט מכל העמים".
%break
ויש לשאול, מה בא זה ללמדינו, וכי יש למי שהוא ספק שעם ישראל 
מרובים מכל העמים, שעל זה בא הכתוב להודיענו, שלא נטעה, שה' 
בחר מחמת שעם ישראל מרובים מכל העמים,
%break
אלא שיש לפרש כנ"ל, כי בזמן שמדברים מעבודה, אז בין בחינת 
ישראל ובחינת אומות העולם מדברים באדם אחד, כמו שכתוב 
בזה"ק, "שכל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו".
%break
לכן יש לפרש, שלפעמים האדם נמצא במצב, שבחינת ישראל שבאדם 
מרובה מבחינת אומות העולם שבו, היינו במצב עליה, הנקרא, בזמן 
שהאדם מרגיש שהוא שלם בתו"מ, לכן ע"י זה האדם יכול לזכות 
לאהבת ה', כי השכל מחייב,
%break
שבזמן שהאדם מרגיש שהוא הולך בדרך הישר, לפי דעתו של האדם, 
בזמן שהוא עובד בבחינת הכלל כנ"ל, ובגלל זה ה' צריך לאהוב אותו.
על זה באה התשובה, "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם".
%break
ונשאלת השאלה, ומדוע לא חשק ה' את האדם בזמן שהאדם מרגיש 
עצמו שהוא עובד ה' בשלימות. על זה באה התשובה כנ"ל, כלומר 
שאין האדם צריך לעזרת ה' שיזכה לאהבת ה', כי האדם מרגיש עצמו 
לשלם מבחינת המעשה, שהוא בחינת דומם דקדושה.
%break
%page 1400
אלא אומר הכתוב, אני חושק בכם מטעם "כי אתם המעט מכל 
העמים", היינו, דוקא מהמצב שאתם מרגישים שאתם המעט מכל 
העמים, זאת אומרת, שכל הרצונות של אומות העולם מושלים עליכם, 
ובחינת ישראל שבכם אינם עולים בשם,
%break
ואתם רואים את הרע שבקרבכם בשיעור הרע אמיתי, ואז מתפללים 
שאני אתן לכם עזרה,
%break
והיות שיש לכם עכשיו חסרון אמיתי, שאתם מרגישים איך שאתם 
רחוקים מלעשות משהו בעל מנת להשפיע, אז מתעורר הזמן 
המתאים לתת לכם עזרה, היות שאז אתם מבקשים הכרחיות ולא 
מותרות כנ"ל.
%break
במצב עליה לא חסר לאדם שה' יעזור לו רק על מותרות, וזה שכתוב 
"לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם", כי אז אין אתם צריכים אותי 
לענין הכרחיות, היות המצב שלכם הוא מרובה מכל העמים, שאתם 
מרגישים שאתם שולטים על הרע שבכם מבחינת הכלל,
%break
שהוא בחינת מעשה. אלא מדוע ה' חשק בכם, דוקא מהמצבים 
שאתם המעט מכל העמים, כלומר שהאומות העולם שבכם שולטים 
על בחינת ישראל שבכם, ואתם צועקים אלי הצילו בכל הלב, אז אני 
אוהב אתכם,
%break
ורק אז אני יכול לקיים את כל מה שהבטחתי להאבות על ירושת 
הארץ, מטעם כי עתה כבר יש לכם כלים לקבל את ברכתי, היינו כלים 
דהשפעה, שבזמן שיש להאדם כלים דהשפעה, אז הוא יכול לקבל את 
הברכה מלמעלה.
%break
היוצא מכל הנ"ל, שאין האדם צריך להתפעל שבזמן הירידה בא אליו 
הרע שבו להתווכח עמו, ונותן לו להבין, הלא אתה רואה שאין אתה 
מתקדם בעבודה, לכן אני מייעץ לך לברוח מדרך הזה, שהיא בחינת 
עבודה דלהשפיע, וללכת לעבוד בדרך שכל הכלל עובדים,
%break
היינו רק בבחינת המעשה, ואז הוא הזמן של בחינת הבחירה, כלומר 
או להתגבר ולומר, עתה אני רואה את האמת, איך שאני מרוחק מה' 
ורק ה' יכול לעזור לו, והוא מאמין במה שכתוב "כי אתה שומע תפלת 
כל פה", אפילו שאינו ראוי לעזרה גם כן ה' עוזר.
%break
לכן הוא אומר, אני בטח אקבל עזרה מלמעלה, היות שאני מרגיש 
שהעזרה מה שה' יתן לי עכשיו, זה ממש בחינת "מחיה מתים", מה 
שאין כן אם האדם לא זוכה,
%break
אז הוא בורח מהמערכה ואומר, שעבודה זו שייכת לאנשים מוכשרים 
אבל הוא אינו מוכשר לזה, ועל זה דרשו חז"ל "כי ישרים דרכי ה' 
צדיקים ילכו בה ורשעים יכשלו בה", לכן לא לברוח.
%break
%page 1401
%H מהי הסיבה שבגללה 
%H זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה
%break
הכתוב אומר (עקב, שלישי) "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא 
לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען 
הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך".
%break
ויש להבין זה, שמכאן משמע, שהסיבה, שה' נתן ירושת הארץ לעם 
ישראל, היא מטעם כמו שכתוב "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם 
מפניך". זאת אומרת, אם הסיבה של "רשעת הגוים" לא היתה,
%break
אז לא היה ענין לתת ירושת הארץ. ועוד יש להבין, מהי הסיבה 
השניה. אומר, מטעם "אשר שנשבע ה' לאבותיך". ולולי השבועה, אין 
ה' צריך לתת את הארץ לעם ישראל.
%break
זה קשה להבין, הלא חז"ל אמרו "לא נברא העולם אלא בשביל 
ישראל". משמע, שכל הדברים טובים שישנם בעולם הם בשביל 
ישראל. ומכאן משמע, שבגלל סיבות אחרות נותנים לעם ישראל ארץ 
חמדה טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש. 
%break
שהכתוב נותן ב' סיבות:
א. מטעם רשעת הגוים.
ב. מטעם השבועה, שנשבע לאבותיך.
%break
אבל הכתוב בא לנו לומר, שבל נטעה, שהסיבה שנותן לנו ירושת 
הארץ, היא מטעם "צדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם", 
אלא מטעם ב' סיבות הנ"ל.
%break
אאמו"ר זצ"ל שאל על מה שכתוב (לך לך, שישי) "ויאמר אליו, לתת 
לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר, במה אדע כי אירשנה. ויאמר 
לאברהם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וענו אותם ארבע 
מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
%break
ושאל, מהי התשובה, שה' השיב על מה שאברהם שאל "במה אדע כי 
אירשנה", שה' אמר לו "ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם 
ואחר כן יצאו ברכוש גדול". זאת אומרת, שהתשובה היתה על 
השאלה "במה אדע". היינו,
%break
שאברהם אומר, שהוא רוצה בטוחות על הירושה. אז הקב"ה נתן לו 
תשובה, שע"י התשובה זו הוא כבר יהיה בטוח על ירושת הארץ. אם 
כן יש להבין את התשובה, שבה כבר יש הבטחה על הירושה.
%break
ואמר, שהפירוש הוא, שבזמן שה' אמר לו "לתת לך את הארץ הזאת 
לרשתה", אז אברהם ראה את גדלה וחשיבותה של הארץ הזאת. כי 
ענין ירושת הארץ,
%break
הכוונה על בחינת מלכות, שהיא מקבלת את כל האורות מלמעלה 
ומשפעת להנשמות. כי מלכות נקראת "כנסת ישראל".
ואברהם ראה, לפי הכלל "שאין אור בלי כלי", כלומר "שאין מילוי בלי 
חסרון", שאם ה' יתן לישראל קצת הארה והתעוררות מלמעלה, 
%break
הם יהיו מסתפקין במועט, ולא יהיה להם שום חסרון למדרגות יותר 
גבוהות. אם כן ראה אברהם, שאין שום אפשרות שעם ישראל יוכלו 
לקבל את ירושת הארץ, מטעם שאין להם צורך לזה.
%break
וזו היתה השאלה "במה אדע". לא חס ושלום שהוא לא האמין מה 
שה' אמר לו. אלא שאלתו היתה, שאמר, שהוא לא רואה, שיהיה להם 
צורך לזה. כמו כשנותנים לאדם איזה דבר יקר ערך, אבל אם אין לו 
צורך לזה, אין האדם יכול להנות מאותו דבר.
%break
נמצא, אפילו שיתנו להם ירושת הארץ, אם אין להם צורך, אז לא יוכלו 
להנות מזה. והגם מצד הנותן הכל בסדר, אבל אם אין להתחתון צורך, 
מה הנותן יכול לעשות. וזהו ששאל אברהם.
%break
%page 1402
והתשובה היתה "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך". כלומר, שהם יהיו 
בגלות אצל המצרים, שזה נקרא "ארץ לא להם". שפירושו, שעם 
ישראל, שהם רוצים לעבוד לשם שמים, והמצרים יהיו שולטים עליהם. 
וכל פעם עם ישראל ירצו לצאת מהגלות,
%break
כמו שכתוב (שמות, שלישי) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל 
שוועתם אל אלקים מן העבודה". שבאופן כללי נקראים "אומות 
העולם" רצון לקבל לעצמו. אלא בהרצון לקבל יש הרבה רצוניות, שכל 
רצון בפני עצמו מיוחס ל"אומה" מיוחדת.
%break
לכן נקראים באופן כללי "ע' אומות העולם", כנגד ע' בחינות רצון. שזה 
נמשך בסוד "זה לעומת זה", זאת אומרת כנגד ז' ספירות דקדושה, 
שהם חג"ת נהי"ם, וכל אחד מהן כולל עשר ספירות, ביחד הם ע' 
אומות.
%break
וגם יש בחינת "ישראל", שהם נקראים על שם "ישר-אל", שהם 
ההיפך מהרצון לקבל לעצמו, אלא הם בבחינת רצון להשפיע לה', 
היינו שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו.
%break
לכן, כיון שהמצרים היו שולטים עליהם, היו מוכרחים לעשות כל 
עבודתם לטובת המצרים ולא לתועלת ה'. וזה שאומר "וייאנחו בני 
ישראל מן העבודה". פירושו, שבני ישראל היו רוצים לעבוד לתועלת 
ה', והמצריים היו שולטים עליהם, לכן "וייאנחו".
%break
כלומר, שראו, שלא די שלא מתקדמים, אלא הם הולכים אחורה. וזה 
שאומר "ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה".
%break
ואז, כשהם רואים שלא יכולים מכוחות עצמם לצאת מהגלות, לכן 
מבקשים מה', כמו שכתוב "ותעל שוועתם אל אלקים", שפירושו, שה' 
עזר להם לצאת מגלות מצרים. וזה כמו שאומר הזה"ק על מה שאמרו 
"הבא לטהר מסייעין אותו". ושאל, במה, והשיב "בנשמתא קדישא".
%break
נמצא, שדוקא בזמן שהם מונחים תחת שליטת הרע, אז רואים בכל 
פעם יותר את שליטת הרע, ואז האדם בא לידי הרגשת ב' דברים:
%break
א. שהרצון לקבל, שהוא שליטת המצריים, הוא כל כך רע שמרחיק 
אותו מה'. כלומר, שטרם שהתחיל בעבודה דעל מנת להשפיע, עוד 
לא היה יודע כמה רעות גורם לו הרצון לקבל.
%break
וזה מטעם הידוע, שלא מראים לאדם את תוקף הרע בפעם אחת. 
אלא מעט מעט מראים לו, כי אחרת הוא תיכף יברח מן העבודה, 
שהוא יגיד, שזה לא בשבילו.
%break
ובהאמור יש לפרש דברי הרמב"ם, שאומר, ש"ענין לשמה לא מגלין 
לאדם בתחילת עבודה, אלא עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה 
יתירה, מגלין להם רז זה מעט מעט". ויש להבין,
%break
מהו הפירוש "מגלים להם רז זה מעט מעט". שיש להבין, איך זה 
אפשר להיות ענין "מעט מעט". הלא כשאומרים לאדם, שהוא צריך 
לעשות הכל לשמה, כבר אצלו הכל מגולה, ומה יש עוד לגלות.
%break
אלא שיש לפרש, שענין מה שאומר "מגלים להם", מי הוא המגלה 
להם רז זה של ענין של לשמה. וגם יש להבין מה שאומר "עד שתרבה 
דעתן ויתחכמו חכמה יתירה". מי יודע שכבר זכה לבחינת "עד 
שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה".
%break
אלא זה יכולים להבין, כמו שאמר הזה"ק פשט על מה שכתוב "או 
הודע לו אשר חטא". ושואל, מי הודע לו. ומשיב, הקב"ה. ויש להבין 
מה שאומר "שהקב"ה הודע לו אשר חטא".
%break
באיזה אופן הודע לו. ויש לפרש זה על דרך שכתוב בהסולם (בראשית 
חלק ג' דף ס"ד) וזה לשונו "שאם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו 
להנאתו עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות 
והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו.
%break
ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי 
להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם 
מלא מתכלית השלימות, שאין בו חסרון כל שהוא".
%break
ובהאמור נבין, איך שהקב"ה מודיע לו "אשר חטא". שיש לפרש, זה 
שהאדם לומד אפילו שלא לשמה, המאור שבה מודיע לו, שהרצון 
לקבל הוא הגורם לכל הרע, שהוא המפריע,
%break
שתהיה יכולת להאדם לקבל טוב ועונג הזה, מה שיש ברצונו יתברך 
לתת להנבראים. והמאור שבתורה, זה נקרא שהקב"ה מודיע להאדם 
אשר חטא.
%break
%page 1403
ובזה גם כן יש לפרש, מדוע אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל להרגיל 
את האדם בעבודה דשלא לשמה ולא בלשמה. וזהו מטעם, שענין 
לשמה מגלים להאדם ע"י שמקבל מאור התורה.
%break
נמצא, ממילא, שאם הוא לא עוסק בתורה אפילו שלא לשמה, מאיפה 
הוא יקח מאור התורה. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא 
לשמה.
%break
ובזה נבין מה ששאלנו, מי יודע אם כבר זכו לחכמה יתירה, שכבר 
מותר לגלות להם את הענין של לשמה. התשובה היא, המאור 
שבתורה יודע כמה הם מתפעלים ממאור התורה, בשיעור זה יש 
יכולת לגלות להם את הענין של לשמה.
%break
ובזה נבין מה שאומר הרמב"ם "שמגלים להם מעט מעט", שהפירוש 
הוא, היות שענין "לשם שמים" פירושו "לא לתועלת עצמו", והאדם 
צריך להרגיש מהו שלא לצורך עצמו.
%break
וזה מגלה לו המאור התורה. לכן כל פעם המאור מגלה לו את ערך 
הרע שיש ברצון לקבל, כי ע"י המאור שהאדם מקבל מהתורה, הוא 
רואה כל פעם קצת רע שיש בהרצון לקבל. וזה שאומר "מגלים לו 
מעט מעט".
%break
וענין רע מתפרש בב' אופנים:
א. מהו טובו של הרע, היינו כמה האדם מפסיד ע"י הקבלה לתועלת 
עצמו.
ב. כמה שהגוף מתנגד להעבודה דלהשפיע.
%break
וב' אלה האדם מקבל מהמאור שבתורה מעט מעט. וזה שאומר 
"מגלים להם מעט מעט רז זה". היינו, שע"י המאור, שמקבל מבחינת 
התורה דשלא לשמה, הוא בא לידי גילוי של ב' דברים כנ"ל. היינו, 
שיעור הרע הנמצא בהרצון לקבל,
%break
שיעור התנגדות הגוף כל פעם במידה מרובה, שהאדם רואה בכוחו 
להתגבר. וזה שאומר "מעט מעט". זאת אומרת, שכל פעם המאור 
מגלה לו, שזה נקרא, שאי אפשר לגלות לו בפעם אחת, כנ"ל.
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אומר הכתוב, שדוקא ע"י רשעת 
הגוים זכו לירושת הארץ. והטעם הוא כנ"ל, כמו שהבטיח ה' 
לאברהם, שבאופן זה, היינו שעם ישראל יסבלו גלות מצד המצריים, 
כלומר, כל אומות העולם עם כל מידות הרעות שיש בהם,
%break
הם רוצים לשלוט על עם ישראל. ועם ישראל רוצים דוקא לעשות הכל 
לתועלת ה', ולא לתועלת ע' אומות כנ"ל, אז מורגש להם חסרון. והם 
יראו, שאין בכוחם להתגבר עליהם.
%break
ואז יהיה, כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם 
אל אלקים מן העבודה". אז ה' יתן להם העזרה הדרושה לזה. והוא 
כנ"ל, שכל פעם הם יזכו לבחינת "נשמתא קדישא",
%break
וזו תהיה הסיבה שבני ישראל יצטרכו לקבל את ירושת הארץ, מטעם 
שהם יקבלו זה מתוך הכרח, היינו להציל את עצמם משליטת אומות 
העולם.
%break
וזה שכתוב "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך". כלומר, 
שדוקא ע"י רשעת הגוים יש יכולת שה' יכול להורישם את ארץ ישראל 
כנ"ל. כי הרגשת הרע, בזמן שמגלים שהרע הזה,
%break
הוא המפריע להגיע להתקרבות ה'. כי רק זה חסר לנו. כי ענין "קירוב 
וריחוק" ברוחניות, הוא ענין השתוות הצורה. ובזמן שיש השתוות 
הצורה בין אור לכלי, אז האור מתלבש בהכלי.
%break
לכן הרגשת הרע, הנקראת "רשעת הגוים", גורמת צורך להתפטר 
מהרע. ואז האדם מתחיל לטהר עצמו מבחינת קבלה לעצמו. ואז הוא 
רואה, שאין זה בידו. ואז מתחיל להתפלל לה', שיעזור לו, כמו שאמרו 
חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".
%break
כנ"ל בדברי הזה"ק, שנותנים לו נשמתא קדישא. כלומר, שכל פעם 
שמקבל עזרה מלמעלה, הוא ע"י שנותנים בחינת נשמה. נמצא, 
שהעליות והירידות, הן הסיבה הגורמת צורך ורצון לקבל את ירושת 
הארץ.
%break
וזה שאומר, שהסיבה היא, מטעם "אשר נשבע ה' לאבותיך". 
שפירושו, לא שהסיבה מטעם שנשבע לאבותיך, מטעם זה הוא נותן 
להם את ירושת הארץ. ושאלנו, הלא חז"ל אמרו על מה שכתוב 
"בראשית. אין ראשית אלא ישראל".
%page 1404
נמצא שהכל היה בשביל ישראל ולא מטעם שבועה שנשבע להאבות. 
אלא שיש לפרש, כשבני ישראל יהיו מוכשרים לקבל את ירושת הארץ, 
היינו שיהיה להם צורך לירושת הארץ, מטעם כמו שאומר "כי ברשעת 
הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך",
%break
זאת הסיבה שבני ישראל ירשו את הארץ. ידוע ש"הארץ" נקראת 
בחינת מלכות, שמלכות נקראת "כנסת ישראל", מטעם שהיא כונסת 
בתוכה כל מה שיש בז"א, הנקרא, "ישראל", שזה נקרא "יחוד קודשא 
בריך הוא ושכינתיה", שע"י היחוד הזה מושפע שפע להנשמות.
%break
כל זה בא מתחילת מחשבת הבריאה, כדרשת חז"ל "אין ראשית אלא 
ישראל". זאת אומרת, מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, 
הכוונה על בני ישראל. רק באיזה אופן הם יקבלו את הטוב ועונג. על 
זה בא הכתוב להודיענו, שהסיבה העיקרית,
%break
שעל ידו הם יהיו מוכשרים לקבל, היא בחינת "ברשעת הגוים", כנ"ל. 
וכמו כן "ולמען הקים את הדבר, אשר נשבע ה' לאבותיך". שענין 
"ירושת הארץ" הוא כמו שהודיע לאברהם,
%break
בזמן שאברהם שאל "במה אדע כי אירשנו", שהתשובה של הקב"ה 
היתה, שבני ישראל יהיו בגלות, שהכוונה היא "ברשעת הגוים", כנ"ל.
%break
ובהאמור יוצא, שאין האדם יכול לעלות במעלת הקודש, אם הוא לא 
מרגיש חסרון במצב שבו הוא נמצא. זאת אומרת, החסרונות והיסורים 
שהאדם מרגיש, הם נותנים להאדם צורך למצוא עצות, כדי למלאות 
את חסרונותיו. מה שאין כן, אם לא מרגיש בעצמו חסרון,
%break
כלומר שהגם שיכול להיות, שיודע שיש בו חסרונות בעבודה, אבל אין 
לו יסורים מזה, אין החסרון הזה מסוגל לקבל מילוי, מטעם שהוא לא 
מחפש עצות לזה, ובלי אתערותא דלתתא,
%break
היינו בלי שהאדם מבקש מה' עם כל הלב, אין מקום לעניית התפלה, 
היות שאם אין לו יסורים מהחסרון, כבר אינו יכול לבקש עם כל הלב.
%break
וזהו כמו שכתוב במדרש שוחר טוב (תהילים כ"ג) וזה לשונו "כי ה' 
אלקיך ברכך בכל מעשי ידיך, יכול אפילו יושב בטל". תלמוד לומר 
"בכל מעשי ידיך", אם עשה הרי הוא מתברך, ואם לאו, אינו מתברך".
%break
הרי אנו רואים, שבלי אתערותא דלתתא, היינו בלי מעשה מצד 
התחתון, אין הברכה יכולה לבוא. ונשאלת השאלה, למה. והתשובה 
היא, זה שהאדם מתחיל לעשות, מהעבודה זו האדם מקבל את 
החסרון להדבר, כלומר שיש הבדל בהצורך שבדבר.
%break
זאת אומרת, שיש להבין, עד כמה שנחוץ להאדם את מה שהוא רוצה 
להשיג. כי העבודה והעצות, שהאדם משקיע בכדי להשיג את 
מבוקשו, זה מרחיב את החסרון להדבר. וממילא, כשהוא ישיג את 
הדבר, הוא יכול להנות מהדבר.
%break
לכן כשמדברים בעבודה, הגם שיש לאדם צורך להתעלות בעבודה, 
אבל הצורך הזה עוד לא פועל באדם, שתהיה לו נחיצות להדבר. 
וממילא כשיתנו לו משהו מלמעלה,
%break
והוא עוד לא יודע להחשיב את מה שיתנו לו, זה ילך לאיבוד לתוך 
הס"א. וכל זה הוא מטעם, שהאדם אינו חכם כל כך, שידע איך 
להעריך משהו ברוחניות.
%break
וזה על דרך שאמרו חז"ל (חגיגה ד') "איזהו שוטה המאבד מה 
שנותנים לו". היינו, זה שהאדם אינו יודע להעריך, אם נותנים לו קצת 
התקרבות מלמעלה, לכן תיכף זה מסתלק ממנו, והוא מקבל ירידה. 
וזהו מטעם שאינו יודע לשמור את ההתקרבות.
%break
כי מדרך העולם הוא, שאם נותנים למי שהוא להכנס קצת לחצר 
המלך, אז הוא דואג ומחפש עצות, איך להכנס לבית המלך, ולא 
מסתפק בזה שהוא נמצא בחצר המלך. לכן כשמקרבים קצת את 
האדם, אז האדם שבע רצון מזה שקירבו אותו,
%break
ואין הוא דואג לחפש עצות, איך הולכים קדימה, לכן זורקים את האדם 
לחוץ. ואז, כשהאדם מקבל ירידה, שזה נקרא "תאונת דרכים", כלומר 
שקבל תאונה בדרך שהיה הולך להתקרב לה'.
%break
היינו שרכב אחר נכנס לתוך רכב שלו, כלומר שהרכב של עולם 
הגשמי נכנס לתוך הרכב של הרצון להשפיע.
%page 1405
ואז, כל החיים שהיה לו מצד הרצון להשפיע, נסתלק ממנו, ונשאר בלי 
הכרה. היינו, שעכשיו הוא מרגיש, שכבר אין לו חיים רוחניים. אלא עד 
שמתאושש לאט לאט,
%break
ומתחיל להרגיש, שכל החיים ממה שהוא חי עכשיו, הוא רק מהרצון 
לקבל לעצמו. ואז שוב מתחיל לחשוב ולחפש עצות, איך שוב לכנס 
להעבודה דלהשפיע.
%break
נמצא, שבכדי שיהיה לו חסרון, שיהיה לו צורך לעלות במעלות עבודה 
דלהשפיע, נותנים לו מלמעלה את הירידה, כדי שיהיה לו צורך 
להתקדם כנ"ל, כי בלי צורך אמיתי אין האדם מסוגל לקבל, מה שהוא 
צריך להשיג. ולכן אם האדם רוצה לשמור עצמו,
%break
שלא יהיה לו תאונת דרכים, הוא צריך לשמור את עצמו, שלא יהיה לו 
התנגשות עם הרכב של הרצון לקבל. בזה הוא יהיה בטוח, שלא יאבד 
לו מה שנותנים, היינו את העליה שקבל.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ואתחנן, רביעי) "וזכרת, כי עבד היית 
בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם". שיש לפרש על דרך העבודה, 
שהאדם צריך לזכור, שהיתה לו ירידה מטרם שבא לעליה. היינו שה' 
נתן לו להרגיש את הרע שבו. כלומר,
%break
שהאדם צריך להאמין, כי הרגשה זו, שהוא עבד אצל המצריים, היינו 
שאין לו רשות לעשות משהו לתועלת ה', אלא כל מה שהוא עושה, 
הוא רק לתועלת המצריים שבאדם, זה בא מצד ה'.
%break
ואח"כ צריך לזכור, שעכשיו, כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שמרגיש 
קצת שהוא מקורב לקדושה, אז צריך לזכור, שהוא צריך לילך קדימה. 
לכן הוא צריך עכשיו לזכור, כמו שהיה מקודם עבד, זאת אומרת, 
שהיה במצב של ירידה.
%break
לכן הוא צריך עכשיו גם כן למצוא אצלו מקום חסרון, כדי שיהיה לו 
צורך ללכת קדימה, אחרת מוכרחים לו מלמעלה ירידה, כי בלי צורך 
אין האדם יכול להתקדם, והוא מוכרח להישאר במצב שבו הוא נמצא. 
לכן כדי שלא יהא צורך לתת לו ירידה,
%break
לכן בזמן עליה הוא צריך למצוא אצלו מקום חסרון. וזה שכתוב 
"וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם".
%break
ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להתחיל את העבודה בבחינת הכלל, 
היינו מבחינת המעשה, ולכוון, שזה יהיה לשם שמים. שפירושו, 
שהאדם מקיים תו"מ מטעם שה' נתן לנו תורת חיים.
%break
שע"י זה שאנו שומרים, מה שה' צוה לנו, אנו נקבל שכר, כמו שאמרו 
חז"ל "ונאמן בעל מלאכתיך, שישלם לך שכר פעולתיך". וע"י זה יהיה 
לנו טוב בעולם הזה וטוב בעולם הבא.
%break
וזה שאנו צריכים להאמין, שאפילו אם באים לו דעות ומחשבות, שלא 
נותנים לו להאמין, הוא צריך לבקש מה', שיתן לו כח להאמין. ויש 
אח"כ מדרגה יותר גבוהה,
%break
שהיא "שלא על מנת לקבל שכר", אלא הוא זוכה להרגיש, שקיום 
תו"מ הוא אצלו בבחינת שהוא משמש מלך גדול. ומזה באים לירושת 
הארץ.
%break
%page 1406
%H מהו שהדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, בעבודה
%break
חז"ל אמרו (שבת י') "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, כאילו נעשה 
שותף להקב"ה במעשה בראשית".
ויש להבין:
%break
א. מה זה "דין אמת", ומהו "דין אמת לאמיתו". שמשמע, שיכול להיות 
דין אמת, רק חסר ענין "לאמיתו". אבל בדרך כלל זהו אמת. ומהו 
פירושו "לאמיתו". כלומר, מה זה מוסיף לנו את ענין "לאמיתו".
ב. מהו "כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית".
%break
ג. מהו דוקא "אמת לאמיתו" הוא יכול להיות שותף להקב"ה. מה שאין 
כן סתם אמת, לא יכול להיות שותף. ויש להבין מהי הסיבה, כלומר 
מהו הקשר "אמת לאמיתו" למעשה בראשית.
%break
הנה ידוע שמעשה בראשית, שהוא ענין בריאת העולם ומילואה, היתה 
על הכוונה להטיב לנבראיו. ומבחינה זו יצא העולם עם חסרון וגם עם 
המילוי של החסרון, הנקרא בשם "עולם אין סוף", שהיה אז אור 
העליון ממלא כל המציאות של הבריאה.
%break
אלא כדי שלא יהיה ענין של בושה, נעשה תיקון, הנקרא "צמצום". 
שהוא ענין העלם והסתר, שלא יהא ניכר בעולם את הטוב ועונג, מה 
שהבורא רוצה לתת להנבראים, טרם שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע 
נחת רוח ליוצרו.
%break
לכן מוטלת על הבריאה לתקן את ענין הבושה, שהם שצריכים לכוון 
בעל מנת להשפיע. והיות שהנבראים נבראו בטבע של רצון לקבל 
לעצמו, כידוע, מטעם שהבורא רוצה שהנבראים יהנו מהטוב, מה 
שהוא רוצה לתת להם, לכן ברא בהם רצון והשתוקקות להדבר.
%break
לכן, אם הנבראים צריכים לעשות פעולה הפיכה, היינו לקבל על 
הכוונה דלהשפיע, זהו עבודה רבה. וזה נקרא, שניתן לנו לעשות כלים 
מוכשרים, שיהיו מוכנים לקבל את הטוב ועונג, ושלא תהיה שום בושה 
בעת קבלת התענוגים.
%break
נמצא לפי זה, שהכלי הצריכה לקבל את הטוב מהבורא, מורכבת מב' 
בחינות:
א. רצון לקבל תענוג.
ב. שהכוונה תהיה בעל מנת להשפיע.
%break
ובהאמור יוצא, כדי שתצא לפועל מטרת הבריאה, שהיא, שהנבראים 
יקבלו טוב ועונג, יש שם להבחין בענין עשיית הכלים ב' שותפים:
%break
א. הבורא, מה שהוא נתן את הרצון לקבל.
ב. מה שהנבראים צריכים לתת את הכוונה על הקבלה, מה שהם 
מקבלים, הנקרא "בעל מנת להשפיע".
ומב' אלו נעשה הכלי, הראוי לקבל את הטוב ועונג.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש שאמרו "כאילו נעשה 
שותף למעשה בראשית". ויש להבין, מה מרמז לנו, בזה שאומרים 
"כאילו". והענין הוא, כי מצד האור, שהוא הטוב ועונג, בטח רק הבורא 
נותן, ובזה אין שייך לומר שותפות. אלא על הכלי,
%break
שם שייך לומר שותפות. היות שהבורא נותן הרצון לקבל 
וההשתוקקות לקבל תענוג, והנבראים נותנים חציה השני של הכלי, 
שהיא הרצון להשפיע. כלומר,
%break
שחלק מן הכלי אנו מיחסים להבורא, שהוא הרצון לקבל. וחלק הב' 
של הכלי, שהוא הרצון להשפיע, אנו מיחסים זה להנבראים, 
שהנבראים עושים את זה. נמצא, בהכלי יש ב' שותפים.
%break
וזהו על דרך שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, אות ס"ז) וזה לשונו 
"ולאמר לציון, עמי, אל תקרי, עמי אתה, אלא, עמי אתה, עם עין 
חרוקה. שפירושו, להיות שותף עמי.
%break
מה אני עשיתי שמים וארץ בדברי, אף אתה כך. זאת אומרת, אני 
התחלתי את הבריאה בזה שבראתי את הרצון לקבל, ואתה צריכים 
לגמור, היינו לתת על הרצון לקבל כוונה בעל מנת להשפיע. וזה נקרא 
שותפות".
%break
%page 1407
נמצא, שעיקר שותפות נובעת מכח הצמצום וההסתר, שנעשה על 
הכלי קבלה. כלומר, שנסתלק האור מכח תיקון הצמצום. אלא ע"י 
התיקון, הנקרא "בעל מנת להשפיע", שוב יכול האור להאיר, כפי 
שיעור שיש בהכלי רצון להשפיע.
%break
ולפי זה יש לשאול, הלא כתוב "מלוא כל הארץ כבודו", וכמו כן כתוב 
בזה"ק "לית אתר פנוי מניה" (אין מקום שיהא פנוי מהבורא), 
שמשמע,
%break
שאין שום מקום הסתר וצמצום בעולם, הלא אנו רואים, שבזמן 
שהאדם בא לידי ירידה, אז האדם שורה תחת שליטת הסתר וצמצום, 
ואינו מרגיש שום רוחניות.
%break
אלא הפירוש הוא, שלגבי הבורא אין שום צמצום, אלא "מלוא כל 
הארץ כבודו". אלא "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא 
משנברא העולם". שיש לפרש, כמו מטרם שנברא העולם (שהעולם, 
היינו ההעלם וההסתר), היה אז הבורא ממלא כל המציאות.
%break
כמו כן משנברא העולם (לאחר שנברא ההעלם והסתר), גם כן הבורא 
ממלא כל המציאות. ואין מקום פנוי מהבורא, אלא כלפי הנבראים הוא 
נסתר, שלא מרגישים אותו מטעם התיקון, שהוא ענין שלא תהיה 
בחינת בושה.
%break
ובהאמור יוצא, שענין ההעלם וההסתר, שהאדם מרגיש בעבודה, 
מתחיל דוקא בעת שהאדם רוצה לזכות לדביקות ה', כמו שכתוב 
"ולדבקה בו", שהוא ענין השתוות הצורה.
%break
שענינו הוא, כמו שהבורא רוצה להנות לנבראיו, כמו כן האדם צריך 
להשתדל, שכל דאגותיו בחיים יהיו אך ורק לעשות נחת רוח להבורא.
%break
ובכדי שהאדם לא ירמה את עצמו, לומר שהוא לא דואג לעצמו, אלא 
כל כוונתו הוא אך ורק להשפיע להבורא, לכן כשנותנים לו מלמעלה 
בחינת ירידה, היינו שאינו מרגיש שום טעם בתו"מ, אז ניתן להאדם 
לראות את מצבו האמיתי, אם אין לו שום רצון לעצמו,
%break
אלא כל מחשבותיו הם לתועלת הבורא, או לתועלת עצמו. היות בזמן 
הירידה האדם צריך לומר, מה חשוב לי מה אני מרגיש בעת שאני 
עוסק בתו"מ,
%break
הלא כל מחשבותי הם לתועלת ה', לכן אני עושה את שלי, ואני מאמין 
שה' יהנה מזה. וענין מחשבה, שצריכים כך לחשוב, אני מקבל 
מאמונת חכמים. מה שאין כן כשכוונתו לתועלת עצמו, הוא אומר 
אחרת.
%break
וזהו כמו שמובא במאמר "סדר עבודה" של אאמו"ר זצ"ל (אות ו') וזה 
לשונו "וכשמתיחסים את העבודה לה', צריכים להאמין, שה' מקבל 
עבודתינו, ולא חשוב באיזה צורה נראה העבודה, ורק האדם צריך 
ליחס את העבודה לה', זה הוא מספיק".
%break
לכן, בזמן הירידה הוא יכול לראות את מצבו האמיתי בעבודה. אולם 
עיקר הנקודה היא, שהוא צריך אז להתחזק באמונה, ש"מלוא כל 
הארץ כבודו". אם כן, אפילו שהאדם נמצא במצב השפלות, אסור לו 
לאדם לומר,
%break
שבמקום הזה חס ושלום לא יכולים לומר "מלוא כל הארץ כבודו". אלא 
האדם צריך להאמין במה שכתוב "כבודו מלא עולם", שרק ממנו נסתר 
הדבר, וזה נעשה בכדי שע"י זה יהיה לו מקום לעשות בחירה,
%break
ולעשות בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו. היות בגלל תועלת 
עצמו, אין הוא יכול לעבוד בשמחה, מטעם שהרצון לקבל לעצמו אין 
מרגיש שום טעם.
%break
והאדם יכול אז להיות שבע רצון, מזה שיש לו עכשיו המקום, שהוא 
יכול לומר, שהוא עובד עתה רק לתועלת ה'. ואם הוא לא יכול 
להתגבר ולהיות בשמחה מעבודה הזו, אז האדם צריך לומר, אני שבע 
רצון, שאני רואה את האמת,
%break
איך שאני מרוחק מעבודה של אמת, לכן עכשיו יש לי הזדמנות, שאני 
אוכל לבקש מה' בכל הלב, שיעזור לי, אחרת אני אבוד, כי אני רואה, 
שאין בידי שום כוח, שאני אוכל להתגבר ולצאת משליטת הרצון לקבל 
לעצמו.
%break
ובהאמור אנו רואים, שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך לבקש שכר 
תמורת עבודתו בתו"מ, שעל ידם הוא יגיע לעבוד לשם שמים, שזה 
נקרא, שהאדם צריך לקנות כלים דהשפעה, שעל ידיהם תהיה יכולת 
לקבל את הטוב ועונג, שזו היתה מטרת הבריאה "להטיב לנבראיו". 
%page 1408
וזהו על דרך שאמרו חז"ל "לא נתנו תו"מ, אלא לצרף בהם את 
ישראל". היינו, שהשכר, שהם מבקשים עבור קיום תו"מ, הוא הצירוף, 
היינו הכוונה, שיזכו ע"י קיום תורה ומצות להרצון להשפיע, כמו 
שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו שאמרו "כל הדיין שדן אמת 
לאמיתו, נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". והשאלה היא, מהו 
"אמת" ומהו "אמת לאמיתו". והתשובה היא, כמו שכתבתי (מאמר 
מ"ד, תשנ"א), שבענין "לשם שמים" יש ב' בחינות:
%break
א. שהוא עובד לא בשביל שאנשים יכבדו אותו, או בשביל כסף, 
וכדומה. אלא הוא עובד בהצנע לכת עם ה' אלקיך. וכל עבודתו היא, 
כדי לקיים תו"מ, מה שה' צוה אותנו. לכן הוא מבקש מה', שיתן לו 
בעולם הזה חיים, ובריאות, ופרנסה,
%break
וכדומה. וגם יתן לו שכר בעולם הבא. כמו שכתוב בתורה "והיה אם 
שמוע, ונתתי, ונתתי עשב בשדך", היינו שה' ישלם לו שכרו. היינו, 
שהמעשה מצות מה שהוא עושה, הוא רק לשם שמים.
%break
ב. שהוא עובד לשם שמים, אפילו גם הכוונה שלו היא לשם שמים. 
כלומר, שהוא לא רוצה שום שכר, אלא הכל לתועלת ה', שזה נקרא, 
שגם הכוונה היא לשם שמים.
%break
אם כן יש לפרש "אמת" סתם נקרא, שרק המעשים שלו הם לשם 
שמים,
%break
אבל הכוונה הוא עוד לא מסוגל לעשות לשם שמים. לכן כשמדברים 
מבחינת עבודה, יהיה הפירוש, כל אדם, שהוא רוצה לדון את עצמו, 
ולראות, איך המצב שלו בעבודה, הוא צריך להיות דיין אמת.
%break
והגם שהוא דיין אמת, שהוא רואה, שכל מעשיו הם לשם שמים, אבל 
הדיין הזה אינו יכול להיות "כאילו הוא שותף להקב"ה במעשה 
בראשית". היינו, שמעשה בראשית, שהוא ענין בריאת העולם, 
שהכוונה היתה בכדי להנות לנבראיו. ונעשה תיקון,
%break
בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא, שהנבראים צריכים לעשות את חצי 
הכלי הב' כנ"ל, שהוא הכוונה בעל מנת להשפיע. והיות שהדן דין 
אמת, עדיין אינו ראוי לקבל את הטוב והעונג, מסיבת שעדיין יש שינוי 
צורה בינו לבין האור, לכן הוא לא יכול להיות שותף.
%break
מה שאין כן הדיין הזה, הדן דין "אמת לאמיתו", היינו שגם הכוונה היא 
לשם שמים, שאז כבר יש תיקון את הכלי קבלה, שתהיה השתוות בין 
הכלי להאור, שאז יכול האור לבוא בכלי ההוא,
%break
הדיין הזה הוא נעשה שותף. מטעם כנ"ל, שהוא נתן את השותפות 
של הכלי, היינו הרצון להשפיע, השורה על הכלי של רצון לקבל, 
הנקרא "מקבל בעל מנת להשפיע".
%break
זאת אומרת, שרק עכשיו, בזה שהוא גמר את הכלי, כבר מטרת 
הבריאה, שהוא מעשי בראשית, יכולה להתגלות להתחתונים, מטעם 
שכבר נתקן את ענין של בושה, מכח שהם כבר יכולים לקבל הכל בעל 
מנת להשפיע.
%break
אולם בזמן שהאדם מעמיד דיין, לדון את מצבו, כלומר לראות, איך 
שהוא אם הוא מעדיף אהבת ה' יותר מאהבה עצמית, שהדיין צריך 
לומר את האמת שבדבר, זה לא צריך להיות עיקר עבודתו. אלא 
להיפך, עיקר העבודה היא, שהאדם צריך להשתדל בימין,
%break
כלומר לעסוק בתו"מ, ולקבל מזה בחינת שלימות ושמחה, כי הוא זכה 
לעסוק בתו"מ. ולא חשוב עד כמה אהבה יש לו אז לתורה ומצות, אלא 
עצם מעשי המצות בלי שום תנאים,
%break
הוא מאמין שזהו דבר גדול, כנ"ל, שבזמן שהאדם מיחס את העבודה 
לה', לא חשוב איזה צורה יש להעבודה שלו, אלא הכל מקבל ה'.
%break
והעבודה בדרך זו הנקראת "ימין" ובחינת "שלימות". ומזה האדם 
מקבל חיות, שיהיה לו כח אח"כ ללכת גם כן בדרך "שמאל", היינו 
להעמיד דיין, שהוא יתן דין של אמת,
%break
איך באמת היא עבודתו. אבל זה צריך להיות רק חלק מזמנו, שהוא 
נותן לעבודת ה'. אבל עיקר הזמן של עבודה צריך להיות בדרך ימין. 
וזה נבחן לב' רגלים, כי על רגל אחת אי אפשר ללכת ולהתקדם 
בעבודה.
%break
%page 1409
ובזה יש לפרש מה שכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' 
ורפאתיו". שיש לפרש, מהו "לרחוק" ו"לקרוב" בעבודה. אלא "רחוק" 
נקרא קו שמאל. כלומר, בזמן שהאדם מעמיד דיין, לדון איך הוא 
מתנהג בעבודה, שאז הוא רואה, איך שהוא מרוחק מה'.
%break
ו"לקרוב" יהיה הפירוש, בזמן שהוא חוזר לעבוד בקו ימין, שאז הוא 
הזמן לראות רק שלימות. היינו, שמחשיב את העבודה, אפילו שהיא 
רק קצת אחיזה בתו"מ,
%break
חשוב אצלו להון רב, מטעם כי קצת התקרבות לא מגיע לו. לכן האדם 
במצב של ימין מכונה, שהוא "קרוב לה'".
%break
אבל אלו ב' קוים הם במחלוקת זה לזה, היות ששניהם מנוגדים אחד 
להשני. אז בא קו האמצעי, ומכריע, ועושה שלום ביניהם. וזה נקרא, 
שה' עושה שלום ביניהם, כידוע שהקב"ה נקרא קו אמצעי.
%break
וכידוע שסדר עבודה הוא, שמתחילים לעבוד בקו אחד, שזהו עבודת 
הכלל, שמסתכלים רק על בחינת המעשה. ושם, בדרך כלל, כל אחד 
ואחד מקבל סיפוק מהעבודה. שיש לדעת,
%break
שבקו אחד מאיר באופן כללי אור המקיף, שהוא האור, המאיר מרחוק. 
כלומר, שעדיין האדם רחוק מענין השתוות הצורה, מכל מקום האדם 
מקבל הארה מאור הזה. ואז אין לו ענין של "ב' כתובים, המכחישים 
זה את זה", כי אין לו אלא דרך אחד.
%break
מה שאין כן, כשהאדם עובר לבחינת קו שמאל, שהוא רוצה לעשות 
תשובה. וזה יכול להיות רק בזמן, שמעמיד דיין לבדוק את מצבו. ואם 
הדיין דן דין אמת, אז הוא רואה, שהוא לא בסדר. היינו,
%break
כי כל מה שהוא עושה, הכל הוא לתועלת עצמו. ואז יש לו מקום 
להתפלל, שהוא רוצה לעשות תשובה. היינו, שהוא רוצה לשוב לה'. 
כלומר, שיהא דבוק בה' ולא יהיה בפירוד. אז נעשה לו מהקו אחד. קו 
ימין.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מדרש רבה י"ט), שראובן פתח 
בתשובה, כמו שכתוב "הילד איננו, ואני אנה אני בא". שיש לפרש, 
שזהו הרמז לסדר של תשובה היא, בזמן שהאדם אומר, הילד איננו. 
ידוע, שיש באדם ב' כוחות:
%break
א. נקרא מלך זקן וכסיל.
ב. נקרא ילד מסכן. כמו שכתוב (קהלת ד') "טוב ילד מסכן וחכם 
ממלך זקן וכסיל".
%break
זאת אומרת, כשהאדם מתחיל לעשות תשובה, הוא צריך לדעת על 
מה לעשות תשובה. ועל זה בא הרמז, מה שראובן אמר "הילד איננו, 
ואני אנה אני בא". כלומר, שהילד הנקרא יצר טוב.
%break
והוא איננו. ורק מה האדם רואה, שכל השליטה על הגוף, הוא המלך 
זקן וכסיל, שהוא היצר הרע. וכידוע, יצר טוב נקרא הרצון להשפיע, 
יצר הרע נקרא הרצון לקבל.
%break
נמצא, שמטרם שהאדם רואה, שהרצון לקבל שולט עליו, והשליטה 
הזאת מביאה לו רעות, היינו שגורמת לו להיות מרוחק מה', עדיין אין 
לו על מה לעשות תשובה.
%break
ורק כשרואה ש"הילד איננו" הוא מקבל מקום חסרון לעשות תשובה, 
כלומר, שישוב לה', שזה נקרא "דביקות בה'". זאת אומרת, במקום 
שהיה מקודם מרוחק מה', נעשה עכשיו מקורב לה'. וזה נקרא 
"תשובה".
%break
וזה נקרא "קו שמאל" לפי הכלל "כל דבר הצריך תיקון נקרא "שמאל". 
והיות שהאדם צריך ללכת גם בבחינת השלימות, הנקרא "ימין", אז 
נעשה "ב' כתובים, המכחישים זה את זה, שיבוא הכתוב השלישי 
ויכריע ביניהם".
%break
היינו, שאז הקב"ה נותן לו את הרצון להשפיע. ואז הוא משיג שלימות 
אמיתית. היינו, שאז הוא זוכה אח"כ לבחינת תורה, הנקראת 
"אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".
%break
אולם לא לשכוח, הגם שעיקר העסק צריך להיות בבחינת הימין, שזה 
נקרא "שלימות", שמבחינת הימין האדם לוקח חומרי דלק לעבודה, 
מכל מקום ההתקדמות בעבודה,
%break
היינו להגיע לשלימות המטרה, היינו לקבל את הטוב ועונג, תלוי דוקא 
מהשמאל. היות ששם האדם רואה את חסרונו, ויש לו מקום לתקן 
החסרון הזה ע"י התפלה, שה' ימלא את חסרונו.
%page 1410
כי רק מעזרת ה' האדם מתקדם, כמו שכתוב בזה"ק, כי העזרה הבאה 
מלמעלה היא בחינת "נשמתא קדישא". וכך הוא מתקדם, עד שזוכה 
להגיע ולהשיג את מטרת הבריאה, שהיא הטוב והעונג.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תהלים ע"ח) "ויבחר בדוד עבדו, 
ויקחהו ממכלאות צאן, מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל 
נחלתו". שיש לפרש, זה שבחר בדוד עבדו, מה היו המעלות שלו יותר 
מאחרים. על זה אומר "ויקחהו ממכלאות צאן".
%break
"ממכלאות" יש לפרש, שהוא ענין מאכלות. כלומר, שהמאכלים שלו, 
ממה היו המזונות שלו, הוא אומר, צאן. שענין "צאן", פירש אאמו"ר 
זצ"ל, הוא ענין יציאות.
%break
זאת אומרת, זה שהאדם מרגיש, שיצא מבחינת עבודת ה', שהוא 
מרגיש בחינת ירידה, הוא לא התפעל מזה. אלא אדרבא, זה נותן לו 
מקום להתפלל לה', שיוציאו משליטת הרע ולקרב אותו אליו.
%break
לכן כל יציאה ויציאה, שהיתה לו, מזה היו לו חומרי דלק על מה 
להתפלל. מה שאין כן בזמן שהאדם נמצא תמיד בזמן עליה, אין לו 
צורך להתקדם. וזה שכתוב "ויקחהו ממכלאות צאן".
%break
וכמו כן מה שכתוב "מאחר עלות הביאו". שיש לפרש "עלות" בחינת 
עליות. "מאחר עלות", כלומר שאחרי עליות, שהיא ירידות, "הביאו 
לרעות ביעקב". "יעקב" נקרא בחינת י-עקב,
%break
כי עקב נקרא בחינת אמונה, שהיא דבר שאדם דש בעקביו. כלומר, 
דבר שהיא למטה בחשיבות. כלומר, שדוקא מהמצבים שהם אחר 
עליות, שהיא ירידות, שדוקא מהירידות היה רועה את האמונה שלו.
%break
זאת אומרת, מהירידות הוא לקח כח להרחיב את האמונה. וזה 
שכתוב "יעקב עמו", שפירושו, עמו של ה'. "ובישראל נחלתו". היינו, 
לאחר שזכה מבחינת הירידות לבחינת י-עקב,
%break
שהיא בחינת אמונה כנ"ל, זכה אח"כ לבחינת "ירושת הארץ". וזה 
שכתוב "ישראל", שאח"כ בא לדרגת ישר-אל, ואז השיג את ירושת 
הארץ, שזוהי מטרת הבריאה. וזה שכתוב "ובישראל נחלתו".
%break
אולם לא לשכוח, שעיקר תשומת לב בעבודה צריך להיות בקו ימין. כי 
הגם מהמצב דשמאל מתקדמים ללכת קדימה, אבל לא יכולים ללכת 
בלי ימין, כי האדם צריך להיות בבחינת שמחה, כמו שכתוב "עבדו את 
ה' בשמחה". וזה יכולים לקבל רק מבחינת קו ימין.
%break
והגם שזהו בסתירה לקו שמאל, אבל היות שהאדם צריך להיות במצב 
רוח מרומם, וזה משיגים רק בזמן שהאדם מאמין בה', ויש לו אמונת 
חכמים, מה שהם אמרו לנו,
%break
שהאדם צריך להשתדל להחשיב את כל מעשיו, אפילו שעדיין עוד לא 
בסדר הראוי להיות. ובשיעור שהאדם נותן תודה לה', אפילו על 
מעשים קטנים, שיש ביכולת האדם לעשות, זה גורם לו שיש לו חיבור 
עם ה'.
%break
%page 1411
%H מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה
%break
הנה המדרש אומר (מובא בבעל הטורים) על מה שכתוב "כי תהיין 
לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה". וזה לשונו, "כי תהיין 
לאיש" זה הקב"ה. "אהובה" אלו העכו"ם, שמראה להם פנים. 
"שנואה" אלו ישראל, שמסתיר מהם פנים", עד כאן לשונו.
%break
ויש להבין, הלא זה בסתירה לכל המקומות שכתוב שה' אוהב את עמו 
ישראל. כמו שכתוב (מלאכי א') "אהבתי אתכם, אמר ה', ואמרתם 
במה אהבתנו,
%break
הלא אח עשו ליעקב, נאום ה', ואהב את יעקב, ואת עשו שנאתי". וכמו 
כן אנו אומרים "הבוחר בעמו ישראל באהבה". ויש לפרש זה על דרך 
העבודה.
%break
ידוע שבעבודה מדברים הכל בגוף אחד. לכן יש לפרש מה שאומר 
"שתי נשים", שהם נמצאים בגוף אחד. זאת אומרת, שיש באדם ב' 
כוחות:
%break
א. הרצון לקבל לתועלת עצמו,
ב. הרצון להשפיע, היינו לעשות הכל לתועלת ה'.
%break
וב' אלו נקראים "שתי נשים". כלומר, שיש להבחין באדם בחינת "ע' 
אומות העולם" וגם בחינת "ישראל". "אומות העולם" אנו מיחסים 
להרצון לקבל לתועלת עצמו, ובחינת "ישראל" אנו מיחסים להרצון 
להשפיע לה'.
%break
ויש לדעת, שאלו ב' רצונות הנ"ל באים מלמעלה, היינו שרק ה' הוא 
הנותן אותם, ואין זה בידי אדם לקחת אותם לבד, בכוחות עצמם. אלא 
הכח הראשון, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", בא לאדם בלי יגיעה. אלא 
תיכף מעת הוולדו יש לו כבר הכח הזה. מה שאין כן הכח הב',
%break
שהוא "הרצון להשפיע", אינו בא מלמעלה בלי יגיעה. זאת אומרת, 
שהאדם צריך מקודם לחפש עצות, איך להשיג אותו, ורק אח"כ הוא 
מקבל הרצון להשפיע מלמעלה, אבל בלי יגיעה לא נותנים.
%break
ויש להבין, מהי הסיבה שלא נותנים את הרצון להשפיע בלי יגיעה, 
והרצון לקבל כן נותנים בלי יגיעה. והתשובה היא, כי לצורך מטרת 
הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו,
%break
היה מוכרח לברוא בריאה, שיהיה בה רצון לקבל הנאה. כי בלי רצון אי 
אפשר להנות משום דבר. לכן נתן הקב"ה בהבריאה רצון לקבל הנאה.
%break
זאת אומרת, אם לא היה להאדם בעת שנולד, אז לא היתה שום 
מציאות להיקרא בשם "נברא", כי זה מראה לנו ענין בריאה "יש 
מאין", היינו שנברא רצון וחסרון, שהוא רוצה למלאות חסרונו. לכן 
הרצון הזה בא תיכף בלי שום יגיעה. כלומר,
%break
אם לא היה הרצון לקבל, אז לא היתה שום התפתחות, שיהיה משהו 
בעולם, כי אנו לומדים הכל רק מכח הרצון לקבל, שהוא הדוחף אותנו 
ללכת קדימה. לכן בא הרצון הזה לנו בלי שום יגיעה.
%break
מה שאין כן הרצון להשפיע, אין הבורא נותן לנו בלי שום יגיעה. 
כלומר, לאחר שכבר יש בחינת בריאה, וה' צריך לתת להנבראים 
מילוי, הוא נותן להם, מה שהם דורשים ואומרים שחסר להם איזה 
דבר, אז הקב"ה ממלא חסרונם. נמצא לפי זה,
%break
שכל היגיעה שהאדם נותן בתורה ומצות, היא בכדי להשיג את 
החסרון של הרצון להשפיע. כלומר, כמו שהאדם מבין, שבלי רצון 
לקבל תענוג אין האדם יכול לחיות בעולם,
%break
כלומר שאם האדם רואה, שאם אין לו מה לתת להרצון לקבל שלו 
שיכול להנות, בטח האדם יודע, שאין לו מציאות לחיות בעולם, כי בלי 
חיות הוא נגד מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
%break
כמו כן האדם צריך להגיע לידי הרגשה, שאם אין לו הרצון להשפיע, 
שבזה הוא יכול לבוא לידי מצב של דביקות בה', גם כן אין לו חיים 
והנאה בעולם הזה.
%page 1412
היינו שהוא רואה, שאין לו סיפוק בחיים. לכן הוא רוצה להגיע 
לשלימות, שבטח יש בהבריאה טוב ועונג. אלא מבלי הרצון להשפיע, 
אין האדם יכול לבוא לשלימות.
%break
המצב הזה נקרא "חסרון וצורך". ובזמן שיש לאדם חסרון כזה, אז 
הוא מקבל מלמעלה מהקב"ה את הרצון הב', הנקרא "רצון להשפיע".
%break
לכן צריך האדם לעשות כל מה שבידו, בכדי להגיע לידי חסרון של 
רצון להשפיע. אבל על האדם לדעת, כי אף על פי שהוא רוצה לעשות 
הכל בעל מנת להשפיע, אבל הגוף לא מרשה לו, ולא נותן לו לצאת 
משליטתו. ומזה האדם בא לידי ירידות ועליות.
%break
כלומר, פעם גובר הרצון לקבל על הרצון להשפיע. כלומר, שהרצון 
לקבל מביא לו כמה רצונות ומחשבות, שהצדק עמו. היינו שהוא נותן 
לו יותר טעם באהבה עצמית.
%break
זאת אומרת, הרצון לקבל, שהוא בחינת אומות העולם, מקבל כל פעם 
יותר טעם. לכן כשמקבל יותר כח, הוא מבטל את הצורך של הרצון 
להשפיע. לכן כל היגיעה שהאדם נתן בכדי להשיג את הצורך להרצון 
להשפיע, הכל מסתלק ממנו.
%break
היינו שהאדם מסכים בזמן הירידה להרצון לקבל לעצמו. אולם אח"כ 
האדם מתאושש, ומתחיל שוב לעבוד, ולתת יגיעה בכדי להשיג את 
הצורך להרצון להשפיע. ואח"כ שוב גובר הרצון לקבל. נמצא, שזה 
הוא הגורם של עליות וירידות.
%break
והמצב הזה נמשך עד שהאדם בא לידי החלטה, כי בלי עזרתו יתברך 
אי אפשר להשיג, לאו דוקא את הרצון להשפיע בפועל, אלא אפילו 
הצורך להרצון להשפיע,
%break
נמצא גם כן אצלו בבחינת עליות וירידות. עד שכמה פעמים האדם בא 
לידי מצב, שרואה, שאין בידו לתת יותר כוחות, ממה שהוא כבר נתן. 
לכן הוא רוצה לברוח מעבודה.
%break
אולם יש לשאול, למה עשה ה' ככה, שיהיה ענין עליות וירידות. אלא 
כנ"ל, בכדי שיהיה להאדם צורך ללכת קדימה, ולא יהיה מסתפק 
במועט. לכן האדם מקבל ירידה מלמעלה.
%break
זאת אומרת, שעוזרים לאדם ללכת קדימה, בזה שמורידים אותו 
ממדרגתו. וזה גורם לו לתת דין וחשבון לעצמו, ולראות מה דורשים 
ממנו מלמעלה, שבגללו הורידו אותו ממדרגתו.
%break
וזה גורם לו, שהאדם יתפלל לה', שיתן לו עזרה. והעזרה שהאדם 
מקבל מלמעלה, היא ההכנה, שבגלל זה האדם ישיג בחינת נשמה, 
כמו שכתוב בזה"ק,
%break
שעוזרים לו בבחינת "נשמתא קדישא". נמצא, שהן העליות והן 
הירידות באות מלמעלה. כלומר, שגם הירידות עוזרות להאדם, 
שבגללם הוא מגיע להמטרה, שהאדם צריך להגיע.
%break
ובזה יש לפרש מה שאומר הזה"ק (וישלח, אות ד' ובהסולם) וזה 
לשונו "בא האדם להיטהר, נכנע היצר הרע לפניו, והימין שולט על 
השמאל.
%break
ושניהם, היצר הטוב והיצר הרע, מתחברים לשמור את האדם בכל 
דרכיו שהוא הולך. וזה שכתוב, כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל 
דרכיך".
%break
ויש להבין, איך שייך לומר, שהיצר הרע שומר את האדם, שילך בדרך 
הישר. הלא הוא מיעץ להאדם, שלא ללכת בדרך התורה, ומכשילו 
בכל דרכיו, ומעכב אותו מלעבוד לשם שמים אלא לתועלת עצמו. אם 
כן יש לדעת, במה עוזר לו היצר הרע.
%break
אלא כנ"ל, שענין הירידות שהאדם מקבל, שהיצר הרע נותן לו 
מחשבות, שהם זרות לרוח התורה, וזה גורם לו ירידות, ולפי דעתו 
של האדם, בטח היצר הרע מביאו לידי הרגשה, שאהבת עצמו היא 
יותר חשובה מאהבת ה', וזוהי סיבת הירידות.
%break
אולם לפי האמת, האדם צריך להאמין, שהכל עושה הבורא. כלומר, 
הירידות האלו ה' שולח להאדם, בכדי שזה יתן להאדם תנופה 
בעבודה, כלומר, שלא יהא מסתפק במועט. כי בזמן שהאדם מרגיש, 
שהוא עושה כל מה שביכולתו בעשיית תו"מ,
%break
ואת ענין הכוונה של תועלת ה', או שהוא עובד לתועלת עצמו, אין בידו 
להבחין אז, מטעם שבזמן שהאדם עובד בבחינת הכלל, מאירה אז 
הארה להאדם בבחינת אור מקיף, וזה נותן סיפוק לאדם, שלא ירגיש 
שום חסרון בעבודתו.
%break
%page 1413
ורק בזמן שהאדם רוצה לעבוד בבחינת הפרט, כלומר שגם הכוונה 
תהיה לשם שמים, ולאו דוקא המעשה (כנ"ל במאמר מ"ה, תשנ"א), 
אז מודיעים לו מלמעלה, שהוא לא בסדר.
%break
ומזה שהוא בא לידי ירידה, אז האדם רואה את מצבו האמיתי. ואז 
הוא מתחיל לחפש עצות, איך לצאת משליטת אהבה עצמית.
%break
ובהאמור יוצא, שלולי היצר הרע, שמביא לידי מצב הירידות, היה 
האדם נשאר במצב העליה, ולא היה לו צורך להגיע להמטרה של 
דביקות ה'. נמצא לפי זה, שהיצר הרע הוא בחינת מלאך אלקים. 
כלומר שהוא שליח מה', שישמור אותו,
%break
שלא ישאר במצב הדומם דקדושה, אלא שיהיה לו צורך ללכת קדימה, 
כנ"ל. וזה שאומר "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". כלומר, 
שגם היצר הרע הוא שליח מה', כנ"ל, לשמור את האדם.
%break
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו בדברי המדרש, שאומר "כי תהיין 
לאיש" זה הקב"ה. "אהובה" אלו העכו"ם. איך אפשר לומר, שהקב"ה 
אוהב את העכו"ם. לכן יש לפרש מה שאומר "כי תהיין לאיש שתי 
נשים",
%break
הכוונה שהקב"ה נותן להאדם "ב' נשים", היינו שני רצונות. אחת 
אהובה, הכוונה על הרצון לקבל לתועלת עצמו. והוא נקרא בחינת 
"עכו"ם". כלומר, לא לתועלת הקב"ה, אלא לתועלת עצמו.
%break
והרצון הזה נקרא "אהובה". כלומר, שהנבראים אוהבים את הרצון 
הזה, משום שהקב"ה מראה להם פנים. כלומר, שהבורא ברא את 
העולם מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. וזה נקרא, שהבורא מראה 
להם פנים, היינו להרצון לקבל.
%break
כי אי אפשר לקבל תענוג, אם אין תשוקה להתענוג. ובגלל זה הקב"ה 
מראה פנים להרצון לקבל תענוג. כלומר, כל מה שהאדם עושה 
לתועלת עצמו, האדם נהנה. וזה נקרא, שמראה לו פנים.
%break
אבל מדוע נקרא זה "עכו"ם". התשובה היא, כי היות שנעשה תיקון, 
בכדי שלא יהיה ענין של בושה, אז אסור לקבל בעל מנת לקבל. ומי 
שכן מקבל בעל מנת לקבל, נקרא בעבודה בחינת "עכו"ם", היינו שלא 
עובד לתועלת ה', אלא לתועלת עצמו.
%break
וזה נקרא בעבודה בחינת "עבודה זרה", בחינת "עכו"ם", הגם 
שמבחינת המעשה הוא בחינת "ישראל", ונקרא, "עובד ה'", אבל 
מבחינת עבודה, שהיא להשפיע, נקרא זה "עבודה זרה". פירוש, 
עבודה, שהיא זרה לנו.
%break
והיות האדם מצד הטבע נולד לעבוד רק לתועלת עצמו, שזה נקרא 
"אהובה" אצל האדם, משום שה' מראה להם פנים. לכן כל זמן 
שהאדם עובד לתועלת עצמו, יש לו רצון לעבודה, מטעם שזה אהוב לו 
מצד הטבע, לעבוד בשביל הרצון לקבל.
%break
מה שאין כן כשאדם רוצה לעבוד לשם שמים, שהוא לתועלת ה' ולא 
לתועלת עצמו, הרצון הזה שייך לבחינת "ישראל" שבאדם, והרצון 
הזה נקרא "שנואה", מטעם שהקב"ה מסתיר מהם פנים.
%break
כלומר, שבכדי שהאדם יזכה לבחינת "ישראל", מסתיר הקב"ה מהם 
הפנים, היות בזמן שהאדם רוצה ללכת בבחינת "שכל המעשים שלו 
יהיו לתועלת ה'", ובכדי להגיע שיוכלו לקבל בעל מנת להשפיע, היה 
מוכרח להיות הסתר וצמצום על התו"מ,
%break
בכדי שיהיה להם מקום לומר, שהם מקיימים תו"מ בלי שום שכר, 
אלא רק לתועלת ה'. והיות שזהו נגד הטבע, לכן העבודה זו שנואה 
להגוף.
%break
ואם האדם רוצה דווקא לעבוד לשם שמים, אין לו עצה אחרת, אלא 
להתפלל לה', שיתן לו כח התגברות על הרצון לקבל להכניע אותו.
%break
והכח הזה האדם מקבל מלמעלה, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין". 
היינו, שנותנים לו בחינת נשמה מלמעלה. נמצא, שדוקא על ידי זה 
שיש לו "שנואה" לבחינת "ישראל" שבאדם,
%break
ומשום זה אין בכוחו של אדם להתגבר כנ"ל, היות שענין להשפיע 
שנואה להגוף, אז יש מקום שהאדם יזכה באמת למדרגת "ישראל". 
היינו, ע"י זה שיבקש עזרה מלמעלה.
%break
%page 1414
וזהו כנ"ל, שמב' כוחות שיש באדם, היינו היצר הרע והיצר טוב, יכול 
האדם להגיע לשלימות המטרה, ששניהם שומרים אותו, שלא יסטה 
מדרך הנכונה,
%break
לא לימין ולא להשמאל, אלא להגיע להשיג את שלמות המטרה, שהיא 
לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים.
%break
ולפי זה יוצא, שענין אשה אהובה, היא בחינת עכו"ם, ואשה שנואה 
היא בחינת ישראל, ויש להוסיף על זה, שגם ב' כוחות אלו, היינו הרצון 
לקבל והרצון להשפיע, נקראים בשמות "אדם" ו"בהמה". כלומר, 
שהרצון לקבל שיש באדם הוא בחינת "בהמה",
%break
שהיא שייכת לבחינת בעלי חי, שנוהג אצלם רק תועלת עצמם. 
ובחינת "מדבר" היא בחינת "אדם", שהיא הרצון להשפיע, שהאדם 
צריך להשיג. וזה יכול להשיג רק ע"י יגיעה רבה, מטעם כנ"ל, שמצד 
הטבע אין האדם יכול להבין, איך עושים משהו לתועלת ה'.
%break
זאת אומרת, האדם דואג למלאות את דרישות של "הבהמה" שלו. 
אבל מה שבחינת "אדם" שלו דורש, אין זה בידי אדם למלאות. אלא 
צריכים לבקש מה', שיתן לו כח התגברות על "הבהמה" שלו. כי בלי 
עזרת ה', שולטות מחשבות ורצונות,
%break
שהם שונאים את בחינת "אדם", כנ"ל, שבחינת "ישראל", שהיא 
בחינת "אדם", כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויין 
אדם" (יבמות ס"א). היינו כנ"ל, ש"אשה שנואה" אלו בחינת "ישראל", 
שהקב"ה מסתיר מהם פנים.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות א', ט"ו) "הוי מקבל את 
כל האדם בסבר פנים יפות". ויש להבין, מה מרמז לנו זה בעבודה. 
אלא כנ"ל, בזמן שהאדם רוצה לעשות משהו לבחינת "אדם" שלו, 
והיות שבחינת "אדם" היא בחינת שנואה, כי כל דאגותיו של האדם,
%break
הם רק למלאות את כל הדרישות מה ש"הבהמה" שלו דורשת, 
ובחינת בהמה היא בחינת אהובה לגוף, מה שאין כן בחינת "אדם", 
שהוא בחינת "ישראל", היא שנואה להגוף, לכן באו חז"ל והזהירו "הוי 
מקבל את כל אדם", שענין "כל" משמע אפילו כל שהוא בחינת אדם.
%break
כלומר, שיש להחשיב אפילו דבר קטן, אם זה שייך לבחינת "אדם". 
אמרו לנו חז"ל, שאנחנו צריכים להשתדל לקבל את בחינת "אדם" 
בסבר פנים יפות, ולא כמו שנראה בעינינו לבחינת שנואה,
%break
מטעם שהקב"ה מסתיר מהם פנים. אלא אנו צריכים ללכת למעלה 
מהדעת, ולקבל את כל האדם למעלה ממה שהשכל של הגוף אומר 
לנו. זאת אומרת, שאנו צריכים לעשות דברים, מה שמתאים לבחינת 
"אדם".
%break
והגם שבחינת "הבהמה" שלנו צועקת, ואומרת, שאלו העבודות, 
שרוצים לצורך בחינת האדם, זה מתאים לאנשים שאינם שפויים 
בדעתם, כי מה שאנחנו, בחינת בהמה דורשת, זה מתקבל על הדעת, 
והראיה לזה, שהעבודה זו אהובה להגוף.
%break
ומה שהוא חושב לעבוד עבור בחינת אדם, הלא אתה רואה, שזהו 
שנואה להגוף. ובטח השכל מדבר להענין. כי הוא אומר, שבזה שאתה 
תעבוד בשביל בחינת בהמה,
%break
זהו שכלי, ועבודה זו מתאימה לאדם בר שכל, ועבודה זו, מה שאתה 
רוצה לעבוד עבור בחינת אדם, זהו "מעשה בהמה", היינו בלי דעת.
%break
לזה חז"ל אומרים לנו, שלא נשמע להגוף, מה שהוא אומר, שהוא 
טוען "טענת אדם". אלא לקבל את "כל בחינת אדם" בסבר פנים יפות, 
ולומר, הגם לפי השכל והדעת בחינת אדם היא בחינת שנואה, אלא 
אני מאמין בדברי חכמים, ומקבל אותם בסבר פנים יפות.
%break
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "אדם ובהמה תושיע ה'". אלו 
אנשים, שערומים בדעת כבני אדם, ומשימין עצמם כבהמה. והיינו 
כנ"ל, שהגם שלפי השכל אתה צודק,
%break
כי האדם צריך ללכת בדרך שאהוב עליו, ומכל מקום "משים עצמו 
כבהמה", שאין לו שכל, והולך באמונה למעלה מהדעת.
אולם אנו צריכים להאמין, שבזה שאנו מקיימים תו"מ בבחינת 
המעשה בכל פרטיה ודקדוקיה, 
%break
בזכות המעשים אנו זוכים, שה' יתן לנו עזרה מלמעלה, שיהיה לנו כח 
ללכת קדימה ולזכות להגיע להמטרה, שהיא, שהאדם יקבל את הטוב 
ועונג, מה שיש במטרת הבריאה.
%page 1415
וזהו מטעם, כשאנו מקיימים את התו"מ בלי שום תנאים, רק מטעם 
מצות ה', זה נקרא "אתערותא דלתתא", שע"י זה נמשך האור והשפע 
מלמעלה, ויוכלו לצאת משליטת הרע.
%break
וזהו כמו שאמרו חז"ל (רש"י בשם מכילתא) על מה שכתוב (בא, 
רביעי) "וראיתי את הדם, ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף 
למשחית. (שואל) וראיתי את הדם, הכל גלוי לפניו. אלא אמר הקב"ה, 
נותן אני עיני לראות, שאתם עסוקים במצותי, ופוסח אני עליכם".
%break
רואים אנו, שחז"ל אומרים, שבכדי שלא יהיה בהם נגף, כלומר לצאת 
משליטת הרע, הנקרא "בחינת מוות", כמו שאמרו חז"ל "רשעים 
בחייהם נקראים מתים", ניתנה לנו העבודה בבחינת המעשה, 
שבזכות המעשים שאנו עושים, אז הקב"ה חוזר ומתגלה אלינו,
%break
כמו שאומר "והיה לכם לאות. מה תלמוד לומר, אלא בשכר מצוה 
שאתם עושים, אני חס עליכם". הרי בזכות מעשה המצות, אדם ניצול 
משליטת הרצון לקבל, הנקרא "יצר הרע", וזוכה להשיג את הרצון 
להשפיע.
%break
אולם מי שהולך בקו אחד, היינו שיש לו סיפוק מבחינת המעשה, 
כשהוא עושה לשם שמים ואינו מסתכל על הכוונה, היינו שגם הכוונה 
תהיה לשם שמים, הוא לא יכול לבוא להשגת הרצון להשפיע, שנקרא 
"דביקות". וזהו מטעם שאין לו חסרון. לכן,
%break
אלו אנשים שכבר עברו מקו אחד לקו ימין, ואז הם רואים את 
שפלותם, שאין אף אבר אחד באדם, שירצה לעשות משהו לתועלת 
ה'. והוא משתוקק, שה' יציל אותו ממוות, היינו משליטת אהבה 
עצמית. אז העצה שלו, בכדי לזכות שה' יתגלה אליו,
%break
היינו שיזכה להרצון להשפיע, שאז האדם דבוק בה', זה האדם יכול 
לקחת רק בזכות העשיה. והוא רוצה שהשכר עבור קיום תו"מ יהיה 
דביקות ה'.
%break
וזה שאומר "אלא בשכר מצוה שאתם עושים, אני חס עליכם", 
שפירושו, שהוא חס עלינו ומציל אותנו ממוות, שהיא שליטת הרצון 
לקבל, כנ"ל.
%break
אולם אנו רואים, שכל דבר שהוא לא על דרך התיקון, האדם מסוגל 
לעשות. ואנו רואים, שזה נוהג בין באנשים גדולים ובין בילדים קטנים. 
ובעיקר אנו רואים זה בילדים קטנים. כי באנשים גדולים כל דבר כבר 
מעורב בכמה וכמה סיבות. לכן לא יכולים לראות את האמת.
%break
מה שאין כן בילדים רואים זה יותר גלוי, שהילדים יכולים לתת יגיעה 
כל היום. אבל אם מבקשים מהם שיעשו משהו, הם אומרים, שאין 
להם כח לעבודה. ויש לדעת, שזה נמשך מעולם הנקודים, שהיה בו 
שבירת הכלים. לכן כל דבר שאינו שייך לתיקון,
%break
יש כח לעבודה. מה שאין כן אם הדבר שייך לתיקון, כבר כאן נוהג 
יגיעה, מטעם התנגדות הגוף.
%break
לכן בזמן שהאדם הולך בקו אחד, הוא מסוגל לשמור תו"מ בכל 
אופנים. אבל בזמן שהולך בבחינת קו ימין, שאז העבודה היא בדרך 
תיקון, כבר האדם צריך לתת יגיעה גדולה ללכת בדרך הימין. לכן 
צריכים להתגברות.
%break
%page 1416
%H מהו שהימין והשמאל הם בסתירה, בעבודה
%break
הכתוב אומר (תבוא, מפטיר) "ושמרתם את דברי הברית הזאת 
ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". יש להבין במה 
שאומר "ושמרתם, ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". 
משמע מכאן,
%break
שענין עשיה, הוא כדי שע"י זה "תשכילו את כל אשר תעשון". נמצא, 
שענין עשיה הוא כמו הכנה, שבסגולת עשיה נוכל לבוא להשכלה, מה 
שאנו עושים. משמע, שיש כאן להבחין ב' ענינים בעבודה:
%break
א. בחינת מעשה, כמו שכתוב "ועשיתם אותם".
ב. ענין השכלה שיש בהמעשים, כמו שכתוב "למען תשכילו את כל 
אשר תעשון". ולכאורה זהו בסתירה, כי מצד אחד משמע, שעיקר הוא 
המעשה, כמו שכתוב "ושמרתם, ועשיתם אותם".
%break
ואח"כ כתוב "למען תשכילו את כל אשר תעשון". משמע, שהעשיה 
היא רק אמצעי, שנוכל לבוא לידי הבנת השכל ודעת.
%break
הנה הזה"ק אומר, שיש להבחין ב' בחינות בתרי"ג מצות:
א. בחינה א' הוא מכנה בשם תרי"ג עיטין (עצות),
ב. בחינה ב' הוא מכנה בשם תרי"ג פקודין.
%break
וההבדל ביניהם הוא, כי "עצות" נקרא, שהדבר הזה אינו ענין מטרה, 
אלא זהו רק עצה, איך להגיע להמטרה. אם כן קשה להבין, איך אומר, 
שהתרי"ג מצות הם רק עצות, ואח"כ הוא אומר, שהם נקראים תרי"ג 
"פקודין".
%break
וכפי שמפרש בהסולם (הקדמת ספר הזהר, דף רמ"ב) וזה לשונו 
"וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים התרי"ג מצות בבחינת 
פקודין. והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות,
%break
אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר 
מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף. ונמצא, בעשית 
המצוה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו את מדרגת האור, 
השייך לאותו אבר וגיד".
%break
לכן, לפי מה שמפרש שם בהסולם, יש לפרש בפשטות, כי הוא אומר 
וזה לשונו "כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר 
נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים".
%break
ועל דרך זה יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תו"מ 
בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצות בשם 
תרי"ג עיטין והן בחינת אחור.
%break
ובהאמור נבין מה ששאלנו, איך כתוב "ושמרתם, ועשיתם אותם". 
שמשמע, שעיקר הוא המעשה, ואח"כ הוא אומר "למען תשכילו". 
היינו,
%break
זה שאני אומר לכם "ועשיתם אותם", זהו רק הכנה כדי להשיג את 
המעשים. נמצא, שהעיקר הוא ההשכלה, ושכל, ודעת, ולא המעשה.
%break
והתשובה היא כנ"ל, שעיקר הוא המעשה. כלומר, שבלי המעשים לא 
יכולים להשיג שום דבר. אלא בסגולת המעשים נוכל להגיע לידי 
דבקות, הנקרא "השתוות הצורה", כי מהשלא לשמה באים לשמה. 
לכן עיקר הם המעשים. ובמעשים עצמם יש להבחין ב' הבחנות:
%break
א. המעשים בעצמם, כשהם עדיין בבחינת אמצעים. היינו שהם רק 
הכנה, שע"י יוכלו להשיג את הכלים דלהשפיע. ולאחר שהשיג ע"י 
המעשים את הכלים, הנקראים "רצון להשפיע", הוא משיג אח"כ את 
האור, המלובש בהמעשים.
%break
זאת אומרת, שכל המעשים שעשה מטרם שזכה לבחינת כלים 
דהשפעה, למרות שגם אז היה האור מלובש בתו"מ, אלא שהיה בתור 
פקדון מלובש בתו"מ.
%page 1417
כלומר שלא היה באפשרותו לראות מה שיש בהתו"מ, משום שעדיין 
לא היו לו הכלים, המתאימים להאור. מה שאין כן אח"כ, שזכה לכלים 
דהשפעה,
%break
הוא מקבל האור המלובש בתו"מ, אז רואים, שגם לפני שהוא זכה 
לראות, היה האור מלובש בתרי"ג מצות, אלא שהיה שם בתור פקדון.
%break
לכן אין זה סתירה, שמקודם כתוב, שעיקר הוא המעשה, כמו שכתוב 
"ועשיתם אותם". משום שבמעשה מתחילים ובמעשה גומרים. אלא 
שיש הבחן באמצע. כלומר, מטרם שזכה לבחינת כלים דהשפעה, או 
לאחר שזכה לכלים דהשפעה.
%break
זאת אומרת, ע"י המעשים הוא זוכה לכלים, ואח"כ ע"י המעשים הוא 
זוכה להאור. וזה נקרא "למען תשכילו את כל אשר תעשון". היינו 
שאח"כ הוא זוכה לבחינת "השכל וידוע אותי".
%break
אולם צריכים לזכור, שמטרם שזוכים לכלים דהשפעה, רק כשרוצים 
לזכות לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, יש בעבודה זו הרבה 
עליות וירידות. כידוע, שלעבודה המכוונת להגיע לידי דבקות ה', הגוף 
מתנגד. ופעם גובר הטוב שבאדם,
%break
ופעם גובר הרע שבאדם, שזה מכונה "מלחמת היצר". כלומר שיש 
עבודה בבחינת המעשה, שזהו עבודת הכלל, שצריכים לכוון, 
שהמעשים שהאדם עושה, לא יהיו לשם כבוד, וכסף, וכדומה, אלא 
לשם שמים.
%break
לכן אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, עושים מעשיהם בהצנע 
לכת. ושיעור הצנע לכת, אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להתנהג 
בדיוק כמו האנשים שנמצאים בסביבתו, כמו כן הוא צריך לנהוג. 
כלומר, שלא יהיה יוצא דופן מהסביבה שלו.
%break
כלומר, אם הוא מראה לחוץ, שהוא מקל בדברים הנוהגים בסביבתו, 
או שהוא מחמיר בדברים יותר ממה שנוהג בסביבתו, האדם הזה, 
עבודתו כבר לא נקראת בחינת "הצנע לכת", מטעם כי אנשים 
הנמצאים בסביבה אחת,
%break
אם אחד מהם משנה משהו מהסביבה, האדם הזה מושך אליו 
תשומת לב מהחברה, וכולם מסתכלים עליו. נמצא, שעבודתו היא לא 
בהצנע.
%break
ואלו אנשים מרגישים טעם בעבודה מבחינת אור מקיף, המאיר 
לבחינת הכלל ישראל. וזהו כמו שכתוב "אני ה', השוכן אתם בתוך 
טומאתם", שפירושו,
%break
הגם שהאדם עדיין לא נטהר מאהבה עצמית, וכל עבודתו היא, בכדי 
שה' יתן לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא, מכל מקום הם נקראים 
"העובדים לשם שמים".
%break
בעבודה זו האדם יכול לראות, איך שיש לו התקדמות. היות שבכל יום 
ויום הוא מוסיף והולך בתו"מ, וממילא יש לו ממה לקבל חיות ושמחה. 
והוא יכול לקיים את מה שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". וכידוע, 
שעבודה זו נקראת "קו אחד". כלומר,
%break
שאין האדם יודע, שענין לשם שמים הוא דבר, שצריכים לתת תשומת 
לב מיוחדת. אלא כמו כל הכלל, שיש להם אמונה בדברי חז"ל, שאמרו 
"לעולם ילמוד תו"מ, אפילו שלא לשמה, מתוך שלא לשמה באים 
לשמה".
%break
אבל שצריכים לתת עבור הכוונה הזו זמן ועבודה, אין אדם חושב על 
זה. היות שהאדם חושב, שזה בא מאליו, בלי עבודה מיוחדת לזה, 
כדברי חז"ל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". לכן עבודה זו נקראת 
"קו אחד".
%break
מה שאין כן אם האדם בא לידי הבנה, שענין לשם שמים הוא עבודה 
מיוחדת, שאין עבודה זו שייכת להכלל, אלא רק למי שקבל מלמעלה 
התעוררות, שגם הכוונה תהיה להשפיע, שזהו דבר מיוחד, ומתחיל 
לעשות בקורת,
%break
האם זהו ביכולתו לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. ועל עבודה זו 
יש התנגדות הגוף. היות שטבע של אדם הוא, שאין הוא מבין שום 
דבר, אם זה לא לתועלת עצמו.
%break
וכאן מתחילות העליות והירידות כנ"ל. נמצא, שהבקורת, שהאדם 
עשה על מעשיו, אם הם לתועלת הבורא או לתועלת עצמו, וכשהאדם 
רואה את שפלותו, איך שהוא מרוחק מהעבודה הזו, אז האדם צריך 
לתת תפלה לה', שיתן לו את הכח התגברות על הרצון לקבל לעצמו.
%break
%page 1418
ואז יש לפעמים, שהגוף טוען, הלא אתה ראית, כמה פעמים 
שהתפללת לה' שיעזור לך, ולא קבלת שום עזרה. אם כן בטח עבודה 
זו היא לא בשבילך.
%break
עם טענות כאלה לא תמיד האדם מסוגל להתגבר עליו. נמצא, 
שהאדם במצב הזה נשאר כמת בלי שום חיות, וממילא אדם לא יכול 
להתקיים ולהמשיך בעבודה זו.
%break
ודרך זו נקראת "קו שמאל" בעבודה. כי יש כלל "כל דבר שצריך תיקון 
נקרא שמאל".
%break
לכן בעבודה, אסור לאדם לעסוק בדרך זו, היינו לעשות בקורת, אם 
העבודה שלו היא בשלמות. אלא כמובא ("סדר עבודה", אות ט'), 
שאומר שם, "שבעבודה דשמאל מספיק חצי שעה ביום".
%break
ועיקר עבודת האדם צריכה להיות בקו ימין, הנקרא "שלימות". היינו 
שבעבודה זו צריך האדם בלי בקורת, לראות אם עבודתו היא 
בשלמות.
%break
אלא האדם צריך לומר, שאפילו שמעשי בתו"מ אינם בשלימות, מכל 
מקום אני נותן תודה לה', שנתן לי שכל ורצון, להיות לי קצת אחיזה 
בקדושה.
%break
זאת אומרת, כמה אחיזה שיש לי, זה אצלי הון רב. מטעם שאני רואה, 
שיש הרבה אנשים בעולם, שאין להם שום נגיעה בתו"מ, לכן אני 
שמח בחלקי, בזה שנתנו לי קצת נגיעה. והיות שאני מאמין, שזה דבר 
חשוב, קצת נגיעה ברוחניות חשובה לי מכל חיי עולם הזה.
%break
רק אין לי זכות, שיתנו לי יותר ממה שיש לי, ועל שאר הזמן מבלבלין 
אותי עם כל מיני שטויות, ואין בכוחי להתגבר עליהם. לכן אני שמח כל 
היום, ויש לי מזה מצב רוח טוב. כי אני מכיר את שפלותי, לכן אני נותן 
תודה לה' על החלק הקטן שזכיתי.
%break
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תבוא א') "ושמחת בכל הטוב, אשר 
נתן לך ה' אלקיך". ויש להבין, וכי צריכים לתת ציווי לאדם, שישמח, 
אם יש לו טוב. הלא מצד הטבע הוא,
%break
שמי שיש לו טוב, הוא שמח. מה שאין כן אחרת, אם אין לו טוב, יש 
לומר, שצריכים לתת פקודה, שיהיה שמח. אם כן, מה מרמז לנו מה 
שכתוב "ושמחת בכל הטוב, אשר נתן לך".
%break
ויש לפרש זה בדרך עבודה. היות שיש ענין עבודה של ימין ושמאל, כי 
ימין נקרא שלימות, כנ"ל, היינו בזמן שהאדם כבר התחיל ללכת 
בדרך להגיע להשגת כלים דהשפעה. זאת אומרת, שהוא כבר נכנס 
לקו שמאל, שפירושו, שרוצה לראות את האמת,
%break
אם הוא יכול לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שזה גורם לאדם 
עליות וירידות בעבודה, ומזה אין לאדם חומרי דלק, שיוכל להמשיך 
בעבודה, אלא הקו שמאל מראה לו את האמת, שלא ירמה את עצמו 
לומר שהוא כבר הגיע לשלמותו.
%break
אלא, בכדי שיהיה לו חומרי דלק לעבודה, את זה האדם יכול לקבל רק 
בזמן שהוא מרגיש שלימות בעבודה, שאז יש לו שמחה ממה שהוא 
עושה.
%break
אולם היות שימין ושמאל הם הפכיים זה לזה, כלומר או שהאדם 
מרגיש שיש לו שלימות, או שהוא בעל חסרון, ואיך אפשר להיות ב' 
הפכיים בנושא אחד.
%break
והתשובה היא, הגם שהם בנושא אחד, מכל מקום הם בב' זמנים. 
כלומר שיש זמן שהאדם צריך להיות בשפלות, ויש זמן שהאדם צריך 
להיות בבחינת גאוה. וזה כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבעבודה יש 
תמיד ב' הפכיים:
%break
א. כמו שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח". נמצא, שעיקר עבודת 
האדם היא, שהאדם צריך להשתדל, שהוא יהיה שפל ברוחו.
%break
ב. כמו שכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". משמע, שהאדם צריך להיות 
בגאוה, היינו להשתדל להיות בעל גאוה, ולא להסתכל על הכלל, אלא 
הוא צריך להשתדל, להיות יותר גבוה מהכלל.
%break
נמצא, שגם על זה יש לשאול, איך יכול להיות ב' הפכיים בנושא אחד. 
אלא שגם שם צריכים לתרץ, שהכוונה היא על ב' זמנים, בזה אחר 
זה, שאז אפשר להתקיים שניהם.
%break
אולם יש לשאול, ההפכיים הללו למה לי, כלומר בשביל מה אנו 
צריכים ההפכיות הזו, ולמה לא מספיקה דרך אחת, היינו או שפלות 
או גאות.
%break
%page 1419
והתשובה היא כנ"ל, שאנו צריכים ללכת בב' קוים, בימין וכמו כן 
בשמאל, אף על פי שהם הפכיים זה לזה. כלומר, שדווקא כשהם 
בסתירה זה לזה, הם נותנים לנו את התוצאה,
%break
מה שאנו צריכים, בכדי להשיג את מטרת הבריאה, שהיא רצונו 
להטיב לנבראיו. זאת אומרת, שאי אפשר לקבל את הטוב ועונג מה', 
מטרם שהאדם תיקן את עצמו עם כלים דהשפעה, שהוא ענין של 
השתוות הצורה.
%break
לכן היות מצד הטבע, האדם נולד ברצון לקבל לתועלת עצמו, אז 
כשאומרים לאדם לקיים תו"מ, אז מוכרחים להגיד, שע"י קיום תו"מ 
יהיה לך שכר בעולם הזה ובעולם הבא, וכפי שיעור האמונה שלו 
בשכר ועונש, בשיעור זה האדם מקיים תו"מ.
%break
והגם שהוא עובד לשם שמים, היינו שהוא רוצה שכר מהקב"ה ולא 
מאנשים, כי הוא לא עסק בתו"מ, מטעם שאנשים יראו איך שהוא 
עובד, אלא כל עבודתו היא לשם שמים, אלא מטעם מצות ה', ומכל 
מקום זה נקרא "שלא לשמה".
%break
כלומר שהגם מבחינת המעשה הוא עסק בתו"מ רק לשם שמים, אבל 
מבחינת הכוונה היא לתועלת עצמו. לכן נקרא זה "שלא לשמה". אולם 
חז"ל אמרו "לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, מתוך שלא בא 
לשמה".
%break
והאדם צריך לומר "בתוך עמי אנכי יושבת". כלומר, כל אדם צריך 
לעבוד כמו הכלל כולו, אולם בלי תשומת לב מיוחדת האדם ישאר 
בשלא לשמה, ואף פעם לא יגיע לידי השגת מטרת הבריאה.
%break
לכן, האדם צריך לומר אז, כתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". כלומר, אני לא 
רוצה להיות בדרגת השפלות כמו הכלל, אלא אני כן צריך להגיע 
להשיג את מטרת הבריאה.
%break
וזה נקרא, שהוא מתחיל לעבוד בבחינת הבקורת, ולראות עד כמה 
שהוא מעדיף אהבת ה' על אהבת עצמו. הבקורת הזו עושה אותו 
לבעל חסרון, ומתחיל לחפש עצות, איך לצאת משליטת אהבה 
עצמית.
%break
אולם כאן, במצב הזה, שיש מלחמה בין הרצון לקבל שבאדם, להרצון 
שיש עתה באדם, שהוא רוצה להגיע להשיג את הרצון להשפיע, 
לפעמים הרצון להשפיע גובר, ולפעמים להיפך, הרצון לקבל גובר. 
שזהו שנוהג אז ענין עליות וירידות.
%break
והאדם צריך לדעת, כי בזמן שהאדם נמצא במצב החסרון, אין לו ממה 
לקבל חיים, ואז אין לו חומרי דלק להמשיך בעבודה דתו"מ. לכן הוא 
צריך לעבור לקו ימין.
%break
וענין קו ימין הוא בעצם קו אחד. כלומר, אותו סדר עבודה, שהיה לו 
בזמן שהיה עובד רק בבחינת המעשה, הנקרא "שלא לשמה", הוא 
צריך עכשיו ללכת. כלומר, אין עליו לתת תשומת לב, אם עבודתו היא 
לשמה, אלא עכשיו הוא צריך לומר,
%break
שאין הוא יותר חשוב משאר אנשים, וכמו ששאר אנשים שעובדים 
בשלא לשמה, יש להם סיפוק מהעבודה, והם במצב רוח מרומם, כמו 
כן הוא, שהוא יותר גרוע מהם, בטח שלא מגיע לו מקום יותר חשוב 
בעבודה.
%break
כלומר, שאפילו בערך שאר עובדים, הוא עומד במדרגה יותר פחותה 
מהם, הן בכמות והן באיכות, הוא צריך לומר תודה להבורא, שנתן לו 
מחשבה ורצון לעשות משהו ברוחניות, כי זוהי מתנה מאת ה', שזיכה 
אותו עם קצת עבודה בתו"מ, שגם זה לא מגיע לו.
%break
כי הוא רואה, שיש הרבה אנשים, שאין להם שום קשר לתו"מ. ואז 
כשאדם מרגיש עצמו שהוא בשלמות, האדם הזה נקרא "ברוך". 
ואאמו"ר זצ"ל אמר על זה,
%break
כי בזמן שהאדם מרגיש עצמו לברוך, אז האדם מסוגל להיות דבוק 
בברוך, כמו שכתוב "כי ברוך מתדבק בברוך".
%break
לכן דוקא ממצב הזה האדם מקבל חומרי דלק לעבודה. והיות 
שהאדם, בזמן שהוא עובד בקו שמאל, הוא במצב, שהוא צריך לומר 
"ויגבה לבו בדרכי ה'", כלומר,
%break
שלא להסתכל על הכלל, אלא שהוא צריך להיות במדרגה יותר גבוהה 
מהכלל, זה נוהג רק בזמן שהוא עוסק בקו שמאל.
מה שאין כן אח"כ הוא צריך לעבור לקו ימין, ולומר, שחז"ל אמרו 
"מאוד מאוד הוי שפל רוח".
%page 1420
לכן הוא באמת שפל רוח. אז האדם צריך לדעת, שאין הוא יותר חשוב 
מאחרים, אלא הוא שמח בזה, שנתנו לו מלמעלה רצון וחשק לעשות 
משהו בתו"מ. וזה שכתוב "ושמחת בכל הטוב", היינו אפילו כל שהוא, 
מזה האדם צריך לקבל שמחה.
%break
ובהאמור נבין, מדוע הימין והשמאל צריכים להיות בסתירה בעבודה. 
וזהו מטעם, שהאדם צריך לעבוד בב' אופנים:
%break
א. מבחינת השלמות. שאז הוא יכול לקבל חומרי דלק לעבודה, כי 
משלילה לא יכולים לחיות. לכן האדם צריך להיות רוב הזמן שלו 
בעבודת הימין.
%break
אולם בזמן שהאדם מרגיש סיפוק בהעבודה שלו, מי גורם לו שילך 
קדימה. הלא יש כלל "אם אין האדם מרגיש שום חסרון, הוא לא 
משנה את דרכו", כנ"ל, מטעם שיש לו סיפוק.
%break
לכן צריכים לעבור לקו שמאל, לבחינת בקורת על המעשים שלו, אם 
הם עובדים בעל מנת להשפיע. ומזה האדם יכול לראות, מה שיש 
לתקן, בכדי שיגיע להשיג את מטרת הבריאה. והחסרון שהאדם רואה 
בעבודתו, זה נותן לו ללכת קדימה.
%break
כלומר, אם הוא רואה, שאינו הולך בדרך הנכונה, אז בטח האדם 
רוצה לתקן עצמו, כי בזמן הבקורת האדם יכול לראות את האמת, 
היות אם הוא לא הולך בדרך האמת,
%break
אז נופלת על האדם הקללה, מה שכתוב (כי תבוא, שישי) "בנים ובנות 
תוליד, ולא יהיו לך, כי ילכו בשבי".
ויש לפרש על דרך העבודה, "בנים ובנות" אלו הם מעשים טובים של 
צדיקים, כמו שנאמר על מה שכתוב "אלה תולדות נח, נח איש צדיק".
%break
והקשו "אלה תולדות ...", היה צריך לכתוב את שם הבנים שלו. ולמה 
כתוב "נח איש צדיק". אלא "למד, שעיקר תולדותיהם של צדיקים, 
מעשים טובים".
%break
ובהאמור יש לפרש "בנים ובנות תוליד". היינו שאתה תעשה מעשים 
טובים, אבל, כשאתה רוצה לראות, איזה מעשים טובים שעשית, לא 
יהיה לך מה לראות.
%break
אבל, הלא עסקת בתו"מ, ומכל מקום אין אתה מרגיש, שעשית משהו 
בעבודה. ויש לשאול, הלא עסקת בתו"מ, איפה נעלמו מעשים טובים 
שעשית.
%break
תשובה, "כי ילכו בשבי". פירוש, שהם הלכו בשבי אל הקליפות. לכן 
נעלמו מן האופק, ואין אתה תוכל לראותם. וזה נותן לאדם דחיפה, 
שיחפש עצות איך לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו.
%break
ואאמו"ר זצ"ל אמר, לאחר שהאדם עושה תשובה, אז כל העבודה 
שלו, שנפל לתוך הקליפות, הוא מוציא אותה בחזרה אל הקדושה, 
בסוד הכתוב "חיל בלע ויקיאנו".
%break
אבל מטרם שעשה תשובה, נעשה מהעבודה שלו בחינת ים דס"א, 
בסוד הכתוב "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות 
קטנות עם גדולות".
%break
ואמר, שהן חיות קטנות והן חיות גדולות, שהיה לאדם בזמן שנאבדו 
ממנו, זה נופל לתוך ים הזה. אלא אח"כ הוא לוקח הכל בחזרה.
%break
ובהאמור יוצא, שצריכים את שני הקוים. ודוקא בזה שהם בסתירה, 
הם נותנים התוצאה הדרושה מהם, בכדי להגיע למטרת הבריאה, 
שהיא "להטיב לנבראיו".
%break
ועוד יש לדעת, שענין ימין, שהיא בחינת שלימות, האדם יכול 
להשתמש עמו רק בזמן, שהוא יכול להשפיל את עצמו. מה שאין כן קו 
שמאל, שבו הוא יכול לשמש דווקא בזמן, שהוא בבחינת גאווה.
%break