עיבוד הספר
זרוק קובץ כאן
זרוק קובץ לא מפורמט כאן
שמור ספר
בדוק
בטל
*
מחבר
*
כותרת
תוכן
%author חיים רץ %book פרק ג %H פרק 3: מראש ההר לשאול תחתיות %H הסירנה היוונית: הפיתוי של ההלניזם והשלכותיו האיומות %break ההתאהבות הקסומה של תלמי בחכמה היהודית הייתה השיא של תקופת בית שני. תקופה זו נמשכה משיבת ישראל לאדמתם בשנת 516 לפני הספירה ועד 70 לספירה, %break כאשר טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס, בנו של הקיסר אספסיאנוס והמפקד העליון של הצבא הרומאי, צעד לתוך ירושלים עם צבא בראשות המפקד האזורי שלו, היהודי שהפך לאנטישמי ורוצח עמו, טיבריוס יוליוס אלכסנדר. %break מפסגת הכבוד של ההערצה של תלמי ליהודים, החלו נושאי האור לעמים בהתנוונות חברתית, מוסרית ורוחנית מהירה, שהולידה שתי מלחמות אזרחים והסתיימה באסון חורבן בית המקדש השני, %break בשחיטת מיליון יהודים ובשעבודם של השרידים המורעבים וההמומים רגשית של העם היהודי. %break מהמצב שבו היו דגם חיקוי לאומות העולם לקח ליהודים פחות משמונים שנה להסתבך בראשונה מבין שתי מלחמות האזרחים. היום אנו קוראים למלחמה זו מרד החשמונאים וחוגגים את חג החנוכה להנצחת ניצחוננו על היוונים. %break אך למען האמת, האירועים היו הרבה פחות חגיגיים מהנרטיב הנוכחי הסובב את חג החנוכה. %break יהודה הייתה נקודה אסטרטגית בין האימפריה הסלאוקית לאימפריה המצרית, ששתיהן היו הלניסטיות. בתקופת שלטונו של אנטיוכוס השלישי "הגדול" (222 עד 187 לפני הספירה) נשלטה יהודה על ידי האימפריה הסלאוקית %break אך נהנתה משלטון עצמי (אוטונומיה) כמעט מוחלט; היהודים יכלו לנהל את חייהם כרצונם כל עוד שילמו את מיסיהם למלך. למעשה אנטיוכוס הגדול היה אסיר תודה ליהודים על כך שעזרו לו במלחמתו נגד תלמי הרביעי "פילוֹפָּטוֹר" ובנו תלמי החמישי אֶפיפנס, %break וראה זאת בתור חובתו לשמור על השלטון העצמי של היהודים. כדי להראות את הערכתו לעזרתם ואת הערצתו לאורח חייהם, כתב אנטיוכוס מכתב רשמי המאפשר ליהודים לחיות על פי דרכיהם. %break הוא כתב, "בגלל אדיקותם כלפי אלוהים, [הוא החליט] להעניק להם, כגִּמלה עבור [עבודת המקדש] שלהם... עשרים אלף חתיכות כסף", בנוסף לשפע של קמח משובח, חיטה ומלח.[i] %break כאשר נפטר אנטיוכוס השלישי הגדול שמר בנו הבכור סֵלֵאוּקוּס הרביעי (פילופטור) על הסטטוס קוו של היהודים, והם המשיכו לחיות ביהודה ללא הפרעה. %break בשנת 175 לפני הספירה נפטר סלאוקוס הרביעי פילופטור, ואנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" ירש אותו. בתחילה לאנטיוכוס אפיפנס לא הייתה כוונה לשנות את הסטטוס קוו ביהודה, אך לחלק מהיהודים היו תוכניות אחרות, ומכאן התדרדרו העניינים במהירות. %break בזמן שאפיפנס עלה לשלטון יהודים רבים כבר לא היו מרוצים מאורח החיים היהודי המסורתי. פול ג'ונסון כותב שערים סביב ממלכת יהודה התייוונו. זה קרה בשכם, במָרֵשָׁה, בפילדלפיה (עמאן) ובגמאל מעבר לירדן. %break בסופו של דבר, "טבעת של ערים כאלה, הומות יוונים ויוונים למחצה, הקיפה את שומרון ויהודה היהודיות, שנראו כהרריות, כפריות ומפגרות... %break שרידים עתיקים, מיושנים שבקרוב ייסחפו - בלי כל התנגדות אפשרית - בגאות המודרנית של רעיונות ומוסדות הלניסטים". [II] %break בעודם רואים את המתרחש סביבם הקימו היהודים ביהודה את מה שג'ונסון כינה "מפלגה רפורמית יהודית, שרצתה לכפות את קצב ההתייוונות"[iii]. כשם שהתנועה הרפורמית בת ימינו שהתחילה בגרמניה שאפה להפשיט את היהדות מהמנהגים היהודיים, א %break ו לפחות להקל בהם ולהציב את המוסר במרכז, כך שאפו אבותיהם "לצמצם אותה לליבה המוסרית שלה".[IV] %break יָאסוֹן, מנהיג התנועה הרפורמית הארכיטיפית, שמטרותיו ודרכי פעולתו היו דומות מאוד ליהדות הרפורמית של ימינו, שיתף פעולה עם המלך אנטיוכוס אפיפנס, שהיה "להוט לזרז את ההתייוונות בשטחים שבריבונותו... %break מאחר שחשב שזה יעלה את ההכנסות מהמיסים, והיה זקוק באופן ממושך לכסף לצורך מלחמותיו". [v] כדי להאיץ את ההתייוונות של יהודה שילם יאסון לאפיפנס סכום כסף נכבד, %break ובתמורה אפיפנס הדיח את הכוהן הגדול המכהן בירושלים, אוניאס השלישי, ומסר את התפקיד ליאסון. יאסון מיד החל לעבוד. הוא הפך את ירושלים לעיר-מדינה (פוליס), שינה את שמה לאנטיוכיה ובנה אולם התעמלות למרגלות הר הבית.[vi] %break כשם שעשתה התנועה הרפורמית בגרמניה ברגע שזכתה למתן שוויון זכויות (אמנציפציה) בראשית שנות השבעים של המאה התשע עשרה, כך שאפו הרפורמים של העת העתיקה להתאים את היהדות למודרניות, ובסופו של דבר זנחו אותה כליל. %break יחד עם זה שהפכו את ירושלים לדומה יותר לסלאוקיה, בירת האימפריה הסלאוקית, הם נטשו מנהגים יהודיים קדומים הקשורים לבית המקדש והפסיקו לָמוּל תינוקות זכרים. במילותיו של יוספוס פלביוס: %break "הם הפסיקו את כל המנהגים שהיו שייכים למדינתם וחיקו את מנהגיהם של העמים האחרים".[vii] אולם גרוע בהרבה מנטישת מנהגיהם, כאשר הפכו היהודים להלניסטים (המתייוונים), הם נטשו גם את אחדותם. %break אפילו בקרב ההלניסטים פרצו מריבות בין תומכי יאסון לתומכי מֶנֶלָאוּס. שאר האנשים שהעדיפו לשמור על הרוח היהודית, שזיכתה אותם בכבוד כה מיוחד מתלמי פילדלפוס ומאנטיוכוס השלישי הגדול, לא רצו באף לא אחד משני המנהיגים והתחילו להתמרד יותר ויותר. %break בשנת 170 לפני הספירה עשה מנלאוס ליאסון בדיוק את מה שעשה לפניו לאוניאס השלישי. הוא שילם לאנטיוכוס אפיפנס סכום כסף ניכר, וזה מצידו מינהו לכוהן הגדול בירושלים. %break כעבור שנה ניסו יאסון ותומכיו להשתלט מחדש על הכהונה, אך בעזרת אנטיוכוס הצליח מנלאוס, שהיה פרו-יווני יותר מיאסון, לשמור על עמדתו. %break עם זה עזרתו של אנטיוכוס אפיפנס עלתה ביוקר ליהודים. בדרכו חזרה ממערכה כושלת נגד פרעה תלמי המצרי נכנס אפיפנס לירושלים בלי מאבק, בהעמדת פנים שהוא בא לביקור של שלום אצל תומכיו, מחנה מנלאוס. %break אבל ברגע שהיה בפנים "הוא לא חמל על אלה שהכניסו אותו". [VIII] %break לאחר שהרג את תושביה ובזז את כל אוצרות העיר ובית המקדש, כולל את וילונות המקדש, אנטיוכוס "אסר עליהם להקריב את הקורבנות היומיים האלה... ובנה מזבח אלילים על מזבח האלוהים ועליו שחטו חזירים".[ix] %break כדי להבטיח שהיהודים לא ימרדו נגדו הציב אנטיוכוס חיל משמר המורכב מיהודים "כופרים ומרושעים", שהטילו על התושבים "אסונות רבים וכואבים". [x] %break מעניין שאפיפנס עצמו לא היה מעוניין בהכחדת היהדות. למעשה זה היה צעד יוצא דופן שממשלה יוונית רומסת אמונות אחרות. לדברי ג'ונסון "הראיות מצביעות על כך שהיוזמה הגיעה מהרפורמטורים היהודים הקיצוניים, בהובלת מנלאוס". [XI] %break עם זה בשנת 167 לפני הספירה כאשר ניסו ההלניסטים להציב פסל אליל במקדש במודיעין, שם כיהן מתתיהו החשמונאי, השתנה המצב נגדם. "ספר מקבים א" מצייר את אנטיוכוס הרביעי אפיפנס כנבל שבסיפור, "אנטיוכוס שורש הרשע ששמו אפיפנס". [XII] %break אפיפנס בהחלט קנה את "שמו הרע". בגזירת אנטיוכוס הידועה לשמצה משנת 167 לפני הספירה הוא כתב לכל ממלכתו ש"כולם חייבים להיות עם אחד, וכל אחד צריך לעזוב את חוקיו, וכל עובדי האלילים הסכימו למצוות המלך". [XIII] %break יתר על כן, "רבים מבני ישראל הסכימו לדתו והקריבו לאלילים". [XIV] %break אולם מנהיגים זרים מעולם לא היו האויבים הגרועים ביותר שלנו. אלו תמיד באו מבפנים, ובאמצעות מעשיהם המרושעים הביאו עלינו את המכות הכואבות ביותר. %break במקרה של אנטיוכוס אפיפנס אל לנו לשכוח שיאסון היה מי שלראשונה שידל אותו לכפות את ההלניזם על היהודים ביהודה, ויורשו מנלאוס גרר את אפיפנס למלחמה נגד המכבים. %break "ספר מקבים ב" מתאר את מנלאוס כ"מגדיל את הזדון ובוגד גדול בעם".[XV] כאמור הוא הדיח את יאסון מהכהונה בכך שקנה את כהונתו מאפיפנס. עם זאת הוא לא הסתפק בכך שנעשה לכוהן הגדול בבית המקדש. %break הוא רצה באמת להפוך את ההלניזם לתרבות ולדת השולטות ביהודה. כדי להשיג זאת, כותב פלביוס, החלו ההלניסטים להציב אלילים במקדשים יהודיים בכל רחבי יהודה ואילצו את היהודים להשתחוות לפניהם ולהקריב להם. %break אחד המקדשים החשובים להלניסטים שכן במודיעין, עיר חשובה לא הרחק מירושלים, ובו מתתיהו החשמונאי, כוהן ידוע, מכובד ונחוש מאוד באדיקותו. ההלניסטים רצו "להכריח את היהודים לבצע את מה שנצטוו, לצרף את אלה שהיו שם להקריב קורבן [לאלילים]. %break הם רצו שמתתיהו, הדמות הבכירה ביותר, יהיה מי שיתחיל במלאכת ההקרבה מכיוון שאחיו האזרחים [כך האמינו] ילכו על פי הדוגמה שלו". [XVI] %break גם מתתיהו חשב כך, ובדיוק בגלל שהוא האמין שהם ילכו בעקבות הדוגמה שלו הוא עשה את ההפך הגמור ממה שציפו ההלניסטים. "מתתיהו אמר כי הוא לא יעשה זאת, וכי גם אם כל העמים האחרים יצייתו לפקודותיו של אנטיוכוס... %break הוא ובניו לא יעזבו את הדת של ארצם". כאשר יהודי אחר נכנס כדי להקריב במקום מתתיהו, הכוהן הזועם "רץ [אל היהודי] עם בניו שהחזיקו חרבות, והם הרגו את האיש שהקריב וגם את אפלס, גנרל המלך, שהכריח אותם להקריב, יחד עם כמה מחייליו". [xvii] %break כשסיים עם אויביהם פנה מתתיהו אל ההמון וקרא: "כל מי שקנאי לחוקי ארצו... בואו איתי". [Xviii] %break לא חלף זמן רב ואלפי יהודים מתוסכלים מהמרת הדת אל ההלניזם שהכוהן הגדול בעצמו כפה עליהם, הצטרפו אל מתתיהו, והם פנו אל הרי מדבר יהודה. %break מתתיהו מינה את בנו השלישי יהודה המכבי כמפקד המיליציה החדשה שנולדה, ומהמדבר הם ניהלו את מבצע הגרילה המבריק שאנו מכירים היום בשם "מרד החשמונאים" או "מרד המכבים". %break מרד המכבים לא היה מכוון נגד הצבא הסלאוקי או אף אחד מהצבאות השכנים. הוא היה מכוון כלפי היהודים המתייוונים וחתר להפחידם ולחייבם לחזור ליהדות. אך מכיוון שהמתייוונים זכו לתמיכה של הממשלה הסלאוקית, הם פנו לאנטיוכוס וביקשו את עזרתו הצבאית. %break "מתתיהו", כותב פלביוס, "אסף סביבו צבא גדול. הוא הפיל את מזבחות האלילים שלהם והרג את אלה שהפרו את החוקים ואת כל מי שיכל לשים ידו עליו, שכן רבים מהם היו מפוזרים בין העמים שסביבם בגללם חששם ממנו". [Xix] %break שנה לאחר תחילת המרד נפטר מתתיהו. לפני מותו הוא זימן את בניו והורה להם כיצד עליהם להמשיך במאבק. אבל יותר מכול הוא ציווה עליהם לשמור על אחדותם על פי החוק היהודי הקדום: "אני מעודד אתכם במיוחד להסכים זה עם זה, %break ובאותן סגולות בהן אחד מכם עולה על האחר להיכנע לו, ובדרך זו להרוויח מהיתרונות של מעלותיהם של כל אחד ואחד".[xx] %break רוח זו של אחדות והתרומה של נקודות החוזק של כולם לטובת הכלל היא שהביאה למכבים את ניצחונם המפואר על הצבא הגדול של האימפריה הסלאוקית, המצויד והמאומן בהרבה מהם. %break שלוש שנים לאחר תחילת ההתקוממות היה יהודה חזק מספיק כדי לעלות אל ירושלים ולכבוש אותה מחדש מהסלאוקים. לבסוף, בשנת 164 לפני הספירה, נאלץ הכוהן הגדול מנלאוס לברוח על נפשו. [xxi] %break עם כניסת המכבים לבית המקדש הם מצאו אותו "שומם, שעריו שרופים, וצמחי פרא גדלים במקדש בגלל נטישתו". [xxii] המכבים "הכניסו כלים חדשים, הפמוט... והמזבח העשוי זהב. [יהודה] תלה את הפרוכת בשערים והוסיף להם דלתות. %break הוא גם פירק את המזבח ובנה חדש... אז, ביום החמישה ועשרים לחודש כסלו, הדליקו את המנורות שהיו על פמוט, הציעו קטורת על המזבח, והקריבו עולות על המזבח החדש". [xxiii] עד היום אנו חוגגים את המאורע הזה ומכנים אותו חג החנוכה. %break עם זאת, החזרת ירושלים וחידוש הפולחן בבית המקדש לא סיימו את המלחמה. לא רק שהיהודים נאלצו להילחם בסלאוקים מחוץ לחומות, אלא גם היו להם בעיות מבפנים. "לאורך כל תקופת הרדיפות והמרד", כותב ההיסטוריון לורנס ה. שיפמן, %break "עובדי האלילים ההלניסטיים בארץ ישראל צידדו בסלאוקים והשתתפו ברדיפות. לפיכך טבעי היה שיהודה פנה נגד אויבים אלה, כמו גם נגד היהודים המתייוונים שהביאו לרדיפות האיומות. %break ההלניסטים, רובם ממוצא אריסטוקרטי, נלחמו לצד הסלאוקים נגד יהודה. מרכזם היה האקרה [מבצר בתוך ירושלים], וכאן הם גם מצאו מקלט כאשר יהודה כבש את ירושלים".[Xxiv] %break "לאחר שנפטר אנטיוכוס הרביעי [אפיפנס] בשנת 164 לפני הספירה התקדם בנו אנטיוכוס החמישי "אאופטור" לעבר יהודה" [XXV], ממשיך שיפמן. כמה מההלניסטים הנצורים הצליחו להתגנב החוצה בלילה, כותב פלביוס, [xxvi] %break והגיעו אל המלך החדש, אנטיוכוס אאופטור, שהיה בן תשע בלבד כשהחליף את אביו. הנמלטים שיקרו למלך-ילד, וביקשו ממנו "שלא יזנח אותם תחת הרדיפות הגדולות שהוטלו עליהם על ידי אלו שמאומתם", %break כפי שהם סבלו "על חשבון אביו בזמן שהם עזבו את עבודתם הדתית של אבותיהם והעדיפו את מה שהוא ציווה עליהם לנהוג לפיו". [xxvii] זה היה כמובן שקר מוחלט מכיוון שיאסון היה זה שבא תחילה לאפיפנס וביקש ממנו לכפות את ההלניזם ביהודה, %break בניגוד להתנהלות הסלאוקים בכל מקום אחר. הנמלטים אמרו גם כי "ישנה סכנה שהמצודה [אקרה] וחיל המצב שלה שמוּנה על ידי המלך ייכבשו על ידי יהודה... אלא אם כן ישלח להם סיוע". [Xxviii] %break כפי שניתן היה לצפות, המלך בן התשע נפל במלכודת וציווה לשלוח צבא גדול מאוד לירושלים. הסלאוקים כינסו "כמאה אלף רגלים, עשרים אלף פרשים ושלושים ושניים פילים" [xxix] והתקדמו לעבר ירושלים, תוך שהם כובשים כל עיר שנקרתה בדרכם. %break לאחר שהטילו מצור ארוך על ירושלים, וכמעט שהרעיבו אותה למוות, מצאו עצמם הסלאוקים לפתע תחת איום מִפרס. באין ברירה המלך הציע שלום לירושלמים הנצורים והבטיח להם חופש פולחן ושלטון עצמי. %break המכבים קיבלו את ההצעה ברצון והסלאוקים נסוגו במהירות כדי להתמודד עם הפרסים המתקדמים. הם לקחו עימם את מנלאוס, הכוהן הגדול שהודח, מכיוון ש"האיש הזה היה המקור לכל הבעיות שהיהודים עשו להם, %break בכך ששכנע את אביו להכריח את היהודים לעזוב את דת אבותיהם". [ xxx] לאחר מכן אנטיוכוס החמישי אאופטור חידש את ההסכם של חופש הדת שאבי סבו, אנטיוכוס השני "הגדול", חתם עם היהודים, וסתם את הגולל על מרד החשמונאים כשהוציא את מנלאוס להורג. %break %H עלייתה ונפילתה של ממלכת החשמונאים %break למרות ניצחונם, החשמונאים לא תרגמו את חירותם לחופש רוחני. במקום זאת הם התמקדו בכיבוש שטחים, בכפיית גיור ובהשגת כוח ועושר. מסוף המרד בשנת 160 לפני הספירה ועד סוף עצמאותם הגדילו החשמונאים את שטחם פי עשר ויותר. %break מאזור קטן סביב ירושלים הם כבשו שטחים נרחבים מהים התיכון במערב ועד מעבר לירדן במזרח. מצפון לדרום התפשטה הממלכה החשמונאית מדרום לבנון של ימינו ורמת הגולן בצפון, עד לרצועת עזה של ימינו בדרום, לאורך כמה מאות קילומטרים. %break למרות עוצמתם הצבאית, נטייתם להתערבב עם הגויים ולהתנער מאחדות יהודית התחזקה מדי יום. אומנם בשדה הקרב הם ניצחו את היוונים ואת ההלניסטים, אבל בקרב על רוח האומה הישראלית הם הפסידו בצורה כואבת להלניסטים שבתוכם. %break ההלניזם הנחית בהדרגה מכות קטלניות על כל תחומי החיים בממלכה החשמונאית. %break כעת נעשה ברור יותר כי "בתקופות של שלטון עצמי ושל שגשוג, היהודים תמיד נמשכו לדתות שכנות", כפי שניסח זאת פול ג'ונסון. [Xxxi] ברגע שהדברים מסתדרים להם נראה שהם שוכחים את היכולת הייחודית שלהם ליצור אחדות מעל לכל ההבדלים, %break כפי שעשו למרגלות הר סיני, ובמקום זאת, הם מאמצים תרבויות אינדיבידואליסטיות ובדלניות המאדירות את האני. %break יתר על כן היהודים הפכו אימפריאליסטים בעצמם. חמור מכך, בניגוד ליוונים, שאפשרו ליהודים חופש פולחן, בכל מקום שהחשמונאים כבשו, הם אילצו אנשים להתגייר תחת איום ברצח או בגירוש. %break זה סותר לחלוטין את רוח היהדות, מכיוון שהיהדות מבוססת על חיבור "כאיש אחד בלב אחד" ולא ניתן לכפות חיבור לבבות. אי-אפשר להכריח מישהו לאהוב אחרים. %break על ידי גיור גויים בכוח, הכניסו החשמונאים לשורותיהם שלל יהודים "מזויפים" שלא חונכו על עקרון הערבות ההדדית ואהבת אחים שסביבם נוצרה המדינה והתגבשה האומה. %break בכך הם החישו את ההתמוטטות המוסרית, הרוחנית, ולבסוף הפיזית של האומה והמדינה. [xxxii] %break "יתר על כן", כותב ג'ונסון, "בהפיכתם לשליטים, מלכים וכובשים, סבלו החשמונאים משחיתות הכוח. אלכסנדר ינאי [שלט בשנים 103- 76 לפני הספירה] הפך לעריץ ולמפלצת, ובין קורבנותיו היו היהודים האדוקים שמשפחתו שאבה מהם את כוחה בעבר. %break כמו כל שליט במזרח הקרוב באותה התקופה הוא הושפע מדרכי הפעולה של היוונים". [Xxxiii] בהשתמשו במעמדו כמלך שהכתיר את עצמו וכן ככוהן הגדול, נתן אלכסנדר החשמונאי דוגמה בכך שנטש מנהגים יהודיים מסורתיים, %break ובכך סלל את הדרך לעם לעזוב את היהדות ולאמץ את ההלניזם. כאשר יהודים שומרי מצוות מחו על זלזולם במסורות היהודיות הוא גמל להם בכך שהרג אלפים מהם. %break ג'ונסון מסכם כי "אלכסנדר, למעשה, מצא את עצמו כמו קודמיו השנואים יאסון ומנלאוס", [xxxiv] ולמעשה המשיך את מלחמת האזרחים. %break כאשר נפטר אלכסנדר ינאי בשנת 76 לפני הספירה נאבקו שני בניו יוחנן הורקנוס השני ואריסטובולוס השני על השלטון. אך אלכסנדר "הפקיד את הממלכה בידי אלכסנדרה [שלומציון המלכה]", [xxxv] אשתו ואם בניו. %break אלכסנדרה העדיפה את יוחנן הורקנוס הבכור על פני אריסטובולוס, אך למרבה צערה, הוא "לא היה מסוגל לנהל ענייני ציבור, ואהב יותר חיים שקטים".[Xxxvi] %break למרות זאת "היא מינתה את הורקנוס לכוהן הגדול בגלל היותו הבכור, ובעיקר מפני שהוא הקפיד שלא להתערב בפוליטיקה".[xxxvii] %break שלא כמו אחיו הבכור, אריסטובולוס "היה אדם פעיל ונועז" [xxxviii] ששם עיניו על הכתר. כששלומציון אלכסנדרה נפטרה בשנת 67 לפני הספירה, מרד אריסטובולוס באחיו הגדול והביס אותו בקרב ביריחו. %break אריסטובולוס המנצח הכריז על עצמו כמלך יהודה אך לא היה לו שום עניין להיות הכוהן הגדול והוא השאיר את הורקנוס בתפקידו הקודם. עם זאת, למרבה צערו של אריסטובולוס, שלטונו היה קצר ימים ונגדע על ידי הרומאים. %break "השליטים המחוננים של בית החשמונאים היו ככל הנראה מגיעים אפילו רחוק יותר", ציין ההיסטוריון והארכיאולוג הנודע תאודור מוֹמזֶן, "אלמלא פילוגים פנימיים קטעו באיבם את הכיבוש וההתפתחות של כוחה המרשים של אותה מדינה של כוהנים".[Xxxix] %break פעם נוספת שחוסר האיחוד והשנאה הפנימית תבעו את מחירם מהיהודים. %break בשנת 63 לפני הספירה, ארבע שנים בלבד לאחר הכתרתו של אריסטובולוס, כבש המצביא הרומי פומפיוס הגדול את יהודה כחלק ממערכה גדולה בהרבה נגד אנטוליה (המכונה גם אסיה הקטנה). בזה החל עידן השלטון הרומי ביהודה והסתיים עידן העצמאות שלה. %break מסקנתו התמציתית והנוקבת של פול ג'ונסון מתארת בצורה הטובה ביותר את העלייה והנפילה של ריבונות החשמונאים ביהודה: "סיפור עלייתם ונפילתם הוא מחקר בלתי נשכח בהיבריס [גאווה]. %break הם התחילו כנוקמים המוכנים למות על קידוש ה', וסיימו כמדכאים דתיים בעצמם. הם עלו לשלטון בראש להקת גרילה נלהבת; הם סיימו מוקפים בשכירי חרב. הממלכה שלהם, שנוסדה על אמונה, התפוררה בשל טומאה". %break עם זאת, הרומאים, כמו היוונים לפניהם, לא היו מעוניינים לכפות את אמונותיהם או את תרבותם על היהודים. בעוד שהם סיפחו את סוריה הם "עזבו את יהודה כמדינת מקדש מצומצמת ותלויה". [Xl] %break אומנם "הוטל על היהודים מס כבד יותר מאשר על הנתינים הסוריים של רומא", [XLI] כנקמה על ההתקוממות שלהם, אך נראה כי בסך הכול, הרומאים נתנו ליהודים הסדר נהדר: %break אימפריה אדירה המגנה עליהם מפני אויבים תוך שהיא משאירה אותם חופשיים לנהל את חייהם כרצונם. הם יכלו לחיות בשקט ובשלווה תחת חסותה של רומא אלמלא שליטי המדינה שקמו מתוך עמם. %break פומפיוס לא הדיח את הורקנוס מתפקידו. הוא השאיר אותו בתפקיד הכוהן הגדול עד מותו בשנת ארבעים לפני הספירה. פומפיוס אף הכריז על הורקנוס כאֶתְנַרְךְ יהודה, כלומר שליט אך עם סמכות מופחתת משל מלך. %break עם זאת כדי להבטיח את נאמנותה של יהודה לרומא הפקיד פומפיוס את כוח הממשל האמיתי בידי אנטיפטר הראשון האדומי. %break אנטיפטר, בהיותו בן לאדומי שאולץ להתגייר, נשבע אמונים למיטיביו הרומאים ולא לממלכת יהודה. שלטונו של אנטיפטר סימן את סיום שושלת המלכים והשליטים מבית דוד המלך. בנו הורדוס שמלך אחריו הפך את המדינה להלניסטית: %break הוא בנה אמפיתיאטראות, אצטדיוני ספורט וערים שלמות, כמו קיסריה, שהיו הלניסטיות לחלוטין. בשנת ארבע לפני הספירה נפטר הורדוס, והרומאים חילקו את ממלכתו בין אחותו ושלושה מבניו. %break הורדוס ארכילאוס קיבל את החלק הגדול ביותר והפך לאתנרך הטטררכיה ["שלטון הארבעה"] של יהודה בגיל שמונה עשרה בלבד.[xlii] %break "העם שמח על מותו של הרודן", כותבים גוטהיל וגינזברג ב"אנציקלופדיה היהודית" בנוגע למותו של הורדוס, "ראו את ארכילאוס בעין טובה. באסיפה הציבורית בבית המקדש הבטיח המלך החדש להתחשב ברצון נתיניו". [xliii] %break לרוע המזל "מהר מאוד התברר... עד כמה הוא לא התכוון לקיים את דברו". [xliv] שלטונו של ארכילאוס היה רצוף תככים פוליטיים, הפרת הבטחות ומרי אזרחי תכוף. בשנת שש לספירה, לאחר עשר שנים סוערות, אזלה סבלנות הרומאים, %break וארכילאוס "נושל מכתרו וגורש לווינה שבגאלי... ארכילאוס היה הרודיאני אמיתי אך ללא כישורי המדינאי של אביו", מסכמים גוטהיל וגינזברג, "הוא היה אכזרי ועריץ, שטוף זימה, צבוע ותככן". [Xlv] %break לכן אין זה פלא שאחרי גירוש ארכילאוס הכריזו הרומאים על יהודה כפרובינציה של רומא ושינו את שמה ליהודה. %break %H יהודה - פרובינציה רומאית %break בין השנים 6 ל-66 לספירה, כשפרץ המרד הגדול שהרס את ירושלים ואת בית המקדש, שלטו לא פחות מחמישה עשר נציבים רומאים שונים בירושלים, לעיתים שנתיים בלבד. כפי שניתן לצפות השנים הללו היו רחוקות מלהיות שלוות. %break הנציב הראשון, קופוניוס, הודח לאחר ש"שומרונים... השליכו גופות של גברים מתים" לבית המקדש. [xlvi] ולריוס גרטוס, אשר שלט בין השנים 26-15 לספירה, משך הזמן הארוך מכולם, היה הראשון שמינה והדיח כוהנים גדולים באופן שרירותי. [xlvii] %break בעקבות גרטוס הגיע פונטיוס פילטוס. כהונתו של פילטוס כרודן לוותה בפשעים רבים, יותר ממספר הפשעים שביצעו הנציבים הרומאים. פלביוס כותב כי פילטוס התחיל בהצבת "צלמים של הקיסר" במקדש [xlviii] %break ופילון מוסיף כי פילטוס עשה זאת "לא כל כך כדי לכבד את טיבריוס [הקיסר] כמו בכדי להכעיס את ההמון [היהודי]". [Xlix] היהודים "שלחו משלחת דחופה לקיסריה, שם נמצא ארמונו של פילטוס, %break וביקשו מפילטוס לתקן את ההפרה של מסורותיהם שנגרמה על ידי הצלמים ולא להפריע למנהגים שנשמרו במשך כל הדורות הקודמים ללא הפרעה על ידי מלכים ועל ידי קיסרים". [יב] %break אך כאשר פילטוס, "שהיה נוקשה מטבעו, תערובת של אגואיזם וקשיחות, סירב בעקשנות, הם זעקו, 'אל תעורר מדון, אל תעשה מלחמה, אל תהרוס את השלום; אין אתה מכבד את הקיסר על ידי זלזול בחוקים עתיקים. %break אל תשתמש בטיבריוס כעילה שלך להכעיס את האומה; הוא אינו רוצה שאף אחד מהמנהגים שלנו ייפסק. אם אתה אומר שהוא כן רוצה בכך, הוצא פקודה או מכתב או משהו מהסוג הזה כדי שנפסיק להציק לך, ולאחר שנבחר את שליחינו נעתור לאדוננו [לקיסר עצמו]'". %break בסופו של דבר היהודים שלחו מכתב תלונה לטיבריוס, שהתרגז על הרודן חסר הכישורים שלו והורה לו להסיר את הצלמים ולהציבם בקיסריה. לקראת סיום כהונתו הורה פילטוס גם על צליבתו של ישו. %break לסיכום, פילון הגדיר את כהונתו של פילטוס: מלאת שוחד, עלבונות, מעשי שוד, זעם, הפקרות ופגיעה, הוצאות להורג חוזרות ונשנות ללא משפט, ואכזריות נוראה ובלתי פוסקת.[lii] %break בבקשתם להרגיע את הפרובינציה הסוערת המשיכו הרומאים להחליף נציבים, אך שאיפתם הייתה בלתי ניתנת למימוש. בשנת 44 לספירה מינתה רומא את קוספיוס פאדוס לנציב. במהלך תקופתו, "קוסם מסוים, ששמו תיאודס, שכנע חלק גדול מהעם... %break ללכת אחריו לנהר הירדן, כי הוא אמר להם שהוא נביא ושבפקודתו יחצה את הנהר ויאפשר להם לעבור בו בקלות".[liii] אך הנציב פאדוס לא התיר להם לעשות זאת. הוא "שלח נגדם יחידת פרשים, אשר הרגו רבים מהם... %break הם גם לקחו את תיאודס בחיים וכרתו את ראשו ונשאו אותו לירושלים".[Liv] %break בתגובה לאכזריות חסרת הרסן הדיחו הרומאים במהירות גם את פאדוס המושל הכושל, ובשנת 46 לספירה מינו לנציב את היהודי יליד אלכסנדריה טיבריוס יוליוס אלכסנדר "מתוך אמונה שמי שנולד יהודי יהיה רצוי ליהודים".[lv] %break כהונתו של טיבריוס הייתה קצרה כשל האחרים. בצד החיובי הוא "לא שינה את החוקים הקדומים" של היהודים, מה ש"שמר על השקט של האומה", כותב פלביוס. [LVI] מצד שני לא היה לו כלל עניין ביהדות או ביהודים. %break למעשה הוא תיעב את בני עמו והיה עתיד להפוך לרוצח העם הגרוע ביותר שאי-פעם יצא מהיהודים, ולבצע את רצח עם - כנגד בני עמו שלו, כולל בעיר הולדתו. %break עם זאת במהלך כהונתו הוא לא עורר מהומות ועזב בשלום כפי שבא, כשהוא מבקש לקדם את הקריירה הצבאית שלו בצבא הרומי. %break ונטידיוס קומנוס שהחליף את טיבריוס אלכסנדר בשנת 48 לספירה היה הרודן שתחתיו החלו העניינים להאיץ את ההתדרדרות לעבר אסון, "וחורבן היהודים הגיע", [lvii] %break שהגיע לשיאו במרד הגדול שהחל בשנת 66 לספירה ובהרס הסופי של בית המקדש ארבע שנים אחר כך. %break בעקבות קומנוס מינה הקיסר הרומי קלאודיוס את מרקוס אנטוניוס פליקס לרודן ביהודה. מתוך שנאת יהודים או פשוט מתוך אדישות מינה קלאודיוס עבד משוחרר לשליט ביהודה. זו הייתה בבירור בחירה גרועה. %break הסנטור וההיסטוריון הרומאי טקיטוּס כותב כי "אנטוניוס פליקס הפעיל כל סוג של אכזריות ותאווה, כשהוא משתמש בכוחו של המלך בכל האינסטינקטים של עבד". [Lviii] %break פלביוס, לעומת זאת, בחר להתמקד באותם מעשים בתקופה זו [של פליקס] שמהם היהודים היו מודאגים". [lix] פלביוס מקדיש את פרק שלוש עשרה בחלק השני של "מלחמות היהודים" כדי לפרט את התוצאות הרות האסון %break שמושל חדל אישים אחד יכול להטיל על אומה שלמה (אפילו אם היא סוררת) בתוך שמונה שנים בלבד. בתחילה לא נראה היה כאילו כהונתו של פליקס תהיה כה סוערת. %break הוא התחיל בטיהור האזור של אלעזר השודד, שותפיו ופושעים רבים אחרים שהציקו למדינה "כדי למנות אותם". [Lx] אולם ההתחלה המבטיחה התבררה במהרה כמשאלת לב, כאשר "יחסו העוין אל העם" [lxi] בא לידי ביטוי למרות אשתו היהודייה דרוסילה מיהודה. %break גרוע יותר מהפריצות ומההתעללות שעליהם דיווח טקיטוס, כהונתו של פליקס הייתה רצופה בפשעים אלימים שביצעו קבוצות פורקות עול, מרדניות וצמאות דם. %break ראשית ברגע שהמדינה טוהרה מאלעזר וחבורתו "צץ סוג אחר של שודדים בירושלים, שנקראו סִיקָרִיִים". [Lxii] הסיקריים, קבוצת קנאים קיצונית, היו נושאי פגיון ערמומיים שהיו דוקרים בחשאי ואז מצטרפים בחמקמקות לקהל המזועזע המוחה על הדקירה. %break הקורבן הראשון שלהם היה לא אחר מאשר הכוהן הגדול יונתן, ובעקבותיו "רבים נרצחו בכל יום". בדרך זו הפיצו הסיקריים אימה כזאת במדינה עד כי "הפחד שחשו הגברים... היה יותר מייסר מהאסון עצמו, וכולם ציפו למוות בכל שעה, כמו גברים במלחמה. %break אנשים לא יכלו אפילו לסמוך על חבריהם, ובעיצומם של חשדותיהם וניסיונם לשמור על עצמם הם נרצחו". %break הסיקריים בהחלט הצדיקו את התואר "הטרוריסטים של המאה הראשונה" [lxiii] שהעניק להם ד"ר איימי זלמן, או "טרוריסטים יהודים קדומים" [lxiv] כפי שכינה אותם פרופ' ריצ'רד הורסלי. %break עם זאת הם נבדלים מארגוני טרור עכשוויים הפועלים נגד יהודים או מדינת ישראל בכך שהסיקריים הגיעו מתוך עמם. הם לא היו תנועה מחתרתית שבחרה באלימות כאמצעי להדיח את הממשל. %break אלא הם ביקשו להפחיד ולהרוג אנשים מאמונתם שלהם שהם לא הסכימו איתם, בין אם משום שהם ראו אותם כנכנעים לרומאים או מכל סיבה אחרת. %break החלוקה בין הקנאים לשאר האומה הייתה זרע מרחץ הדמים שעם ישראל הביא על עצמו במהלך המרד הגדול כמה שנים לאחר מכן, %break וההתנקשויות השיטתיות של הסיקריים העמיקו את השנאה והחשדנות בין הפלגים של האומה לרמות כאלה שחתמו את גורל היהודים. %break כאילו לא די בכך, "היה גוף נוסף של רשעים שהתאגדו", ממשיך פלביוס את תיאורו המחריד את סבלם של היהודים תחת הרודן פליקס. גוף זה היה "לא היה טמא כל כך במעשיהם, אלא מרושע יותר בכוונותיהם. %break הם השמידו את האושר לא פחות מאשר הרוצחים האלה". אנשים אלה העמידו פנים שהם נביאים וחוזים והובילו אנשים אל השממה תוך "העמדת פנים ששם אלוהים יראה להם את אותות החירות". %break למרבה הצער, פליקס, הטעון באי-אמון וברצון רע, חשד שהם עשויים לפתוח במרד נוסף, "אז הוא שלח פרשים ורגלים, שניהם חמושים, והרג רבים מהם". %break אחד מנביאי השקר האלה היה רמאי מוצלח ש"קיבץ יחד שלושים אלף גברים שהולכו שולל על ידו". הוא הביא את כולם אל הר הזיתים והתכוון לפרוץ לירושלים ולכבוש אותה. %break כצפוי, פליקס תקף את האנשים חסרי האונים בחיילים רומאים מלווים באנשים רבים אחרים, שלא היו חלק מלהקת השוטים. המאמינים של נביא השקר נלחמו בנחרצות, ובקרב "[הנביא] ברח עם כמה אחרים בזמן שרוב אלה שהיו עימו נהרגו או נשבו חיים". %break פלביוס משווה את האומה היהודית לגוף חולה. הוא כותב שכשהפרעות על נביאי השקר השתתקו, "חלק אחר היה נתון לדלקת". לדבריו, "פלוגת רמאים ושודדים התאגדה ושכנעה את היהודים למרד, %break וקראה להם להצהיר על חירותם ולהרוג את אלה שהמשיכו בצייתנות לממשל הרומי. וכאלה שאמרו שבחרו ברצון לעבדות, עליהם יש לכפות לצאת מנטיות לא רצויות כאלה... הם נחלקו לגופים ושכבו במארב בכל רחבי הארץ, %break בזזו את בתיהם של העשירים והנעלים, הרגו את הגברים והציתו את הכפרים... עד שכל יהודה התמלאה בהשפעות הטירוף שלהם. וכך הלהבה התפוצצה כל יום יותר ויותר עד שהגיעה למלחמה של ממש". %break אפילו בקיסריה, עיר מגוריהם של הנציבים, פליקס לא יכול היה לכפות סדר. יהודים וסורים החיים בקיסריה היו חלוקים לגבי מי ישלוט בעיר, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהרומאים היו בעליה ושלטו בה. %break היהודים טענו שהעיר הייתה שלהם מאז שהורדוס בנה אותה, והוא היה יהודי. לנוחותם, הם התעלמו מהעובדה שהורדוס היה יהודי רק מכיוון שסבו אולץ להתגייר, ובתקופתו של הורדוס, אפילו היהודים לא ראו בו יהודי לחלוטין. %break הסורים הסכימו כי הורדוס היה יהודי, אך טענו שזו בכל זאת עובדה שהוא לא בנה עיר יהודית אלא "עיר יוונית, כי מי שהציב פסלים ומקדשים בה לא יכול להיות שעיצב אותה ליהודים". שוב, הריב יצא משליטה ו"הגיע לכדי שימוש בנשק, והנועזים שבהם יצאו להילחם". %break לבסוף, ויתר פליקס על הניסיון לרסן את הסיעות המרדניות ושלח שגרירים משני הצדדים לקיסר הרומי נֵירוֹן, שהוא יעשה סדר. טקטיקה זו סיימה את הריב, אך היא גם סיימה את כהונתו של פליקס כשליט יהודה. %break פורקיוס פסטוס, ש"האנציקלופדיה היהודית" מתארת כ"הוגן יותר מקודמו", היה הקלה (יחסית) קצרה מאוד. פלביוס כותב כי פסטוס "עשה לקח על עצמו לתקן את אלה שעשו הפרות סדר במדינה, כך שתפס את החלק הגדול ביותר של השודדים והרג רבים מהם". %break לרוע המזל, פסטוס נפטר בעודו בתפקיד, לאחר שסיים שנתיים בלבד. %break יורשו של פסטוס, לוקיוס אלבינוס, השחית באופן מוחלט את כל התועלת הקטנה שקודמו הצליח לעשות. אלבינוס גנב, בזז והטיל מיסים מוגזמים על המדינה כולה. %break הוא שחרר כל כך הרבה פושעים מהכלא בעבור כופר ש"איש לא נשאר בבתי הכלא אלא אם הוא לא שילם לו כלום". %break בירושלים פרצו מלחמות בין כנופיות של פושעים צמאי דם שקנו את חירותם מאלבינוס "בזמן שהוא עצמו, כמו מגה-שודד... עשה הון בקרב וניצל לרעה את סמכותו כדי לבזוז את אלה שחיו בשקט". %break כתוצאה מכך, מסכם פלביוס, "איש לא העז להשמיע את דעתו, אנשים סבלו מעריצות, ובזמן הזה נזרעו הזרעים שהביאו את העיר לחורבן". %break למרות כל התלאות שעברו על ידי הרודנים הרומאים, ולמרות הכתות הלוחמניות שביניהם, "עדיין הסבלנות של היהודים נמשכה עד שגסיוס פלורוס הפך לרודן [ירש את אלבינוס]: בזמנו החלה מלחמה", כותב טקיטוס. %break פרופ' הלן ק. בונד כותבת כי "בהשוואה, פלורוס... גרם לאלבינוס להיראות כטלית שכולה תכלת". פלביוס, שחי בתקופה שבה האירועים התרחשו, אינו הסתפק בתיאורים בני משפט אחד. %break הוא הקדיש את פרקים ארבע עשרה עד שבע עשרה לתיאור הפרובוקציות, השחיטה, הבזבוז וההרס שפלורוס גרם ליהודים דווקא כדי לעורר אותם למרוד ולהתחיל במלחמה נגד רומא. %break בפרק שמונה עשרה מתאר פלביוס פוגרום מפתיע ומסיבי שהמתייוונים בקיסריה עשו ליהודים. "בתוך שעה אחת", הוא כותב, "נהרגו למעלה מעשרים אלף יהודים, וכל קיסריה התרוקנה מתושביה היהודים". %break פול ג'ונסון מתייחס אל הקטל הזה וכותב כי "המרד עצמו החל בשנת 66 לספירה ולא בירושלים אך בקיסריה... עם פוגרום ברובע היהודי, בעוד חיל המצב הרומי דובר היוונית לא עשה דבר".
שמור ספר
בדוק
בטל