עיבוד הספר
זרוק קובץ כאן
זרוק קובץ לא מפורמט כאן
שמור ספר
בדוק
בטל
*
מחבר
*
כותרת
תוכן
%author חיים רץ %book פרק ג חלק ב %H המרד הגדול - עם רוצח את עצמו %break כל מה שנאמר עד כה על אכזריות היהודים זה כלפי זה יתגמד בקרוב מול הזוועות שהיהודים יגרמו לעצמם במהלך המרד הגדול. בעוד שהאויב הרשמי של היהודים היה הלגיון הרומאי, הייסורים הכי לא נתפסים והכי לא אנושיים הגיעו ליהודים מידיהם של בני דתם. %break השורה התחתונה של מעשי הזוועה של המרד הגדול הייתה חורבן הבית, כפי שניסחו חכמינו: "מקדש שני, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם", ומפני כל הביטויים של השנאה הזו. %break כאשר טיטוס, הגנרל הרומאי, כבש לבסוף את ירושלים הוא נדהם מהביצורים שלה. כשהביט מבפנים על המגדלים, על החומות, על גודל הלבנים ועל הדיוק שבהן, הוא הרגיש שהוא לא יכול לייחס את ניצחונו לא למיומנותו הצבאית ולא לעוצמתו הצבאית. %break במקום זה הוא אמר: "בוודאי שהיה לנו אלוהים כעוזרנו במלחמה זו, וזה לא אחר מאלוהים שהוציא את היהודים מהביצורים האלה; כי מה יכלו ידיהם של גברים או מכונות כלשהן לעשות כדי להפיל את המגדלים האלה?". %break טיטוס המשיך לדבר על תובנותיו עם חבריו. כותב פלביוס, כי טיטוס אומנם החריב את החומות, אבל "השאיר את המגדלים [עומדים] כאנדרטה לציון מזלו הטוב 'וכהוכחה לכך שהיו לו' עזרים שאפשרו לו לקחת את מה שאחרת אי-אפשר היה לקחת". %break גם כשחזר לרומא, הוא טען שלא מעשיו הביאו לו את הניצחון, אלא ידיו של אלוהים. ג'ונסון כותב כי הסופיסט היווני פילוסטרטוס טען בספרו "חיי אפולוניוס איש טיאנה": "כאשר הלן מיהודה הציעה לטיטוס זר ניצחון לאחר שכבש את העיר, %break הוא סירב לה בטענה כי אין מעלה בלהכניע עם שאלוהיו נטש אותו". %break הרעיון כי במלחמה הזאת הייתה לרומאים "עזרה מלמעלה" לא צמח כאשר טיטוס ראה לראשונה את חומות העיר מבפנים. המלחמה ביהודים הייתה כה מבעיתה ומלאה באכזריות יהודית כנגד עצמם עד שגרמה לרומאים לחשוב שאלוהים נמצא בצד שלהם. %break בתחילת המצור, כשהם מסתכלים על היהודים הנלחמים זה בזה בתוך העיר, "ראו הרומאים שהמריבה הזו בקרב אויביהם הייתה יתרון גדול עבורם ושקלו ברצינות רבה לתקוף את העיר", כותב פלביוס. %break "הם דחקו באספסיאנוס", הקיסר שזה עתה הוכתר, להזדרז, ואמרו לו "השגחתו של אלוהים נמצאת בצד שלנו, על ידי שיסוי אויבינו זה בזה". המפקדים הרומאים רצו לנצל את המצב מחשש ש"היהודים יחזרו במהרה להיות כאחד", %break בין אם בגלל שהם "עייפו מסבלם" או משום שהם עשויים "לחזור בתשובה על מעשים שכאלה". %break אך הקיסר היה בטוח לחלוטין שאת שנאתם של היהודים זה לזה אי- אפשר לתקן. "אספסיאנוס השיב", כותב פלביוס, "שהם טועים מאוד במה שהם חושבים שצריך לעשות". הוא הוסיף כי "אם יחכו זמן מה, יהיו להם פחות אויבים מכיוון שהם יושמדו במריבה זו, %break כי אלוהים פועל כמצביא הרומאים טוב יותר מכפי שהוא יכול, ונותן לידיהם את היהודים ללא שום מאמץ מצידם, ומעניק לצבאם ניצחון ללא שום סכנה; הדרך הטובה ביותר עבורם בזמן שאויביהם הורסים זה את זה במו ידיהם, ונופלים לצרות גדולות יותר, שהיא המריבה, %break זה לשבת בשקט כצופים על הסכנות שבהן הם נתקלים, ולא להילחם נגד גברים שאוהבים לרצוח ומוטרפים זה כנגד זה... היהודים נקרעים לחתיכות יום יום על ידי מלחמות האזרחים והמחלוקות ביניהם, ונמצאים תחת סבל גדול יותר מכפי שאנחנו היינו יכולים לגרום להם, %break אם הם היו נשבים על ידינו. על כן אם מישהו רוצה בביטחוננו, טוב לא שימתין שיהודים אלה ישמידו את עצמם". %break המצור על ירושלים היה סיומו של קרב בן ארבע שנים, שהחל בשנת 66 לספירה. לאחר הפוגרום שהוזכר לעיל בקיסריה, פרצה אלימות בכל רחבי יהודה. אם במהלך מרד החשמונאים הייתה הלחימה בין יהודים מתייוונים ליהודים מיליטנטים שנשארו נאמנים לדתם, %break הרי שכעת הלחימה הייתה רק בְּקֶרֶב היהודים שנשארו יהודים - בין כתות שונות של קנאים מיליטנטים ליהודים מתונים שחתרו למשא ומתן על שלום עם הרומאים. %break עם זה שנאת החינם שהתעוררה בקרב היהודים במהלך המרד הייתה אכזרית בהרבה מהשנאה העזה שהורגשה קודם בקרב הפלגים בעם. יוספוס פלביוס כותב כי בתחילה "כל האנשים בכל מקום התמסרו לחלוטין לביזה ולשוד. %break אחר כך הם התאגדו כדי לשדוד את תושבי הארץ עד כדי כך שאופן הברבריות והפשעים של בני אותה אומה, לא היו שונים במאומה מהרומאים. יותר נכון הוא שההרס שגרמו הרומאים היה פחות מזה שגרמו בני עמם. %break "האמירה שמה שיהודים עוללו ליהודים, אפילו הרומאים לא עשו ליהודים, תחזור על עצמה לאורך כל תיאורי המרד המפורטים והתיאוריים של פלביוס. %break ברור לעין שהוא לא חסך מאמצים להדגיש את מה שאמרו חכמינו, שהשנאה שלנו זה לזה היא שהחריבה אותנו ולא מכונות המלחמה של אויבינו. %break ובעוד שהיהודים אחזו זה בגרונו של זה, התושבים הרומאים בארץ לא עמדו מנגד. גם הם השתתפו בהרג ובביזה. ג'ונסון כותב כי כתוצאה מהקרבות שפרצו בכל מקום, "ירושלים התמלאה בפליטים יהודים זועמים ונקמניים מערים אחרות, %break שבהן פלש הרוב היווני לרובע היהודי ושרף את בתיהם". היהודים, שהיו כבר במצב רוח לוחמני, לא קיבלו בשקט את המכות של הרומאים. %break במאבק בין היהודים שוחרי השלום לבין הקיצוניים יותר, הפוגרומים שעשו הרומאים "היטו את הכף לטובת הקיצונים, וחיל המצב הרומי הותקף ונטבח". %break גרוע מכך, שליטת הקנאים המיליטנטים והסיקריים מנעו כל סיכוי להתמתנות או לניהול משא ומתן עם הרומאים, גם כאשר אלה ביקשו זאת. הגישה הקיצונית לא רק גרמה ליותר אובדנות בקרב, אלא הפכה את מלחמת האזרחים בירושלים לאכזרית הרבה יותר. %break "בזמן שהעיר ניהלה מלחמה מכל הצדדים, מתוך ההמונים הבוגדנים והרשעים האלה", מסכם פלביוס, "אנשי העיר היו בתווך, כמו גוף גדול שנקרע לחתיכות". %break לאחר יותר משלוש שנים של לחימה ברחבי ארץ ישראל, באביב שנת שבעים לספירה, רוב היהודים נאספו בירושלים, אם משום שברחו לשם, או משום שזה היה חג הפסח, עלייה לרגל, %break חג שבו כל יהודי המקיים מנהגים היה עולה לירושלים כדי להתאסף, להתחבר וללמוד יחד. בשל שתי הסיבות הללו, מדווח פלביוס, עם תחילת המצור, מנתה האוכלוסייה בעיר לא פחות מ"שני מיליון שבע מאות אלף ומאתיים איש. %break "אפילו בסטנדרטים של היום, עיר של כמעט שלושה מיליון תושבים היא עיר גדולה מאוד. בימים ההם, זה היה פשוט עצום. כדי לקבל פרספקטיבה על גודלה של ירושלים העתיקה, %break קחו בחשבון שאוכלוסייה של 2.7 מיליון תושבים כמוה כאוכלוסיית שיקגו, העיר השלישית בגודלה בארצות הברית. %break יתרה מזאת, מכיוון שעולי הרגל והפליטים היהודים כבר גרמו זה לזה "ברבריות ועוון באופן שלא נבדל בשום אופן מהרומאים", הם לא רק הצטרפו למלחמת האזרחים שהשתוללה כבר בעיר, אלא הם הביאו איתם עוד מזה כשהם הגיעו לעיר. %break יוספוס פלביוס כותב כי "המזג שוחר הריב הזה התפשט בקרב משפחות, שלא יכלו להסכים בינן לבין עצמן, כך שאנשים שהיו היקרים ביותר זה לזה פרצו את כל הגבולות ביחס זה לזה, %break ועם כל מי שקשור לאלה שדעתם כשלו הם כבר התחילו לעמוד באופוזיציה זו לזו כך שריבים פרצו בכל מקום". כפי שנראה בהמשך, ההתנכרות הזו בקרב בני המשפחה תוביל לכמה מהפרקים המחרידים ביותר ברצח העם העצמי הזה המכונה "המרד הגדול". %break למרות המספר העצום של האנשים בירושלים, לא היה אמור להיות מחסור באוכל. בהיותה מקום קבוע להתכנסות, העיר הייתה מוכנה היטב להאכלת כינוסים גדולים מאוד לתקופות ממושכות. %break מאגרי המזון העצומים שלה היו צריכים לעלות על יכולתם של הרומאים להמשיך את המצור. עם זה, כפי שכותב ג'ונסון, "היהודים היו מפורדים ללא תקנה". הם היו כל כך שקועים בהרס הדדי שהם לא יכלו לחשוב על העתיד, אפילו לא על היום למחרת. %break כתוצאה מכך, כחלק ממלחמתם הגורפת, "שמעון וחייליו הציתו את המחסנים שהיו מלאים בתירס ובכל שאר המצרכים. כך עשה שמעון כאשר בתקיפתו את העיר לאחר נסיגתם של האחרים, לכאורה, %break ההשמדה של מה שהעיר הכינה נגד המצור היה כדי לשרת את הרומאים, ובכך כרת את סיבי העצבים של כוחם שלהם".כתוצאה מכך, כמעט כל התירס נשרף, שהיה מספיק למצור של שנים רבות, כך שהם הוכו באמצעות הרעב". %break ויליאם וויסטון, ההיסטוריון והמתמטיקאי בן המאה השמונה-עשרה, הוא גם המתרגם הידוע ביותר לכתביו של יוספוס פלביוס מהיוונית המקורית לאנגלית. בהערה על שריפת מחסני המזון, %break וויסטון מסכם: "הרומאים לא היו יכולים לכבוש את העיר הזאת אלמלא היו היהודים מחרחרי הריב האלה כה נלהבים ואפילו מוטרפים על הרג". %break עד כמה שזה נורא לשרוף זה את אספקת המזון של זה, האכזריות של היהודים זה כלפי זה הרחיקה הרבה מעבר לכך. ראשית, מבלי להזכיר במפורש לאיזה מחנה הם שייכים, מתאר פלביוס את חילול הכהונה הגדולה כאמצעי להביא אנשים לייאוש. %break הוא מדבר על שודדים שבזזו את העיר ועשו עם אוכלוסייתה וממשלתה ככל העולה על רוחם. "כדי לנסות להפתיע את האנשים", הוא כותב, %break "ולהראות עד כמה התפשט כוחם שלהם, [השודדים] התחייבו להיפטר מהכהונה הגדולה על ידי [קביעת הכוהן הגדול באמצעות] הטלת גורל". %break למרות שהוא לא משתמש מפורשות בשמם לעיתים קרובות, ברור שכאשר יוספוס מדבר על שודדים, הוא מתכוון למיליטנטים, שהיו הכתות השונות של הקנאים והסיקריים, עד שהאחרונים ברחו למדבר יהודה והתיישבו במצדה, ובמידה פחותה יותר לאדומים. %break ובכל זאת, התחושה העולה מכל התיאורים היא של מיגור מוחלט של ערך חיי האדם וכבוד האדם, ולכן אי-אכפתיות מוחלטת זה כלפי זה, ולעיתים קרובות אפילו שמחה לאיד על הריגתם וייסוריהם של אחרים. %break כדי להשתלט על העיר הקימו הקנאים בתי משפט מזויפים שבהם קיימו משפטים מזויפים. הם היו מעלילים על העשירים והחזקים ושופטים אותם למוות כדי שלא יאיימו על שליטתם. %break ברגע שהם הוצאו להורג, הם גם היו לוקחים את רכושם. באופן זה הם הפכו את ירושלים ל"עיר ללא מושל". %break כמו תמיד בכאלה מצבים, האנשים הפשוטים סבלו יותר מכול. כשראו שהמצב הופך לאסון, יהודים רבים רצו לצאת. אך השומרים, שחששו שאנשים יצטרפו לרומאים או ייתפסו על ידם ויספקו להם מידע על המצב בתוך העיר, לא נתנו לאיש לברוח. %break היוצא מן הכלל, כמו תמיד, היה ש"מי שנתן להם כסף קיבל אישור לצאת, ואילו מי שלא נתן להם כלום הוצג כבוגד. התוצאה הייתה שהעשירים רכשו את בריחתם בכסף, בעוד שרק העניים נהרגו". %break בינתיים, בתוך העיר ובכבישים המובילים אליה, אכזריותם של המיליטנטים עלתה על כל מה שאפשר להעלות על הדעת. "לאורך כל הדרכים, מספר עצום של גופות היו מונחות בערמות, %break אבל הקנאים הגיעו לבסוף לדרגה כזו של ברבריות עד שלא נתנו לקבור לא את ההרוגים בעיר ולא את אלה ששכבו לאורך הכבישים, כאילו הם החליטו לבטל גם את חוקי ארצם וגם את חוקי הטבע. הם השאירו את הגופות מתות להירקב תחת השמש. %break האימה הייתה כה גדולה עד כי מי ששרד קרא למי שמתו קודם מאושרים כי הם כבר במנוחה, וגם אלה שהיו מונחים ללא קבורה היו המאושרים ביותר". %break "הגברים והנשים הזקנים היו כל כך במצוקה בגלל אסונם שהם ציפו לרומאים, וקיוו בכנות למלחמה חיצונית, לגאולה מסבלם מידי המאמללים מבית. הלחימה הייתה בלתי-פוסקת, ביום ובלילה. ללא שום יחס לאלה שעדיין היו בחיים, גם לא מצד קרוביהם. %break כמו כן לא הייתה דאגה לקבורה למתים. הם נלחמו זה בזה תוך דריכה על הגופות ששכבו בערמות זו על זו, והזעם המטורף מאותן הגופות שנמצאו תחת רגליהם הפך להיות עוד יותר לוהט בשל כך. הם לא שמטו שום שיטה של עינוי או ברבריות". %break לכודים בין הפלגים הלוחמים, "האנשים הפשוטים היו לטרף משני הצדדים, ונשדדו על ידי שתי הסיעות".הסבל הגיע לקיצוניות כזאת שבסופו של דבר, על פי יוספוס פלביוס, אנשים קיבלו בברכה את הכיבוש ו"אלה שעברו אותו ראו בזה חסד גדול. %break אעז ואומר שהמריבה החריבה את העיר, והרומאים החריבו את המריבה". יתר על כן, וכאן פלביוס כותב כיהודי המקונן על גורל עמו, החרבת המריבה "הייתה דבר קשה בהרבה מאשר להחריב את החומות, כך שניתן בצדק לייחס את אסוננו לעמנו שלנו". %break %H שנאה ואדישות עד לקיצוניות מוחלטת %break יותר מכל זוועות המלחמה, ההרג והביזה, דבר לא הפך את תושבי ירושלים לְחַיוׂת יותר מאשר הרעב שגרמו לעצמם. "לחזקים יותר היה די והותר, והחלשים התאבלו בשל המחסור. %break ילדים שלפו את האוכל ממש מפיות אבותיהם, ומה שהיה עוד יותר מצער, כך עשו גם אימהות לתינוקיהן. וכשאלה, שהיו היקרים להן ביותר, גססו תחת ידיהם, %break הם לא התביישו לקחת מהם את הטיפות האחרונות שעשויות היו לשמר את חייהם. ובזמן שהם אכלו בדרך זו, הם אפילו לא הסתירו זאת". %break האנשים הרעבים הפכו להיות יותר מוטרפים. כיוון שאנשים החביאו את כל המזון שנותר להם בבתיהם, "השודדים באו וחיפשו בבתים פרטיים של אנשים. אם הם מצאו מזון, הם עינו אותם כיוון שהם הכחישו שהיה להם. %break אם הם לא מצאו דבר, הם עינו אותם בצורה גרועה יותר כי הם הניחו שהם הסתירו את זה עוד יותר ביעילות". %break אם אנשים לא חטפו אוכל מבני משפחתם ומילדיהם, הלוחמים עשו זאת. "הלוחמים באו עליהם בכל מקום וחטפו מהם מיד את מה שקיבלו מאחרים; שכן כשראו בית כלשהו סגור, זה היה עבורם אות לכך שהאנשים שבתוכו השיגו אוכל. %break אז הם פרצו את הדלתות ורצו פנימה ולקחו את הפיסות שהם היו אוכלים ממש כמעט מגרונם, בכוח. הזקנים, שהחזיקו את מזונם בכוח, הוכו, ואם הנשים החביאו את אשר בידן, שיערן נתלש בשל כך. %break לא הייתה שום רחמנות, לא על זקנים ולא על תינוקות. הם אף הרימו ילדים מהאדמה כשהם נאחזו במזון שקיבלו והטילו אותם על הרצפה. אבל הכי ברברים ואכזרים הם היו כלפי אלה שמנעו את כניסתם ובלעו את מה שהם התכוונו לתפוס, %break כאילו הונו אותם שלא בצדק ומנעו מהם את זכותם. הם המציאו שיטות ייסורים נוראיות כדי לגלות היכן אוכל כלשהו היה [מוסתר בתוך גופם של אנשים], והם היו עוצרים את המעברים של החלקים הפרטיים של האנשים האומללים, %break והיו תוחבים יתדות חדות בעגבותיהם. אדם היה נאלץ לשאת את מה שנורא אפילו מכדי לשמוע, כדי לגרום לו להתוודות שהיה לו רק כיכר לחם אחת, או שהוא עלול לגלות קומץ שעורה שהוסתרה. %break חמור מכך, הדבר נעשה כאשר המענים האלה לא היו רעבים בעצמם, אלא כדי לשמר את טירופם בפעילות". %break כשהאוכל אזל, היהודים הנצורים פנו לבשר אדם. טקיטוס כותב כי "היהודים, בעודם נצורים במצור ללא שום הזדמנות לעשות שלום או להיכנע, גוועו סוף סוף מרעב. %break הרחובות החלו להתמלא בגוויות בכל מקום. יתר על כן, [הם העזו] להיעזר בכל סוג של אוכל מחריד, הם לא חסכו אפילו בגופות אנושיות". %break פלביוס, שכעת הפך לחלק מהלגיון הרומי, נכח במקום כשזה התרחש. כתוצאה מכך, תיעודו על הקניבליזם הוא לעיתים קרובות מפורט ומחריד בכוונה, כדי להראות עד כמה נורא היה הסבל של עמו, ובאותה עת עד כמה הם היו ירודים מבחינה מוסרית. %break בתיאור הבא, למשל, פלביוס משתמש בדוח שלו על קניבליזם כדי להדגיש שהיהודים התפארו בפראותם. "הם שתו את הדם של האנשים הפשוטים זה בפני זה, וחילקו את גופותיהם של היצורים המסכנים ביניהם. %break אומנם הם התחרו ביניהם, אבל הם בכל זאת הסכימו לגמרי בנוגע למנהגיהם הרשעים, שכן מי שלא הראה מה הוא קיבל באמצעות גרימת סבל לאחרים, היה נדמה לעריצים האחרים כבעל אשמה פחותה מדי". %break לפעמים, החלשים, אלה שלא יכלו לשדוד או לסבול אכילת בשר אדם, "הגיעו למצוקה נוראה כזו שהם חיפשו בביוב ובבורות הזבל של הקר, ואכלו את הגללים שהם מצאו שם". %break הרעב דירדר אותם למצב בו "מה שלפני כן, הם לא יכלו אפילו להסתכל עליו, עכשיו השתמשו בו כאוכל". %break הפרק הכי לא אנושי באורגיה של השנאה המפלצתית שנקראה "המרד הגדול" הוא פרק שהשאיר אפילו את הגס בשודדים המום ונחרד. לא היו בפרק זה גברים או לחימה, אלא רק נשמה מיוסרת אחת של אם אוהבת, מוטרפת על ידי הרעב. %break מגילת איכה מזכירה זאת בתמציתיות: "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן" (ד, י). %break גם פלביוס התלבט מאוד אם עליו לדווח על מה שגילה. הוא כותב שהוא חשש כי "ייראה כאילו הוא לא סיפק מה שכל כך חשוב לדורת הבאים". אבל מכיוון שהיו לו "אינספור עדים לכך", ומכיוון שהוא מאמין כי לאומתו, העם היהודי, %break "לא הייתה סיבה מועטה להודות לי על שהדחקתי את האומללות שהיא חוותה בתקופה זו", הוא החליט לספר את סיפור נפילתה של מרים, האישה רמת המעלה מבית אזוב. %break זהו דיווחו הבלתי נתפס של פלביוס כפי שכתב אותו, וכפי שתרגם אותו וויליאם וויסטון: "שמה היה מרים. אביה היה אלעזר, מהכפר בית אזוב. היא באה ממשפחה מכובדת ועשירה, ונמלטה לירושלים עם שאר ההמון, ואיתם הייתה עתה נצורה. %break את האוכל שאצרה לקחו השומרים העושקים, שהגיעו כל יום בריצה לביתה למטרה זו. הדבר הכניס את האישה המסכנה לזעם גדול מאוד, ועל ידי התוכחות והקללות התכופות שהטילה על הנבלים העושקים האלה, היא עוררה את כעסם נגדה. %break אבל אף אחד מהם, אם מתוך הזעם שהיא יצרה כלפי עצמה או מתוך הרחמים עליה, לא הרג אותה. ואם מצאה אוכל כלשהו, היא ראתה את עבודתה כאילו היא עבור אחרים ולא לעצמה. ועכשיו זה הפך בלתי-אפשרי עבורה למצוא עוד אוכל, %break בעוד הרעב נוקב במעיים ובמוח שלה, כאשר גם זעמה ניצת במידה שהיא מעבר לרעב עצמו. היא גם לא התייעצה עם שום דבר מלבד בזעמה שלה ובהכרחיות שהייתה בה. %break אז היא ניסתה דבר לא טבעי ביותר. היא חטפה את בנה, שהיה ילד, יונק משדה, ואמרה, 'הו תינוק אומלל! עבור מי אשמור אותך במלחמה זו, ברעב זה ובמריבה זו? באשר למלחמה עם הרומאים, אם הם ישמרו אותנו חיים, יהיה עלינו להיות עבדים. %break גם הרעב הזה ימית אותנו עוד לפני שתגיע אלינו העבדות. ועוד הפורעים שוחרי המדון האלה נוראים יותר משני האחרים [הרעב והרומאים]. בוא, היה אתה מזוני, והיה אתה הזעם למחרחרי הריב עושי הרע האלה, ולדיראון עולם, %break שהוא עתה רוצה רק להשלים את אסוננו שלנו היהודים'. מיד כשאמרה זאת, הרגה את בנה, צלתה אותו, אכלה את המחצית האחת ממנו, ושמרה את החצי השני לידה. %break במהרה נכנסו השודדים. בהריחם את הריח הנורא של המזון הזה, הם איימו עליה כי יחתכו את גרונה מיד אם לא תראה להם איזה אוכל היא הכינה. היא ענתה כי היא שמרה חלק נאה מאוד עבורם, ובזאת חשפה את מה שנותר מבנה. %break או אז, אימה אחזה בהם, והם עמדו המומים עקב המראה. היא אמרה להם 'זהו בני שלי, ומה שנעשה היה מעשיי שלי! בואו, אִכלו מהאוכל הזה, כי גם אני אכלתי ממנו בעצמי! אל תציג את עצמך כעדין יותר מאישה, או חומל יותר מאימא. %break אבל אם אתה מצפוני כל כך ומתעב את קורבני, אז כמו שאכלתי את החצי האחד, הנח לי גם את השאר'. בעקבות זאת, יצאו האנשים ברעדה". %break %H המספרים המדכאים של ההשמדה העצמית %break עד שהרומאים פרצו סוף סוף את החומות והסתערו על ירושלים, לא נותר עוד דבר לחלל. הרומאים הרגו את מי שעדיין היה לו דחף או אנרגיה להילחם, הציתו את המעט שלא נשרף ולקחו בשבי ולעבדות את שאר תושבי העיר. %break בתוך חמישה חודשים בלבד, מתוך אוכלוסייה של כ-2.7 מיליון איש שהיו בירושלים בתחילת המצור, "מספרם של אלה שנספו במהלך כל המצור היה אחד-עשרה מאות אלף [1.1 מיליון], רובם יהודים שנהרגו על ידי אנשים משלהם. %break לטקיטוס, שתיעד את ההשתלשלות רק מנקודת המבט של הרומאים, היו הערכות דומות לאלה של פלביוס לגבי מספר הקורבנות. הוא מנה מעט פחות מ-1.2 מיליון יהודים, אך כלל בהערכתו גם יהודים שהוגלו. %break בין אם המספר הוא 1.1 או 1.2 מיליון יהודים, דבר אחד ברור: בלתי- נתפס ככל שיהיה, למעט כמה חודשים במלחמת העולם השנייה, אפילו גרמניה הנאצית, בשלב הפתרון הסופי של השואה, %break לא עלתה בהרבה על שיעור ההרג שהטילו היהודים על עצמם בזמן המצור בירושלים. יתר על כן, הם הרגו זה את זה לא בתאי גזים או במכונות ירייה, אלא בסכינים, בחרבות ובחניתות, כשהם מסתכלים על קורבנותיהם ישר בעיניים, או פשוט על ידי הרעבתם למוות. %break לעיתים קרובות הם הכירו את קורבנותיהם באופן אישי או שהיו אפילו בני הזוג, ההורים או הילדים שלהם. %break כאשר נכנסו החיילים והגנרלים הרומאים לעיר וראו מה עשו היהודים לעמם, הם נחרדו ונגעלו מעבר לכל מידה. אולי כעת נוכל להבין מדוע פילוסטרטוס כתב כי טיטוס סירב לענוד את "זר הניצחון אחרי שהוא כבש את העיר, שכן אין מעלה בלהכניע עם שאלוהיו נטש אותו". %break בתשיעי לחודש אב בכל שנה מציינים היהודים את נפילת ירושלים. אך אלה שבינינו שמכירים את מה שקרה, אינם מציינים את כיבוש העיר, אלא את כיבוש יצר הרע את לב עמנו. %break אנו, האומה שהתגבשה תחת תנאי של איחוד "כאיש אחד בלב אחד", והוטל עלינו להיות "אור לגויים", מגדלור של אחדות, העברנו לעולם שיעור בשנאה עצמית שלעולם לא יישכח. %break כאשר חכמינו מדברים על כך שבית שני נהרס בגלל שנאת חינם, הם מתכוונים לזוועות שתוארו קודם, זוועות שעשינו לעצמנו. %break %H אב העולם %break כאשר טיטוס הסתער על ירושלים והשמיד את שנותר מהמקדש, הוא לא רצה רק להשקיט את המרד, אלא הוא רצה להשמיד את העם היהודי לחלוטין. בתחילת הספירה הנוצרית, היהודים כבר התפשטו ברחבי האימפריה הרומית, וטיטוס לא אהב יהודים. %break הספר "חיים ומחשבה יהודית בקרב יוונים ורומאים", שערך המלומד המהולל של התרבות ההלניסטית, פרופ' לואי ה פלדמן, כותב כי הגיאוגרף וההיסטוריון היווני סטראבו אמר שיהודים נמצאים בכל מקום בעולם. %break על פי הספר, עד שנת שמונים ושש לפני הספירה, יותר ממאתיים שנה לפני שטיטוס הסתער על חומות ירושלים בפעם האחרונה, "העם הזה כבר עשה את דרכו לכל עיר, ולא קל למצוא מקום בעולם המיושב שלא קיבל את העם הזה ובו לא הורגש כוחו". %break על פי טקיטוס, הרומאים לא היו החלטיים לגבי השאלה אם הם צריכים להרוס את בית המקדש. הם "התלבטו אם [טיטוס] צריך להשמיד מקדש כה אדיר, מקדש שהיה מפורסם מעבר לכל יצירות האדם". %break אך לא המפקד העליון: "טיטוס עצמו התנגד [לשמירת המקדש], וראה בחורבנו של בית המקדש צורך עליון כדי למחוק לחלוטין את דתם של היהודים. הוא גם רצה לחסל את הדת הצומחת, הנצרות, %break אך טען כי זה בכל זאת צץ מאותם מקורות; הנוצרים צמחו מהיהודים: אם השורש יושמד, התבואה תיעלם בקלות". %break בדומה לספרדים בשנים לפני גירוש ספרד, או הגרמנים לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון, או האנטישמים היום באמריקה, טיטוס לא רצה שההשפעה היהודית תהיה כה בולטת באימפריה הרומית. %break בניסיון לחסל את ההשפעה היהודית הוא נאלץ לנסות לחסל את היהודים. שוב אנו רואים כיצד הדחף של היהודים להתבולל בקרב העמים במקום לשמור על רוחם הייחודית ומשימתם ההיסטורית מביא לכך שהעולם פונה נגדם. %break ובכל זאת, טיטוס, כמו הרבה מנהיגים גדולים לפניו ואחריו, לא הצליח, ולמעשה לא יכול היה להצליח. אתה יכול להרוג כל יהודי שאתה יכול לשים עליו את ידך, אך לעולם לא תשמיד את האומה כולה, כיוון שהיהודים בעלי חוב לַעולם, %break ועד שהם יבצעו אותו, אי אפשר להשמידם. עם זאת, עד שהם יבצעו אותו, הם ימשיכו להתייסר, להיות שנואים, נערצים ומבוזים בה בעת, ולעיתים קרובות על ידי אותם אנשים. %break אדולף היטלר, אולי סמל האנטישמיות השטנית, כתב בספרו "מיין קאמפף" ("מלחמתי"): "כשבמשך תקופות ארוכות של היסטוריה אנושית בחנתי את פעילותו של העם היהודי, %break פתאום התעוררה בי השאלה המפחידה אם גורל בלתי-ניתן להבנה, אולי מסיבות שלא ידועות לנו בני תמותה, חפץ בניצחונו הסופי של האומה הקטנה הזו". %break מה שהיטלר לא ידע היה הוא שניצחונם של היהודים לא יהיה גשמי אלא רוחני, ניצחון המתבטא באיחוד האנושות על פי חוק האחדות ואהבת הזולת. %break ואף אחד לא ביטא את החוק הזה טוב יותר מרבי עקיבא, שסבל מגילויי שנאה כאלה עד ש"בשרו [נתלש] מגופו במסרקות ברזל". %break עקיבא בן-יוסף, הידוע יותר בשם רבי עקיבא, נולד בסביבות שנת 50 לספירה, וחי עד בערך 136 לספירה. לא הרבה ידוע על חייו. הרמב"ם כותב שאביו יוסף התגייר. %break רבי עקיבא היה אדם פשוט, רועה את עדרי כלבא שבוע, שאת בתו רחל נשא בהמשך. עם זאת, בשלב מסוים, בהיותו כבר מבוגר, עבר מהפך והחליט לא רק ללמוד את מהות היהדות, אלא להקדיש את חייו ללימודה. %break הוא פיתח צמא כה עז לחוקי החיים, אותם חוקים שלמד תלמי השני פילדלפוס מחכמי העברים הקדמונים, שעזב הכול והלך ללמוד עם חכמי זמנו. %break ואכן, רבי עקיבא היה כה גדול בלימוד עד כי במהרה ראה בו רבו כמחוקק חוקים, והוא הפך למורה הדגול ביותר בכל הזמנים, עם לא פחות מ-24 אלף תלמידים. %break מה שלימד רבי עקיבא היה פשוט מאוד: הכלל הגדול ביותר בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך". עם זאת, אפילו רבי עקיבא הגדול לא יכול היה להציל את תלמידיו מהשנאה הפנימית והשלכותיה. %break התלמוד כותב כי כולם פרט לחמישה מתוך 24 אלף תלמידיו של עקיבא "מתו באותו זמן מכיוון שהם לא התייחסו בכבוד זה לזה", מכיוון שהם לא יכלו לאהוב אחד את השני כפי שהורה להם מוׂרָם. %break התלמוד הירושלמי התייחס לרבי עקיבא כאחד מאבות העולם. עם זאת, צדיקותו, אהבתו לאחרים, מאמציו להחזיר את האהבה לעם ישראל - כל אותם מעלות לא יכלו לעזור אפילו לרבי עקיבא כל עוד תלמידיו לא קיימו את העיקרון הבסיסי ביותר שלו: %break אהבו אחרים במידה שאתם אוהבים את עצמכם. יתרה מזאת, הם לא יכלו לבצע אפילו את הגרסה הפחות תובענית שלה, שהציע הלל הזקן. התלמוד מספר לנו כי כשגר הגיע להלל וביקש שילמד אותו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת, %break כלומר מהר מאוד, ענה הלל, מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. זו כל התורה, והשאר הוא פירוש. האם זה פלא אם כן, שבסופו של דבר הרומאים תפסו את "אבי העולם" הזה וסרקו את בשרו למוות במסרקות ברזל? %break עם זאת, תורתו של רבי עקיבא לא הייתה לשווא. חמישה מתוך 24 אלף התלמידים שרדו, כיוון שהם לא נדבקו בשנאת החינם שפגעה בשאר חבריהם. אותם תלמידים כתבו גם את המשנה וגם את ספר הזוהר. %break המשנה, עם פירושה, התלמוד, שימשה לאורך כל המאות כבסיס ליהדות, והייתה בסיס לשמירה על קיומו של העם היהודי, ואילו ספר הזוהר הוא הספר היסודי במה שמכונה "פנימיות התורה". %break ללא כתבים אלה, לא היו יהודים כיום, וחשוב מכך, לא הייתה שום ידיעה כיצד להביא אחדות ושלום לעולם. %break אומנם רבי עקיבא לא הצליח להקים מחדש את העם היהודי על יסודו המקורי, אך הוא אפשר לאומה להמשיך להתקיים כך שבסופו של דבר היא תשיג את ייעודה ותהיה אור של לכידות ואהבת הזולת לאומות העולם. %break %H שירת הברבור %break בתקופתו של עקיבא, התקיים המרד האחרון כנגד הרומאים. בשנת 132 לספירה ניסה שמעון בר-כוכבא פעם אחרונה להחזיר את הריבונות היהודית בארץ ישראל. הוא ניהל את מה שכונה המלחמה היהודית-רומאית השלישית או המרד היהודי השלישי. %break זה היה ניסיון סרק, חסר סיכוי, ובכל זאת גם רבי עקיבא וגם תלמידו הקרוב רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזוהר, תמכו במרד, אם כי ככל הנראה הם לא השתתפו בלחימה עצמה. %break ג'ונסון כותב כי בתחילה המרד היה מוצלח למדי "ועשה צרות רבות לרומאים". הוא נמשך לא פחות מארבע שנים, ובמשך זמן מה היהודים אפילו השיבו את השליטה בירושלים, אך ללא חומות סביב העיר, היא לא הייתה ברת הגנה. %break בסופו של דבר הצבא הרומאי הכריע את המורדים, רבי עקיבא הוצא להורג, וגם בר-כוכבא נפטר, ככל הנראה מעקיצת נחש. זה למעשה סיים את ההיסטוריה של המדינה היהודית בעת העתיקה. %break הארץ שנועדה לטפח אומה הבנויה על אהבת הזולת סילקה את תושביה בדיוק מכיוון שהפכו לסמל לשנאת חינם. ככאלה, הם לא היו ראויים למדינה, ללאום או לריבונות. רשמית, הם שמרו על התואר יהודים, %break אך מהות היהדות, הטמונה בעקרון של "ואהבת לרעך כמוך", כבר לא הייתה קיימת בקרבם. הם הפרו את הנדר שנדרו שבע מאות-עשרה מאות קודם לכן, להיות "כאיש אחד בלב אחד" ולהקרין את האחדות הזו לעולם כדי שגם האנושות תהיה כזאת. %break וברגע שהפרו זאת, הם הפסיקו להיות אומה ונסוגו שוב לאוסף של זרים הנושאים אותו שם. כיום, יהודים מתאחדים רק כאשר שנאת העולם מכריחה אותם. %break כעת, כשהעולם מאשים אותם בכל מה שלא בסדר וכואב, השנאה הזו מחזיקה את העם הזה בחיים. ללא איבת האומות היינו מפסיקים להתקיים לפני דורות רבים. %break כפי שנראה בהמשך, ההיסטוריה לא תאפשר לעם שלנו להיעלם. היא גם לא תאפשר לנו לחיות בשלום עד שנמלא את המשימה שלנו. אפילו בגלות, עקרון האחדות כתרופתנו מתקיים, ובכל פעם שאנו שוכחים זאת אנו משלמים מחיר כבד.
שמור ספר
בדוק
בטל