עיבוד הספר
זרוק קובץ כאן
זרוק קובץ לא מפורמט כאן
שמור ספר
בדוק
בטל
*
מחבר
*
כותרת
תוכן
%author חיים רץ %book פרק ד %H פרק 4: ספרד - יהודים לשעבר לעומת יהודים בהווה %break "התעצמות הנטיות להתבוללות ביהדות גרמה מאז ומתמיד להתעצמות באנטישמיות, ובמיוחד (מה שנשמע פרדוקסלי במיוחד) עלייה בהאשמות בבדלנות".[I] (פרופסור שלמה לוריא) %break כפי שראינו בפרקים הקודמים, בעת העתיקה צרותינו הגדולות ביותר היו תמיד הסכסוכים הפנימיים שלנו. אפילו בגלות ניתן לראות צורה שונה של אותה תופעה: בכל פעם שיש תנועה בולטת של יהודים אל מחוץ לעמם ולקראת התבוללות בתרבות המארחת, %break התרבות המארחת דוחה את מאמציהם. בדרך כלל, ובאופן פרדוקסלי, היא גם מאשימה אותם בכך שאינם מתבוללים, שזה בדיוק מה שהם היו עושים אילו התרבות המארחת לא הייתה דוחה אותם. %break כמו כל דבר אחר באנטישמיות אין שום היגיון בפרדוקס הזה אלא רק תחושת בטן מצד אומות העולם כי היהודים אשמים בכל מה שמכאיב להם באותו הרגע. הדבר היחיד שמשתנה הוא האשמה, העילה לשנאה. %break אנטישמיות קלאסית, אנטישמיות מודרנית, אנטישמיות בעת העתיקה - כל אלה הן כותרות שונות לאותה תופעה: שנאת יהודים. התואנות רק נותנות לה שמות שונים אבל זו אותה שנאת יהודים בשינוי אדרת. %break חורבן הבית השני והזוועות שהיהודים גרמו לעצמם תוך כדי מלחמתם ברומאים היו הקש ששבר את האחדות היהודית. למרות טענתם של האנטישמים כי היהודים דבקים זה בזה, לא חזרנו לאחדותנו מאז שזו התפוררה לפני אלפיים שנה, %break לפחות לא לדרגה שהוטל עלינו להשיגה למרגלות הר סיני, ואשר השגנו לזמן מה לפני חורבן בית המקדש. %break במהלך הגלות בבבל רוב העם נטמע בתרבות הבבלית ורק שני שבטים נשארו. בתקופת השלטון הסלאוקי על ממלכת יהודה בזמן בית שני רוב היהודים התייוונו ונעלמו בהדרגה. %break אך מאז חורבן הבית השני ופיזור עמנו התגברה הנטייה להתמוסס בתרבות המארחת עד כדי כך שהיא הפכה למאפיין הבולט ביותר שלנו. אלמלא האנטישמיות העם שלנו היה נעלם מזמן, כמו כל העמים הקדומים. %break הפרדוקסים הסובבים את האנטישמיות אופפים גם את קיומו העקשני של העם היהודי. אינספור משוררים, סופרים והיסטוריונים תהו לאורך השנים על חידת ההישרדות היהודית כנגד כל הסיכויים. אפילו היהודים עצמם, בכל דור ודור, ראו עצמם כאמונה גוססת. %break הפילוסוף היהודי-אמריקני יליד פולין ד"ר שמעון רָאבִידוֹבִיץ' שיקף יפה את המצב הזה. בספרו, הנושא את השם ההולם, "ישראל, העם הגוסס תמיד", %break כותב ראבידוביץ', "מי שלומד היסטוריה יהודית יגלה בקלות שקשה למצוא דור בגולה שלא ראה את עצמו כחוליה הסופית בשרשרת ישראל. כל אחד תמיד ראה לפניו את התהום המוכנה לבלוע אותו. כמעט ולא היה דור שלמרות שהתייסר, נפל וקם, %break שוב נעקר והכה שורשים חדשים, לא התמלא בחרדה העמוקה ביותר שמא יצטרך לעמוד ליד קבר האומה. כל דור התאבל לא רק על עצמו אלא גם על העבר הגדול שהולך להיעלם לנצח, כמו גם על עתידם של דורות שטרם נולדו ולעולם לא יראו אור יום".[ii] %break עם זאת למרות חששם היהודים עדיין כאן. "בכל הנוגע למציאות ההיסטורית", ממשיך ראבידוביץ', "אנו עוסקים כאן בתופעה שכמעט ואין לה מקבילה בתולדות האנושות: עם שנעלם לעיתים תכופות במשך אלפיים השנים האחרונות, %break שהושמד בעשרות ארצות בכל רחבי העולם, צומצם למחצית או שליש מאוכלוסייתו על ידי עריצים עתיקים ומודרניים - ובכל זאת הוא קיים. אין עם גוסס יותר מישראל, ויחד עם זאת מוכשר טוב יותר לעמוד בפני אסון".[iii] %break הפעם האחרונה שבה הייתה לנו צורה כלשהי של ממשל עצמי, גם אם קצרת מועד ומוגבלת, הייתה בתקופת מרד בר כוכבא, שהסתיים בשנת 135 לספירה. מאז חיינו בגלות. %break במהלך הגלות גורשנו או הושמדנו (או שניהם) בארצות המארחות שלנו יותר משמונה מאות פעמים![iv] אין כמעט מקום על פני כדור הארץ שיהודים לא גרו בו, ואין כמעט מקום ממנו לא גורשו באכזריות בשלב כלשהו או פשוט הושמדו. %break %H קץ הדו-קיום %break מכל הרדיפות והגירושים, יש אחד שבולט במיוחד. סיפור עלייתה ונפילתה של יהדות ספרד היה סמל של החוויה היהודית בגלות - שילוב של הישגים גדולים וסוף מר. %break עד השואה נחשב גירוש יהודי ספרד לטרגדיה של יהדות העולם השנייה בחשיבותה רק לחורבן הבית השני. גם לאחר זוועות השואה סיפורם של הספרדים (יוצאי יהדות ספרד) עדיין מהווה פצע פתוח בזיכרון הקולקטיבי של העם. %break כפי שנראה יש לסיפור זה דמיון מובהק לכל המפלות הגדולות שחוותה האומה שלנו במשך הדורות. לכן מוטב לנו להתבונן בהיטמעות בספרד ובגירוש ממנה כחלק מההיסטוריה היהודית ולא כאירוע ייחודי. %break גישה זו תעזור לנו להבין טוב יותר את האירועים ולהכניס את מצבנו הנוכחי בזירה העולמית בהקשר הנכון. %break נוכחותם של יהודים בספרד החלה מוקדם מאוד. הפרופסורית להיסטוריה יהודית באוניברסיטת ניו יורק ג'יין גרבר כותבת כי "בעת העתיקה הגיעו יהודים ככל הנראה לקצה המערבי ביותר של הים התיכון [חצי האי האִיבֶּרִי, בערך ספרד ופורטוגל של ימינו], %break כשבית המקדש השני עמד עוד בירושלים".[v] ראשית ההתיישבות היהודית בספרד הייתה גם תחילתה של מערכת היחסים היהודית- נוצרית המורכבת. יצחק בֶּער, היסטוריון מוערך ומגדולי החוקרים של היהודים בספרד בימי הביניים, %break כותב כי "היהודים הראשונים שהתיישבו בספרד היו חלק מהתפוצות הקדומות שפוזרו בכל פינות האימפריה הרומית. השליח פאולוס כבר התכוון לבקר בספרד, ללא ספק כדי ליצור קשר עם הקהילה היהודית- נוצרית שהייתה קיימת בה".[Vi] %break פרופ' גרבר כותבת כי לאחר מאתיים שנה של רדיפות היהודים בספרד ציינה ראשית המאה השמינית עידן חדש בחייהם של יהודי ספרד. שנת 711 מציינת את סיומה של הממלכה הוויזיגותית בספרד שהייתה אנטישמית מאוד. %break בהדרגה התפתחה מערכת יחסים ייחודית שבה שלוש הדתות האברהמיות הגדולות - יהדות, נצרות ואסלאם - פיתחו דו-קיום חיובי שהעשיר את שלושתן, ובו בזמן כיבד את מנהגיה של כל דת. %break נורמן רוט, פרופ' להיסטוריה יהודית באוניברסיטת ויסקונסין, מתאר את מערכות היחסים יוצאת הדופן בין יהודים, נוצרים ומוסלמים באותה תקופה: "כה יוצא דופן, אפשר לומר ייחודי, %break היה אופי היחסים האלה שבספרדית משתמשים במונח מיוחד עבורם 'קונוויוונסיה' ['convivencia' - 'דו-קיום ביחסי קרבה']. למען האמת, ההיקף האמיתי של הדו-קיום בספרד הנוצרית בימי הביניים טרם נחשף במלואו".[Vii] %break תקופת הקונוויוונסיה בספרד נמשכה מאות שנים. בספר "האנוסים, האינקוויזיציה והגירוש היהודי מספרד", רוט ממשיך לפרט את ההשלכות העדינות של הקונוויוונסיה בקרב שלוש הדתות בספרד של ימי הביניים. %break "המצב המיוחד של מערכת היחסים הסימביוטית בין יהודים, מוסלמים ונוצרים בספרד זכה למונח מיוחד, שאינו ניתן לתרגום לאנגלית: convivencia. לקרוא לזה 'לחיות יחד', או 'דו-קיום', כפי שנעשה לעיתים, זה רחוק מהמשמעות האמיתית, %break שכן אנשים עשויים לחיות יחד ועם זאת לא לחבב זה את זה. הייתה למעשה תלות הדדית בין שלושת העמים בספרד של ימי הביניים, תופעה ששרדה את 'הכיבוש מחדש' הנוצרי של ספרד המוסלמית שהושלם במאה השלוש עשרה. %break גם המוסלמים חיו אז כשהם מעורבים עם הנוצרים, אם כי במידה פחות נרחבת מהיהודים. הנוצרים מצאו עצמם בחוב גדול, תרבותי ויומיומי, כלפי המוסלמים והיהודים''.[Viii] %break עם זאת, הרוח החלה להתהפך כנגד היהודים כאשר הם החלו לנטוש את שורשיהם ולפנות כנגד בני דתם לשעבר. הכללים הבסיסיים הנוגעים ליהודים לא השתנו רק משום שהוגלו מארץ ישראל. %break האחדות היהודית כתנאי להצלחה וחוסר אחדות יהודית כמחוללת של מצוקה, הייתה, עודנה ותמיד תהיה העיקרון המנחה של העם היהודי. כאשר אנו שוכחים זאת האומות מזכירות זאת לנו, ואנו מכנים את התזכורת הזו "אנטישמיות". %break כאשר היהודים היו מאוחדים בעת העתיקה, לפני שהחלו לאמץ את ההלניזם, תלמי השני פילדלפוס אמר על תורתם כי "הוא למד ממנה כיצד הוא צריך לשלוט בנתיניו".[ix] %break כשהיהודים היו מאוחדים העמים היו "עולים לירושלים ורואים את ישראל, ואומרים 'רק לאומה זו ראוי להידבק'".[x] אבל כאשר יהודים התנתקו ורצו לעזוב את עמם, זה "גרם תמיד להתעצמות האנטישמיות, ובמיוחד לעלייה בהאשמות בבדלנות",[xi] %break עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי. במילים פשוטות חברה שנבנתה להיות "פיילוט", כדברי פול ג'ונסון, אינה יכולה להתחמק ממשימתה. כפי שהראיתי לעיל אנו היהודים הקמנו את עמנו מתוך שברים של עמים, %break שבטים וחמולות שחיו במסופוטמיה העתיקה ובמזרח הקרוב והמזרח התיכון שהיו זרים ולעיתים קרובות יריבים. אברהם איחד בינינו לפי הכלל "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). %break כאשר משה ליכד אותנו מעל כל ההבדלים והמחלוקות הרבות שבינינו ניתנה לנו משימה: להראות לעולם כיצד להתעלות לאחדות ולאהבת הזולת מעל הסכסוכים, ובדרך זו להיות "אור לגויים". %break מאז, כל עוד שמרנו על אחדותנו שגשגנו; כשנטשנו את האיחוד הוכינו עד שבקושי שרדנו. %break באמצע המאה הארבע עשרה החלו היהודים בספרד בתהליך מואץ של התבוללות ונטישה של עמם. לא היינו מאוחדים מאז חורבן בית שני, אך התבוללות מוחלטת והמרה לאמונה אחרת, פירושן שלילת הסיכוי להחזיר את האחדות, וזאת אסור לנו לעשות. %break בהתאם לכך באותו הזמן שבו החלו יהודי ספרד להתנצר החלה האנטישמיות לצמוח במהירות. %break מייקל גרנט, קלאסיקאי אנגלי, סופר ופרופסור מאוניברסיטת קיימברידג', ציין את חוסר יכולתם של היהודים להתמזג עוד בעת העתיקה: "היהודים הוכיחו כי לא רק שהם לא התבוללו, אלא גם שבלתי-אפשרי עבורם להתבולל. %break ההדגמה שזהו המצב הוּכחה כאחת מנקודות המפנה המשמעותיות ביותר בתולדות יוון, כתוצאה מההשפעה הענקית של היהודים לאורך הדורות באמצעות דתם, שלא רק שרדה ללא פגע אלא גם הולידה לאחר מכן את הנצרות".[Xii] %break אנטישמים, פילושמים ואנשים רבים אחרים לאורך הדורות שהיו מסוקרנים מהיהדות שמו לב שהיהודים שורדים בנסיבות שאומות אחרות היו מזמן נכנעות להן. הם תוהים על עמידוּת זו אך הם אינם מסוגלים להסביר אותה. %break לעיתים קרובות הם יודעים שזה קשור לייעודם של היהודים אך אינם יכולים לשים את האצבע על טבעו של אותו ייעוד - שהוא להביא אחדות לעולם באמצעות התעלות מעל כל הפשעים. %break אחד הציטוטים הפואטיים ביותר בהקשר זה מיוחס לסופר הרוסי המפורסם לב טולסטוי. כתב העת "העולם היהודי" פרסם אותו עוד בשנת 1908, ובין אם טולסטוי אכן כתב אותו אם לאו, הקטע משקף את פליאת העמים על חוסן היהודים. %break להלן הקטע, ערוך קלות: "מהו היהודי? איזה מין יצור ייחודי הוא זה, ששליטי כל אומות העולם ביזו וריסקו וגירשו והרסו; רדפו, שרפו והטביעו? ואשר למרות כעסם וזעמם, הוא ממשיך לחיות ולפרוח? היהודי הוא סמל הנצח. %break הוא זה ששמר זמן רב על המסר הנבואי והעביר אותו לכל האנושות. עם כזה לעולם לא יוכל להיעלם."[Xiii] %break ואם כבר הזכרנו רוסים, ואסילי שולגין, אנטישמי מוצהר וחבר בכיר בדוּמָה (הפרלמנט הרוסי) בתחילת המאה העשרים, היה ככל הנראה אחד האנשים חדי התפיסה בכל הקשור לתפקיד היהודים בעולם וכיצד הם ביצעו אותו בעת העתיקה. %break בספרו "מה אנחנו לא אוהבים בהם?" הוא כותב "אני לא מרגיש טוּב ביהדות. חתוך אותי לחתיכות; עשה מה שאתה רוצה; אני לא מרגיש את זה! הייתי שמח להרגיש את זה. הייתי שמח להשתחוות לפני שליחֵי היהודים, כמו שהשתחווינו בעבר [בעת העתיקה]. %break אבל היכן האנשים האלה? הם הפסיקו להיות אנושיים מאז שרוח הקדושה הפסיקה להאיר את ההילה מעל ראשם?". [XIV] קריאת מילים אלו פרי עטו של אנטישמי מוצהר ותוקפני, שלהוציא מספר קטעים, %break הקדיש את כל ספרו לתוכחות ולתלונות על כך שהיהודים מנצלים את האנושות ומתעללים בה, אמורה לגרום לנו לשים לב לדבריו ביתר שאת. %break שולגין לא רק שונא יהודים, הוא גם מספר לנו כיצד הוא יאהב אותנו אם רק נוביל את האנושות לטוב, לייעודו האמיתי של עם ישראל. %break אם נחזור לנושא הפרק, באמצע המאה הארבע עשרה החלו היהודים בספרד להיסחף החוצה מהיהדות בקצב מואץ. כתוצאה מכך האנטישמיות התעצמה במהירות ובסוף אותה המאה היא הפכה לרדיפות במלוא מובן המילה. %break "בקיץ 1391 פרצה סדרה של התקפות על יהודים ברחבי קסטיליה, ועד מהרה היא התפשטה לאראגון, קטלוניה, מיורקה וולנסיה", כותב נורמן רוט. "הרבה מעשי שוד וביזה התרחשו, וכמה יהודים נהרגו".[Xv] %break על פי הספרייה הווירטואלית היהודית "בשישה ביוני 1391 אספסוף תקף את הג'ודריה [הרובע היהודי] בסביליה מכל עבר ורצח ארבעת אלפים יהודים; השאר נכנעו להטבלה לנצרות כאמצעי היחיד להימלט מהמוות. %break במהלך המהומות שארכו כמה חודשים נשרפה הג'ודריה של קורדובה ולמעלה מחמשת אלפים יהודים נרצחו ללא רחם, ללא הבדל גיל ומין. ושוב, יותר יהודים התנצרו כדרך היחידה להימלט ממוות. %break לאחר הרדיפות בשנת 1391 התנצרו יהודים רבים ועדיין אלפים נוספים המשיכו לעסוק ביהדות בסתר (האנשים האלה היו ידועים בשם אנוסים). %break בגלל כישרונם ועושרם ובאמצעות נישואי תערובת עם משפחות אצילות המומרים והאנוסים השיגו השפעה רבה והחזיקו במשרות ממשלתיות חשובות".[Xvi] %break אולם הטבח ב-1391 רק החמיר בעיה שהייתה קיימת עוד קודם כן: האצת ההתנצרות של היהודים. "עד שנת 1391 לא ניתן היה להעלות על הדעת התנצרות לנוכח הרדיפות בארצות הנוצריות", כותבת ג'יין גרבר. %break "כאשר היהודים התמודדו עם זעמו של האספסוף בחבל הריין במהלך מסעי הצלב הראשון והשני בשנים 1147-1096 הם בחרו ללא היסוס במוֹת קדושים, והפכו להיות דוגמה שהדהדה בליטורגיקה היהודית ובזיכרון המשותף. קידוש ה' שלהם נחשב לנורמה. %break לאור המסורת היהודית ארוכת השנים ההמרה הקולקטיבית בשנת 1391 של כמעט מאה אלף יהודים הייתה עדות לשחיקה עצומה באמונה".[Xvii] ומכיוון שפיזור היהודים מפנה את העמים נגדם "נוכחות המתנצרים החדשים הללו, %break המכונים מומרים (conversos), הייתה למקור לעוגמת נפש מתמשכת ליהודים ולאנטגוניזם מתגבר מצד האוכלוסייה הנוצרית", מסכמת גרבר.[xviii] במקומות מסוימים, כמו קורדובה, כמעט ולא נשארו יהודים. השאר התנצרו. %break כמו שזה קורה תמיד ההתבוללות עוררה "אנטגוניזם גובר", כהגדרתה של גרבר. הנוצרים הפכו לעוינים יותר ויותר כלפי היהודים, ובמיוחד כלפי המומרים, שכן הם היו ספקנים לגבי כנות ההתנצרות שלהם, %break ומפני שאותם מומרים החלו לטפס במעלה הסולם החברתי, ואפילו בקרב הכמורה. %break אולי כדי להוכיח את נאמנותם לאמונתם החדשה, או משום שהם באמת תיעבו את אמונתם הקודמת, מומרים רבים לא רק הפכו לאנשי דת בולטים, הם גם פיתחו אנטישמיות ארסית. %break חלקם אף היו פעילים מאוד בהובלת המערכה נגד היהודים שהגיעה לשיאה בגירוש, והיו בין תומכיה הנלהבים ביותר. %break הסיפור הידוע ביותר הוא כמובן זה של תומאס דה טורקמדה, האינקוויזיטור הראשי, שנאמר כי "הוא עצמו ממשפחת מומרים".[Xix] נאמר שטורקמדה היה "אחיינו של תיאולוג קרדינל נחשב", חואן דה טורקמדה, שהיה בעצמו נצר למומרים".[Xx] %break בעוד שיש כאלה החולקים על אמינות המקורות המעידים על שורשיו היהודיים של טורקמדה, אין חולק על כך שיהודים רבים, ובמיוחד רבנים ומשכילים יהודים, הפכו להיות אנשי דת בכירים בכנסייה הקתולית הספרדית. %break נורמן רוט כותב כי "גיורו של שלמה הלוי, הרבי מבורגוס, יחד עם כל משפחתו, התרחש זמן מה לפני אירועי שנת 1391. זו דוגמה לגיור שמונע לא על ידי פחד אלא על ידי אמונה כנה".[Xxi] %break הרב סולומון הלוי הפך לבישוף פבלו דה סנטה מריה ודוגמתו "נתנה השראה לאחרים, כמו תלמידו לשעבר יהושע הלורקי, גם כן להמיר את דתו. בהחלט ניתן לדמיין את המשמעות של המרות דת שכאלה עבור הקהילה היהודית ככללה", מסכם רוט.[xxii] %break מאוחר יותר, מתאר רוט את שיתוף הפעולה בין אנשי דת אנטישמים שהיו נוצרים מלידה לבין המומרים. "אחד האנטי-יהודיים הידועים לשמצה ביותר מבין האפיפיורים של ימי הביניים היה הספרדי בנדיקטוס השלושה עשר, 'האנטי-אפיפיור' של אביניון, %break אשר קיבל הכרה בספרד כולה. בשנת 1413 הנהיג פולמוס נוסף בטורטוסה שבקטלוניה [דיון בין אנשי דת יהודים ונוצרים שמטרתם לשים ללעג את היהודים ולגרום להם ולחסידיהם להתנצר]. בפולמוס הוזמנו להשתתף "רבנים והוגים יהודים גדולים". %break דוברם העיקרי של הנוצרים היה לא אחר מאשר יהושע הלורקי, תלמידו לשעבר של הבישוף פבלו דה סנטה מריה, אשר לאחר גיורו קיבל את השם ג'רונימו דה סנטה פה, והיה למעשה תיאולוג נוצרי מוביל. %break התוצאה של פולמוס זה, שנמשך לתוך השנה שלאחריה, הייתה המרה של מספר רב של יהודים, כולל מנהיגים בולטים ורבנים רבים, ביניהם כמה מאלו שנטלו חלק בפולמוס עצמו".[XXIII] %break למעשה, כותב רות בהמשך ספרו, "המומרים החשובים ביותר בקרב תיאולוגים, בישופים ופקידים בכירים בכנסייה היו במשך שנים רבות מבני משפחת סנטה-מריה-קרטחנה. %break אלה כללו את פבלו, הבישוף הראשי מקרטחנה, ואחר כך בורגוס, בנו אלונסו דה קרטחנה, שהחליף את אביו בשני התפקידים, ורבים אחרים. חואן דיאס דה קוקה, בנו של אלונסו דיאס, מבניו של פבלו, היה הבישוף של קלהורה. %break בן חשוב נוסף במשפחה זו שהיה בישוף היה חואן אורטגה דה מלואנדה".[Xxiv] %break אולם עלייתם המהירה של המומרים לא הוכחה כמשתלמת עבורם או עבור היהודים. גרבר כבר ציינה כי נוכחותם של המתנצרים החדשים הללו הייתה "מקור לייסורים ממושכים עבור היהודים והגברת האנטגוניזם מהאוכלוסייה הנוצרית". %break ההיסטוריון הבריטי ססיל רוט מרחיב על הנושא וקובע כי "הגיור הכפוי והרצוני של אותה תקופה שחרר עשרות אלפים של יהודים לשעבר מהגבלות חוקיות, תרבותיות ודתיות אשר שמרו אותם כמעמד נפרד בעת שהיו יהודים. %break המומרים הספרדים נכנסו לדת הקתולית ולחברה הנוצרית במרץ ובהתלהבות, חדרו במהירות למעמד הבינוני והגבוה בקסטיליה ותפסו את התפקידים הבולטים ביותר בממשל המלכותי ובהיררכיה הכנסייתית".[Xxv] %break עם זאת, בדיוק כפי שנצפה על ידי פרופ' סולומון לוריא, ההיסטוריון של העת העתיקה ומחבר הספר "אנטישמיות בעולם העתיק", הפרדוקס של האנטישמיות צץ ועלה. מצד אחד הספרדים הקתולים החלו להתנגד ליהודים. %break מצד שני הם תיעבו את מי שהתנצר. התוצאות הטרגיות של פרדוקס זה, מסכם רוט, היו ש"עוינות ההמונים לאליטה הנוצרית החדשה [המומרים] הובילה תחילה, בערך באמצע המאה החמש עשרה, ל'חוקי טוהר הדם', הידועים לשמצה, %break מעין הקדמה לחוקי הגזע הנאצים, ואז, ב-1478, להקמת האינקוויזיציה הספרדית".[xxvi] שוב, באופן פרדוקסלי, האינקוויזיציה הייתה יוזמה של מומרים מדורות קודמים, כמו תומאס דה טורקמדה, וקודמה על ידם. %break במילים אחרות, גם חוקי טוהר הדם וגם האינקוויזיציה הספרדית לא כיוונו ליהודים, אלא לאלה שכונו "יהודים חשאיים" או "אנוסים". על פי פרופ' להיסטוריה רוברט א. מריקס, "טוהר הדם היה דאגה אובססיבית שמקורה באמצע המאה החמש עשרה בספרד, %break שהתבססה על דעה קדומה שחוסר נאמנותם של היהודים רוצחי האל לא רק ששרדה בְּקֶרֶב אלה שהתנצרו והפכו קתולים, אלא אף עברה בירושה לצאצאיהם, ללא קשר לכנותם בהמרה לאמונה הנוצרית. %break כתוצאה מכך, נוצרים ותיקים בעלי 'דם טהור' החשיבו את הנוצרים החדשים כטמאים ולא מתאימים מבחינה מוסרית להשתייך לקהילות שלהם".[כז] %break %H מומרים אנטישמים %break למרות שהספרדים לא סמכו על המומרים הצליחו מומרים רבים להגיע לעמדות גבוהות מאוד בממשלה ובכנסייה. הם הפכו לבישופים, כמרים מוודים (שאצלם מתוודים על חטאים) של האצולה הספרדית ומשפחת המלוכה, וגזברים בכל מקום שבו חיו בספרד. %break המומרים שעלו בסולם ההיררכי בספרד הפכו לעיתים קרובות לאנטישמים ארסיים בעצמם, אם כדי להוכיח את אדיקותם או מפני שהם באמת תיעבו את אמונתם הקודמת, או שניהם. %break לדברי ג'יין גרבר, "אחד המפורסמים ביניהם היה שלמה הלוי - רבה לשעבר של בורגוס, שהפך לבישוף העיר בשמו הנוצרי פבלו דה סנטה מריה, והתפרסם למרבה הצער בעיקר בשל גישתו ותוכניותיו כנגד המומרים. %break ברטולומאו קרנצה שנעשה לארכיבישוף של טולדו ואחר כך של ספרד כולה היה בולט עוד יותר בהיררכיה של הכנסייה הקתולית, וכן הרננדו דה טלברה שהפך לארכיבישוף גרנדה". [Xxviii] %break לבסוף, "ישנה דוגמה מדהימה עוד יותר לגיור אדוק: הפטרונית הקדושה של ספרד, תרזה מאווילה הייתה נצר למומרים".[xxix] %break לדברי נורמן רוט, "נראה לעיתים שקשה לנוצרים מודרניים, כמו גם עבור היסטוריונים יהודים, לקבל את העובדה הפשוטה, שהרוב המכריע של היהודים שהתנצרו עשו זאת מכיוון שהם האמינו בכנות בנצרות ובאותה מידה היו משוכנעים בשקריות של הדת היהודית. %break אין זה מפתיע שרבים מהמומרים בחרו כקריירה בסוג כלשהו של חיי דת, וזה מהווה אינדיקציה נוספת לכנות ההתנצרות שלהם. רבים [אפילו] נכנסו למנזרים".[Xxx] %break מקרים רבים של אנטישמיות או אנטי-יהדות - כפי שמומרים נוהגים לכנות זאת - תועדו. מקרה אחד כזה היה של "עלילת הדם" משנת 1468. באותה שנה הוצג תיק לבית המשפט בסגוביה שהאשים יהודים בהריגת נערים נוצרים בכדי להשתמש בדמם. %break הבישוף של סגוביה היה המומר חואן אריאס דאווילה. לדברי רוט, הוא "הורה על מעצרם של לא פחות משישה-עשר יהודים, שכביכול היו 'אשמים' בפשע זה. %break חלקם נידונו למוות בשריפה, אחרים נכלאו ונער אחד הציל את עצמו בכך שקיבל על עצמו טבילה לנצרות".[Xxxi] %break בתחילה המלך פרדיננד והמלכה איזבלה התייחסו ליהודים באהדה. עם זאת המומרים סובבו את המלך והמלכה כנגד היהודים, מה שבסופו של דבר הביא לגירושם מספרד. %break לדברי פרופ' רוט, "התשובה לשאלה אם היה לפקידים המומרים הללו קשר ליחסם האוהד של פרדיננד ואיזבלה ליהודים היא שלילית, כמובן. %break כמו מרבית המומרים הם היו קתולים אדוקים ורובם היו נחושים כנגד יהודים (מה שהיה נכון במיוחד לגבי מומרים מקרב אנשי הדת, אבל גם לגבי הפקידים)".[xxxiii] %break מקרה נוסף של מומרים שהיו אנטישמים פעילים היה זה של משפחת אזריה. "כל אחיו של אזריה (לואיס) התנצרו איתו, ואחד מהם, מרטין דה סנטנגל, היה לא פחות מהאינקוויזיטור הראשי של אראגון."[Xxxiii] %break והייתה עוד משפחה בולטת באראגון: דה לה קוואליה. רוט כותב כי "אחד מבני המשפחה החשובים ביותר היה חיימה דה לה קבלריה, שופט 'האחווה הקדושה' של סרגוסה".[xxxiv] %break לדברי רוט, האחווה הייתה למעשה ארגון רב-שנים בקסטיליה שמטרתו הייתה להגן על השלום, אך למען האמת אורגן מחדש תחת המלכים הקתוליים למוסד מעין-דתי, מעין-צבאי רב עוצמה, אשר לעיתים קרובות עשה בעיות ליהודים ולמומרים. %break רוט כתב כי "בניגוד גמור לפקודותיהם המפורשות של המלך והמלכה, האינקוויזיטורים והפקידים של סרגוסה אסרו על היהודים לקחת איתם משהו מסחורתם או רכושם בעת גירושם בשנת 1492".[xxxv] %break גרבר תומכת בדברי רוט בנוגע למשפחת דה לה קבלריה הידועה לשמצה. היא כותבת כי שריד של רשומות בעברית של משפחת דה לה קבלריה, שנכתב מיד אחרי הגירוש, "מרמז כי תככים משפטיים הנוגעים למומרים שוחרי רע במשפחה עזרו לקדם את צו הגירוש. %break הם היו מומרים הרגילים לרוע של החטא, החל בימי פרא ויסנטה [פרר], שחשב רע על אומת אלוהים וזמם להשמיד את שם ישראל מן הארץ".[XXXVI] %break מקרה נוסף שאני רוצה להזכיר מבין רבים כמוהו הוא זה של הרננדו דה טלברה. דה טלברה היה נזיר שהפך לארכיבישוף של גרנדה והכומר המוודה של המלכה איזבלה עצמה. גם הוא היה ממוצא של מומרים. %break רוט כותב כי דה טלברה היה "מבקר חריף של היהדות".[XXXVII] כלומר, הוא התנגד ליהדות כדת, לקיומה של הדת היהודית. מכיוון שכך הוא התנגד לאינקוויזיציה כנגד מומרים וביקש למקד את הרדיפות נגד יהודים. %break אך ברגע שהתנצרו, יש לעזוב אותם במנוחה, טען. לדעתו הוא לא היה אנטישמי אלא אנטי-יהדות. %break אלפונסו היה בן נוסף במשפחת דה לה קבלריה שהוזכרה קודם. "בשנת 1484, פרדיננד כתב כי 'האינקוויזיטורים המסורים' [אלפונסו דה לה רוסטיקנה, סגן הנשיא של אראגון, וגרסיה סנצ'ז [גם הוא מומר] הודיעו לו כי יהודים בכפר סלה (Cella) ליד טרואל, %break לא חיו בנפרד מנוצרים כפי שהיו אמורים, ולכן 'ישנן סכנות גדולות לביצוע עבירות כנגד השכינה הקדושה והשחתה של נשמות הנוצרים' כתוצאה מ'השתתפות ושיחה' בין נוצרים ליהודים. %break המלך הורה לאחר מכן לכל היהודים לעזוב את הכפר תוך שמונה ימים, וציווה שבכל מקום אליו הם נוסעים בספרד עליהם לענוד טלאי צבעוני".[Xxxviii] %break אך הארסי והאנטישמי מכל המומרים היה ללא ספק האינקוויזיטור הגדול תומאס דה טורקמדה. אף על פי שהעניינים הלכו והחמירו גם אצל היהודים וגם אצל המומרים, ככל שהאינקוויזיציה התפשטה ברחבי ספרד, %break היהודים נותרו ללא פגע יחסית כל עוד הם נשארו בגבולות אזורי המחייה שלהם ולא ניסו להתערבב עם נוצרים או מומרים. אך בעיני טורקמדה האופציה היחידה להבטיח כי המומרים לא יהפכו לאנוסים, %break כלומר יהודים בחשאי - המתיימרים להיות נוצרים נלהבים אך בסתר שומרים על יהדותם - הייתה גירוש מוחלט של כל היהודים מספרד והריגה של אלה אשר יסרבו לעזוב. %break המלך פרדיננד והמלכה איזבלה לא היו משוכנעים לחלוטין שאין ברירה, אך לטורקמדה, בהיותו הכומר המוודה של המלכה במשך שנים רבות, הייתה השפעה מכריעה על הזוג המלכותי. %break בתחילת 1492 הוא הצליח לשכנע אותם להוציא צו לגירוש היהודים. ההוראה, שהייתה עתידה להתפרסם כ"גזירת אלהמברה", הוכנה בזהירות רבה ותוך דאגה לכלול ולהבהיר את כל הפרטים. %break כששמעו היהודים כי צו גירוש עמד להיות מוצא כנגדם הם עשו כמיטב יכולתם כדי למנוע את האסון. כאשר לא הצליחו לשכנע את המלך והמלכה לבטל אותו הם ניסו "לקנות" את חירותם. %break ישנן גרסאות רבות לסיפור כיצד התקבלה לבסוף ההחלטה לפרסם את הגזירה, אך כולן מתארות את ההשפעה המכרעת של טורקמדה בסיום הגזירה. %break על פי הספרייה הווירטואלית היהודית, "דון איסק אברבנאל הציע לפרדיננד ואיזבלה 600 אלף כתרים לביטול צו הגירוש. על פי הסיפור פרדיננד היסס, אך טורקמדה, האינקוויזיטור הגדול, מנע ממנו לקבל את ההצעה, על ידי כך שמיהר לבוא אל הזוג המלכותי, %break השליך צלב לפני המלך והמלכה ושאל האם, כמו יהודה [איש קריות], הם יבגדו באדון [ישו] בעבור כסף".[Xxxix] %break הפרופ' להיסטוריה יהודית יעקב ריידר מרקוס נתקל בתיאור דרמטי יותר של האירועים שהובילו להכרזה על הגזירה, אם כי המתווה הכללי והתוצאה זהים. בספרו "היהודי בתקופת ימי הביניים" מפרט פרופ' מרקוס את האירועים. %break הוא כותב כי ההסכם המתיר ליהודים להישאר בספרד תמורת תשלום סכום כסף גדול כמעט והושלם כאשר הוא סוכל על ידי ראש המסדר של סנטה קרוז, תומאס דה טורקמדה. %break מרקוס כותב כי "האגדה מספרת כי טורקמדה, ראש המסדר של המנזר של סנטה קרוז, הרים את הצלב והרעים בקולו כלפי המלך והמלכה: 'יהודה איש קריות מכר את אדונו ישו בשלושים מטבעות כסף. %break האם הוד מעלתו ימכור אותו מחדש בשלושים אלף? הנה הוא [מצביע על הצלב], קח אותו והחלף אותו [תמורת כסף]'".[Xl] המלך פרדיננד אכן היה המום מהנאום הקנאי, שסיכל את כל ההיסוסים שהיו לו בנוגע ליישום הגזירה. %break עם זאת, מה שקרה אחר כך היה מדהים עוד יותר. מרקוס כותב כי המלכה איזבלה, שהייתה בחדר כאשר טורקמדה הסתער פנימה, "השיבה לנציגי היהודים בדומה לאמרה של שלמה המלך [משלי כא, א]: 'פלגי מים לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפץ יַטֶּנּוּ'. %break יתר על כן אמרה: 'האם אתם מאמינים שזה הגיע לכם מאיתנו? ה' שם את הדבר הזה בליבו של המלך'".[Xli] לאחר מכן, מסכם מרקוס, היהודים "ראו שהרעה כנגדם נקבעה על ידי המלך והם ויתרו על התקווה להישאר".[Xlii ] %break %H צו הגירוש %break כמו בעת העתיקה סבלו יהודי ספרד בשל חוסר האחדות ביניהם. ניסיונותיהם להמיר את דתם המיטו עליהם את האינקוויזיציה, שהסתיימה בכך שכל היהודים והמומרים הבלתי מהימנים (בעיני האינקוויזיטורים) גורשו מספרד או נרצחו. %break כמו בעת העתיקה, כשכבר הגיע האסון רמת האיבה בין היהודים למומרים וחוסר האמון של הספרדים כלפי היהודים והמומרים כאחד היו עזים מכדי להתגבר עליהם. %break קשה להניח את האצבע על נקודת האל-חזור אך מעבר לרמת ניכור פנימית מסוימת בקרב יהודים כבר לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. כפי שמציינת גרבר, %break "למרבה הצער, הרגש האנטי-יהודי המתמשך והמתפתח ברחבי הארץ לא יכול היה להצליח באופן דומה למזג את היהודים לארגון קהילתי חזק אחד". [Xliii] כ-450 שנה לאחר מכן נראה את אותו התרחיש מתפתח בגרמניה הנאצית, %break אך עם השלכות טרגיות בהרבה מהתוצאה של חוסר החיבור של יהדות ספרד, ולמעשה גרוע בהרבה ממה שמישהו יכול היה לדמיין עד שזה קרה בפועל. %break מעניין לציין כי גזירת אלהמברה לגירוש כל היהודים מספרד אינה נשמעת מלאת שנאה, אלא מעשית למדי, יותר כמו הכרזה משפטית. הקטעים המתורגמים הכלולים, שצוטטו מתוך עבודתו המוקפדת של ד"ר דיוויד רפאל, %break מראים עד כמה לפעמים יכולה הזוועה להישמע נדושה: זה מתחיל בנימוס רב: "דון פרדיננד ודונה איזבל, בחסדי האל המלך ומלכת..." [xliv] שמות את כל הממלכות שעליהן שלטו פרדיננד ואיזבלה. %break משם ממשיכה הגזירה ומזכירה את שמם של כל האנשים שאליהם היא מיועדת, "הרוזן והרוזנת של ברצלונה והאדונים ביסקיי ומולינה, דוכס אתונה וניאופטריה, הרוזנים רוזלון וסרדיניה", ורבים אחרים. %break המלך והמלכה אפילו פונים רשמית לבנם "הנסיך דון חואן, בננו היקר והאהוב". %break משם ממשיכה הגזירה להתייחס כמעט לכל מעמד, תואר ועיסוק במדינה. לבסוף, הצו פונה ליהודים באופן ישיר מעשי כזה שהוא אפילו לא מתחיל משפט חדש: %break "ובישופיות ודיוסדות תחת שלטוננו וכן סיינורים [שטחים של אדונים פיאודלים] ולקהילות היהודים של העיר בורגוס, ולכל הערים והכפרים ומקומות המלכות והמשטר האמורים שלנו, ולכל היהודים, גברים ונשים בכל גיל, %break וכל שאר האנשים בכל מעמד חוקי, עמדה, או מצב, או תנאי הכלול להלן במכתבינו [צו] הנוגע או יכול להתייחס אליו בכל דרך שהיא". בהמשך, מסכמת הגזירה את הפתיחה בברכה: "בריאות וחסד לכם". %break לאחר הנאום המנומס, המלך והמלכה מסבירים את "פשעיהם" של היהודים, כלומר שהם חושבים שהיהודים מנסים להחזיר שוב ושוב את המומרים ליהדות: "התבשרנו כי בממלכותינו היו כמה נוצרים רעים אשר התייהדו והתנכרו מהאמונה הקתולית הקדושה שלנו, %break וזה בעיקר נגרם כתוצאה מהתקשרות של היהודים עם הנוצרים. הורינו להפריד את היהודים האמורים בכל הערים, הכפרים ומקומות ממלכתינו ומחוזותינו, ולהעניק להם מגורים יהודיים ומקומות נפרדים שבהם יוכלו לחיות, בתקווה שההפרדה הזו תתקן את הבעיה. %break יתרה מזאת, חיפשנו ונתנו את ההוראה לערוך אינקוויזיציה בממלכות ובמחוזות האמורים אשר נעשה ועדיין ממשיך, ובעקבות כך נמצאו חוטאים רבים". %break לאחר תיאור המצב, מתאר הצו את הנזקים שרואים המלך והמלכה: "ניכר שהנזק הגדול לנוצרים נבע ואכן נובע מהשתתפות, שיחה ותקשורת שהם [המומרים] ניהלו עם היהודים, שמנסים תמיד, בכל דרך אפשרית, %break לחתור ולהרחיק נוצרים נאמנים מהאמונה הקתולית הקדושה שלנו ולהפריד אותם ממנה, ולמשוך אותם ואת הסובבים אותם לאמונתם ודעתם המזיקה. הם נותנים להם ספרים בהם ניתן לקרוא את תפילותיהם" %break ועוד מנהגים יהודיים רבים אחרים שלכאורה הם מפתים את המומרים לשמור, "אשר גרמו לפגיעה גדולה, לרעה ולעלבון לאמונתנו הקתולית הקדושה". %break למרות כל הנזק שראו המלך והמלכה מגיע מהיהודים למומרים, הם מודים כי בתחילה הם לא תכננו לגרש את היהודים. "על אף שהודיעו לנו על רוב הדברים עוד לפני כן, %break והבנו שהתרופה האמיתית לפגיעות אלה הייתה בהפסקת כל התקשורת של היהודים האמורים עם הנוצרים וגירושם מממלכותינו, ביקשנו להסתפק בהוצאתם מכל הערים והכפרים באנדלוסיה, שם נראה כי הם גרמו נזק גדול, מתוך אמונה שזה יספיק, %break כך ששאר הערים והכפרים ומקומות בממלכותינו ובמחוזות שלנו יפסיקו לעשות ולבצע את האמור לעיל. ומכיוון שנודע לנו כי לא זה ולא העונשים שניתנו לחלק מאותם יהודים שנמצאו אשמים בפשעים האמורים ובעבירות נגד אמונתנו הקתולית הקדושה, %break לא הספיקו כתרופה מוחלטת לבטל ולסיים את הדברים המגונים כל כך", הם מנמקים את צו גירוש, "לכן, בעצתם ובהנחייתם של כמה בישופים, אצילים ומכובדים בממלכותינו, ואנשים אחרים במועצתנו בעלי ידיעה ומצפון [שהבולט שבהם היה טורקמדה], %break ולאחר התלבטויות רבות בנידון החלטנו להורות לכל היהודים והיהודיות בממלכותינו לצאת מממלכותינו ולא לשוב לעולם לאף אחת מהם". %break בהמשך מציין הצו את תאריך הגירוש. הצו הוצא ב-31 במרץ 1492 וקבע כי "עד סוף יולי של השנה הנוכחית", ארבעה חודשים בלבד ממועד הוצאתו, "כל היהודים והיהודיות בני כל הגילים, החיים ומתגוררים ונמצאים בממלכות או מחוזות האמורים, %break ילידי המקום ושאינם ילידי המקום כאחד, אשר באיזו דרך ומאיזושהי סיבה הגיעו או נמצאים בהם, חייבים לעזוב את הממלכות והמחוזות האמורים יחד עם בניהם ובנותיהם, משרתים ומשרתות ובני הבית היהודיים בכל גיל שהוא". %break בהמשך, הצו הופך להיות נחרץ, וקובע "כי הם לא יעזו לחזור אליהם [לממלכות או מחוזות], ולא להיות בהם, ולא להיות באף חלק מהם, לא כתושבים או כמטיילים, ולא בשום דרך אחרת, %break ואם הם לא יבצעו זאת ויצייתו אופן זה, הם יענשו בעונש מוות והחרמת כל חפציהם". יתר על כן, ממשיך הצו: "הם יסבלו מעונשים כאלו מעצם המעשה, ללא משפט, או דיון, או הצהרה". %break אם לא די בכך, גם כל מי שעזר ליהודים היה דינו להיענש בחומרה. "אנו מצווים וקובעים כי אף אחד בממלכותינו האמורות בכל מעמד, מצב או עמדת כבוד שיהיה, לא יעז לקבל בברכה, ישכן, יגן, בפומבי או בסתר, %break על כל יהודי או יהודיה לאחר המועד האחרון האמור בסוף יולי. אם יעשו כן, הצו קובע שהם "יסבלו את הכאב של אובדן כל רכושם, עבדיהם, המבצרים ושאר נכסי נדל"ן שלהם. יתרה מכך, הם יפסידו את הסכומים שהיו מקבלים מאיתנו". %break לבסוף, מצוין בצו כי יש להפיץ את הגזירה לכל מקום, ועל כולם לספר על כך לכל אחד ממשפחותיהם ולכל מי שהם מכירים "כדי שזה יגיע לידיעת כולם, ואף אחד לא יוכל להעמיד פנים שאינו יודע על הצו". %break כל נוצרי שלא ציית ולו באחד מהחלקים הנוגעים לנוצרים צפוי לעונש של החרמת כל חפציהם ועושרם. %break עבור יהדות ספרד גזירת אלהמברה הייתה הפתרון הסופי שלהם. כפי שנראה בהמשך הספר למרות ההבדלים הברורים בין ספרד לגרמניה ובין גזירת אלהמברה לפתרון הסופי של הנאצים, %break ישנם קווי דמיון גורליים רבים בין התהליך שהתפתח בספרד לבין זה שהתגלה בגרמניה. אשר אנו מניחים קווי דמיון אלה על התהליך המתרחש כיום באמריקה, במערב אירופה ובישראל, הם צריכים להדליק תמרורי אזהרה גדולים. %break אם אנו מעוניינים למנוע אסון נוסף בהיסטוריה מוכת הכאב של עמנו, אסור לנו להתעלם מהם. %break למרות הדמיון, האירועים שקדמו לשואה מציגים תמונה מסובכת יותר מזו שהובילה לגירוש ספרד, כואב ככל שיהיה. צורות אנטישמיות עכשוויות קשורות באופן הדוק למגמות ולאידיאולוגיות עולמיות שהתפשטו ברחבי אירופה ולאחר מכן ברחבי העולם. %break מסיבה זו, כדי לראות את התמונה המלאה של יחסה של גרמניה הנאצית ליהודי ארצה וליהדות בכללותה, עלינו להביא בחשבון גם את מה שהתחולל במקומות אחרים בעולם באותה התקופה בערך, ובמיוחד בפלסטינה. %break לשם כך נצטרך להסתכל על שורשי הציונות באימפריה הרוסית וכיצד כל זה קשור לטרגדיה של יהדות אירופה. זה יהיה נושא הפרק הבא.
שמור ספר
בדוק
בטל