עיבוד הספר
זרוק קובץ כאן
זרוק קובץ לא מפורמט כאן
שמור ספר
בדוק
בטל
*
מחבר
*
כותרת
תוכן
%author חיים רץ %book פרק ה חלק א %H פרק 5: הסופות בנגב והולדת הציונות %break כשאנו בוחנים את האירועים שהובילו לשואה קשה שלא לתהות מדוע יהדות גרמניה פשוט לא היגרה מגרמניה. הנאצים בבירור לא רצו את היהודים סביבם. %break יהודים רבים אכן הבינו שאין להם עתיד בגרמניה ונמלטו. אך רבים מהם נשארו, ומאלה שנשארו בגרמניה הרוב המכריע נספה. %break כששואלים מדוע היהודים לא עזבו את גרמניה, התשובה ששומעים לעיתים קרובות היא שלא היה להם לאן ללכת כי אף אחד לא הסכים לקבלם. ואכן אף מדינה לא פתחה את דלתותיה בפניהם. %break אולם, כשבוחנים את הנסיבות שהיו במדינות שאליהן היהודים רצו להגיע (ולא לכל מקום הם רצו ללכת), עולה תמונה מורכבת מאוד. עם עלייתו של היטלר לשלטון בינואר 1933 המקום הראשון והמתבקש שיהדות גרמניה הייתה יכולה ללכת אליו היה פלשתינה. %break הציונים כבר היו בעיצומו של בניית "בית לאומי לעם היהודי" בארץ ישראל, כאמור בהצהרת בלפור משנת 1917, ולאחר שחבר הלאומים נתן לאימפריה הבריטית את המנדט לבצע את הצהרתם ביולי 1922, %break הפתרון הקל ביותר ל"שאלה היהודית" צריך היה להיות הגירה המונית לארץ ישראל. פתרון זה היה נותן דחיפה גדולה ל"בית הלאומי" ופותר לגרמנים במקביל את "השאלה היהודית". אולם הגירה המונית לא התרחשה, %break והסיבות לכך אינן קשורות לתושבי פלשתינה הערבים ולא לאימפריה הבריטית. באופן מפתיע, התשובה נעוצה ביהודים עצמם. %break שתי ישויות יהודיות השתתפו בדרמה שהתרחשה עם עליית הנאצים: הציונים בארץ ישראל ויהדות גרמניה. בניית "הבית הלאומי" החלה הרחק מארץ ישראל ומגרמניה. היא החלה ברוסיה, בשנת 1881. %break ב-15 באפריל של אותה שנה פרצה סדרה של פוגרומים ומהומות ארוכות, קטלניות ואכזריות נגד יהודים בעיר אליזבטגרד (קרופובניצקי של ימינו), והתפשטה ברוב דרום רוסיה, באזור אוקראינה של ימינו. %break מה שהצית את הפוגרומים שנמשכו למעלה משנה, ונודעו בכינוי "הסופות בנגב" בשל מיקומם בדרום רוסיה, היה רצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני, שהיה, למרבה האירוניה, חיובי מאוד ביחסו כלפי היהודים. אנטישמים הפיצו שמועה כי היהודים הרגו את הצאר, %break והכעס הפך במהרה לאלים. "הפוגרומים האנטישמיים שבאו לאחר מכן", כותב פרידריך בטנברג באתר ההיסטוריה המקוונת האירופית, "הביאו להפסקת מאמצי האמנציפציה [של היהודים] ובמקביל, להולדת הציונות". %break %H הצארים האכזריים ששמרו על היהודים מאוחדים %break כדי להבין את תהליך האמנציפציה היהודית ואת הופעתה של הציונות עלינו לנדוד חזרה לרוסיה של תחילת המאה ה-19. ההיסטוריון הישראלי המוערך ישראל ברטל כותב כי "בשנים האחרונות לשלטונו של הצאר אלכסנדר הראשון, לאחר מלחמות נפוליאון, %break חלה תמורה קיצונית במדיניות הרוסית כלפי היהודים... הכיוון הנוצרי שב והתחזק, ואלכסנדר הראשון פעל במרץ, תוך שיתוף פעולה עם ארגונים דתיים בעלי מגמות מיסיונריות. %break עתה גרס, בניגוד לדעתו הקודמת, כי שילוב היהודים במסגרת המדינה הרוסית יושג על ידי יושג על ידי המרת דתם לנצרות". %break כדי ליישם את חזונו הקים אלכסנדר הראשון בשנת 1817 את "האגודה לנוצרים ישראלים" שהבטיחה למתנצרים קרקעות להתיישבות באזורי רוסיה החדשה. %break הוא אף שיתף פעולה עם "החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים" ותמך בפעילותו של המיסיונר הבריטי לואיס וויי. %break בשנת 1825 נפטר אלכסנדר הראשון ממחלת הטיפוס בעת שיט בדרום רוסיה, אם כי ישנן שמועות הטוענות שהוא הפך לנזיר בשם פיודור קוזמיץ'. %break כך או אחרת, היורש שלו, אחיו הצעיר ניקולאי הראשון, ששלט מימי מות אחיו ועד 1855, המשיך במאמציו של אחיו המנוח לדרבן את היהודים להתנצר כאמצעי לשילובם בחברה הרוסית הכללית. %break הממשלה בשלטונו של ניקולאי הראשון לא הסתפקה בניסיון להמיר יהודים. הצאר ניסה להרחיק את היהודים מעיסוקיהם המסורתיים ולשלבם בחיים הכלליים של רוסיה. הוא גם כפה על היהודים גיוס חובה לשירות צבאי, "כאמצעי יעיל ל'תיקון' האופי". %break לאחר הגיוס והרפורמות הכלכליות הגיעו צעדים חמורים עוד יותר: ניסיונות רפורמה בחינוך היהודי! ברטל כותב כי "החל מראשית שנות הארבעים פעל הצאר ניקולאי להנהגת רפורמה מקפת במעמד היהודים, %break תוך שהוא מבקש להתערב בחיים התרבותיים הפנימיים שלהם, החינוך המסורתי, על הטקסט המרכזי שלו, התלמוד, נעשו מטרה מרכזית. הצאר ושריו ראו בדת היהודית גורם רב השפעה שמנע את השתלבותם של היהודים במדינה הרוסית. %break המדיניות הממשלתית גרסה שהעיסוק הדתי אינטלקטואלי של היהודים, בעיקרו של דבר ההתעמקות האינטנסיבית בתלמוד ובספרות הרבנית, מוליד שנאת זרים, מידות מגונות ונזק כלכלי. %break במילים אחרות: הלמדנות היהודית נתפסה באופן רשמי כגורם פוליטי עוין למדינה. הדימוי השלילי, הכמעט דמוני, של התלמוד, העוין לנצרות ומפיץ שנאה לחברת בני האדם בכלל נעשה עניין מרכזי בטקסטים שונים שבהם תוארה התנהגותה של החברה היהודית". %break מוקדם יותר הזכרנו את הפרדוקס שפרופ' סולומון לוריא ציין: כאשר יהודים מנסים להיטמע הם מעוררים את האנטישמיות, שבאופן פרדוקסלי מאשימה אותם בבדלנות ובחוסר רצון להיטמע. %break אך הפרדוקס ההפוך עובד באותה המידה: כאשר יהודים מתאחדים בינם לבין עצמם ומעצימים את לכידותם - האנטישמיות פוחתת. בכל פעם שהם מותקפים הם משקמים את הקשר העתיק שלהם, שנופץ יחד עם חומות ירושלים כבר במאה הראשונה לספירה. %break אף על פי שאחדותם המשוקמת היא כרגע ארעית ונועדה לשרת אותם, בסתירה לייעודם להפיץ את אור האחדות לגויים (ראו פרקים 1 ו-9) היא בכל זאת חזקה מספיק כדי לשמור על שרידותם, אם כי לאו דווקא ללא פגע. %break מנהיגים בודדים הבחינו בהישנותה של ההיסטוריה, ולכן נפלו בפח בניסיונם לכפות את רצונם על היהודים. ניקולאי הראשון לא היה יוצא דופן בכך. "באופן פרדוקסלי", כותב ברטל, "השיג הצאר את ההיפך ממה שהתכוון לו [לפזר את החברה היהודית]. %break מסגרות ארגון וגיבוש חברתי המשיכו לפעול, ושימרו את זהותו המובחנת של האתנוס היהודי. מה שביקש השלטון הרוסי לחסל בדרך השילוב הפורמלי, התחזק ומצא אפיקים אחרים של המשך". %break לפיכך, "למרות כל המאמצים, רוב החברה היהודית שמרה על אורחות חייה המסורתיות. השלטון ערך רפורמות מקיפות, הן במעמד המשפטי של היהודים (הכללתם במעמדות העירוניים הכלליים) והן בשלטון העצמי שלהם (ביטול האוטונומיה היהודית). %break השלטון ביקש להגביל בפועל את התקשורת המסורתית שבאפיקיה הופצו תורות ואמונות (פיקוח על ספרים; צנזורה והגבלת ההדפסה). בפועל לא השיגה ההתערבות הממשלתית תוצאות של ממש: מספר החסידים לא פחת, %break לימוד התלמוד לא פסק וידיעת לשון המדינה הייתה מוגבלת לחבורה מצומצמת ביותר של סוחרים עשירים. שלושים שנות שלטונו של הצאר ניקולאי הראשון הולידו תמורה מכרעת במערכת היחסים בין השלטון הרוסי לבין היהודים". %break להיפך, נוצרו חשדות ועוינות אשר הפכו לבסיס לקיצוניות עתידית שתופיע בקרב היהודים, כיוון ש"התערער הבסיס הפוליטי המסורתי, עליו נשענה האוטונומיה היהודית במשך מאות שנים - הנאמנות הבסיסית של היהודים לשלטון באשר הוא שלטון". %break %H אלכסנדר השני - המתקן [הרפורמטור] הגדול %break במרץ 1855 נפטר ניקולאי הראשון, וירש אותו בנו הבכור אלכסנדר ניקולאייביץ', הידוע יותר בשם אלכסנדר השני. "עד למעמד הכתרתו בשנת 1855", כותב דונלד מקנזי וואלאס במהדורת "אנציקלופדיה בריטניקה" מ-1910, %break "איש לא העלה על דעתו שהוא יהיה ידוע לדורות הבאים כמתקן [רפורמטור] גדול. בתקופה בת שלושים השנים שבה היה יורש העצר ללא עוררין, האווירה בסנט פטרסבורג הייתה כזו ששללה התפתחות של חשיבה מקורית כלשהי. %break זו הייתה תקופה של ממשלה המבוססת על עקרונות של משמעת וקפדנות, שתחתיה כל חופש מחשבה וכל יוזמה פרטית דוכאו נמרצות על ידי הממשל. %break בשיחות כלליות נמנעו לחלוטין מנושאים פוליטיים, ונאסרו ספרים או עיתונים שבהם הצנזורה, בעלת חוש הריח המפותח, זיהתה שרידי חופש מחשבה פוליטית או דתית". %break בנוסף, "לאכזבת אביו שחושיו הצבאיים היו מפותחים, אלכסנדר השני לא גילה שום אהבה לפן הצבאי, ואף נטה לחביבות וללב עדין, תכונות שנחשבו בלתי הולמות לאדם המיועד להפוך לרודן צבאי". %break אבל אלכסנדר השני לא ייזכר בזכות טוב ליבו או רכותו, אלא בגלל תעוזתו המחשבתית להפוך את מדיניותו של אביו בנושאי חינוך, חברה וכלכלה, כולל יחסו ליהודים. נועזותו של אלכסנדר השני זיכתה אותו במעריצים רבים והביאה לו הישגים משמעותיים, %break אך בסופו של דבר גם הובילה למותו בטרם עת. ב-3 במרץ 1861, ביום השנה השישי לעלייתו, הוא אישר ופרסם את חוק שחרורם של הצמיתים. %break זמן קצר לאחר מכן שינה את החוק הפלילי וביצע רפורמה בצבא הרוסי. אלכסנדר השני שחרר את המחוזות הכפריים, שפעלו כעת בצורה הרבה יותר חופשית. %break עם זאת, אלכסנדר השני היה צאר זהיר מאוד ולא נקט בצעדים פזיזים שלא תוכננו ביסודיות. הרפורמות שהוא התכוון לבצע לשם קידום המדינה התקדמו באיטיות, ולעיתים קרובות עוררו חוסר סבלנות ותסיסה יותר מאשר התרגשות. %break "כך הופיעו שתי קבוצות קיצוניות: מצד אחד השמרנים הבלתי- מרוצים, שהמליצו לחזור למשטר של משמעת חמורה יותר; ומצד שני, הרדיקלים הבלתי-מרוצים, שרצו לא פחות מאשר אימוץ תוכנית סוציאליסטית רחבה. %break בין שני הקצוות עמדו המתונים הבלתי-מרוצים, שעסקו בעיקר בלרטון, מבלי לדעת כיצד ניתן לתקן את המצב הלא מספק". בהדרגה, האנשים שנהנו יותר מהרפורמות של אלכסנדר - הסטודנטים הצעירים והאנרגטיים, %break שיכלו סוף סוף ללמוד מדע אמיתי ולחדש את המדינה - פנו כנגד מיטיבם. הם הקימו תנועות מהפכניות ש"לבשו בהדרגה צורה של טרור, וכיוונו לרצח פקידים בולטים ואפילו לרצח הקיסר עצמו. %break המאבק בין הטרוריסטים לרשויות המשטרה נעשה נמרץ יותר ויותר וניסיונות ההתנקשות הפכו לתדירים יותר ויותר". לבסוף, ב-13 במרץ 1881, הצליחו המהפכנים. %break באותו היום, בסמוך לארמון החורף בסנט פטרסבורג, התפוצצה פצצה בסמוך לאלכסנדר השני ופצעה אותו אנושות - מבשרת על תקופה חדשה ואפלה עבור רוסיה, ועל "סופות בנגב" עבור היהודים. %break %H אלכסנדר השני והיהודים %break כפי שהצאר אלכסנדר השני היה מהפכני בגישתו לחינוך, לצבא, למשפט ולכלכלה ברוסיה, כך הוא היה גם ביחסו ליהודים. ההיסטוריון המוערך וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1970, אלכסנדר איסייביץ' סולז'ניצין כותב, %break כי אלכסנדר השני "הביע את כוונתו לפתור את השאלה היהודית, ובצורה החיובית ביותר. לצורך כך הגישה לבעיה שונתה באופן דרסטי. אם בתקופת שלטונו של ניקולאי הראשון הממשלה ראתה את תפקידה קודם כל בביצוע רפורמה בחיים הפנימיים של היהודיים, %break לנקותם בהדרגה באמצעות עבודה יצרנית ובאמצעות חינוך, ולאחר מכן הסרה של מגבלות מנהליות, הרי שבתקופת אלכסנדר השני הייתה המדיניות הפוכה: להתחיל עם המטרה של שילוב אוכלוסייה זו עם תושבי המדינה [רוסים ואוקראינים]". %break עם הסרת ההגבלות שהטיל עליהם אביו ניקולאי הראשון החלו היהודים לצאת ממרחב ההתיישבות - שטחים רוסים שבהם היהודים הורשו להתיישב בצורה קבועה - והיגרו לערים הגדולות. %break "בהנהגתו של אלכסנדר השני האוכלוסייה היהודית במוסקבה החלה לגדול במהירות", כותב סולז'ניצין. למעשה, כל מה שאביו, ניקולאי הראשון, ואלכסנדר הראשון לפניו ניסו להשיג בכוח, כלומר שילוב היהודים באוכלוסייה הכללית, %break השיג אלכסנדר השני פשוט באמצעות הסרת ההגבלות ופתיחת הדלתות לאוניברסיטאות ולמקצועות שהיו אסורים על היהודים עד כה. %break %H יהודים נגד יהודים %break רווח נוסף עבור הרשויות ברוסיה מפתיחת דלתות האקדמיה ליהודים היה שהמשכילים החדשים [תומכי תנועת ההשכלה], ששאפו להיות חלק מהחברה הרוסית, ראו כעת את הממסד של היהודים האורתודוקסים כאויב שלהם, במקום את ממשלת רוסיה. %break אלכסנדר השני הצליח לפורר את היהודים דווקא בגלל שהפסיק להילחם בהם ואפשר להם לעשות כרצונם. מאז חורבן בית המקדש - כאשר השנאה גברה על העם היהודי וגרמה לו לבצע רצח עם עצמי (ראו פרק 3) - רוב היהודים שואפים להשתלב בתרבות המארחת, %break ולעיתים אף להיעלם לחלוטין כמסורת או אמונה שונה. בדומה לתהליך שהתחולל לפני חורבן בית שני, לפני גירוש ספרד, לפני השואה בגרמניה, ובזמנינו הוא מתחולל בארה"ב, %break גם ברוסיה של המאה ה-19 התחולל תהליך דומה שהסתיים בפוגרומים המכונים כעת בשם "הסופות בנגב". %break לזמן מה שמחו המשכילים להיות מעורים בין הרוסים, להשתתף ואף לקחת תפקיד מוביל בזירה הפוליטית של רוסיה. בשונה מיהדות ספרד של המאה ה-15 שלא הייתה לה דרך להשתלב בחברה מלבד המרת דת, %break ליהודי רוסיה בעידן אלכסנדר השני הייתה האפשרות להישאר יהודים אך בגרסה מודרנית ומותאמת לתרבות הרוסית. לפיכך מסביר פרופ' ברטל כי "המשכילים לא ביקשו להביא להיעלמותה של החברה היהודית. %break הם גם לא שאפו להביא להיעלמותם של היהודים כיחידים. הם ביקשו 'לתקן' את היהודים. דמות החברה העתידה שביקשה תנועת ההשכלה לעצב, הייתה ונשארה חברה של 'יהודים מתוקנים' - ולא של 'לא-יהודים' המשתלבים בחברה האוניברסלית". %break אולם סובלנות בקרב היהודים מעולם לא הייתה הצד החזק שלנו. הפכנו לאומה כשלמדנו להתאחד מעל ההבדלים בינינו, ולא לבטלם. לפיכך, ברגע שאיבדנו את היכולת להתעלות מעל המחלוקות בינינו ולהתאחד, נותרנו עם מחלוקות אך ללא אחדות. %break כתוצאה מכך, למרות ש"המשכילים לא היו שונים מאוד מהאורתודוקסים, ששנאו אותם והם שנאו אותם בחזרה", הם לא יכלו לסבול אלו את אלו, ועל אחת כמה וכמה לבנות אחדות כלשהי. %break "דוגמה מובהקת לשוני בין אזור לאזור ניתן לראות ביחס המשכילים לחסידות", ממשיך ברטל. "ההשכלה הגליצאית, שהייתה בעלת אופי רציונליסטי מובהק, העמידה במרכז עשייתה את המאבק בחסידות. אין זה פלא שגדולי המשכילים בגליציה, %break הסופרים יוסף פרל ויצחק ארטר, הקדישו חלק ניכר מכתיבתם ליצירת פרודיות חריפות ביותר ולסאטירות נגד תנועת החסידות. ההשכלה בליטא הייתה במובן זה בעלת אופי שונה לחלוטין. %break אף על פי שמצעה דמה למצע הגליצאי, לא עמדה במרכז הפעילות שלהם ההתנגדות החריפה לחסידות, אלא בעיקרו של דבר הטענה שהחברה היהודית המסורתית בכללה, ולא אגף אחד ממנה, פגומה וטעונה תיקון". %break אינדיקציה נוספת להתנכרותה של תנועת ההשכלה היהודית לשורשיה היה יחסה לשפת היידיש: "אנשי תנועת ההשכלה סברו כבר במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה שיידיש היא לשון מקולקלת ומנוונת, שיש לסלק אותה מהתרבות היהודית". %break שנאתם של היהודים האורתודוקסים כלפי המשכילים לבשה לעיתים נימה אישית מאוד. אם משכיל מפורסם היה מתבטא בגלוי לטובת ההשכלה היה הממסד האורתודוקסי מעניש אותו בחומרה. כך אירע למשה לייב לִילְיֶינְבְּלוּם, %break אשר "העז להציע לרבנים בליטא כי יפעלו להתאמת דרישות ההלכה לתנאי התקופה המודרנית. לילינבלום כתב: 'ימים טובים באו לנו והננו נוהים אחרי חיי ארץ, לחיות ככל האדם, והדבר הזה ידרוש שינויים רבים בחיינו ואתם תעמדו מנגד כמו לא היה דבר... %break מדוע לא תסירו מעלינו סייגים רבים, מעשי ידי האחרונים אשר יכבדו עלינו כחול הים?'. התגובה לא איחרה לבוא. הצעיר אמיץ הלב, שהעז לפרסם ברבים את דעתו בדבר הצורך להתאים את דת ישראל לתקופת הרפורמות ברוסיה, נודה והוחרם בעירו. %break משהו מן החוויה הקשה שעבר סיפר בסערת לב במכתב לידידו המשורר י"ל גורדון: 'בחג השבועות אספו אסיפה בבית הרב דפה להכרית אוכל מפי ולגרשני מאת העיר. %break הרב מטעם הממשלה הודיעני ביום מחרת החג ההוא כי כלה ונחרצה מאת אלופי העיר לכתוב עליי שטנה אל האדון מושל הפלך בווילנה... כל מיודעי רחקו ממני, לא אוכל לבוא אל ביתם והם אל ביתי - מפחד הוריהם. %break בבואי אל בית התפילה, הנני ניצב כמאורות אלוהים, אין דורש לשלום לי, גם לא יצרפוני למניין עשרה. בלכתי ברחובות עיר, לדרכי או לשוח, תסובבני להקת נערים יקראו לפניי: אפיקורוס! כפורת!'". %break המשכילים מצידם לא היו טובים יותר. "החסידות הייתה בעיני המשכילים לא רק התגלמות כל הרע שבאי-רציונליות אלא גם גורם המעכב את הקדמה. %break הם עשו ככל יכולתם לשכנע את השלטונות ברוסיה, באוסטריה ובחבלים האוטונומיים של פולין שיש לעצור את התפשטות החסידות, מכיוון שהיא מהווה סכנה פוליטית ואפילו איום של מרידה במלכות". %break למעשה עבור רבים מיהודי רוסיה שנטמעו ב"חברת האם שלהם", היהדות האורתודוקסית, ואפילו הקהילה הבורגנית היהודית הסובלנית יותר הייתה "עולם של צביעות, דיכוי, בורות וקנאות דתית", כותב הפרופסור להיסטוריה אריך הברר. %break הוא מצטט את גרגורי גורביץ', מנהיג אחד מחוגי האמנציפציה היהודית: "היינו נחושים להילחם נגד האורתודוקסים ומדכאי הקהילה. הקהל הישן [מנהיגות הקהילה האורתודוקסית] היה עבורנו תמונה איומה שהראתה את מנהיג הקהילה המתפרנס מסבל היהודים". %break בעיניהם היהדות האורתודוקסית "הייתה אחראית לקיפאון הרוחני והאינטלקטואלי שלהם, לבידוד של עמם מ'האנושות האוניברסלית' בכלל ומהחברה הרוסית בפרט". שנים רבות אחר כך, סלידה זו שכוונה אל שורשיהם היהודיים מילאה תפקיד מפתח, %break כאשר התנועה הציונית בארץ ישראל המנדטורית קבעה את מדיניותה כלפי בני דתם שדוכאו בגרמניה הנאצית ובפולין האנטישמית. %break בשל הנטיות להיטמעות בקרב היהודים הם התרעמו על בני דתם ששאפו לשמור על אורח חייהם המסורתי. הם שאפו לנפץ את כל שרידי ההיבטים הדתיים, והרגישו נוח יותר בקרב אנטישמים מאשר בקרב יהודים. %break הברר מסכם כי "היו בהחלט דעות קדומות אנטי-יהודיות במעגלי המהפכה הרוסית, אך אלו היו נפוצות גם בקרב סוציאליסטים יהודיים". %break למען האמת לא היו צדיקים במלחמה בין הפלגים היריבים של היהודים ברוסיה, בין ההשכלה לבין החסידות. ברטל מספר כי "שתי התנועות היריבות ניהלו לאורך עשרות שנים במאה התשע עשרה מאבק חסר פשרות, %break בו לא בחל אף אחד מהצדדים ברדיפות, בהלשנות לשלטונות המדינה ואפילו באלימות פיזית. היה זה מאבק בוטה ביותר בין שני זרמים רוחניים, שתבעו כל אחד לעצמו את המונופול על הגדרת 'היהדות האמיתית'". %break %H זריעת שנאה פנימית קוצרת אנטישמיות גואה %break כאז כן עתה: כאשר יהודים מפגינים שנאה זה לזה אומות העולם מפגינות שנאה כלפיהם. העם הרוסי לא היה יוצא דופן. כפי שנאמר לעיל, כאשר אלכסנדר השני ירש את הכתר הוא עשה כמיטב יכולתו לשלב את היהודים בחברה הרוסית בתנאים שלהם, %break במקום לכפות עליהם את החינוך הרוסי כמו שניסו ללא הצלחה שני קודמיו. על פי אלכסנדר סולז'ניצין, בתקופת שלטונו של אלכסנדר השני התנהלותה של רוסיה כלפי היהודים הייתה "התמיכה המאוחדת והחזקה ביותר של חברה מתקדמת. %break ייתכן שהיא הגיעה לכך על רקע הדיכוי והפוגרומים, אבל בכל זאת בשום מדינה אחרת התמיכה לא הייתה שלמה כל כך. האינטליגנציה רחבת האופקים ואוהבת החופש שלנו הוציאה מחוץ לגבולות החברה והאנושות לא רק את האנטישמיות, %break אלא [אפילו] את מי שלא תמך בצורה מובהקת ובקול רם, ובמיוחד במאבק למען שוויון זכויות ליהודים, נחשב לאנטישמי לא הגון. %break הבורגנים - האינטליגנציה הרוסית בעלת המצפון והרגישות החזקה - ניסו להאזין בקשב רב וללמוד במדויק את ההבנה היהודית בנוגע לסדרי העדיפויות של כל החיים הפוליטיים. %break החברה הרוסית לא רק הגנה על היהודים בנאמנות נגד השלטון, אלא גם אסרה על עצמה ועל כולם להראות אפילו צל צילה של ביקורת על התנהגותו של כל יהודי". אף על פי כן, כאשר היהודים פונים האחד נגד השני, מיד תגיע האנטישמיות. %break בתחילה היא התבטאה בעיקר בכתיבה. פרופ' ברטל כותב כי "העיתונות היהודית בלשון הרוסית נאלצה להתמודד עם מאמרים אנטישמים שהתרבו ונעשו צורמים יותר בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, %break ויצאה להגנת החברה היהודית מול ההתקפות הקשות שאירעו מפעם לפעם". %break המשכילים היהודים מצאו עצמם כלואים בין רגשות סותרים: מצד אחד הם היו יהודים ולכן חרדו מסכנות האנטישמיות. מצד שני, "לא מעטים מבין אנשי האינטליגנציה היהודית החדשה הסכימו עם הביקורת החריפה של האנטישמים %break על תפקידם של היהודים בכלכלה המזרח אירופית". הפתרון שרבים מהמשכילים היהודים מצאו היה לנסות "לשנות את היהודי מחוץ לגבולות האימפריה, במושבות חקלאיות מעבר לים". %break הרעיון הזה של רפורמה ביהודים באמצעות חקלאות עלה בקנה אחד עם המודעות הגוברת בקרב המשכילים היהודים כי בני עמם זקוקים למדינה ריבונית משלהם, כפי שנראה בהמשך. %break %H ממתבוללים למהפכנים לטרוריסטים %break גורם נוסף שתרם לעליית האנטישמיות הייתה העובדה שברגע שניתן ליהודים החופש להתמזג עם האוכלוסייה המקומית, רבים מהם, לא רק שהתנערו מהחברה האורתודוקסית שבה גדלו, %break אלא אף מיהרו להצטרף לשורות הסוציאליסטים והקומוניסטים והפכו למהפכנים קיצוניים. כאמור לעיל, יהודים רבים שנטמעו הפכו לליברלים ואימצו את תנועת ההשכלה. %break אריך הברר כתב את מה שפרופ' נורמן ניימרק מאוניברסיטת סטנפורד תיאר: "הספר הרציני הראשון שבדק באופן שיטתי את השאלות החשובות ביותר שקשורות להשתתפות היהודים ברדיקליות הרוסית". %break הברר טוען כי יהודי רוסיה הפכו את "האינטליגנציה המשכילה הישנה לאליטה אינטלקטואלית שעברה חינוך רוסי, ושההשקפה והשאיפות שלה היו קשורות בקשר הדוק עם גורמים ליברליים ורדיקליים בני זמנם בחברה הרוסית". %break הברר גם מנתח את ההשתלבות וההתלהבות הגוברת של יהודים מקיצוניות ומחוגים מהפכניים. לדבריו, עד שנת 1872 התהליך כבר החל, אם כי "רק בסוף 1873 הייתה פעילותם בגדר מהפכנית". %break למעשה, בעיצומו של שחרורם ברוסיה הצארית, יהודים רבים הפכו כה קיצוניים עד שחלקם הפכו לטרוריסטים מוחלטים. לייזר יוסלביץ' צוקרמן, למשל, הצטרף לארגון הטרור נרודנאיה ווליה [רצון העם] בשנת 1879, ושימש כמדפיס הראשי לפרסומי המחתרת. %break ארגון זה תקף בעקביות את הדרגות הגבוהות ביותר של השלטון ברוסיה, ובסופו של דבר, במארס 1881, רצח את הצאר אלכסנדר השני בעצמו, שהיה כה מסביר פנים ופתוח ליהודים. %break אבל צוקרמן לא היה המיליטנט היהודי הראשון, וגם לא הנלהב ביותר. מארק אנדרייביץ' נתנזון, סטודנט צעיר באוניברסיטה של סנט פטרסבורג, "נספג במהירות בפעילויות חוץ-לימודיות". %break "היתרון של נתנזון כמהפכן, כמייסד חוג צ'ייקובצי בשנת 1871, וכמייסד החברה הסודית של 'זמלי ו-ווליה' בשנת 1876, איננה ניתנת להשוואה לפעילותו של כל אדם אחר בתקופה זו. %break בהקמת החברה של זמלי ו-ווליה, הוא בחר במיומנות רבה ובבהירות הראייה את הגרעין של קבוצת החברים, ואם אפשר לומר, החדיר בהם את רוח הפעולה והקונספירציה שלו עצמו ... %break אפשר להשוות את עבודתו עם זו של קבוצה קטנה של מחדשים, ביניהם מורוזוב, קוויאטקובסקי, ואל[אקסנדר] מיכאילוב, שבשנת 1879 ... [הקים את] נרודנאיה ווליה. "כשארבע עשרה שנה לאחר מכן, קבוצה זו מבצעת את ההתנקשות בצאר, %break היא מציתה את "הסופות בנגב" שגורמות סבל מזוויע לכל יהודי דרום רוסיה וחלקים מפולין, אשר בתורם יולידו את התנועה הציונית. %break לעתים קרובות, הרוסים זעמו לנוכח נטיותיהם הקיצוניות של היהודים ושאיפותיהם להתבולל. לדברי סולז'ניצין, הפילוסוף והתיאולוג הרוסי ולדימיר סולוביוב, למשל, התנגד למיזוג המוחלט של יהודים בחברה הלא יהודית. %break סולוביוב האמין שעד כה "השתקנו את הייחודיות של ... העם הרוסי, והבאתה לידי ביטוי איננה אנטישמיות או דיכוי לאומים אחרים, כמו הלאום היהודי". לדעת סולובוב, "היחס בין לאומים שונים צריך להיות יחס של הרמוניה ולא של היתוך". %break יחד עם זאת, עבור יהודים רוסים רבים, אפילו הרמוניה בין רוסים ליהודים אינה מספקת. הם רצו מיזוג מוחלט. יתרה מזאת, רבים מהם שאפו למחיקה מוחלטת של כל הלאומיות, קוסמופוליטיות מוחלטת. %break ארון סמואל ליברמן, חבר מוביל של חוג וילה (Vilna Circle) המהפכני, "ייחל שתחת לחץ של מהפכת פועלים סוציאליסטית פופולרית, תעלמנה כל החלוקות הלאומיות, יחד עם המונופול הקפיטליסטי וכל ביטוייו בחיי האנושות. %break אכן, כמו כל חבריו היהודים הסוציאליסטים, הוא שמח על האפשרות, שהיהודים, בשל אופיים הקוסמופוליטי, ובשל נטייתם הגוברת להתבוללות, יהיו חלוצי המיזוג של כל המין האנושי, לרפובליקת פועלים חסרת לאום עולמית". %break יתרה מזאת, ליברמן הרגיש ש"עד אז, יהיה נחוץ - בפרט ברוסיה - להאיץ את התהליך הזה בכך ש'תעמולה חייבת להתחיל בעקירת בלעדיות וגאווה לאומית'". %break %H יהודי הוא יהודי הוא יהודי %break בעוד שהיהודים הסוציאליסטים והקומוניסטים שאפו להפוך את כל הרוסים לזהים, החוגים המהפכניים ברוסיה ראו את העניינים בצורה שונה לגמרי. כיוון שהיהודים אינם כמו כל האומות האחרות, הם תמיד מוחרגים. %break באותו אופן שהתנועות הפרוגרסיביות של ימינו באמריקה, כמו דייק מארץ', הדירו את היהודים, כך גם התנועות הפרוגרסיביות והמהפכניות ברוסיה של המאה ה -19. %break היהודים, שבמקרים רבים נמנו עם מקימי ארגונים מהפכניים, למדו בדרך הקשה, שלמרות שהם רואים את עצמם כרוסים, עבור הרוסים, יהודי הוא יהודי, הוא יהודי. עבור יהודים מהפכניים רבים, את הגלולה המרה הזו היה קשה לבלוע. %break לדברי הברר, "היסטוריונים ... מסכימים כי אובדן או החזקה ב'אמונה בקוסמופוליטיות סוציאליסטית', הינו גורם מכריע בהחלטה האם פופוליסט יהודי נשאר נאמן לתנועה המהפכנית הרוסית ואם לאו. %break האמונה הזו, כך ממשיכה הוויכוח, אותגרה במידה רבה על ידי המהומות האנטי-יהודיות העצומות... ועל אחת כמה וכמה על ידי העובדה ששתי מפלגות מהפכניות גדולות הראו סימנים ברורים של תמיכה בפוגרומים [של 1881]. %break במילים אחרות, אנטישמיות רווחת ורגשות דומים בקבוצות המהפכניות העיקריות של הפופוליזם הרוסי - נרודנאיה ווליה ו-צ'רניי פרדל - אילצו את הסוציאליסטים היהודים לשקול מחדש את נאמנותם לפופוליזם המהפכני, %break שכן מפלגות אלה לא הצליחו לממש את ייעוד הבין-לאומיות שלהן אל פני הרדיפה האכזרית נגד היהודים". יתרה מזו, לא רק שהתנועות המהפכניות הכשילו את היהודים. %break השלטונות אף האשימו את היהודים בהקמת הארגונים המהפכניים, האשמות אשר במידה מסוימת היו נכונות . %break למעשה, לדברי הברר, "האשמה של יהודים בחתירה תחת רשויות באמצעות הפצת סוציאליזם וטרור, כבר הייתה קיימת בסוף שנות ה - 70 של המאה ה-19". %break כמו בספרד של המאה ה -15, לפני גירוש היהודים משם, לנוכחות הגוברת של יהודים בעמדות כוח הייתה השפעה רעה על היהודים. גרוע מכך, העובדה שברוסיה של המאה ה -19, לא רק שהיהודים התברגו למקומות גבוהים בשלטון, %break הם אף ביקשו להפיל אותו לחלוטין, ולהחליפו במשטר קומוניסטי- סוציאליסטי. "ההשתתפות היהודית ההולכת וגוברת בתנועה המהפכנית, והנראות הגוברת שלה, %break ככל שהיהודים נקשרו יותר למעשי טרור מתוקשרים", מדגישה הברר, "כך נרשמה בדייקנות בידי מי שהיה צריך לפחות להרוויח מכך - פקידי הממשלה ... התחושה הכללית הייתה שמאז ימי קדם, 'הגזע העברי' היה נדבך זר וחתרני בחברה, %break וכי כוחותיו המפוררים [השתקפות של הניכור בינם לבין עצמם] הגיעו לממדי מגיפה בגלל זרם היהודים שנכנס לחברה הרוסית בערוצים חינוכיים, מקצועיים ומסחריים. תחושה זו קיבלה תוקף ככל שיותר ויותר שמות יהודיים, %break הופיעו באופן בולט, בעמודים של הדוחות הממשלתיים ובמאמרי העיתונים העוסקים בחתרנות פוליטית בכלל, ובתוכניות טרור בפרט... כאן נולד מיתוס אנטישמי חדש שייחס את אי-השקט המהפכני של שנות ה -80 של המאה העשרים, %break ושל עשרות השנים שלאחר מכן - לעם היהודי... עובדות המהולות בדיעות קדומות, גרמו ואיפשרו [להוגים אנטישמיים רוסים] להמציא רציונל כדי להסביר את "הסרטן המהפכני" שהיא היהדות. %break הוצאתו להורג של איפוליט מלודצקי הייתה מקרה בוטה של האנטישמיות שהמעורבות היהודית בפוליטיקה עוררה. ב- 22 בפברואר 1880 "איפוליט אוסיפוביץ' מלודצקי הוצא להורג בפומבי בסנט פטרסבורג, %break בגין ניסיון להתנקש בחייו של הרוזן לוריס-מליקוב, 'מנהל המשברים' החדש של האימפריה. אף כי נראה כי מניעים אנטישמיים לא מילאו שום תפקיד במקרה זה, הדבר גרם לתצוגה חסרת תקדים של רטוריקה אנטישמית בעיתונות השמרנית הרוסית. %break הקהל העצום של כ 40,000 איש שצפו בהוצאתו להורג העצומה של מלודצקי, ידע כמובן שה'פושע' הוא יהודי, ואלה שעדיין לא ידעו שהוא בסך הכל ביטוי לקנוניה יהודית כללית, %break "הוארו" בקריאה בעמודים של נובו ורמיה כי "היהודים הללו, שמאז ומעולם היו נציגי הרוח המהפכנית, עומדים כעת בראש ניהיליסטים רוסים". %break לאחר רצח הצאר התחושות האנטי-יהודיות הלכו והתעצמו עד כי פרץ פוגרומים הפך להיות רק עניין של זמן. "הפוגרומים ... החלו כמה שבועות לאחר רצח הצאר", כותב פרופ' ברטל. %break "במשך שנה שלמה נעשו שוב ושוב תקיפות על האוכלוסייה היהודית בעיירות, ערים וכפרים. בפוגרומים הגדולים יותר היו כמה מקרים של רצח, ובחלק מהערים באוקראינה נאנסו כמה נשים יהודיות". ההתקפות "התרחשו בכמה גלים, שנפרשו על פני שנה שלמה. %break יש הטוענים כי הפוגרומים נמשכו עד 1884, אולם ההתקפות האלימות העיקריות נגד יהודים התרחשו בין אפריל 1881 לאפריל 1882. תקופת 'הסופות בנגב' נפתחה עם שלושה גלי פוגרומים באביב 1881, באפריל ובתחילת מאי, %break בששת המחוזות של מרכז אוקראינה ודרומה. אחד הפוגרומים הגדולים התרחש באודסה בימים הראשונים של מאי... בסוף 1881, נערך פוגרום גדול בוורשה, רחוק מאוד מאוקראינה, בעונת חג המולד". %break לאחר מכן, "הייתה הפוגה במשך כמה חודשים עד שבסוף מרץ 1882, במהלך חג הפסח, פוגרום איום - אולי הגדול ביותר מבחינת מספר הנפגעים - פרץ בבאלטה שבאוקראינה". %break הדעה הרווחת בישראל ביחס ל"הסופות בנגב" היא, שהן פרצו לפתע ללא סימני אזהרה נראים לעין או ללא כל תהליך שהוביל לכך. ברטל שולל לחלוטין את הצגת האירועים בצורה כזו. "בספרות היסטורית מסוימת, %break כמו גם בכמה ספרי לימוד ששימשו בבתי ספר ישראליים", הוא כותב, "שנת 1881 מתוארת כשנה שבה המשכילים, אשר טיפחו תקוות כל כך אופטימיות, התפכחו לפתע כתוצאה מתגובת הממשלה הרוסית לאנטישמיות... אבל הדברים היו שונים לגמרי. %break כפי שראינו קודם, תהליך מתמשך התרחש קרוב לעשר שנים לפני הפוגרומים ברוסיה. במובן זה, הפוגרומים שפרצו בשנת 1881 היו שיאו של התהליך, לא אירוע פתאומי ומפתיע, שהמשכילים לא יכלו לצפות מראש". %break אכן, טראומטי ככל שיהיה, הפוגרומים לא הופיעו כרעם ביום בהיר. הם התקרבו במשך זמן רב. בעוד שהיהודים אינם אשמים בפשעים שבוצעו כנגדם, הקשר בין זלזולם זה בזה לבין סלידתם של העמים כלפיהם, ברור לעין, ולא רק במקרה של רוסיה, %break אלא לאורך ההיסטוריה היהודית. בגרמניה הדבר יתברר עוד יותר, ויהיה הרה אסון לאין שיעור. %break חוסר המודעות המתמשך של יהודים לתפקידם להוות דוגמא לאחדות, ומעורבותם הבלתי פוסקת בפעילויות מפלגות, גורמות לתוצאות קשות ותמיד מובילות לטרגדיה. עלינו היהודים, להכיר באחריותנו להתנהג באופן שיניב קירבה אלינו ולא עוינות. %break אנחנו יכולים להשיג זאת רק על ידי שאיפה להתאחד בינינו ולא על ידי זה שאנו מתנשאים, בזים או מתעבים יהודים אחרים, רק בגלל שהם לא מסכימים איתנו. %break דבריו האמיצים של חבר הפרלמנט הרוסי בראשית המאה העשרים, יליד אוקראינה, וסילי שולגין, שנזכר קודם לכן, שהצהיר שהוא אנטישמי מושבע, מראים בבירור מה שהרוסים חיפשו בשחרור היהודים, ומה שהם לא מצאו. %break "כדי לקבל את היהודים כמנהיגים, כדי להביט ברוגע ובשמחה על היהדות שתופסת את גובה הנפש הנדרש, יש צורך במשהו נוסף. יש להרגיש את עליונותם המוסרית על פנינו אנו. עלינו להרגיש שהם לא רק חזקים יותר, אלא גם טובים מאיתנו. %break עלינו לחוש ש ... הם חדורים בחכמה, מה שמוביל תמיד לאהבה. ... בהיבט זה או אחר, הם חייבים להיות מעלינו. לא יהודים בודדים, אלא יהודים בכלל, כאומה, יהודים, כגזע". %break %H שחר הציונות %break בפרק האחרון בספרו מתאר ברטל את הופעתה של המודעות הלאומית ביהדות רוסיה בעקבות "הסופות בנגב". גם הוא מבחין בקשר שבין "אינטגרציה", כך הוא קורא להתבוללות, לבין עליית האנטישמיות. %break להלן תיאורו של ברטל על השפעת הפוגרומים ועל התהליך שהוביל ללידתה של הציונות: "שנת 1881 הייתה סימן דרך בתולדות היהודים בעת החדשה: %break ניתן לראות בה את המפנה הגדול לקראת התעוררות התנועות המודרניות, שהשפיעו על תולדות העם היהודי בעת החדשה. %break המדיניות האנטי-יהודית הגלויה שנקטה ממשלת הצאר החדש, אלכסנדר השלישי, עצרה כמעט לחלוטין את נטייתם של אנשי תנועת ההשכלה לשתף פעולה עם המדינה. %break השכבה החברתית שעברה תהליכי אקולטורציה, וזיהתה עצמה עם הסביבה העירונית הרוסית, ספגה אף היא מהלומה קשה ונפגעה מן התמורה הבוטה שחלה במדיניות הממשלתית כלפי היהודים. %break האכזבה מן התגובה הקרירה והעוינת של האינטליגנציה הרוסית כלפי היהודים בעת הפרעות ובשנים שאחריהן הובילה לא מעט מהרדיקלים שבין אנשי האינטליגנציה היהודית לגיבוש תודעה לאומית יהודית. %break בימים אלה נולד במחשבה הלאומית היהודית החדשה המודל ההיסטורי להסבר התעוררות התנועה הלאומית היהודית. מודל זה, שעתיד יהיה לשכפל את עצמו פעמים רבות במהלך המאה העשרים, %break בניסיון של יהודים להתמודד עם רגשות האיבה כלפיהם, פותח בתקוות להשתלבות. הוא נמשך אל דחייה בוטה מן הצד הלא-יהודי ומגיע להתעוררות מחודשת של הזהות היהודית הישנה בלבוש לאומי חדש... %break המודל הזה מילא במשך שנים רבות תפקיד מרכזי בהיסטוריוגרפיה הציונית. הוא קשר באופן ישיר את תקופת הפרעות ברוסיה עם ראשיתה של ההתיישבות החדשה בארץ ישראל". %break אם נביט לאחור על האירועים שהובילו לגירוש ספרד, ההקבלה היא ברורה. שני השלבים הראשונים זהים: התקווה להיטמעות והדחייה המוחלטת מצד הלא-יהודים. השלב השלישי - הופעת השאיפות לריבונות לאומית - לא התרחש בגירוש ספרד. %break באותה תקופה, לפני נפוליאון ולפני אביב העמים, הרעיון של הגדרה עצמית לאומית לא עלה בראשו של איש, והיהודים ראו את ספרד כמולדתם. %break אולם כעת, לאחר שהם הוכו שוב בידי אותם האנשים שעימם הם ביקשו להתמזג, הבינו היהודים הסוציאליסטים הרוסים שעליהם למצוא מקום שבו הם יוכלו להיות הריבון, מקום שבו יוכלו להגשים את חלומותיהם להקמת חברה סוציאליסטית. %break בעניין זה עלינו לבחון את התובנות של פרופ' הברר הנוגעות ל"סופות בנגב": "התגובה היהודית לפוגרומים בראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה עוררה עניין רב בקרב היסטוריונים המתעניינים בהתפתחות התודעה הלאומית-יהודית מודרנית, %break ובביטוי הפוליטי-תרבותי שלה - הציונות. עבור חלקם, תגובה זו הייתה קרובה למהפך. שינוי כיוון חד מנטיות ההתבוללות הקודמות, שבהכרח ערער את סמכותן של קבוצות המזוהות בצורה המובהקת ביותר עם ההסתגלות היהודית לחיים הרוסיים". %break אכן, כפי שהזכרנו קודם, אמונם של היהודים בקוסמופוליטיות הסוציאלית נפגע בצורה משמעותית כתוצאה מהמהומות האנטי- יהודיות המסיביות, מה ש"הכריח את הסוציאליסטים היהודים לשקול מחדש את נאמנותם לפופוליזם המהפכני". %break בדיוק כמו שקורה כיום בארה"ב - שם יהודים מורחקים מהקבוצות הפרוגרסיביות שהם עצמם הובילו את הקמתן - המפלגות הרוסיות "נכשלו באופן מחפיר במימוש ייעודן הבינלאומי אל מול הרדיפה האכזרית נגד היהודים. %break על פי הפרשנויות המקובלות, האנטישמיות - ובמיוחד בקרב מהפכנים שאינם יהודים - ערערה את השקפת העולם הקוסמופוליטית של הסוציאליסט היהודי, %break ואילצה אותו להתכחש לאמונותיו המהפכניות אשר במרכזן נמצאת רוסיה או באופן פרדוקסלי לאושש אותן מחדש באופן מתבולל וקוסמופוליטי". %break התגובה הרווחת של הקיצונים היהודיים הייתה התכחשות לאמונתם [המהפכנית], ולא אישושה מחדש", ממשיך הברר. %break ההיסטוריון לואי גרינברג הביע את השקפתו בתמציתיות כשכתב, "מרבית הנַרוֹדניקים היהודים [כך היה שמם של המהפכנים הרוסים בתנועה] היו המומים מהאנטישמיות הגלויה שנחשפה בשורות חבריהם הרוסים, עֶמדה שהופנתה אף כנגד היהודים הסוציאליסטים. %break בשל עוינות זו, עזבו מהפכנים יהודים את שורות הנרודניקי, וחלקם אף הצטרפו לקבוצות הציוניות שרק הוקמו". %break בעיני גרינברג, "ללא ספק 'האנטישמיות בקרב המהפכנים' הייתה המשתנה המכריע במערכת הנסיבות שדחפו רבים, ואולי אף את מרבית היהודים, לנטוש את התנועה המהפכנית". %break ואכן הציונות סיפקה את התשובה ליהודים סוציאליסטים וקיצונים רבים. היא יצרה חזון חדש שבו היהודים היו אדונים לגורלם, ויכלו לבנות את החברה האידיאלית במדינה משלהם, ללאחשש מרדיפה. %break עם זאת הולדת הציונות לא הייתה קלה. הקהילה היהודית האורתודוקסית כבר הייתה מנוכרת לחלוטין כלפי היהודים הסוציאליסטים. %break בנוסף, הרעיון הציוני התנגש עם המחשבה שהשיבה לארץ ישראל צריכה להיות מעשה של התערבות משיחית ולא עבודה של בני תמותה. %break בתחום החילוני רעיון הציונות נשמע מוזר גם לאנשי רוח רבים. לדברי סולז'ניצין, הפילוסוף האוסטרי היהודי אוטו ויינינגר, שבהמשך המיר את דתו לנצרות הפרוטסטנטית, התווכח עם תיאודור הרצל על היתכנות החלום הציוני. %break לדעתו של ויינינגר, "הציונות והיהדות אינן עולות בקנה אחד, מכיוון שהציונות מבקשת לאלץ את היהודים לקחת אחריות על מדינתם שלהם, דבר שסותר את מהות היהודי". %break "ברוסיה בשנת 1899", ממשיך סולז'ניצין, "העיתונאי והסופר יוסיף מנקייביץ'-בקרמן התנגד נחרצות לציונות". הוא תיאר את הרעיון כולו כ"רוח רפאים, תולדה של האנטישמיות, ריאקציוני ברוחו, מזיק במהותו". %break זה הכרחי "לדחות את האשליות של הציונים, ובלי לנטוש בשום פנים ואופן את האינדיבידואליות הרוחנית [היהודית] להילחם לצד המרכיבים התרבותיים והמתקדמים של רוסיה לשם תחיית המולדת המשותפת". %break ללא ספק היה קשה לחלק מהיהודים לזנוח את רעיון ההיטמעות וההתמזגות אל תוך התרבות הרוסית, אפילו נוכח האנטישמיות האכזרית. %break בעשורים הראשונים שלה הייתה הציונות "הילד-הלא-רצוי" של היהדות הנרדפת. היהדות האורתודוקסית תיעבה אותה, וכפי שנראה בהמשך הספר, חברות מערביות מתבוללות, כמו באנגליה ובגרמניה, בזו לה. %break כאשר התעוררה הסוגיה של העלאת יהודי פולין לארץ ישראל, וכך להצילם מהסכנה המתקרבת באירופה, הציונים התנגדו לכך בתוקף. אחרי הכול היו אלה אותם יהודים אורתודוקסים שהכפישו כל כך את היהודים הקיצונים החילוניים עם תחילת התנועה ברוסיה. %break חיים ויצמן, שעתיד היה להיות הנשיא הראשון של מדינת ישראל, היה בן שבע כשפרצו "הסופות בנגב", אך הוא גדל בבית ציוני סוציאליסטי. %break לדברי הפרופסור למדעי היהדות, צ'ימן אברמסקי, אביו של ויצמן היה "מחסידיה הראשונים של 'חובבי ציון', והוא ספג רגשות חמים כלפי ארץ ישראל עוד מילדותו". %break ויצמן גדל על כתבי יהודים שהעדיפו את ההיטמעות בחברה כמו פינסקר, ליליינבלום ובעיקר אחד העם. הוא הצהיר בקול צלול כי "המטרה הייתה למשוך לציונות את הכוחות הפורים ביותר ביהדות". %break לאור העוינות והמאבקים הארוכים של עשרות שנים בין היהדות האורתודוקסית לבין המשכילים ומאוחר יותר היהודים הציונים, אין זה פלא שגם לנוכח רצח עם, ובידיעה מלאה על הסכנה המתקרבת, הייתה לחיים ויצמן מעט מאוד חמלה כלפי בני עמו. %break ב-4 באוגוסט 1937, בנאום בקונגרס הציוני העשרים, אמר ויצמן את המילים המצמררות הבאות על יהדות אירופה, ובעיקר האורתודוקסים: "הזקנים יעברו מן העולם. הם יחזיקו מעמד ויעמדו בגזירת הגורל שנגזר עליהם, או שלא יעמדו בו. %break הם אבק, אבק כלכלי ומוסרי בעולם אכזר" לאחר שהכיר בכך שישנם באירופה שישה מיליון יהודים הוא הוסיף, "שני מיליון ואולי פחות: שארית הפליטה, רק השארית תשרוד. עלינו לקבל זאת". %break ההיסטוריונים המוערכים יהודה ריינהרץ ויעקב שביט מצטטים בספרם "הדרך לספטמבר 1939" את המשורר אורי צבי גרינברג, שנולד באוקראינה למשפחה אורתודוקסית, הפך ציוני ועלה לארץ ישראל בשנת 1923. %break בשירו כתב גרינברג על יהדות פולין האורתודוקסית בבוז ניכר: "עתה, כשהשערים סגורים לכל הארצות, הגיעה השעה החשוכה; שנזכרו הרוכלים בפולניה סוף כל סוף בארץ ישראל סוף כל הגלויות. זהו סימן, שכלו כל הקִצין". %break ההיסטוריונים מסכמים כי "ביטויי סלידה כאלה לא היו יוצאי דופן בשנות העשרים וגם במחצית השנייה של שנות השלושים עדיין נשמעו דברים בזכות עקרון ה'סלקציה', כלומר העדפה של 'חלוצים' ו'עובדים', %break ועדיין רווח הדימוי של היהודי הפולני בן המעמד הבינוני הנמוך שהיה 'קצת שדכן, קצת סרסור וקצת סוחר'. %break היהדות הדתית בארץ ישראל מצידה אגרה את שאט-הנפש שלה כלפי הסוציאליסטים הציוניים. במאמרה "המוטיבים הדתיים של תנועת העבודה", %break כותבת פרופ' אניטה שפירא כי "המתיישבים הדתיים מאוד בפתח תקווה דרשו מכל היהודים לשמור על אורח חיים דתי. הם סירבו להעסיק את העובדים הסוציאליסטים הצעירים מטעמים דתיים, תרבותיים וכלכליים, %break ובמקום זאת העסיקו עובדים ערבים בשדות שלהם". כפי שאפשר לשער "הצעירים הסוציאליסטים מצידם ראו ביהודים האורתודוקסים הללו את התגלמות הצביעות, בכך שהם מסווים אינטרסים מעמדיים ודעות קדומות על ידי אדיקות מתחסדת". %break אפילו המנהיג הציוני הבולט, דוד בן גוריון, היה נגוע ברגשות שליליים כלפי יהודים שומרי מצוות. הוא "תיאר את חקלאי פתח תקווה כמי שהציבו צלם בהיכל וחיללו את הארץ על ידי עבודה זרה. %break דימוייו מציירים את השקפתם של הסוציאליסטים הצעירים על החברה המסורתית: הדת הפכה להיות מזוהה עם כל מה שקצו בו. %break המאבקים בקהילה היהודית בארץ ישראל בנושאים כמו שמיטה או הניסיונות של הרב אברהם יצחק קוק לכפות על העובדים לקיים את המצוות הדתיות הגבירו את המתח וחידדו את הדעות האנטי-דתיות של הנוער בתנועת העבודה". %break ברור שככל שאנו מתקרבים לזמננו עלינו לשאול את עצמנו בצורה נוקבת יותר, האם וכיצד משפיעים היחסים שלנו עם בני עמנו על חיינו ולמען האמת על הישרדותנו. %break כפי שנראה בפרקים הבאים יהדות גרמניה עברה תהליך דומה של התבוללות ודחייה בערך באותו הזמן. אבל בגרמניה ההשלכות היו מעבר לסיוט הגרוע ביותר.
שמור ספר
בדוק
בטל