עיבוד הספר
זרוק קובץ כאן
זרוק קובץ לא מפורמט כאן
שמור ספר
בדוק
בטל
*
מחבר
*
כותרת
תוכן
%author חיים רץ %book שיעור ז מעודכן %H פרק 7: נאציזם, שואה ושאלות קשות מאוד %break ב-8 במאי 1945 הגישה גרמניה את כניעתה ללא תנאי לבעלות הברית, ומלחמת העולם השנייה הסתיימה רשמית באירופה. באותו הזמן כבר היו עדויות מוחצות לרצח העם שהנאצים ביצעו נגד יהדות אירופה. אפילו נאצים שבויים לא ניסו להכחיש זאת. %break העדויות המרשיעות ביותר לא היו מחנות הריכוז וההשמדה, או מחנות העבודה והקברים שנחשפו, אלא המסמכים שהנאצים עצמם הפיקו ושמרו בקפידה כה רבה. כל רכבת שנשלחה למחנות ההשמדה תועדה, כולל מספר האנשים שהיו בה. %break כל משלוח של יהודים ממקום למקום, כל הרג, בגז או או בכדורי רובה, תועד ונשלח לארכיון בברלין. כל תכשיט, נעל, שן זהב, אפילו שיער, הופשטו, נערמו ותועדו לצורך שימוש מאוחר יותר במכונת ההרג הנאצית היעילה והשטנית. %break מעולם בהיסטוריה לא אירעה השמדה כה מתוכננת ומבוצעת בקפידה של אומה אחת על ידי מדינה אחרת. %break רוב בני משפחתי נספו בשואה. גדלתי בצל הבלהות של רצח העם הזה, אך מעולם לא קיבלתי תשובות. נדמה שלאיש לא היו תשובות. איך הגרמנים הגיעו לכך? האם היה זה צו הגורל או שמא ניתן היה למנוע את השואה? %break אלה שתיים מהשאלות הרבות שנעסוק בהן בהמשך. ייתכן שלא תהיינה תשובות חד-משמעיות, אך בהחלט יש עובדות שהנרטיב השולט מתעלם מהן לעיתים קרובות, %break ויש לציין אותן כדי שנוכל לחקור נקודות מבט חדשות על השואה, וללמוד לקחים חדשים מהטרגדיה הזו, אם אנו רוצים באמת למנוע את הישנותה. %break %H שני סוגים של יהודים %break תוצאות הבחירות בנובמבר 1932 בגרמניה לא היו חד-משמעיות. מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומנית-סוציאליסטית של אדולף היטלר (NSDAP), הידועה יותר בשם "המפלגה הנאצית", קיבלה 230 מתוך 608 המושבים ברַייכְסְטַאג, הפרלמנט הגרמני, %break והפכה למפלגה הגדולה ביותר בגרמניה. אף על פי כן לא היה לה רוב והיא לא הייתה יכולה להקים ממשלה ללא קואליציה עם מפלגה אחרת. %break למרות זאת, היטלר לא היה מוכן לחלוק כוחות עם הסוציאליסטים שקיבלו עשרים אחוז מהקולות, או עם הקומוניסטים שקיבלו שבעה עשר אחוז. %break לבסוף, ב-30 בינואר 1933, הפעיל הנשיא המיואש פָּאוּל פוֹן הִינְדֶנְבּוּרְג את סמכויות החירום שלו, ומינה את אדולף היטלר לתפקיד קנצלר זמני. %break בספרו פורץ הדרך "הסכם ההעברה: הסיפור הדרמטי על ההסכם בין הרייך השלישי ליהודים בפלשתינה", כותב הסופר אדווין בלאק כי "הנאצים הבטיחו כי עם קבלת השלטון הם יבנו מחדש את כלכלת גרמניה, יפרקו את הדמוקרטיה שלה, %break ישמידו את יהדות גרמניה ויבססו את הארים כגזע העליון - בסדר הזה. עם זאת, מנהיגים מערביים רבים ראו רק את הערך הכלכלי של הנאציזם. היטלר נראה כחלופה היחידה למדינה קומוניסטית, %break אדם שעשוי לבנות מחדש את הכלכלה הגרמנית ולשלם את חובות גרמניה. זה יהיה טוב לכל הכלכלות המערביות. באשר לאיום על יהודי גרמניה, זה [נחשב ל] עניין פנים גרמני". %break לכן, מבלי להירתע ולמעשה ללא הפרעה - למעט ניסיונות לא מוצלחים של ארגונים יהודיים להחרים את הסחורה הגרמנית - הנאצים ניגשו ללא שהות לקיים את שהבטיחו. הם החלו כמעט מיד להפעיל לחץ על היהודים ולחסל את האופוזיציה. %break ב-27 בפברואר 1933 עלה באש בניין הרייכסטאג. בלאק כותב כי "למחרת בבוקר כבר היה הציבור הגרמני משוכנע שהשריפה הייתה למעשה תחילתה של התקוממות קומוניסטית בגיבוי יהודי. %break היטלר דרש וקיבל סמכויות זמניות המבטלות את כל החירויות החוקתיות". %break אך מה שפחות ידוע הוא שבעיני הנאצים לא כל היהודים היו שווים. גרמניה הנאצית ערכה הבדלה ברורה בין יהודים מתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה), שראו בגרמניה את מולדתם, לבין יהודים ציונים, %break שמטרתם הייתה לדחוף כמה שיותר יהודים מגרמניה לארץ ישראל, כחלק מהמאמצים להקים בית לאומי לעם היהודי. כבר בשנת 1920, "בבר בירות במינכן, בזמן שהיטלר הטיף את תורתו לגירוש יהודים, מישהו בקהל צעק משהו על זכויות אדם. %break היטלר ענה בחדות, "שהוא [היהודי] יחפש את זכויות האדם שלו במקום שהוא שייך אליו: במדינת פלשתינה". %break אלפרד רוזנברג, אחד האידיאולוגים הנאצים הראשיים - שלא היה יהודי, למרות ששמו נשמע כך - ראה גם הוא בפלשתינה פתרון טוב. %break בשנת 1920 כתב כי "יש לתמוך באופן פעיל בציונות כדי לאפשר לנו להעביר מדי שנה מספר מסוים של יהודים לארץ ישראל, או בכל מקרה מחוץ לגבולותינו". %break בהתאם לכך, כאשר עלו הנאצים לשלטון, הם יישמו שתי גישות הפוכות לחלוטין כלפי יהודים מתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה) וכלפי ציונים. %break לצד רדיפות של יהודים מתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה), שקיבלו תוקף רשמי מאוחר יותר בחוקי נירנברג, הם עודדו ציונות ופעילות ציונית באותו הלהט שבו הם התנכלו למתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה). %break פרנסיס ניקוסיה, ההיסטוריון המפורסם ופרופסור ללימודי שואה באוניברסיטת ורמונט, %break כותב כי נייר עמדה פנימי של האֶס-אֶס ביוני 1934 "הציע מאמץ חיובי של הממשלה ושל המפלגה לעודד מאמצים ציוניים בגרמניה שנועדו להחדיר הרגשה של תודעה וזהות יהודית בקרב יהודי גרמניה, ולקדם את ההגירה לארץ ישראל. %break יש לעודד בתי ספר יהודיים, קבוצות ספורט, מוסדות ותרבות יהודיים - כל הארגונים והפעילויות היהודיים המקדמים מודעות עצמית יהודית. %break מאמצים אלה, יחד עם מרכזי הסבה מקצועית שהקימו הציונים ברחבי גרמניה עבור המהגרים היהודים שהיו בדרכם לארץ ישראל, יקבלו יחס אוהד מהאס-אס". %break %H לא רק היהודים ירוויחו, אלא העולם כולו %break הפעיל הציוני ד"ר קוּרט טוּכלֶר הכיר כמה מחברי המפלגה הנאצית, חלקם בכירים למדי. ביניהם היה חברו הטוב, קצין האס-אס יליד אוסטריה, הברון לאופולד פון מילדנשטיין. %break כדי לחזק את התמיכה הנאצית בציונות ביקש טוכלר ממילדנשטיין לכתוב מאמרים חיוביים בעיתונות על המפעל הציוני בארץ ישראל. מילדנשטיין הסכים אך התנה זאת בביקור בפלשתינה ובבחינה מקרוב של המאמצים הציוניים לבנות בית לאומי ליהודים. %break בלאק מספר כי "בסוף אפריל 1933 עלו שני הגברים ונשותיהם על אונייה בדרך לארץ ישראל. המפלגה הנאצית וה-ZVfD [התאחדות ציוני גרמניה] אישרו את הנסיעה המשותפת. מילדנשטיין אהב את מה שראה בקיבוצים ובתל אביב. %break הוא אפילו למד מספר מילים בעברית. תמונות רבות צולמו ומזכרות רבות נלקחו חזרה לגרמניה. לאחר כשמונה עשר חודשים התפרסמה סדרה מאוירת ומפורטת ב'דר אנגריף' [Der Angriff - 'ההתקפה'] תחת הכותרת 'נאצי נוסע לארץ ישראל' (תמונות 1, 2). %break העיתון של גבלס היה כה גאה בסדרה עד שהנפיק מטבע הנצחה לכבוד המסע. בצידו האחד היה צלב קרס, ובצידו השני מגן דוד (תמונה 3)". %break תמונה 1: תמונת מיקרופילם של הכרזה "נאצי נוסע לארץ ישראל" המפרסמת את סדרת הכתבות בפינה הימנית העליונה של העיתון "דר אנגריף" של גבלס מתאריך ה-3 באוקטובר 1934. %break תמונה 2: המאמר "נאצי נוסע לארץ ישראל" שפורסם ב-27 בספטמבר 1934 בעיתון "דר אנגריף". תמונה משמאל: יהודי גרמני שהיגר לארץ ישראל עובד על טרקטור (עדות ל"היהודי החדש"). תמונה מימין: המסחר בתפוזים בנמל יפו שליד תל אביב. %break מקור: תיעוד הצילומים של הרייט שרנברג, Die "Judenfrage" im Bild ("השאלה היהודית" בתמונות). %break תמונה 3: המדליה של "דר אנגריף" של גבלס המנציחה את ביקורו של מילדנשטיין בארץ ישראל במשך שישה חודשים. הכיתוב בצד מגן הדוד: "נאצי נוסע לפלשתינה". הכיתוב בצד צלב הקרס: "ומספר על כך ב"דר אנגריף". %break בשנת 1980 פרסם ההיסטוריון יעקב בואס חיבור על סיפורו הלא ידוע אך החשוב של מילדנשטיין במגזין היוקרתי "History Today". %break תחת הכותרת ההולמת "נאצי נוסע לארץ ישראל" נכתב במאמר כי "האפשרות לשיבה יהודית משמעותית [לפלשתינה] קיימת למרות הבסיס הכלכלי הבלתי מפותח של פלשתינה". %break אך זאת, הזהיר מילדנשטיין, 'בתנאי שהיהודים יבנו את המולדת שלהם בכך שיעבדו את אדמתם בעצמם'. משיבה כזו, סיכם מילדנשטיין במאמרו הסופי, ירוויחו לא רק היהודים אלא העולם כולו, %break שכן 'היא מצביעה על הדרך לריפוי פצע בן מאות שנים בגוף העולם: השאלה היהודית'". %break בואס ממשיך וכותב כי "בפלשתינה פגש מילדנשטיין את היהודי שרצה, יהודי שעיבד את אדמתו, 'היהודי החדש'. שם ראה יהודי שנאבק נגד הסיכויים לבסס מחדש את שורשיו בארץ אבותיו. %break מילדנשטיין שרטט דיוקן מחמיא ביותר של יהודי פלשתיני זה. דמותו של 'היהודי החדש' שתוארה על ידי מילדנשטיין בוודאי גרמה לקוראים הקבועים של 'דר אנגריף' לנענע את ראשם באי-אמון". %break עם זאת, בואס מזהיר כי "פון מילדנשטיין לא היה חבר של היהודים" כיהודים. בהתאם למדיניות הרשמית של האס-אס הוא ערך הבחנה ברורה בין יהודים ציונים למתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה). %break לדברי בואס, "אהדתו [של מילדנשטיין] הייתה רק עבור החלק מהיהדות שכינה את עצמו ציוני. עבור היהודי המתבולל (נפרד מהאיחוד, ע"פ הקבלה), היהודי שטען שהוא בראש ובראשונה גרמני ורק לאחר מכן יהודי, או שהכחיש את יהדותו כליל, %break ועבור היהודי שנמנע מכל תודעה גזעית, לא היה לו שום יחס מיוחד, והשקפתו לגביהם הייתה קרובה לעמדה הרשמית של המפלגה". %break "הגדודים השחורים" (Das Schwarze Korps) היה שבועון התעמולה הרשמי של האס-אס. כל חבר אס-אס נדרש לקרוא אותו ולשכנע אחרים לעשות כן. %break העיתון פורסם על ידי המפקד העליון של האס-אס (Reichsführung- SS) בהוצאת המו"ל של המפלגה הנאצית במינכן. %break ב-15 במאי 1935 פרסם העיתון שני מאמרים אשר תיארו בבהירות את הניגוד בין גישת הרייך השלישי ליהודים מתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה), לעומת גישתו ליהודים ציונים. %break המאמר המרכזי בעיתון, שכותרתו "אין מקום ליהודים בצבא!" (תמונה 4), נפתח למעשה בנימה חיובית מאוד בנושא היהודים הציונים: "לא יחלוף זמן רב עד שארץ ישראל תקבל חזרה את בניה, שאבדו במשך יותר מאלף שנה. %break המשאלות הטובות שלנו מלוות אותם, יחד עם רצון טוב רשמי". %break בהמשך דן המאמר ביהודים המתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה) ומשנה לחלוטין את הטון. הוא מתייחס אליהם כ"יהודים שעדיין נלחמים בכל האמצעים נגד הרחקתם החברתית והפוליטית, ומתייחסים לגרמניה כ'מולדת אבותיהם'". %break לאותם יהודים נאמר במאמר כי "כאשר גרמניה הפכה למגרש משחקים עבור הבוגדים במולדת, ארגונים אלה ששימשו כמגינים על זכויות בלתי ניתנות לשלילה, לא עשו דבר כדי להפסיק את הביזיון הזה. %break הם תמיד מצביעים על העובדה שחלקם גם לבשו את המדים האפורים [של הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה]. ניתן לענות על כך רק כי לא מדובר בתפקיד שמילאו היהודים במלחמת העולם [הראשונה]. %break אין טעם לפצות על מספר הלוחמים היהודים בחזית באמצעות פאתוס. לא חשוב באיזו התלהבות יצאו היהודים למלחמה באותה תקופה, הדיון על כך מיותר. הוא גם יחמיץ את הנושא המכריע: %break שכן כאשר העם הגרמני שלנו היה בסכנת איבוד הלאום, יהודים בולטים הפכו לדוברים של כל מה שנועד להרוס פוליטית ומוסרית את העם הגרמני. %break העובדה שיהודים באותה תקופה היו עשויים להיות חיילים גרמנים אינה נחשבת לאסמכתה לעמדה גרמנית מסוימת. זוהי טענה נדושה. בעתיד לא יקרו עוד אירועים חמורים בצבא הגרמני, שבהם מפקדי גדודים נאלצים לקבל יהודים". %break המאמר השני באותו היום, שכותרתו "האויב הגלוי", חזר בצורה מפורשת יותר על עמדתה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים, במטרה לפטור אותם מכל אשליה שעדיין עלולה להיות להם בכל הנוגע לרייך השלישי: "לאחר תפיסת הנאצים את השלטון, %break חוקי הגזע שלנו אכן צמצמו במידה ניכרת את השפעתם המיידית של היהודים. אך היהודי בעקשנותו ראה בכך מגבלה זמנית בלבד. השאלה כפי שהוא [היהודי] רואה אותה היא עדיין: איך נוכל לזכות בעמדתנו הישנה ולפעול שוב לרעת גרמניה?". %break כעת שוב חילק המאמר את יהדות גרמניה לשתי ישויות נפרדות על פי אופן פעולתן: "אלה העובדים באופן גלוי כיהודים ואלה המתחבאים מאחורי סוכנויות רווחה יהודיות בינלאומיות וכדומה. היהודים בגרמניה מתחלקים לשתי קבוצות: %break הציונים, ואלו שמעדיפים להתבולל (להפרד מהאיחוד, ע"פ הקבלה). הציונים דבקים בעמדה גזעית נוקשה, ועל ידי עלייתם לארץ ישראל הם עוזרים לבנות מדינה יהודית משלהם. %break היהודים הנוטים להתבוללות (להפרד מהאיחוד, ע"פ הקבלה) מכחישים את גזעם, ומתעקשים על נאמנותם לגרמניה [רמז שגם התנצרות אינה מקובלת מנקודת המבט של האס-אס] או טוענים שהם נוצרים מכיוון שהם הוטבלו, %break וזאת כדי למגר את העקרונות של הנציונל-סוציאליזם [נאציזם]". %break תמונה 4: ביטאון "הגדודים השחורים" (Das Schwarze Korps) של האס-אס ב-15 במאי 1935. בעמוד הראשון המאמר "אין מקום ליהודים בצבא!" (!Für Juden ist kein Platz im Heer) %break %H יוצרים הבדלות בפועל %break הנאצים לא רק הצהירו על הבדלתם בין יהודים ציוניים למתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה); הם הפכו אותה לחלק מהחוקה שלהם ויישמו אותה בפועל! סעיף ארבע בחוקי נירנברג הידועים לשמצה, למשל, הכיל שני סעיפי משנה. %break הראשון, שהתייחס ליהודים בכללותם, קבע כי "אסור ליהודים להניף את דגל הרייך או הלאום או להציג את צבעי הרייך". תת הסעיף השני העניק ליהודים הציונים זכות שלא קיבלה שום קבוצת מיעוט אחרת בגרמניה, %break ואף נותן לזכות זו הגנה רשמית של המדינה: "הם [היהודים] רשאים עם זאת להציג את הצבעים היהודיים. מימוש זכות זו מוגן על ידי המדינה" (תמונה 5). הצבעים היהודיים הללו נעשו מאוחר יותר לדגל מגן דוד שהוא כיום דגל מדינת ישראל. %break תמונה 5: סעיף ארבע בחוקי נירנברג. מקור: כתב העת חוק הרייך (Reichsgesetzblatt), 1935, עמוד 1146. %break אבל הנאצים עשו הרבה יותר מאשר להתיר ליהודים "לנופף בדגל היהודי". ה"יידישֶה רוּנְדְשַאוּ" (Jüdische Rundschau), העיתון הציוני השבועי הגדול והחשוב ביותר בגרמניה באותה התקופה, "היה פטור ממה שנקרא גְלָיְכְשָׁלְטוּנְג (Gleichschaltung), %break או 'האחדה' שדרשה המפלגה הנאצית מכל חלקי החברה הגרמנית. יידישה רונדשאו היה חופשי להטיף לציונות כפילוסופיה פוליטית נפרדת לחלוטין - הפילוסופיה הפוליטית הנפרדת היחידה שאושרה ואף נתמכה על ידי הרייך השלישי. %break בשנת 1933 הפך לימוד העברית לקורס מומלץ בכל בתי הספר היהודיים. עד שנת 1935 הותרו מדים לגדודי הנוער הציוני - המדים הלא-נאציים היחידים שהיו מותרים בגרמניה", כותב פרופ' בלאק. %break %H הסכם העברה או חרם - זו השאלה %break כאשר עלו הנאצים לשלטון היו היהודים מחוץ לגרמניה נבוכים בדיוק כמו היהודים שבתוכה. תחושת דחיפות ומשבר הציפה את העולם היהודי ומנהיגים יהודים היו מבולבלים והתלבטו כיצד להתייחס לרטוריקה האנטישמית הבוטה היוצאת מגרמניה, %break וכיצד לאמוד את הסכנה שממשלתה מהווה ליהדות גרמניה בפרט, וליהדות העולם בכללותה. %break לאחר ההלם הראשוני נוצרו שתי גישות מתנגשות: גישה אחת טענה שאסור ליהדות העולם לשתוק. עליהם להחרים את כל הסחורות הגרמניות ולהאיץ בממשלות במדינותיהן - בעיקר ארה"ב, בריטניה וצרפת - לעשות אותו הדבר. %break בעקבות חוזה ורסאי שנחתם אחרי מלחמת העולם הראשונה, שנועד להבטיח שגרמניה לא תוכל להשיב את כוחה הצבאי והתעשייתי, קיוו תומכי החרם כי הוא יגרום לפגיעה אנושה בכלכלתה הרגישה של גרמניה, ובכאוס שיבוא בעקבות השלטון הנאצי שייפול. %break הגישה השנייה הלכה בכיוון ההפוך לגמרי: לשתף פעולה ולמנף את המצב. התוצאה של הגישה האחרונה הייתה "הסכם ההעברה" - העסקה הבלתי סבירה, הבלתי מתקבלת על הדעת, ויש שיגידו ה"לא מוסרית" ביותר שנחתמה אי פעם, %break ובה בעת הצעד היחיד שנקטו היהודים בתגובה לנאציזם שהציל בפועל חיי יהודים. למעשה הסכם ההעברה הציל כחמישים אלף מיהודי גרמניה ואוסטריה. %break הסגר הכלכלי שהוטל על גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ביטל את ההסכם בסוף 1939, חודשים ספורים לאחר פרוץ המלחמה. אלמלא ביטולו, אין לדעת כמה יהודים נוספים היו ניצלים. %break אך הסכם ההעברה לא רק הציל את חייהם של רבבות יהודים, הוא גם הביא עימו תנופה כלכלית והעשיר את היישוב היהודי בפלשתינה ב-14 מיליון לירות שטרלינג, יותר מ-1.1 מיליארד דולר בשווי של 2019. %break תרומה אדירה זו למדינת היהודים הצומחת חיזקה את כלכלתה, והייתה בעלת חשיבות עליונה ביצירת הכוחות הצבאיים היהודיים, התשתיות והמשרות עבור מהגרים יהודים נוספים מעבר לחמישים אלף שהגיעו מגרמניה. %break ממאי עד אוגוסט 1933 עבר הסכם ההעברה שלושה שלבי התפתחות עד שהגיע למבנה הסופי שלו. מטרתו הייתה לאפשר ליהודי גרמניה לעזוב את גרמניה תוך שמירה על חלק מעושרם ולעקוף את המגבלות הגרמניות המחמירות על העברת כספים. %break על פי מאמר בנושא הסכם ההעברה בספרייה הלאומית של ישראל, "בשנת 1931, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי [שכמעט הביא את כלכלת רפובליקת ויימאר הגרמנית לפשיטת רגל], %break אלה שהיגרו מגרמניה נאלצו לשלם מיסים גבוהים מאוד על העברת רכושם לחו"ל; מדיניות זו נותרה בתוקף בתקופה הנאצית". %break בתמציתיות הסכם ההעברה בוצע באופן הבא: שתי חברות הוקמו במטרה ליישמו - בגרמניה חברת PALTREU הייתה שותפה של בנק אנגלו-פלשתינה, שיוצג ע"י המשרד הארץ-ישראלי של התנועה הציונית בברלין ושל בנק מקס ורבורג ואוסקר וסרמן. %break בתל אביב החברה נקראה "העברה", חברה בת של בנק אנגלו- פלשתינה. PALTREU קיבלה את הכסף מיהודים שרצו לעלות לארץ ישראל וקנתה באמצעותם מוצרים גרמנים לייצוא לארץ ישראל. %break בפלשתינה הייתה חברת "העברה" אוספת את הסחורה המיובאת מגרמניה, מוכרת אותה ואחר כך מעבירה לעולים החדשים את חלקם. %break מבזק חדשות של סוכנות הידיעות היהודית (JTA) מיום 25 למאי 1936 מפרט את חלוקת הסכומים שהועברו לפלשתינה באמצעות הסכם ההעברה. מתוך יותר מ-26 מיליון מרקים גרמניים שהועברו לפלשתינה עד סוף 1935, %break ארבעים ושלושה אחוזים הלכו לעולים החדשים. שאר הכספים הושקעו בתשתיות ציבוריות ופרטיות, חברות שירות ותעשייה כמו הקרן הקיימת לישראל, ניר בע"מ ורסקו. %break אולי נדמה שארבעים ושלושה אחוזים הם לא הרבה, אבל בהתחשב במצבם של היהודים בגרמניה, ובהתחשב בעובדה שאילו היו מהגרים בעצמם הם היו יכולים להציל הרבה פחות מעושרם אם בכלל, ארבעים ושלושה אחוזים היו עסקה מצויינת! %break יתרה מזאת, שאר הכספים היו בעלי חשיבות מכרעת לכלכלת היישוב בארץ, ועזרו לו להקים תעשיות צבאיות ואזרחיות משלו, וכמו כן לרכוש כלי נשק שהיו נחוצים מאוד לקרבות העתידים לבוא. %break במילותיו של בלאק, "כעת, כשהעולם מתמודד עם סוגיית הנכסים הגנובים מתקופת השואה - זהב יהודי, אמנות יהודית, ועוד - הסכם ההעברה בולט כדוגמה היחידה להצלת נכסים יהודיים שהתרחשה לפני תקופת ההשמדה. %break זו הייתה ההצלחה היחידה - והיא הייתה נועזת בהיקפה". %break עם זאת, באותה העת הדברים היו פחות ברורים. אהדתה הגלויה של גרמניה כלפי הציונות נתקלה בחשדנות רבה מצד העולם היהודי. אם גרמניה הייתה עושה עסקה עם ההנהגה הציונית בפלשתינה, הדבר היה מערער את ניסיונות יהדות העולם להחרים סחורות גרמניות. %break יפעת וייס, מנהלת מכון דובנוב ופרופסורית להיסטוריה יהודית באוניברסיטת לייפציג, מספקת סיכום טוב של מורכבות הגישות היהודיות בנושא שאלת החרם לעומת ההעברה. לטענת וייס היו כמה מתמודדים במאבק בין תומכי הסכם ההעברה לבין תומכי החרם. %break "תנועת החרם החלה בעצרת המפורסמת בחסות הקונגרס היהודי האמריקני תחת סטיבן וויז במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, ב-27 במרץ 1933". עם זאת, באמריקה, החרם "עורר אהדה רבה בקרב סוחרים קטנים ואנשים בעלי אמצעים דלים, %break אך לא בקרב אנשי עסקים גדולים". הגרמנים לא פספסו את חוסר האיחוד הזה. "כפי שביטא זאת שר החוץ של הרייך: 'למרות ההצלחה לכאורה עבור היהודים באמריקה החרם הוא חרב פיפיות. %break יתר על כן, אנשי עסקים מובילים שיש להם נכסים בגרמניה הפרו אותו בשל האינטרסים הכלכליים שלהם, כך שכבר התפתח קרע בתוך יהדות אמריקה". %break באופן כללי, ממשיכה וייס, "התנועה היהודית להחרמת סחורות גרמניות עמדה בראש המאמצים של ארגונים יהודיים בינלאומיים לטובת יהדות גרמניה, וקהילות יהודיות ברחבי העולם - במיוחד בארצות הברית, צרפת ובריטניה - השתתפו בה. %break תנועת החרם בפולין הייתה חזקה במיוחד, והפכה לבולטת בפעולות היהודיות נגד גרמניה הנאצית". במקביל האנשים שהושפעו ביותר מהנאציזם עד לאותה נקודה, דהיינו יהדות גרמניה, התנגדו בדרך כלל לעצם רעיון החרם. %break "לרוב תנועת החרם נתפסה כאיום על האינטרסים של יהודי גרמניה מכיוון שהייתה עלולה לגרום לגרמנים להחמיר את החרם הכלכלי האנטי-יהודי שלהם. היא גם נחשבה למכשול פוטנציאלי להסכם ההעברה, %break הסכם ששירת את האינטרסים הבסיסיים של יהדות גרמניה בכל הנוגע לכלכלה והגירה", טוענת וייס. ההיסטוריון יואב גֶלבֶּר כותב ביחס להתנגדות יהדות גרמניה לחרם, %break כי "הוחלט יחד עם המשלחת הציונית הגרמנית בלונדון, בראשית אפריל 1933, להימנע מהצטרפות לתנועת החרם האנטי-גרמנית המתהווה כדי להיות מסוגלים להמשיך בפעילות ציונית בגרמניה". %break %H ניכור מושרש עמוק %break המחלוקת על הסכם ההעברה והחרם הייתה קשה וארסית. היא שיקפה יותר מאשר את המחלוקת לגבי הדרך הנכונה להגיב לנאציזם, נושא חמור מספיק בפני עצמו. מתחתיה היו שכבות של בוז ועוינות בקרב הקהילות החלוקות ביניהן. %break בקרב היהודים היו שלושה מחנות עיקריים: 1) אורתודוקסים - בעיקר יהדות פולין, 2) ציונים - שרובם התגוררו בפלשתינה, ו-3) מתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה) - בעיקר יהודים גרמנים ואוסטרים. %break יהדות אמריקה הייתה מחולקת לאורתודוקסים, מתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה) שרבים מהם ממוצא גרמני וחלקם אף היו בעלי נכסים ואינטרסים בגרמניה, וציונים שהיו ברובם חברים בתנועה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי. %break מערכות היחסים בין שלוש הקהילות היו טעונות במתח וניכור מאז תחילת האמנציפציה בראשית המאה התשע עשרה, והופעתה של הציונות בסוף המאה התשע עשרה רק החמירה את חוסר האיחוד כיוון שהיא פנתה נגד ההשקפות הדתיות של אורתודוקסים - %break שהשיבה לציון צריכה להתרחש רק לאחר ביאת המשיח, וכן כנגד היהודים המתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה) - שראו בגרמניה את מולדתם. על פי ההיסטוריון הגרמני טוביאס גריל, היבט נוסף של הפירוד בעולם היהודי היה שהיהודים הגרמנים, %break שהיו ברובם חילונים ומתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה), התייחסו בהתנשאות אל היהודים הפולנים האורתודוקסים. במהלך מלחמת העולם הראשונה הם קיוו כי "אחיהם המזרח-אירופאים ישוחררו מעולו של הצאר ויחזרו לרמה תרבותית גבוהה יותר. %break כחודשיים לאחר תחילת המלחמה נשא פרופסור לודוויג שטיין (1859-1930) הרצאה ב'אגודה להיסטוריה יהודית וספרות של היהודים', ובה אמר כי 'אם נצליח להניע את רוסיה לאן שהיא שייכת, לאסיה, %break אז לא מן הנמנע שנביא את יהודי רוסיה בחזרה לתרבות ולציוויליזציה הגרמנית'". %break יהירותה של יהדות גרמניה לא נשארה בגרמניה. כאשר היגרו יהודי גרמניה לאמריקה הם נשאו עימם את יחסם ליהדות פולין. אדווין בלאק כותב כי "הן 'הוועד היהודי-האמריקאי' והן 'בני ברית' הוקמו על ידי יהודים גרמנים אמידים עם השקפה מיוחדת. %break בניגוד לעמיתיהם ממזרח אירופה הגרמנים דבקו בזהותם הלאומית המקורית והיו מבוססים יותר כלכלית. יתרה מזאת יהודים גרמנים רבים האמינו שהם היו מה שמכונה Hofjuden, או יהודים אציליים, וכי בני דתם מפולין ומרוסיה היו מביכים ו'לא תרבותיים'. %break הדעה הזאת בוטאה בצורה הטובה ביותר בעיתון היהודי-גרמני- אמריקני ביוני 1894, The Hebrew Standard, שהצהיר כי היהודי האמריקני המתבולל לחלוטין (נפרד מהאיחוד, ע"פ הקבלה) %break קרוב יותר ל'רגש הנוצרי שסביבו מאשר ליהדותם של העברים האומללים החשוכים האלה [רמז למעיליהם השחורים]'". %break ובאותה עת הציונים לא יכלו לסבול את היהודים המתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה). בלאק כותב כי "ב-31 בינואר 1933, בתוך עשרים וארבע שעות ממינויו של היטלר, העיתון של הפדרציה הציונית בגרמניה, Jüdische Rundschau ['ביקורת יהודית'], %break טען כי ניתן לנהל את ההגנה על זכויות היהודים רק על ידי ציונים, ולא על ידי הזרם המרכזי של היהדות. לאחר שריפת הספרים על ידי הנאצים ב-10 במאי, התאבל Jüdische Rundschau על האובדן כפי שעשו כל היהודים, %break אך לא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי של לתייג רבים מהסופרים היהודים כעריקים שבגדו בשורשיהם. ההתקפה נגד ההתבוללות (פרידה מהאיחוד, ע"פ הקבלה) %break נמשכה מדי שבוע עם השמצות ציוניות שנשמעו דומות עד כאב לקו ההסברה הנאצי שהטיל ספק באזרחותם הגרמנית של היהודים". %break אמנם הציונים לא התלהבו מיהודים מתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה), אך הם עדיין ראו בהם כמה יתרונות. אחרי ככלות הכול יהודי ארה"ב ובריטניה היו מסוגלים לתמוך בציונות כלכלית ופוליטית. %break אבל בנוגע ליהדות פולין האורתודוקסית היו הציונים חריפים יותר בביטוי ובגישה שלהם. בפרק הקודם הזכרנו את מילותיו המזעזעות של חיים ויצמן במהלך הקונגרס הציוני העשרים ב-1937 בדבר גורלם של יהודי פולין להיות "אבק כלכלי ומוסרי", %break וכי "רק שריד מהם ישאר" וכי "עלינו לקבל את זה", או את דבריו רווי השנאה של המשורר אורי צבי גרינברג על רוכלים פולנים שזוכרים סוף סוף את פלשתינה כשהשערים לכל המדינות ננעלו. %break אולם מנהיגים אלה לא היו יוצאי דופן. להיפך, הם ביטאו את הרוח השלטת בתנועה הציונית. יצחק גִרִינְבּוֹיְם, שהיה עד 1931 מנהיג התנועה הציונית בפולין, הזהיר כי יהדות פולין נמצאת בסכנה חמורה. %break על פי ההיסטוריונים ריינהרץ ושביט (שהוזכרו בפרק 5), במרץ 1936 הזהיר גרינבוים, "'אנו בדרך לקטסטרופה חדשה בתולדות עמנו, קטסטרופה שתהיה גדולה מזו של יהדות גרמניה'. %break באותו חודש הוא דיווח לנחום גולדמן, נציג ההנהלה הציונית בליגת האומות ומייסד הקונגרס היהודי העולמי, כי 'הסכנה בפולין היא גדולה. %break אם לא נוכל להפוך את המצב הוא יגיע לקטסטרופה דומה לזו של גרמניה, אבל ההבדל הוא שבגרמניה היו שש מאות אלף יהודים ובפולין שלושה מיליון'". %break למרות הדיווח הקודר של גרינבוים, נפגש נחום גולדמן עם שר החוץ של פולין יוזף בק ב-2 באוקטובר 1936 כדי להרתיע אותו מלסייע לז'בוטינסקי - המנהיג הציוני היחיד שניסה לעזור ליהדות פולין, באמצעות תוכניתו לשלוח מיליון יהודים מפולין לארץ ישראל. %break "גולדמן אמר כי 'התנועה הציונית מודה שפלשתינה כשלעצמה אינה יכולה לקלוט את כל המהגרים היהודים ולכן יש עדיין צורך למצוא מדינות יעד אחרות'. %break יתר על כן, מדיניות ההגירה שלה התבססה על ההנחה שלא כל אלה שרצו להגר התאימו לארץ ישראל, ולכן המדיניות התבססה על עקרון ההגירה הסלקטיבית". %break אפילו גרינבוים פעל נגד הדוח שלו עצמו. "אם התנועה הציונית תעודד יציאה מסיבית של יהודים מפולין 'אנחנו, שבונים את הארץ, יכולים לצפות לשיטפונות שרק יפגעו בנו'". %break "אזהרה זו, ש'שיטפון של מהגרים' יסכן את המפעל הציוני בפלשתינה", המשיכו ריינהרץ ושביט, "לא הייתה דעה אישית, והגיעה מאדם שידע היטב והבין לאיזה כיוון נושבות הרוחות בממשלת פולין ובציבור הפולני". %break שלוש שנים קודם לכן באוקטובר 1933, לאחר שחזר מנסיעה לפולין, כתב דוד בן גוריון לויצמן: "היהדות נהרסת ונחנקת. ראיתי את מצב היהודים בפולין, בליטא, בלטביה. איננו יכולים להמשיך כך. גרמניה היא רק הקדמה. %break לא רק העוני, היעדר האפשרויות להתפרנס, הלחץ הפוליטי, האנטישמיות המתעצמת - הדבר הנורא הוא חוסר התקווה המוחלט". ועדיין, בן גוריון "לא צפה עלייה של מיליונים או של מאות אלפים - אלא של עשרות אלפים בלבד, %break כי ברור שפלשתינה עדיין לא מציעה פיתרון לכל יהודי פולין. העלייה לארץ ישראל מוגבלת בהכרח, ולכן יש צורך בעלייה סלקטיבית". %break לסיכום ניתן לומר כי "ראשי התנועה הציונית הבדילו בין האיום שהמלחמה היוותה עבור יהודי אירופה, והאיום על היישוב [ההתיישבות היהודית בפלשתינה]. עניינם העיקרי היה לשמר את המפעל הציוני בארץ ישראל". %break כמפורט בפרק 5 העוינות בין הציונות ליהדות האורתודוקסית הייתה מוטמעת היטב ומושרשת עמוק. היא התחילה באמצע המאה התשע עשרה כאשר הצאר אלכסנדר השני העניק שוויון זכויות ליהדות רוסיה, %break וצעירים אורתודוקסים נהרו בהמוניהם לאוניברסיטאות חילוניות, שם הפכו לחילונים, לסוציאליסטים, לקומוניסטים ולעיתים קרובות אפילו למהפכנים. %break בשנת 1881, כשפרצו הפוגרומים הידועים "הסופות בנגב" בחרו יהודים סוציאליסטים רבים לצאת מרוסיה ופנו לפלשתינה על מנת ליצור מולדת ליהודים. הם ראו אותה כמדינה חילונית וסוציאליסטית, לא כשְׁטֶעטְל [עיירה יהודית במזרח אירופה] אורתודוקסי ריבוני. %break דוד בן גוריון, חיים ויצמן, ברל כצנלסון ולמעשה כל מנהיגי התנועה הציונית הגיעו מהעיירות של מזרח אירופה ולא רצו להביא אותם לארץ ישראל. הם לא רצו שיהדות אורתודוקסית תהפוך לכוח שליט במולדת החדשה שבנו בארץ ישראל. %break במובן זה ליהדות האורתודוקסית במזרח אירופה לא הייתה שום סיבה לקוות שהציונים יילחמו למען ישועתה. ולמען האמת, היהדות האורתודוקסית גם לא רצתה לעלות לארץ ישראל. %break פרופ' וייס מסבירה כי תנועת העבודה בפלשתינה, בראשות דוד בן גוריון וברל כצנלסון, "ביססה את עמדתה [נגד החרם] על הדיכוטומיה בין בניית המדינה לתפוצות, בין פעולה לגאווה. %break משה שרת שהחליף את ארלוזורוב כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לא חסך במילים: 'התנגדתי לחרם מלכתחילה מכיוון שראיתי בכך מחווה בסגנון התפוצות, מזור לנפש הפצועה. %break הלב יהודי מלא בתחושה כזו, אך תנועה פוליטית אינה יכולה לפעול על פי רגשות בלבד'. יוסף אהרונוביץ', האחראי על הכספים בסוכנות היהודית, כינה את החרם 'קליפת דלעת נפוחה'". %break למעשה, על פי בלאק, אפילו הסכם ההעברה, שמטרתו הרשמית הייתה להציל את יהודי גרמניה, היה אמור להיות מנוצל לטובת החלוצים. %break "עד שנת 1933", כותב בלאק, "יותר ממחצית מכוח העבודה היהודי בפלשתינה וכשמונים אחוז מהקיבוצניקים היו חלוצים. רובם המכריע של כוח החלוץ הציוני הזה היו ספוגים במחשבה הסוציאליסטית האירופית והיו חברים פעילים במפלגת מפא"י. %break לעומת זאת בגרמניה היו פחות מ-3,000 חלוצים, ורבים מהם היו לא גרמנים שהתגוררו ברייך. ברור שההמונים היהודים הגרמנים המרוששים היו בעלי סיכוי נמוך להיבחר לכניסה לארץ ישראל. %break בנוסף, מפא"י רצתה שמכסת העובדים העולים תתמלא לא על ידי חלוצים גרמנים אלא על ידי חלוצים מפולין, מצ'כוסלובקיה, מרומניה וממדינות אחרות. %break ד"ר רופין [ממנהיגי ההסתדרות הציונית ובין אדריכלי הסכם ההעברה] רמז למעשה כי הבניין הגדול בפלשתינה שייווצר כתוצאה מהמשבר בגרמניה [עליית הנאצים לשלטון] יצטרך לשרת את צרכי הקהילות היהודיות בכל אירופה, ולא רק את יהודי גרמניה". %break בינתיים בפולין יהודים אורתודוקסים בזו לציונות ולפלשתינה לא פחות משהציונים בזו להם. המאמץ של ז'בוטינסקי לסייע ליהודים לצאת מפולין לא היה הניסיון הראשון לעשות זאת. פרופ' וייס כותבת כי "הסכם הדומה להסכם ההעברה, %break המכונה הסכם 'הסליקה' [Clearing], נערך בין הסוכנות היהודית לממשלת פולין במחצית השנייה של 1936 ונחתם במרץ 1937. %break מטרתו הייתה לאפשר למהגרים יהודים מפולין להעביר את נכסיהם לארץ ישראל למרות חוקי המטבעות הפולניים באמצעות רכישת סחורות פולניות". %break עם זאת, ההסכם לא ממש הצליח וזאת, כפי שניתן לשער, "בשל מאבקים פנימיים בצד היהודי. הרוויזיוניסטים, לאחר שגיבשו חזית רחבה בהתנגדות להסכם ההעברה בעת שהוא נוסח, %break גילו עניין רב בהסכם 'הסליקה' וניסו לכרות הסדרים נפרדים שיעקפו את הסוכנות היהודית, ממנה הם כבר פרשו. הסכם הפינוי החל להתגבש כאשר מצבה של יהדות פולין הלך והידרדר והדיונים על 'פינוי' הפכו תכופים יותר. %break גרינבוים הוביל את המשא ומתן מטעם הסוכנות, ובכך יישם את נבואתו הקודרת בדבר 'בריחה ויציאה מאורגנת'. רצף ההתפתחויות הזה בפולין הוכיח את האין-אונות של תנועת החרם בניגוד למעשיות של הנוסחה הציונית", כלומר הסכם ההעברה. %break ריינהרץ ושביט מתארים גם את מר גורלו של הסכם הסליקה. לדבריהם, "ההסכם נועד לאפשר העברת הון יהודי מפולין - תנאי הכרחי לקליטת עלייה גדולה בארץ ישראל. ההסכם נכנס לתוקף ב-1 במרץ 1937, %break אך 'בעלי הון יהודים' מעטים מאוד גילו בו עניין, ובאוגוסט 1938 הוא בוטל". למעשה, ההיסטוריונים ממשיכים, "במחצית השנייה של שנות השלושים מספר גדול של יהודים דפקו על דלתות משרדי התנועה הציונית בפולין כדי לקבל תעודות עלייה". %break אף על פי כן, מתוך יוהרה שהתבררה כבעלת השלכות טרגיות, "רבים מאלה שהביעו עניין בחרו להישאר בפולין או חיפשו יעדי הגירה מועדפים אחרים". %break %H הנציב העליון הטוב %break מבין 600 אלף היהודים שהתגוררו בגרמניה ובאוסטריה פחות מעשרה אחוזים ניצלו את הסכם ההעברה ועלו לארץ ישראל. %break אחד הטיעונים הנפוצים ביחס לעלייה יהודית לארץ ישראל היא שגם אם יהודים היו רוצים לבוא לפלשתינה, מדיניות ההגירה המגבילה של המנדט הבריטי הייתה מונעת זאת. %break אך אם זה היה המצב, מה היה הטעם לחתום מלכתחילה על הסכם ההעברה? תהיה הסיבה אשר תהיה, הנרטיב השולט בכל הנוגע למדיניות המנדט הבריטי כלפי העלייה היהודית לארץ ישראל בתקופה הנאצית מתעלם לעיתים קרובות מעובדות קריטיות, %break שכאשר הן מתווספות לסיפור, הן מציגות את השתלשלות המאורעות באור חדש לחלוטין. %break בשנת 1929 פתחו הערבים הפלסטינים בסדרת התקפות נגד יהודים. בתוך שבוע, בין ה-23 ל-29 באוגוסט 1929, נרצחו 133 יהודים וכ- 200 נפצעו. %break רבים מהקורבנות עונו והתעללו בהם פיזית ומינית. במהלך המהומות פונו או ננטשו 17 יישובים יהודיים, רובם קטנים ובלתי מוגנים. %break ישראל עמיקם, עורך דין וסופר שראיין כמה מקורבנות המהומות ותיעד את תגובות המנדט הבריטי בארץ ישראל דאז, פרסם ספר שכותרתו "התקיפה על ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, 1929". %break בספרו מתאר עמיקם מקרים רבים של עינויים, רצח, אונס, שריפה ומעשים אחרים של אכזריות נוראה כנגד נשים, ילדים וקשישים חסרי הגנה. %break האירועים הטראומטיים של קיץ 1929 שלחו גלי הלם לא רק ברחבי היישוב היהודי בארץ ישראל, אלא גם בבריטניה הגדולה. בעקבות האירועים, מינתה ממשלת בריטניה את סר ג'ון הופ סימפסון לחקור את המהומות ולהציע מסקנות מעשיות לתיקון המצב. %break התוצאה הייתה 'דוח הופ-סימפסון', שהיה, כפי שניסח זאת ההיסטוריון הנחשב פרופ' נורמן רוז, "ביקורתי בקיצוניות כלפי השיטות הציוניות בפלשתינה". %break בהתאם למסקנות ולהמלצות דוח הופ-סימפסון פרסם שר המושבות לורד פאספילד הצהרה רשמית על המדיניות הבריטית בפלשתינה, שנודעה כ"ספר הלבן של פאספילד". %break בספרו כותב פרופ' רוז כי הנימה השלטת בספר הלבן של פאספילד "הייתה ביקורתית ביותר כלפי השיטות הציוניות בארץ ישראל, במיוחד ביחס למדיניות ההגירה ולרכישת קרקעות. %break רק מפרט אחד יכלו הציונים לשאוב סיפוק כלשהו: האלימות, כך אושרר, נבעה מהתקפות של ערבים על יהודים, מבלי שתהיה לכך שום סיבה". %break פאספילד סיכם את ממצאיו בהצהרת המדיניות שלו, שתמכה ב"מגבלות דרסטיות בהיקף העלייה היהודית ורכישת קרקעות והצעות חוקתיות מרחיקות לכת שהיו עוינות לבית הלאומי [הציוני]. %break אפילו ביאטריס וב, אשתו של פאספילד, שבעצמה לא חיבבה את הציונות, חשבה שההצהרה "מנוסחת בצורה גרועה וחסרת טקט". %break באופן לא מפתיע, הספר הלבן לא התקבל בחום בקרב הציונים. ויצמן ומנהיגים אחרים של הסוכנות התפטרו במחאה על מה שהם קראו לו מאמץ "לטרפד את הבית הלאומי היהודי". אך למרות שהתפטר רשמית, ויצמן לא הפסיק לפעול. %break הוא וציונים אחרים הגיבו לספר הלבן בכך שפתחו בקמפיין כנגדו. כתוצאה מכך, "במכתב לויצמן שהונח בפני מועצת חבר הלאומים כמסמך ממשלתי רשמי, שנשלח לנציב העליון כהנחיה ממשלתית והוגש ונרשם בהליכי הפרלמנט, %break ביצע ראש הממשלה [הבריטי] רמזי מקדונלד תיקון חלקי. המכתב לא ביטל חוקית את הספר הלבן של פאספילד אבל שינה את סגנונו ומהותו במידה כזאת שהפכה את הספר הלבן לכמעט חסר משמעות. %break מכתב מקדונלד בישר על תקופה של צמיחה והתרחבות חסרת תקדים של היישוב. הערבים, באופן טבעי, ראו זאת אחרת. כדי להביע את בוזם הם כינו אותו 'המכתב השחור'". %break לאחר שהבחירות הכלליות באוקטובר 1931 שינו לחלוטין את המפה הפוליטית באנגליה, ומפלגת העבודה [הלייבור] הובסה קשות, מקדונלד, שפרש ממנה קודם לכן, נבחר מחדש כראש ממשלה. %break הוא הקים קבינט שונה לחלוטין - כזה שהיה הרבה יותר אוהד כלפי המטרה היהודית. זמן קצר לאחר הבחירות סילק מקדונלד את צ'נסלור, הנציב העליון הלא סימפטי, ובמקומו מינה את הגנרל סר ארתור גרנפל ווקופ. %break "עבור הציונים", כותב רוז, "ווקופ היה אולי הנציב העליון הטוב ביותר שהיה בפלשתינה. אני נותן לך 'איש טוב, סקוטי כמוני', הבטיח רמזי מקדונלד לבן גוריון". ווקופ ניגש מיד להוציא לפועל את רוח המכתב של מקדונלד. %break מנהלת הנציב העליון החדשה "הייתה עדה לעלייה חדה בעלייה היהודית. בשנים 1933-35 נכנסו לארץ ישראל 134,540 מהגרים מורשים, עלייה דרמטית ממש לעומת הנתון של 247,404 בתקופה שבין 1921-35. %break עלייתו של היטלר לשלטון בינואר 1933 סיפקה את הדחיפה לגל הזה בעלייה היהודית, שאם הייתה מורשית להמשיך, הייתה משנה את המבנה הדמוגרפי של הארץ". למרבה הצער כאמור, רק 26,000 יהודים באו מגרמניה. היתר הגיעו בעיקר ממזרח אירופה. %break למעשה לא רק ווקופ היה אוהד כלפי המטרה היהודית בארץ ישראל. לקראת הסכם ההעברה קיימו חיים ויצמן וחיים ארלוזורוב פגישה ב- 14 באפריל 1933, %break עם הנציב העליון ווקופ ועם סר פיליפ קונליף-ליסטר, המזכיר הבריטי לענייני מושבות, בתחנה חקלאית ניסיונית ליד תל אביב. "קונליף- ליסטר היה נציג הממשלה אשר פיקח ישירות על מושבות אנגליה ועל המנדט בפלשתינה", כותב פרופ' בלאק. %break "יחד, ווקופ וקונליף-ליסטר החזיקו בכוח לשנות באופן קיצוני את מהלך הלאומיות היהודית בפלשתינה. %break קונליף-ליסטר כבר שוחח בלונדון עם [התעשיין היהודי תושב פלשתינה] פנחס רוטנברג על העברת יהודי גרמניה לארץ ישראל באמצעות חברת פיננסית. בעיקרו של דבר, המזכיר הקולוניאלי אישר זאת". %break הערבים בתסכולם פרצו במרד הראשון והיחיד שלהם שכוון במפורש כנגד המנדט הבריטי. ביום שישי, ה-27 באוקטובר 1933, הוביל הוועד המנהל הערבי כמה הפגנות אלימות בו זמנית נגד שוטרי המנדט הבריטי ברחבי פלשתינה. %break המהומות היו המשך להפגנות ערביות שהתרחשו שבועיים קודם לכן בירושלים. על פי הדיווח ב"סאנדיי טיימס" עשרים פורעים ערבים נהרגו באותן מהומות. %break עם זאת העלייה היהודית נמשכה כמעט ללא הפרעה. בשלב זה היחסים בין מנהיגי ההסתדרות הציונית לממשל הבריטי היו יותר מלבביים; הם היו לחלוטין יחסי תמיכה. %break למעשה, שנים רבות קודם לכן, חיים ויצמן כבר נפגש עם הרברט סמואל, שהיה כעת שר הפנים של מקדונלד. בפגישה ההיא, סמואל, יהודי ליברלי שומר מצוות, התלהב מרעיון המולדת היהודית עוד יותר מוויצמן עצמו. %break במכתב שכתב ויצמן המתאר את פגישתו עם הרברט סמואל הוא מציין בהפתעה כי "הוא [סמואל] האמין שדרישותיי צנועות מדי, שיהיה צורך לעשות דברים גדולים בארץ ישראל; %break הוא עצמו היה עובר לשם והיה מצפה מהיהדות שתעבור מיד לכשהמצב הצבאי יסתדר. הוא היה משוכנע שזה יסתדר לטובה". אך המדהים מכול היו דבריו האחרונים של ויצמן על הפגישה, %break "סמואל גם חושב שאולי ניתן יהיה לבנות שוב את בית המקדש, כסמל לאחדות יהודית". %break %H החלון נסגר בהדרגה על יהדות גרמניה %break כאשר מילדנשטיין הקים את המחלקה היהודית באס-דה (השירות החשאי של האס-אס) מטרתו הייתה להקל על העלייה היהודית לארץ ישראל. לא זו בלבד שמילדנשטיין אהד את הציונות, הוא החדיר את תשוקתו לשאר עובדי משרדו. %break אחד מסגניו של מילדנשטיין שהיה במובן מסוים "בן טיפוחיו", היה אוסטרי אלמוני שהצטרף למפלגה הנאצית חודשים ספורים לאחר שהיטלר נכנס לשלטון בגרמניה. שמו היה אדולף אייכמן. %break על פי הסופרת והמו"לית המוערכת אנה פורטר "אייכמן תפר את מדיו כשהנאציונל-סוציאליזם היה עדיין מחוץ לחוק באוסטריה". %break בשנת 1934 הגיעה "הפריצה הגדולה" של אייכמן, כפי שהוא עצמו כינה אותה אחר כך, "כשנאמר לו לדווח לסֶגֶן ליאופולד פון מילדנשטיין בווילהלם שטראסה 102 בברלין. אוסטרי כמותו ובעל אופי נינוח, פון מילדנשטיין רצה ללמד את אייכמן את עבודת מחלקתו. %break הוא אמר לו שמשימתו הראשונה היא לקרוא את הספר 'מדינת היהודים' של תיאודור הרצל. אייכמן אהב את הספר. הוא חשב שהספר נותן לו תובנה של התודעה היהודית, וכן מציג פתרון אפשרי ל'בעיה היהודית': הגירה לארץ ישראל. %break סוף סוף הוא מצא את המיקוד שלו. הוא החליט להפוך למומחה בנושא היהודים. אחרי הרצל הוא קרא את מקס נורדאו ואת משה הס. הוא כתב מאמר על רעיונותיו של הרצל ועל ארגונים ציוניים. %break הוא למד את האלפבית העברי, ובתוך חודשים ספורים היה מסוגל לקרוא עיתון ביידיש, אם גם לאט מאוד. הוא עשה מנוי לכתב העת היהודי הַיְינְט ("היום"). %break הוא רצה לראות מי כותב ועל אילו היבטים של החיים היהודיים ברייך. הוא רצה להבין איזה סוג אנשים הם יהודים". %break עם זאת, למרות הסכם ההעברה שהציע ליהודים העולים לארץ ישראל הטבות ששום מדינה אחרת לא הציעה, ולמרות המדיניות האוהדת של המנדט הבריטי כלפי העלייה היהודית לארץ ישראל באותה תקופה שיצרה זרם של עלייה יהודית ממדינות שונות, %break יהדות גרמניה היוותה חלק קטן מאוד מהעולים. ברור היה כי צעדי העידוד עדיין לא סיפקו דחף מספיק ליהודי גרמניה להגר לארץ ישראל; רובם עדיין נשארו במקומם. %break כפי שצוין קודם לכן בפרק זה, על מנת לקדם עליית יהודים לארץ ישראל, גרמניה הנאצית תמכה בארגונים ציוניים בתוך גרמניה. פרופ' בלאק מפרט עד כמה נרחבת הייתה תמיכה זו. %break "ההכרה הנאצית בציונות שהחלה באפריל 1933 הייתה גלויה לעין מכיוון שהציונים נהנו בעליל ממעמד פוליטי מוגן בגרמניה. מיד לאחר שריפת הרייכסטאג ב-27 בפברואר 1933 הנאצים ריסקו כמעט את כל האופוזיציה הפוליטית. %break באמצעות גזירות חירום פורקו רוב הארגונים הפוליטיים הלא-נאצים והעיתונים החשודים. למעשה, כ-600 עיתונים נסגרו רשמית במהלך שנת 1933. אחרים הושתקו באופן לא רשמי באמצעות הפעלת כוח. %break החריגים כללו את יידישה רונדשאו, הביטאון השבועי של התאחדות ציוני גרמניה, ועוד כמה כתבי עת יהודיים. השבועון של הציונות הגרמנית אף הוצג בפינות רחוב ובדוכני עיתונים. %break בעוד שפרסומים אָרִים [גרמניים] רבים בעלי השפעה נאלצו להגביל את גודל העמוד שלהם כדי לחסוך בנייר עיתון, היידישה רונדשאו לא הושפע מכך עד להחלת קיצוב חובה על נייר עיתון בשנת 1937". %break חרף כל המאמצים מעט מדי יהודים בחרו לצאת מגרמניה לפלשתינה. פון מילדנשטיין - שכתב את המאמרים האוהדים על הציונות ב"דר אנגריף", הקים את המחלקה היהודית באס-דה, %break וכעת היה הבוס של אייכמן - הלך ונעשה חסר סבלנות כלפי יהודים. גרוע מכך, גם הממונים עליו הלכו ונעשו קצרי רוח. %break ביוני 1936 עזב מילדנשטיין את משרתו (או פוטר ממנה), ככל הנראה על רקע כישלונו לעודד את היהודים לעזוב את גרמניה ולעבור לארץ ישראל. הוא עדיין דאג לפלשתינה, אך מהקצה ההפוך. %break בשנת 1938 "הצטרף מילדנשטיין למשרד התעמולה [תחת גבלס]. שם, כראש חטיבת התעמולה במזרח הקרוב, פעל לערער את מדיניותו הקודמת והסית לאלימות ערבית נגד יהודים בפלשתינה". %break עזיבתו של מילדנשטיין הביאה עימה שינוי ביחסה של המחלקה היהודית ליהודים, שבסופה הפך אדולף אייכמן לראש המחלקה. %break "בראשית שנות הארבעים", כותב בלאק, "תחום הפעולה של אייכמן השתנה מהגירה וציונות לגירוש ורצח עם, תוך שהוא מארגן את הובלתם של מיליוני יהודים לתאי הגזים של אירופה".
שמור ספר
בדוק
בטל