עיבוד הספר
זרוק קובץ כאן
זרוק קובץ לא מפורמט כאן
שמור ספר
בדוק
בטל
*
מחבר
*
כותרת
תוכן
%author חיים רץ %book פרק 7 חלק ג סנט לואיס - השייט הרחק מהגיהינום ובחזרה %break ליל הבדולח, שאירע ב-9 וב-10 בנובמבר 1938, לא היה אירוע בודד. זו הייתה תחילתה של מערכה מתוכננת בקפידה כדי לכפות על היהודים לצאת מגרמניה. %break הסכם רובלי-וולתט היה חלק ממנה אך בהחלט לא היחיד. חלק אחר בה הודגם בסיפורה העגום של ספינת הפאר "סנט לואיס". %break "ב-13 במאי 1939 הפליגה האונייה הטרנס-אטלנטית הגרמנית 'סנט לואיס' מהמבורג שבגרמניה, להוואנה שבקובה. באונייה היו 937 נוסעים. כמעט כולם היו יהודים שברחו מהרייך השלישי. %break מרבית הנוסעים היהודים הגישו בקשה לוויזה לארה"ב ותכננו להישאר בקובה רק עד שיוכלו להיכנס לארה"ב". %break רב-החובל הגרמני של הספינה, גוסטב שרודר - ש"יד ושם" העניקה לו לאחר המלחמה את התואר "חסיד אומות העולם" - דאג לכך שהנוסעים ירגישו בנוח ככל האפשר. %break אף על פי ש"רבים מהצוות ענדו את סמל הנאצים על מדיהם", הפליטים היהודים הרגישו כאורחים בספינת תענוגות ולא כפליטים. %break שרה אוגילוי וסקוט מילר, מנהלים במוזיאון השואה בארה"ב, כותבים כי "על פני השטח, יציאת האונייה לוותה בכל הסממנים הרגילים. תזמורת ניגנה. דגלים התנוססו. חברים ומשפחות של נוסעי הספינה נופפו מהמזח". %break "אני פשוט זוכר שהתרוצצתי הרבה סביב הספינה", נזכר קלארק בלטיס, "ובאופן כללי נהניתי מאוד. בסופו של דבר הייתה זו אוניית פאר. %break 'אהבתי את זה', מהדהד סול מסינגר שחגג את יום הולדתו השביעי במהלך ההפלגה. 'יצאתי מהסינור של אימי' - דבר שהוא לא הצליח לעשות בעבר כילד יהודי שגדל בין הסכנות שבגרמניה של היטלר. %break "התייחסו אלינו כל כך טוב", זוכרת אליס אוסטר, שהייתה גברת צעירה בזמן ההפלגה. 'הסתובבנו. שמענו מוזיקה של שטראוס, ולא שמענו את שטראוס הרבה זמן לפני כן'". %break עם זאת, השייט בהחלט לא היה הפלגה רגילה. מרבית הנוסעים לא התכוונו להישאר בקובה לצמיתות, אלא רק עד שמספרם יעלה ברשימת ההמתנה להגירה לארה"ב. %break אף על פי כן, ולמרות הסכמתה הראשונית של ממשלת קובה לאפשר לנוסעים לבלות את זמן ההמתנה שלהם בקובה, כאשר הספינה עגנה בהוואנה, גילו הנוסעים את האמת המרה: "די בפתאומיות, %break מספר גורמים - ביניהם תאוות בצע, מאבקים פוליטיים, זעם ציבורי נגד הגירה, השפעות פשיסטיות ואנטישמיות - הפכו את רוב האנשים שעל סיפונה של 'סנט לואיס' לבלתי רצויים על אדמת קובה. %break זמן קצר לאחר מכן הספינה הגרמנית הפליגה לטווח ראייה ממיאמי, שם נאסר על רב-החובל גוסטב שרודר להיכנס לנמל. מספר ספינות של משמר החופים האמריקאי הקיפו את הספינה כדי לוודא שאיש מהמהגרים הפוטנציאלים לא ינסה לשחות לחוף. %break פניות לנשיא ולגברת פרנקלין דלאנו רוזוולט שציינו את הרדיפה שהפליטים ייתקלו בה אם יוחזרו לגרמניה לא נענו. לבסוף, ב-12 ביוני, לאחר ימים רבים של משא ומתן, הושג פתרון בתיווך הג'וינט (JDC). %break מספר מדינות אירופיות הסכימו לקבל את 908 הנוסעים שנאלצו לחזור לאירופה. למרות ש-288 פליטים אכן מצאו עצמם בבריטניה, היתר הועברו להולנד, לבלגיה, לצרפת ולגורל בלתי ידוע באירופה שעמדה ליפול לידי היטלר". %break פרידלנדר כותב כי הפלגתה של הסנט לואיס "חזרה לאירופה הפכה להיות המחשה חיה למצבם הכללי של הפליטים היהודים מגרמניה. לאחר שבלגיה, צרפת ואנגליה הסכימו סוף סוף לתת לנוסעים מקלט, %break ה'דיילי אקספרס' בלונדון שיקף את הדעה הרווחת בצורה חדה וברורה: 'אסור שדוגמה זו תהווה תקדים. אין מקום לפליטים נוספים במדינה זו, הם הופכים לנטל ומטרד'". %break אבל ככל הנראה הסימן החזק ביותר לסבל ולחוסר התקווה של הנוסעים על סיפון הסנט לואיס היה שתיקתה הכמעט מוחלטת של יהדות ארה"ב ביחס למשבר, ובעיקר שתיקת הרב סטיבן סמואל וייז. %break פרופ' רפאל מֵדוף, היסטוריון יהודי-אמריקאי, המנהל המייסד של מכון דייוויד ויימן לחקר השואה בוושינגטון הבירה, כותב כי וייז היה "זמן רב המנהיג של ארגון ציוני אמריקה, %break נשיא הליגה להגנה יהודית המובילה בארה"ב, הקונגרס היהודי האמריקאי והרב הרפורמי הבולט ביותר של זמנו". %break אולם בכל הנוגע לעזרה לבני עמו וייז בחר לעיתים קרובות בשתיקה ובחוסר מעש, כדי לא לאבד את מה שהוא האמין שהיה מערכת יחסים חמה עם הנשיא רוזוולט. %break המקרה עם הספינה סנט לואיס לא היה יוצא דופן. "הרב וייז ומנהיגים יהודיים אמריקאים אחרים לא אמרו דבר בציבור על הספינה", כותב מדוף בספרו "היהודים צריכים לשמור על שקט". %break "זה היה חלקית מתוך התחשבות במאמצים של הג'וינט לנהל מאחורי הקלעים משא ומתן על כניסתם של הפליטים לקובה או למדינות אחרות". %break אבל יותר מהניסיון שלא לפגוע במשא ומתן, זה "שיקף את רתיעתו העמוקה של וייז מלומר משהו שיביך את הנשיא רוזוולט", אשר כידוע לא תמך בכניסת פליטים יהודים לארה"ב. %break להגנה על חוסר המעש שלו בעקבות דחייתו של רוזוולט את הסנט לואיס, נכתב מאמר מערכת לא חתום בשבועון Congress Bulletin שפורסם על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי שוייז עמד בראשו. %break המאמר הטיל בנוחיות את האשמה על מקום אחר. "חלק מהבעיה, כך נטען, היה הספר הלבן הבריטי שהוכרז לאחרונה, ומגביל את העלייה היהודית לארץ ישראל, 'על זה שום יהודי אינו יכול להיות אחראי'. %break מקור אשמה נוסף, כך נטען, היו הקבוצות היהודיות שניסו 'לפתור את בעיית ההגירה על ידי הרחבת הפיזור'. מחבר מאמר המערכת כנראה לא שם לב לסתירה שבין האשמת הסגר בפלשתינה ובו זמנית האשמת אלה שחיפשו מקלט ליהודי אירופה במקומות אחרים". %break עבור היהודים אלסקה - קרה מדי, איי הבתולה - חמים מדי חוסר הרצון של רוזוולט לאפשר לפליטים היהודים על סיפונה של סנט לואיס לרדת לאדמת ארה"ב, ושתיקתו של וייז בנוגע לכך לא היו יוצאי דופן. הם היו הנורמה. %break לדברי העיתונאי הפורה מאט ליבוביץ', "המועצה היהודית הכללית התעקשה לשמור על דממת רדיו בעקבות ליל הבדולח. המועצה, המורכבת ממה שנקרא מנהיגי ארגוני 'ההגנה', %break הוציאה את ההנחיות הבאות בעקבות הפוגרום: 'אין לערוך מצעדים, הפגנות פומביות, או מחאות של יהודים'. כמו כן המועצה הזכירה ליהודים האמריקאים שלטובתם עדיף להם לא לצדד בהכנסת פליטים יהודים נוספים למדינה". %break "כאשר שאל רוזוולט את היועץ היהודי הקרוב ביותר שלו, סמואל רוזנמן - חבר בולט בוועד היהודי-האמריקאי - אם יש לאפשר לפליטים יהודים נוספים להיכנס לארה"ב בעקבות ליל הבדולח, %break רוזנמן התנגד למהלך שכזה מכיוון שהוא 'ייצור בעיה יהודית בארה"ב'", ממשיך ליבוביץ'. גרוע מכך "כשהחלו להופיע חדשות על השואה בדפי העיתונים האמריקאים, רוזנמן וידא שרוזוולט לא ייפגש עם 400 רבנים שהתאספו מחוץ לבית הלבן, %break שרוזנמן התייחס אליהם כ'העדר מימי הביניים'. בשלב האחרון של השואה ניסה רוזנמן למנוע את הקמת מועצת הפליטים, שנועדה להציל פליטים יהודים מרצח עם. %break "ואכן, הגופים היהודיים המייצגים הכירו בכך ש'שתיקה היא האסטרטגיה הנבחרת', כפי שזו הובאה לידי ביטוי על ידי הוועד היהודי-אמריקאי בנייר עמדה אחרי ליל הבדולח: "[הגירה של הפליטים] עוזרת להעצים את הבעיה היהודית כאן", %break נכתב בנייר העמדה. "מתן עבודה לפליטים יהודים בזמן שכל כך הרבה אמריקאים מחוסרי עבודה עורר באופן טבעי רגשות רעים. עד כמה שזה נראה חסר לב יש להפנות את המאמצים העתידיים להעברת פליטים יהודים למדינות אחרות במקום להביא אותם לכאן'". %break כחצי שנה לפני שהתרחשה הפארסה של האונייה סנט לואיס הוצע רעיון מהפכני שנודע בכינויו הצעת החוק של קינג-הבנר כפתרון למצוקתם של היהודים בגרמניה ובאוסטריה. %break "ביום חג ההודיה [1938] הציע פקיד אמריקאי אמיץ אחד תוכנית הצלה נועזת", כותב פרופ' מדוף. "יעד התוכנית: אלסקה. בשנת 1938 ההצעה לא נראתה בהכרח כפנטזיה מכיוון ששר הפנים, הרולד ל. איקס, היה התומך הנלהב ביותר שלה. %break במסיבת עיתונאים ערב חג ההודיה, שבועיים לאחר ליל הבדולח, הציע המזכיר איקס את אלסקה כ"מקום מקלט לפליטים יהודים מגרמניה ואזורים אחרים באירופה שבהם היהודים נתונים תחת דיכוי." %break אלסקה הייתה "הטריטוריה האחת של ארה"ב שאינה מפותחת לחלוטין", ציין איקס. בינתיים יצרו תומכי הפליטים וועדה לאומית לפיתוח אלסקה שהרכיבה קואליציה של אנשי דת נוצרים חשובים על מנת לתמוך בחקיקה. %break התומכים כללו את השחקנים זוכי פרס האוסקר לואיז ריינר ופול מוני, התיאולוג פול טיליץ', ארגון הקווייקרים (Quakers) והמועצה הפדרלית לכנסיות. אולם "מנהיגים יהודים אמריקאים היססו לתמוך בתוכנית. %break ראש הקונגרס היהודי האמריקאי, הרב סטיבן וייז, הזהיר כי תוכנית אלסקה "יוצרת רושם שגוי ומזיק כאילו היהודים משתלטים על חלק מהמדינה לצורך התיישבות". %break הוא טען כי "רק בגלל שמספר קטן של יהודים אולי יתיישבו שם" אין זו סיבה מספקת לתמוך בה. ארגון ציוני אמריקה היה הארגון היהודי היחיד שתמך באופן פומבי בהצעת החוק קינג-הבנר". %break ד"ר ויליאם ר. פרל, חוקר שואה וסא"ל במיל' בצבא ארה"ב ששירת בצוות התביעה כנגד פשעי מלחמה בגרמניה, מציין מקרה מעציב נוסף של אי נכונות ממשלתית לעזור ושל דיכוי המחאה של יהודים לאחר מכן: %break "בניגוד לאמונה הרווחת הבעיה של היהודים בשואה לא הייתה איך לצאת, אלא לאן ללכת. דמויות המפתח במרבית הממשלות ברחבי העולם, במקום להקל את חוקי ההגירה שלהן, %break סגרו את גבולותיהן בפני היהודים הנרדפים, או לכל היותר נתנו אישורי כניסה במספרים סמליים בלבד. הנאצים הבעירו את הבית, והעולם החופשי נעל את השערים", מתחיל פרל בדוח. %break "חלק מהצעדים שננקטו על ידי העולם החופשי שתרמו למותם של עשרות אלפים נותרו כמעט בלתי מוכרים", ממשיך פרל, "בראש ובראשונה הסיכול ע"י משרד החוץ של ארה"ב של תוכניות הצלה %break שאלמלא כן היו מביאות פליטים שגורלם נחרץ לאיים הקריביים, במיוחד לאיי הבתולה האמריקאיים המיושבים בדלילות וכמו כן לרפובליקה של האיטי. %break כבר ב-18 בנובמבר 1938 [עוד לפני הצעת החוק לגבי אלסקה] אימצה האסיפה המחוקקת של איי הבתולה את ההחלטה הבאה: עקב התנאים העולמיים שיצרו קבוצות פליטים גדולות, ועקב כך שקבוצות כאלה בסופו של דבר יהגרו למקומות מבטחים, %break ועקב כך שאיי הבתולה של ארצות הברית, בהיותם מקום מבטחים, יכולים להציע מפלט מסבל. לכן, האסיפה המחוקקת של איי הבתולה של ארה"ב החליטה בישיבה שכונסה ליידע את העמים הפליטים שבעולם כי הם ימצאו מפלט מהסבל באיי הבתולה של ארה"ב". %break "מחלקת המדינה החלה מיד בפעולה כדי לחסום את המאמצים ההומניטריים של תושבי האי ולסגור את נתיב הבריחה האפשרי הזה. %break שר החוץ [קורדל האל, שראה במערכה האנטי-יהודית של הנאצים 'עניין פנימי של הממשלה הגרמנית'] שלח מכתב לכל הרשויות הנוגעות בדבר, ובו אמר כי 'החלטה זו אינה מתיישבת עם החוק הקיים'". %break אולם להאל לא הייתה שום סיבה לחשוש ממחאה; היה לו את וייז שיגַבֶּה אותו. "הרב וייז סירב לתמוך בהצעה של איי הבתולה", נכתב במאמר במרכז דיוויד ס. ווימן ללימודי השואה. %break וייז הסביר לעמיתו בסתיו 1940, זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות, "כי הכנסת פליטים לאיי הבתולה עשויה לשמש ככלי יעיל נגד [רוזוולט] במערכת הבחירות [לנשיאות של 1940]. %break לכן, וייז אמר, 'אכזר ככל שאני נראה, כמו שאמרתי לך בעבר, בחירתו מחדש חשובה הרבה יותר לכל דבר שהוא בעל ערך וכדאי מאשר הכנסתם של כמה אנשים, ולא חשוב עד כמה מיידית הסכנה בה הם נמצאים'". %break אפילו בקרב בני עמו המנהיג היהודי האמריקאי הבולט ביותר לא התבייש במאמציו להצדיק חוסר מעש בכל מה שקשור לעזרה ליהודים באירופה. "משלחת של תלמידי רבנות שנפגשה עם וייז בשנת 1942 קיבלה את התגובה [הבאה]. %break כשהסטודנטים הציעו להאיץ בארה"ב להכניס פליטים יהודים לאיי הבתולה השיב וייז כי 'חם שם מדי' מכדי שיהודים יתיישבו שם. כשהציעו את אלסקה אמר וייז ששם 'יותר מדי קר'". %break ההיסטוריונית האמריקאית הנועזת דבורה ליפשטדט שלעולם אינה חוששת להביע את דעתה, גם כשהיא צריכה להגן עליה בבית המשפט, כותבת כי "עלתה האשמה נוקבת עוד יותר נגד וייז וחבריו, המתכתבת עם מה ששמעתי בפסטיבל הקולנוע היהודי באטלנטה. %break מנהיגים יהודים אמריקאים אלה, כך נטען, הסתייגו מכך ש'הסוג הזה' של יהודים יגיע לכאן. סמואל מרלין, מקורבו של פיטר ברגסון, אמר זאת בצורה בוטה למדי: הם לא רצו אנשים שמתנהגים בצורה מביכה'". %break מדגסקר - היעד הסופי לפני הפיתרון הסופי %break כשפרצה מלחמת העולם השנייה הדלתות החסומות של העולם החופשי הותירו את יהודי אירופה כמעט ללא אפשרויות מלבד להישאר ולהמתין לגורלם. %break על אף שהנאצים הבהירו לחלוטין מרגע עלייתם לשלטון כי הם לא יסבלו את נוכחותם של יהודים ביניהם, היהודים סירבו להאמין שהם נפלו מהפסגה לשפל המדרגה ודחו את האפשרות של הסכם ההעברה. %break בנוסף היו לציונים ספקות משלהם לגבי כמה מהקפיטליסטים היהודים, כפי שהם הגדירו את היהודים הגרמנים, הם רצו בארץ ישראל, כדי לא לערער את הדומיננטיות של הסוציאליזם ביישוב היהודי המתהווה. %break גם יהדות פולין התנערה מהסכם ההסרה ואפילו לא ערערה על מכסת העלייה שקבע המנדט הבריטי. יתרה מזו, גם כאן ההנהגה הציונית לא רצתה שיהודים אורתודוקסים אנטי-ציוניים - סוג היהדות שממנו ברחו רוב הציונים - יגיעו לארץ ישראל במספרים גדולים. %break כשהדלת לארץ ישראל החלה להיסגר והלחץ הנאצי התגבר בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, ניסו היהודים אפשרויות אחרות, אך אומות העולם סירבו לבקשותיהם, כאמור בתמיכה פעילה של ארגונים יהודים בולטים, בעיקר אמריקאים. %break ועידת אוויאן, הספינה סנט לואיס והסכם רובלי-וולתט רק שיקפו את חוסר הרצון המובנה באומות העולם לסייע ליהודים. כעת הם היו נתונים לחסדי הנאצים. %break אך הנאצים לא ויתרו על גירוש היהודים. עדיין לא. מאז סוף המאה ה- 19 צצו מדי פעם תוכניות ליישוב מחדש של יהדות אירופה באי מדגסקר. %break בשנת 1937 שלחה "ממשלת פולין ועדה של שלושה אנשים למדגסקר כדי לחקור את האפשרויות ליישוב יהודים שם". הוועדה חזרה מהאי במזרח אפריקה עם השקפה פסימית שמדגסקר לא תוכל לקיים יותר מכמה אלפי משפחות. %break ועם זאת, "ב-5 במרץ 1938 הוטל על קצין האס-אס האחראי על ההגירה היהודית בכפייה אדולף אייכמן להכין חומר כדי להעבירו למפקד משטרת הביטחון (SIPO) ריינהרד היידריך בנוגע ל'פתרון של מדיניות חוץ כפי שנידון בין פולין לצרפת', כלומר תוכנית מדגסקר". %break אייכמן, שקדן וקפדני, ניגש ישר לעבודה. בסיום מחקרו הציג עבודה ראשונית שבוצעה על ידי שירות הביטחון (אס-דה) על פרויקט הגירה של כארבעה מיליון יהודים למדגסקר. %break בהמשך, "ב-29 במאי 1940, הציג הימלר את תוכניתו בפני היטלר והציע את 'הגירת כל היהודים לאפריקה או למושבה אחרת'". %break באותה עת הנאצים התכוונו שתוכנית מדגסקר תהיה "הפתרון הסופי". הם לא רצו להשמיד את היהודים פיזית שכן, כהגדרתו של הימלר, %break "השיטה הבולשביקית של השמדה פיזית של עם מתוך אידיאולוגיה היא דוחה, 'אינה גרמנית באופיה' ואינה מעשית. היטלר הסכים לפיתוח תוכנית מדגסקר". %break עם זאת, לתוכנית מדגסקר לא היה סיכוי של ממש. הגרמנים התכוונו לייעד את מדגסקר ליישוב יהודים לאחר שיסיימו את כיבוש צרפת ויתפסו את מושבותיה. %break הם כבשו את צרפת והשתלטו על האי, אך שאלת הובלתם של ארבעה מיליון יהודי אירופה לאפריקה נשארה פתוחה, מכיוון שלגרמניה לא היה צי גדול די הצורך. %break הובלת היהודים הייתה לפיכך אמורה להתבצע על אוניות סוחר אנגליות אשר יתפסו לאחר שהנאצים יביסו את חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF). %break לאורך כל קיץ 1940 ועד הסתיו של אותה השנה התנהל בכל עוזו קרב אוויר בין חיל האוויר הבריטי לבין הלוּפְטְוַואפֶה (חיל האוויר הנאצי). %break אלפי מטוסים נפלו מכל צד, אך אף צד לא נכנע. בסופו של דבר, חיל האוויר הבריטי יצא כמנצח במה שנודע כ"קרב על בריטניה", הנאצים לא יכלו להשתלט על אוניות הסוחר הבריטיות ותוכנית מדגסקר נגנזה לצמיתות. %break גם כאן, למרות שלא הייתה לכך כל השלכה על התוצאה הסופית, התערב ארגון יהודי, ולא לטובת היהודים. על פי הספרייה הווירטואלית היהודית, "נזעק מ[החדשות על] תוכנית מדגסקר, הזמין הוועד היהודי-האמריקאי [בראשות סם רוזנמן] דוח מיוחד, %break שפורסם במאי 1941, בו ביקש להראות שיהודים לא יוכלו לשרוד בתנאים על האי. אולם באותו זמן הנאצים כבר התקדמו בדרך ל'פתרון סופי' אחר". %break הווילה ברחוב ואנזה 56-58 %break ב-20 בינואר 1942 התכנסו בכירי הממשל בגרמניה הנאצית למה שנודע "ועידת ואנזה", שם נוסח הפתרון הסופי לשאלה היהודית, אשר הפך למדיניותה הרשמית של גרמניה - להשמיד את כל 11 מיליון היהודים החיים באירופה ובברית המועצות. %break התוכניות הוכנו, המִפְקָדים הושלמו, בעיות נדונו ונפתרו, וכל שנותר היה להוציא לפועל את התוכנית מדינה אחר מדינה, כאשר הגרמנים קיוו להתקדם באירופה ומחוץ לה. הכול היה שיטתי ומחושב. %break בדומה לצו אלהמברה לגירוש יהודי ספרד, לא הייתה שום דרמה במסמך ואנזה, לא היו בו ביטויים של שנאה, רק עובדות ופרטים. אפילו מילים כמו השמדה או הרג נעדרו לחלוטין מפרוטוקול הוועידה. %break המסמך ציין בפשטות כי "כ-11 מיליון יהודים ייקחו חלק בפתרון הסופי של השאלה היהודית האירופית". דווקא לשון ההמעטה והנימה הפרוזאית הם שהופכים את המסמך הסופי של ועידת ואנזה למצמרר כל כך. %break עמוד 6 במסמך, למשל, מציג את הרשימה של אייכמן, המפרטת כמה יהודים חיים בכל מדינה (תמונה 6). המדינות מחולקות לשתי קבוצות: א) תחת שליטה או כיבוש של הרייך באופן ישיר (או חלקי, במקרה של צרפת של וישי); ב) מדינות בעלות ברית או מדינות חסות, %break נייטרליות, או במלחמה עם גרמניה. בסך הכול מנה אייכמן למעלה מ- 11 מיליון יהודים. עם זאת בעמוד 7 המסמך מסביר שהוא סופר "רק את היהודים שעדיין דבקים באמונה היהודית, מכיוון שבמדינות מסוימות עדיין אין הגדרה למונח 'יהודי' על פי עקרונות גזעיים". %break תמונה 6: עמוד 6 של המסמך המסכם של ועידת ואנזה. %break בעקבות הסטטיסטיקות מובא פירוט מדכא ברצינותו של "דרגות היהדות" וכיצד יש לטפל בכל דרגה שכן "תנאי מוקדם לפתרון המוחלט של הבעיה [היהודית] הוא גם פתרון לבעיית הנישואים המעורבים ואנשים בעלי דם מעורב". %break הנתונים התייחסו רק ליהודים מִישְׁלִינְג (בעלי דם מעורב) מאחר שהטבלה בעמוד 6 כבר התייחסה ליהודים לחלוטין, שאין צורך לדון בהם כיוון שהם יושמדו. %break התייחסות ליהודים מעורבים מדרגה ראשונה (שיש להם שני סבים/סבתות יהודים) היא כליהודים מלאים, כלומר הם יושמדו. אבל אם מסיבה כלשהי, יהודי מעורב מדרגה ראשונה יורשה להישאר (חי), %break הוא או היא "יעברו עיקור כדי למנוע צאצאים כלשהם ולבטל את הבעיה של אנשים עם דם מעורב אחת ולתמיד". %break יהודים מעורבים מדרגה שנייה (שיש להם רק סבא/סבתא יהודי אחד) ייחשבו כגרמנים אלא אם כן "לשני ההורים דם מעורב", או ש"לאדם יש מראה גזעי לא רצוי במיוחד המצביע עליו כלפי חוץ כיהודי", %break או שיש "רישום משטרתי ופוליטי רע במיוחד שמראה שהוא מרגיש ומתנהג כיהודי". %break משפחות מעורבות של יהודים וגרמנים לחלוטין ייבחנו באופן פרטני. אם יש להם השלכות על קרובי משפחתם של גרמניה, הם "יפונו" לגטאות. %break משפחות מעורבות של יהודים מעורבים מדרגה ראשונה (מִישְׁלִינְג) וגרמנים: 1) ללא ילדים, רק "המעורבים" יפונו; 2) עם ילדים, אם הילדים ייחשבו כיהודים הם יפונו יחד עם ההורים. אחרת, רק ההורה היהודי יישלח. %break משפחות שבהן שני ההורים מעורבים מדרגה ראשונה: כל המשפחה תישלח. זה תקף גם כאשר שני ההורים הם מעורבים אך אחד מדרגה ראשונה והאחר מדרגה שנייה. %break לאחר מכן, המשתתפים דנו באתגרים שבביצוע העיקור וקבעו שבמקום זאת, הם יציעו לממשלה להכריז על חוק שאומר שנישואים אלה בטלים ומבוטלים". %break קושרים קשר שתיקה %break בעקבות ועידת ואנזה, הנאצים ניגשו ישר לעבודה והחלו בבנייתם של מחנות השמדה ברחבי פולין הכבושה הגרמנית והפעלה של מבצע ריינהרד: התוכנית להשמדת יהדות פולין. %break מבצע ריינהרד נכנס למלוא תוקפו באותו קיץ, ובתוך ארבעה חודשים, מאוגוסט לנובמבר 1942, יותר ממיליון יהודים נספו. %break למרות מאמצי הנאצים להסתיר את זוועותיהם דלפו דיווחים על רצח העם ולבעלות הברית נודע על הזוועות המתרחשות בשטחים הכבושים בידי הנאצים. %break על פי ההיסטוריון המוערך זאב וולטר לקוויר, "אפשר היה לצפות שהיהודים במעגל הפנימי של רוזוולט יפנו ישירות לרוזוולט בשם היהודים. אך למעט שר האוצר מורגנטאו, איש לא שידל את הנשיא לתמוך בפעולות הצלה. %break פקידים אלה ראו עצמם כאמריקאים שבמקרה היו יהודים - לעיתים לצערם. מסיבות שונות, עשרה חברי המשלחת היהודית של חברי הקונגרס תיעבו את הרעיון של הפעלת לחץ להקלת חוקי ההגירה, %break למרות ששלושה מתוכם היו יושבי ראש ועדות שהיו בעמדה לסייע בחילוץ היהודים -הוועדות לענייני חוץ (סול בלום), הגירה והתאזרחות (סמואל דיקשטיין), ומשפט (עמנואל קלר)". %break אלמלא המאמצים המתואמים של ממשלת ארה"ב, סטיבן וייז שהוזכר וארגונים יהודים אחרים, העולם היה יכול לדעת על השואה הרבה יותר מוקדם מכפי שזה אכן קרה. %break בספרו Shake Heaven & Earth, העיתונאי לואי רפופורט מתאר מכתב ששלח וייז לנשיא רוזוולט ובו הוא מבקש פגישה עם ארגונים יהודים אמריקאים שבה הנשיא ייתן את "תשובתו מחממת הלב והמנחמת". %break יש סיבה טובה מדוע וייז לא ביקש דבר מלבד מילים מנחמות. במכתב שנשלח ב-2 בדצמבר 1942 (תמונה 7) מודה וייז שהוא ידע על רצח העם במשך חודשים, אך שתק בנושא וגרם לארגונים יהודיים אחרים לנהוג כמותו. %break במילותיו של וייז, "החלטתו של היטלר הייתה להשמיד את העם היהודי בכל הארצות שבשליטת היטלר. ללא ספק עד לשני מיליון אזרחים יהודים נהרגו". למרות הידיעה זאת, ממשיך וייז, "הצלחתי, יחד עם ראשי ארגונים יהודים אחרים, %break להשאיר את הידיעות האלה מחוץ לעיתונות, תוך קשר מתמיד עם משרד החוץ" (ראו תמונה 7, סוף פסקה ראשונה, ואז המשך משורה 2 פסקה 2). %break אפילו לאחר שהתפרסמו ידיעות על השואה ניסה וייז להחניק דרישות יהודיות מהממשלה האמריקאית לפעול לטובת יהדות אירופה ולסכל מחאות נגד חוסר המעש של הממשלה. %break מֵדוף כותב בספרו "ציונות מיליטנטית באמריקה: עלייתה של תנועת ז'בוטינסקי והשפעתה בארצות הברית" כי "ככל שפרטים נוספים על רצח העם הגיעו למערב, ארגנו ארגונים ציוניים מופע ראווה ענק תחת הכותרת 'לעולם לא נמות' כדי לפרסם את מצוקת יהדות אירופה. %break 'לעולם לא נמות' הציג בשלוש מערכות את האירועים המרכזיים בהיסטוריה היהודית, את תרומת היהדות לציוויליזציה ואת הטבח הנאצי. שתי ההצגות הראשונות במדיסון סקוור גארדן ב-9 במרץ נצפו על ידי קהל של יותר מארבעים אלף. %break כאשר המחזה הועלה בחודש שלאחר מכן בוושינגטון הבירה, היו בקהל הגברת הראשונה אלינור רוזוולט, מאות חברי קונגרס, חברי קבינט, %break שופטי בית המשפט העליון וחברי הסגל הדיפלומטי הבינלאומי. 'לעולם לא נמות' היווה את המכה הגדולה הראשונה בקיר הדממה סביב רצח העם הנאצי". %break מדוף ממשיך ומספר כי "במקביל, נותני החסות להופעה במדינת ניו יורק, בבולטימור ובגארי, אינדיאנה, דיווחו על לחץ מצד הארגונים היהודיים הבולטים במקומות אלה לבטל את ההופעות. %break כמה דיווחים בתקשורת טענו כי סטיבן וייז אף הפציר במושל ניו יורק תומאס דיואי לבטל את התוכניות להכריז על ה-9 במרץ, תאריך הופעת הבכורה במדיסון סקוור גארדן, כיום אבל רשמי על יהדות אירופה". %break תמונה 7: מכתב מוייז על כך שהנשיא רוזוולט הודה בידיעה על רצח העם והסתרת המידע מהציבור, בקנוניה עם מחלקת המדינה וארגונים יהודים אחרים. שימו לב לסוף של הפסקה הראשונה ואז להמשך מהשורה השנייה בפסקה השנייה. %break המו"ל של הניו יורק טיימס "לא מתייחס לאנשים האלה" %break ארגונים יהודים לא היו היחידים ששמרו על שתיקה באשר לרצח העם שהתרחש באירופה. הניו יורק טיימס, העיתון המוביל באמריקה, היה חרוץ ויצירתי במאמציו להקטין את ממדי הטרגדיה, ואף להסתיר אותה לגמרי. %break בספרה המאשים "נקבר על ידי 'הטיימס'" תיארה הפרופ' לעיתונאות לורל לף את המניפולציות וההתחמקויות של הניו יורק טיימס, שבעליו והמו"ל היהודי שלו ארתור הייז סולזברגר ביצע כדי להחניק, לעמעם, או להשתיק לחלוטין את הדיווחים מאירופה. %break לף מתארת את ה-2 במרץ 1944 כיום טיפוסי בטיימס במהלך המלחמה: "בעמוד ארבע, בין שלוש עשרה כתבות אחרות, הופיע דיווח מאנגליה בן חמש פסקאות. %break שתי הפסקאות הראשונות תיארו את החלטת בית הנבחרים להעניק 50 אלף לירות שטרלינג למימון הוועדה הבין-ממשלתית לפליטים, ואז הגיעו הפסקאות האלה: '[חבר מפלגת הלייבור סילברמן] קרא דוח של הוועד היהודי הלאומי שפעל אי שם בפולין: %break 'בחודש שעבר אמדנו עדיין את מספר היהודים בכל פולין בין 250 ל- 300 אלף [מתוך שלושה מיליון שחיו שם לפני השואה]. בעוד כמה שבועות לא יישארו יותר מ-50 אלף מאיתנו. ברגע האחרון שלנו לפני המוות, שרידי יהודי פולין פונים לעזרה לכל העולם. %break מי ייתן וזה, אולי הקול האחרון שלנו מהתהום, יגיע לאוזני העולם'. ובלי למצמץ ממשיכה הכתבה כי 'הקונגרס גם אישר סכום של 3,863 שטרלינג לסייע לצלב האדום הבינלאומי לפתוח משרד בשנחאי'". %break לדברי לף, "הטיימס מעולם לא הכיר בכך שרצח ההמונים של יהודים, מכיוון שהיו יהודים, היה דבר שקוראיו היו צריכים לדעת". %break כתב "הדיילי ביסט" (The Daily Beast) מארלו שטרן מציע מספר נתונים סטטיסטיים שמדגימים כיצד הטיימס התעלם מהשוֹאה: "בין 1939 ל-1945 פרסם הניו יורק טיימס יותר מ-23,000 כתבות בעמוד הראשון. %break מתוכם 11,500 היו על מלחמת העולם השנייה. עשרים ושישה היו בנושא השואה". %break סולצברגר, המו"ל של הניו יורק טיימס, הודה כי מדיניות הקטנת חשיבות של השואה הייתה מכוונת. הוא הסביר כי "בעוד שהוא יהודי ומזדהה כיהודי, %break הוא חושב שהיהדות אינה אלא קטגוריה דתית, ולכן [הוא] אינו מתייחס ל'אנשים האלה' מכיוון שהוא לא רואה בהם חלק מאותו 'עם' או 'גזע'". %break לסולצברגר לא הייתה שום אהדה לאף אדם או מטרה שלא הייתה חלק מהאג'נדה הרפורמית האנטי-ציונית שלו. הוא היה אחד המייסדים של "המועצה האמריקאית ליהדות" האנטי-ציונית, %break אשר שומרת עד היום על עמדתה שהיהדות היא "אמונה דתית אוניברסלית, ולא זהות אתנית או לאומית". %break במאמר דעה משנת 2014 בעיתון "אלגמיינר", כותב רפאל מדוף כי "אפילו ביקור במחנות הריכוז לשעבר של הנאצים בשנת 1945 לא שינה את אמונותיו האנטי-ציוניות של סולצברגר. %break בנאום שנשא שנה לאחר מכן אמר סולצברגר כי למרות שהוא ריחם על הניצולים היהודים המתגוררים במחנות העקורים באירופה, הם היוו רק 'אחוז מזערי מכלל העקורים' ולכן אינם צריכים לקבל תשומת לב כה רבה". %break יתר על כן, ממשיך מדוף, המו"ל של הטיימס אף הרחיק לכת עד כדי לטעון כי הציונות אשמה בכמה ממקרי המוות של היהודים בשואה. באותו נאום ב-1946 הוא נטען כי משבר הפליטים בתקופת המלחמה היה "בעיה חברתית וכלכלית הניתנת לניהול, %break עד שהרעש סביב עניין המדינה [יהודית] הכניס אלמנט פוליטי בלתי ניתן לפתרון לתוך העניין. דעתי היא שאלפי הרוגים היו עשויים להיות בחיים כעת אם הציונים היו שמים 'פחות דגש על עניין המדינה", טען סולצברגר. %break ברמודה - ההונאה האחרונה %break מול ביקורת הולכת וגוברת על חוסר מעש מצידה הבינה ממשלת ארה"ב שהיא חייבת לפחות להעמיד פנים שהיא עושה משהו. בהתאם לכך שלחו ארה"ב ובריטניה נציגים לוועידה דו-צדדית בנושא בעיות פליטים, שהתקיימה באי ברמודה באפריל 1943. %break בישיבה סגורה הסכימו למעשה שני הצדדים לא לנגוע בנושאים רגישים: הבריטים לא רצו לנקוט בפעולות שעשויות להצית מהומות ערביות במזרח התיכון או להיכנס למשא ומתן עם גרמניה על שחרור יהודים, %break או להידרש לשלוח מזון תוך עקיפת המצור של בעלות הברית על אירופה הכבושה בידי הנאצים. ארה"ב מצידה לא רצתה להתחייב לשום תוכנית שתפגע במדיניות ההגירה ההדוקה שלה. %break ההגבלות הותירו מעט מאוד אפשרויות, כמו הקמת מחנות פליטים קטנים בצפון אפריקה, ובעיקר יידוע מדינות נייטרליות על כך שאמריקה ובריטניה מודאגות ממצוקת הפליטים. בנסיבות כאלה אין פלא שתוצאות הדיונים היו דלות עד כדי כך שהן נשמרו בסודיות. %break בנוסף, התעקשה ממשלת בריטניה כי "לא ניתן להתייחס לבעיית הפליטים כאילו מדובר בבעיה יהודית לחלוטין" בגלל האפשרות שהגרמנים או מדינות החסות שלהם עשויים לעבור ממדיניות של השמדה למדיניות של שילוח [של הפליטים], %break ויכוונו, כפי שעשו לפני המלחמה, להביך מדינות אחרות על ידי הצפתן במהגרים זרים". במילים אחרות, בעיני ממשלת בריטניה השמדת יהודי אירופה הייתה הפתרון המועדף לשאלה היהודית, %break ולו היו פליטים יהודים בורחים לאנגליה, העניין היה נחשף ומביך את ממשלת בריטניה. %break בקו אחד עם הגישה הבריטית, מכתב של מזכיר המדינה קורדל הול לנשיא רוזוולט מ-22 במאי 1943 חשף כי ממשלת ארה"ב מלכתחילה לא התכוונה לנקוט בצעדים של ממש כדי לסייע ליהודים הנטושים. %break הול כתב על הוועידה כי "פגישה בעלת אופי כזה תמשוך תשומת לב כלל-עולמית". לכן, "אלא אם כן הממשלות האמריקאיות והבריטיות יחליטו מראש על המטרות שעליהן לנסות להשיג, %break ואת המידה שבה הן יחייבו את עצמן בנושא הכספי, הוועידה לא יכלה להגיע לשום מסקנות משביעות רצון" שהיו, כאמור, בעיקר "ליידע מדינות נייטרליות על הדאגה האמריקאית והבריטית לפליטים". %break כדי להבטיח את השגת חוסר המעש המוסווה ממשלת ארה"ב נאלצה למנות ציר שיהיה צייתני אך גם מקובל על הציבור. המועמד המיידי היה חבר הקונגרס היהודי סול בלום, יו"ר ועדת הקונגרס לענייני חוץ. %break ואכן, "ממשלת רוזוולט בחרה בו כציר של ארה"ב לכנס הפליטים האבסורדי בברמודה. אחר כך, בלום הצהיר, 'אני כיהודי מרוצה לחלוטין מהתוצאות', %break מה שהביא כתב-עת יהודי אחד להאשים שבלום 'שימש כבובה' כדי לטרפד את ההפגנות היהודיות נגד 'עושי-הכלום של ועידת ברמודה'". %break בלום הייתה בחירה טבעית. אחרי הכול, הוא "עבד בצמוד עם הממשל כדי לחסום את הצעות החלטה בקונגרס התומכות בהצלה [של יהודים] ובהקמת המדינה היהודית. %break הוא אפילו גיבה את הצעת מחלקת המדינה לאסור על כל דיון ציבורי בנושא פלשתינה למשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה". %break מסיבה זו, "כאשר בלום נבחר כחבר המשלחת האמריקאית לוועידת ברמודה, רבים בקהילה היהודית ראו בבחירה תכסיס כדי להסיט את הביקורת על מדיניות הפליטים האמריקאית. %break עוזר מזכיר המדינה ברקינרידג' לונג כתב באופן פרטי ביומנו כי בחר בבלום כיוון שחבר הקונגרס היה ידוע כ'קל לטיפול' וכ'שאפתן נורא לפרסום'". %break שוב, כצפוי לחלוטין, לא משלחת ארה"ב וגם לא המשלחת הבריטית הציעו פתרונות רציניים כלשהם להצלת מה שנותר מיהדות אירופה. %break הממשל האמריקאי סירב להשתמש באוניות טרנס-אטלנטיות בכדי להעביר פליטים או להגדיל את מכסת הפליטים שהוכנסו לארה"ב. הבריטים מצידם סירבו לדון בפלשתינה כמפלט אפשרי. %break ולמרות התוצאות העגומות, "חבר הקונגרס בלום הודיע כי 'כיהודי' הוא 'מרוצה לחלוטין' מהתוצאות". באוטוביוגרפיה שלו, שפורסמה לאחר המלחמה, המשיך בלום להגן על תוצאות ועידת ברמודה, %break וטען כי כל הודעה על סיוע ליהודים הייתה גורמת 'להתעצמות הרדיפות'. חבר הקונגרס עמנואל סלר, שגם חבר במפלגה הדמוקרטית, אפיין את בלום כ"לקקן של מחלקת המדינה". %break סיכום קצר של הניכור הקטלני %break התנהגותו של סול בלום בוועידת ברמודה לא הייתה בלעדית לוועידה. היא הצביעה על הדרך שבה הוא ורוב היהודים האמריקאים בעמדות השפעה התנהלו לפני, במהלך ואפילו אחרי מלחמת העולם השנייה. %break לדברי פרופ' קורט סטון, בוועדת האומות המאוחדות בנושא מוסד בינלאומי בשנת 1945 בסן פרנסיסקו שבה הוקם האו"ם (UNCIO) "היה בלום היהודי היחיד שנבחר למשלחת האמריקאית בת שמונה האישים שנשלחה לסן פרנסיסקו לכתוב את אמנת האו"ם. %break בישיבות הגוף העולמי המתהווה, בלום, שנראה על ידי יותר מהיסטוריון בולט אחד כ'יהודי החצר הנצחי', טען בלהט בזכות הפליטים. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. %break קודם לכן בשנת 1943 היה בלום היהודי היחיד במשלחת האמריקאית לוועידת ברמודה, שהתכנסה לדון בנושא הבלעדי של הגירה בזמן מלחמה. אך שום סיוע לא עמד להגיע ליהודי אירופה. %break הנוכחות של בלום במשלחת שימשה רק כחלון ראווה. בנוסף, במהלך אינספור קרבות בקונגרס על הגדלת מכסות העלייה, סול בלום, יו"ר ועדת יחסי חוץ של הבית, לא עשה דבר כדי לסייע ליהודי אירופה להימלט מהכבשנים של היטלר. %break היה זה בלום שפעל לבקשת מחלקת המדינה לקבור את החלטת בית הנבחרים משנת 1943 ליצור סוכנות ממשלתית להצלת יהודים מהיטלר. %break איך לעזאזל יכול היה הקונגרס למנוע שוב ושוב את הגדלת מספר הפליטים מאירופה המורשים להיכנס לאמריקה, במיוחד כאשר יהודים עמדו בראש שלוש הוועדות האחראיות %break בצורה הישירה ביותר לחקיקה מסוג זה (יחסי חוץ, הגירה ומשפט): בלום, סמואל דיקשטיין ועמנואל קלר". %break לסיכום, כפי שכותבת ההיסטוריונית קתרין קולברסון, "ברור מה קרה ליהודים. שישה מיליון מהם נספו בדרך המזעזעת ביותר. פחות ברורה הכתובת על המצבה של אלה שעמדו בצד. %break לאחר [דיכוי] המרד בגטו ורשה, התאבדותו של שמואל זיגלבוים (מנהיג יהודי פולני שהתאבד במחאה על חוסר המעש של בעלות הברית), והביזיון של ועידת ברמודה, %break נראה שכתב בעיתון יהודי קטן, ה-Jewish Frontier, ידע את התשובה: גטו ורשה 'חוסל', מנהיגי יהדות פולין מתים בידי עצמם, וכל העולם, המתבונן מצידו בפסיביות, גם הוא, בדרכו, מת".
שמור ספר
בדוק
בטל