ShidurSlides

* מחבר

* כותרת

תוכן

%author הרבש קטעים ממאמרים
%book קטעים ממאמר ענין אמת ואמונה
%break
%H קטעים נבחרים מתוך מאמרו של הרב"ש: "ענין אמת ואמונה".
%break
%letter 1
1. ענין אמת ואמונה, שהם שני דברים המנוגדים זה לזה. כי אנו 
רואים, שבהתפלה שלנו, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, גם שם יש לנו 
שני דברים המנוגדים זה לזה. כי מצד אחד סדרו לנו סדר של תפלה. 
%break
שענין תפלה שייך לומר דוקא בזמן, שהאדם נמצא בחסרון. ולא עוד, 
שאמרו חז"ל "תפלה צריכה להיות מעומקא דליבא", שפירושו, 
שהתפלה שאנו מתפללים לה', צריכה להיות מעומק הלב, היינו 
שיהיה החסרון מורגש בכל הלב. 
%break
זאת אומרת, שלא יהיה בהלב שום מקום, שיהיה בו שלימות, אלא 
כולו חסרון. וכל שהחסרון יותר גדול, אז התפלה מקובלת יותר משאר תפלות.
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")
%break
%letter 2
2. עיקר תפלה היא דוקא בזמן שהאדם שבור, שאין לו במה להחיות 
נפשו. אז נקרא זה "תפלה, שהיא מעומקא דליבא". וזו תפלה 
החשובה ביותר מכל התפלות שבעולם, מטעם שאין לו שום מעלה, 
שיכול לומר "אין אני דומה לחברי, כי יש לי איזו מעלה מה, שאין בחברי". 
%break
נמצא, שהוא מלא חסרונות. ואז הוא מקום לתת תפלה אמיתית 
מעומקא דליבא. זאת אומרת, כל כמה שהחסרון יותר גדול, אז 
התפלה יותר חשובה.
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")
%break
%letter 3
3. כשאדם מודה ומשבח להבורא, והוא רוצה לשבח ולהודות להבורא 
בכל לבו ונפשו, בטח שהוא צריך לראות, שהבורא נתן לו כל 
משאלותיו, ולא חסר לו שום דבר, אחרת אין ההודאה שלו יכולה 
להיות בשלימות.
%break
אם כן צריך האדם להשתדל אז לראות שלא חסר לו כלום, אלא 
הבורא השלים לו כל חסרונותיו, ולא נשאר אצלו שום חסרון. ורק אז 
הוא יכול לתת להבורא תודה רבה.
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")
%break
%letter 4
4. תפלה ובקשה, ושירות ותשבחות, שני הפכים זה לזה, כנ"ל. כי 
בזמן התפלה ובקשה, אם אין לו שום שלימות, אלא הוא כולו מלא 
חסרונות, אז התפלה שלו בשלימות. 
%break
מה שאין כן בשירות ותשבחות הוא להפוך. שאם לא נשאר לו שום 
מקום, שלא יהיה ממולא בשלימות, דוקא אז הוא יכול לתת תודה 
אמיתית.
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")
%break
%letter 5
5. האר"י הקדוש אומר (תע"ס דף תשפ"ח, אות פ"ג) וזה לשונו "והנה 
צריך שיהיו באישה בחינת דלתות, כדי לסוגרם, ולעכב הוולד שם 
בפנים, שלא יצא לחוץ, עד שיגמור להצטייר לגמרי. וגם צריך שיהיה 
בה כח המצייר את צורת הוולד".
%break
והנה מבאר שם הטעם "כמו בגשמיות, אם יש איזה קלקול בבטן 
האם, אז האם מפילה את הוולד. היינו, שאם הוולד יוצא מבטן האם, 
טרם שנגמרה בחינת צורת הוולד כל צרכו של מדרגת העיבור, אז אין 
הלידה הזאת נקראת "לידה", 
%break
מטעם שהעיבור לא יכול להתקיים בעולם. אלא שזה נקרא "הפלה", 
שפירושו, לא שנולד, אלא שנפל מבטן האם, ואינו יכול לחיות".
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")
%break
%letter 6
6. ברוחניות, יש שם בעיבור ב' בחינות: א. צורת העיבור, שהיא 
מדרגת קטנות, שזוהי צורתו אמיתית. אבל כיון שאין לו רק קטנות, 
נבחן זה לחסרון. ובכל מקום שיש חסרון בקדושה, יש אחיזה 
לקליפות. 
%break
ואז הקליפות יכולות לגרום הפלה, היינו שהוולד הרוחני יפול טרם 
שנגמר בחינת העיבור שלו. לכן צריך להיות דבר המעכב, שהוא, 
שנותנים לו בחינת שלימות, היינו בחינת גדלות.
%break
ב. אבל יש להבין, איך יכולים לתת גדלות להוולד, בו בזמן שהוא לא 
מוכשר לקבל אפילו קטנות כל צרכו, מטעם שעדיין אין לו כלים, שיוכל 
לקבל אותם בעל מנת להשפיע. 
%break
ועל זה יש שם תירוץ, על דרך שאמרו חז"ל "עובר במעי אמו, אוכל 
מה שאמו אוכלת".
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")
%break
%letter 7
7. "עבור ירך אמו", שפירושו הוא, כיון שעובר ירך אמו, אז העיבור לא 
עולה בשם בפני עצמו. לכן העובר אוכל מה שאמו אוכלת. שפירושו, 
שכל מה שהעובר מקבל, הוא מקבל בכלים של האם. 
%break
לכן, הגם שאין להוולד כלים מוכשרים לקבל גדלות, אבל בכלים של 
העליון, שהוא האם שלו, הוא יכול לקבל, משום שהוא מתבטל כולו 
להאם, ואין לו רשות בפני עצמו, שזהו נקרא בחינת "עיבור", שהוא 
מתבטל לגמרי להעליון. 
%break
ואז כשמקבל גדלות, נמצא שהוא בשלימות. לכן אין שם אחיזה 
לקליפות. ולכן נקרא זה "כח המעכב". לכן זהו שמירה, שלא תיפול 
הוולד ברוחניות, כדוגמת שיש הפלה בוולד גשמי, 
%break
שהאם הגשמי צריכה לשמור על הוולד שלה, שלא יהיה שם שום 
קלקול חס ושלום. כמו כן הוא ברוחניות.
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")
%break
%letter 8
8. תחילת הרגשת הקטנות מתחילה בעת שהוא רצה ללכת על דרך 
האמת, שהוא עבודה בעמ"נ להשפיע. אז הוא מתחיל לראות את 
קטנותו, איך שהוא מרוחק מעניני השפעה, שאין בכוחו לעשות מעשה 
כל שהוא, שתהיה בעמ"נ להשפיע. 
%break
וזה נקרא, בחינת "אמת". היינו מצבו אמיתי, שבו הוא נמצא. ואז, כיון 
שזהו קטנות, יכולה להיות אחיזה לס"א, ויכול לבוא לידי יאוש חס 
ושלום. נמצא, מה שהוא נכנס בעבודה, נבחן לבחינת עיבור, ויכול 
לבוא לידי הפלה. 
%break
זאת אומרת, שיפול ממדרגתו, בדומה לעובר הגשמי, שנופל מבטן 
האם, ואינו יכול להישאר בחיים. כמו כן ברוחניות, הוא נופל ממדרגתו, 
והוא צריך אח"כ עיבור מחדש. 
%break
היינו, הוא צריך להתחיל עבודתו מחדש, כאילו אף פעם לא היה עובד 
ה'.
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")
%break
%letter 9
9. צריך להיות כח המעכב, שלא תיפול הוולד לחוץ. היינו, שאז הוא 
צריך להיות בשלימות. זאת אומרת, שירגיש בעצמו, שלא חסר לו 
כלום בעבודה, 
%break
אלא שהוא עכשיו מקורב לה' בדבקות גמורה, ולא יכול מי שהוא לומר 
לו "הלא אתה רואה, שאין לך שום התקדמות בעבודת ה'. אם כן 
לחינם אתה מתייגע, ואין אתה ראוי לשמש בקודש.
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")
%break
%letter 10
10. צריך להאמין למעלה מהדעת, שמה שיש לו אחיזה בדרך האמת, 
הוא דבר גדול וחשוב מאוד. ואין לו כח להעריך את חשיבותו, מה 
שהוא נוגע בדרך האמת. כי זה הוא כל הכלי שאור ה' ישכון בתוכו.
%break
אבל זהו בכלים דעליון. היינו, שהבורא יודע, מתי שהאדם צריך 
להרגיש את דביקותו בה'. והגם שבהכלים של עצמו, הוא מרגיש, 
שאדרבה, שהוא עכשיו יותר גרוע, מהזמן שהוא היה הולך בדרך של 
הכלל. 
%break
ששם היה מרגיש, שבכל יום ויום הוא מוסיף והולך במעשים טובים 
ובתורה ומצות. מה שאין כן עכשיו, מעת שהתחיל ללכת בדרך הפרט, 
%break
היינו לשמור תמיד את הכוונה, כמה הוא מסוגל לעשות מעשים בעמ"נ 
להשפיע, וכמה הוא מסוגל לוותר על אהבה עצמית.
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")
%break
%letter 11
11. עד כמה שהוא מתקרב אל האמת, אז הוא רואה תמיד יותר את 
האמת, איך שהוא לא יכול לצאת מאהבה עצמית. מכל מקום, בכלים 
דעליון, היינו למעלה מהדעת, הוא יכול להגביה את עצמו. 
%break
ולומר, מה חשוב לי, במה אני משפיע להבורא. ואני רוצה, שהבורא 
יקרב אותי אליו. ובטח הבורא יודע, מתי הזמן שלי, שגם אני ארגיש, 
שהבורא קירב אותי. 
%break
ובינתיים אני מאמין, שבטח הבורא יודע, מה שטוב בשבילי. לכן הוא 
נותן לי להרגיש את הרגשות, מה שאני מרגיש.
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")
%break
%letter 12
12. מהו הטעם, שהבורא רוצה להדריך אותי בדרך כזה. היינו, שאני 
צריך להאמין בדרך האמונה, שהוא מתנהג עמי בדרך הטוב ומטיב. 
%break
ואני, אם אני מאמין בזה, הוא נתן לי סימן, כמה שמחה שיש לי, וכמה 
אני מסוגל לתת לו רב תודות על זה, וכמה שאני מסוגל להודות ולהלל 
את שמו יתברך. 
%break
בטח שאנו צריכים לומר, שזהו לטובתנו, שדוקא על ידי דרך האמונה 
נוכל להגיע להמטרה, שנקראת "מקבל בעל מנת להשפיע". אחרת 
בטח שהבורא היה יכול לנהוג עמנו בדרך ידיעה ולא בדרך האמונה.
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")
%break
%letter 13
13. בשביל מה צריכים את השני דברים, המכחישים זה את זה. היינו 
מצד אחד יש לנו ללכת בדרך האמת, היינו להרגיש את מצבנו, מה 
שאנו מרגישים, איך אנו מתרחקים מאהבה עצמית ומתקרבים 
לאהבת הזולת. 
%break
ועד כמה שחסר לנו, שיהיה בעולם "יתגדל ויתקדש שמו יתברך". 
ובזמן שאנו רואים, שעדיין אין הרוחניות בחשיבותו, אנו מרגישים את 
עצמנו בחסרון גדול. וגם לראות, עד כמה אנו מצטערים על זה. וכמה 
כואב לנו במה שאנו מרוחקים ממנו יתברך. 
%break
זה נקרא "אמת", היינו המצב שאנו מרגישים בכלים שלנו, זאת 
אומרת, לפי הרגשתנו.
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")
%break
%letter 14
14. ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא 
להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם 
ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא 
המשיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. 
%break
לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני 
כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה 
לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע.
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")
%break
%letter 15
15.עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין 
שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, כנ"ל, היינו מצד 
העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו 
נדח". 
%break
לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו 
במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא 
נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים. וזה נותן לנו שני דברים:
%break
%letter א
א. מבחינת האמת, שהוא רואה את מצבו האמיתי, יש לו מקום 
לתפלה. ואז יש לו מקום חסרון. ואז הוא יכול להתפלל, שהקב"ה 
ישלים חסרונו. ואז הוא יכול להתעלות במעלות הקודש.
%break
%letter ב
ב. דרך האמונה, שהיא בחינת שלימות, שמכאן הוא יכול לתת שבח 
והודאה לה'. ואז הוא יכול להיות בשמחה.
%S (הרב"ש, מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985")